"במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת"

ילדים מופקרים לאונס והתעללות במסגרות משרד הרווחה

08.05.2017  -עדות מאומץ על אונס והתעללות שעברו הוא ואחיותיו  במהלך אומנה ואימוץ. פניותיהם לרשויות הרווחה לסיוע נתקלו באוזניים ערלות. השירות למען הילד סרב לפתוח בפיו את תיק האימוץ בהגיעו לגיל 18 כדי שיוכל לאתר את הוריו.

"אני מאומץ, בן 44 ואני עד היום נקרא ילד מאומץ. אני עברתי אומנה במשך 4 שנים ביחד עם שתי אחיות בילוגיות שלי. שלושתנו במשך 4 שנים הוכנו ונאנסנו במשפחה אומנת. עברנו משם האחיות שלי הופרדו ממני, עברתי אני לאימוץ והם המשיכו אומנה בקיבוצים. במשפחה המאמצת שלא קיבלה מעולם הדרכה מעולם לא קיבלו הכוונה, מעולם לא נבחנו כי הם היו סוג של סלב (celeb) ואני לא אחשוף את שמם, שם עברתי חוויה מאוד קשה של אימוץ שכללה אלימות, שכללה השפלות. בגיל 10 שאלו מה אתה רוצה ליום הולדת אז ביקשתי שיתגרשו ושיחזירו אותי חזרה לאחד המוסדות".

 

מודעות פרסומת

אל תתנו לרשויות הרווחה להשתיק אתכם

ינואר 2016 – עושים צהריים עם יעל דןמשרד הרווחה ארגון פשע לסחר בילדים תולש בכפייה ילדים מביתם לאימוץ ומונע חשיפת תיק האימוץ להורים והילדים כחוק עם הגיע הילדים לגיל 18.
משרד הרווחה משקיע הון עתק במוסדות כליאה לילדים, עמותות רווחה, אומנה, אימוץ, ועוד, במקום לסייע למשפחות.

"כשצעירה פותחת תיק אימוץ – זכותה לקבל תשובה מיידית"

א' עוזרת למשפחות למצוא את ילדיהם המאומצים ולילדים למצוא את הוריהם הביולוגיים. בגלצ העבירה ביקורת קשה על התנהלותו של משרד הרווחה ואמרה: "זכותו של אדם היא ידיעת האמת"

א' נענית לבקשות של אנשים שפונים אליה לעזרה במציאת הילד או הילדה שנלקחו מהם ונמסרו לאימוץ. גם ילדיה של א', שהחוק אוסר לחשוף את זהותה, נלקחו בעבר לאימוץ, והיא חיפשה ולבסוף מצאה אותם. בשיחה היום (שלישי) עם יעל דן ב"עושים צהריים" הטיחה ביקורת קשה על האופן בו מוצאים ילדים מביתם ונפתחים תיקי האימוץ.

"זכותו של אדם היא ידיעת האמת – זו נקודת המוצא, ולו כדי שבן אדם יחיה עם עצמו בשלום", אמרה, "לא מקובלת עליי הוצאת הילדים. לא מקובלת עליי הקצאת המשאבים הבלתי-נדלים כדי להוציא ילד מהבית. זה הון עתק".

היא סיפרה על מקרה בו עזרה לצעירה למצוא את משפחתה הביולוגית: "מגיעה ילדה בת 20, והיא אומרת לי שהיא ניגשת פעמיים לשירות למען הילד לפתוח את התיק ודוחים אותה כי היא לא מספיק 'מתעניינת' לטעמה של אותה פקידה שעומדת מולה ולא שואלת מספיק שאלות. ילדה בת 18 מגיעה לפתוח תיק אימוץ – זכותה לקבל תשובה מיידית".

ליטל (שם בדוי), נעזרה ב-א' שפעלה למציאת אחותה והצליחה בכך תוך פחות מיממה. בשידור היא סיפרה כי "אנחנו חיפשנו אותה בערך שש שנים ולא ניתנה לנו האפשרות לפנות לרווחה. ברגע שהיא פנתה אליי ומצאה אותה – לא האמנתי. אף אחד לא האמין".

אחותה של ליטל, עם זאת, ניסתה לפתוח את תיק האימוץ שלה ללא הצלחה. "במועצה לשלום הילד אמרו לה שרק אחרי שתתייעץ עם פסיכולוג יתנו לה לפתוח את התיק. סיפרו לה סיפורים שאמא משוגעת ואלכוהוליסטית. זו ממש לא המציאות – אמא נלחמה עליה בשיניים, ובכוח היא נלקחה", סיפרה ליטל.

ההורים ימשיכו לחכות – ועדת טיוח ממלכתית לפרשת חטיפת ילדי תימן

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

החקירה להיעלמות ילדי תימן קבעה את מסקנותיה עוד לפני שהחלה לחקור. מה שלא תאם את הנחות היסוד הוגדר כ'חריג'. משרד הרווחה הסתיר מסמכים, והוועדה לא התעקשה לעיין בהם. לא הוטל שום ספק במהימנות מסמכים שהציגה המדינה, אפילו כשלא היו להם אסמכתאות. את הורי הילדים לעומת זאת, כינו חברי הוועדה "עסקנים". ועוד מצפים מהם להשלים עם מסקנות הוועדה.

ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמותם של ילדי תימן סיימה השבוע סוף סוף את עבודתה והגישה את מסקנותיה. שבע שנות עבודה התקבצו אל תוך שלושה כרכים עבי כרס, המכילים 1828 עמודים. 1,033 תלונות על היעלמות ילדים הוגשו עד היום לשלוש הוועדות שדנו בפרשה.

על פי הממצאים 972 מהם נפטרו, 56 נותרו "עלומים" וייתכן שנמסרו ל"אימוץ מזדמן" (איזה ביטוי), ו- 5 נתגלו.

מי שקרא השבוע עיתונים, היה יכול להתרשם שהוועדה מצאה את הכל תקין. הממסד לא חטף ילדים. האגדה התימנית רבת השנים התנפצה בקול רעש גדול.
אלא שקריאה מדוקדקת של הדוח מלמדת אחרת.
עבודת הוועדה ראויה לביקורת מרובה.

הוועדה, כך עולה מכל אחד מדפי הדוח שהוציאה, הניחה הנחת יסוד ראשונית על פיה לא הייתה חטיפה ממסדית של ילדי תימן. ההנחה הזו הובילה את הוועדה כמו עמוד אש, ומכאן והלאה כל מה שנותר לחבריה היה להוכיח אותה. לפעמים היתה ההוכחה קלה, לפעמים פחות, אבל מרגע שנורה החץ – כל המטרות הפכו מתאימות. ממצאים שסטו מן הקו הזה הוגדרו כחריגים, לא מייצגים.
אלא שכאמור, גם בתוך המאמץ הניכר להוציא את הממסד 'נקי', קשה להתעלם מכמה עובדות קשות שנמעלה הדוח כלפי מי שעסקו בעניינם של ילדי תימן בימים ההם. גם כאשר המצליחה הוועדה למצוא הסבר לכל חריגה, נותרות העובדות הללו קשות לעיכול. בלתי נתפשות.
מקור הבעיה בוועדה הזו נעוץ במטרה שבגינה הוקמה. ועדת החקירה לא באה לעולם על מנת לפתור את בעייתם של ילדי תימן האבודים. הוועדה קמה כדי לפתור את בעייתה של המדינה בהתמודדות עם הוריהם של אותם ילדים. מכאן נגזרה דרך המחשבה של חברי הוועדה, ומכאן נגזרה גם דרך עבודתה.
בשורה התחתונה, קשה למי שקורא את הדוח לברוח מהמסקנה שמדובר בדוח מתנשא, יהיר ופטרנליסטי מאין כמותו. ראשי מדינת ישראל של אותם ימים, שאליהם כיוונו משפחות ילדי תימן את טענותיהם במהלך כל השנים, לא היו מנסחים אותו אחרת.
כולם רצו לעזור לעולים, כולם חשבו רק איך אפשר לסייע, כיצד ניתן לעשות טוב לילדים. איך בכל זאת, אם כך, קרה מה שקרה? הכל בגלל היעדר נוהלים, בלאגן בבתי הקברות, תקשורת לקויה ואי הבנות.
הורי הילדים נמצאים היום סביב גיל השמונים. המעטים ביניהם שתלו תקוות בוועדה הזו – התבדו. עוד ועדה כנראה כבר לא תקום. הם, כנראה, יצטרכו לקחת איתם את הכאב לקבר.
למי שמעוניין לקרוא את הדוח ברצינות, מומלץ לנפות ממנו קודם כל את התרשמויות חברי הוועדה והערכותיהם ולהישאר עם העובדות והנתונים. אלו, חרף הנסיונות לכסות על כך בהסברים שונים ומשונים, מציגים כתב אישום חמור מאין כמוהו כלפי המדינה בראשית דרכה.
הדוח מנסה לטשטש את העובדות הללו בדרכו. משפחות עולי תימן שטענו להתנשאות הממסד כלפיהם, ימצאו בדוח הוכחות לטענותיהם.
על פי הדוח, נהגו פקידי המנהלה במחנות העולים לציין שינויים במצב המשפחתי של העולים באמצעות רישום אנונימי בתעודת העולה שלהם.
כך צויינה עובדת פטירתו של העולה, מבלי שצורפה אליה כל אסמכתא לכך. הוועדה לא מסבירה על סמך מה היא מתבססת, אבל היא קובעת בכל זאת כי "ההנחה היא ששינוי רישום שנעשה בתעודת העולה על ידי עובד מנהל במחנה אינו רישום כוזב".
מי קבע את זה? לא ברור. הנחת היסוד הזו, על כל פנים, עוברת כחוט השני בכל הדוח, והיא מקבלת משמעו גדולה עוד יותר כשאותו רישום אנונימי, לא ממוסמך ובלתי מוסבר, הוא שמשמש אותה כדי לקבוע שהילד נפטר.
לעניין הזה יש הרבה דוגמאות, הנה אחת:
שושנה אקרם, הופיעה בפני הוועדה והעידה כי זמן קצר אחרי שעלתה משפחתה לארץ ושוכנה במחנה עין שמר, הועברה אחותה זהרה, בת תשעת החודשים, למרפאת המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים. למחרת הלכה האם לבקר אותה במרפאה, אולם לא ניתן לה להיכנס. אישה שבה נתקלה מחוץ למבנה בישרה לה כי זהרה נפטרה. הוועדה לא הצליחה לאתר כל מסמך שהוא המעיד על פטירתה של זהרה.
המשפחה, שלא ראתה עד היום גופה או חלקת קבר, הציגה לוועדה 'תעודת עולה' משפחתית, בה סימן מישהו עיגול סביב שמה של זהרה ורשם לידו: "נפטרה ב- 21.1". הוועדה ראתה במסמך הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
הדוגמא הזו מעלה בעיה בסיסית בכל עבודת הוועדה, שכן הוועדה קבעה את עובדת פטירתם של הילדים תוך הישענות על התיעוד מאותה תקופה. הוועדה קבעה גם כי בראייתה – התיעוד אמין. אלא שכאן טמון הכשל הגדול. משפחות ילדי תימן שטוענות במשך חמישים שנה כי ילדיהן נחטפו, לא ישתכנעו מתיעוד השייך לממסד של אותם ימים.
אם להציג את הדברים על פי סיפורה של הילדה זהרה, מי שמאמין שהמדינה חטפה את ילדיו לא ישתכנע שלא כך הדברים אחרי שיראה עיגול סביב שמם.
מדינה שיכולה לחטוף ילדים, יכולה גם לסמן עיגולים.
גם אם כמעט כל הילדים נפטרו, כפי שטוענת הוועדה, עדיין נשאלת השאלה מדוע אף אחד לא דיווח על כך להוריהם. התירוץ בו משתמשת הועודה, לפיו "הודעות שניתנו בהקשר זה במעמד הכריזה הדלה שפעלה במחנות, בדרך כלל לא הגיעו מטעמים שונים, לידיעת המשפחה, לא נראה רציני.
ראשית, מכיוון שגם כשמערכת הכריזה דלה, לא מוגזם לצפות שמישהו יטרח לספר להורים השכולים על מות ילדם הקטן. שנית, ההסבר הזה יכול להתאים למקרה אחד, אולי לשניים. לא למאות. בני המשפחה העידו שהמערכת הכריזה קראה להם ללכת לחדר האוכל, להעביר מזרונים ממקום למקום ושימשה לעוד אלף ואחד הודעות שונות. קשה להאמין שרק את ההודעות על פטירתם של מאות תינוקות אף אחד לא שמע.
חלוקת ילדים
בתוך אוקיינוס המלל האינסופי שהנפיקה הוועד, לא קל לדלות את העובדות. ובכל זאת, כמה מממצאי הוועדה מדהימים בחומרתם, אלא שהוועדה מתייחסת אליהם בלשון יבשה ובסבלנות לא מובנה. הנה אחד הבולטים:
"אנשי הסגל המקומי (בבתי התינוקות) הם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי חולים. הם אלה שהורו על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים. הם אלה שהחליטו אם ומתי ייראה תינוק, שהוריו חדלו לבקרו פרק זמן משמעותי, כמי ש'ננטש' ועל כן מועבר לאימוץ או לסידור אחר".
את ההחלטה על האימוץ, מסביר הדוח בהמשך, היתה מקבלת העובדת הסוציאלית המקומית. עובדת זו היתה עשויה לאמץ את עמדת הסגל בדבר 'הנטישה', ולהתייחס אל התינוק כאל מי שמשפחתו אינה ניתנת לאיתור, וזאת מבלי ליזום ככל שהתברר לפנינו – מאמצי איתור ראויים.
ככל שניתן ללמוד מהחומר שנפרד לפני הוועדה, סגל בית התינוקות לא יזם ולא קבע בעצמו מאמצי איתור ראויים של משפחות שהפסיקו לבקר את תינוקותיהם, ואף לא גרמו לדיווח על הפסקת הביקורים ועל האפשרות של הפיכת התינוק ל'נטוש'.


