"מנותקים" – תחקיר פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

משרד הרווחה - פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה
משרד הרווחה – פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטה

מאי 2015 – מנותקים, נעמה לנסקי , ישראל היום , 20.05.2016

תחקיר על פשעי משרד הרווחה נגד האנושיות בוועדות החלטה

להורדת תחקיר "מנותקים" בקובץ PDF הקלק כאן

בכל שנה מתנהלים בלשכות הרווחה ברחבי הארץ כ- 40 אלף דיונים של "ועדות החלטה," שבהם מחליטים אם להוציא ילדים מחזקת הוריהם › ההליך מעולם לא הוסדר בחקיקה, אלא מתבסס רק על נהלים פנימיים – שגם עליהם אין הקפדה › "לא פעם מחליטים על הדברים לפני שהוועדה פוגשת את ההורה," אומר עובד סוציאלי שהשתתף בעשרות דיונים › עורכי דין מעידים: "לא נותנים לנו בכלל לדבר בוועדה" › והכי גרוע: אין להורים אפשרות מעשית לערער על ההחלטות › משרד הרווחה: "אחד העקרונות החשובים שלנו הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים בהליכים" › בקרוב תגיע הסוגיה לבג"ץ
נעמה לנסקי איור: רות גוילי

כשהדר התבוננה לרגע בכפות ידיה, היא ראתה שהן מדממות. "במשך 40 דקות נשכתי שפתיים וקפצתי אגרופים חזק חזק, עד שהציפורניים חתכו לי בבשר. אמרתי לעצמי, תחזיקי את עצמך תנשמי, תשתפי פעולה, תראי להם שאת בן אדם רציני. אל תתפרצי.

"ישבתי מול ועדה של עשרה אנשים. הכרתי מתוכם רק שתי עובדות סוציאליות. כל השאר היו אנשים שלא מכירים אותי, ואני לא זוכרת שבכלל פגשתי אותם. הם בקושי הסתכלו לי בעיניים כשדיברו על הילדה שלי ועלי. התלבטו בינם לבין עצמם אם אני מספיק טובה לגדל אותה והעבירו ביניהם כל מיני דפים."

על הוועדה הודיעו לה שלושה ימים לפני כן. העובדת הסוציאלית התקשרה ואמרה לה לבוא לפגישה שבה "תהיה חשיבה מה הכי טוב לילדה." " כבר הרבה זמן אני מפחדת שרוצים לקחת לי אותה. בשלושת הימים האלה נכנסתי לשיתוק, לא הצלחתי לחשוב. רק נדבקתי לילדה, ולא עזבתי אותה. היא היתה בת שנתיים, כל מה שיש לי בחיים. "לוועדה הגעתי לבד. רק אחר כך הבנתי איזו טעות עשיתי, שלא היה איתי מישהו שמבין בעניינים האלה. הם דיברו שם על זה שכדאי להוציא את הילדה מהבית למשפחת אומנה. אמרו שזה לטובתה, רק עד שאני 'אעמוד על הרגליים.' "ואני, כל מה שרציתי לעשות הוא לקפוץ מהכיסא ולצרוח, 'אלה החיים שלי! אתם מדברים על התינוקת שלי! אולי תיתנו לי להבין מה קורה? אולי תאפשרו לי להגיד מה דעתי? מה אני, קישוט? למה אני יושבת פה אם אתם מדברים ביניכם ולא מתייחסים אלי בכלל'? אבל שתקתי. הרגשתי מושפלת ושתקתי."

היא בת 29 אם חד-הורית מצפון הארץ, מובטלת, חסרת עורף משפחתי. לגדל את התינוקת הקטנה שלה היה קשה, בעיקר מבחינה כלכלית, אבל גם כוחותיה הנפשיים היו מוגבלים. הדר (שמה בדוי מכוח החוק, כמו יתר השמות של הורי הקטינים בכתבה) פנתה ללשכת הרווחה כדי לקבל סיוע בגידול התינוקת, ובתוך כמה חודשים מצאה את עצמה יושבת במעמד הזה, "חסרת אונים ומבולבלת. לא זאת העזרה שחשבתי שאקבל."

הוועדה שהדר מתארת היא "הוועדה לתכנון טיפול והערכה," שמכונה גם "ועדת החלטה." היא מכונסת בכל פעם ששירותי הרווחה שוקלים להוציא ילד מחזקת הוריו, ומשתתפים בה גורמי רווחה, ובדרך כלל גם נציגים ממשרדי החינוך והבריאות, כמו מורה או אחות טיפת חלב. גם הילדים שבהם מדובר אמורים להיות נוכחים, בהתאם לגילם וליכולותיהם; אבל מידת ההשתתפות של הילדים מעטה ופחותה בהרבה מזאת של ההורים, שגם עליה אין הקפדה.

בכל שנה מתכנסות לפחות 40 אלף ועדות החלטה, במסגרת לשכות הרווחה ברשויות המקומיות. ההחלטות שמתקבלות בהן הרות גורל החל מהוצאת ילדים מחזקת הוריהם למוסד או למשפחת אומנה ועד להעברתם לאימוץ להמשך חייהם. לאחר ביצוע ההחלטה מתכנסות הוועדות מדי פעם לצורכי מעקב. אלא שלדברי אנשי מקצוע הלוקחים חלק בוועדות, מדובר בהליך לקוי מיסודו: מוטה, לא שוויוני ורומס זכויות של הורים וילדים.

"זאת חוויה אלימה, אין לי מילה אחרת," אומר י,' עובד סוציאלי שלקח חלק בעשרות ועדות החלטה. הוא בעל תואר שני בעבודה סוציאלית וזה שבע שנים עובד במסגרות שונות במערכת הרווחה, שמטעמן הוא נשלח לוועדות. "לעולם אזכור את ועדת ההחלטה הראשונה שהשתתפתי בה. הייתי המום ומטולטל. הרגשתי שמזלזלים באמא שישבה שם, שמתייחסים אליה כמו אל ילדה קטנה, ושאנחנו לא באמת עושים את העבודה שלשמה התכנסנו. מאז אני עד להרבה מצבים, שמבהירים לי שקורה פה משהו מאוד שגוי. "בוועדה אמורה להיות חשיבה של גורמי המקצוע, בשיתוף ההורים, מה יעלה בגורל הילדים. אבל בהרבה מקרים הוועדות האלו הן רק מראית עין של דיון. לא פעם, מחליטים על הדברים מראש, עוד לפני שהוועדה מתכנסת ופוגשת את ההורה. אפילו הדו"ח יכול להיות מוכן מראש בהתאם, ואז ההורה מגיע לסיטואציה, שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה. אני רואה הורים יוצאים מהוועדות האלה חבולים. הם מרגישים, ובצדק, שלא ראו ולא שמעו אותם."

במקרה של הדר הסתיימה הוועדה בהמלצה להעביר את בתה, שהיתה אז בת שנתיים, למשפחת אומנה. בית המשפט אימץ את ההמלצה, כפי שקורה בחלק מכריע מהמקרים. מאז חלפו שנתיים. הדר פוגשת את בתה למשך שעה בשבוע, במקום ציבורי ביישוב שבו מתגוררת משפחת האומנה. פעם בשבועיים באה בתה הביתה למשך סוף השבוע. "מבהירים לי שהילדה תחזור, אולי בקרוב," מספרת הדר "בינתיים החיים שלי לא הפכו ליותר קלים. לא קיבלתי שום סיוע כדי 'לעמוד על הרגליים,' ומה שהכי קשה לי זה שהבת שלי גדלה בבית של אחרים. אני לא קמה כל בוקר והולכת לישון כל לילה כשהילדה היחידה שלי לידי."

נכון לסוף שנת 2014 הוגדרו כ- 366 אלף קטינים בישראל כ"ילדים בסיכון." כל אחד מהם עשוי להיות מוצא מרשות הוריו, זמנית או לצמיתות. 63 אחוזים מהילדים בסיכון באים ממצב כלכלי קשה. למחציתם יש לפחות הורה אחד מובטל. כשליש הם ממשפחות מהגרים, בעיקר מאתיופיה וממדינות בריה"מ לשעבר שליש מהם גדלים אצל הורה יחיד, בדרך כלל אם חד-הורית. גורמי הרווחה רשאים להתערב בתא המשפחתי במקרים שבהם יש חשש בעיניהם להתעללות או להזנחה של ילדים.
אלא שבאופן מדהים, לב ההליך – ועדות ההחלטה – מעולם לא הוסדר כולו בחוק או בתקנות. הוא נסמך ברובו על נהלים פנימיים שרוכזו ב"תקנון לעבודה סוציאלית" (תע"ס) מסמך ישן בן 21 שנים, שגם בו לא מקפידים לדבוק. יתר על כן, התע"ס אינו מחייב פורמלית את הנציגים בוועדה שאינם נמנים עם גורמי הרווחה. כל זאת, למרות שכבר יותר מ- 14 שנים שורה ארוכה של ועדות חיצוניות ופנימיות של משרד הרווחה, כמו גם מבקר המדינה, המליצו ואף דרשו להסדיר את הפעילות בחקיקה.
האגודה לזכויות האזרח פנתה למשרד הרווחה בדרישות נשנות להסדיר את פעילות הוועדות "ולמנוע את המשך הפגיעה בזכותם של בני המשפחה והקטינים להליך הוגן," אולם ללא הועיל. בקרוב, לראשונה, יידרש בג"ץ להכריע בנושא. "בוועדות הללו מתקיים ההליך המנהלי הפגום ביותר שנתקלתי בו מימיי," אומרת עו"ד משכית בנדל, ראש תחום הזכות לקיום בכבוד ורווחה באגודה לזכויות האזרח, מנסחת העתירה לבג"צ. "מתקבלות שם החלטות גורליות לגבי אוכלוסייה מאוד מוחלשת, תוך כדי הפרת הזכויות הכי בסיסיות – כמו הזכות לייצוג והזכות לעיון בחומרים לפני הוועדה ואחריה. "אין אפשרות ממשית לערער על החלטת הוועדה. אם הורה מרגיש שההליך היה לא הוגן כלפיו, או אם נעשו טעויות, אין לו מה לעשות. כשהדברים מגיעים לבית משפט לענייני משפחה או לבית משפט לנוער, מצאנו שהם בדרך כלל מאמצים את החלטת הוועדה. וחשוב לזכור שמדובר באוכלוסיות מאוד מוחלשות, שאין להן בהכרח האמצעים לפנות לבית משפט. "יש בוועדות דיונים שמתקיימים בלי ההורים והילדים, כי על פי הנהלים, אין חובה כזאת, רק המלצה. אז לפעמים לא מזמנים בכלל את ההורים, ולפעמים מנהלים חלק מהדיון בזמן שההורים נמצאים מחוץ לחדר, ועוד דוגמאות מקוממות. "הכל נסמך על הנחיות פנימיות מהדרג המנהלי הכי נמוך, שאין מה להשוות בינן לבין חוק או תקנות, מבחינת רמת המחויבות להן. כלומר, אפשר לחרוג מהן, אפשר לשנות אותן, אין סנקציות משמעותיות שאפשר להטיל אם הן לא נאכפות. "למשל, אם הורה לא יוזמן לדיון שנוגע לגורל ילדיו, זה לא יפחית מתוקף ההחלטה שהתקבלה. אם, לעומת זאת, היה חוק שקובע שחובה לזמן את ההורה, והוא לא זומן, הרי שזו עבירה על החוק. "מצאנו שלא רק שההנחיות של תע"ס לא מקוימות במלואן, אלא שיש בהן גם בעיות קשות. למשל, לא כתוב בכלל איך יש לקבל את ההחלטה, מה עושים כשיש דעת מיעוט, כמה מחברי הוועדה צריכים לתמוך בהחלטה כדי שתתקבל. הכל נזיל ותלוי בהרכב הוועדה ובלשכת הרווחה המסוימת שבה זה קורה. ואלו החלטות שהן לעיתים בלתי הפיכות ויכולות להסתיים באימוץ. "יש כאן פגיעה בזכויות אדם וגם פעולה בחוסר סמכות. רשות מנהלית לא יכולה לפעול בלי חוק או לפחות תקנות, שמסמיכות אותה, כשעל הכף מוטלות זכויות אדם, כמו הזכות לחיי משפחה וזכותו של ילד לגדול במחיצת הוריו. אלה זכויות חוקתיות, שאי אפשר לפגוע בהן באמצעות החלטה מנהלית. "רק לפני שלושה חודשים עבר חוק האומנה, שב – מסגרתו הוסדר חוקית חלק קטן מפעילות הוועדות, שנוגע למשפחות האומנה ומתייחס לזכויות הילדים והורי האומנה. חסרה בו התייחסות להורים הביולוגיים, ובכל מקרה, כ- 80 אחוזים מההוצאות החוץ-ביתיות הן לפנימיות, כך שהחוק הזה לא רלוונטי לגביהן."

ועדת ההחלטה נפתחת בדרך כלל בסקירת הסיבות לכינוסה, שכוללות פירוט על הרקע של המשפחה ותפקודה, כולל הצגת פגמים וכשלים בעיני גורמי הרווחה, וגם חשיפת מידע אישי, אינטימי ואף קשה דוגמת פגיעות מיניות, אלימות וסכסוכים משפחתיים. על פי עדויות של גורמים מקצועיים ושל הורים שהשתתפו בוועדות, במקרים רבים לא נערכות התייעצות פתוחה או חשיבה טיפולית, בוודאי לא כאלו המשתפות את ההורים ומאפשרות להם להשפיע באופן ממשי. "ההורה נכנס לחדר מלא באנשים שלכאורה יודעים יותר טוב ממנו מה נכון," אומר י.' "כל אחד מציג את עצמו, שם ותפקיד, ואז העובדת הסוציאלית של המשפחה מקריאה דו"ח שנוגע לחוסר התפקוד של ההורים, ומתאר מצבים קשים או נושאים שיש עליהם מחלוקת עם ההורים. למשל, שהבית מלוכלך ולילדים יש כינים." "זה קשה מאוד לאדם אחד לעמוד מול הרכב רחב שיש לו יכולת השפעה אדירה על החיים שלך," אומרת ש,' עובדת סוציאלית ותיקה, שהשתתפה בעשרות ועדות החלטה. "הבדידות הזאת משתקת. גם אני, אדם עם כוח, הייתי מתקפלת ומאבדת את המילים בסיטואציה כזאת. במיוחד אם היו דנים בנושאים כמו האם להוציא את הילדים שלי מהבית, או האם להחזיר לי אותם אחרי שנים. "יש לשכות רווחה שהדיונים בהן מפרים, מעמיקים, מכבדים את ההורים, ויש לשכות שלא קורה בהן כלום, למעט פרוצדורה שסופה ידוע. הדברים בנויים כך שלא מתאפשר מקום אמיתי להורה להיות שותף לתהליכים. הורה מגיע ולא באמת יכול להביע את דעתו, לחשוב במשותף. הוא נמצא תחת זכוכית מגדלת של כל הגוורדיה של האנשים הזרים שיושבים מולו, והוא לא יכול לפתוח את ליבו מולם. במקרה הטוב, הוא מכיר שם רק את העובדת הסוציאלית של המשפחה. "יש תחושה שלא משנה איך יגיבו ההורים, זה יהיה לא בסדר. אם יכעסו ויצעקו, המשמעות היא שהם 'בהתנגדות.' אם יבחרו בגישה פשרנית, הם ייתפסו ככאלה שלא נלחמים מספיק. כל אלה יכולים להשפיע לרעה על המלצת הוועדה. "בוועדות שאני משתתפת בהן, אני מאוד מקפידה להגיד להורים משהו על הילדים שלהם. למשל, לומר לאמא, 'את יודעת, יש לך ילדה מקסימה.' אחרי שאני אומרת משהו כזה, ההורים מתחילים מייד לבכות. כי באמת, בלא מעט מקרים אף אחד לא טורח לדבר איתם, לראות אותם באמת, להתייחס אליהם ישירות. והם מתגעגעים לילדים שלהם, רוצים את הילדים שלהם, אוהבים אותם. הדיון מתנהל במשך כשעה ולהורה ניתנת זכות הדיבור רק בסוף. אם במהלך הדיון הוא יזרוק הערה או יגיב, יגידו לו, 'כשיגיע תורך תדבר.' קשה מאוד לדבר בסוף הליך כזה. ההורים כל כך פגועים, שהם מדברים מתוך כעס וכאב. "יש מקרה שקרה לפני מספר שנים ומהדהד לי עד היום. כשהגיע תורה של האמא לדבר בוועדה, היא ירדה על הברכיים ופשוט התחננה על חייה ועל חיי הילד שלה, שהיה במשפחת אומנה ורצו שיעבור לאימוץ. אמא עם עבר קשה ללא ספק, שהגיעה לוועדה לבדה, וכל מה שנותר לה לעשות הוא לרדת על הברכיים ולהתחנן. היא אמרה, 'אני אעשה כל מה שאתם רוצים – רק אל תוציאו את הילד שלי לאימוץ.' בסופו של דבר, הילד לא הועבר באותו שלב לאימוץ, אבל כעבור זמן זה נעשה." חשוב לש' לומר שהיא מתנגדת למתקפות על העובדים הסוציאליים ולהתייחסות אליהם כאל "חוטפי ילדים." "אני לא מקבלת בונוס כספי על כל ילד שאני מטפלת בו. להפך כל ילד שמוצא מהבית מוסיף לעומס העבודה שקיים ממילא. יש הרבה עובדים סוציאליים שמנסים לעשות את המירב בתוך המערכת, למען המשפחות האלה, ומעל לכל, למען הילדים. אבל אני לא מסוגלת לשתוק עוד לנוכח הדברים שאני רואה בוועדות."

מורין ,(29) אם לילד בן ,4 השתתפה בוועדה לפני כחודש. בגלל סכסוך גירושים מר בינה לבין האב וקשיים רגשיים וחברתיים שנצפו בגן הילדים, הוגדר בנה כילד בסיכון, וגורמי הרווחה העלו את האפשרות שי›צא מהבית. "ישבתי שם כאילו אני בובה שאמורה לתת את ההסכמה שלה להחלטת הוועדה ולשתוק," היא מתארת. "כאילו זה לא הילד שלי. כאילו אני לא באמת רלוונטית. יותר הטיחו בי האשמות מאשר נתנו לי הסברים." את ההודעה על קיום הדיון קיבלה, לדבריה, בהתראה של יום וחצי. "התסקירים של העובדת הסוציאלית לא הגיעו אלי, ולא ידעתי מה בדיוק יכלול הדיון. הכרתי שלושה אנשים מתוך העשרה שהשתתפו בוועדה – את המפקח המחוזי ושתי פקידות סעד. כלומר, שורה של אנשים שרובם לא מכירים אותי, אבל מכירים אחד את השני ועובדים אחד עם השני. אז מה שק›ל הקול שלי מולם, בהשוואה לפקידת סעד, קולגה שלהם, שחושבת שאני אמא לא מתפקדת? "הדיון נמשך כשעה וחצי, ורק בעשר הדקות האחרונות נתנו לי את זכות הדיבור, וגם אז קטעו אותי. אמרו לי, 'את מתבלבלת,' או 'את מוציאה דברים מהקשרם.' לא הרגשתי שביטאתי את עצמי בכלל, ולכן לא הייתי מוכנה לחתום שאני מסכימה להמלצות שלהם. כשיצאתי, לא נתנו לי שום פרוטוקול או סיכום. שום דבר." 

ועדת סילמן, שבחנה במהלך תקופה ממושכת את מדיניות משרד הרווחה בנושא הוצאת ילדים למסגרות חוץ-ביתיות, ושהגישה את מסקנותיה בפברואר ,2014 ציינה את חשיבות "ההקפדה על הכנה מסודרת של ההורים ושל הילדים לקראת דיוני הוועדות וקיום דיונים שלהורים ולילדים תפקיד מרכזי בהם. יש להקפיד שבכל שלבי הדיון קולם של ההורים וקולם של הילדים יישמע. יש להקפיד שההורים יישאלו בנוגע לדאגות העיקריות שלהם, הקשיים של המשפחה ושל הילדים על פי תפיסתם, ועל הכוחות שהם מרגישים שיש להם ולילדיהם – לפני הצגת הדאגות על ידי אנשי המקצוע. כמו כן, בבניית תוכנית הטיפול יש להקפיד לשאול את ההורים ואת הילדים מהי העזרה שהם זקוקים לה – לפני הצגת חלופות הטיפול על ידי אנשי המקצוע." אלא שעל פי העדויות, ההמלצות של משרד הרווחה עצמו רחוקות מלהיות מיושמות.
י' מספר על אחת מהוועדות שבהן השתתף: "רק עשר דקות לפני שהוועדה התחילה, העובדת הסוציאלית של המשפחה קראה לאמא את הדו"ח שלה, שנכתב על בסיס הדיווחים של אנשי המקצוע. זה היה דו"ח נוראי, דברים שקשה לשמוע. מאשימים את האמא בהמון דברים, ומייד אחר כך היא נכנסת לוועדה וכל הקהל הזה יושב שם, והיא אמורה לתפקד ולדבר לעניין. "השתתפתי בעבר בוועדה שבה נכחה סבתא ממוצא אתיופי, דוברת אמהרית, שבכלל לא הבינה עברית. אמנם היתה שם מתורגמנית, אבל דיברו על אפשרות של הכרזה על הנכד כ'קטין נזקק,' מה שמאפשר לרשויות הרווחה מרחב פעולה גדול מאוד והופך את ההוצאה מהבית לקלה הרבה יותר "היה ברור לכולם שהסבתא לא מבינה בכלל מה המשמעות של כל זה. היא רק אמרה שהיא רוצה מאוד לטפל בנכד שלה ושהיא אוהבת אותו. כשביקשתי שיסבירו לה במה מדובר, פקידת הסעד אמרה לי, 'אני לא אתחיל להסביר לה עכשיו, אין לנו זמן לזה. אני אזמין אותם לשיחה כשאכתוב את התסקיר, ואז אסביר לה הכל.' " בסוף, הוועדה המליצה על נזקקות. הסבתא יצאה בלי להבין מהן ההחלטות שהתקבלו בה, כי לא היה מספיק זמן בשבילה. רק בבית המשפט הוסברה לה המשמעות, וזאת כבר היתה נקודה מתקדמת מדי בתהליך הילד הוצא לאומנה. אני שואל את עצמי איך היא היתה פועלת אם היתה מבינה מהי נזקק›ת ברגע שהנושא עלה." ,'העובדת סוציאלית שהשתתפה בכ- 100 ועדות החלטה, מסרה בתצהיר שצורף לעתירה לבג"ץ כי "במרבית המקרים אין הכנה של ההורים לקראת הוועדה, והם לא תמיד יודעים מה הולך לקרות שם".

היא מספרת שהורים יכולים לגלות בוועדה כי על הפרק עומד לא פחות מאימוץ הילד או הילדה שלהם. "היה לי מקרה של אמא שאני חושבת שלא הבינה מה בדיוק הולך לקרות בוועדה. אחת העובדות הסוציאליות הציגה את עצמה כנציגת השירות למען הילד, אבל לא אמרה את המילה 'אימוץ.' כשהגענו לדבר על אפשרות של אימוץ (הילד שהה באותה עת אצל משפחת אומנה; נ,(ל" האמא ממש התפרקה ובכתה. היא אמנם שמעה בעבר על האפשרות הזו מהעובדת הסוציאלית של השירות למען הילד, שהיתה בתפקיד לפני הנוכחית, אבל בגלל שהן התחלפו, היא לא הבינה שבעצם שתיהן באותו תפקיד ואחראיות לאפשרות הזו. רק לקראת הסוף הנושא עלה פתאום, ללא הכנה מקדימה, ובאופן טבעי היה לה ממש קשה לשמוע את זה." › › › מעדויות שונות מתברר שלא פעם החלטות בוועדות מתקבלות מראש, מה שמעקר את מהותן ומטיל סימן שאלה גדול על מידת ההסכמה החופשית שיש למשפחות בדיונים. "מניסיוני, אין לי ספק שברוב המקרים, כמעט הכל סגור מראש," אומרת עו"ד ורדה שטיינברג, שמייצגת הורים בהליכים הקשורים להוצאה מהבית, ושנכחה בעשרות ועדות החלטה. "השבוע הייתי בשתי ועדות, בשתי ערים שונות. יושבות ראש הוועדות באו עם ההחלטות, "המלצות", כפי שהן מכנות אותן לדיון כשהן מודפסות ומוכנות. לא היו שום התלבטות ושום התייעצות. אמרו: זה מה שהחלטנו. אין פה 'תכנון טיפול והערכה,' יש פה החלטה. זה הליך מיותר, בזבוז של כסף. משחק בכאילו. בעיניי, דברים צריכים להתנהל בבתי משפט וזהו.
"אני מייצגת כיום סבתא, שמבקשת לשמש משפחת אומנה לנכדה בן השנה וחצי, משום שבתה, אמו של התינוק, סובלת מפיגור קל. במקרה הזה התקיימה לפני חמישה חודשים ועדת החלטה, ומייד למחרת הילד נלקח לאומנה. ככה, מהיום למחר כל התשתית היתה מוכנה וערוכה מראש. התינוק הזה סומן. "אני מרגישה שבלא מעט מקרים, מה שקורה בוועדות הוא מעין מצג שווא. אבל גם אם לא – מהן היכולות של המשפחה להתמודד כראוי אם מודיעים לה על הדיון יום-יומיים מראש ולא מאפשרים לה להיערך? אם עורך הדין מקבל את החומר רק בתחילת הדיון, או יום לפניו, איך אפשר להגיב לטענות"? את לא יכולה לבקש את החומר יותר זמן מראש? "אני יכולה ואני מבקשת, אבל בדרך כלל לא נותנים לי, או מקשים עלי מאוד. יש פעמים שבהן אני מקבלת רק חלק מהחומר. יש לשכות שמגדילות לעשות: הן נותנות לי את התסקיר רק במהלך הדיון בוועדה, ואסור לי לצאת איתו מחוץ לחדר." גם ש' נתקלה בתופעה. "הרבה פעמים את מגיעה לוועדה ומרגישה שלמעשה כבר התקבלה החלטה, ודיון אמיתי לא מתקיים. הלך הרוח של הדברים הוא לכיוון מאוד ברור, והיכולת של ההורה לשנות משהו אינה משמעותית. "יש שוני גדול בין הלשכות ביישובים שונים, וזאת בעיה בפני עצמה. התנהלות הוועדה היא שרירותית ונקבעת על ידי מנהל מחלקת הרווחה או מרכזי הוועדות. במקומות מסוימים בארץ בולט שהכל כמעט קבוע מראש, הוועדות הן סוג של חותמת גומי, משהו שצריך לעשות מבחינה פרוצדורלית. אני שומעת הורים שאומרים אחד לשני, 'אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, תעבור לעיר אחרת.' אלה דברים שאסור שיקרו. "יש מקרים שבהם מתקיימת חשיבה משותפת, אבל ככלל, זה מפגש שעושים אחת לשנה, ולכל הצדדים ברור איך זה ייגמר – המשך סידור האומנה לילד. לא באמת עוצרים ואומרים, 'רגע, חמש שנים אנחנו מקבלים את אותה החלטה.' " היו פעמים שבהן דרשו ממני לכתוב דו"ח עם המלצות בכיוון הברור שעליו הוחלט. כלומר, השתדלו ליישר קו אחיד מראש בין הגורמים שלוקחים חלק בוועדה. לא פעם נתקלתי במצבים שבהם מרכז הוועדה או פקידת הסעד ביקשו ממני לשנות המלצות או לכתוב דברים ברוח אחרת ממה שכתבתי במקור, כדי להשיג את האחידות הזאת. "למשל, היו מקרים שבהם רציתי שלילד האומנה יהיה קשר עם הוריו הביולוגיים. האמנתי שזה נכון ושזה אפשרי, אבל הכיוון של הרכב הוועדה היה העברת הילד לאימוץ. אני התנגדתי לזה. לפני הוועדה ניסו לשכנע אותי שלא אגיד את דעתי בפני ההורים. "אני נשארתי בעמדתי, וכמוני גם עמיתות שלי, אבל הכוונה המערכתית היא ברורה: הרבה פעמים יש רצון לסגור את הדברים לפני הוועדה, כדי שלא יתקיים דיון אמיתי. לייצר חזית אחידה וחתומה מול ההורים." חבר בוועדה יכול להתנגד להחלטה שלה? "אני יכולה להתנגד, אבל בתור עובדת סוציאלית, שהיא לא פקידת הסעד או מנהלת הוועדה, אין הרבה מה לעשות עם ההתנגדות שלי." הורה יכול לערער על החלטה של הוועדה? "אפשר לפנות לבית משפט, אבל הוא בוחן את החוקיות של ההחלטה, הוא לא מוסמך להתערב בהחלטות המקצועיות. כך יוצא שאתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית. "יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם פקידת הסעד ניסתה לנטרל מראש את התנגדות ההורים להחלטה שעומדת להתקבל. למשל, לפני שמתכנסת הוועדה ואפילו לפני דיון בבית המשפט, אומרים להורה: תסכים להחלטות שלנו, ובתמורה נגדיל את מספר הביקורים של הילד, נאפשר עוד פגישות איתו. "בכלל, כדאי להורים שהוציאו להם את הילדים מהבית להיות הכי בסדר עם כל מי שאחראי לגורלו של הילד, כי זה יכול בקלות להיראות אחרת. כן, יש פה גורם של איום. בעיקר לקראת כינוס הוועדות. "היה מקרה שבו הוציאו לאמא שני ילדים מהבית. עם אחד הילדים היתה סיטואציה מורכבת, ופקידת הסעד איימה להפסיק את הביקורים אצל הילד השני, כדי שהאמא תשתף איתה פעולה. אני לא איפשרתי את זה. את לא יכולה לאיים על הפסקת הביקורים אצל ילד שבכלל לא קשור לסיטואציה שהתפתחה עם אחיו."

שתיים מהמלצותיה הבולטות של ועדת סילמן היו הקמת נציבות תלונות ציבור, שתדון בהחלטות הוועדות, והבטחת ייצוג משפטי להורים בוועדות שדנות בהוצאת ילדים מהבית. לחברי הוועדה היה ברור שמדובר למעשה בפורום משפטי, ולכן חובה להבטיח ייצוג של ההורים, אפילו במימון המדינה, אם אין להם אמצעים לכך הוועדה אף נקבה בעלות משוערת של 17 מיליון שקלים לשם מימוש ההמלצה. שתי ההמלצות לא קוימו בשטח. "קורה לא מעט שמונעים ממני לדבר בוועדות," מספר עו"ד יוסי נקר, שמייצג ילדים והורים מול מערכת הרווחה זה יותר מעשור. "בדרך כלל ההורים יגיעו לא מיוצגים. או בגלל שאין להם אמצעים לממן עו"ד, או בגלל שהם מיודעים על הוועדה בהתראה קצרה מאוד ולא מספיקים להיערך. וכשכבר מגיעים עם ייצוג, מצפים מעורך הדין להיות על תקן ידיד, שיושב בשקט."

נקר מציג הקלטה של דיון בוועדת החלטה, שנערכה בלשכת הרווחה בפתח תקווה. בהקלטה נשמע בבירור כי מנהלת הוועדה מבהירה לנקר שהוא אינו יכול לייצג את ההורים בתוך הוועדה, ושאם הוא מעוניין להיות נוכח, 'אתה צריך לשבת ולשתוק. פה זה לא בית משפט."'
לאחר ויכוח ממושך וחרף בקשות ההורים לאפשר לנקר לייצגם, הוועדה פוזרה והדיון לא התקיים. "יש ועדות שבהן אתה צריך להילחם על זכות הכניסה שלך," הוא אומר. "נכון להיום, אין הסדרה של ייצוג המשפחות. מצפצפים עלינו גם בהקשר הזה." "זה פשוט לא חוקי," אומרת עו"ד בנדל. "אין ספק שמדובר בפורום מעין-שיפוטי. כמו בית משפט קטן, שדן במחלוקת בין הרשות המנהלית לאזרח, ולכן חשוב שיהיו בו זכויות ייצוג וזכויות ערר בוועדות ההחלטה שתי הזכויות האלה לא מתממשות, ולכן אנחנו פונים לבג"ץ". " מוכרחים לווסת את הכוח של הוועדות האלו", מדגיש י.' "לאפשר בהן מקום לחשיבה ולטיפול. להורים האלה ולילדים שלהם מגיע יותר וגם לנו, כעובדים סוציאליים שהגיעו למקצוע הזה מתוך רצון ואמונה, מגיע יותר."

ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה: "בניגוד לנטען בכתבה, המשרד רואה חשיבות רבה בקידום החקיקה בנושא ועדות תכנון טיפול והערכה. בשנת 2009 גיבש המשרד הצעת חוק השמה חוץ-ביתית של ילדים (ועדות תכנון טיפול ואומנה.( הצעה זו נועדה להסדיר את תחום ההשמה של ילדים בפנימיות ובמשפחות אומנה. בהצעה יוחד פרק לסדרי עבודתן של הוועדות לתכנון טיפול, ובו פורטו תפקידי הוועדה וסמכויותיה, העילות להתכנסותה, הרכבה, אפשרויות ערר על החלטותיה ועוד "אחד העקרונות החשובים שעומדים בבסיס מדיניות המשרד הוא זכות וחובת ההורים להיות מעורבים ושותפים בהליכי קבלת ההחלטות בנוגע לילדם שבסיכון. נציין כי הוועדה הינה תהליך טיפולי ולא משפטי. ההורים זכאים לקרוא ולקבל כל חומר הנוגע לעניינם, בכלל זה הדו"ח הסוציאלי, תיעוד עיקרי הדיון והתוכנית הטיפולית. "המועד שבו מתכנסת הוועדה נקבע בדרך כלל כשלושה שבועות לפני הדיון, אלא אם מדובר במצבי סיכון וסכנה שהילד נמצא בהם, המחייבים דיון דחוף. "נבקש להוסיף שמשרד הרווחה מפעיל תוכנית ייחודית לשיקום משפחות, שנותנת מעטפת טיפולית לחיזוק המשפחות ולמניעת הוצאה מהבית. בנוסף, המשרד פועל לקידום חקיקה, שתשלים את חוק האומנה ותסדיר את שיקום המשפחות".
naamal@israelhayom.co.il

פלייליסט ועדות החלטה

"ההורה מגיע לסיטואציה שנוגעת לילדים שלו, ואין לו בעצם שליטה עליה," אומר י,' עובד סוציאלי

עו"ד בנדל. "הליך לא הוגן"

"אתה יכול לערער על דו"ח חניה ולא יכול לערער על הוצאת ילד מהבית," אומרת ש'

עו"ד שטיינברג. "אין טיפול"

הפנים האמיתיות של הפקידים המושחתים במשרד הרווחה

פברואר 2016 – פנים אמיתיות – אמנון לוי והתחקירן משה הרוש חושפים את פרצופם המזוהם של פקידי הרווחה המושחתים בראשות השר חיים כץ ומנכ"ל משרדו אליעזר יבלון. רשויות הרווחה מבצעים פשעים נגד האנושות מאחורי הדלתיים הסגורות בבתי משפט לנוער ובתי משפט לענייני משפחה. הדיונים מתנהלים בחיסיון ללא ראיות והשופט משמש חותמת גומי לפקידים מושחתים שכל עניינם לספק סחורה חיה למוסדות משרד הרווחה. וכך משך שנים מחריבים הפקידים הפושעים במשרד הרווחה ילדים ומשפחות באין מפריע.

הזנחה ואלימות בפנימיות משרד הרווחה

תחקיר חדשות 10 – מיה איידן – יוני 2015 – הזנחה ואלימות במקום מחסה: מי יציל את ילדי פנימיות משרד הרווחה? – אלפי ילדים בישראל הנמצאים בסיכון מוצאים מבתיהם ועוברים לחיות בפנימיות, שאמורות להוות עבורם תחליף של תמיכה ושל שיקום. אלא שבפועל, היעדר התקציבים מוביל למחסור בכוח אדם, להזנחה חמורה ולתנאי מחיה ירודים שלעיתים רק מעמיקים את הנזק. "קורים שם דברים מזעזעים כמו מקרי אונס, זה כלא לילדים קטנים". משרד הרווחה: "הילדים מקבלים מעטפת חינוכית וטיפולית"

למעלה מ-10,000 ילדים בישראל שהו במהלך השנה האחרונה במסגרת מחוץ לבית, מתוכם כ-70% הועברו לפנימיות של משרד הרווחה. לרוב, מדובר בילדים, נערים ונערות שלטענת משרד הרווחה סביבתם הטבעית מזיקה להם והוריהם הבילוגיים אינם מסוגלים עוד לגדלם. אלא שדווקא בין כותלי הפנימיות, המקום שבו אמור הסיוט שלהם להיגמר – במקרים רבים הוא רק מתחיל. את התמיכה, החיבוק והשיקום להם זקוקים הילדים יותר מכל מחליפים הזנחה ואף מקרים של אלימות קשה ואונס.

בפרק השלישי של סדרת הכתבות "ילדים ללא בבית", יצא צוות חדשות 10 לשוחח עם חוסים, הורים, עורכי דין ומנהלי פנימיות, רובם ככולם מציירים את אותה התמונה העגומה של מחסור בתקציבים ובכוח אדם. ועדות קמו ונפלו, הפנימיות קיבלו תוספת תקציב בשלוש פעימות – אך עד כה, עברה רק הראשונה שבהן, המסתכמת בכ-100 שקלים לכל ילד בשנה. בינתיים, נאלצות הפנימיות להסתמך על תרומות כדי להמשיך ולהתקיים ואלפי ילדים הופכים קורבנות למציאות קשה מנשוא.

עמית הגיע לפנימייה פוסט אשפוזית במרכז הארץ בעקבות הפרעת אכילה קשה ממנה סבל. "לא אכלתי כלום", הוא נזכר. "כל פעם אמרו שאני בסדר, ואז הגיע עוד אשפוז". בחוויה שלו בפנימיה, שאמורה הייתה לשקם אותו, קשה לו עד היום להיזכר: "הם קוראים לזה שיקום, אבל אני קורא לזה התעללות. מה שעושים שם זה לא סמכות או הצבת גבולות. למשל, כשבועטים בילד – זה לא יגרום לו לשתף יותר פעולה".

סיפורים על אלימות קשה שזוכה להתעלמות מהמדריכים, על גניבות ויחס משפיל הם כמעט דבר שבשגרה עבור הילדים הללו. אך נדמה כי אחד הסיפורים הקיצוניים והעצובים ביותר הוא זה של נועה, שחוותה טראומה בלתי נסבלת כששהתה בפנימיה בדרום בשל הפרעה נפשית. "רציתי ללכת לשם", היא מספרת למצלמת חדשות 10. "השלמתי עם זה שזה מה שיעזור לי להתקדם ולמנף את עצמי".

למה שהתרחש ימים ספורים אחרי הגעתה לפנימיה, בגיל 15 בלבד, היא לא ציפתה: "הרגשתי שאני חווה התקף חרדה ויצאתי לעשן בצד, התרחקתי. הקפדתי להשאר מספיק קרובה כדי שאוכל לחזור מהר, אבל כשהסתובבתי היה מישהו מאחוריי. הוא תפס לי את היד, סובב אותי אליו ואז נתן לי ברכייה בבטן ומכה בראש". בהמשך, היא מתארת אונס אכזרי במיוחד שעברה – הכל בין כותלי הפנימיה. המענה, או חוסר המענה שלו זכתה לאחר מכן מקומם לא פחות. "אמרו לי ללכת לישון", היא משחזרת. בסופו של דבר היא אושפזה והוצאה מהפנימייה והיום, בגיל 21, היא תובעת את משרד הרווחה תביעה תקדימית על שלא הגן עליה כשהייתה בתחום אחריותו.

על מנת לדעת מה באמת קורה בפנים, נשלחה תחקירנית חדשות 10 לנסות ולהתקבל כמדריכה בפנימיה פוסט אשפוזית. היא לא מחזיקה בשום ניסיון והכשרה, אך למרות זאת, המערכת סבורה שהיא תוכל להתמודד עם בני הנוער במקום. הנערים עצמם מדברים על תחלופה גבוהה מאוד של מדריכים ומדריכות, ואחת מהן מספרת: "אין לנו שום הכוונה פסיכולוגית. בהתחלה הייתי בשוק, כי קורים פה דברים מזעזעים כמו אונס. אני כל הזמן חושבת – מה יהיה אם יקרה משהו כשאני נמצאת פה לבד?".

"הכל קורה מאוחר מדי, לאט מדי"

יו"ר הוועדה לזכויות הילד בלשכת עורכי הדין, עורכת הדין חווה קליין, מסבירה: "כיום לא מצליחים לתת לילדים את מה שהם צריכים בפנימיות. הרבה מאוד פעמים, כשבני הנוער מתלוננים על מה שקורה בפנימיות, זה מאוחר מדי, זה לאט מדי עד שמגיבים לזה".

חשוב לציין כי לא כל ילדי הפנימיות עוברים חוויות דומות, ורבים מהם נתקלים באנשים טובים, שידיהם כבולות אל מול אוזלת היד של הרשויו. במשרד הרווחה מכירים אמנם את הנתונים בדוחות השונים, אך המספרים לא משקפים את המציאות של אלפי ילדים, מציאות שלא הם בחרו בה ושעתידם תלוי בה. משרד הרווחה, במקרה הזה, פשוט לא יכול להיכשל במשמרת שלו.

הקנוניה – פשעי שר הרווחה מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי להפללת יריבים פוליטיים

https://player.vimeo.com/video/128845248

שר הרווחה מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי הפעילו סוכן מדיח (שלום בר אבי) כדי להפליל יריבים פוליטים. הסוכן המדיח חתם על תצהיר כזב על קנוניה כביכול נגד מאיר כהן להאשימו בהטרדות מיניות.

מאי 2015 – עובדה עם אילנה דיין – תחקיר של נטלי ברדה – פשעי שר הרווחה לשעבר מאיר כהן ועוזרו אבי בן זיקרי להפללת יריבים פוליטיים.

זה התפוצץ ברעש גדול: מחתרת של תושבי דימונה קשרה קשר נגד ראש העיר הקודם, שר הרווחה לשעבר מאיר כהן, ואפילו הבטיחה לשלם לנשים שימציאו תלונות נגדו. השר התלונן במשטרה, פרקליטו רונאל פישר תדרך עיתונאים, וראש הכנופיה אפילו התוודה בפני מצלמות הטלוויזיה. האם גם ההצגה הזו הייתה מבוימת?

מאיר כהן שר הרווחה לשעבר, חושש שטענות מעברו יפורסמו והוא לוקח עורך דין פלילי עם ראש יצירתי. רונאל פישר, שמפיץ סיפור על קנוניה, מזימה מאורגנת לטפול על השר האשמות על הטרדה מינית.

מאיר כהן ורונאל פישר, הולכים עם הסיפור הזה למשטרה ומייצרים חקירה פלילית.

עכשיו אנחנו חושפים איך גוייס עד מפוקפק בשירות השר והפרקליט.

קנוניה שלא היתה. תחקיר של מתן גז. כתבתם של שרית מגן ונסלי ברדה.

יאיר לפיד: "נמאס מהמושחתים. ונמאס מזה שהם גונבים לנו את המדינה. תחזירו לנו את המדינה. מושחתים!"

כך פותח יאיר לפיד כשמאיר כהן לצידו.

הוא היה שחקן הרכש המושלם לנבחרת החלומות של יאיר לפיד. איש חינוך מוערך וראש עיר מצליח שעשה את כל הדרך מדימונה עד לשולחן הממשלה.

מאיר כהן: "המשימה החשובה ביותר היא השבת אמון הציבור שאבד בנבחריו".

אבל לפני קצת יותר משנה, בעוד מאיר כהן יושב על כסא שר הרווחה, הוא רוקם ברית עם עורך דין רונאל פישר. בימים ההם, פישר עדיין בלי אזיקים. יחד, השר ופרקליטו הסתבכו בפרשה מטרידה. סיפור הקנוניה: "המזימה – להפיל את השר".

הסיפור הזה מעלה שאלות קשות. האם באמת הייתה קנוניה פלילית נגד השר?

מאיר כהן מתקשה לתת תשובות.

– ברדה: שלום אדוני, שמי נסלי ברדה מ"עובדה".

— כהן: שלום.

— ברדה: אני רוצה לשאול אותך למה אתה לא מוכן להיפגש ולענות לטענות? מה יש להסתיר?

— כהן: אין לי שום דבר להסתיר.

ברדה: אתה התלוננת על קנונייה, יכול להיות שהכול היה המצאה אחת גדולה? אדוני, למה אתה לא מוכן לענות? מדוע אתה מתחמק?

מאיר כהן על דוכן הכנסת, הצהרת אמונים של שרי הממשלה ה- 33:

"אני, מאיר כהן, מתחייב כחבר הממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה".

זה קורה לו דווקא בפיסגת הקריירה. מכיוון דימונה מתחילות לעלות טענות מהעבר שמאיימות על השר הטרי: "המלך הוא עירום". לתקשורת מגיעות טענות על התנהלותו האישית של כהן בימיו כראש עיר, ומידע על התנהגות מינית בלתי הולמת של בכירים בעירייה. הטענות הללו לא הוכחו ומקורבי השר כבר מתדרכים תושבים שעלולים לדבר. מקובת של כהן (בשיחה מוקלטת): "תיזהרי לא לפלוט שום דבר, מקסימום שני משפטים שאמרתי לך… תגידי לה… "אני מכירה את מאיר כהן כראש עיר מראשי הערים הטובים שהיו בדימונה… וזה מה שיש לי להגיד" כשתגיעי הביתה תכתי לך את 3, 4 המשפטים האלה… שלא תתבלבלי, תישארי באותו קו".

מאיר כהן, מוטרד מאוד. זה אולי טבעי אך מה שהשר עושה מאותו רגע מטיל צל כבד על תדמיתו הנקייה, וזה מתחיל כשמאיר כהן מצטייד בעו"ד פלילי מכובד רונאל פישר.

בטלפון רונאל פישר פרקליטו של כהן בפגישה עם אנשי "עובדה: "אני ביקשתי את הפגישה הזאת בנושא של השר מאיר כהן.קורה שם משהו שאני חושב שהוא בעייתי, שהוא קשה."

פישר עושה סידרת שיחות עם התקשורת ומפיץ סיפור מצמרר שיער. בפגישה הזו עם אנשי עובדה, הוא מנסה לשכנע גם אותנו שקבוצה של דימונאים רקמה קנונייה זדונית נגד השר מאיר כהן. מחתרת של ממש, מאורגנת וממומנת על ידי איש עסקים מקומי שכל מטרתה להפיץ על כהן עלילות שקריות.

רונאל פישר: "קבוצה של אנשים במטרה לתפור למאיר תיקים, סיפור של הטרדות מיניות וכיוצא בזה, שהקבוצה יודעת במפורש שמדובר בשקרים ובדברים שלא היו ולא נבראו".

לפישר יש הוכחה. עד מסתורי מדימונה ולא סתם. לטענתו זהו ראש הקנוניה בעצמו. מי שמביא את העד הזה לפישר הוא לא אחר מיועץ התקשורת של השר: אבי בן זיקרי.

רונאל פישר: "יש כאן תצהיר חתום של בן אדם שהוא ראש ההתארגנות. לא קרה כלום בלי רשות שלו. התצהיר נוגע ספציפית למשל, להטרדות מיניות, אבל אני יודע מהאיש גם על כל השאר, על נושאים של ענייני בנייה ומינויים, כל מיני סיפורים אחרים שהם המציאו, והוא עומד מאחורי זה.

עובדה: הוא היה שותף להתארגנות, שהיא בעצם נגד מאיר כהן. אבל הוא בא אליכם ואומר את זה?

פישר: הוא החליט שמוסרית, זה נראה לו שהוא הלך עם זה רחוק מידי, זה מה שהוא מסביר. הוא לא מקבל מזה טובות הנאה או רוצה ממני עכשיו מכונית מהשר.

עכשיו, עם העדות הזאת של האיש שגם יזם קנונייה נגד כהן וגם מיהר אל השר כדי להסגיר את עצמו אפשר לעבור שלב.

השר מאיר כהן ועו"ד פישר מערבים את לשכת המפכ"ל, והפרקליטות. יש פה הרי מזימה נגד שר רווחה בישראל, ופישר הולך למגרש הביתי שלו: יחידת העילית להב 433. הוא נפגש עם ראש היחידה. שם על השולחן את התצהיר של העד שלו, ודורש שסיפור הקנונייה יהפוך לחקירה פלילית.

בלהב 433, כנראה לא מוטרדים מזה שמי שמשדך להם את חבר הקנונייה נגד מאיר כהן הוא בעצם פרקליטו של שר הרווחה מאיר כהן, ועושים את מה שפישר מבקש.

רונאל פישר: התוצאה של מה שעשינו היא שיש חקירה היום. ואני אגיד יותר מזה, יש חקירה של ממש. זה לא הוגש במשטרת דימונה, ויש מי שחושב במשטרה שהנושא כבד מאוד. לכן אמרתי שאני יודע לאן זה נוסע. אני יודע במובן של "אני מבין" ולא שמישהו אמר לי. אני לא מנהל דיאלוג עם המשטרה של מידעים, כי זה לא לעניין.

פליטות הפה של פישר מדהימות. הוא מנסה להסתיר אבל בעצם רומז שהוא שולט היטב במה שקורה בתוך המשטרה. ועכשיו, החקירה שהניע עבור כהן, מרחפת כאיום מעל כל מי שיעז לדבר נגד השר.

ספטמבר 2013, ימים בודדים לאחר פתיחת החקירה ניידת ובה קציני משטרה מגיעה במיוחד לדימונה, עוצרת במרכז העיר ואוספת את העד של עו"ד פישר ומאיר כהן אל מול עיני התושבים.

העד שנלקח לחקירה – אבי בר שלום (עיתונאי בידיעות דימונה): כל מי שדיבר עם "עובדה" מובל לחקירה. אני נחקרתי במשך שבע שעות. שבע שעות של חקירה.

רונאל פישר: בעצם כל אחד מאיתנו, כל מי שמתוודע אל זה ועושה פעולות שקשורות לעניין, עלול להסתבך בשיבושים, 'שמבושים'. אם תגידו לי, תשמע לך תמצוץ לסוסים, אנחנו לא איכפת לנו מה אתה אומר, אנחנו עושים מה אנחנו רוצים. אז סיימנו את השיחה ונלך לבית המשפט. אל תתעלמו ממני, אל תגידו "בסדר, ההוא אמר". אני מבקש מכם לקחת אותי ברצינות.

במשטרה באמת לוקחים את פישר ברצינות. העד שלו ושל שר הרווחה מאיר כהן, זוכה לקבל הסכם הגנה מפתיע. הוא יספר על הקנוניה אבל לא יופלל. מי שהולך לפרקליט המדינה לאשר את ההסכם הוא ראש אגף החקירות בעצמו, ניצב מני יצחקי. עד הזהב של מאיר כהן, מסגיר למשטרה את מי שלטענתו היו שותפיו למזימה. אל הרשימה הזו הוא גורף את שמותיהם של מתנגדים ומבקרים בולטים של השר מאיר כהן, כדי שהם יהפכו לחשודים.

העד שנלקח לחקירה – שלום בר אבי: אני מודיע שזה לא רק אני. שורה ארוכה מאוד של אנשים ייחקרו בימים הקרובים. כולם ייחקרו כולל בחגים.

רדיו דרום, שודר בספטמבר 2013: מקורב לחקירה אמר לנו כי כל אדם אשר התראיין או מסר פרטים אודות השר עתיד להיחקר במשטרה.

אירוע בהשתתפות השר מאיר כהן בדימונה, ספטמבר 2013: "לכבוד לי להזמין את מאיר כהן שר הרווחה".

עו"ד רונאל פישר והשר מאיר כהן משלימים את המהלך.

מאיר כהן: אתם יודעים שיש איזו משלחת של מלאכים רעים שדואגת לשמי הטוב בזמן האחרון, ולצערי, כולם תושבי דימונה, אבל זה סיפור אחר.

אנשי השר מאיר כהן ופרקליטו פישר, מייצרים ספין.

עד המסתורין (שלום בר אבי) ששלחו קודם אל המשטרה, מגיע עכשיו אל מצלמות הטלוויזיה, בהצללה כמובן:

"החלטנו להפיל את מאיר כהן בכל מחיר. איש לא ידע על הקבוצה. היה מידור מסודר. מידרנו כל אפשרות שמישהו יזהה שישנה קבוצה שחברה לקשור קשר… יצר הנקמה היה חזק מאיתנו".

בדימונה, המסר ברור. מי שידבר נגד שר הרווחה מאיר כהן, יישלח למשטרה. החודשים חולפים ואז, רעידת אדמה.

"היום לפנות ערב פשיטה של חוקרי המחלקה לחקירת שוטרים על ביתו של רונאל פישר.

החשד שפישר שיחד שוטרים בתמורה למידע על חקירות וסגירת תיקים של חקירותיו.

נראה שאין גבול להסתעפויות בפרשת רונאל פישר.

במח"ש חוקרים כעת כעשר פרשיות חדשות. זו שחיתות מהסוג השפל והחמור ביותר".

מימדי השוחד והשחיתות של פישר ושותפיו אוכפי החוק, מתגלים ומטלטלים את המדינה וגם מחדדים את הספק אם פישר מואשם שניצל את קשריו שבתוך המשטרה על מנת להשפיע על חקירות, מה זה אומר על תיק הקנונייה שיזם עם השר מאיר כהן.

כל סימני השאלה מובילים אל העד המסתורי של השר ופרקליטו. זה שסיפר למשטרה ולתקשורת על הקנונייה הזדונית. אנחנו מגלים עכשיו, שמאחורי הצללית עומד האיש הזה: שלום בר אבי, עיתונאי דימונאי וגם מתברר, חברו של יועץ השר אבי בן זיקרי.

שימו לב מה בן זיקרי אומר עליו: "מה שהיה עם שלום (בר אבי) נתן להם מכה לתחקיר. נתן להם מכה והמשטרה חקרה את האנשים. אני אוהב אותו. זה איש יקר, שלום. יש לו נפש טובה".

צולם במצלמה נסתרת:

כאן זה? אני חושבת שזה הרחוב.

— נראה לי גם.

אנחנו מגיעים לדימונה, מבקשים לאתר את שלום בר אבי בעצמו כדי לנסות להבין מה באמת קרה. האם הייתה כאן מזימה פלילית נגד השר מאיר כהן, ואיך זה מסתדר עם קשריו הקרובים עם יועץ השר.

— עובדה: שלום.

— כן, שלום. שלום וברכה.

— עובדה: זאת שרית. שמי נסלי ברדה.

— אהלן.

— עובדה: אנחנו עובדים ב"עובדה". מה שלומך?

— שלום בר אבי: מה שלומך?

— ברדה: מצויין. תגיד יש לך שתי דקות? אני רוצה לדבר איתך על משהו.

— שלום בר אבי: תראו. אני יודע למה אתן כאן. אני לא רוצה לשתף פעולה. לא עם זה ולא עם כל מה שקשור למאיר. אני מחוץ לתמונה, אני לא, לא מתראיין יותר.

— ברדה: אני מבינה שאתה רוצה להיות מחוץ לתמונה, אבל אתה לא מחוץ לתמונה.

— אבי בר שלום: אני לגמרי מחוץ לתמונה. אני לא חייב יותר לאיש הסברים. לא רוצה לחזור לזה. לא רוצה לחזור למשרדו של רונאל פישר.

שלום בר אבי מתחמק, אבל לבסוף משמיע עדות דרמטית ששופכת אור על סיפור הקנונייה.

— ברדה: עשית קנונייה?

— אבי בר שלום: לא. אם אני אומר לך לא, זה לא.

— ברדה: רונאל פישר טען שהוא מחזיק ביד תצהיר שלך.

— אבי בר שלום: נכון.

— ברדה: אומר שאתה היית בלבה של קנונייה.

— אבי בר שלום: התצהיר שאני חתום עליו הוא תצהיר שנכפה עליי. אתם לא מכירים את מאיר כהן. כשפרנסתי תלויה בו וכשביתי תלוי בו והייתי כחומר ביד היוצר. ונקודת המוצא הייתה שהוא ינסה לסייע לי בצורה כזאת או אחרת. וזהו. ועשיתי את זה. אם אני מצליח לפרנס את משפחתי בכבוד, זה מה שרציתי.

שלום בר אבי טוען בפנינו שאנשיו של מאיר כהן לא רק הבטיחו לו עבודה תמורת התפקיד ששיחק בהצגת הקנונייה, אלא גם לחצו עליו כדי שישתף פעולה. אל הטענות שלו צריך להתייחס בזהירות. לא ברור מי גרר את מי לתוך המהלך הזה, אבל ממה שיספר עכשיו אי אפשר להתעלם.

אבי בר שלום מתאר איך פרקליט השר מאיר כהן השיג עבורו את הסכם ההגנה מהמשטרה והפרקליטות על עדותו המבויימת.

מאיר כהן ביים קנונייה נגדו כדי להעלים מידע חיוני מהסדר יום הציבורי

— שלום בר אבי: רונאל פישר דיבר עם אישיות מאוד בכירה במשטרה, מאוד בכירה. והוחלט שאני ממלא את התצהיר, נחקר עליו, ולא יוגש נגדי שום דבר, כתב אישום. קצין בכיר חתם על זה לידי בלהב 433.

— ברדה: והם לא שאלו שאלות קשות שאמורות לברר אם זאת אמת? מי אנשי העסקים? מי הביאו כסף? מי זה הבנות?

— שלום בר אבי: כלום. עשו הצגה יפה והלכו.

— ברדה: ואז אפשר יהיה, באמצעות סיפור הקנונייה, להעלים סיפורים אמיתיים?

— שלום בר אבי: יש הרבה אמת במשפט שאמרת. אז מאיר השיג את מטרתו. הכל נקנה בשקט, הכל בסדר, אף אחד לא מדבר על זה יותר, אף אחד לא ידבר על זה יותר. לאף אחד אין עניין לדבר על זה יותר.

עכשיו התמונה ברורה. חקירת המשטרה נסגרה, כי בלהב 433 לא מצאו ראיות לכך שהייתה אי פעם קנונייה פלילית. עו"ד רונאל פישר, פשוט הפך את כחולי המדים לחרב להשכיר, ובאשר לשר מאיר כהן ואנשיו, נותרה השאלה המדאיגה מאוד: האם היו מוכנים להרחיק לכת בנתיבים מפוקפקים רק כדי להסתיר את מה שעלול להיחשף אודות השר לשעבר.

שרית מגן ומתן גז, עבדו עם נסלי ברדה, על הכתבה הזו.

— אילנה דיין: צריך קודם כל לומר מילה אחת לגבי השאלה: האם אפשר לומר בוודאות, מה מאיר כהן ידע על העד הזה, אם הוא משקר או לא?

— נסלי ברדה: אז באמת צריך לומר שלא בטוח שמאיר כהן ידע שהעד הזה, שהעד שלו משקר, אבל מאוד מוזר לראות שברית כזו נרקמת בין מי שכביכול היה ראש הקושרים לבין השר שהוא קשר נגדו ופרקליטו עו"ד רונאל פישר.

— אילנה דיין: אז בעניין הזה נביא את התגובה של מאיר כהן עצמו מטעמו. נמסר לנו ש: "לאורך תקופה ארוכה הייתי נון תאיומים מצד גורמים בדימונה שביקשו לנקום בי על מעשיי כראש עיר ולהרוס את הנכס היקר לי מכול – שמי הטוב", פרקליטו מוסרים: "למיטב הבנתו של ח"כ מאיר כהן, אכן ניסו לסחוט אותו גורמים שונים שחברו לאותה קנונייה. בכל מקרה אין לו כל נגיעה להחלטותיה של המשטרה. נושא הקנונייה לא פורסם על ידי ח"כ מאיר כהן או מי מטעמו ואין לו מושג מי הביא לפרסום. הוא לא יודע מי הפיץ מסרים מאיימים סביב החקירה – ומגנה מסרים אלה. ככל הידוע לו, שלום בר אבי חתם על תצהירו מרצון, מבלי שהופעל עליו לחץ או תמורת טובות הונאה כלשהן."

אבי בן זיקרי יועץ התקשורת של מאיר כהן, לא הגיב לשאלותינו בטענה שהן מגמתיות ומתבססות על עובדות מסולפות. השאלות כך לדברי הדובר, הופכות את המופרך למציאות ואת הטוב לרע.

— אילנה דיין: לגבי רונאל פישר, אפשר בכלל לדעת מה גירסתו?

— נסלי ברדה: צריך לומר שגם במקרה שלו אולי הוא לא ידע, על הבעייתיות של העד שהוא שלח אל המשטרה . אולי במקרה הזה רונאל פישר פעל בתמימות, בכל מקרה, רונאל פישר נמצא היום במעצר ופרקליטו סירב להגיב בטענה שמדובר בשמועות שלא נחקרו עד עתה.

— אילנה דיין: אבל במשטרה, שם שמעו את הגירסה של העד שהוא הביא להם, שומעים עכשיו את ההיפך.

— נסלי ברדה: הם כמובן מופעתים דרמטית מעדותו של אותו אבי בר שלום ואומרים: "אם הדברים אכן נטענו, יהיה עליהם להיבדק בתיאום עם הגורמים המוסמכים, שכן מדובר בטענות שיש בהן כדי להעלות חשד לכאורה לביצוע עבירה פלילית ולהתנהלות שיש לראות בחומרה. החקירה כולה נוהלה בכפוף לתיאום ולהנחיות פרקליטות המדינה. סוגיית החסינות במקרה המדובר מצוטיה בסמכותם הבלעדית ואושרה על ידם, לרבות היקפה"

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה

מרץ 2015 – רשת ב – אילה חסון – תחקיר של יפעת גליק על אונס והתעללות בילדים במשפחות אומנה של משרד הרווחה. משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם ומפקירם במסגרות חוץ ביתיות לאונס והתעללות.
יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.

משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר ערוץ 1 – יפעת גליק: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה, שמשרד הרווחה שאמור היה לפקח על הילדים – לא עשה זאת.
"את הפעם הראשונה אני לא זוכרת אבל אני זוכרת את המיליון פעמים שקרו. מפחיד אותי לפתוח את הדלת הזאת.
"אני לא מתביישת. אני לא עשיתי שום דבר. הם זה שהתעללו בי ופגעו בילדה קטנה".
העדויות הקשות שתשמעו לאורך התחקיר הזה היו מנת חלקן של הצעירות האלה במשך שנים. סיפורם המטלטל של הקורבנות הפגועים מלמד גם על העדר פיקוח של מערכת אחת, מסואבת מדי, אטומה מדי, שיכלה למנוע הזנחה והתעללויות מיניות.
בישראל כ- 3,000 ילדים שוהים אצל משפחות אומנה, שאמורות לטפל בהם במסירות. לצורך כך הן גם מקבלות תגמול כספי ממשרד הרווחה.
אנה מציגה אלבום תמונות:
"זאת אני".
– כשאת מסתכלת על הילדה הזאת, מה את חושבת עליה?
"שהייתה מחייכת בתמונות, חשבה שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר. אני תמיד מחביאה אותו (את האלבום) לא להיזכר בילדות."
שמונה תמונות, זה כל מה שיש לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. נולדה בברית המועצות להורים קשי יום, סבלה מהזנחה קשה ועלתה לישראל. בגיל 6 נשלחה לפנימייה משם למשפחה אומנת. חשבה שהנה סוף סוף תזכה לחיבוק.
"לפעמים אני יושבת ובלילות בוכה ונזכרת איך הם יכולים לקחת ילדה קטנה ולהתעלל בה ככה. מה יש לילדה קטנה? מה, חזה? מה? הכל קטן אצלה".
– את זוכרת את הפעם הראשונה?
"זוכרת. זוכרת ולא אשכח אף פעם".
אנה מספרת שהאב האומן שלה, שאמור היה להגן עליה, הוא גם האיש שפגע בה.
"זה התחיל בזה שהוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו: אני לא רוצה. והוא הכריח. היה מראה לי סרטים כחולים. הייתי יושבת ולא מבינה מה קורה. הייתי קופאת, קופאת על הספה, קופאת. רציתי למות."
קולה של דנה – אביה האומן אנס אותה:
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש. אבא שלי נפל לסמים, החליטו להעביר אותי לבית יתומים ומשם העבירו אותי למשפחת אומנה".
– כמה פעמים קרה מה שקרה?
מרץ 2015 – "מגיל 4 עד גיל 12, אי אפשר לספור. ידעתי שככה מתנהלים, ככה. זה היחסים בין הורים וילדים. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. הייתי נבוכה, לא רציתי גם לפגוע בו כל הזמן, הרגשתי גם כאילו אני חייבת לו המון. בעצם בגיל 12 רק הבנתי ש… אחותי הגדולה דיברה אתי שאני ילדה בוגרת ואני צריכה לשמור על הגוף שלי. ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. איך זה שאני צריכה לשמור על הגוף שלי, ובעצם מישהו נוגע בגוף שלי".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: העובדות הסוציאליות שאמורות לעשות איזשהו פיקוח תקופתי פונות להורים האומנים לראות מה קורה עם הילד. ואם ההורים האומנים מנסים להסתיר מה באמת קורה לילד?

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: ילדה שנפגעת תקיפה מינית היא מפוחדת, מבוהלת. התוקף מן הסתם יושב לידה, היא בוודאי ובוודאי לא תאמר שום דבר.

אנה: "ילדה קטנה יושבת לידך. מה את בכלל שואלת את האימא, אם הכל בסדר? בטח היא תגיד שהכל בסדר! את לא רואה שילדה קטנה יושבת לידך, את לא תשאלי אותי אם הכל בסדר?"

אחד מכל 3 ילדים המתגוררים במשפחת אומנה לא נפגשים כלל עם עובדים סוציאליים. כך עולה ממחקר של מכון ברוקדייל, שמומן על ידי משרד הרווחה.

דנה: "היא הייתה יושבת עם האבא 10 דקות ופשוט הולכת".
– לא שאלה אותך איך אתצ מתאקלמת?
"לא, כלום".
יואה שורק – חוקרת מכון ברוקדייל: הם הסבירו שזה נובע גם מכך שיש להם זמן לפגוש משפחה פעם בחודש. ואז בביקור של שעה וחצי, לא מגיעים לזה.
עוד עולה מן המחקר כי כמחצית מן העובדים הסוציאליים שכבר נפגשים עם הילדים, אינם בעלי ניסיון כלל על פי הקריטריונים שקבע משרד הרווחה, לא כולן עברו גם הכשרה מתאימה לקראת התפקיד המורכב. 32% מהעובדים הסוציאליים מטפלים במספר ילדים גדול יותר משנקבע בתקנות.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: אני חושבת שזה ממש הזוי. אני הייתי מצפה שעל 10 ילדים יהיה עובד סוציאלי ופסיכולוגית, ממש מערכת.

עם נתונים כאלה, לא מפתיע שאצל אנה, דנה וגם במקרים נוספים נאלצים ילדים קטנים להתמודד בעצמם עם הטראומה בזמן שאנשי המקצוע לא מבחינים בסימני המצוקה.

ד"ר יעל קולסקי: יש ניואנסים שמאוד אופייניים והם בוודאי ובוודאי נמצאים יותר במקומות אחרים מאשר בתוך המשפחה. כלומר בגן או במשחקים עם חברות, וזה בעצם מה שצריך לבדוק אם רוצים לראות האם יש חשד לפגיעה מינית.

אנה: "הייתי צועקת וכועסת ולא רגועה והייתי מעיפה בבית ספר כיסא בגלל ה… שיראו, שישימו לב שאני עוברת משהו. כי לא יכולתי להתבטא בפה".

דנה: "אמרתי שלא טוב לי ושאני לא רוצה לחזור הביתה והזמינו אותו לשיחה, ו… אחר כך הוא יצא מהדלת, הוא לקח אותי הביתה והוא נתן לי עונש על זה שאני משקרת, ואמרו לי שאני משקרת".


אף שהרשויות לא האמינו לדנה, בסופו של דבר נחשפה הפגיעה המינית שעברה. נגד האב האומן נפתח תיק במשטרה ודנה, היא הורחקה משם. אלא שנוסף לדנה, "טופלו" תחת קורת הגג הזו עוד שני ילדים ואיש לא מיהר להוציאם מן הבית. כמה חודשים לאחר מכן, כשסוף סוף יצאו אף הם ממסגרת משפחת האומנה, התברר שהאב האומן תקף גם אותם.

נינה – אביה האומן אנס אותה: כלום! פשוט החזירו אותו הביתה, זה כאילו… את מבינה למה אני לא סומכת על אף אחד? אף אחד לא באמת מעניין אותו. לא באמת איכפת למישהו מה עובר, מה יכול לקרות שם במקומות כאלה? כשהייתי בת 13 זה התחיל. מה היה השיא? אני לא יכולה להגיד את זה".


רק כשנינה הייתה בחודשי הריון מתקדמים רשויות הרווחה התעוררו. בת 14 בלבד, ילדה נינה בן והוא נמסר מיד לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.

נינה: "בואי נגיד, אם היו שואלים אותי מה קורה בבית, הייתי אומרת. אבל… לא היה מישהו שבא ושאל והתעניין".


עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: אדם שהיה ידוע שהוא מובטל, אלכוהוליסט, בעל מחלת נפש, וממש משפחה לא מתפקדת. הוא אנס אותה במשך שנים, הוא לא שלח אותה לבית ספר, השתמשו בה כמשרתת של המשפחה.
אז מי בעצם קובע איזו משפחה תשמש משפחת אומנה? בשנת 2001 העביר משרד הרווחה את האחריות לטיפול בשירותי האומנה לגופים פרטיים, שאמורים לעבור מכרז. במילים אחרות: הפרטה. המשמעות: על כל ילד שמגיע למשפחה אומנת, מקבלים הגופים תשלום.

בפועל, טעויות קורות.

– אתם לא עברתם מכרז מ- 2001?

"נכון, נכון."

וכשמשרד הרווחה מודה שכמה מן הגופים לא עברו מכרז, מי קובע האם משפחה ראויה לשמש אומנת?

שלוה ליבוביץ, מפקחת אומנה ארצית משרד הרווחה (צוחקת): אני לא יודעת מה קורה שם. אני לא יודעת. אני לא נכנסתי לשם. אנחנו לא נכנסים למקום. אנחנו נכנסים רק למקומות, למשפחות, שבהם יש… שעברו מכרז. יכול להיות שמשפחות אולי אצלנו לא היו עוברים את תהליך הבדיקה, ויכול להיות שהליווי המקצועי… אני לא יודעת מה קורה שם.

הכשל בטיפול בילדי אומנה לא נגמר בהעדר פיקוח או ליווי מקצועי מתאים. מתחקיר יפעת גליק "יומן" עולה כי פגיעות בילדים מושתקות בחסות החוק.
ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה

ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

עו"ד רותם אלוני דוידוב, מייצגת נפגעות עבירות מין: יש מנגנון שנקרא "ועדות פטור" שהן נותנות פטור מחובת דיווח כדי שרשויות הרווחה יוכלו לפתור את הבעיה בצורה טיפולית יותר ולא דרך מעורבות אקטיבית של המשטרה.

בשנת 2013 דנה הוועדה המיוחדת בכ- 1,300 בקשות לפטור מחוובת דיווח על פגיעה. כמחציתן קיבלו פטור קבוע. נתונים דומים התקבלו בשנים הקודמות.

שלוה ליבוביץ מפקחת אומנה: חלק גדול מהתיקים לא באים לידי ביטוי בצד הפלילי.

מה הקריטריונים לקבלת פטור מדיווח למשטרה על הורים שמתעללים בילדים, אתם שואלים? בתשובה רשמית של משרד המשפטים נאמר לנו כי קיימת טיוטה למיסוד הקריטריונים אך זו טרם אושרה באופן סופי.

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: המצב הנפשי שלהם בהעדר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מידרדר, הולך ומידרדר, והם פשוט הופכים אחר כך להיות כלי שבור שקשה מאוד בכלל לתקן אותו.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית:נדיר מאוד שמישהי תשתקם. וגם אם היא תשתקם, זה יקח שנים ארוכות מאוד, מאוד ארוכות של טיפול.
אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק
אביה האומן של נינה הורשע באינוס, דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה.
נינה: "זה משפיע על המון דברים. על חיי חברה, על הזוגיות, על קושי לבטוח באנשים, להסתובב בחוץ, בערב".

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו

אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו. צילום מסך מהתחקיר
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר, היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו.
דנה: "מבחינתי כל אדם יש לו איזה אינטרס או רצון לפגוע, אני לא מאמינה בעצמי. רוצה להאמין שזה יקרה יום אחד."

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה

המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה. צילום מסך מתוך התחקיר
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה, לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה.
"אנה: לא רק שפגעו בי והורידו בי את האמון, אני מורידה את העיניים. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של בנאדם, כי אני לא מאמינה בו. אני אומרת לעצמי: תאמיני בעצמך".
אנה שקועה בחובות עד צוואר. בימים אלה היא עובדת בניקיון אבל חולמת יום אחד להיות קוסמטיקאית.
אנה: "לפעמים אני, כן, נשברת. כל בוקר לקום ולשרוד, ועוד לשרוד, ועוד לשרוד. ודי, כמה אפשר? כמה אפשר לשרוד?"

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

לשפר או לסגור

 בתור חניך לשעבר, שלמד בפנימיית רננים לפני כשלוש שנים, הזדעזעתי לקרוא את הכתבה ואני זוכר שחוויתי חלק מהדברים שהועלו בה. הרבה פעמים קרה לי ששלחתי בגדים לכביסה בפנימייה והם נעלמו, ואני זוכר גם את התופעה שחניכים נאלצים לגרוב גרביים שאינם אחידים. האוכל בפנימייה הזאת בתקופתי היה מתחת לכל ביקורת, והגישו ברוב ימות השבוע מנות קרב. אציין עוד כי פעמים רבות הייתי עד לחניכים לא קלים בלשון המעטה, אשר נוהגים באלימות כלפי חניכים אחרים בפנימייה ואף כלפי אנשי צוות אחרים. הייתי מצפה ממוסד, שמרוויח סכום מכובד עבור כל חניך המתחנך בו, להסיק מסקנות כדי שלחניכים שבאים אליו מרחוק יהיה טוב יותר לחיות בו. לנוכח המקרים שצוינו בכתבה, ראוי שהנהלת הפנימייה תשפר את תנאי המוסד מהיסוד, ואם התנאים עבור החניכים לא ישופרו – ראוי שהממשלה תחליט על סגירתו. לירון 

עבודת קודש 

כתבתה של נעמה לנסקי, "מה קורה בבית הזה," היא המשך לעבודת הקודש – אם ננקוט מושגים האהובים על העובדים הסוציאליים – שהיא עושה זה זמן, בתחקיריה על התנהלות מערכת הרווחה בישראל ועל השלכותיה על האוכלוסייה שבקרבה היא פועלת. הכתבה האחרונה היתה אולי החשובה שבכתבותיה, מפני שהיא הביאה את זעקתם של החוסים לתודעת הציבור, שמעדיף לא לדעת מה קורה בבתים האלה. כתבה זו המחישה באופן חריף וחד עד כמה "טובת הילד" היא בחזקת אמירה צינית, שמאחוריה מדיניות אטומה וחסרת לב. למרות הסקפטיות הגוברת שלי, לאחר קרוב ל- 25 שנים של מעורבות בנושא הוצאת ילדים מבתיהם והעברתם לאימוץ, למרכזי חירום, למשפחות אומנה או למוסדות הרווחה, כשהמצב הולך ומחמיר, כתבות כמו זו מעוררות בי בכל פעם תקווה שאולי סוף סוף משהו ישתנה במערך הרווחה. אלא שראיתי לאורך השנים איך מצליחים פקידי הרווחה להרחיק עיתונאים מהעיסוק בנושא בדרכים שונות. פרופ' אסתר הרצוג

 הלוואי שמשהו ישתנה 

בדרך כלל משתמשים במייל של כתבים כדי להביא לידיעתם סיפור, אבל החלטתי לכתוב לך על הכתבה שעסקה במוסד רננים וזה מחריד, מזעזע וכל מילה חמורה אחרת תהיה במקומה כדי לתאר את מה שהרגשתי כשקראתי את העדויות הקשות שהבאת בכתבה. זו עיתונות חוקרת שמבקרת את מה שנעשה מתחת לרדאר. אף פעם לא באמת הבנתי את משמעות המושג "נוער בסיכון," אבל אחרי שהיתה לי הזכות לדבר מולם אני יודע את האמת שמאחורי ההגדרות. הם קודם כל ילדים עם חלומות, עם רצון לקבל את מה שכל אדם רוצה לקבל – וזה מקומם בעולם. הכתבה הזו פקחה לי את העיניים, הלוואי שמשהו ישתנה בעזרתה. אורי

תגובות לכתבתה של נעמה לנסקי "מה קורה בבית הזה" ישראל היום , שישבת , מרץ 2015

פלייליסט – פנימיות משרד הרווחה