הפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל: "אבא בוא מהר – מרביצים לי"

תחקיר – אלימות משרד הרווחה נגד ילדים בפנימייה טיפולית בכפר אעבלין בגליל – מאת אביבה לורי

אבא, בוא מהר, מרביצים לי – מה קורה בפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל? החניכים, כולם ילדים למשפחות ערביות במצוקה, מתלוננים על הכאות, הרעבה, התעללות גופנית והשפלות שנמשכות שנים. המנהלים, בני משפחת נששיבי המכובדת, מכחישים. לפני שבועיים פתחה המשטרה סוף סוף בחקירה – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98, קובץ pdf

לפני שבועיים הגישו ארבעה קטינים, שתי בנות ושני בנים, תלונה נגד מנהלי פנימייה טיפולית בכפר אעבלין שבגליל.

התלונה נרשמה ביומן מחלק הנוער במשטרת חיפה תחת הסעיף "תקיפה והתעללות בקטין" והועברה לטיפולו של ראש אגף החקירות במרחב הגליל. מאחוריה מסתתרים סיפורים נוספים של ילדים מוכים ומושפלים באותה פנימייה שאין באפשרותם להושיע.

הפנימייה באעבלין נועדה לענות על צורכיהן של משפחות ערביות במצוקה, אנשים בשולי החברה; הורים גרושים, עבריינים, צרכני סמים ודלפונים גמורים, שמפרנסים את לשכות הרווחה וסמוכים על שולחנם של המוסדות.

לאנשים האלה יש בעיה כפולה, אומרת עו"ד פמלה בטר, מהאגודה הבינלאומית לזכויות הילד, שסייעה לארבעת הקטינים בהגשת התלונה במשטרה. אלו משפחות עם בעיות רבות ששייכות לאוכלוסייה מקופחת, שבדרך כלל לא נהגה להתלונן. במשך עשר שנות קיומה של האגודה, לא היו אלינו כמעט פניות מהמגדר הזה. רק בתקופה האחרונה, חלה שם קצת התעוררות.

מניסיונה למדה, היא אומרת, שאם ילד ערבי או דרוזי מגיע אלינו ופותח את הפה, סימן שהמצב ממש קיצוני. הקבוצה הזאת ניסתה כמה פעמים בעבר להתלונן בתחנת שפרעם על הנעשה בפנימייה, אבל שום דבר לא יצא משם החוצה. השוטרים התקשרו לפנימייה והמנהלים באו והחזירו את הילדים. אחר כך הרביצו להם והענישו אותם על שהעזרו להתלונן.

– הילדים, התרשמת, מספרים אמת?

בכל הקריירה שלנו, תמיד האמנו לילדים ועוד אף פעם לא קרה שהיו קריאות סרק. תמיד הצלחנו לאמת את התלונות במקומות נוספים.

דובר מרחב הצפון במשטרת ישראל, רפ"ק דוד הראל: נכון שמתנהלת חקירה, אבל מאחר שזוהי חקירה רגישה שבה מעורבים קטינים, שנמצאים תחת השגחה, אין למשטרה אפשרות להגיב, כי זה יכול לשבש את מהלך החקירה.

אל תגעו לי בילדים

את הפנימייה באעבלין, כפר שתושביו נוצרים, הקימו בשנת 1978 ג'ודאת נששיבי ואשתו קמאר, כמעון קטן שטיפל בתריסר ילדים.

מאז התפתח המקום לשני מוסדות גדולים למדי פנימייה לבנות – "בית אלחנאן", ובה חוסות, ופנימייה לבנים ובה 95 חוסים, בפיקוח משרד הרווחה.

ג'ודאת נששיבי מת לפני ארבע שנים וכיום מפעיל את הפנימייה הדוד השני והשלישי של המשפחה: האחים הישאם ואיברהים את הפנימייה לבנים; בן דודם ז'וזף ובנו וסאם, את הפנימייה לבנות.

משרד הרווחה משלם לפנימייה בכל חודש כ- 4,000 ש"ח על כל ילד. מי שאמור לבדוק שהכסף הזה מגיע לתעודתו ומנוצל כראוי הוא המפקח האזורי, אליצור בלום, הפוקד את הפנימייה פעם בשבועיים ואמור לדווח למשרד, אם מתגלים אי סדרים.

בדירה קטנה וריקה מאוד בהדר הכרמל בחיפה גרות וידאד עבד אל גני ובתה א', בת 17, שמוצאן ממשפחה בדווית במושב הדו לאומי יערה.

א' ברחה בשנה שעברה מהפנימייה. וידאד, נרקומנית לשעבר וחולת לב, עברה לאחרונה ניתוח מעקפים ומנסה להשתקם. בתה השנייה, בת 15, נמצאת עדיין בפנימייה.

לא רחוק מהן גרות נדא ובתה ה', בת 15: גם היא ברחה מהפנימייה. שני אחיה, ע' בן 13 ו- כ' בן 9, גרים בעפולה עם אביהם, אמנון מונדר.

מונדר, דרוזי מדלית אל כרמל, נכה שיתוק ילדים, התגרש מאשתו נדא ונאלץ לשלוח את הילדים לפנימייה. אחרי ארבע שנים, הוא אומר, הגיעו מים עד נפש: נשברתי כלכלית, פיזית ונפשית. לפעמים אני ממש שוכח את העולם. הראש שלי רק בילדים.

עלילות הפנימייה נחשפות בהדרגה. מונדר, למשל, נזכר עכשיו שבכל התקופה הזאת הוא לא ידע שהילדים שלו מסתובבים רעבים. הם אף פעם לא סיפרו לו, הוא אומר, ואולי בעצם, לא כל כך רציתי לדעת. כי מה יכולתי לעשות? להוציא אותם מהפנימייה? לא היה לי לאן לקחת אותם.

התגרשתי מאמא שלהם לפני ארבע שנים בערך ואז שלחנו אותם לפנימייה בכפר יאסיף, שהייתה בסדר. אחר כך התחתנתי שוב והחזרתי את הילדים, אבל אשתי החדשה לא רצתה לטפל בהם, אז התגרשתי גם ממנה ואת הילדים שלחתי לאעבלין. עכשיו החזרתי אותם סופית הביתה.

הרעב לא היה הדבר הכי גרוע בפנימייה הזאת, הוא אומר. מה שהיה נורא היו המכות, ההשפלות וההתעללויות בילדים, שגם ככה החיים לא פינקו אותם.

הם בוקסרים שם, והילדים – שקי איגרוף. אני לא מוכן לשתוק.

הילדים היום לא מתנהגים כמו שאני מכיר אותם, מפחדים ממני. הילד הקטן לא מרוכז, צורח בלילה, עברה עליו כנראה איזו טראומה. הם רוצים לשלוט בהם, שלא יספרו כלום להורים. גרביים – כל אחד אחר; תספורת – כמו אסיר. אמרתי להם, אל תגעו לי בילדים, אני מספר אותם על חשבוני. לפעמים הילדים היו מתקשרים אלי בגוביינא ובוכים 'אבא, בוא מהר, מרביצים'. הייתי לוקח את האוטו ונוסע כמו משוגע. רבתי איתם הרבה. פעם הזמינו משטרה.

תמיד מאמינים למורים

נוהאד עבד אל גני, אחותה של וידאד, היא המשכילה בחבורה. העברית שלה קולחת. לפני שנתיים היא שמעה לראשונה על דברים מוזרים שמתרחשים בפנימייה באעבלין: שכנה של אחותי בנהריה סיפרה על הבן שלה, שעיקמו לו את היד וגילגלו אותו ממדרגות ועל הבת שלה, שהכניסו לה מכות, ושהיו מעמידים אותם שעות על רגל אחת בתור עונש, אבל האמת, לא האמנתי לה.

לפני שבוע היו פה הילדה של אחותי והילדים של נדא והילד התחיל לצחוק על האוזן של אחיו, אז שאלתי אותו 'מה קרה לך באוזן?' והוא סיפר לי שהרביצו לו. התחלתי לתחקר אותם ושמעתי את כל הסיפורים.

א', בתה של וידאד, נשלחה לפנימייה בנובמבר 96'. קודם לכן היא היתה בחזקתו של אביה בעכו ושם גם למדה בבית הספר. כאשר אביה נידון למאסר, היא באה לאמה בחיפה ומשם הועברה יחד עם אחותה הצעירה לפנימייה, בהמלצת שירותי הרווחה. וידאד: מהתחלה היתה בוכה, לא רצתה ללמוד ולא רצתה להישאר שם.

א': כלום לא עניין אותם, לא המצב שלי ולא אם יש לי בעיות. מה דחוף להם לדעת? הרכילות בבית. מה קורה עם אמא שלי ואיפה אבא שלי. חוץ מזה, מתעללים, מכות, לא היו נותנים לאכול טוב. רק שלוש פעמים ביום ואם מישהו רעב, לא איכפת להם. לא נתנו להם לצאת, נתנו עונשים, לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה על רגל אחת. פעם ברחתי והתלוננתי אצל פקידת סעד. הם שנאו שברחתי.

הילד כ' מראה את האוזן, גדולה ונפוחה, "כמו חמור", הוא אומר. המדרי בפנימייה הוריד מכות והרביץ במקום.

לקריאת התחקיר השלם הקלק כאן

אבא בוא מהר מרביצים לי - אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98
אבא בוא מהר מרביצים לי – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98

ביטוח לאומי של משרד הרווחה – תחקיר פנים אמיתיות

//player.vimeo.com/video/106722127

ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו. אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט – לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.
המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים כל כך מפחדים ממנו.
כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.
"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."
במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.
סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.
ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?
– לא.
שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.
שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות השפלת נכים בועדות רפואיות

שירלי מספרת:

"עכשיו אני נלחמת בהם. אני ניגשתי פעם ראשונה לביטוח לאומי כשחברה אמרה לי "תלכי עם עורך דין". אמרתי לה: לא, תעזבי, רואים את הילדה עם קביים. היה לי ברור שאני יכולה להתמודד איתם בכוחות עצמי.

הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.

"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.

המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.

הסיפור של יעקב
יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור. כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.
המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.
יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.
"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".
חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה. מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.
הם חשבו שהם נפלו על פרייר.
הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר. המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על הקופה הציבורית.
"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".
זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.
הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר. לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.
"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה, יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".
וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.
"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום, אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."
הזעקה השנייה נאמרה במכתב.
נכתב בו כך:
"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".
לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.
המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא תוכלו לקבל חברה מתחרה.
רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין, בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך יקבל את היחס."
נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.
אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:
"זה לעבור התעללות. זה להוריד את המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים.  אחות נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".
האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?
אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"
ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:
"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות.  אפשר כל בדיקה וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."
בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות מושפל.
אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".
הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.
אתי וזאנה מספרת:
 
"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד, אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."
אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.
"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."
– הוא עזב אותך?
"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."
– הוא ישר הולך לשבת?
"כן".
"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."
– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?
"כלום. שום דבר."
– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?
"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".
אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".
מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.
שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:
"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה לא נתפס בכלל."
אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.
המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17 עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים, נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.
300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?
עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:
"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר, הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."
אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.

ביטוח לאומי – תחקיר פנים אמיתיות

ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו. אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט – לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.
המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים כל כך מפחדים ממנו.
כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.
"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."
במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.
סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.
ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?
– לא.
שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.

שירלי מספרת:

"עכשיו אני נלחמת בהם. אני ניגשתי פעם ראשונה לביטוח לאומי כשחברה אמרה לי "תלכי עם עורך דין". אמרתי לה: לא, תעזבי, רואים את הילדה עם קביים. היה לי ברור שאני יכולה להתמודד איתם בכוחות עצמי.
הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.
"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.
המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.

הסיפור של יעקב
יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור. כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.
המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.
יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.
"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".
חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה. מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.
הם חשבו שהם נפלו על פרייר.
הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר. המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על הקופה הציבורית.
"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".
זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.
הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר. לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.
"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה, יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".
וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.
"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום, אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."
הזעקה השנייה נאמרה במכתב.
נכתב בו כך:
"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".
לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.
המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא תוכלו לקבל חברה מתחרה.
רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין, בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך יקבל את היחס."
נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.
אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:
"זה לעבור התעללות. זה להוריד את המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים.  אחות נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".
האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?
אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"
ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:
"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות.  אפשר כל בדיקה וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."
בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות מושפל.
אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".
הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.
אתי וזאנה מספרת:
 
"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד, אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."
אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.
"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."
– הוא עזב אותך?
"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."
– הוא ישר הולך לשבת?
"כן".
"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."
– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?
"כלום. שום דבר."
– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?
"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".
אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".
מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.
שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:
"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה לא נתפס בכלל."
אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.
המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17 עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים, נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.
300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?
עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:
"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר, הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."
אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – חוסר תפקוד מוחלט של בית החולים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים" ■ משרד הבריאות: "אם המנהל לא יפרוש – נפעל בהתאם"

"אמרתי לעצמי, חבל שלא היתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכל, בונים בית חולים חדש". את המלים הקשות האלה אמר לפני ארבע שנים מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי־עם, לאחר סיור מצמרר בבית החולים שנהפך לסמל לחצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית. גם סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, אמר אחרי ביקור בבית החולים כי "בתי חולים כאלה לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים", ולא מעט כתבות וצילומים נסתרים וגלויים מהמקום חשפו הזנחה פיסית קשה ועזובה נוראה.

מזועזע מהמראות שנגלו לפניו, תיאר חי־עם בדיון בכנסת את רשמיו מהביקור באברבנאל: "…אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא… ואז אתה שואל את עצמך את השאלה – נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שייצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא ייצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף… הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שם".

ארבע שנים חלפו מאז הסיור ההוא, שבעקבותיו משרד הבריאות הקצה תקציבים מיוחדים לפיתוח בתי החולים הפסיכיאטריים, אבל באברבנאל, שנמצא בבת ים, לא הרבה השתנה. קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות.

אברבנאל הוא אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בישראל, וכנראה הידוע שבהם. יש בו יותר מ–300 מיטות, קרוב ל–400 עובדים, ומשויכים אליו יותר ממיליון איש – תושבי תל אביב, יפו, חולון ובת ים, שלפי החוק מחויבים להתאשפז בו, ולא רשאים לבחור בבית חולים אחר.

המוניטין הגרוע שיצא לבית החולים אינו חדש. לא מעט כתבות סיפרו על תנאי התברואה הקשים ועל ההזנחה והאדישות שלה זוכים המטופלים. ההסבר הקבוע למוניטין הגרועים היה תקציבי: בכירי בית החולים התראיינו ודיברו לא אחת בפורומים פומביים על מצבו הקשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לממשלת ישראל שהפקירה תקציבית את המוסד, בעיקר לאחר שהחליטה לסגור אותו ב–2003 – בהחלטת ממשלה שעד היום לא בוטלה באופן רשמי.

ואולם, נראה כי מדובר בהסבר פשטני או לכל הפחות חלקי לתיאור מצבו הקשה של המוסד. תחקיר Markerweek חושף שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים, שהלכו וגברו עם הזמן, והובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים". המחדלים האלה לא קשורים ברובם לתקצוב המוסד, אלא לניהול בעייתי ולתרבות ארגונית רעה שפשתה בו. "זהו בית החולים הכי לא מנוהל בישראל", קובע בכיר במערכת הבריאות.

אנשי צוות רפואי בכירים מאברבנאל שעמם שוחחנו אומרים כי קצרה היריעה מלתאר את כל תחלואיו של המוסד. "אין כמעט אספקט אחד בבית החולים הזה שמתפקד כמו שצריך – הצוות, הניהול, התחזוקה, ההוראה – הכל בתת־תפקוד", אומרים אנשי הצוות (כל השמות שמורים במערכת). "בבית החולים שוררת אווירה קשה מאוד, אין היררכיה ואין סמכות, וכשאומרים משהו, אף אחד לא מתייחס לזה – מראש הפירדמידה ועד לתחתית. יש גם מעשי השפלה של אנשי צוות בכירים כלפי זוטרים, או מצד אנשי צוות כלפי מטופלים. חלק מהמנהלים הם נוכחים נפקדים בבית החולים, אם כי המצב השתפר במידת מה לאחר הכנסת שעון הנוכחות לפעולה".

לדברי אחד מאנשי הצוות, "חולים במחלקות מסוימות מספרים לנו שהם ספגו יחס מהצוות משפיל ומזלזל, לעתים אפילו אלים. העומס, השחיקה, העובדה שכמעט לא נכנסים לבית החולים אנשי צוות צעירים, העובדה שאין קידום ואקדמיזציה של הצוות הסיעודי המבוגר – כל אלה גורמים לשחיקה של העובדים ולהידרדרות ביחסי מטפל־מטופל. בכלל, בבית החולים יש רוח של אנטי גאוות יחידה. אנשים מפחדים לדבר. שורר כאן דיכאון ארגוני".

רופאים שעמם שוחחנו מספרים כי מתמחים בפסיכיאטריה לא רוצים להגיע לבית החולים, בוודאי שלא כעדיפות ראשונה. "התורנויות בבית החולים הן זוועה בגלל שילוב של מחסור בכוח אדם, העובדה שזה בית חולים אזורי גדול יחסית שבית המשפט שולח אליו חולים להסתכלות והתנאים הפיסיים. תורן המיון נמצא במשמרת כמעט לבד, לפעמים עם חולים שחלקם מסוכנים, שיכולים להיות אלימים או לברוח", הם מספרים לנו.

"המנהל אומר כן לכולם"

מנהל בית החולים אברבנאל בעשור האחרון הוא ד"ר יהודה ברוך, שמוכר לרבים בציבור דווקא בשל תפקיד אחר שמילא – האחראי על הקנביס הרפואי במשרד הבריאות. ברוך, שהיה לפני כן קצין בכיר בחיל הרפואה וראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ניהל במשך שנים ארוכות שלושה ארגונים גדולים ומורכבים: אברבנאל; המרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו, הכפוף לאברבנאל; ופרויקט הקנביס הרפואי של מדינת ישראל. לפני כשנתיים, בנובמבר 2012, סיים את עבודתו כמנהל תחום הקנביס (ראו מסגרת).

עובדים שאתם דיברנו שולחים אצבע מאשימה לעברו של המנכ"ל, בטענה לניהול בעייתי לכאורה. "הוא מוכן להקשיב, הוא מבין עניין ויודע איך דברים אמורים להתנהל – אך כל זאת בתיאוריה", אומר לנו איש צוות. "אחת הבעיות שלו היא שהוא אומר 'כן' לכולם. הוא יכול להגיד למתמחים מה שהם רוצים לשמוע, ומיד לאחר מכן להגיד 'כן' גם למנהלי המחלקות שרוצים משהו אחר. יום אחד זה מתפוצץ, כי מגיע השלב שצריך לחתוך".

עם זאת, כפי שנחשף פה לראשונה, ברוך אינו רק מנהל חלש בעיני עובדיו: הוא גם הסתבך בכמה החלטות תמוהות שהביאו לחקירה פנימית כנגדו. כדור השלג שמשך את תשומת לבם של הרגולטורים – משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה – למתרחש בהנהלת אברבנאל, מעבר לתנאים הפיסיים הקשים הידועים לכל כבר שנים רבות, החל להתגלגל סביב פרשה שולית לכאורה – סערה שהתחוללה בבית החולים סביב מינוי אחות ראשית (מנהלת סיעוד) לבית החולים.

ד"ר ברוך לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מהמועמדת שנבחרה לתפקיד במכרז בניגוד לדעתו, והעדיף מועמדת אחרת שנפסלה לפני כן במכרז פנימי. באופן חריג, הוא עירער לנציבות על החלטת ועדת המכרזים, וכשהערעור לא התקבל, הביע את מורת רוחו במכתב נוסף, הפעם למשרד הבריאות, ועליו חתומים לצדו גם סגניו. חוסר שביעות הרצון הזה נהפכה עד מהרה למוקד מלחמה פנימית חריגה ומכוער בבית החולים בין חברי הנהלה לבין עובדים, שכללה השמצות, מחנאות, תלונות על התנכלות ועימותים חריגים.

בעקבות העימות החריג, שהדיו הגיעו עד לאוזניו של מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ולממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה יוני דוקן, הוחלט למנות ועדה בראשותו של מנהל בית החולים פוריה לשעבר, ד"ר יעקב פרבשטיין, "שילווה מקרוב את התנהלות הנהלת בית החולים בעניינה של האחות הראשית, והוא שיחליט בעניין עמידתה בתקופת הניסיון", כתב דוקן. כך נוצרה הוועדה בראשותו של פרבשטיין, שעקבה אחר המתרחש באברבנאל וחזרה אל גמזו עם מסקנות מטרידות.

למרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לחברי הוועדה – להעריך במקומו של ברוך את תפקודה של האחות הראשית ולהחליט אם להעניק לה קביעות בתום שנה – חבריה חשו שאינם יכולים להתעלם מהדברים שראו באברבנאל, וכך נהפכה הוועדה למעין ועדת בדיקה לתפקודה של הנהלת אברבנאל. "למרות התקופה הממושכת, שבה נפגשנו כמה פעמים עם מנהל בית החולים, חברי הוועדה אינם מתרשמים כי ד"ר יהודה ברוך מפנים את העובדה כי יש מנהלת סיעוד חדשה בבית החולים", כתבו חברי הוועדה. "נוכחנו כי (ברוך) נותן, לא פעם אחת, הנחיות לעובדים הכפופים למשית (האחות הראשית החדשה, רל"ג), מאפשר לאחות הקודמת (השם שמור במערכת, רל"ג) להסתובב ללא מעש בבית החולים, וזו ממשיכה לשבש בזדון את עבודתה של משית".

באשר לתפקוד הכולל של בית החולים כתבו חברי הוועדה: "במהלך התקופה הוצפו בעיות קשות על ידי הצוותים שרואיינו, החל ביחסי צוות קשים וכלה בחוסר תפקוד של מחלקות השירות השונות בבית החולים (מטבח, כביסה, תחזוקה)… ד"ר יהודה ברוך, חרף נכונות מילולית לשפר את המצב ולתקן עבודה סדורה, אינו עושה דבר לקידום הנושא. נוצר לנו הרושם שבית החולים פועל מתוך אינרציה ואין כל רצון לשינוי".

רודפים אחרי מלשינים

ד"ר ברוך אינו המנהל הבכיר היחיד באברבנאל שעלה על הכוונת של הרגולטורים. לפני כמה שבועות רעדה שוב האדמה מתחת לבית החולים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות נגד שני המנהלים הבכירים ביותר בבית החולים: סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח; והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן.

על פי התובענות, במשך תקופה ארוכה נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח בהזדמנויות רבות בתחילתו או בסופו של יום העבודה. בכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה שעות לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו. עוד הואשם משיח, כי בהזדמנויות שונות יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן ממושכים, ובכל אותם מקרים לא החתים כרטיס ליציאה.