צריך לקרוא את הדברים היטב כדי להאמין. כל עובדת סוציאלית זוכרת שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, היתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ, בלי קריטריונים. בלי לנסות לאתר את ההורים. בלי לדווח לאף אחד. ומה אם אמו של הילד חלתה ומתקשה להגיע לבקרו? ומה אם אביו הגיע מתימן לפני יומיים ואין לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו? בעיה שלהם. שילדו ילד אחר.

מי הסמיך את העובדת הסוציאלית לחרוץ בעצמה גורלות כאלה? מי אחראי לשערוריה הזאת? מה אפשר ללמוד על הממסד שאיפשר לדברים האלו לקרות? שאלות טובות. בדוח אין תשובות.
המשפחות כאויב
מחברי הדוח לא מחבבים את ההורים שהגיעו להעיד בוועדה. זה נשמע אולי משפט קשה, אבל כל מי שרוצה לחלוק עליו מוזמן לקרוא את הדוח. אין בו, בדוח, בדל אמפתיה למי שמחפשים כבר חמישים שנה את ילדיהם הקטנים. זהו מסמך ללא רחמים.
חברי הוועדה מתעמתים עם כל טענה שמעלים ה'תימנים', ואלו נראים כמעט כאויבי הוועדה.
שיא השיאים בתחום זה שייך, כך נראה, לביטוי האומלל שמדביקים חברי הוועדה למי שטוענים כי הממסד חטף את ילדיהם. "עסקנים", מכנה אותם הוועדה יותר מפעם אחת. כמה מבייש כשהדברים נכתבים על ידי יעקב קדמי, מי שכיהן עד לא מכבר כשופט בית המשפט העליון.
ואולי בכלל יש מקום לעשות לקדמי הנחות. שהרי את הדוח, שבו הוא מרבה לחזור על הביטוי "על פי התרשמותנו", הוא כתב למעשה מבלי להתרשם כמעט משום דבר.
שכן בשלב שמיעת העדויות כיהן בראש הוועדה השופט יהודה כהן, שפרש באמצע הדרך והוחלף על ידי קדמי רק לקראת הסוף.
סביר מאוד להניח שמי שהיה שומע את חממה שרעבי מספרת על חמישים שנות בכי בלתי פוסק ועל ציפייה אינסופית ללאה הקטנה שלה, לא היה קורא לה עסקנית.
ואולי יכול גם מישהו בוועדה להסביר מדוע לא חשב אף אחד להעביר למשפחות ילדי תימן את הממצאים לפני שקוראי העיתונים ייחשפו אליהם?
לקריאת המשך הכתבה, הקליקו בקישור למעלה בקובץ ה- pdf או הקליקו על התמונות מטה.

להורדת המאמר בקובץ PDF

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001
ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

ציונה היימן: "יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים"

"יגאל אלון הביא אותי מבית חולים מתנה לחברים" , יהודית יחזקאלי , ידיעות אחרונות , 17.02.2002

ציונה היימן (52) היתה בת שנתיים כשנלקחה מבית חולים בירושלים והובאה ע"י הזוג אלון לקיבוץ גינוסר. "אימי המאמצת סיפרה לי שיגאל הסדיר את עניין האימוץ", היא טוענת. כל ניסיונותיה למצוא את הוריה הביולוגים עלו בתוהו. 

