הילדים האבודים – סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי תימן

ערוץ 2 – אפריל 2017 – הילדים האבודים – סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי תימן. בעקבות חשיפת הפרוטוקולים בחודשים האחרונים ערכה רינה מצליח סרט על פרשת חטיפת ילדי תימן.

בסרט נחשפים מאמצי ההסתרה של המדינה והתקשורת לאורך השנים, בין היתר בסיקור השלילי והמוטה של פרשת עוזי משולם וההתבצרות שלו עם חסידיו ביהוד. לפי עדויות בסרט התקשורת הסתירה את התמיכה הרחבה שקיבל משולם ברחוב על מאבקו.

לפי הסרט בשנות ה-50 היה מותר לרשום במשרד הפנים ילד שלא אומץ כחוק כילד טבעי של המשפחה. וועדת קדמי לא חקרה עניין זה והאם בדרך זו הוסתרו אימוצים לא חוקיים של ילדי תימן.

אלי ליפשטיין בכיר במכון הפתולוגי: בשנות ה-50 ניתחו כל גופה למטרה לימודית כי לא היה צריך אישור מאף אחד, גם לא מהמשפחה. לדבריו, הגופות של הילדים עברו נתיחות באופן מחפיר וללא הסכמה או אישור מההורים. ואח״כ מה שנשאר מהגופות נקבר ע״י החברה קדישא בבית הקברות.

להערכתו זו היתה אחת הסיבות לכך שלא נערכה לוויה מסודרת, לא הזמינו את ההורים לקבור את הילד וחלקם נקברו בקברי אחים. הדבר הוסתר מההורים ורק כאשר לחצו ושאלו איפה הילד אמרו להם שנפטר

תפילת יזכור

לנעדרים מפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים של בנינו ובנותינו אחינו ואחיותינו שנחטפו נעלמו ונלקחו מחיק אימותיהם ונעלמו לבלי שוב בראשית ימי קום המדינה ממחנות עין שמר ראש העין בית ליד ואחרים.

יזכור ישראל איך רופאים אחים ואחיות עובדי סעד ואנשי ממסד רמסו ברגל גסה ובאכזריות כל רגש אנושי מוסרי ודתי והשתתפו בהעלמת הילדים ולא השכילו להבין שמאחרי כל ילד יש אמא שהרתה וסבלה ומבקשת לראות את פרי בטנה חי או מת.

יזכור ישראל את שופטי ישראל שנסתרה מהם בינה ולא שאלו אז היכן הילדים.

יזכור ישראל את שוטרי ישראל שלא חקרו את העלמות הילדים הרכים והניחו אלפי משפחות כואבות ודואבות עד סוף ימיהם.

יזכור ישראל איך ממסד שלם הוסיף חטא על פשע והעלים ראיות מסמכים ותעודות וכל זכר שישפוך אור על גורל הילדים.

יזכור ישראל איך הפכו שופטי ישראל את ההורים התמימים והישרים מתובעים לנאשמים ולא מצאו ולו אדם אחד שיתן את הדין.

יזכור ישראל וידעו כל ילד וילדה שאומצו בשנות הזוועה והמחשך שלא נטשו אותם ואנו עושים כל מאמץ להחזירם לחיק משפחתם.

יזכור ישראל איך ממשלות ישראל לאורך כל השנים עשו מאמץ עילאי להעלים ולהשתיק את הפרשה החמורה בתולדות ישראל .

יזכור ישראל את שרי ישראל של הימים ההם שהיו לדאבונינו שומרי תורה ומצוות ממפלגות המזרחי ואגודה שרי הפנים דתות סעד ובריאות שלא הושיטו יד לאחיהם בעת צרתם והניחו אותם חבולים וכואבים ומסוגרים במחנות הידועים לשימצה.

יזכור ישראל איך וועדות החקירה חילקו תעודות פטירה ללא שם ללא מספר תעודת זיהוי ללא סיבת מוות ללא חתימת רופא לכל המשפחות המתלוננות על העלמות יקיריהם.

יזכור ישראל את טובי בנינו ואחינו הרב עוזי משולם ושלומי אסולין שמסרו את נפשם ונפלו מות גיבורים במלחמה לחשיפת הפשע הגדול בתולדות המדינה . פשע שעליו אין מחילה אין סליחה ואין שיכחה.

רחמים עדן

יו"ר הוועד להנצחת הנעדרים

מודעות פרסומת

תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם

תחקיר  תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם , שמשון עופר , עיתון דבר , יום שישי, 17 בפברואר 1967.

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

יונה כהן בת 17 היא תלמידת הכיתה השביעית בבית ו^פר ומקצועי "אורט'י ברמת־עמידר ברמת גן, שבו היא לומדת שרטוט אדריכלי ועיצוב־פנים.
היא גרה לא הרחק מבית הספר, יחד עם בני משפחתה — האם אסתר, האב אהרן, שפוטר לפני שללשת רבעי שנה מעבודת: כפועל בבית החרושת כיתן, שתי אחיותיה, מורה וגננת ז ואחיה, מסגר ב"סולל בונה".

 סיפור פשוט ורגיל. חוץ מפרט אחד: יונה כהן כבר נחשבה למתה, ואילולא עקשנותה ללא גבול של אמה, היתה, צעירה זו נכללת ברשימת מאות הילדים מעולי "מרבד ר'קטמים", שעקבותיהם לא נודעו.
יונה היתה בת שמונה הדשים כאשר הביאוה הוריה לארץ בשנת 1949 . המשפחה שנקראה אז בשם עיראקי, והילדה שנקראה חממה, הועברו למחנה עולים בבית־ליד.