גם הפרשה הזו, כמו פרשת מינוי האחות הראשית, העכירה את האווירה בבית החולים: להגשת התובענות קדמה תקופה ארוכה שבה העובדים ידעו כי משהו מתרחש וכי השניים מסובכים בהליך משמעתי. חלק מהעובדים גם נחקרו על ידי אנשי הנציבות, והעידו נגד שני הבכירים. עובד באברבנאל סיפר ל-Markerweek כי במהלך תקופה זו שררה בבית החולים תחושה של רדיפה וחיפוש אחר "המדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. ברוך, מצדו, מאשר בשיחה עמנו כי התקופה היתה מתוחה וקשה, אך מבהיר כי הוא עצמו ניסה לעצור את מחול השדים, ואף אמר בישיבת הנהלה כי אין מקום לרדוף אחר "המלשינים" וכי יש לאפשר לנציבות לעשות את עבודתה.

באחרונה הגיעה הנציבות להסכם טיעון עם השניים, שלפיו יסיים משיח את תפקידו בבית החולים בקרוב, ואילו שפיגלמן ימשיך לעבוד בבית החולים. ממשרד עוה"ד רונאל פישר, בלום־דוד ושות', פרקליטיו של ד"ר משיח, נמסר בתגובה: "ד"ר משיח תרם תרומה משמעותית לבית החולים במשך יותר מ–25 שנה, ודאג במסירות למטופלים ולבני משפחותיהם. באחרונה החליט ד"ר משיח על סיום עבודתו כסגן מנהל בית חולים אברבנאל, וזאת מסיבות אישיות (רפואיות), וכן מתוך תחושת מיצוי ורצון להתפתח ולתרום בדרכים נוספות".

"יש תחושה קשה של דה־מורליזציה ומרמור בבית החולים, בעיקר בחודשים האחרונים", מסכם איש צוות רפואי בכיר אחר. "החל מחרושת שמועות סביב מה שקרה עם בכירי בית החולים, ועד התחושה שכל אחד מחפש מי הדליף לעיתונות ומי הלשין לנציבות. אבל זה קשה בעיקר כשמדובר ברמה הרפואית של בית החולים: התחושה היא שמתמחים לא רוצים להגיע לבית החולים, שגם החולים ממש לא רוצים להגיע לכאן, ושאין עתודה ניהולית – רבים ממנהלי המחלקות יפרשו בשנים הקרובות וכרגע אין באופק מי שיחליף אותם מתוך בית החולים". לדבריו, הפרשות האחרונות חילקו את בית החולים למחנות, גרמו לחשדנות בין העובדים, והאווירה במוסד קשה מאוד.

אף אחד לא רוצה 
להתאשפז באברבנאל

ואיפה החולים בסיפור הזה? דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, מובילים בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירה. כיום זכות הבחירה במוסד המאשפז מצומצמת ביותר, והחולים מאושפזים לפי מקום מגוריהם. ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חושף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע לגבי העדפות האשפוז של פגועי הנפש. "אם הייתי צריכה לעשות סקאלה של ביקוש לבתי חולים פסיכיאטריים, אברבנאל נמצא בתחתית הסקאלה", אומרת וירצברג־רופא – מה שעולה בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות שעמם שוחחנו.

לדבריה, הסיפורים שהיא שומעת ממטופלים במוסד קשים במיוחד: "פנתה אלי אשה שממש התחננה שנעזור לה להתאשפז בבית חולים אחר. היא סיפרה שבאשפוז הקודם שלה באברבנאל היא היתה צריכה ללבוש שתי פיג'מות אחת על השנייה, כי שתיהן היו מחוררות מסיגריות. יש עוד המוני סיפורים כאלה, שהמשותף להם הוא פחד וכאב ודיווחים על אשפוז נורא. אנשים אמורים לפחד מהמחלה, אבל למה שיפחדו מהמקום שבו הם עומדים לקבל טיפול?", היא תוהה.

לדבריה, "לא מעט אנשים מחליפים כתובת במשרד הפנים לכתובת של קרובי משפחה או חברים באזור אחר כדי להימנע מאשפוז באברבנאל. הדבר כל כך נפוץ, עד שמשרד הבריאות עלה על הטריק, והוחלט שגם במקרה שהוחלפה כתובת יש להתאשפז בבית החולים באזור המגורים הקודם – אלא אם כן חלפה לפחות חצי שנה מהאשפוז האחרון".

מצבם הפיסי של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים קשה למדי, אך נדמה כי יש קונצנזוס על כך שמצבו של אברבנאל הוא הקשה מכולם – בעיקר מצבן של שתי המחלקות הכרוניות הסגורות שפועלות בו, אך גם של מחלקות אחרות. רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

ד"ר ברוך מזכיר כי מאז שהוחלט לסגור את אברבנאל ב–2003 ועד 2012 קיבל בית החולים תקציב שוטף בלבד, ולא קיבל תקציבי פיתוח. "נעצרנו במשך עשור בגלל החלטת הממשלה, עבדנו בצורה של תחזוקת שבר", הוא אומר. אך לא כולם מקבלים את ההסבר הזה: "התקצוב הוא הסבר חלקי בלבד", אומר לנו איש צוות בכיר במוסד. "תקציב הפיתוח הוא חלק קטן, והתקצוב השוטף של בית החולים לא שונה מהותית מזה של בתי חולים אחרים – וזה לא ההסבר לתרבות העוני שהתפתחה פה. רבות מהבעיות הן ניהוליות והיו יכולות להיפתר ללא תקציב נוסף, אלא באמצעות שינוי גישה".

לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–50% בשנים האחרונות: מ–74.6 מיליון שקל ב–2008 ל–116 מיליון שקל ב–2014 – גידול שאמנם נמוך מהגידול בכלל בתי החולים הפסיכיאטריים בשנים אלה (כ–70% בממוצע), אך לדעת צמרת משרד הבריאות ועובדים במוסד, אין בו כדי להסביר את מלוא תחלואי המקום.

במכתב אנונימי, אחד מבין רבים שנשלחו בשנה האחרונה למשרד הבריאות, כתבו עובדים מהמוסד כי "הבעיות באברבנאל נמשכות כבר כמה שנים. בית החולים מוזנח בכל המובנים. ההזנחה הפיזית איומה ונוראה… אין בית חולים ממשלתי בישראל שנראה כמו אברבנאל. הרמה המקצועית־רפואית ירודה ואינה תחת פיקוח. חולים לא רוצים להתאשפז באברבנאל בגלל שמו הרע. אין הרגשה שיש הנהלה שמובילה את בית החולים, יש אווירה של תככים, פחד וחתרנות". העובדים מסיימים בקריאה כמעט נואשת לפעולה: "לחולי אברבנאל ולעובדיו מגיע שינוי והחזרת בית החולים לתפקוד תקין. אנחנו מבקשים שהמשרד יפעל במהירות ונחישות להסדרת הניהול בבית החולים".

תגובת עו"ד משה אוסטרובר, בא כוחו של ד"ר יהודה ברוך: "ההתקשרות להקמה, הפעלה ותחזוקה של מערכת מחשוב לניהול פניות ואישורים לקנביס רפואי ולניהול ספקים ומגדלים, הגורם שנבחר להקים ולהפעיל את המערכת, וכל עניין אחר הקשור בכך, היו בידיעה מלאה של הנהלת משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא. בכוחו של ד"ר ברוך להוכיח את הדבר על נקלה, כמו גם להוכיח כי הטענה כאילו היתה הפרה של סודיות רפואית של אלפי מטופלים או בעניין העברת המידע אודות צרכני הסם אינה אמת.

"אברבנאל פועל תחת החלטת ממשלה מ–2003 שעניינה סגירת בית החולים. בעשור האחרון היה תקצוב בית החולים נמוך מתקציבי בתי החולים האחרים, ופער זה נשמר. תקציבי פיתוח שהופנו היו מזעריים ונועדו לטיפול בצרכים נקודתיים שנדרשו על פי החוק. ד"ר ברוך פעל בעניין זה ללא לאות וכיום נמצא בית החולים בעיצומם של שיפוצים ובניית מחלקות חדשות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו כ–30 אנשי צוות חדשים, בהם רופאים מומחים, מתמחים ועוד, והוחלפה כמעט כל הנהלת הסיעוד. ד"ר ברוך התווה נהלי טיפול בכל תלונה על אנשי הצוות באופן אישי ומקיף, לרבות בדיקת מצלמות שהוצבו בשטחים הציבוריים.

"דו"ח פרבשטיין לא נמסר לידיו של ד"ר ברוך עד היום, הוא לא ידע שהועלו טענות נגדו אשר נבדקו בדו"ח, איש לא הודיע לו מהן הטענות נגדו, לא כל שכן שלא נתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהגיב.

"אף אחד מהגורמים הרשמיים הנזכרים בכתבה לא הציג מעולם בפני ד"ר ברוך את שורת הטענות כנגדו כפי שהוצגה בפניו לראשונה מכתבת העיתון, הוא לא התבקש ולא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על הטענות ולהזים אותן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיות הקשות הקיימות בתפקודו של בית החולים אברבנאל. בעקבות פניות שהגיעו למשרד, מונתה ועדת בדיקה בראשותו של ד"ר יעקב פרבשטיין אשר הגישה את מסקנותיה למנכ"ל. המנהל האדמיניסטרטיבי והאחות הראשית הקודמת הוחלפו. בעקבות מסקנות הוועדה החלו תהליכי הבראה בשיתוף עם נציבות שירות המדינה. ד"ר ברוך מנהל מזה זמן שיחות עם משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה לגבי בקשתו לפרוש. אנו ממתינים לתשובתו של ד"ר ברוך להצעה שגובשה בנציבות שירות המדינה. במידה שלא תתקבל הסכמתו, משרד הבריאות יפעל בכל אמצעי העומד לרשותו ובהתאם לנסיבות מתוך דאגה לבית החולים ולמטופלים".

צרכן הקנביס מנהל את המערכת

אחת ההסתבכויות של מנהל בית החולים אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, נוגעת לתפקידו כמנהל תחום הקנביס, שגררה הסתבכות של משרד הבריאות כולו ועלתה למדינה לא פחות ממיליון שקל.

שתי פגישות מכריעות התקיימו בינואר ובמרץ במשרדו של עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר על המשמעת בנציבות שירות המדינה. בין הנוכחים היו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו; הסמנכ"ל למינהל במשרד הבריאות, דב פסט; ונציגי המחלקה המשפטית של המשרד. על הפרק היה עתידו של ד"ר ברוך, בעקבות הפיאסקו שהתחולל סביב פרויקט המחשוב של הקנביס הרפואי.

ממכתב שהעביר רוזנברג אחרי הפגישה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ושהגיע לידי Markerweek, עולה כי ב–2008 החל משרד הבריאות לחלק רישיונות לשימוש בקנביס רפואי. שנתיים לאחר מכן, ב–2010, עם התרבות מספר מקבלי האישורים, החליט ד"ר ברוך להתקשר עם חזי (שם בדוי), שהתנדב להקים מערכת ממוחשבת לניהול חלוקת הקנביס הרפואי ופיקוח על המגדלים והרישיונות. חזי, כך התברר בדיעבד, היה צרכן קנביס רפואי בעצמו, ואף בעל רישיון לגידול קנביס לשימוש עצמי. לצדו עבד מנהל מערכות המידע של אברבנאל, פליקס וכשטיין.

לטענת הנציבות, ד"ר ברוך, עובד מדינה בכיר, התקשר עם חזי על דעת עצמו, "באופן לא מוסדר וללא יידוע או קבלת אישור מגורם כלשהו בהנהלת המשרד". חזי עבד למעשה "מתחת לרדאר" הממשלתי על אחד הפרויקטים הרגישים – מחשוב החלוקה של מה שמוגדר כסם מסוכן ושל מאגר המשתמשים בו, חולים במחלות קשות.

בשלב מסוים נכנסה לתמונה חברת דרונט, שעוסקת בפיתוח תוכנות מחשב, שפיתחה ותיחזקה את המערכת עבור משרד הבריאות – אך גם זה, כפי שעלה באותו דיון בנציבות, נעשה "ללא ידיעת מי מהנהלת המשרד ומבלי שיש התקשרות חוזית או אחרת מולה".

שלוש שנים לאחר תחילת התהליך, ב–2011, החלו גורמים במשרד הבריאות להבין כי יש בעיה עם מחשוב תחום הקנביס הרפואי וכי יש לצאת במכרז לפיתוח מערכת חדשה. רק אז, באפריל 2011, נודע למשרד לראשונה כי לצד חזי עובדת דרונט כשותפה להליך הפיתוח – בלי חוזה, בלי מכרז ובלי להסדיר את זכויות היוצרים על התוכנה.

מכאן העניינים החלו להסלים, ומה שהחל כהתנדבות נהפך לתביעה נגד משרד הבריאות, לאחר שהמכרז שפירסם המשרד ביולי 2012 נוסח באופן שהשאיר את דונרט בחוץ. התוצאה: איומי תביעה של החברה נגד משרד הבריאות, שהסתיימו בהליך גישור שבו סוכם כי המשרד ישלם לחברה פיצוי של מיליון שקל.

למרות הניסיון של משרד הבריאות לסגור את הסיפור "בתוך הבית", הדבר נודע לנציבות – שביקשה לבדוק את הפרשה. כך התגלה לאגף המשמעת בנציבות כי "לאורך תקופה ממושכת התנהלה תכתובת ענפה בין העובד (ד"ר ברוך, רל"ג) ומנהל המחשוב של בית החולים לבין אגף מערכות מידע של המשרד בנוגע להיבטים שונים של אבטחת מידע בכל הנוגע למערכת. אנשי אגף המחשוב של המשרד התריעו בפני העובד ומנהל המחשוב של בית החולים כי המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של המשרד בהיבטי אבטחת מידע…". כך למשל, מנהל אבטחת המידע במשרד הבריאות התריע כי "במצב הקיים יש חשש כבד כי מאגר הנתונים שבמערכת יגיע לידי המתנדב, שהינו מגדל קנביס בעצמו". למרות ההתרעות, המשיך חזי לעבוד על המערכת, מתוך שרת שהוצב בביתו ובו המידע המלא והסודי על מטופלים שמקבלים אישור לשימוש בקנביס רפואי.

מסקנות הנציבות היו קשות: יש עילה לכך שהפרקליטות תשקול חקירת משטרה בחשד להפרת סודיותם הרפואית של אלפי מטופלים משתמשי קנביס רפואי. רוזנברג הוסיף במכתבו לפרקליטות "כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, קבע כי ברוך היה האדם היחיד שראה את התמונה המלאה לאורך כל התהליך, היה מעורב בו, שלט בו וניהל אותו".

בסופו של דבר, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ד"ר ברוך, אך לנציבות היו גם מסקנות שנגעו להמשך דרכו של ד"ר ברוך בתפקידו באברבנאל. "המלצתי בפני מנכ"ל המשרד לשקול בחינת המשך תפקידו של העובד כמנהל בית החולים", כתב רוזנברג, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים שאליהם נחשף מנכ"ל המשרד ביחס לעובד בתקופה האחרונה, ובראש וראשונה האירועים נשוא מכתב זה (פרשת דרונט, רל"ג)… התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד סכום של כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים". מארגון רופאי המדינה (אר"מ) נמסר בתגובה: "ארגון רופאי המדינה רואה בחומרה את טקטיקת ציד המכשפות, בה משתמשת נציבות שירות המדינה כדי להכפיש מנהלי בתי חולים, שעה שאין בידיה תשתית ראייתית מספיקה להעמידם לדין או להעבירם מתפקידם, כפי שבסמכותה לעשות. אנו דורשים מיחידת החקירות בנציבות שירות המדינה לחקור כיצד הגיע חומר חקירה חסוי לידי התקשורת ומיהו בעל האינטרס שהדליף אותו".

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

הציבור מוקיע פשעי משרד הרווחה – תגובות לכתבה "איפה הסעד" – ישראל היום דצמבר 2014

תגובות לכתבה "איפה הסעד"? שפורסמה בשבוע שעבר – עיתון "ישראל היום" 27.12.2013

הורים חסרי אונים

כל הכבוד לעיתונאיות האמיצות נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי שחשפו את אחד הנושאים הכי מזעזעים במדינת ישראל והוא שירות הדוב שלעיתים ניתן על ידי פקידי הסעד למשפחות.

מי שאמור לסייע למשפחות בישראל, מפריד ילדים מהוריהם. כמי שנתקלה בלא מעט הורים אומללים, נורמטיביים לחלוטין, הניצבים חסרי אונים מול מערכת האוסרת ומסממת את ילדיה, אין לי אלא להודות על עבודתן המסורה והמעמיקה של צמד עיתונאיות אלו, מהסוג הישן והחשוב. כלבות השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

הילה קומם

מבחן כלכלי מסוכן

לצערנו, בישראל יש מגמת שחיקה של מעמד המשפחה הביולוגית בקרב גורמי הרווחה ובתי המשפט לענייני משפחה. האלטרנטיבות הקיימות למקום סביבתו הטבעית של הילד הפכו לאופציה מהירה ונוחה עבור גורמי המקצוע. בישראל 2013 הקלות בהוצאת ילדים מהבית היא בלתי נסבלת, בייחוד כשלא אחת בחינת טובת הילד על ידי הגורמים המקצועיים נעשית באמות מידה של מעמד כלכלי. אסור שהזכות להורות ולגידול ילדים תיבחן על פי מבחן מסוכן זה, אשר מפלה אוכלוסיות מוחלשות. הפתרון במקרים אלה צריך להינתן על ידי המדינה במעטפת ובסיוע כלכלי והוליסטי, ובמתן כלים וסיוע לאלה שידם אינה משגת, כדי לדאוג לשלומו ולטובתו של הילד.

ח"כ פנינה תמנו-שטה, סגנית יו"ר הכנסת


חיים שהופכים לסיוט

העובדות בכתבה "איפה הסעד" מזעזעות. לא ייאמן שכל כך קל לתלוש את הילד מאמא שלו ואין לה אפילו זכות לומר מילה. אם אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שבה אמורה להיות לנו זכות דיבור – זאת שלילת זכויות האדם הבסיסיות: לגדל את הילדים שלך ולדאוג להם. שמעתי לא מעט סיפורים מאבות גרושים שלא יכולים לפגוש את הילדים שלהם, שכל חייהם הפכו לסיוט. הדבר הזה ממש חייב להיפסק.

ברצוני לומר תודה על האומץ להוציא את הדברים האלה לאור תודה וכל הכבוד. בדבר הזה צריך להילחם!

אירנה סלומוב

הצגה חד-צדדית

הכתבה "איפה הסעד" משמיצה ציבור שלם של עובדים מסורים במערכת הרווחה הישראלית, באופן חד-צדדי ולא הוגן. העובדים הסוציאליים לחוק הנוער נחשפים מדי יום למקרים כואבים וקשים של הזנחה והתעללות בילדים, ותפקידם לראות לנגד עיניהם את טובת הילדים, ולהגן עליהם. כמו כן, עליהם לעמוד אל מול משפחות מתוסכלות וכועסות אשר איבדו אמונן בשירותי הרווחה.

הכלים העומדים לרשות העובדים הסוציאליים לטיפול בהזנחה והתעללות כיום הם דלים, ומסתכמים לא פעם בתורים ארוכים לפתרונות חלקיים בקהילה. המחסור בכלים ובמשאבים, וכן אי קביעת מדיניות רווחה מיטיבה, פוגעים ביכולתם של העו"סים לספק מענים הולמים למצבים חברתיים. כאשר עובדים סוציאליים מתריעים על הקיצוץ בתקציבי מועדוניות היום, הצהרונים ומרכזי הטיפול למשפחות בקהילה, הם מתריעים נגד היעדר מדיניות המטיבה עם האזרח, ונגד היעדר כלים מקצועיים להתמודדות עם המציאות היום-יומית בתחומי הקהילה.

החלטות "חירום" של עו"סים לחוק הנוער ושל מערכת בתי המשפט להוצאת ילדים מביתם מתבצעות מדי יום, ובמסגרתן ייתכן כי נעשות גם החלטות שגויות, המתבססות על קושי בקריאה של המציאות והמצב המשפחתי. אכן תפקידה של התקשורת הוא להצביע על מחדלים אלו ולהציפם. עם זאת, האופן שבו הוצגו הבעיות בכתבה הוא חד-צדדי, ולכן חוטא למטרה זו ואינו מציג את המציאות המורכבת.

תמר גל, עמותת עו"סים שינוי – עמותה סטודנטיאלית למען עתיד העבודה הסוציאלית ושירותי הרווחה בישראל

גילויים של אומץ

כתבתן של נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי ראויה לפרס פוליצר. גם בשל התחקיר החרוץ והעיקש, גם בשל חשיבותם המצמררת והמחרידה של הגילויים, וגם בשל האומץ לצאת, פשוטו כמשמעו, נגד הגדולים, רושפי האש וחדי השיניים שבדרקונים. כי אנחנו כולנו מסרבים להאמין שבמדינה שלנו ייתכן שיהיו אנשים שיעשו כל דבר בעבור עוד חופן שקלים. כולנו מסרבים להאמין כי ייתכן שאפילו אדם אחד על פני הגלובוס יתייחס לילדים רכים כאילו היו, מילולית, כבשים חסרות נשמה וחסרות חשיבות בתעשיית השווארמה. אלוהים אדירים! מעבר לתשוקה העזה המתעוררת לטפל עכשיו ומייד ביד הברזל של החוק במי שלכאורה תאוות הבצע הביאה אותם אל שיאה המבחיל של שאול תחתיות, לפני הכל צריך עכשיו ומייד לסובב באחת את הגלגל הנורא לאחור, ולבטל עכשיו ומייד כל החלטה איומה ונואלת שהתקבלה, לכאורה, ממניעים זרים ולהחזיר את הילדים חזרה אל חיק הוריהם.

אריה גל, כפר סבא

הגיע הזמן לביקורת

הזדהיתי מאוד עם הכתבה "איפה הסעד." כתבה אמיתית המספרת מה עושות פקידות הסעד.

לצערי על גוף זה אין כמעט ביקורת. הרבה אבות מנותקים מהילדים שלהם במשך שנים, ואני אחד מהם, שזה 14 שנה מנותק מילדיי. וזאת מכיוון שלדעתי פקידות הסעד תומכות בנשים ולכן מעבירות את הילדים לחזקת האם, ולא חושבות על טובת הילדים כמו שהן טוענות, כלומר שהילדים יהיו בקשר עם האבות שלהם. הרי הן יודעות שניתוק הילד מאביו יגרום לו טראומה, אך לא עושות דבר כדי למנוע ההסתה של האם נגד האב.

אני מקווה שתמשיכו לפרסם סידרת כתבות על מה שנעשה בגוף זה כדי שתתברר האמת ויופסקו המעשים האלה נגד הילדים.

יוסי

אימהות, אל תוותרו

את מה שאני ושלושת ילדיי הקטנים עברנו עם פקידת הסעד ולשכת הרווחה ניתן להגדיר כסיוט. אני אמא שעוברת גירושים קשים ביותר זה שלוש שנים. לפקידת הסעד, המנהלת שלה וללשכת הרווחה לא תהיה כפרה וסליחה לעולם, לא ממני, ולא מילדיי הקטנים שהיו בני 3 ,4 וחצי ושנה וחצי. ילדיי ואני איננו עוד נתוני סטטיסטיקה במאגר הנתונים של לשכת הרווחה ולעולם לא נהיה. נקיטת העמדה לטובת אבי הילדים, חוסר רגישות מוחלט ואי הבנה קיבלו ביטוי בחקירת פקידת הסעד בבית הדין הרבני, שם גם הרבנים טענו שנהגה בצורה לא נאותה, והכל מתועד. אני יכולה לכתוב רבות על מסכת הייסורים, אולם אני רוצה רק להציע לאימהות לא לוותר. גם כשלא היו לי אמצעים ביקשתי מינוי חיצוני של פסיכולוג קליני מטעם בית הדין ואכן, הוא שינה את כל ההחלטה המעוותת של פקידת הסעד. אל תוותרו, תילחמו עד הסוף, כי המלחמה שלכן היא מלחמתם של ילדים קטנים, לא של בובות ולא של מספרים ונתונים סטטיסטיים של הרווחה. ולאלה היושבים בדיונים, בוועדות, בכנסת וכן לשרת המשפטים, אני מציעה שתהיו חכמים והכי חשוב, תהיו אנושיים.

אמא ר'

החמלה נעלמה

יישר כוח על אומץ הלב ועל הרצון לספר את האמת. לצערי אני עד למעשי פקידי הסעד כבר שנים רבות.

ניתוק הילדים מהוריהם והרס המשפחה וההורות הם כה אכזריים. אסור שדברים כאלה יקרו במקומותינו ובטח שלא בידי עובדי מדינה, שתפקידם לסייע, לעזור ולשקם קשרי משפחה שנפגעו. החמלה וההומניות נעלמו וצריך להחזיר אותן.

כל הכבוד על עבודה עיתונאית נפלאה.

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם

ילדים ככלי נקמה

אני חוויתי כמעט אחד לאחד את מה שנכתב בכתבה "איפה הסעד," ואני שמח שסוף סוף הוצאו לאור הדברים שמתבצעים. הרווחה, כפי שאפשר לראות בתגובה לכתבה, מיתממת. אולי בכלל מדובר בהאשמות של כמה מטורפים. אנחנו? אנחנו עושות עבודת קודש, רק טובת הילד לנגד עינינו, הכל מקצועי. יש לי ראיות חד-משמעיות שלא כך הדבר. לדעתי הילדים כיום הם יותר כמו כלי שליטה ולעיתים אף כלי נקמה בידן של פקידות הסעד, וזו האשמה שהכי קל לי להוכיח. לתפיסתי, הפשע של ניתוק ילד מהוריו מסיבות בלתי מוצדקות, כוחניות המערכת, גדרות התיל של מרכזי הקשר והחירום והוועדות השונות – אלה מתחרים בעוצמתם רק עם זיכרון קולקטיבי אחד, ולטעמי אין מנוס מלהשוות. אני ובתי בת הארבע חווינו זוועות מול הרווחה. כטייס, כסמנכ"ל בחברת הייטק עד לא מזמן, וכאדם שהיה במסלול חיים מובטח, מצאתי את עצמי מול רשויות הרווחה ומול תלונות שווא למשטרה, שהשמידו לי את החיים. חיסלו אותי. ממצב שהייתי הכי גבוה, על הסוס, היום אני מרוסק על הקרשים.

יש חשש כה גדול להתעמת עם פקידות הסעד, עד כדי כך שהן תמיד בסוף חומקות מעונש. הן מחסלות משפחה שלמה, וממשיכות בדרכן בקריירה הלאה. כתבות כמו הכתבה הזאת ממחישות לי שאני לא לבד. יישר כח!

ראובן

סלוצקי לא מצטערת

ברכות ויישר כוח לעורך ולמערכת על הפגנת אומץ לב אזרחי במתן גיבוי לכותבות ובפרסום הכתבה, ולכותבות על כתבה אחראית, מקיפה וממצה.

קראנו בעיון רב את דברי התגובה של שר הרווחה (מאיר כהן). נאה דורש ואינו נאה מקיים. השר אינו נפגש עם הורים רבים, או אף הגיב לפניותיהם. נכון, לעיתים הם מתלהמים ומאוד לא מנומסים. אבל מה אפשר לצפות מאם שזועקת את כאבה הנורא ואת כאב ילדה שנעקר מחיקה?

אשר לוועדת סילמן, כאשר מנכ"ל המשרד בודק את עובדיו הסיכוי לתוצאות שווה לאפס. האם מיוצגות בוועדה העמותות המלוות את ההורים (נדחתה בקשה לייצוג עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים?( עורכי דין המייצגים הורים בבתי המשפט? האם פורסמו בציבור שמות ותוארי החברים בוועדה? האם במשך חודשי פעילותה פורסם דיווח כלשהו מדיוניה? התשובה לכל אלה שלילית.

ובינתיים, פקידי הסעד נוהגים בסכין קצבים ולא "בשיא הדיוק, כמו בסכין מנתחים" כפי שהשר טוען שהיה רוצה.

כאשר כבוד השר כהן התמנה לתפקידו התמלאנו תקווה שהנה מגיע אדם שצמח מתוך המעברה ויביא את השינוי המיוחל. שר שנוכל לשבת איתו ולדון יחד, מתוך שיתוף פעולה מלא, איך ניתן לשנות ולתקן את המעוות. בינתיים זה לא קורה. ואולי בכל זאת יש עוד תקווה.

ולבסוף, מעניינים דבריה של הגב' (חנה) סלוצקי, פקידת הסעד הראשית לחוק הנוער כי "עם יד על הלב, אני לא חשה צער על אף מקרה שבו הוצאתי ילד מביתו." לדעתי אדם שבטוח כי לעולם אינו שוגה, ברור שהוא חסר כל ביקורת עצמית.

נחמה דיכנה, מנכ"לית משותפת, ע.ל.י.ה – עמותה לזכויות ילדים והורים

הזעם מלמד על הצלחה

יש מעט כתבים שמוכנים להעמיק ולהביא את האמת לציבור כל הכבוד לכתבות "ישראל היום." כעת בוודאי יהיו הטחות בהן מצד העובדים הסוציאליים. אך ככל שיהיו יותר תגובות זועמות, כך יידעו הכתבות שעשו עבודה יותר טובה. ככה אנחנו, עורכי הדין, יודעים לזהות את ההשפעה שלנו.

עו"ד תמר טסלר, מתמחה בזכויות ילדים והורים

תמונה מעוותת

הכתבה בעיתון הפכה את פקידי הסעד לאימת החברה הישראלית. כעובד סוציאלי ותיק, המכיר ומוקיר את עבודת פקידי הסעד זה שנים רבות, אני מוחה על הצגת התמונה המעוותת.

פקידי הסעד עושים עבודתם נאמנה, וכל החלטה שלהם עוברת דיון מקצועי נרחב בוועדת תכנון וטיפול. הוועדה מורכבת מגורמים מקצועיים מחוץ לשירותי הרווחה כגון: בריאות, חינוך, שפ"ח ועוד. נעשית הכנה למשפחה לקראת הוועדה. המשפחה מקבלת את הדו"ח המוגש לוועדה לפני קיומה. בוועדה ניתן למשפחה להביע את עמדתה, וההחלטה מתקבלת לרוב ברגישות רבה כלפי המשפחה ורצונותיה. לנגד עיני הוועדה עומדת טובת הילד והבטחת שלומו הפיזי והנפשי.

במקרים שבהם יש שיתוף פעולה של ההורים עם גורמי הטיפול נבנית תוכנית טיפול למשפחה. במקרים שבהם המשפחה מתנגדת להמלצות גורמי הטיפול ואין שיתוף פעולה, מתבצעת פנייה לבית המשפט, שם דנים במקרה, והמשך הטיפול מותנה בהחלטת בית המשפט לנוער. קשה לקבל את קביעת הכתבה שבתי המשפט משמשים חותמת גומי להמלצות פקידי הסעד. אם כך, זו טענה קשה כלפי מערכת המשפט, והכותרת צריכה להיות "זהירות שופטים מובלים וכבולים."

כאחד שנכח בדיונים רבים אני יכול לציין ששופטי בית המשפט אינם מקבלים את המלצות פקידי הסעד כמובנות מאליהן. הייתי עד להרבה מקרים שבהם השופט דחה את המלצת פקיד הסעד.

תהליך הוצאת ילד מהבית הוא קצה הדרך לפעילות שירותי הרווחה, כאשר כלו כל הקצין. אנו מפעילים שירותים בקהילה, ובהם מעון רב-תכליתי, מועדוניות, סומכים למשפחה ועוד. בעזרתם עושים מאמצים רבים להשאיר את הילדים עם ההורים למרות הסיכון הרב. רק כאשר אין יכולת ו/או מסוגלות לשיתוף פעולה עם גורמי הטיפול, רק אז ישנה חשיבה להוצאה חוץ ביתית.

בימים קשים אלה, שבהם ילדים נרצחים בידי הוריהם וילדים נפגעים מינית מהורים ומבני משפחה, פקידי הסעד הם קרן האור של ילדים הנמצאים בסיכון. עליהם נאמר: "אל תיגעו במשיחיי."

יגאל לוי, עובד סוציאלי, שדרות

זר לא יבין זאת

במילה אחת, תודה. מילה נוספת היא וואו. אני בסיפור 25 שנים. מי שלא חווה לא יבין זאת. אני מדבר על לחוות משך 25 שנים את האלימות נגד הילדים. אני לא חושב שהיתה כתבה כל כך נכונה וארוכה. מסמך היסטורי. לדעתי יש כאן הוכחה לחוק פרקינסון: איפה שאתה תקוע בהיררכיה שם אתה הכי לא מתאים. כל הברכות.

יעקב

פוחדים מהפקידים

קראתי בשקיקה את כתבת התחקיר שערכתם. הרשו לי לברך אתכם על אומץ הלב הכרוך בחשיפת התנהלותם הקלוקלת והמקוללת לעיתים של פקידות הסעד ומשרד הרווחה. לא בכדי הנני מציין את עניין אומץ הלב, שכן כפי שבוודאי כבר נוכחתם, ובהמשך סביר שעוד תיווכחו ותיחשפו להתנכלויות ולדה-לגיטימציה שוודאי ינקטו נגדכם מטעם הרווחה ושותפיהם. שימו לב כי כל מי שהעיד בכתבה ועדיין בקשר כזה או אחר עם פקידות הסעד, החליט שלא לחשוף את עצמו פן יאונה לו רע, והכוונה היא במיוחד לאנשי המקצוע שהעידו בכתבה.

יחד עם הברכות על עבודה עיתונאית מאומצת, מקצועית ומבורכת, הרי שבשלב זה ככל הנראה עדיין אינכם מעכלים שהמקרים וההתנהלות הבעייתיים והקשים שנחשפו בכתבה, משקפים לצערי רק את קצה קצהו של הקרחון ששמו התנהלותן המזיקה של פקידות הסעד והרווחה. יש לדעתי להעניק משקל גדול יותר בכתבה נוספת לאופן התערבותן הקלוקלת של פקידות הסעד בהליכי גירושים, ולאופן שבו הן מגבירות את המחלוקות בהליכים, תוך כדי קיפוח קשה של האבות ושלילת זכויותיהם כהורים. כולי תקווה שהכתבה תהיה אבן דרך לשינוי מהותי והיסטורי של דרכן הנפשעת של פקידות הסעד והרווחה.

יגאל

שמבקר המדינה יבדוק

בהמשך לתחקיר "איפה הסעד"? שפורסם בעיתונכם, ולנוכח ריבוי התלונות והעובדה שנושא זה שב ועולה בשנים האחרונות על סדר היום הציבורי, אין בליבי ספק שהגיעה העת שתיעשה בדיקה מעמיקה של הנושא על ידי גורם ממשלתי מוסמך או על ידי מבקר המדינה.

ח"כ איתן כבל

מחדל חמור מנזקי הסערה

מהיכרות עם נושא ניתוק הילדים מהוריהם והוצאתם מבתיהם אני יוצא בקריאה למבקר המדינה לבדוק נושא זה לעומקו. מדובר בשערורייה מוסרית ממדרגה ראשונה, ומחדל חמור פי כמה מנזקי הסערה שאותם אץ המבקר לבדוק בלי להתייחס לעובדה שמתחת לאפו מתרחש מחדל חמור ומתמשך פי כמה.

ח"כ משה פייגלין

תחקיר ישראל היום על פשעי משרד הרווחה – ראיון עם נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי

קישורים:

זהירות פקידי סעד – תחקיר 'ישראל היום' על פשעי משרד הרווחה , נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי , דצמבר 2013 – יותר מעשרת אלפים ילדים בישראל מוצאים מבתיהם ומנותקים מהוריהם בכל שנה על ידי פקידי סעד • בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט לנוער, הקורסים מעומס התיקים, נוטים להסתמך על חוות דעתם ללא עוררין…

תחקיר: טראומת מרכזי הקשר – בקלות בלתי נסבלת יכולים הורים גרושים נורמטיבים לגמרי, בעיקר אבות, להישלח לראות את ילדיהם לשעה בשבוע, במקום קר ומנוכר, ולעיניהן הבוחנות של עובדות סוציאליות שמשגיחות ומעירות על כל צעד. לפעמים אסור אפילו לחבק ולנשק את הילד – תחקיר: טראומת מרכזי הקשר , ישראל היום , מיכל יעקב יצחקי, נעמה לנסקי , פברואר 2014…

משרד הרווחה מטייח עבירות מין חמורות בילדים במוסדותיו – תחקירמשרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם בדלתיים סגורות ללא ראיות ומפקיר אותם להתעללות והזנחה במסגרות חוץ ביתיות – תחקיר "ישראל היום" – פגיעות פנימיות (להורדת קובץ PDF) – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר , ישראל היום ,נעמה לנסקי , מיכל יעקב יצחקי , אפריל 2014…

הציבור מוקיע פשעי משרד הרווחה נגד הילדים במוסדות הכפייה – "ישראל היום" – 11.04.2014 – תגובות לכתבה "חשופים" מגיליון השבוע שעבר – טראומה רב-דורית -רוב הפגיעות יכלו להימנע באמצעי פשוט, המקובל בכל העולם המערבי: העברת תקציבים לשיקום משפחות והדרכתן, במקום לעקירת ילדים מבתיהם..

 הציבור מוקיע פשעי משרד הרווחה נגד הורים וילדים במרכזי קשר – 21.02.2014 – תגובות קוראים בעיתון ישראל היום על כתבת התחקיר "טראומת מרכזי הקשר" שפורסם שבוע קודם לכן באותו העיתון. הציבור מתעב מדיניות משרד הרווחה נגד הורים וילדים במרכזי הקשר. להלן קישור למאמר:…

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – נפגעות תקיפה מינית שביקשו סיוע חוו אונס בפעם השניה – חדר טראומה  הפסיכיאטרים המשוחדים של הביטוח הלאומי – כתבה שניה בסדרה

כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , 10 באוגוסט 2012

בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת?
"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.

"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.

בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.

עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".

"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".

למאמר השלם הקלק על התמונות

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית

קישורים:

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל – תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי – סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 – אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה…

 עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי – מציאות בלתי נסבלתפברואר 2012 – רשת ב – יומן אזרחי עם פארלי שחר – משרד הרווחה מוזיל את הקשישים – ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן…

מדיניות העושק של משרד הרווחה – ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק – הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 – המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"…

המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל

תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי – סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012

אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה.

לכתבה המלאה הקלק על התמונות…

קישורים:

 עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי – מציאות בלתי נסבלתפברואר 2012 – רשת ב – יומן אזרחי עם פארלי שחר – משרד הרווחה מוזיל את הקשישים – ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן…

מדיניות העושק של משרד הרווחה – ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק – הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 – המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"…