לפרשת ילדי תימן החטופים, שמסעירה את המדינה כבר שנים, נוסף לאחרונה סיפור אישי ומדהים על ילדה קטנה ועל מפקד הפלמ"ח לשעבר ואחד מבכירי מפלגת העבודה לדורותיה, יגאל אלון, ובת זוגו רות.
ציונה היימן (52), המתגוררת היום במושב שדמות דבורה, היתה בת שנתיים כשהובאה לקיבוץ גינוסר על ידי יגאל ורות אלון. בני הזוג מצאו אותה בבית חולים בירושלים והביאו אותה לאימוץ לחבריהם חשוכי הילדים. ציונה גודלה באהבה על ידי הוריה המאמצים, אך היא מאמינה כי היא מילדי תימן החטופים ועברה הלוט בערפל לא נותן לה מנוח.
גודלתי במסירות ובאהבה רבה על ידי הוריי המאמצים וזכיתי לחיבה גדולה מצד יגאל ורות אלון, אבל גם עברתי סבל גדול בגלל מוצאי התימני, היא מספרת. מעולם לא הרגשתי שייכת לקיבוץ. הילדים קראו לי כושית בגלל מראי השחום.
ציונה, אם לשלוש בנות ובן, חולמת לפתוח את תיק האימוץ שלה כדי לדעת מי משפחתה הביולוגית, ובעיקר אם נחטפה מידי הוריה. היא יודעת מעט מאוד על עברה, ורק בגיל 16 נודע לה שהיא מאומצת.
הייתי בת שנתיים כשאמי החליטה לאמץ תינוקת, כיוון שלא יכלה להרות. היא הגיעה עם הזוג אלון לבית החולים בירושלים, שם שכבתי חולה. אמי בחרה בי, וכשהבראתי נלקחתי לקיבוץ על ידי יגאל ורות, שהצטיידו באישור אימוץ כחוק – מתנה להוריי המאמצים.
הורי גידלו אותי כאילו הייתי בתם הביולוגית, אבל ילדי הקיבוץ הציקו לי וקראו לי בשמות גנאי. בפנימייה בקיבוץ גבעת חיים. בהיותי בת 16, גילתה לי אחת הבנות שאני מאומצת. הייתי בהלם. כעסתי על הוריי על שלא סיפרו לי, ואילצתי אותם לומר לי את האמת. הם אמרו לי שבחרו בי בגלל עיניי היפות וידיי המושטות לעברם כשבאו לבית החולים, וכי יגאל סידר את עניין האימוץ.
כשבגרה ציונה, ביקשה לפתוח את תיק האימוץ הנמצא במשרד הרווחה, נענתה בשלילה. כל שידעתי הוא שהיו לי שני שמות: אורה וציונה, וכי שמות הוריי הביולוגיים הם אברהם וסעידה. לא ברור לי אם אלה שמותיהם האמיתיים.
כשלא ניתן לי לפתוח את תיק האימוץ, הסתפקתי בחיי החדשים. בינתיים אבי המאמץ נפטר. אמי המאמצת כבר בת 92. היא גרה כיום בבית האבות בקיבוץ ומידי שבוע אני מבקרת אצלה. לפני כמה שנים פנתה אלי נציגת עמותת עוזי משולם ואמרה שידוע להם כי אמי הביולוגית מתגוררת בראש העין ויש לה חמישה בנים. הגעתי אליה. היא סיפרה לי שנולדה לה ילדה, אך היא נלקחה ממנה ונאמר לה שמתה. הדמיון בינינו רב – המראה התימני, החיוך ומבנה הפנים.
"התברר שלפני שהגעתי אליה, הגיעה לביתה עוד אישה שטענה שהיא בתה החטופה והם ערכו 'חאפלה'. מאוחר יותר גילו הבדיקות הגנטיות שמדובר בטעות, ואכזבתה היתה מרה. ערכנו בדיקות גנטיות, אך תוצאות הבדיקות לא היו חד משמעיות. התאכזבתי וניתקתי איתה קשר".
לפני שנתיים התבשרה ציונה כי יש לה קבר.
"זה היה נורא. התקשרה אלי מישהי מהעמותה של עוזי משולם וסיפרה שיש לי קבר בירושלים. היא אמרה שהיא יודעת שאני מילדי תימן החטופים ואומצתי בקיבוץ גינוסר. הלכתי לראות את המקום שבו קברו אותי כביכול, בהר המנוחות בירושלים. בחלקת הקברים היו הרבה מקלות תחובים באדמה, ללא שמות. המקלות האלה מסמלים בעיניי את מצבם של ילדים כמוני, שנעקרו ממשפחותיהם לתמיד".
רות, אלמנתו של יגאל אלון, המתגוררת עדיין בגינוסר, זוכרת היטב את ציונה:
"הוריה המאמצים שלמה ז"ל ואסתר, ביקשו שנעזור להם לקבל ילד לאימוץ. הגענו לבית החולים בירושלים יחד איתם. ציונה היתה מאוד מתוקה. תינוקת מקסימה. הבאנו אותה עבורם לקיבוץ, אבל לא היו לנו מקורות לדעת מי הוריה הביולוגיים".
נציגי העדה התימנית בישראל פנו השבוע לכנסת בדרישה לתמוך בהצעת חוק של ח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי) להקמת ועדת חקירה ממלכתית למציאת הנעדרים מקרב ילדי תימן בהשתתפות נציגי המשפחות (על ועדות החקירה ראו בתמונה).
משה נחום, חבר הקונגרס היהודי העולמי ונציג העדה התימנית, אמר בישיבת ועדת הקליטה והעליה בכנסת: המקרה של ציונה אינו יחיד. חשפנו עוד למעלה מ- 150 מקרים של תינוקות שנאמר להוריהם כי מתו והם חיים. אנו דורשים לפתוח את תיקי הילדים המאומצים ומוסתרים בגנזכי המדינה, לערוך בדיקות די אן אי למשפחות הילדים הנעדרים ולחקור מה עלה בגורלם של עשרות ילדים שנעלמו.

לצפיה במאמר הקלק כאן

חכו עד שנת 2066 – מאמר מאת שושי זייד

חכו עד שנת 2066  – שושי זייד 24.07.13 – מתוך "העוקץ"

מאמר מאת שושי זייד

פתרון חלקי של תעלומת הילדים התימנים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים בעוד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. פער תמוה. לא?

נולדתי בארץ להורים יוצאי פולין וגדלתי עם המדינה. עד "אירועי יהוד" בשנת 1994, לא ידעתי מהי פרשת ילדי תימן. במהלך האירועים שמעתי את טענת הרב עוזי משולם ותלמידיו על חטיפת אלפי ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה, ומכירתם בכסף לאימוץ. הטענה נראתה לי הזויה לחלוטין. בתי הייתה נשואה לתלמיד של הרב עוזי משולם, כך שהיינו ערים יותר למתרחש. שלוש פעמים הייתי במתחם ביהוד על מנת לנסות לשכנעם להתפזר. ראיתי שם מאות יוצאי תימן אומרים שסוף סוף קם מישהו שיילחם את מלחמתם. התקשורת דיווחה על תמהונים וקנאים מסוכנים, וכמעט לא התייחסה לתוכן מחאתם.

כשראש הממשלה רבין ושר המשטרה שחל התחילו לדבר על אפשרויות פריצה למתחם, עם נכונות לעשרה הרוגים אפשריים, והתקשורת השוותה אותם לכת כורש (השוואה שגויה בעליל), התגברה בי התחושה שמשהו כאן משתבש והופך לסכנת חיים. ויכוח נוקב עם חתני ובתי הביא אותי למסקנה שאני חייבת ללמוד את הפרשה הזו. התחלתי את מחקרי בביטחון מלא שהסיפור לא היה ולא נברא, ורק איזו שנאה להגמוניה השלטת יכולה להמציא האשמה כזו. לא היה לי ספק בכך, אך התבדיתי לחלוטין. לצערי העמוק, אחרי כמה שנים של מחקר, היכרות עם מאות משפחות ולימוד מעמיק של החומרים הגלויים שיש על הפרשה, אני מודה שטעיתי ואני בושה במדינה שלי.

כתבתי "חומרים גלויים" כי הממסד נותן חיסיון לכל עדות כתובה שהיא ככל הנראה מרשיעה. מישהו שם למעלה פוסק שעדויות חשובות בוועדת חקירה ממלכתית תהיינה חסויות, גם 50 שנה אחרי האירועים, בנושא שאינו ביטחוני ובעדויות שאין בהם צנעת הפרט. מגדילים לעשות – ולעדויות החשובות באמת נותנים חיסיון ל-70 שנה נוספות!

ארכיון מדינת ישראל -חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית חסויים עד שנת 2066 אף שאין בהם בעיה של צנעת הפרט או של סודות ביטחוניים
חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית חסויים עד שנת 2066 אף שאין בהם בעיה של צנעת הפרט או של סודות ביטחוניים

חומרי החקירה של ועדת החקירה הממלכתית שעבדה בשנים 1995-2001 נשמרים בארכיון המדינה. בשנת 2004 ביקשתי לקרוא את עדותה של יהודית הבנר, שהייתה אחראית על מרשם התושבים במשרד הפנים. אין ספק שבעדותה אין בעיה של צנעת הפרט או חשיפת סודות ביטחוניים של המדינה, ובכל זאת רק בשנת 2066 נוכל לעיין בה. כל המסמכים המקוריים חסויים ואין אפשרות לבקר את המסקנות הנובעות מהם, אלא רק לראות על פני השטח מסקנות שקריות, כמו לדוגמא תאריך אשפוז בארץ קודם לתאריך עלייה לארץ. גם מסמכים שהגיש ד"ר דב לויטן – מי שעבודת המחקר שלו לתואר שני באוניברסיטת בר אילן ב-1983 עסקה ב"ניתוח סוציו-פוליטי של עלייתם וקליטתם של יהודי תימן בעת החדשה", וכללה פרק על פרשת ילדי תימן – נותרו חסויים. לויטן הגיש לוועדה תיק מסמכים שמצא בארכיון המדינה. תיק המסמכים שהגיש נותר חסוי, וכשביקשתי לראותם, מרביתם לא נמצאו. כך גם תיק מכתבי הסוכנות בנושא היעלמות הילדים ועוד ועוד. למה? לא ברור, אבל רק מי שיש לו אמת קשה להסתיר מתנהג כך.

לצערי, קיבלתי חיזוק למסקנה שהלכה והתגבשה בתוכי בנוגע למידת שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממסד. אין פרופורציה בין גודל האשמה לבין כמות ואיכות ההתייחסות של כל כלי התקשורת. שותפות מלאה של הגמוניה שלטת. את סיפורי האישי ותוצאות מחקרי פרסמתי בספר "הילד איננו" (הוצאת גפן, 2001). דו"ח ועדת החקירה התפרסם לאחר מכן, ורמתו מביישת את כותביו (ראו בנושא זה מאמריהם של פרופ' בועז סנג'רו ושל אהוד עין גיל, כתבותיו של קלמן ליבסקינד ב"מקור ראשון" – "ההורים ימשיכו לחכות" 9.11.2001, ו"נאנסה פעמיים" 16.11.2001, ומאמרי שלי).

פתרון חלקי של תעלומת הילדים שנעלמו נמצא כנראה בתיקי האימוצים, אך דווקא נושא זה נותר מעורפל מאד. הוועדות מדווחות שבדקו כ-3,000 תיקים מהשנים 1948 עד 1954. מספר אדיר. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1,016 אימוצים באותן שנים. הפער בין שני המספרים תמוה וניתן אולי להסבר, לפחות חלקי, בקריאת ספרו של השופט שניאור חשין, "ילדי האימוצים" (מסדה 1955), שבו נכתב: "למרבה המבוכה ניתנים צווי אימוץ וצווי אפוטרופסות שבוע שבוע ויום יום בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש לא היקש ובדרך של פירושים דחוקים פלפול ואשליה… עניינים אלו הפכו שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין". בדיוני הכנסת על חוק האימוץ ביום 20.1.1959 אמר שר המשפטים פנחס רוזן: "היעדרם של דיני אימוץ לא גרם להיעדרם של מקרי אימוץ. החיים חזקים מן הדין ומחוסר הדין. מקרי האימוץ רבו משנה לשנה… היו מקרים שלא הובאו לפני בתי המשפט ולא קיבלו גושפנקה רשמית". בהמשך דבריו ציטט שר המשפטים את דברי השופט חשין.

מבין כל 3,000 תיקי האימוץ שנבדקו, ועדת בהלול מינקובסקי (1967-8) טוענת שמצאה רק ארבע בנות, מתוכן שתיים מאומצות, שנתוניהן מתאימים לתלונת ההורים בפני הוועדה. וועדת החקירה הממלכתית (2001) טוענת ל"גילוי משוער" של ילד נוסף אחד בלבד. אין שום אפשרות לבדוק את עבודת הוועדה בנושא זה, אבל ללא ספק עולה כאן עובדת כמות האימוצים הרבה שהייתה באותה תקופה, שכללה גם אימוצים בדרכים לא כשרות.

בדו"ח הוועדה מספרים על מספר דרכי אימוץ שנהגו אז: לגבי תינוקות שהעובדות הסוציאליות טענו שהם מנותקים מההורים וטובת הילד מצדיקה מסירה לאימוץ, הילדים נמסרו לאימוץ, ולפי התרשמות הוועדה "הפנייה לבית המשפט באה, ככל הנראה, לאחר שהתינוק כבר שהה פרק זמן משמעותי ברשות המשפחה המאמצת". הוא נמסר למשפחה על ידי העובדת הסוציאלית ב"מסירה מזדמנת לאימוץ" (כהגדרת הוועדה). שיטה נוספת כונתה "רישום מאוחר" – שילוב של ילד במשפחה כאילו הוא בנה הטבעי. לטענת הוועדה "רישומים כאלו נעשו במוסדות כמו ויצ"ו, בגופי ההתיישבות העובדת (כמו בקיבוצים)… וגם בבית יולדות ברנדייס…" (עמ' 67-9 במבוא לדו"ח הוועדה). בהנחה שלא היו אלפי משפחות שרצו למסור את ילדם לאימוץ, מנין הגיעו כל כך הרבה תיקי אימוץ? למיטב הבנתי, כאן טמון הפתרון לפרשת "היעלמות" ילדי תימן.

לכל אלו שעדיין סבורים שהסיפור דמיוני, אני מציעה ללמוד אותו. בתחילת מחקרי פניתי למשפטן משה נגבי, והוא ענה לי פעמיים שטרם למד את הנושא. כשנה לאחר מכן כתב ב"מעריב" ב-22.08.97: "אפשר לקבוע נחרצות שבחסות ממשלות אלו נעשו פשעים כבדים… הדעת נותנת שכוונותיהן היו טהורות וטובות… אך בהפקעת כל אחד מהילדים מהוריהם בוצע פשע של חטיפת ילד, שדינו (אז) היה שבע שנות מאסר. השקר הגס והאכזרי על מותם כביכול של הילדים, עושה את הפשעים האלו לחמורים שבעתיים" (המשך הכתבה הוא ביקורת על שיטותיו של הרב עוזי משולם).

אם זה קרה למשה נגבי, יש לשער שגם ירון לונדון, אם ילמד את הנושא, יגיב אחרת. כך גם כל שאר המקטרגים והמלעיזים.

שושי זייד פרסמה ספר בנושא פרשת ילדי תימן הנעדרים

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה 

 

תולדות סחר בילדים במדינת ישראל – הליך אימוץ בשנות ה- 60

נובמבר 2013 – להלן כתבת עיתון מעריב 21 בפברואר 1961- "סיפורו של תיק אימוץ". ניתן לראות כי השופט אינו מקיים דיון בנוכחות הצדדים אלא מסתמך על תצהירים. זהות האמא (ביולוגית) היא אלמונית, והיא אינה זכאית לראות את תיק האימוץ כך שלא ניתן לדעת אם חתימתה זויפה. הליך האימוץ נעשה בסודיות ולמעשה האם וילדיה נתונים כולם לידיהם של פקידת האימוץ.

בפרשת דודו דהאן, ילד נורמלי שנחטף ע"י משרד הרווחה בשנות ה- 70 מיד בלידתו, תויג כמפגר ונסחר כ- 40 שנה במכלאות משרד הרווחה, כמו בסיפורי חטיפת תינוקות רבים אחרים ע"י משרד הרווחההשירות למען הילד, לא היתה כלל חתימת האמא בתצהיר שבו היא מוותרת על בנה.

להלן הכתבה – "סיפורו של תיק אימוץ" – מאיר נחתומי – מעריב 21 בפברואר 1961
בארון סגור ומסוגר, תחת מנעול ובריח, נשמרים בבית משפט המחוזי בתל אביב התיקים בדבא אימוץ ילדים. רק לשלושה מותר לדעת את תוכנם של תיקים מיוחדים אלה" ההורים המאמצים, ועמם השופט ד"ר קימטר, המטפל בענייני אישות, השלישי הוא משרד הסעד ה"אומן" המקבל לידיו את הילדים הנטושים למן צאתם לאויר העולם ועד לסירתם לחיבוק ידי ההורים המאמצים.
החוק אוסר למסור את תוכנו של תיק האימוץ…

פלייליסט – אימוץ – השירות למען הילד

קישורים:

 "הרווחה כהוספת חטא על פשע טענו פעם אחר פעם שהילד כבר התרגל למשפחה המאמצת" מתוך פוסט של חה"כ פנינה תמנו- שטה בפייסבוק על חטיפת תינוקות יוצאי אתיופיה עם היוולדן מבתי חולים – חברים יקרים, כחלק משליחותי כחברת כנסת אני מטפלת בפניות ציבור, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים שהולך איתי כבר שבועיים…

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה – 14 ביוני 2013 – כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים – כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים – נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד,  מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם…

משרד הרווחה חטף לאימוץ תינוק מאם חד הורית נכה – המדיניות המתוסבכת של משרד הרווחה לתכנון המשפחה גובה עוד ועוד הורים וילדים קורבנות שמופרדים בכפייה לנצח, ומשמשים סחר לתעשיית עובדים סוציאליים, פסיכיאטרים, פנימיות, אומנה ואימוץ. ילד שנלקח ע"י משרד הרווחה מועד להזנחה והתעללות ורדיפה, כן ראינו בסיפורה של רעות איש שלום שנרדפה ע"י רשויות הרווחה לאימוצה בילדותה, ולאחר מכן אימוץ בניה. רשויות הרווחה לא נחו ברדיפתן עד הרצחה – הכתבה "במשרד הרווחה לא רוצים שנכים יהיו הורים" , ברית פרץ ומורן אזולאי , מאי 2013 , ynet…

תחלואי תעשיית האימוץ – אטימות שקרים והתנשאות השירות למען הילד – דצמבר 2012 – אמנון לוי, פנים אמיתיות – השירות למען הילד של משרד הרווחה מתייחס באטימות והתנשאות למאומצים שמבקשים לפתוח את תיק האימוץ עם הגיעם לגיל 18. רשויות הרווחה משקרות למאומצים באשר למצב הוריהם מהם נלקחו בכפייה למאמצים מחשש שיחשפו המניפולציות ותרבות השקר בהם נוקטות עובדות סוציאליות מרשויות הרווחה נגד אזרחים…

פלייליסט: אימוץ – השירות למען הילד – פלייליסט על שיטות עבודה ודרכי פעולה של השירות למען הילד – משרד הרווחה, פקידות אימוץ מול הורים ילדים ומאמצים…

שמואל בוקובסקי – מכבסת הבלים ודברי בלע נגד משפחה בהליך אימוץ – ינואר 2012 – בית משפט עליון רע"א 7535/11 – מדובר בזוג הורים בעלי פיגור אשר בית משפט לענייני משפחה (שופט שמואל בוקובסקי) קבע כי יש לשלוח את בתם בת השלש לאימוץ סגור. ההורים מבקשים לצמצם את תוצאות האימוץ, באופן שסבתה של הקטינה, אמה של המבקשת והאפוטרופא שמונתה לה לדין, תישא באחריות לגידולה. מנגד, סומך המשיב (לשכה משפטית משרד הרווחה) ידיו על פסקי הדין של ערכאות קמא. לבת המאומצת אחות קטינה שהוכרזה "נזקקת" – מהחלטת העליון ניתן ללמוד על דרכי הפעולה של שופט בית משפט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי, הנשוי לפקידת סעד מחוזית לחוק הנוער מיכל מילשטיין בוקובסקי ואשר שימש שנים רבות בעברו כיועץ משפטי במשרד הרווחה:..