"הילדה מתה"
 לדברי אמה לא הרגישה הילדה בטוב ונמסרה לבית־התינוקות במחנה. האם היתה באה לשם שלוש פעמים ביום ומיניקה את הילדה. לאחר כחודש לקתה הילדה בשיתוק־ילדים. האט לקחה את הילדה בלי רשות מבית התינוקות אל האוהל של המשפחה, אך החזירה אותה לשם משנתברר לה, כי לא תוכל לטפל בה בעצמה. היא הוסיפה לבקר אצלה יום־יום. לתקופת מה הועברה הילדה לצריף מבודד, מחשש להדבקת ילדים אחרים במחלה,
לאחר כך הוחזרה לבית־החולים בבית־ליד. מכאן הועברה הילדה לבית־החולים בסרפנד. כשהגיעה האם  לשם, נאמר לה, כי הילדה אינה נמצאת במקום זה. אך היא םרצה פנימה ומצאה את ילדתה. מעתה ביקרה האם את ילדתה בבית חולים זה. באחד הביקורים נאמר לה שם כי הילדה מתה, האם סירבה להאמין וחזרה מיד למשרד המחנה בבית־ליד. שם הודיעו לה, כי בתה הועברה לבית־חולים בחיפה.
מישהו הביא את האם לבית החולים בחיפה, שם מצאה את ילדתה. בינתיים הלכה הילדה והחלימה.
אסתר כהן (עראקי) מספרת, כי באותו פרק־זמן שמה לב לכך, שאחד מעובדי בית־החולים . שיחק באופן קכוע עם ילדתה. איש זה שאל את האם באחד מביקוריה במקום, כמה, ילדים יש לה. "הוא גם אמר, שהוא רוצה את חממה שלי". לדבריה, ענתה לו בצחוק: .תטפל בה יפה ואחר־כך אתן לך אותה".

 באותה תקופה עזבה המשפחה את מתנה־העולים בבית־ליד ועברה לשיכון ברמת־עמידר, שבו. היא גרה עד היום. היא הודיעה על כך באותו בית־חולים ונאמר, שאין מקום לדאגה וכי הילדה תישלח אליה במקום.

מראה כפי שנחרת בזכרתה של האם: שער־ברזל בפתח בית-חולים

שיחה עם עובד בית החולים

לאחר זמךמה שמעה משכנתה, כי קיבלה את ? בנה שהיה באותו בית־חולים. דבר זה הניעה אותה, לנסוע מיד לחיפה. בהגיעה לבית־החולים שאלה את האחיות על אודות בתה. הוישובה היתה כי הבת מתה.
באיזה בית חולים מדובר ? מתי בדיוק אירע הדבר? בזכרונה של, האם שמורים פרטים מדויקים בקשר לבת. אך היא לא התעניינה בתאריכים או בשמות. היא ידעה, כנראה, להגיע לבית־החולים, לאחר שהראו לה את המקום, אולם לא על דעתה לשאול לשמו. עם זאת נחרטו בזכרונה כמה פרטים חזותיים: כבישים רחבים, מדשאות,  ודלת ברזל גדולה בפתח כית־החולים, אשר לתאריך, זכור לה רק כי הדבר היה יומיים לפני יום־כיפור.

לאחר שהאחיווז אמרו לה כי בתה מתה,- חזרת לביחה   שבורה ובוכה. הבעל סירב להאמין לדברי אשתו. כל אותו לילה לא ישנו והבעל אמר לאשתו, כי לא יקבל אותה ל ביתו, אלא אם כן תביא עמה את בתם. למהרת, ערב יום־כיפור, נסעה באוטובוס הראשון לחיפה. השער הכבד של בית־החולים עדיין היה סגור. היא חיכתה ולבסוף פגשה באותו עובד בית־החולים שנהג לשחק עם בתה. היא שאלה אותו היכן בתה.

וכך מתארת האם את השתלשלות העניין:
"הוא אמר לי: ,אה, מסכנה. עוד לא הודיעו לך י הילדה שלך כבר מתה מזמן'. תפסתי בחלוק שלו, ישבתי על האדמה ברחוב ופרצתי בבכי. דרשתי את ילדתי. אמר לי: ,מאיפה אני יכול להביא את הילדה שלך י אני לא יכול להביא לך אותה. היא מתה. אמרתי לו, שיראה את קברה. אני אחפור ואוציא אותה ואראה אם זו בתי. תפסתי אותו בכל כוחי כל הזמן. עיני היו נפוחות מבכי. הייתי תשושה והתעלפתי. אבל לא הרפיתי לרגע מחלוקו. סביבי התקהלו אחיות רבות שחלקן הגדול פרצו גם הן נבכי והפצירו בי לעזוב אותו. מוזר היה לי, שהוא לא כעס עלי על שאחזתי בו ולא הרפיתי ממנו כל הזמן. הוא פנה אלי ואמר: ,מה את רוצה ממני,
אני לא אשם'.

 "חפשו טוב'" 
לבסוף אמרו לי ללכת למשרד אחרי שאחזתי בו כארבע שעות. שלש או ארבע אחיות תמכו בי והובילו אותי למשרד וכל הזמן ידי לופתת חזק את סינורו של האיש. האיש פנה לאנשי המשרד ואמר: "חפשו". אמרו לו: ,אין. אמר להם: "חפשו טוב". זו הילדה חממה, שעושה תמיד רעש. זו הילדה שלה.
הוציאו כרטיס ואמרו: ,חממה. זו שלך עניתי /כן. ענו לי: זה לא נכון. היא לא דומה לך. היא לא שליך'. עניתי, שזו. כן בתי. ,תכינו את הילדה שאמא באה.
 ניגשתי לטלפון לשמוע, כשאני־ אוחזת באיש.
נתנו לי לשמוע ושמעתי אומרים מהצד השני: ,הילדה עור ישנה'. חזרו ואמרו תכינו את הילדה. אמה באה לקחת אותה'. ואז אמרו לי: .עכשיו לכי. יקחו אותך באוטו לקבל את הילדה'.
אסתר כהן ממשיבה בסיפורה: לאחר זמן־מה הופיעה מכונית מגן דוד אדום. לקחו אותי עם האיש, כשאני מסרבת להרפות ממנו וסחבתי אותו לאוטו. האוטו עצר. והנה על המדרכה ממול באה לקראתנו אחות עם הילדה בידיה. זו היתה, ילדתי.
ילדתי היתה לבושה יפה ומסופרת יפה, והביאו לי עם הילדה שתי חבילות בגדים חדשים בסריגת־יד.
נתנו לי מכתב ואסרו למסור זאת לרופא. לקחתי את הילדה שלי. אז שחררתי את ידי מהאיש. הרבה זמן לא יכולתי להניע את האצבעות. אחרי זה חזרתי הביתה. הגעתי לביתי בשעות הערב המאוחרות, כשכל האנשים מתכוננים לצום יום־הכיפורים".

השכן, שבנו שכב באותו בית־חולים ליד בתה של אסתר כהן, אמר, כי היה זה בית־החולים ,רמב"ם בחיפה,
לדעת מנהל ביה החולים "רמב"ם ד"ר משה לזר כל הסיפור כולו אינו מתקבל על הדעת. זה יכול להיות רק פרי־ דמיון מאי עד ת'. למרות, שבאותה תקופה עדיין לא עבדתי בבית־חולים זח, אלא במחנה שער־העליה, אני יכול לומר במלא האחריות, כי מעולם לא הוצא ילד או ילדה מבית־החולים בלי שנמסרו לאב או לאם הלגאליים". ד"ר לזר מוסיף כי בית־הוזולים רמב"ם קיבל בעבר ומקבל גם היום רק חולים מאזור הצפון, שהגבול הדרומי שלל הוא חדרה.
לכן אי אפשר, לדבריו, שנתקבלה ילדה ממחנה בית ליד או אף מבית-החוליפ בסרפנד (צריפין 1, כפי שמש־ תפע מסיפורה של האם)
מנהל הארכיון בבית־החולים בדק לבקשתי את תיקי החולים מאותה תקופה (הן לפי השם כהן והן לפי השם
עראקי) ולא מצא תיק כזה,. כן היפש, ללא תוצאות את שם הילדה בתיקי המחלקה המיוחדת לילדים ולשיתוק, שהיתה קיימת ב"רמב"ם". גם האנשים שהיו אחראים לקבלת חולים, לרישומם ולשחרורם אמרו, כי
לא זכור להם מקרה כזה. לדעתם, לא ייתכן, כי דבר כזה התרחש בין כתלי בית החולים בלי שהדי המעשה היו מגיעים לאזניהם.

ילד ש"קם לתחיה"
סיפורה של מרגלית כובאני אשר גילתה את אחיה החורג, ראובן שמש. והחזירה אותו לחיק משפחתו — כפי שהיא נרשם על ידי נציג הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים , מעיד לכאורה על כוונת העלמה זדונית. ראובן, שהתגייס בימים אלה לצה"ל, נולד במחנה האשד והובא לארץ ב־ 1949 , בהיותו בן כמה – חדשים. הוא הועבר עם משפחתו למחנה־העולים בבית־ליד. פרשת העלמותו דומה לזו של ילדי תימן רבים אחרים.  היה בנית תינוקות במחנה ואמו באה, יום יום להיניקו. יום אחד נתבשרה, כי בנה, מת. האם לא חקרה בדבר  והספידה את בנה. אך יעבור כמה שבועות נתעורר ספק בלבות בני המשפחה. היה זה, כאשר התארחו
בשבת בבית קרוביהם, ותיקים בארץ הגרים. בהרצליה, הללו שאלו, אותם לשלום הילד ראובן. "כאשר סיפרו  להם כי הוא מת שאלו הקרובים אם קיבלו תעודת פטירה.או ראו את הגוויה. כשהשיבו בשלילה, אמרו להם, כי במצב זה אין ודאות שאמנם הילד מת. עם צאת השבת חזרה המשפחה למחנה בית־ליד.
אחותו החורגת של ראובן מיהרה לבית־התינוקות ודרשה להראות לה את הילד. על־פי עצתה של אחות  תימניה, שעבדה בבית־התינוקות עברה לבית חולים בקצה המחנה, שנקרא, לדבריה, בית החולים הטרפוליטני. גם כאן פגשה באחות מיוצאות תימן, שאיפשרה לה לעבור בין המיטות ולחפש את הילד.
היא גילתה את הילד וזיהתה אותו. אך ליד מיטתו היה רשום שם אחר. לאחר דין־ודברים עם עובדי  בית־החולים סוכם שאמו של הילד (אמה החורגת של מרגלית), שהתגוררה בירושלים, תבוא לזהות את הילד, כאשר הגיעה האם וראתה את הילד התעלפה. מאחר שהילד היה חולה, נשאר עוד זמן מה  בבית  החולים ואחר כך הוחזר למשפחתו.

להמשך קריאה הקלק על התמונה…

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

הוכחה ראשונה: בשנות ה- 50 אכן הוצאו ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. עסקנית בכירה בויצ"ו אנגליה אימצה בשנת 1953 ילדה ישראלית. כנראה בת ליהודיה ממוצא רומני. "אני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל", מספרת הבת בראיון ל"הארץ". האם נשלחו בעקבותיה גם ילדים תימנים? כתבה תשיעית בסדרה.

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

רבים מילדי תימן שנעלמו בשנים 1954-1949 מתו ממחלה ונקברו בלי ידיעת הוריהם. אבל מה קרה ליתר? האם הם נחטפו או נמסרו לאימוץ? לאחר שלושה חודשי תחקירים ושיחות עם עשרות עדים, נראה לעיתים כי ההבדל הוא סמנטי בלבד, עניין של הגדרה וניסוח. עדים שטענו בלהט כי לא יתכן שיהודים יעשו דברים כאלה ליהודים, סיפרו באותה נשימה איך טולטלו ילדים תימנים מבית התינוקות לבית החולים בלי רישום מסודר של זהותם, כיצד נותק משום כך הקשר עם הוריהם והם הועברו לויצ"ו, למטרות אימוץ, מבלי שנעשה ניסיון רציני לאתר את ההורים.

למעלה משמאל, אסתר גולן (בתמונה משנת 1948), ומימין, תמונה שצילמה של מחנה ראש העין, ב-1950
למעלה משמאל, אסתר גולן (בתמונה משנת 1948), ומימין, תמונה שצילמה של מחנה ראש העין, ב-1950

נציגי כל מוסד שהחזיק בילדים טוענים שזה לא היה תפקידם לאתר את ההורים, ומטילים את האחריות על המוסד הבא, זה שאליו שלחו את הילדים, או שהם מאשימים בניתוק את הקורבנות, את ההורים עצמם. אילו נעלמו היום מאות ילדים בצורה דומה — ורבים מהם היו נמסרים לאימוץ, זה היה בוודאי מוגדר "חטיפה".
במבט לאחור, ישראלים רבים מדי מוכנים לתרץ זאת בקשייה של מדינה צעירה, שנאלצה לקלוט המוני עולים בזמן קצר.

בתוכנית "עובדה" בערוץ השני הובאו ביום שלישי שעבר כמה סיפורים של חטיפות ממש. אבל המרחק בין "חטיפה לאימוץ" לבין "מסירה לאימוץ" בפרשת היעלמם של ילדי תימן אינו גדול. כך חשבו בוודאי הגורמים המוסמכים, כאשר השתיקו במשך עשרות שנים את המידע שהיה בידם על המסירה לאימוץ. עמי חובב, חבר ועדת הבדיקה הראשונה והחוקר הראשי של ועדת הבירור השנייה, אישר לפני שבוע בראיון ל"הארץ" כי עשרות, אם לא מאות ילדים נמסרו לויצ"ו לאימוץ, אבל ממצא מרעיש זה לא נכלל, משום מה, במסקנותיהן של שתי ועדות הבדיקה.

פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, החליטה להתראיין בפעם הראשונה כדי ללמד סנגוריה על עבודת הצוות הטיפולי באותם ימים. כמו רבים אחרים היא אומרת: "אי אפשר לשפוט את המעשים אז, על רקע האנדרלמוסיה במחנות העולים, על פי אמות המידה של היום". היא השתדלה מאוד לקיים מידה מסוימת של תיעוד וסדר בתוך האנרכיה. היתה לה מחברת קטנה, כמו מחברת בית ספר, ובה רשמה בקפידה את כל מעשיה, מי הגיע אליה לבקשת סיוע, פרטי המקרה, והעזרה שניתנה. המחברת הקטנה מילאה את מקומם של טופסי דיווח וגם בה כתבה רק בזכות איזה רגש אחריות אישי.

יום אחד, מספרת פנינה פלמון, ליוויתי שלושה ילדים מבית החולים רמב"ם בחיפה למעון הילדים של ויצ"ו "אם וילד" בתל אביב. הילדים התגברו בבית החולים על תת תזונה קשה ונזקקו להבראה. ב"אם וילד" (המוסד הישן ברחוב המלך ג'ורג') הסכימו לקבל רק שני ילדים ופלמון, בלית ברירה, העבירה את השלישי למוסד של ויצ"ו ברמלה. "ולמי דיווחת", שאלתי אותה. פנינה פלמון משיבה בכנות. אם זיכרונה אינו מטעה אותה היא דיווחה להנהלת המחנה בעין שמר, אבל אינה יכולה להעיד שמישהו אכן רשם את הדיווח. "קבלה לא נתנו לי".

כך או כך, היא רשמה הכל במחברתה הקטנה וסיפרה גם לאמהות היכן ילדיהן. אם הגיעו האמהות מעין שמר לויצ"ו בתל אביב, מצאו את הילדים ולקחו אותם בחזרה — היא אינה יודעת. זה לא היה תפקידה. היא מסרה אותם לויצ"ו ועשתה בכך מעשה חסד, לפנים משורת הדין, כי לא נמצא מי שילווה אותם למעון בתל אביב. איש לא שאל אותה עליהם מעולם. איש לא ביקש להציץ במחברתה.

ד"ר מרדכי מ' היה רופא צעיר בבית החולים דג'אני ביפו בתחילת שנות החמישים. למחלקת הילדים הגיעו לדבריו עשרות ילדי עולים במצב בריאותי קשה, לא רק ילדי תימנים. הילדים התימנים סבלו בעיקר מתת תזונה והתייבשות. רק מעטים הגיעו בליווי הוריהם. אם לא אותרו ההורים עד שהחלימו, נמסרו הילדים לויצ"ו. במשך שנות עבודתו במחלקה נמסרו, לדבריו, עשרות ילדים לויצ"ו.

החוקר עמי חובב, סיפר לתומו כי מתוך כל תיקי האימוץ שבדק, סינן בין 2,000 ל-3,000 תיקים רלוונטיים לחקר היעלמותם של ילדי תימן. שיטת הסינון היתה פשוטה: כל תיק של ילד בעל שם עם צלצול תימני, נחשב רלוונטי. במלים אחרות, לפחות 2,000 ילדים בעלי שם תימני נמסרו לאימוץ בשנים 1994-1949. מתוך אלה סינן חובב את תיקיהם של הילדים שנמסרו לאימוץ בשנות החמישים. חובב, המנסה בדרך כלל לצמצם את ממדי הטרגדיה, אומר שהיו עשרות, אולי מאות של ילדים כאלה, שאבד הקשר עם הוריהם והופנו לויצ"ו לאימוץ.

לאלה יש להוסיף את תיקי האימוץ של ילדים שלשמם לא היה צלצול תימני: ילדים שהגיעו לבתי החולים בלי פרט מזהה, ושם ניתן להם שם כטוב לבם של אנשי הסגל. לעתים קיבלו הילדים שם חדש כשהגיעו למוסדות של ויצ"ו. תיקי האימוץ של ילדים אלה לא נבדקו כלל על ידי ועדות הבדיקה הקודמות.

אסתר גולן: "אם ילד התחיל לקדוח שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד"

שמועות רבות מסתובבות על מסירת ילדים לאימוץ בחו"ל, אבל עד כה לא היתה הוכחה חד משמעית לכך. כבר באוקטובר 1953 התפרסמה ב"הארץ" ידיעה מזעזעת על "ציד נפשות" של ילדים לאימוץ, ובה התייחסות ישירה לאימוץ בחו"ל. "אשתקד נתנו בתי המשפט כ-150 צווי אימוץ ובתי הדין הרבניים 30", נכתב בידיעה. "אולם ישנן הרבה משפחות המבקשות לאמץ ילדים, ו'ציד נפשות' של ילדים לאימוץ יוצר לעתים בעיות מסובכות, למשל כשהמאמצים הם תושבי חוץ או תיירים הרוצים להעביר ילדים לחו"ל".

לפני שבוע, אגב שיחה עם עובדת ויצ"ו שביקשה לא לפרסם את שמה, עלינו על עקבותיה של ילדה שנמסרה לאימוץ לאזרחית בריטית והוצאה מהארץ. זה היה בעקבות שיחה עם אסתר גולן, אחות במעון "אם וילד" של ויצ"ו במחנה העולים בראש העין. גם אסתר גולן, כמו פנינה פלמון, הסכימה להתראיין כדי לספר כיצד היינו, לתאר את העבר במשקפי העבר, כדבריה.

"המעון היה בית תינוקות יומי. האמהות היו מביאות את הילדים בבוקר ובאות לקחת אותם אחר הצהריים. קרה לא פעם שלא באו לקחת והילד נשאר במעון. לא ידענו מאיזה אוהל הגיע הילד. רישום הרי לא היה".

ומה עשיתם כשלא הגיעה האמא?

"ביקשנו מאמהות אחרות שיעזרו לאתר את המשפחה".

כיצד זיהיתם את הילדים?

"לילד היה שם על המיטה, עד כמה שהבנו את השם. המטפלות היו אשכנזיות והשמות האלה היו מאוד מוזרים לנו".

כלומר ילדים הגיעו למעון, חזרו ובאו, אבל לא נעשה ניסיון ממשי ללמוד את שם הילד?

"לא כל כך הבנו את התרבות שלהם. הנה סיפור שיאפיין לך את המצב. היה אז שיתוק ילדים. פחדנו מאוד מהמחלה הזאת. הסימפטום הראשון היה חום גבוה. אם ילד התחיל לקדוח והיה אמבולנס בסביבה, שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, היה אמבולנס בסביבה, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד. וכשהגיעה האם, אמרנו לה שהילד בבית חולים, אבל לא תמיד ידענו אם זו אכן האם. הזיהוי נעשה רק על פי פתק לא ברור על המיטה. תווית זיהוי על ידו של הילד לא היתה.

"ולפעמים נפטרו האמהות. למי ניתן את הילד? האבות לא הכירו אותם. אז איך בכל זאת מחזירים את הילד לאבא, אם לא הגיעה האם? — ממתינים עד שיילקחו כל הילדים ונותנים לו את הילד שנשאר. הוא לא הכיר את הילד. לקח מה שנתנו לו. אולי שלו, אולי לא. אז תאר לך מה קרה אם נפטרה האמא והילד נשלח מהמעון לבית חולים. לא היה מי שיזהה אותו. האבות לא הכירו את התינוקות. כשלא נמצאו ההורים, הוחזרו הילדים מבית החולים אלינו למעון".

 

בתמונה: פנינה פלמון (עומדת) במחנה עין שמר, 1949
בתמונה: פנינה פלמון (עומדת) במחנה עין שמר, 1949

 כמה זמן החזקתם בהם?

"זה היה מעון יום. לא היו תנאים להלין תינוקות ולגדל אותם. בלית ברירה העברנו אותם למעון ויצ"ו בתל אביב. שם היו תנאי מחיה מתאימים. מאשימים אותנו, האשכנזים, בדבר שלא היה ולא נברא. מאיפה משולם מגרד את כל סיפורי החטיפות".

אם לא היו חטיפות, על מה צריך לדבר היום? על היעלמויות בגלל איבוד הקשר עם ההורים?

"בשביל מה לחטוף. היו אז הרבה ילדים ללא הורים ולא היה מי שיאמץ אותם. למה לחטוף — רק תקחו".

רק תקחו. ואכן, עסקנית בכירה בארגון ויצ"ו באנגליה, שגייסה תרומות רבות לארגון בישראל, ביקשה לאמץ ילדה. "זה לא היה קל", מספרת עובדת ויצ"ו שהכירה אישית את העסקנית מאנגליה. "זה לקח המון זמן עד שאפשרו לה לאמץ את הילדה ולהוציא אותה מהארץ. אבל היא הפעילה פרוטקציה וזה הסתדר".

איתרנו את האם המאמצת בדירתה בלונדון. אשה נעימה מאוד, לא בקו הבריאות, אישרה את הסיפור. מייק, בעלה של הבת שרה (השמות המלאים שמורים במערכת), נכנס לבקר באמצע השיחה ואישר גם הוא את העובדות. ביקשתי ממנו לשאול את אשתו אם תסכים להתראיין. "הנושא רגיש במקצת", אמר מייק באנדרסטייטמנט בריטי.

עד לשיחה עם שרה ביקשתי לברר את הצדדים החוקיים של האימוץ. פניתי אל בלומה מלצר, שהיתה מאז שנות השישים ועד פרישתה האחראית על טיפול בהורים לא נשואים ואימוץ ילדים בשירות למען הילד של משרד הרווחה.

מי רשאי לאמץ ילד ישראלי?

"החוק אומר במפורש שצריך להיות אזרח ישראלי בעל תעודת זהות. חוק האימוץ אוסר למסור ילדים לתושב חוץ".

ולפני שהתקבל חוק האימוץ?

"לפני חוק האימוץ צריך היה לנהוג על פי החוק המנדטורי, שגם הוא אסר על הוצאת ילדים מהארץ למטרות אימוץ. השנים 1949 עד 1955 לא היו כמובן בסמכותי, אבל החוק הזה היה יותר מקדוש. היו פניות רבות של יהודים טובים שעשו ותרמו רבות למען ישראל, והרגישו בזכות כך שהם ראויים להוציא ילד מהארץ. זה לא עזר להם. המאמץ חייב להיות אזרח ישראלי תושב ישראל".

צבי טימור, דובר משרד העבודה והרווחה, התלבט יומיים בשאלה. בסופו של עניין הכתיב לי את התשובה הבאה: "אין לי שום מידע על אימוצים לחו"ל בשנים 1949 עד 1954. האימוץ התנהל אז דרך העיריות הגדולות. השירות למען הילד הוקם רק לפני כשלושים שנה. תיקי האימוץ רוכזו, ויש להניח שהם נמצאים בשירות למען הילד".

בתה של שרה ענתה לטלפון: "אמא, מישהו מחוץ לארץ עם מבטא זר". שרה לא ידעה על פרשת ילדי תימן. הסברתי לה איזו חשיבות היסטורית יש לכל עובדה שעשויה להאיר את אירועי אותם ימים, ושאלתי אם היא מוכנה לחשוף את סיפורה לצורך זה. "כן", אמרה שרה, "זה בסדר גמור, אולי אפילו תוכלו לעזור לנו. ייתכן שאבוא לישראל ולנסות לאתר את אמי הביולוגית".

שרה אומצה ב-1953. אמה, אז עסקנית בכירה של ויצ"ו באנגליה, באה למעון הילדים של ויצ"ו בירושלים. "היא התאהבה בי מיד, כך היא מספרת". שרה אינה יודעת אם נלקחה מהמעון אחרי הביקור הראשון או בביקור אחריו. "אמי סיפרה לי שאני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל".

האם אומצת באופן חוקי?

"כן. גם בישראל וגם באנגליה".

בסוף שנות השישים באה שרה לישראל ונפגשה עם עובדת משרד הרווחה. העובדת מסרה לה את שם אמה הביולוגית על פי האינפורמציה שבתיק האימוץ, ואמרה לה שאמה היתה כנראה ממשפחה שבאה לישראל מרומניה. "ההורים של אמי הביולוגית היו כנראה מאוד דתיים", מספרת שרה. "היא לא היתה נשואה. וההריון היה טראגי. סיפרו לי שהיא ילדה אותי במוסד ויצ"ו בירושלים. אחר כך ויתרה עלי ומסרו אותי לאמי".

בשנות ה-50 היה תור של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו לרוב חסרי בסיס משפטי ולצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ

וניסית לאתר את אמך הביולוגית, בביקורך אז בארץ?

"לחצאין. היססתי. זו החלטה קשה מאוד. אני מנסה להחליט מאז".

איזה מין "אימוץ חוקי" זה

מדבריה של אסתר גולן, שהיתה עובדת סוציאלית בראש העין, אפשר להבין שהליכי האימוץ בשנות ה-50 היו מסודרים, מה שמוגדר "אימוץ חוקי" היה אכן חוקי ובכלל, לא היתה אז דרישה לאמץ ילדים ולכן לא היה צורך לחטוף. ארכיון "הארץ" מאותן שנים שופע ידיעות וכתבות המספרות סיפור אחר. ידיעה מאוקטובר 1952 מדווחת על רשימה ארוכה של מאות המעוניינים באימוץ ילדים, הנאלצים לחכות כשנתיים עד לקבלת הילד.

לא כל מקרי האימוץ באותן שנים היו חוקיים. במרס 1956, בכתבה על "אימוץ ילדים רשמי וחשאי", כתב מרדכי ארציאלי על מה שהגדיר "בעיית הצבע": "רוב הילדים העומדים לאימוץ הם מבני עדות המזרח, אך רוב המשפחות המעוניינות באימוץ ילדים נמנות עם העדה האשכנזית. הן מעדיפות ילד 'לבן'. הן מבקרות במוסד שבו נמצאים הילדים ושואלות מפעם לפעם אם הגיע 'איזה לבן'. וכשהתשובה השלילית חוזרת ונשנית, הן נאלצות לבחור לבסוף בילד שחום".

משום כך התפתח לדברי ארציאלי "שוק שחור לתינוקות לבנים הנמסרים לאימוץ באורח פרטי". לדעתו, אפשר להבין את המשפחות הפונות אל השוק השחור כדי לאמץ ילד: "דבר זה נובע בעיקר מן השאיפה לטשטש ככל האפשר את עקבות האימוץ". במשרד הסעד (קודמו של משרד הרווחה) אמרו לארציאלי, "כי אין אפשרות להילחם בנגע מאחר שאין חוק בארץ אשר יחייב איש המגדל ילד לא שלו לבקש היתר על כך". ועוד כתב ארציאלי: "לדעתו של השופט המחוזי ד"ר יצחק קיסטר, שבידו מרוכזים כל מקרי האימוץ שבוצעו בשנים האחרונות באישור בית המשפט המחוזי בתל אביב, גדול מספר מקרי האימוץ הלא-רשמיים ממספר המקרים הרשמיים".

גם מאחורי המלים "אימוץ חוקי" הסתתר בשנות ה-50 הליך שונה לגמרי מזה המוכר לנו היום. בשנת 1955 פורסמו אמנם "תקנות בדבר סדרי דין בענייני אימוץ", אבל באפריל 1956 עוד תיארה ד"ר אילזה לינדנשטראוס את המצב במלים חריפות וחד משמעיות: "בינתיים שורר תוהו ובוהו גמור בענייני אימוץ ילדים". החוק הישראלי המסדיר את הליכי אימוץ הילדים התקבל רק ב-1960. בינואר אותה שנה סיכמה אסתר ברזל ב"הארץ" את המצב עד אז: "ב'ירושה' שקיבלנו משלטון המנדט לא היה חוק מיוחד הנוגע לאימוץ. אף על פי כן נוהגים בתי המשפט האזרחיים לתת צווי אימוץ, אלא שבהעדר בסיס משפטי של ממש תלויים אלה על בלימה. כדברי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח שניאור זלמן חשין: 'ניתנים צווי אימוץ… שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים, פלפול ואשליה'".

התמונה של שנות ה-50 הולכת ומתבהרת, אם כן: היה תור גדול של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו במקרים רבים חסרי בסיס משפטי, לצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ, והורים מאמצים רבים ביקשו לטשטש את הקשר בין הילד שאימצו לבין הוריו הביולוגיים. בתוך התוהו ובוהו הזה נעלמו עשרות רבות או מאות ילדים תימנים, זהותם אבדה או נמחקה, הם הועברו ממוסד למוסד, לפעמים קיבלו שמות חדשים בדרך, והם נמסרו לאימוץ מבלי שנעשה ניסיון ראוי לשמו לאתר את הוריהם.

בכתבה מ-1960 מצוטט השופט שניאור זלמן חשין: "ניתנים צווי אימוץ… שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים"

במצב החוקי הפרוץ ששרר אז, התירו הרשויות להוציא ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. בכמה מקרים, והאם היו ביניהם ילדים תימנים — עוד לא ידוע. אבל העובדה שילדים נמסרו לאימוץ בחו"ל מעוררת את השאלה, מה אומר הדבר על החברה הישראלית של אז? המשפטנית ד"ר כרמל שלו מוצאת הקבלה מסוימת למצב בקוריאה באותן שנים. במלחמה בין שני חלקי קוריאה השתתפו לצד הדרום כוחות או"ם, רובם אמריקאים. "ילדים קוריאנים רבים אומצו אז על ידי חיילים אמריקאים", אומרת שלו. "זה היה מעין אימפריאליזם תרבותי: היתה אווירה של חוסר יציבות, המוני פליטים נעו ממקום למקום, ילדים אבדו להוריהם ונאספו לבתי מחסה. הם לא ננטשו, ייתכן שהוריהם חיפשו אותם, אבל הם נראו כיתומים. והאמריקאים, מתוך כוונה טובה שלובה בגישה מתנשאת, חשבו שהם יכולים להציע לילדים חיים טובים יותר ואימצו אותם".

גם היום, מדגישה ד"ר שלו, כאשר נעשים אימוצים בין-מדינתיים, "מדינות אינן גאות בזה שהן מייצאות ילדים. אלו בדרך כלל מדינות עניות, כמו הודו, סין (בעיקר בנות), רומניה, קולומביה או ברזיל. וכשאנחנו באים למדינה זרה, ובודקים אם ילד מטופל או מוזנח לפי המושגים שלנו, זו עלולה להיות טעות, כי הסטנדרטים שונים. חשוב גם לבדוק היטב אם יש הסכמה של ההורים לאימוץ: במקרים של אימוץ במדינה אחרת קל ליפול לשטחים אפורים בין חוקיות לבין אי-חוקיות".

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

תעלומת ילדי תימן – סיפורי מתח ומסתורין – עיתון דבר 1967

תעלומת ילדי תימן (1) – סיפורי מתח ומסתורין – עיתון דבר, 10 בפברואר 1967 – מאת שמשון עופר

להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן

זהו סיפור מתח ומסתורין. מסופר בו על ילדים קטנים שאבדו להוריהם בלי להשאיר עקבות. על ילדים אחרים שנעלמו באופן מסתורי וחזרו ונתגלו באורח פלאי. על בנים שנתנו לפתע, לאחר שנות היעלמות רבות, סימן חיים ואות תקווה מחודשת בלבות הוריהם, אך שקעו שוב בנבכי הבלתי נודע. על הורים שלא אמרו נואש במשך קרוב לשתי עשרות שנים. הרעישו עולמות אך העלו חרס בידם בחיפושיהם אחרי הבנים האובדים.
 על אמהות ואבות עקשניים ונועזים, שלא הרפו מן האנשים שהודיעו להם כי ילדיהם מתו. עד שלפתע נמצאו הילדים בריאים ושלמים. על סבל. לא יתואר ועל משפחות שזועזעו עד לטירוף הדעת; על חקירות שנפתחו ולא הובאו לידי סיום. על שמועות מעוררות חלחלה בדבר חטיפת ילדים ומכירתם ; ועל מאבק ציבורי ממושך לגילוי התעלומה, העומד עתה לשאת פירות ראשונים.
כיום יש התארגנות ציבורית, טיפול ממלכתי, חקירה משטרתית. אך עד עתה היה כל אחד מנפגעי הפרשה
בודד לנפשו עם צערו- האישי, שאולי אף עלה על כאבם של אב ואם המגכים את ילדם הרך, כי היה כאן הספק המכרסם. בין יאוש לתקווה. אולי למרות־ הכל היא חי אי-שם ועוד יימצא? ומן ההורים הללו נמנע אותו מעט־שהוא־הרבה לגבי מי שאיבד את בן משפחתו הקרוב ביותר אפשרות לפקוד את הקבר.

מעשה בחיים בהגלי

אחד מאלה הוא שלמה בהנלי. הוא עלה לארץ מתימן ב־ 25 בספטמבר 1949 , יחד עם אשתו ובנו בכורו חיים, שהיה בן ארבעה חדשים. מיד עם הגיעם לנמל־התעופה לוד הועברו הלאה למחנה ראש העין. ליד שער המחנה היה כעין בית מרחץ, שהיה עליהם לעבור בו לקראת בדיקה על־ידי צוות רפואי. "כשהלכתי  לבית  המרחץ", נזכר עתה שלמה בהגלי, "באה אלי אחות ואמרה ,תביא את הילד'. היא דיברה עברית. אני לא ידעתי, אבל הבנתי קצת. היה גם מתרגם. שאלתי בשביל מה צריך להביא את הילד. אמרה: זה לא עסקך. אנחנו נטפל בו'. המתרגם שאל מה שמי, אשתי ושם הילד. אמרתי: ,חיים סלימה סאלמה', בינתיים לקחה האחות את הילד ורשמו אותו חיים סלימה סאלמה. אבל זה לא היה השם שלו. כי הילד היה שמו חייט ושם המשפחה בהגלי. אבל לי קראו סלימה (שלמה) ולאשתי סאלמה. המתרגם שאל איר קוראים לנו — לילד, לי ולאשתי — ואמרתי  חיים, סלימה וסאלמה. רשם: שם הילד חיים סלימה סאלמה.

"הביאו אותנו לאוהל ואמרו לנו לבוא למחרת בבוקר לבית־התינוקות של המחנה. באנו וחיפשנו את הילד.
אחות חיפשה ואמרה, יש ילד חיים סלימה סאלמה. אמרתי: ,זה הילד שלי'. באמת השם הזה היד, רשום
על המיטה, על הקיר וגם בפתק על היד השמאלית של הילד. כל יום היינו הולכים שמה ואשתי היניקה אותו ארבע פעמים ביום, נשאר שמה, חצי חודש".
יום אחד הלכה אשתו של שלמה בהגלי, כמנהגה מדי יום, להיניק את בנה. השעה היתה 3 אחר הצהריים. כעבור שעה קלה הזרה בבהלה אל בעלה באוהל. בהתרגשות רבה ובבכי סיפרה לו: ..המיטה של הילד ריקה. שאלתי את  וזאחות; איפה הבן שלי, אמרה לי: "אני לא מכירה אותך'".

המאמר השלם