תרופות פסיכיאטריות הורגות

תרופות פסיכיאטריות הורגותמתוך סטטוס פייסבוק Daniel Wolf , 31.07.2017

כדורים פסיכיאטרים זה חרא מנסיון קיצר תקשיבו
אני לקחתי כדורים פסיכיאטרים וזה פאקינג דפק לי תמוח . זה לא עוזר בשיט , רק תופעות לוואי . ועוד מלא חרא . עד היום אני סובל מהכדורים שדחפו לי
עד היום אני סובל מהבעיות שינה (חלק מהכדורים דופקים תשינה)
עד היום אני סובל מכיוות מהשמש (חלק מהכדורים עושים תופעת לוואי ,שאתה לא יכול להיות רגע אחד בשמש . אתה נהיה כולך אדום מרגד שורף )
כרגע זה די עבר לי אבל טיפה נשאר לי בדם ..
ועוד פול דברים שבכלל אי אפשר לתאר
זה סבל שמתשך זה עינוי פשוט . אני באמת מציע לכם לא לגמור אף פעם באישפוז פסיכיאטרי , מצעים לכם ?! לא ללכת . רוב הסיכוים שאשפזו אותכם אישפוז כפוי
אלוהים לא יעזור לכם.
כרגע אני לאט לאט מתנקה מכל הרעל הזה
אני לא לוקח גריגיר של כדור מסריח
בחיים לא אסכים שזה יקרה לי שוב
בחיים לא אסכים להפנות לאיזה בית חולים
לא משנה מה . זה לא יקרה
כי אני הרבה יותר חזק עכשיו ואני לא אתן לשטיות לשהתלט עליי . אני יודע מה היו התצאות
בבקשה אנשים אתם לא רוצים לגמור ככה
חלק מאנשים נהיו זומבים מהכדורים פסיכיאטרים , נהיו אנשים אחרים לגמרי
המוח שלהם נשרף .
לעולם אבל לעולם אסור לשחק עם מוח של בנאדם
זה חולני זה מטורף . הרגשתי עם הכדורים שאנע הולך למות הרגשתי אחר לגמרי . לא זיהתי את עצמי
השמנתי ברמות מטרפות נהייתי חולה יותר
עשה אותי ..לא יודע כבר אין פשוט מילים לתאר מזה
תרופות פסיכיאטריות – עד שתיקח לא תבין
ןמקווה שאפחד לא אקח ולא אצטרך להגיע למצב הזה … אני שובר שתיקה !! נימאס הרג אותי
זה הורג לאט לאט.

סטטוס פייסבוק סמים פסיכיאטריים

בית חולים גהה – יחצנות מול מציאות

מתוך דף פייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" , 16.07.2017 – בית חולים גהה

רוני: שלום לכולם!

בסרטון תדמית חדש של גהה, מככבים אנשי הצוות שלו, כשעל פניהם מרוח חיוך רחב. הם מספרים כמה הם מחויבים ל"לקוחות" (המטופלים) שלהם, על תחושת השליחות, כמה חשוב להם לעזור לחולי הנפש הנפלאים, שבכתבה מוצגים כמו אנשים נורמלים ומאושרים עם בגדי יום יום מהודרים. על הדשא הירוק מתרוצץ ארנב, השמש שוטפת את הכל, חולי הנפש והצוות חותכים ביחד סלט נפלא מהירקות שקטפו הרגע בגינה.

כל אדם שלא ראה מימיו מוסד פסיכיאטרי מבפנים, עלול בתמימותו להאמין לבדיחה הגרועה הזאת, אבל לשמחתכם, אני כאן לשירותכם. אני כאן, אני אחשוף כרגיל את כל מה שאחרים מעדיפים לשכוח ולהצניע, ואספר לכם את האמת: אני *כן* ראיתי את גהה מבפנים. ועכשיו תוכלו לדעת ממקור ראשון, איך באמת נראית מחלקה סגורה מבפנים:

בבוקר הראשון שלי פתחתי את העיניים על מיטת בית חולים חורקת וישנה, ביחד עם עוד שלוש בנות אחרות באותו החדר. לא לבשתי בגדים יפים ומהודרים כמו בפרסומת, אלא כמו כולם – פיג'מת בית חולים שגדולה עלי בכמה מידות, שעברה גילגולים רבים ומשום מה גם היה עליה כתם יבש של דם, שאני לא רוצה לדעת מאיפה הגיע. ביד שלי תפרים טריים, ואני עדיין לא התאוששתי משלושה אנטומין שדחפו לי לילה לפני.

מיד כשאני פוקחת את העיניים עומד מולי ראש המחלקה וסביבו צוות של אנשים שאני לא מכירה, כולם לבושים בחלוקים ובוהים בי כאילו הייתי אוויר. ראש המחלקה אומר להם בטון יבש: "suicide attempt". אני מנסה לומר לו שלא ניסיתי להתאבד, אבל לא יוצא לי קול, כי הפה שלי יבש מכל האנטומין. "יהיה נחמד אם תטרחי לשבת כשאנחנו מדברים איתך" הוא אומר בעצבים. אני מתיישבת וסופסוף מצליחה לומר: "סליחה, אני לא יודעת מי אתם". אני שואלת אותו מתי מעבירים אותי למחלקה פתוחה כמו שהבטיחו לי. הוא מסתכל עלי בגיחוך ואומר: "בן-אדם שניסה להתאבד? את תשארי פה הרבה זמן". לא ניסיתי להתאבד האמת, אבל לא נראה שאכפת לו, או שמישהו מאמין לי.

יצאתי לכיוון ארוחת הבוקר, החלונות מסורגים ואין שום שמש. בן אדם אחד לא הפסיק להפליץ ולדבר אל עצמו כל הדרך לחדר האוכל. גבר אחר הסתכל אלי במבט מפשיט ושאב רוק בהנאה. אני מאיצה את הקצב כדי לברוח ממנו. ארוחת הבוקר הייתה קורנפלקס מפורר לגמרי עם חלב בצלחת פלסטיק מלוכלכת, אולי היה גם ביצה וקוטג' ודייסה של בית חולים. אתם צמחוניים? טבעוניים? בעיה שלכם.

האחיות העצבניות פקדו עלי לשבת כבר. יש נס קפה – המים שלו קרים כי אסור מים רותחים, גם לא חמימים, הסוכר מעורבב עם הנס עם השחור והכל מטונף ושפוך על השולחנות.

אני חוזרת למחלקה אחרי הארוחה המגעילה ונועלים מאחוריי את הדלת הכפולה שלא תבייש את האגפים הכי סגורים בבית סוהר. אין מה לעשות בגהה. אין שום פעילות, לא כשאני הייתי שם בכל אופן. שמים את כולם מול הטלויזיה וכולם בוהים בה מהבוקר עד הערב.

מישהי מצביעה על האחות וצועקת "מכשפה, מכשפה, מכשפה". מישהי אחרת מבקשת ממני סיגריה בשביל הבן שלה שנמצא במלחמה. אומרים לי לא להאמין לה, שככה היא אומרת מאז שהבן שלה מת, אל תתני לה סיגריה.

זאתי שצעקה קודם מכשפה עשתה עכשיו פיפי על עצמה, הפיפי נטף ממנה על כל הספסל. באים שני מאבטחים או אחים ג'אברים ולוקחים את האישה הזאת שיכולה להיות סבתא שלי בכוח, אחות אחרת צועקת עליה שהיא מגעילה. תוך כדי האישה הזקנה צועקת להם שיעזבו אותה, צעקות מטורפות של כאב וצער שלא שמעם בחיים שלכם. הם סוגרים אותה בחדר נעול וקושרים אותה למיטה והיא ממשיכה לצעוק שם.

מישהי אחרת עושה קולות של כבשה או משהו. אני מפחדת. יש גם מישהי על כיסא גלגלים שמזילה ריר ונראית חצי מעולפת – עשו לה מכות חשמל בבוקר.

הצוות עצבני ועייף ואין לו כוח לכלום, הם מביטים במטופלים בגועל. הפיפי ממקודם נשאר על הכיסא כל הלילה, אף אחד לא ניקה. אני בוכה בפיג'מה המכוערת שלי בלי הפסקה. אף אחד לא מסתכל עלי. אני מתחננת לאמא בטלפון שתקח אותי משם. עד שהיא מסכימה. אני הולכת, אבל הם נשארים שם. חלקם נשארים שם חיים שלמים.

הכדורים שמקבלים שם בכמויות מטורפות יכולות להפיל שור, אני לא צוחקת. היחס משפיל. אתה בודד שם יותר מבכל מקום אחר. נשים (חלקן עברו פגיעה מינית) מאושפזות עם גברים (חלקם הגיעו אזוקים בניידת, אלוהים יודע למה או מה הם עשו). אין שם שקט, אין שם אנושיות. זה המקום הכי עצוב ובודד ביקום.

ככה אני זוכרת את גהה כשהייתי שם. וככה אני זוכרת את איתנים וביננו גם את שלוותה המהולל. את המחלקות הסגורות – ככה בדיוק אני זוכרת.

זהו, זה פחות או יותר מה שבאמת קורה במקומות האלה. אני לא חושבת שאי-פעם באמת נזקקתי לאשפוז פסיכיאטרי, לא הייתי פסיכוטית. הייתי בעיקר מאד מאד עצובה ואבודה, והמקומות האלו רק העמיקו את התחושות הקשות.

אני לא מציעה לכם להאמין לשקרים שהמערכת הפסיכיאטרית מנסה למכור לכם. המצב בארץ בזבל. במקום לבזבז זמן על פרסומות שקריות, אולי כדאי לתקן את העוול שנעשה לעשרות ומאות אלפי מתמודדי נפש בארץ?

פייסבוק גהה