פשעי משרד הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער – כפו על ילדה אימוץ והפקירוה לאונס במשך שנים רבות – יולי 2006 – ילדה שנשלחה לאימוץ ע"י רשויות הרווחה וצו בית משפט לענייני משפחה. המאמץ נהג לאנוס אותה מהיותה בגיל 6 עד גיל 18. כל אותה תקופה ארוכה שבה נאנסה הילדה, לרשויות הרווחה ובית משפט לענייני משפחה, ששלחו אותה בכפייה אל המאמץ, לא היה שמץ של מושג על הנעשה בבית המשפחה המאמצת, או שעשו דבר בנדון. המאמץ הורשע באונס ונדון ל- 16 שנות מאסר…

כישלון קונספציית האימוץ הסגור – סיפור ילדותה ונעוריה של דלית– להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד. – ילדותה ונעוריה של דלית – סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי…

השיטות הבזויות של פקידי סעד מאבחנים ומטפלים מטעם הרווחה לניתוק ילדים ממשפחותיהם – השירות למען הילד– משנת 1987 משמשת מילי מאסס מדי פעם כעדה מומחית בהליכים משפטיים הדנים בבקשות של המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ ללא הסכמת הוריהם, בעילה שההורים אינם יכולים לגדל את ילדיהם. במהלך מילוי תפקידה, שעיקרו הערכת יכולתם של ההורים לגדל את ילדיהם, נחשפה מאסס לשיטות פעולה של פקידי סעד, מאבחנים ומטפלים, יועצים משפטיים מטעם הרווחה בעלת תקציבים ומשאבים ללא הגבלה אל מול משפחה מוחלשת הנאבקת לשמור על שלמותה…

פשעי משרד הרווחה – סיפור חטיפתה האלימה של עדי מביתה ומשפחתה והפקרתה במשפחה מאמצת מזניחה ומתעללת – סיפורה של עדי שנלקחה מביתה באלימות ע"י עובדות סוציאליות מלשכת הרווחה באר שבע ונשלחה לאימוץ סגור, שם הושפלה, הוכתה ועברה התעללות במשך שנים ע"י המאמצת ובנותיה – המאמר "סינדרלה משכונה א" , מתן צורי, ידיעות אחרונות , מוסף השבת , נובמבר 2011…

הספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" מאת מילי מאסס – אוגוסט 2010 – ספר על תחלואי מערך הרווחה בעניין מסירת ילדים לאימוץ – פשעי פקידי סעד לחוק האימוץ – במהלך הדיון המשפטי בעניינם נמצאים הילדים במקום חסוי כשחומת סודיות סוגרת עליהם והקשר שלהם עם הוריהם ממושטר על ידי פקידות האימוץ, אשר מעוניינות בניתוקו ומתכחשות לאובדן שגלום בכך…

כאבה של אילנה מזרחי שילדיה נלקחו ממנה לאימוץ סגור לפני 15 שנה ע"י השירות למען הילד ללא הודעה מוקדמת– ערוץ 1 – ספטמבר 2010 – פרצופם של הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה, לוקחים ילדים לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת, או מבלי שההורים מבינים בדיוק במה המדובר. ראינו את זה בסיפורם של לריסה ויבגני. זהו סיפורה של אילנה מזרחי שהרווחה חטפו את ילדיה לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת…

פקידת הסעד מהשירות למען הילד – מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה – יוני 2000 – תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד…

השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ – פקידת הסעד אירית מעוז – יוני 2006 – פקידי סעד ועובדים סוציאליים משתמשים במניפולציות על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם לאימוצים, אומנה, פנימיות ועוד מימוש מטרות הנראות בעיניהן כ"מקודשות". פקידי רווחה אלו משתמשים בכל האמצעים הבזויים העומדים לרשותם לשם "עבודת הקודש"…

השירות למען הילד – השיטות הבזויות ברשויות הרווחה לחטיפת ילדים מביתם ומשפחתם – הכתבה "השירות למען הילד פעל לערעור הקשר בין הילדים לאמם" , שוש מולה , ידיעות אחרונות – בפסק הדין מציינת השופטת כי השירות למען הילד עשה הכל כדי שלבית המשפט לא תישאר ברירה אלא להיעתר לבקשה למסור את הילדים לאימוץ. גורם משפטי בכיר: "השירות נמצא בבעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 בלבד". האומנם ממהר השירות להוציא ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש?…

פקידת הסעד מהשירות למען הילד – מניפולציות, סילופים ושיבוש מהלכי משפט לניתוק ילדה מאמה – יוני 2000 – תמ"ש 000009/97 שופטת בית משפט לענייני משפחה חנה בן עמי דוחה בקשת אימוץ קטינה שהוגשה ע"י גורמי הרווחה ומחזירה את הקטינה לאימה בהשגחת פקידת סעד לחוק הנוער. השופטת בן עמי מותחת ביקורת קשה על הטיוחים והמניפולציות של פקידת הסעד מהשירות למען הילד שפעלה לכפות את המהלכים לאימוץ תוך גרימת נזק לילדה לאמא הביולוגית להורים האומנים ועוד…

השוק השחור של האימוצים בחו"ל – מאי 2007 – בשנת 2007, כעשור לאחר חקיקתו של אותו חוק פיקוח, פורסם תחקיר ידיעות אחרונות אשר חשף את ההפקרות בשוק האימוץ למרות אותו חוק שנועד לפקח. אז, בשנת 2007, עלה 20 אלף דולר לאמץ ילד בחו"ל, והתחקיר חשף כי חלק ניכר מן הכסף הזה הולך ל: מתנות למתווכים בחו"ל, "תרומות" לבתי יתומים כגון בשמים יקרים למנהלות בתי היתומים, שוחד לשופטים מעבר לים, עמותות שבחסות המדינה מלמדות "לשמן" מערכות בחו"ל, ופקידי מדינה שיודעים ולא מונעים עושק של הורים חשוכי ילדים.

