הונאות וסכנות בתי משפט לענייני משפחה ונוער – ואיגרת הרמב"ם לחכמי קהל עיר מארשילייא על ענייני אצטגנינות ומזל

דברים שיש להאמין בהם ע"פ שיטת הרמב"ם (רבי משה בן מימון)

במאה ה-12 לספירה כתב הרמב"ם גדול הפוסקים וחכמי ישראל עליו נאמר ממשה (רבנו) עד משה (הרמב"ם) לא קם כמשה, איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא על ענייני אצטגנינות (עבודת כוכבים – עכו"ם) ומזל .

בפתח דבריו כותב הרמב"ם בבהירות על דברים שראוי להאמין בהם:

"דעו רבותי, שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים:

הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות. (היגיון, הסקת מסקנות).

והשני דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו. או שיטעום שזה מר וזה מתוק. או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה. או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו.
(ראיות, עובדות מוצקות)

והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ע"ה ומן הצדיקים.
(נביאים וצדיקים גמורים, אינם מאז חורבן בית המקדש)

וצריך האדם, שהוא בעל דעה, לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר:
שזה האמנתי בו מפני הקבלה,
וזה האמנתי בו מפני ההרגשה,

וזה האמנתי בו מפני הדעה.


אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר" [משלי יד,טו]
".
(סוף ציטוט)

בתי משפט לענייני משפחה ונוער מקבלים וגומעים הבלי פיהם של פקידי סעד ועובדים סוציאליים מהרווחה ביודעם כי אלו דברים לא בדוקים ולא אמינים

מאז עברו כ- 800 שנה, ומתברר שרבים מנכבדי מדינת היהודים, שופטי בתי משפט לענייני משפחה ונוער מקבלים מוצא פיהם של פקידי סעד ועובדים סוציאליים מרשויות הרווחה כסוף פסוק, וחורצים גורלות של אזרחים.

בדו"ח ועדת סלונים נבו על עבודתם של פקידי סעד לסדרי דין נכתב כי בתי המשפט מקבלים מוצא פיהם של פקידי הסעד כ'תורה מסיני': "כיום מהווה התסקיר "סוף פסוק" ולא ניתן לערער או להשיג עליו. במצב דברים זה ההזדמנות הראשונה שיש לבני המשפחה להעלות טענות לגבי התסקיר היא בפני בית המשפט, אלא שכאמור לעיל, בתי המשפט נוטים במרבית המקרים לאמץ את המלצות התסקירים במלואן. הכוח הרב שמרוכז בידי פקידות הסעד, וההשלכות הרות הגורל שיש לתסקיריהן על חיי האנשים נשוא התסקירים, מצדיקים שתהיה לאותם אנשים אפשרות לערער על קביעותיהן. הנחת המוצא צריכה להיות שטעויות קורות תמיד, וגם כשאינן קורות – עניין לנו בתחום פרופסיונאלי שאינו מדע מדויק, ופעמים רבות ייתכנו מספר פתרונות לאותה סיטואציה – שכולם יהיו נכונים מבחינה מקצועית".

וזאת למרות שפקידי הסעד כותבים תסקירים לא אמינים: "בעדויות ששמענו ובבדיקת מדגם של תסקירים על-ידי הצוות, נמצא כי לא כל הוראות התע"ס מקוימות. עוד נמצא שאין אחידות בכתיבת התסקירים, אין פירוט מלא אילו חקירות בוצעו ואלו לא ומדוע, אין תמיד אבחנה בין עובדות לדעות, ולא ברור תמיד מה המקור לקביעות עובדתיות חשובות, ובמקרה הצורך – אלו בדיקות נעשו כדי לאושש או להפריך אותן".

מה כתב הרמב"ם על הסכנות באותם "מומחים" המפריחים טענות ודעות לא בדוקות
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם.
ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים.
ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו".

מה התוצאות בימינו עקב מחדלי בתי משפט לענייני משפחה ונוער ורשויות הרווחה
אינספור פרשיות התעללויות קשות בילדים במסגרות הרווחה פנימיות, אומנה: בית טף , בני ארזים , גיל עם , השלושה , כפר נחמן , מסילה , מצפה ים , מקי"ם , צופיה , רננים , שדה בר , שקמה … ועוד. משרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין ועוד דוגמאות רבות אחרות.

מדוע בתי משפט לענייני משפחה ונוער גומעים הבלי פיהם של פקידי הסעד וחורצים חייהם של אזרחים רבים מבלי לבדוק.
שופטי בתי משפט אינם פתאים. מעשיהם נעשים בכוונה ומודעות מלאה. שופטי בתי המשפט רוצים שקט. השופטים מודעים לנזק העצום לפרט למשפחה לחברה ולמדינה שהם גורמים בכך שהם חורצים גורלות של אנשים על סמך מידע לא אמין מרשויות הרווחה, אך הם פוחדים מביקורת רשויות הרווחה. הם יודעים כי משפחה מוחלשת לא תוכל להתמודד מולם ולבקר את חוסר הצדק וההיגיון בהחלטותיהם, ולכן הם פוסקים ע"פ מה שפקידי הסעד מכתיבים להם.

קישורים:

לא בלי בני – בניגוד לעקשנותם של פקידי אגף הרווחה בעיריית נתניה, סרב ביהמ"ש לאשר הוצאת קטין מחזקת אימו

הכתבה לא בלי בני – בניגוד להמלצות אגף הרווחה סרב ביהמ"ש לאשר הוצאת קטין מחזקת אימו , local , נתניה , אופירה חסיד – קול השרון , נובמבר 2009

בצעד נדיר הורה בית משפט השלום לנוער – נתניה, כי אין להוציא ילד קטין מרשות אמו – למרות דרישות והמלצות אגף הרווחה.
עו"ד אהרוני לקול השרון: הוכחנו, כי דווקא גישת המערכת יכלה להרוס את הילד שכיום מתפקד מצוין ופורח.
על מלחמה כמעט אבודה מראש נגד מימסד שלם
.

בצעד חריג הורה בית המשפט לנוער, שלא להוציא ילד קטין מרשות אימו – זאת תוך מתן ביקורת על תפקוד המערכת עצמה. עורך דינה של המשפחה, איתני אהרוני, אף הצליח להוכיח, כי בניגוד לעמדת גורמי המקצוע בני המשפחה לא רק ששיתפו פעולה אלא התחננו לשיתוף פעולה שלא תמיד קיבלו.

לפני כשנה וחצי, בעקבות טענה על התנהגות חריגה של הילד בבית הספר, הוגשה על ידי אגף הרווחה נתניה בקשה להוצאת הילד מרשות אמו. קודם לכן נאלצה אמו לשהות עם בנה, במהלך ימי הלימודים, במשך חודשים ארוכים, לאחר שבבית הספר טענו, כי התנהגותו חריגה, אלימה והוא מהווה סכנה. לא עזרו האבחונים שקבעו, כי הילד אינו מסוכן לעצמו ולסביבה, במחלקת הרווחה המשיכו להתעקש בדרישתם להוציאו מרשות אמו. בקשה בעניין זה אף הוגשה לבית המשפט.

האם המיואשת, שלא ידעה מה עוד ניתן לעשות, פנתה לעו"ד איתני אהרוני. עו"ד אהרוני, איש חינוך בעברו, אשר שימש כמנהל המחלקה לחינוך העל יסודי בעיריית חולון ויו"ר ועדת השמה בחינוך המיוחד בחטיבות הביניים, סיפר על המפגש לקול השרון.

"הגיע אלי האח של הילד, שהוא סטודנט. הוא סיפר לי שרוצים להוציא את אחיו מהבית. המשפחה לא הבינה בהתחלה מה פירוש לקבל "החלטה לנזקקות". הם לא הבינו, שבמידה ותתקבל ההחלטה לנזקקות והקטין יוצא מחוץ לבית, זה הליך כמעט בלתי הפיך. בתחילה רצו להוציא את הילד למרכז חירום, כאשר עדיין הילד עבר אבחונים חלקיים, ללא שיתוף פעולה מלא מצידו. למרות זאת נקבע באבחונים, שהילד לא מסוכן לא לעצמו ולא לאחרים. נכון שהוא לא היה רגוע, נכון שהיה קיים כשל בינו לבין המערכת, אבל סימנו אותו כילד בעייתי – כאשר בבית ובשכונה הוא ילד רגיל לחלוטין".

–בעקבות הפנייה מה עשית?
"פניתי למחלקת הרווחה והודעתי להם שלקחתי על עצמי לייצג את התיק, אך ורק אם המשפחה תשתף פעולה לטובת הקטין. זה מה שהיה: המשפחה שיתפה פעולה באופן מלא, אך במקביל הביעה אי-אמון במחלקת הרווחה. הודעתי לרווחה שהוויכוח הוא על מסגרת חינוכית ולא על הוצאתו מהבית. לצערי, נטעו בבני המשפחה תחושה וצורך להתגונן כל הזמן מפני בית הספר ומפני הרווחה. באחד הימים התברר לי מהאח, שהילד הורחק מבית הספר".

"בדקתי את הנושא מול נציגי בית הספר. אז התברר, כי הילד נשלח הביתה לא על-פי נוהלי משרד החינוך. פעלתי מיד להחזרתו לבית הספר ואכן הוא הוחזר ללימודים. לאור הפוטנציאל האינטלקטואלי ורגישותו של הילד לדימוי העצמי שלו, חשוב היה שבית הספר יפעיל את האמצעים העומדים לרשותו על-מנת להעצים את היכולות של הילד ולא לסנן אותו. הייתה תחושה של המשפחה, שלא משנה מה הוא יעשה: הקשר אבוד. בית הספר במקום לתמוך בילד סימן אותו".

–איך הרגיש הילד כשהבין שרוצים להוציאו מרשות אמו?
"הילד הרגיש שבית הספר לא תומך בו ולא מאפשר לו להתקדם ולהתפתח. הילד היה כבוי והוא פחד. הילד ומשפחתו היו בהלם מהעובדה שרוצים להוציא אותו מהבית. בתחילת השנה נערך תסקיר של אגף הרווחה – שם נכתב שאין הילד מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה. כמו כן נקבע שהשליטה אצל הילד וכן ויסות הדחפים תקינים. לאור ההתנהגות של חלק מהמורים אליו כאל ילד בעייתי, נוצרה סביבו אווירה שלילית. יש לציין שחלק מהמורים ניסו לעודד אותו, אבל הרוב היה נגד".

–למרות שהאימא ישבה עם הילד במשך חודשים רבים בבית הספר, איך טענה הרווחה שאין שיתוף פעולה?
"בהתחלה, כשהרווחה ביקשה אבחונים, המשפחה לא שיתפה כל-כך פעולה עם המאבחנים של הרווחה והביאה אבחון משלה. פניתי לרווחה וביקשתי לשתף פעולה לטובת הקטין. הודעתי והתחייבתי בשם המשפחה, שהילד יופיע לכל האבחונים. במידה והילד יצטרך טיפולים, הוא ישתף פעולה. ביקשתי להקפיא את הבקשה להוצאתו מהבית. למרות שיתוף הפעולה, הם לא ירדו מזה".

–מדוע ברווחה המשיכו להתעקש להוציאו מהבית?
"לא רק אז, גם אחרי האבחונים והתסקיר וגם אחרי שהוא עבר בית ספר, הם המשיכו לדרוש את הוצאתו מהבית. הם המשיכו לטעון שיש מצב של סיכון של הילד כלפי עצמו וכלפי הסביבה. פניתי לשופטת הנוער, רות בן חנוך, הוכחתי לה שהמשפחה משתפת פעולה. אמרתי לה, שכאשר נותנים בו אמון הילד יוצר קשר טוב. בבית הוא מתנהג למופת והוא ילד אחראי, גם אם הוא סובל מקשיים נפשיים. לילד יש פוטנציאל אדיר והוא לא מסתגר, אלא יודע לקבל הדרכה ולשתף פעולה. הילד אינו מהווה סכנה לעצמו או לסביבה ואינו זקוק להשגחה – לכן התנגדנו לבקשה הרווחה".

–האם, מעבר להיבט הבירוקראטי, הערימו לטעמך קשיים על המשפחה?
"בכל שלב טענתי שנשתף פעולה מתוך רצון ולא מתוך כפייה. טענתי בבית המשפט שבית הספר הבטיח, לדוגמא, מועדונית לילד וחונכים, אולם בית הספר לא הפעיל את זה. מרבית הדברים שהיו חשובים למשפחה לא קוימו וחבל: פגע בילד ובאמון שלו במערכת. בהמלצת השופטת הילד השתתף בוועדת השמה, שממליצה בדרך כלל על בתי ספר לחינוך מיוחד או חינוך רגיל עם סיוע בית ספרי. הוועדה החליטה שהילד ימשיך בחינוך רגיל ויעבור לבית ספר אחר על-פי המלצת השופטת – זאת לאחר שהבטחתי שאנחנו נדאג שיהיה טיפול רגשי תומך בילד. השופטת קיבלה את בקשתי, נתנה אמון בילד והמליצה על בית ספר אחר".

כיום לאחר תלאות רבות וחששות רבים לומד הילד בכיתה רגילה בבית ספר רגיל. על-פי דיווחי המורים הילד מתנהג למופת וציוניו ממשיכים להיות גבוהים מהממוצע. יש למשפחה מלווה והילד מקבל תמיכה רגשית. עקב כך החליטה השופטת בן חנוך שלא להוציאו מרשות אמו ולא להכריז על נזקקות.

קישורים: