אלן פרנסיס חושף פשעי הפסיכיאטריה וחברות התרופות

כשפסיכיאטר בעל שם עולמי מחליט לשבור שתיקה , 12.04.2016 , גבריאל בוקובזה , הארץ

ב"לא נורמליים!" טוען אלן פרנסיס שארה"ב מוכה באבחון יתר ובצריכה מופרזת של תרופות פסיכיאטריות, שמשרתים את רווחי הענק של חברות התרופות

לא נורמליים! מבט נוקב מבפנים על אבחון פסיכיאטרי שיצא משליטה, על חברות התרופות ועל הפיכת התנהגויות יומיומיות שלנו לבעיות רפואיות

אלן פרנסיס. תירגמה מאנגלית: דפנה לוי. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 400 עמודים, 88 שקלים

ה–DSM הוא המדריך הרשמי לאבחון הפרעות נפש של אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית. הוא נחשב לתנ"ך של הפסיכיאטרים, ספר הספרים של המקצוע. פרופ' אלן פרנסיס ערך את גרסתו הרביעית והשתתף בכתיבת הגרסה השלישית. כלומר, הוא שייך לחוג אקסקלוסיבי ורציני של מביני עניין ובעלי השפעה. לכן, כאשר פתח במתקפה נגד הגרסה העדכנית, החמישית במספר, שיצאה לאור ב–2013, חולל סערה. היה זה כאילו אחד מכוהני בית המקדש כתב ספר ביקורתי בגנות התנ"ך.

השפעות ה–DSM על חיינו אינן מזעריות. השיח הקליני והשפה התרבותית עברו בעקבותיו מהפכה באופן שבו מתפרשים מצבים נפשיים קיצוניים. המדריך איפשר לארגן ולשיים את עולם הנפש הכאוטי, ועזר ליצור סדר במקום שהיתה אנרכיה רגשית. היכולת "למצוא משכן לכל ילדי הרוח, לקרוא להם בשם", בלשונו של שייקספיר ב"חלום ליל קיץ", איפשרה לפתח אבחונים וטיפולים מדויקים יותר, ולתת מזור בהתאם. כיום המדריך הוא הכלי העיקרי בארצות הברית ובישראל לאבחון הפרעות נפש (באירופה משתמשים במדריך אחר המכונה ICD–10). הוא הסמכות הרפואית המרכזית בדיון על הנורמלי והבלתי נורמלי. לא פחות חשוב מכך — הגדרותיו משפיעות על ניתוב כספי ביטוח, תקציבי מחקר, דיונים על אי־שפיות בבתי משפט, הערכות של רשויות רווחה ובתי כלא ועוד.

עם כל כך הרבה כוח, אי אפשר שלא יהיו טעויות ועיוותים. האומללה שבשגיאות היתה ההחלטה להחשיב הומוסקסואליות כהפרעה — טעות שתוקנה בגרסה השלישית של המדריך שיצאה בשנות ה–80. זו נחשבת טעות שקשורה להנחה תרבותית מעוותת, ולא כזאת שמערערת את השיטה כולה. בספרו של פרנסיס, לעומת זאת, כתב האישום נרחב הרבה יותר. הוא החליט לכתוב את הספר, לדבריו, לאחר שלא הצליח להעלים עין מהנזקים שהצטברו כתוצאה מהשימוש ב–DSM שהוא עצמו ערך, ומן הסכנות העתידיות הצפויות מהמדריך החדש. דגל ארצות הברית בכדורים. איבדה את הרסןמ.א.ר.ק

הוא לא אומר דברים שלא נאמרו לפניו, אולם מאחר שהוא דמות מרכזית בתחום, יש לאמירות ולמסקנות שלו תוקף מיוחד. פרנסיס חוזר ומודה שיש לו חלק בגרימת הנזק, אך מפנה אצבע מאשימה גם כלפי אחרים. יותר מכל הוא מנסה להשמיע קול זעקה על מה שהתקלקל, לטעמו, ודורש תיקון. אין לו כוונה לשפוך את התינוק עם המים, והוא בהחלט מאמין בכוחה של הפסיכיאטריה לטפל. אך היום נדרש, לדבריו, שינוי דרסטי.

האמירה העיקרית בספר היא שהמערכת האבחונית איבדה את בלמיה. כיום יש אינפלציה דיאגנוסטית, שמשמעה שתופעות רבות שעד לא מזמן נחשבו נורמליות ולכל היותר אקסצנטריות, מפורשות כהפרעה נפשית. פרנסיס לוקח אחריות על שלוש הפרעות שאת העלייה בשכיחות אבחונן הוא מייחס ל–DSM4, שהוא ערך. אף על פי שהשתדל לציית לכללים מדעיים נוקשים, התוצאה היתה טעויות שהביאו לאינפלציה באבחון של בעיות קשב (ADHD), אוטיזם והפרעה דו־קוטבית בילדות. הוא מודע לכך שכיום יש רגישות לאבחן תסמינים שהוחמצו בעבר, וכן שתיתכן עלייה אובייקטיבית בשכיחות התופעה באוכלוסייה. אולם הסברים אלה עדיין לא מתרצים את העלייה המטאורית בשיעורי האבחון. החדשות הרעות לדעתו הן שה–DSM5 יעביר את העולם האבחוני ממצב של אינפלציה למצב של היפר־אינפלציה. שהפרעות הנפש המופיעות במדריך הן "מין בליל, חסרות עקיבות פנימית ולא מוציאות זו את זו".

המשמעויות של אבחון יתר אינן פשוטות. אנשים שלא אמור להיות להם תיוג של מחלה נפשית יתויגו ככאלה. ייתכן שעברו אפיזודה נפשית קשה אך חד־פעמית, או חיו בסביבה בלתי מותאמת לצורכיהם, או שהם טיפוסים אקסצנטריים, או שיש להם חיים קשים — אך חולי נפש הם לא. שנית, עלייה באבחון משמעה עלייה במתן תרופות פסיכיאטריות, על כל תופעות הלוואי ההרסניות שלהן. שלישית, אבחון נפשי אינו נמחק אחרי שהתסמין חלף. הוא נשאר ונדבק בדימוי העצמי של האדם, בתפישה בלתי סלחנית של הסביבה כלפיו ולעתים בזכויות שנגרעות ממנו.

אבחוני היתר הפכו את ארצות הברית למה שפרנסיס מכנה "אומה של בולעי גלולות". אחוז נכבד מהאוכלוסייה התרגל זה מכבר להסתמך על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, גלולות שינה, כדורים להגברת האון, לדיאטות ולשיכוך כאבים. כ–25 אחוז מהאמריקאים בבתי אבות מקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות. כחמישה אחוזים מהילדים מקבלים תרופות ממריצות. 110 אלף חיילים אמריקאים צורכים תרופה פסיכיאטרית אחת לפחות באופן קבוע. בישראל המצב אינו דרסטי באותה מידה, אם כי המגמה היא לעבר אבחונים רבים יותר וצריכת תרופות גבוהה יותר.

איך קרה שהטכנולוגיה האבחונית איבדה את הרסן באופן זה? פרנסיס מסביר שבמשך רוב המאה ה–20, מודל הטיפול העיקרי היה פסיכואנליטי. המיקוד היה בטיפול ובקולה של הסמכות המקצועית האנושית. אולם כמה מחקרים שחשפו אבחונים שגויים של אנשים נורמלים, וכן הטלת ספק חוזרת ונשנית באפקטיביות של שיטות הטיפול המסורתיות, עירערו את הפרדיגמה. התעורר ביקוש למודל המבוסס על קריטריונים מובחנים ונוקשים, סיסטמתיים ונטועים במדע אמפירי. הפסיכיאטריה ראתה בעצמה מועמד טוב להציע מודל כזה, אף שבעיני פרנסיס היא לא היתה באמת מוכנה לכך, בהיותה רוויה בחוסר ידע ובסתירות.

השינוי הואץ בעזרת הצמא הבלתי נלאה לרווחים של חברות התרופות. הן זיהו שוק חדש, קל לתמרון ורווי דולרים, וזינקו עליו במלוא כוחן. ארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם המתירה לפרסם תרופות פסיכיאטריות ישירות לצרכנים, והחברות הגדולות השקיעו תקציבי ענק בפרסום. זה השתלם להן. ב–2001 הכניסו תרופות אנטי־פסיכוטיות יותר מ–18 מיליארד דולר, נוגדי דיכאון — 11 מיליארד ותרופות נגד הפרעות קשב — 8 מיליארד. מאז גדל השימוש בתרופות אלה פי ארבעה. החברות הפעילו לחץ אדיר על נותני התרופות — למשל על רופאי משפחה, וכן על הצרכנים.

פרנסיס מראה כיצד פילחו החברות את השוק, ומצצו פלח אחר פלח. לאחר ששוק המבוגרים הגיע לרוויה, החלו לקדם מכירה של תרופות לילדים ולזקנים. הן היו מוכנות להגיד כל דבר, ובלבד שהצרכנים ירכשו את הקפסולה המתאימה. פרנסיס אינו הולך סחור סחור; הוא כותב בפירוש שתעשיית התרופות עשתה כל שביכולתה כדי להטעות את הצרכן. פעמים רבות עברו החברות על החוק ונקנסו במאות מיליוני דולרים על ידי הרשויות, אולם מדובר באחוזים ספורים ביחס לרווחי הענק.

התוצאה של כל זה היא חברה שבה הנורמלי הפך לנדיר והכדור הפסיכיאטרי היה למלך. פרנסיס מבכה את התופעה, ומבקש לשנותה. הוא חותר ליותר שקיפות וכנות במחקר, לספקנות מדעית בריאה בניסוח הקריטריונים ולתצפית קרובה יותר לחיי המטופל באבחון. מעבר לאלה הוא קורא למדינה לקחת אחריות ולפתח רגולציה קפדנית על חברות התרופות — כמו במקרה של חברות האשראי.

לעתים קרובות, דעותיו קרובות מאוד לאלה של מתנגדיה החריפים של הפסיכיאטריה. התגובה הראשונית המתעוררת ביחס לכך היא כבוד, משום שאין זה פשוט לצאת נגד תחום שבו גדלת ושאתה נחשב לאחד ממוביליו. לאחר מכן עולה חשד: האם הביקורת שלו עניינית או שהיא קשורה לכך שלא היה לו חלק בעריכת הגרסה האחרונה? לאחר מכן מתעורר כעס; הרי אף אחת מהטענות הללו איננה חדשה. מדוע לא אימץ אותן כאשר ישב במקום רב הכוח כעורך ה–DSM? הוא עצמו מעיד על כך שלא פעל באופן ביקורתי מספיק בזמן הנכון. האם הספר נועד בסך הכל למרק את מצפונו?

הקורא מסיים את קריאת הספר ברגשות מעורבים. הנתונים מצביעים על מגמה מדאיגה. המניפולציה והכוח של חברות התרופות מגבירים את האי־נחת. אך אם האדם שכתב את הדברים לא עשה דבר בעניין כאשר היה בעמדת מפתח, מה התועלת בדבריו? איננו יודעים אם להצטרף לקול המחאה שלו או לוותר מתוך הבנה שהשררה תמיד תשתיק את האמת.

דבר אחד בטוח, בכל אופן. אל לנו לקבל לא את דברי התנ"ך ולא את דברי הכוהנים ללא חשיבה ביקורתית.

Saving Normal: An Insider's Revolt against Out-of-Control Psychiatric Diagnosis, DSM-5, Big Pharma, and the Medicalization of Ordinary Life/ Allen Frances

כשפסיכיאטר בעל שם עולמי מחליט לשבור שתיקה , 12.04.2016 , גבריאל בוקובזה , הארץ

מה מתכננים לנו הפסיכיאטרים

אוגוסט 2014 – אלו הפרעות חדשות המציאו הפסיכיאטרים?

האם ייתכן שפסיכיאטרים ייתנו טיפול עוד לפני שהופיעו סימפטומים של בעיה נפשית?

צפה בפרק 10 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".

חלק מן ההפרעות-כביכול הנדונות בסרטון: הפרעת אגירה כפייתית, הפרעת חיטוט כפייתי בעור, הפרעת בולמוסי אכילה, הפרעת התמכרות לאינטרנט, תסמונת סיכון לפסיכוזות.

יהודה קורן

דובר

עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית

cchr

www.cchr.org.il

נייד:3350928 052

טל' 7312875 03

טלפון עמותה: 5660699 03

הפרעת קשב וריכוז ADHD – מחלה מומצאת

אוקטובר 2014 – ליאון אייזנברג האב המדעי של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נפטר בשנת 2009 , אך לפני מותו נתן וידוי כי "הפרעת קשב וריכוז היא דוגמא מובהקת למחלה מומצאת"
חברות התרופות לוחצות ומשחדות מדענים, מממנות מחקרים, משלמים כספים לחברי ועדות שונות כדי לקבוע קריטריונים להלעיט צרכנים בכמה שיותר תרופות.
הפסיכיאטריה היא אחד התחומים הנתון לרמאויות בשל האבחון הסובייקטיבי של ה"מחלה" שמבוצע ע"י פסיכיאטר ללא כלים אובייקטיביים כגון בדיקת דם, בדיקת MRI ועוד. לפיכך חברות התרופות והפסיכיאטרים ממציאים מחלות ומקבעים אותם ב- DSM.

על ריטלין, הפרעת קשב, ואבחון תינוקות

דצמבר 2014 – על ריטלין, הפרעת קשב, ואבחון תינוקות
מהי באמת "הפרעת קשב וריכוז"? מה למעשה עושים לילד כשנותנים לו ריטלין? האם קיים מדריך איבחוני מיוחד לתינוקות? צפה בפרק 9 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

פסיכיאטריה משפטית – החוק בשירות הפסיכיאטרים

יולי 2014 – כיצד הצליחו הפסיכיאטרים להגיע למצב שביכולתם לכלוא אותך במוסד פסיכיאטרי, לשלול ממך את כל זכויותיך, ולהוציא את ילדיך מחזקתך?
צפה בפרק 9 של הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

תרופות פסיכיאטריות – תופעות לוואי

יוני 2014 – עד כמה מסוכנות תופעות הלוואי של תרופות פסיכיאטריות?
האם יש הבדל מהותי בין תופעות "רצויות" לבין תופעות "לוואי" של התרופות?
כמה מקרי מוות בשנה נגרמים כתוצאה משימוש בתרופות פסיכיאטריות?
צפה בפרק 5 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"
באדיבות יהודה קורן – עמותת מגן זכויות אנוש

דיכאון, חרדה – בעיות החיים או מחלות רפואיות

יוני 2014 – מדוע בעיות החיים כגון דיכאון וחרדה הוגדרו מחדש כבעיות רפואיות? מהי התאוריה שנהגתה כדי להצדיק זאת, והאם היא מדעית? צפו בפרק 3 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה"

תאוריית החוסר איזון כימי במוח – מתוך הסרטון

תאוריית חוסר האיזון הכימי במוח הוצעה לראשונה ב-1965
בניסיון להסביר שייתכן שדיכאון נגרם מחוסר איזון של חומרים כימיים מסויימים במוח.
ג'וזף שילדקראוט פיתח תאוריה הטוענת שכיוון שתרופות פסיכיאטריות משנות את הרמות של חלק מהכימיקלים הללו, מן ההכרח שמחלה נפשית נגרמת בגלל חוסר או עודף בהם.
זה הגיון הפוך – כמו להגיד שאם אספירין מפסיק כאב ראש אז כאבי ראש נגרמים בגלל מחסור באספירין.
אבל זה היה משכנע מספיק כדי לתת לפסיכיאטריה ול-DSM-III הילה שטחית של מדעיות.
כפי שד"ר שרוברט ספיצר אמר: "פסיכיאטריה הרגישה עכשיו, 'וואו', אנחנו יותר מדעיים. אנחנו חלק ממקצוע הרפואה".
ומאז, פסיכיאטרים ותעשיית התרופות קידמו ללא לאות את תאוריית חוסר האיזון הכימי, לעולם הרפואה ולקהל הרחב.

הפסיכיאטר ד"ר פיטר ברגין:
"הרעיון שלאנשים יש חוסר איזון כימי במוח מקורו בתעמולת יחסי ציבור של חברות התרופות. אנחנו לא יכולים למדוד את הרכבו הכימי המוח האנושי. אין לנו שום דרך להוכיח שקיים חוסר איזון ביוכימי."

ישראלית לרשויות בגרמניה: אל תנציחו את מי שאחראי לרצח בני משפחתי

אזרחית ישראלית נאבקת לסלק פסלי הפסיכיאטר אמיל קרפלין ממוסדות אקדמיים בגרמניה. קרפלין, אבי ה-DSM, נחשב להוגה "תורת הגזע", שהובילה לשואה. אירוע בנושא יתקיים ב-8.5 ביפו.
אפריל 2014 – הכול התחיל בסרטון תיעודי מצולם שהועבר לפני כשנה לידי המנכ"לית הצעירה של עמותת מגן לזכויות אנוש, גת מגידו. הסרטון מתעד בין השאר את נשיא איגוד הפסיכיאטריה הגרמני, פרופ' פרנק שניידר, בנאום התנצלות מפתיע בכנס השנתי של האיגוד בסוף שנת 2010. בנאומו מגולל פרופ' שניידר את מעורבותם העמוקה של ראשי הפסיכיאטריה הגרמנית בעיקור ורצח של מאות אלפי ילדים ומבוגרים גרמנים, מטופלים בעלי נכויות נפשיות, שהוגדרו אז כפגומים ונחותים מבחינה גנטית בתוך המוסדות הפסיכיאטריים עצמם. הוא מתייחס גם לעזרה שהושיט איגוד הפסיכיאטריה הגרמני לפושעי המלחמה, חברי האיגוד, כדי להימלט ממשפט צדק.

מראיון נוסף עם ההיסטוריון החשוב ביותר לחקר השואה בגרמניה כיום, פרופ' הנס-ולטר שמול, למדה גת כי בשם טוהר הגזע בוצעו במוסדות פסיכיאטריים בגרמניה עוד לפני המלחמה כ- 360,000 ניתוחי עיקור בכפייה לאזרחים עם מוגבלויות נפשיות. היא נחרדה ללמוד על תכנית "המתת החסד" שבוצעה בהמשך, ושהייתה, למעשה, טבח המוני מאורגן של עשרות אלפי חוסים, מוגבלים ואנשים סיעודיים בשישה "מרכזי המתה" בתוך מוסדות פסיכיאטריים באמצעות שימוש בגז פחמן חד חמצני רעיל. בראיון מתוארים מרכזי המומחים לילד ולמתבגר הידועים לשמצה, שהוקמו במסווה של מרכזים לאבחון וטיפול בבעלי בעיות התנהגות ולמידה. ה"מומחים" היו נותנים להורים הנחייה להשאיר את הילדים לטיפול, אולם בהמשך הסתבר כי היו אלה מרכזי הרג, בהם הומתו אלפי ילדים גרמניים. פרופ' שמול מתאר את גיוסם של אותם 92 פסיכיאטרים שהיו אחראים על פרוייקט "המתת החסד", לצבא הגרמני, ושליחתם למזרח פולין, לביצוע סלקציות המוות המחרידות במחנות הריכוז, שהיו אך שלב נוסף בתכנית "הפתרון הסופי", שהביאה לרציחתם של מיליוני יהודים ומיעוטים בתאי גזים, שהיו בעצם שכלול אכזרי של "מרכזי ההמתה" הפסיכיאטריים בתוך גרמניה.


בתור ישראלית שסבה וסבתה שהיו במחנות עבודה וריכוז, ובשם בני משפחותיהם שנספו בשואה, ראתה גת חשיבות בחשיפת הקשר שבין הפסיכיאטריה הגרמנית לשואה. היא הזמינה את עורכי הסרטון התיעודי לביקור ביד ושם, בתחילת השנה, שם נפגשו עם הנהלת המוסד, והפקידו את הסרטון שהפיקו בארכיון המוסד. כאשר המשיכה להתעניין בשורשיה הראשונים של "תורת הגזע" למדה גת כי הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1856-1926), היה ללא ספק איש המפתח הראשי שסלל את הדרך ל'תורת הגזע', והטיף לרעיון העיקור בכפייה. קרפלין היה גם מורו של הפסיכיאטר הנאצי ארנסט רודין, ונחשב גם לאבי שיטת הסיווג של מדריך האבחונים הפסיכיאטרי, ה-DSM.

בחודש פברואר השנה, במהלך הפגנה בגרמניה, בה נשאה גת את דגל ישראל, מול בית החולים הפסיכיאטרי במינכן, שאותו ניהל קרפלין במשך עשרים שנה, ושפסלו וכן פורטרט גדול שלו מוצגים בו לראווה, מסרה גת למנהל המוסד העתק של מכתב מפורט שכתבה לנשיא התאחדות הפסיכיאטריה האירופית. בין השאר כתבה: "בזאת אני דורשת בשמם של כל בני משפחתי וחבריי בישראל שכל אותות הכבוד שעדיין מוקדשים לפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין יבוטלו, היות שקרפלין היה המנטור הראשי ואביה של תורת הגזע ושל העיקור בכפייה. כל אות הוקרה שלו חייב להימסר למרכז התיעוד הנציונל סוציאליסטי של מינכן על מנת שהציבור יוזהר מפני האידיאולוגיה הבלתי אנושית הזו".

למידע נוסף,
יהודה קורן,
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש,
052-3350928

יהודה קורן
דובר
 עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03