פנו לאימוץ – וקיבלו ילד חולה – מאי 2010 – מה קורה להורים שניסו עשרות טיפולי הפריה ונכשלו? רבים מהם פונים לעמותות העוסקות באימוץ תינוקות מחוץ-לארץ. תחקיר "אולפן שישי" חושף הערב התנהלות בעייתית של העמותות הפועלות באימוץ בין-ארצי, התנהלות שמובילה להבאת ילד עם פיגור, איידס או שיתוק. האם אותן עמותות מחפשות לעזור להורים או רק דואגות לרווחים? שימו לב איך שאורנה הירשפלד, פקידת סעד ראשית לחוק אימוץ ומנהלת השירות למען הילד, מתנועעת בחוסר נינוחות על הכסא…

האבא גילה: משרד הרווחה מסר את בנו לאימוץ סגור ללא ידיעתו , נובמבר 2009 – האבא הביולוגי: "מעולם לא ויתרתי על בני, לא הסכמתי למסרו לאימוץ ואני מעוניין לגדלו גם אם אצטרך לצאת עמו יחד את הארץ. פקידי הסעד לא עשו די על מנת לאתר אותי, ובכך מעלו בתפקידם. אני אדם נורמטיבי היכול לגדל את הילד. עד היום לא נערכה בדיקה מקצועית על ידי גורם אובייקטיבי לבדוק מהי טובת הילד. ולבסוף האימוץ פגום, משום שהילד נמסר למשפחה יהודית, בעוד הוא עצמו נוצרי".

על כשלונות האימוץ , נובמבר 2009 , הרהורים על משפחה וילדים – כ-300 אימוצים מתבצעים מדי שנה, 100 מהם בארץ ו-200 מחו"ל. על כשלונות באימוצים לא מדברים כמעט, ויש לא מעט כאלו, בעיקר באימוצים הבין לאומיים. בארה"ב נושא כשלונות האימוץ מוכר וידוע, ואפילו קיימים אתרים לאימוץ מחדש של הילדים דוגמת האתר הזה בו מוצגות תמונות ותיאורים של ילדים אמריקנים אשר נדחו מהוריהם המאמצים ומוצעים מחדש לאימוץ, כמו סחורה שעוברת מיד ליד. …

העליון קבע: יש סיכוי כי מצב ההורים ישתפר והתינוק יוחזר לאימו ולא ימסר לאימוץ – מאי 2008 – רע"א 1841/08 – מדובר בזוג הורים ולהם ששה ילדים. התינוק שעניינו נדון נולד ביום 12.5.06. בעודו בבית החולים הוצא צו חירום על ידי פקידת סעד, להוצאת הקטין ממשמורת הוריו והעברתו למשמורת רשות הסעד, באשר לא עלה בידי הוריו להציג תכנית ברורה לגבי מגורים להם ולתינוק…

פקידת הסעד מוניק מלשכת הרווחה חיפה – התחמקות מפתיחת תיק אימוץ כמתחייב על פי חוק – נובמבר 2009 – מדוע מסרב משרד הרווחה לפתוח את תיק האימוץ של נערה בת 18, והיא זכאית לכך ע"פ חוק. הכתב אלירן טל: "עד כמה חשוב לך לגלות את האמת?" , "מאוד חשוב" , עונה הנערה. כבר ארבעה חודשים דנה (שם בדוי) מבקשת לגלות מי הם הוריה הביולוגים, מיד לאחר שנולדה היא אומצה, וכשהגיעה לגיל 18 פנתה ללשכה לרווחת הילד. …

סיפורו של איציק מליק שפקידי הרווחה לקחו את נכדיו – ספטמבר 2007 – שירותי הרווחה לקחו את ילדיה של בתו של איציק מליק הלוקה בשיכלה למשפחת אומנה. בשלב כלשהו נותק הקשר של משפחת מליק עם הילדים, והם אינם יודעים על מקום הימצאם. קריאתו של איציק מליק: "תושבים יקרים, באתי לידע אתכם על חטיפת שני נכדי, אשר נחטפו על ידי פקידות הסעד ומשרד העבודה והרווחה ובית המשפט." פרופ. אסתר הרצוג על הוצאת הילדים מביתם וממשפחתם ע"י שירותי הרווחה: "יש פה מדיניות מכוונת, זו מדיניות שמשתמשת בתינוקות וילדים כסחורה שבאמצעותה מממשים כל מיני אינטרסים של המערכת הבירוקרטית. יש לחץ מאוד גדול על מערכת הרווחה לספק תינוקות לאימוץ, אז את התינוקות האלה לוקחים בד"כ ממשפחות חלשות יותר, חד הוריות, עניות …

שיטות הרווחה – הילד הוכרז בר אימוץ סגור – ההורים לא ראו אותו יותר – מאי 2005 – שלא על פי סעיף 5 – לילי גלילי – הארץ – זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה. .. אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד – דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו – ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים… 

כאבה של אילנה מזרחי שילדיה נלקחו ממנה לאימוץ סגור לפני 15 שנה ע"י השירות למען הילד ללא הודעה מוקדמת

פרצופם של רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה, לוקחים ילדים לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת, או מבלי שההורים מבינים בדיוק במה המדובר. ראינו את התעלול בסיפורם של לריסה ויבגני. זהו סיפורה של אילנה מזרחי שהרווחה חטפו את ילדיה לאימוץ סגור ללא הודעה מוקדמת.

ערוץ 1 – ספטמבר 2010 – אילנה מזרחי מחפשת את ילדיה, לפני 15 שנים הייתה אילנה מזרחי צעירה נרקומנית, ישנה ברחובות ובמחסנים נטושים גידלה לבד את שני ילדיה הקטנים. יום אחד באה למרכז השירות למען הילד לפגוש את ילדיה ונמסר לה שלא תראה יותר את ילדיה כי הם נמסרו לאימוץ.
"באתי לשירות למען הילד בשביל לבקר אותם, אמרו לי: 'אין פגישה כי הילדים את לא תוכלי יותר לראות אותם' …זה חלק ממני, זה כאילו לקחו ממני חצי יד או רגל, זה הילדים שלי". אומרת אילנה.

אילנה השתקמה בהצלחה כבר 9 שנים, התחתנה מצאה עבודה ומתגעגעת לילדיה שנלקחו ממנה.
כיום כשילדיה עברו את גיל 18 אילנה מבקשת לפגוש אותם אולם אינה יכולה, היא יכולה רק לשים מכתב בתיק האימוץ.
אילנה ובני משפחתה עושים מאמצים להגיע אל ילדיה שלי ויונתן.

קישורים: