הילדים האבודים – סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי תימן

ערוץ 2 – אפריל 2017 – הילדים האבודים – סרט דוקומנטרי על פרשת חטיפת ילדי תימן. בעקבות חשיפת הפרוטוקולים בחודשים האחרונים ערכה רינה מצליח סרט על פרשת חטיפת ילדי תימן.

בסרט נחשפים מאמצי ההסתרה של המדינה והתקשורת לאורך השנים, בין היתר בסיקור השלילי והמוטה של פרשת עוזי משולם וההתבצרות שלו עם חסידיו ביהוד. לפי עדויות בסרט התקשורת הסתירה את התמיכה הרחבה שקיבל משולם ברחוב על מאבקו.

לפי הסרט בשנות ה-50 היה מותר לרשום במשרד הפנים ילד שלא אומץ כחוק כילד טבעי של המשפחה. וועדת קדמי לא חקרה עניין זה והאם בדרך זו הוסתרו אימוצים לא חוקיים של ילדי תימן.

אלי ליפשטיין בכיר במכון הפתולוגי: בשנות ה-50 ניתחו כל גופה למטרה לימודית כי לא היה צריך אישור מאף אחד, גם לא מהמשפחה. לדבריו, הגופות של הילדים עברו נתיחות באופן מחפיר וללא הסכמה או אישור מההורים. ואח״כ מה שנשאר מהגופות נקבר ע״י החברה קדישא בבית הקברות.

להערכתו זו היתה אחת הסיבות לכך שלא נערכה לוויה מסודרת, לא הזמינו את ההורים לקבור את הילד וחלקם נקברו בקברי אחים. הדבר הוסתר מההורים ורק כאשר לחצו ושאלו איפה הילד אמרו להם שנפטר

תפילת יזכור

לנעדרים מפרשת ילדי תימן מזרח ובלקן

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים של בנינו ובנותינו אחינו ואחיותינו שנחטפו נעלמו ונלקחו מחיק אימותיהם ונעלמו לבלי שוב בראשית ימי קום המדינה ממחנות עין שמר ראש העין בית ליד ואחרים.

יזכור ישראל איך רופאים אחים ואחיות עובדי סעד ואנשי ממסד רמסו ברגל גסה ובאכזריות כל רגש אנושי מוסרי ודתי והשתתפו בהעלמת הילדים ולא השכילו להבין שמאחרי כל ילד יש אמא שהרתה וסבלה ומבקשת לראות את פרי בטנה חי או מת.

יזכור ישראל את שופטי ישראל שנסתרה מהם בינה ולא שאלו אז היכן הילדים.

יזכור ישראל את שוטרי ישראל שלא חקרו את העלמות הילדים הרכים והניחו אלפי משפחות כואבות ודואבות עד סוף ימיהם.

יזכור ישראל איך ממסד שלם הוסיף חטא על פשע והעלים ראיות מסמכים ותעודות וכל זכר שישפוך אור על גורל הילדים.

יזכור ישראל איך הפכו שופטי ישראל את ההורים התמימים והישרים מתובעים לנאשמים ולא מצאו ולו אדם אחד שיתן את הדין.

יזכור ישראל וידעו כל ילד וילדה שאומצו בשנות הזוועה והמחשך שלא נטשו אותם ואנו עושים כל מאמץ להחזירם לחיק משפחתם.

יזכור ישראל איך ממשלות ישראל לאורך כל השנים עשו מאמץ עילאי להעלים ולהשתיק את הפרשה החמורה בתולדות ישראל .

יזכור ישראל את שרי ישראל של הימים ההם שהיו לדאבונינו שומרי תורה ומצוות ממפלגות המזרחי ואגודה שרי הפנים דתות סעד ובריאות שלא הושיטו יד לאחיהם בעת צרתם והניחו אותם חבולים וכואבים ומסוגרים במחנות הידועים לשימצה.

יזכור ישראל איך וועדות החקירה חילקו תעודות פטירה ללא שם ללא מספר תעודת זיהוי ללא סיבת מוות ללא חתימת רופא לכל המשפחות המתלוננות על העלמות יקיריהם.

יזכור ישראל את טובי בנינו ואחינו הרב עוזי משולם ושלומי אסולין שמסרו את נפשם ונפלו מות גיבורים במלחמה לחשיפת הפשע הגדול בתולדות המדינה . פשע שעליו אין מחילה אין סליחה ואין שיכחה.

רחמים עדן

יו"ר הוועד להנצחת הנעדרים

מודעות פרסומת

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

הוכחה ראשונה: בשנות ה- 50 אכן הוצאו ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. עסקנית בכירה בויצ"ו אנגליה אימצה בשנת 1953 ילדה ישראלית. כנראה בת ליהודיה ממוצא רומני. "אני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל", מספרת הבת בראיון ל"הארץ". האם נשלחו בעקבותיה גם ילדים תימנים? כתבה תשיעית בסדרה.

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

רבים מילדי תימן שנעלמו בשנים 1954-1949 מתו ממחלה ונקברו בלי ידיעת הוריהם. אבל מה קרה ליתר? האם הם נחטפו או נמסרו לאימוץ? לאחר שלושה חודשי תחקירים ושיחות עם עשרות עדים, נראה לעיתים כי ההבדל הוא סמנטי בלבד, עניין של הגדרה וניסוח. עדים שטענו בלהט כי לא יתכן שיהודים יעשו דברים כאלה ליהודים, סיפרו באותה נשימה איך טולטלו ילדים תימנים מבית התינוקות לבית החולים בלי רישום מסודר של זהותם, כיצד נותק משום כך הקשר עם הוריהם והם הועברו לויצ"ו, למטרות אימוץ, מבלי שנעשה ניסיון רציני לאתר את ההורים.

למעלה משמאל, אסתר גולן (בתמונה משנת 1948), ומימין, תמונה שצילמה של מחנה ראש העין, ב-1950
למעלה משמאל, אסתר גולן (בתמונה משנת 1948), ומימין, תמונה שצילמה של מחנה ראש העין, ב-1950

נציגי כל מוסד שהחזיק בילדים טוענים שזה לא היה תפקידם לאתר את ההורים, ומטילים את האחריות על המוסד הבא, זה שאליו שלחו את הילדים, או שהם מאשימים בניתוק את הקורבנות, את ההורים עצמם. אילו נעלמו היום מאות ילדים בצורה דומה — ורבים מהם היו נמסרים לאימוץ, זה היה בוודאי מוגדר "חטיפה".
במבט לאחור, ישראלים רבים מדי מוכנים לתרץ זאת בקשייה של מדינה צעירה, שנאלצה לקלוט המוני עולים בזמן קצר.

בתוכנית "עובדה" בערוץ השני הובאו ביום שלישי שעבר כמה סיפורים של חטיפות ממש. אבל המרחק בין "חטיפה לאימוץ" לבין "מסירה לאימוץ" בפרשת היעלמם של ילדי תימן אינו גדול. כך חשבו בוודאי הגורמים המוסמכים, כאשר השתיקו במשך עשרות שנים את המידע שהיה בידם על המסירה לאימוץ. עמי חובב, חבר ועדת הבדיקה הראשונה והחוקר הראשי של ועדת הבירור השנייה, אישר לפני שבוע בראיון ל"הארץ" כי עשרות, אם לא מאות ילדים נמסרו לויצ"ו לאימוץ, אבל ממצא מרעיש זה לא נכלל, משום מה, במסקנותיהן של שתי ועדות הבדיקה.

פנינה פלמון, עובדת סוציאלית במחנה העולים עין שמר ב-1949, החליטה להתראיין בפעם הראשונה כדי ללמד סנגוריה על עבודת הצוות הטיפולי באותם ימים. כמו רבים אחרים היא אומרת: "אי אפשר לשפוט את המעשים אז, על רקע האנדרלמוסיה במחנות העולים, על פי אמות המידה של היום". היא השתדלה מאוד לקיים מידה מסוימת של תיעוד וסדר בתוך האנרכיה. היתה לה מחברת קטנה, כמו מחברת בית ספר, ובה רשמה בקפידה את כל מעשיה, מי הגיע אליה לבקשת סיוע, פרטי המקרה, והעזרה שניתנה. המחברת הקטנה מילאה את מקומם של טופסי דיווח וגם בה כתבה רק בזכות איזה רגש אחריות אישי.

יום אחד, מספרת פנינה פלמון, ליוויתי שלושה ילדים מבית החולים רמב"ם בחיפה למעון הילדים של ויצ"ו "אם וילד" בתל אביב. הילדים התגברו בבית החולים על תת תזונה קשה ונזקקו להבראה. ב"אם וילד" (המוסד הישן ברחוב המלך ג'ורג') הסכימו לקבל רק שני ילדים ופלמון, בלית ברירה, העבירה את השלישי למוסד של ויצ"ו ברמלה. "ולמי דיווחת", שאלתי אותה. פנינה פלמון משיבה בכנות. אם זיכרונה אינו מטעה אותה היא דיווחה להנהלת המחנה בעין שמר, אבל אינה יכולה להעיד שמישהו אכן רשם את הדיווח. "קבלה לא נתנו לי".

כך או כך, היא רשמה הכל במחברתה הקטנה וסיפרה גם לאמהות היכן ילדיהן. אם הגיעו האמהות מעין שמר לויצ"ו בתל אביב, מצאו את הילדים ולקחו אותם בחזרה — היא אינה יודעת. זה לא היה תפקידה. היא מסרה אותם לויצ"ו ועשתה בכך מעשה חסד, לפנים משורת הדין, כי לא נמצא מי שילווה אותם למעון בתל אביב. איש לא שאל אותה עליהם מעולם. איש לא ביקש להציץ במחברתה.

ד"ר מרדכי מ' היה רופא צעיר בבית החולים דג'אני ביפו בתחילת שנות החמישים. למחלקת הילדים הגיעו לדבריו עשרות ילדי עולים במצב בריאותי קשה, לא רק ילדי תימנים. הילדים התימנים סבלו בעיקר מתת תזונה והתייבשות. רק מעטים הגיעו בליווי הוריהם. אם לא אותרו ההורים עד שהחלימו, נמסרו הילדים לויצ"ו. במשך שנות עבודתו במחלקה נמסרו, לדבריו, עשרות ילדים לויצ"ו.

החוקר עמי חובב, סיפר לתומו כי מתוך כל תיקי האימוץ שבדק, סינן בין 2,000 ל-3,000 תיקים רלוונטיים לחקר היעלמותם של ילדי תימן. שיטת הסינון היתה פשוטה: כל תיק של ילד בעל שם עם צלצול תימני, נחשב רלוונטי. במלים אחרות, לפחות 2,000 ילדים בעלי שם תימני נמסרו לאימוץ בשנים 1994-1949. מתוך אלה סינן חובב את תיקיהם של הילדים שנמסרו לאימוץ בשנות החמישים. חובב, המנסה בדרך כלל לצמצם את ממדי הטרגדיה, אומר שהיו עשרות, אולי מאות של ילדים כאלה, שאבד הקשר עם הוריהם והופנו לויצ"ו לאימוץ.

לאלה יש להוסיף את תיקי האימוץ של ילדים שלשמם לא היה צלצול תימני: ילדים שהגיעו לבתי החולים בלי פרט מזהה, ושם ניתן להם שם כטוב לבם של אנשי הסגל. לעתים קיבלו הילדים שם חדש כשהגיעו למוסדות של ויצ"ו. תיקי האימוץ של ילדים אלה לא נבדקו כלל על ידי ועדות הבדיקה הקודמות.

אסתר גולן: "אם ילד התחיל לקדוח שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד"

שמועות רבות מסתובבות על מסירת ילדים לאימוץ בחו"ל, אבל עד כה לא היתה הוכחה חד משמעית לכך. כבר באוקטובר 1953 התפרסמה ב"הארץ" ידיעה מזעזעת על "ציד נפשות" של ילדים לאימוץ, ובה התייחסות ישירה לאימוץ בחו"ל. "אשתקד נתנו בתי המשפט כ-150 צווי אימוץ ובתי הדין הרבניים 30", נכתב בידיעה. "אולם ישנן הרבה משפחות המבקשות לאמץ ילדים, ו'ציד נפשות' של ילדים לאימוץ יוצר לעתים בעיות מסובכות, למשל כשהמאמצים הם תושבי חוץ או תיירים הרוצים להעביר ילדים לחו"ל".

לפני שבוע, אגב שיחה עם עובדת ויצ"ו שביקשה לא לפרסם את שמה, עלינו על עקבותיה של ילדה שנמסרה לאימוץ לאזרחית בריטית והוצאה מהארץ. זה היה בעקבות שיחה עם אסתר גולן, אחות במעון "אם וילד" של ויצ"ו במחנה העולים בראש העין. גם אסתר גולן, כמו פנינה פלמון, הסכימה להתראיין כדי לספר כיצד היינו, לתאר את העבר במשקפי העבר, כדבריה.

"המעון היה בית תינוקות יומי. האמהות היו מביאות את הילדים בבוקר ובאות לקחת אותם אחר הצהריים. קרה לא פעם שלא באו לקחת והילד נשאר במעון. לא ידענו מאיזה אוהל הגיע הילד. רישום הרי לא היה".

ומה עשיתם כשלא הגיעה האמא?

"ביקשנו מאמהות אחרות שיעזרו לאתר את המשפחה".

כיצד זיהיתם את הילדים?

"לילד היה שם על המיטה, עד כמה שהבנו את השם. המטפלות היו אשכנזיות והשמות האלה היו מאוד מוזרים לנו".

כלומר ילדים הגיעו למעון, חזרו ובאו, אבל לא נעשה ניסיון ממשי ללמוד את שם הילד?

"לא כל כך הבנו את התרבות שלהם. הנה סיפור שיאפיין לך את המצב. היה אז שיתוק ילדים. פחדנו מאוד מהמחלה הזאת. הסימפטום הראשון היה חום גבוה. אם ילד התחיל לקדוח והיה אמבולנס בסביבה, שלחנו אותו מיד לבית חולים. לא תמיד שלחנו ילד מזוהה. לא היה זמן לבדוק, חששנו מפוליו, היה אמבולנס בסביבה, לא היה זמן לחפש את האם, או לוודא מי בדיוק הילד. וכשהגיעה האם, אמרנו לה שהילד בבית חולים, אבל לא תמיד ידענו אם זו אכן האם. הזיהוי נעשה רק על פי פתק לא ברור על המיטה. תווית זיהוי על ידו של הילד לא היתה.

"ולפעמים נפטרו האמהות. למי ניתן את הילד? האבות לא הכירו אותם. אז איך בכל זאת מחזירים את הילד לאבא, אם לא הגיעה האם? — ממתינים עד שיילקחו כל הילדים ונותנים לו את הילד שנשאר. הוא לא הכיר את הילד. לקח מה שנתנו לו. אולי שלו, אולי לא. אז תאר לך מה קרה אם נפטרה האמא והילד נשלח מהמעון לבית חולים. לא היה מי שיזהה אותו. האבות לא הכירו את התינוקות. כשלא נמצאו ההורים, הוחזרו הילדים מבית החולים אלינו למעון".

 

בתמונה: פנינה פלמון (עומדת) במחנה עין שמר, 1949
בתמונה: פנינה פלמון (עומדת) במחנה עין שמר, 1949

 כמה זמן החזקתם בהם?

"זה היה מעון יום. לא היו תנאים להלין תינוקות ולגדל אותם. בלית ברירה העברנו אותם למעון ויצ"ו בתל אביב. שם היו תנאי מחיה מתאימים. מאשימים אותנו, האשכנזים, בדבר שלא היה ולא נברא. מאיפה משולם מגרד את כל סיפורי החטיפות".

אם לא היו חטיפות, על מה צריך לדבר היום? על היעלמויות בגלל איבוד הקשר עם ההורים?

"בשביל מה לחטוף. היו אז הרבה ילדים ללא הורים ולא היה מי שיאמץ אותם. למה לחטוף — רק תקחו".

רק תקחו. ואכן, עסקנית בכירה בארגון ויצ"ו באנגליה, שגייסה תרומות רבות לארגון בישראל, ביקשה לאמץ ילדה. "זה לא היה קל", מספרת עובדת ויצ"ו שהכירה אישית את העסקנית מאנגליה. "זה לקח המון זמן עד שאפשרו לה לאמץ את הילדה ולהוציא אותה מהארץ. אבל היא הפעילה פרוטקציה וזה הסתדר".

איתרנו את האם המאמצת בדירתה בלונדון. אשה נעימה מאוד, לא בקו הבריאות, אישרה את הסיפור. מייק, בעלה של הבת שרה (השמות המלאים שמורים במערכת), נכנס לבקר באמצע השיחה ואישר גם הוא את העובדות. ביקשתי ממנו לשאול את אשתו אם תסכים להתראיין. "הנושא רגיש במקצת", אמר מייק באנדרסטייטמנט בריטי.

עד לשיחה עם שרה ביקשתי לברר את הצדדים החוקיים של האימוץ. פניתי אל בלומה מלצר, שהיתה מאז שנות השישים ועד פרישתה האחראית על טיפול בהורים לא נשואים ואימוץ ילדים בשירות למען הילד של משרד הרווחה.

מי רשאי לאמץ ילד ישראלי?

"החוק אומר במפורש שצריך להיות אזרח ישראלי בעל תעודת זהות. חוק האימוץ אוסר למסור ילדים לתושב חוץ".

ולפני שהתקבל חוק האימוץ?

"לפני חוק האימוץ צריך היה לנהוג על פי החוק המנדטורי, שגם הוא אסר על הוצאת ילדים מהארץ למטרות אימוץ. השנים 1949 עד 1955 לא היו כמובן בסמכותי, אבל החוק הזה היה יותר מקדוש. היו פניות רבות של יהודים טובים שעשו ותרמו רבות למען ישראל, והרגישו בזכות כך שהם ראויים להוציא ילד מהארץ. זה לא עזר להם. המאמץ חייב להיות אזרח ישראלי תושב ישראל".

צבי טימור, דובר משרד העבודה והרווחה, התלבט יומיים בשאלה. בסופו של עניין הכתיב לי את התשובה הבאה: "אין לי שום מידע על אימוצים לחו"ל בשנים 1949 עד 1954. האימוץ התנהל אז דרך העיריות הגדולות. השירות למען הילד הוקם רק לפני כשלושים שנה. תיקי האימוץ רוכזו, ויש להניח שהם נמצאים בשירות למען הילד".

בתה של שרה ענתה לטלפון: "אמא, מישהו מחוץ לארץ עם מבטא זר". שרה לא ידעה על פרשת ילדי תימן. הסברתי לה איזו חשיבות היסטורית יש לכל עובדה שעשויה להאיר את אירועי אותם ימים, ושאלתי אם היא מוכנה לחשוף את סיפורה לצורך זה. "כן", אמרה שרה, "זה בסדר גמור, אולי אפילו תוכלו לעזור לנו. ייתכן שאבוא לישראל ולנסות לאתר את אמי הביולוגית".

שרה אומצה ב-1953. אמה, אז עסקנית בכירה של ויצ"ו באנגליה, באה למעון הילדים של ויצ"ו בירושלים. "היא התאהבה בי מיד, כך היא מספרת". שרה אינה יודעת אם נלקחה מהמעון אחרי הביקור הראשון או בביקור אחריו. "אמי סיפרה לי שאני הילדה הראשונה שהתירו להוציא לאימוץ מישראל".

האם אומצת באופן חוקי?

"כן. גם בישראל וגם באנגליה".

בסוף שנות השישים באה שרה לישראל ונפגשה עם עובדת משרד הרווחה. העובדת מסרה לה את שם אמה הביולוגית על פי האינפורמציה שבתיק האימוץ, ואמרה לה שאמה היתה כנראה ממשפחה שבאה לישראל מרומניה. "ההורים של אמי הביולוגית היו כנראה מאוד דתיים", מספרת שרה. "היא לא היתה נשואה. וההריון היה טראגי. סיפרו לי שהיא ילדה אותי במוסד ויצ"ו בירושלים. אחר כך ויתרה עלי ומסרו אותי לאמי".

בשנות ה-50 היה תור של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו לרוב חסרי בסיס משפטי ולצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ

וניסית לאתר את אמך הביולוגית, בביקורך אז בארץ?

"לחצאין. היססתי. זו החלטה קשה מאוד. אני מנסה להחליט מאז".

איזה מין "אימוץ חוקי" זה

מדבריה של אסתר גולן, שהיתה עובדת סוציאלית בראש העין, אפשר להבין שהליכי האימוץ בשנות ה-50 היו מסודרים, מה שמוגדר "אימוץ חוקי" היה אכן חוקי ובכלל, לא היתה אז דרישה לאמץ ילדים ולכן לא היה צורך לחטוף. ארכיון "הארץ" מאותן שנים שופע ידיעות וכתבות המספרות סיפור אחר. ידיעה מאוקטובר 1952 מדווחת על רשימה ארוכה של מאות המעוניינים באימוץ ילדים, הנאלצים לחכות כשנתיים עד לקבלת הילד.

לא כל מקרי האימוץ באותן שנים היו חוקיים. במרס 1956, בכתבה על "אימוץ ילדים רשמי וחשאי", כתב מרדכי ארציאלי על מה שהגדיר "בעיית הצבע": "רוב הילדים העומדים לאימוץ הם מבני עדות המזרח, אך רוב המשפחות המעוניינות באימוץ ילדים נמנות עם העדה האשכנזית. הן מעדיפות ילד 'לבן'. הן מבקרות במוסד שבו נמצאים הילדים ושואלות מפעם לפעם אם הגיע 'איזה לבן'. וכשהתשובה השלילית חוזרת ונשנית, הן נאלצות לבחור לבסוף בילד שחום".

משום כך התפתח לדברי ארציאלי "שוק שחור לתינוקות לבנים הנמסרים לאימוץ באורח פרטי". לדעתו, אפשר להבין את המשפחות הפונות אל השוק השחור כדי לאמץ ילד: "דבר זה נובע בעיקר מן השאיפה לטשטש ככל האפשר את עקבות האימוץ". במשרד הסעד (קודמו של משרד הרווחה) אמרו לארציאלי, "כי אין אפשרות להילחם בנגע מאחר שאין חוק בארץ אשר יחייב איש המגדל ילד לא שלו לבקש היתר על כך". ועוד כתב ארציאלי: "לדעתו של השופט המחוזי ד"ר יצחק קיסטר, שבידו מרוכזים כל מקרי האימוץ שבוצעו בשנים האחרונות באישור בית המשפט המחוזי בתל אביב, גדול מספר מקרי האימוץ הלא-רשמיים ממספר המקרים הרשמיים".

גם מאחורי המלים "אימוץ חוקי" הסתתר בשנות ה-50 הליך שונה לגמרי מזה המוכר לנו היום. בשנת 1955 פורסמו אמנם "תקנות בדבר סדרי דין בענייני אימוץ", אבל באפריל 1956 עוד תיארה ד"ר אילזה לינדנשטראוס את המצב במלים חריפות וחד משמעיות: "בינתיים שורר תוהו ובוהו גמור בענייני אימוץ ילדים". החוק הישראלי המסדיר את הליכי אימוץ הילדים התקבל רק ב-1960. בינואר אותה שנה סיכמה אסתר ברזל ב"הארץ" את המצב עד אז: "ב'ירושה' שקיבלנו משלטון המנדט לא היה חוק מיוחד הנוגע לאימוץ. אף על פי כן נוהגים בתי המשפט האזרחיים לתת צווי אימוץ, אלא שבהעדר בסיס משפטי של ממש תלויים אלה על בלימה. כדברי ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח שניאור זלמן חשין: 'ניתנים צווי אימוץ… שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים, פלפול ואשליה'".

התמונה של שנות ה-50 הולכת ומתבהרת, אם כן: היה תור גדול של אנשים שביקשו לאמץ ילדים, הליכי האימוץ החוקיים היו במקרים רבים חסרי בסיס משפטי, לצדם התקיים שוק שחור של ילדים שנמכרו לאימוץ, והורים מאמצים רבים ביקשו לטשטש את הקשר בין הילד שאימצו לבין הוריו הביולוגיים. בתוך התוהו ובוהו הזה נעלמו עשרות רבות או מאות ילדים תימנים, זהותם אבדה או נמחקה, הם הועברו ממוסד למוסד, לפעמים קיבלו שמות חדשים בדרך, והם נמסרו לאימוץ מבלי שנעשה ניסיון ראוי לשמו לאתר את הוריהם.

בכתבה מ-1960 מצוטט השופט שניאור זלמן חשין: "ניתנים צווי אימוץ… שבוע שבוע בדרך של פיקציה, בדרך של עיקוף והערמה, בדרך של היקש-לא-היקש ובדרך של פירושים דחוקים"

במצב החוקי הפרוץ ששרר אז, התירו הרשויות להוציא ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. בכמה מקרים, והאם היו ביניהם ילדים תימנים — עוד לא ידוע. אבל העובדה שילדים נמסרו לאימוץ בחו"ל מעוררת את השאלה, מה אומר הדבר על החברה הישראלית של אז? המשפטנית ד"ר כרמל שלו מוצאת הקבלה מסוימת למצב בקוריאה באותן שנים. במלחמה בין שני חלקי קוריאה השתתפו לצד הדרום כוחות או"ם, רובם אמריקאים. "ילדים קוריאנים רבים אומצו אז על ידי חיילים אמריקאים", אומרת שלו. "זה היה מעין אימפריאליזם תרבותי: היתה אווירה של חוסר יציבות, המוני פליטים נעו ממקום למקום, ילדים אבדו להוריהם ונאספו לבתי מחסה. הם לא ננטשו, ייתכן שהוריהם חיפשו אותם, אבל הם נראו כיתומים. והאמריקאים, מתוך כוונה טובה שלובה בגישה מתנשאת, חשבו שהם יכולים להציע לילדים חיים טובים יותר ואימצו אותם".

גם היום, מדגישה ד"ר שלו, כאשר נעשים אימוצים בין-מדינתיים, "מדינות אינן גאות בזה שהן מייצאות ילדים. אלו בדרך כלל מדינות עניות, כמו הודו, סין (בעיקר בנות), רומניה, קולומביה או ברזיל. וכשאנחנו באים למדינה זרה, ובודקים אם ילד מטופל או מוזנח לפי המושגים שלנו, זו עלולה להיות טעות, כי הסטנדרטים שונים. חשוב גם לבדוק היטב אם יש הסכמה של ההורים לאימוץ: במקרים של אימוץ במדינה אחרת קל ליפול לשטחים אפורים בין חוקיות לבין אי-חוקיות".

נמסרו לאימוץ בחו"ל – יגאל משיח – מוסף הארץ – 23.2.96

ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96

ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96   – תחקיר מאת יגאל משיח

עשרות ילדים של עולי תימן הועברו מבתי חולים לבתי ילדים של ויצ"ו ומשם נמסרו ככל הנראה לאימוץ. איפה הם כולם? לה הם שותקים? השבוע החליט יהודה קנטור לספר את סיפורו בתקווה למצוא את אמו הביולוגית. כתבה שישית בסדרה.

יהודה קנטור: ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96
יהודה קנטור: ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96

קשה להתחקות על עקבותיהם של מאות "ילדי תימן" שנעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה. שתי ועדות חקירה כבר הודיעו שרוב הילדים האלה מתו, וכנראה גם 90 ילדים שאת גורלם לא הצליחו לברר. העדויות שנאספו ופורסמו כאן בשבועות האחרונים, וגם אלו שגבתה ועדת החקירה הממלכתית בשנה האחרונה, מערערות את הגרסה הרשמית הזאת.

עשרות רבות של ילדים, ואולי מאות, שהועברו ממחנות העולים מבתי חולים, החלימו אך לא הוחזרו להוריהם. הם הועברו לבתי הילדים של ויצ"ו. כמה מהם נמסרו אחר כך לאימוץ, לא ידוע.

בתוך התעלומה הרחוקה הזאת, ההולכת ונחשפת, לא ברורה עדיין שתיקתם הארוכה של המאומצים הללו. רק מעטים, עד כמה שידוע לנו, ניסו למצוא את הוריהם הביולוגיים. קשה להבין מדוע עכשיו, בעיצומם של דיוני ועדת החקירה השלישית, הם לא נחשפים בזה אחר זה, לפחות למען ההיסטוריה, להגיד לבניהם. או אולי זה כל העניין, אחרי חמישים שנה אין כבר טעם להגיד, אין אולי טעם בטלטלת ההיחשפות, ולעזאזל ההיסטוריה. הרי יש כבר כל כך הרבה נוגעים בדבר, דור ראשון ושני, הורים מאמצים והורים ביולוגיים, ילדים ונכדים.

שתי מאומצות שחשפו את סיפוריהן בחודש שעבר ב"הארץ" סייעו להבנת הקשיים הנפשיים הכרוכים בהתמודדות עם הבעיה, למרות שלשתיהן סיפרו ההורים המאמצים את האמת כבר בגיל 12.

אחת מהן (מרים שוקר) אותרה על ידי אביה הביולוגי, דוד שוקר, לפני כשמונה שנים, אבל רק לאחרונה סיפרה לאמה המאמצת על הוריה הביולוגיים. שתיהן התלבטו מאוד עד שהסכימו לחשיפה בעיתון, ומה ששכנע אותן היה דווקא העניין הציבורי.

איך קיבלה הסביבה את המאומצים והוריהם, בהווי החיים השכונתי של שנות החמישים, מרפסת מול מרפסת? וכמה זמן יכלה השכונה, אינטימית כפי שהיתה באותו דור, להמשיך בקשר השתיקה. רשעים או טיפשים היו גם אז. הייתכן שכולם ידעו ושתקו, כל האנשים כל הזמן?

השבוע החליט מאומץ נוסף לחשוף את סיפורו. שמו יהודה קנטור. הוא בן 45, חלומה של כל אם יהודייה. בוגר הטכניון בהצטיינות, בעל תואר שני בפיסיקה, חוקר בכיר במוסד מדעי, אלוף שחמט בנעוריו, צלם אמנותי, מוסיקאי. כל אלה. נפגשנו לשיחה באחד הקניונים המכוערים של פרברי חיפה, בפינת מסעדה סינתטית מהסוג שנראה תמיד כאילו הוקם לפני רגע מקוביות לגו. מקום פחות מתאים לשיחת נפש אי אפשר לבחור.

"שיניתי דעתי", אמר קנטור. "סלח לי שהטרחתי אותך, החלטתי לדחות את העניין. אני צריך לחשוב. דיברתי אתמול עם המשפחה. אני צריך לחשוב עוד קצת. אולי זה מוקדם. אבל לא אכפת לי שנשב ונדבר קצת. אבל זה לא לפרסום. עד שאחליט, תבטיח לי".

הבטחתי לו, אבל ליתר בטחון הניח קנטור רשם קול על השולחן. אני הנחתי מולו את הרשם קול שלי וכך החלה השיחה, מכשיר מול מכשיר במזללת עופות שיובאה מטקסס לתפארת קרית ביאליק.

בתחילתה היתה השיחה יבשה מאוד, שנים, תאריכים ונסיבות. אבל אי שם במשך השיבה אל העבר העירו התמונות איזה כאב ותיק ומה שהתחיל כמו עדות לפרוטוקול היה לסיפור אישי עצוב, ובעיקר בודד. בסוף השיחה אמר קנטור שאולי, בכל זאת, יחליט להיחשף. הוא יודיע לי.

הוא התקשר ביום ראשון קצת לפני חצות. "החלטתי לתת לכם את הסיפור". על הסיפור כבר שוחחנו בראיון. יהודה קנטור החליט להיחשף למען העניין הציבורי ובעיקר בניסיון להיעזר בפרסום כדי למצוא את אמו. אחרי שהסכים נמשכה השיחה עד שתיים לפנות בוקר. בכל פעם נזכר במשהו חדש, והזכרונות, עכשיו כשהחליט, היו נוגים יותר, חומה נבקעה.

שחום העור היחיד
בכיתה, בבית הספר בעפולה הישנה, הוא היה שחום העור היחיד. "אבל לא היתה אפליה בכיתה. גם לא היתה אפליה בשכונה, לפחות לא אפליה גלויה. הוא לא זוכר ביטויים בוטים, הוא לא זוכר התייחסות לצבע עורו, אבל בכל זאת היה אפוף כל ילדותו בהרגשת זרות נעלמה. ילד יפה, כהה עור, שונה כל כך בשכונה אשכנזית, מפא"יניקית, בעפולה הפרולטרית של שנות ה- 50. "צריך לחיות שם, בתוך האינטימיות השכונתית הזאת של עפולה באותם ימים, כדי להבין. פתאום מגיע ילד שחום עור לזוג אשכנזים, מבוגרים, חשוכי ילדים".
– והשכונה שתקה? איש לא גילה לך מעולם שאתה מאומץ?
"אף אחד. מעולם. אפילו לא חצי מילה".
– גם לא הילדים?
"לא ברצינות. במריבות בשכונה, לפעמים, היו צועקים אלי משהו בסגנון 'שתוק יא מאומץ אחד', אבל לזה אתה לא מייחס חשיבות, ילדים אומרים כל מיני דברים כשהם כועסקים".
– ואיש לא סיפר לך מעולם? אף אחד לא לקח אותך לשיחה מלב אל לב וגילה לך שאתה מאומץ?
"איש לא גילה לי".
– ואתה חושב שכולם יעו?
"אני יודע שכולם ידעו".
– איך?
"הייתי כבר בן עשרים וארבע. בגיל הזה כבר ידעתי, ביני לבין עצמי, אם כי הורי לא העזו לספר לי מעולם. פגשתי חברה מהעבר ושאלתי אותה ישירות אם היא ידעה, כשהיינו ילדים בשכונה. היא התפלאה. חשבה שאני מיתמם. 'מה זה ידעתי, כולם ידעו'. זה היה בשבת. אני זוכר. הייתי כבר בן עשרים וארבע. עוד באותה שבת הגעתי אל הורי, נסער מאוד. אמרתי להם, עכשיו די, עכשיו ספרו את האמתץ פעם אחת ולתמיד. בלי להתחמק, הפעם אני לא מניח לכם. אמי בכתה, התפתלה ניסה שוב לברוח מהעימות אתי. אבי ניסה לגונן, עליו, עליה. איש אציל נפש, תמיד היה, גם ברגע המר הזה".
– מה הוא אמר?
"'תעזוב את זה, מה שהיה היה'. הוא רק רמז שהיה משהו, עדיין לא הודה בפה מלא".
– אז מי סיפר לך?
"אמי, באותה שבת. הפעם לא הנחתי לה להתחמק. היא אמרה שהם החליטו לאמץ. שהיא הגיעה למעון הילדים ברחוב גאולה בחיפה, כמה פעמים".
– מעון של ויצ"ו?
"אני לא זוכר שהזכירה ויצ"ו. היא הגיעה כמה פעמים. אמרו לה, תסתובבי ותתרשמי. אני צדתי את עיניה. היא סיפרה שהייתי ילד מתוק ונחמד והיא לקחה אותי לסוף שבוע בעפולה. בכיתי בלי הפסקה, ככה היא סיפרה, והיא החזירה אותי למעון. אחרי שבועיים היא חזרה למעון ולקחה אותי".
– שמרו אותך בשבילה?
"כנראה".
– מה היא סיפרה לך על הוריך הביולוגיים?
"היא סיפרה לי שאמי היתה תימנייה, שילדה בן מחוץ לנישואים ומסרה אותו מיד לאימוץ".
– זהו?
"זהו בערך. אמי המאמצת היתה מאוד נסערת, היא היתה אז קרובה לגיל שבעים. כמעט שבעים וזו הפעם הראשונה שהיא מספרת לבנה על האימוץ, מודה בפניו. בשבת".
– ואביך?
"אבי לא התערב שיחה. הוא רק אמר שבהליכי האימוץ הוא לא היה מעורב, אבל אחרי יומיים 'נפשו נקשרה בנפשי כאילו נולדתי לו' – זה ציטוט. ככה הוא אמר, במילים האלה. הוא אהב אותי מאוד. בדרכו השקטה הנפלאה. לימים פיתח כנראה איזו חרדת פרידה. בלילות הייתי שומע אותו צועק 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו אותו'. לא ישנתי איתם. ישנתי בחדר סמוך, הסיוטים שלו היו מעירים אותי באמצע הלילה. 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו לי אותו'. דווקא פירשתי את זה כאות אהבה".
– ומה הוא הסביר לך, ליהודה הילד?
"שאלה סיוטים, סתם חלומות רעים. שהוא חולם שבאים לקחת אותי ממנו, למה הוא לא יודע. סתם חלומות רעים מתוך אהבה".
– הוא היה אב טוב?
"אבא נפלא, מכל בחינה. אגב, הוא היה משכיל מאוד. פועל בניין, גאה בעבודת כפיים, וגם איש ספר, בוגר מדרשה. אז היה קיים המיזוג האידיאולוגי הזה. הוא נפגע בעבודה, עבר קורס להנהלת חשבונות וירד מהפיגום למשרד. מנהל חשבונות בסולל בונה עד יומו האחרון. סיפרתי לך מה אמר באותה שבת – 'נפשו נקשרה בנפשי'. מעשיו הוכיחו זאת. הייתי מאוד אהוב עליו ועל משפחתו. הוא היה אבא נאור, מסור, תומך, תמיד מאחורי. גם כשלא הסכים אתי ידעתי שהוא שם. בסוף הוא היה תמיד בוכה איתי".
– בתחילת השיחה אמרת שפנית אלי כדי שנעזור לך למצוא את אמך הביולוגית. סיפרת לי על כל המאמצים שעשית כדי לאתר אותה. נראה לי שאתה מחפש את אמא ולא רוצה למצוא את אבא.
"טוב, אבא לא חסר לי".
– ואמא?
"כאילו אני הבן של מישהי אחרת".
– איך מגיב על זה ילד?
"כתבתי יומן חיים. כאבתי. הרגשתי שהיחס הזה לא מגיע לי מאמא. לא הבנתי את הזעם, גילויי הכעס היו קשים מאוד".
– אתה חושב שהיחס הזה, שמות הגנאי ביידיש, היו איזה תחליף? במקום לספר לך שאתה בן של אישה אחרת קראה לך בכינוי גנאי כדי שתגלה בדרך הזו?
"יכול להיות, אבל זה הפירוש שלך".
– ובמשך כל הילדות לא חשדת בכלום, למרות שמות הגנאי המוזרים האלה בהתקפי הכעס של אמא?
"לא ידעתי שאני מאומץ, אבל הרגשתי אחר, זר, לא מקובל".
– בביתך?
"חלילה. זר בחברה סביבי, בשכונה, בחברת בית הספר. הרגשה לא מודעת לגמרי. היא נבעה גם מהתייחסות הסביבה".
– אתה יכול לתת דוגמה?
"לי לא היתה האנציקלופדיה העברית. אז הלכתי לחבר הביתה לקרוא מהאנציקלופדיה שלו וההורים שלו לא הרשו לי לקרוא. דברים כאלה. בכל עפולה הוותיקה של שנות החמישים היו איזה אלף משפחות. הילדים היו אשכנזים ואני ביניהם השחרחר היחיד. הגרשת נרדף לא מודעת ליוותה אותי כל הזמן. תראה, זה לא שהייתי איזה כישלון, נהפוך הוא. הייתי ידוע מאוד בעפולה של אז, הייתי אלוף נוער בשחמט. זכיתי בחידון התנ"ך לנוער במקום השני, הייתי תלמיד מצטיין, הייתי קריין באירועים ציבוריים. זה הרגיז אותם. מין קנאת הורים שכזאת".
– קנאת הורים , אבל מה זה שייך לאימוץ?
"היתה לי ההרגשה שבמשפחות האשכנזיות אמרו בבית, תראו את קנטור הזה, לקח ילד מבירא עמיקתא והילד הזה עולה על הילד שלנו. גם בבית ספר הרגשתי לא שווה. הרגשתי שמסתכלים עלי אחרת, הבנות בעיקר. כאילו לי אסור לגשת אליהן. לא במעמדי, אבל אולי זאת לא ההגדרה. לא טוב מספיק. היתה לי הרגשה כזו, הרגשת ילד מאומץ לא מודעת, אם כי לא ידעתי כלום, לא באופן פורמלי.
– בשנים אחר כך , שוחחת על זה עם חברי הילדות?
"כן, ארגנו פגישת מחזור, עשרים שנה לבית הספר היסודי. פגשתי שם את הבנות מהכיתה ושאלתי אותן על הילדות. למה נתנו לי להרגיש כך, למה נותרתי בחוץ. והן, הבנות, אומרות לי, מה פתאום, זה היה בראש שלך, אהבנו אותך, רק חיכינו לצעד ממך ולא באת. אבל לי היתה הרגשת זר".
– אז אולי זו היתה רק הרגשה שלך?
"במשחקי שח, למשל, הייתי מרגיש איזו התלכדות של כולם נגדי, איזו ציפייה קבוצתית לתבוסה שלי. מוכרחים להביס אותו בתחרוריות הרגשתי איזו עוינות קבוצתית. אני חושב שזה מה שספגנו הילדים בבית".
– איך התייחסו הוריך בילדותך לתמינים, אתה זוכר משהו?
"לאמי היה קשר רגשי עמוק לתימנים, מעניין. היתה פעילה ב'עזיזה'. עפולה היתה מוקפת משקים תימניים. 'עזיזה' הוקמה כדי לעזור להם בגידול הצאן והעזים. ייעוץ וטרינרי. אמי היתה פעילה שם מאוד. אתה יודע מה, אני נזכר, היה שם תימני אחד, איש יפה, עם זקן כזה של נביא. בכל פעם שהיה בא, היה מחבק אותי, מניף אותי באוויר. מורדוף. שמו היה מורדוף, תראה, נזכרתי בשם".
אחד משלנו
יהודה קנטור הוא איש מצליח. ועם זאת, למרות ההכרה שהעניקה לו החברה "הצלחה עם קבלות", שבו וחזרו גם בשיחותינו הטלפוניות שני מוטיבים: דחייה ואהבה. אביו אהב אותו ללא תנאי, אמו אהבה אותו בדרכה המיוסרת. הם היו הורים נפלאים ועם זאת מלווה המבט לאחור כעס גלוי. למה לא סיפרו לו. אולי, משתמע מסיפורו, לוא היו מספרים לו, לא היה אפוא כל ילדותו הרגשת ניכור מייסרת, חסרת פשר.
פתאום הוא מספר על בן דוד אחד שלא הגיע לחתונתו. הוא לא הבין למה. הרי עברו יחדיו ילדות רומנטית בעפולה, שני בני דודים בני אותו גיל. כעבור שנים פגש קנטור חבר משותף שפתר לו את התעלומה. הוא בכלל לא בן דוד שלי", סיפר לחבר בן הדוד מהילדות. "הוא מאומץ, למה שאלך לחתונה שלו?"
"אהבתי את הבן דוד הזה כל כך כל כך", מחייך קנטור. "היתה קנאה ותחרות במשך הילדות. הייתי טוב ממנו בכל התחומים, אבל הייתי מוותר לו. בשביל החברות. וככה הוא מחזיר לי. זה אדם מבוגר שמתנהג כך, לא ילד. אתה מבין, הוא נזכר בילדות ואומר לעצמו, אה, הוא היה מאומץ. המאומץ הזה גבר עלי. ואני נזכר במכתב שכתב הדוד, שהבן שלי לא פחות טוב מהבן שלך. אגב, בן הדוד ניתק קשר לגמרי".
יהודה קנטור, לשעבר ודעני, אולי ידעני, בנה של זהרה, שאולי ילדה אותו מחוץ לנישואים ונטשה אותו, ואולי לא. הוא היום אב לבנים, מנסה להסתדר עם סיפור הנטישה הכאוב הזה מאז אותה שבת לפני עשרים שנה. לו היה יודע את האמת היה יכול לסלוח, או לנסות להבין. אבל אמת אין, כרגיל. גם פקידת הסעד לא הוסיפה לו פרטים, אפילו סירבה להראות לו את התיק.
האימוץ היה חוקי, נאמר לו, השאר נסתר. עוד אימוץ שתחילתו במסתורין. ילד שנלקח ממעון הסב אושר רב להורים חשוכי ילדים, אבל מי יערוב לו שלא נחרבו חיים אחרים. "אושר של משפחה אחת לא יכול לבוא על חשבון עוולה למשפחה אחרת", אמר לי יהודה קנטור בשיחתנו האחרונה, ביום שני לפנות בוקר. "כתוב שאני תימני בנה של זהרה ודעני, אבל אולי לא".
כך או כך, תימנים נמשכים אליו. "דודתי שכבה בבית חולים והלכתי לבקר אותה. היתה שם משפחה תימנית במחלקה ואיך שאני נכנס הם מסתכלים עלי, ככה בפליאה. הם עלי ואני עליהם, לא מבין את פשר המבטים התמהים ופתאום נופל האסימון. מה עושה הבחור התימני הזה אצל הדודה הפולנייה. הרי הוא משלנו. הם הזמינו אותי אליהם הביתה, ישבנו, שוחחנו וגיליתי להם שאני מאומץ. היית צריך לראות. נפלו על צווארי ממש, כמו על בן אובד, נפלו מהרגליים. ידענו מיד שאתה משלנו, אנחנו המשפחה שלך, אנחנו אוהבים אותך, איזה חום ואהבה הרעיפו עלי".
יהודה קנטור שוחח עם פקידת משרד הרווחה. בתיק האימוץ לא הורשה לו לעיין. אין בו כלום, נאמר לו.
בידיו תעודות רישום של משרד הפנים בחדרה שמספרה ה/08562. בתעודה נכתב: "הננו מאשרים כי ודעני (השם הפרטי שמור במערכת) בן זהרה שנולד ביום שמיני לחודש אוקטובר 1950, הגר באופן קבוע בעין שמר נרשם בספר התושבים". התאריך: 27.11.51.
עין שמר ג' הוא אחד ממחנות העולים שהוקמו אז ליד קיבוץ עין שמר. יהודה קנטור מבקש באמצעות פרטים אלה למצוא את אמו. כל היודע דבר על מקום הימצאה, או שברשותו מידע העשוי לסייע באיתורה, מתבקש לפנות למערכת מוסף "הארץ".

 יהודה קנטור מחפש את הוריו

ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96   - תחקיר מאת יגאל משיח
ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96   – תחקיר מאת יגאל משיח

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו – יגאל משיח – הארץ – 05.01.1996

ולאן נעלמו הילדים שהחלימויגאל משיח – הארץ – 05.01.1996 – כתבה רביעית בסדרה

ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה בשנים 1947-1952, בראיון ראשון: "במחנה שכחו ששלחו את הילדים לבתי חולים. לא היה רישום. לא היה סדר, לא היה מעקב. היה תוהו ובוהו. לפעמים הנהג לקח את הילדים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. הם היו צריכים להחזיר לצריף, והחזירו לאיזה צריף. לא היתה כתובת, החזירו לאן שהחזירו. היו עשרות מקרים כאלה. ובתוך המצב הזה, יכול להיות שזרים לקחו ילדם לא שלהם". 
היעלמם של מאות ילדי תימן, כתבה רביעית בסדרה.

התקררות מוזרה תקפה את סיפורה של רוזה קוצ'ינסקי עד שהגיעה אליה ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדי תימן. קוצ'ינסקי, היום בת 61, תושבת חדרה, היתה בת 16 כשהתחילה לעבוד כמטפלת בבבית התינוקות במעברת עין שמר.

לפני פחות משנה צלצלה אל אבנר פרחי, עיתונאי מקומי בחדרה, והזמינה אותו לשיחה. פרחי הקליט. בשיחה עימו סיפרה קוצ'ינסקי שבזמן עבודתה בבית התינוקות היו הממונים על המקום לוקחים באופן שיטתי ילדים בריאים לבתי החולים. ילדים אלה לא חזרו. גם היא עצמה, על פי מה שסיפרה לפרחי בהקלטה, הובילה ילדים לבתי החולים ואלה לא שבו.

היתה שם בבית התינוקות ילדה אחת שהוריה לא אותרו, מספרת קוצ'ינסקי בהקלטה. זוג אמריקאי בא למקום יום אחד, והתעניין בה. זמן קצר אחר כך נעלמה הילדה. גם זה בהקלטה. בלילות, הוסיפה קוצ'ינסקי, היו באים הורים אל בית התינוקות ומנסים להיכנס כדי למצוא את הילדים שנעלמו. כשנחסמה דרכם, היו ההורים מטפסים על החלונות ומנסים להציץ פנימה.

אבנר פרחי העביר את הקלטת לוועדת החקירה, אבל קוצ'ינסקי סירבה לבוא לירושלים כדי להעיד. על פי מכתבה לוועדה היא חולת לב והנסיעה תסכן את בריאותה. בלית ברירה נסעה הוועדה לחדרה, כל החברים: היו"ר, השופט יהודה כהן, השופטת בדימוס דליה קובל ואלוף מיל' דוד מימון. קוצ'ינסקי נחקרה בדלתיים סגורות, ללא קהל, על פי בקשתה. לפני הוועדה במלואה מיתנה קוצ'ינסקי את עדותה המוקלטת.

"אמרת שלקחת ילדים בריאים לבית החולים", פנתה אליה התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים.

"נכון", השיבה קוצ'ינסקי, "אבל זו רק דעתי, אני לא רופאה".

"ילדים אלה שבו למחנה?" שאלה התובעת.

"היו איזה שניים-שלושה מקרים, מקסימום שלושה".

"אבל מעדותך בעל פה", הקשתה נחמני רוט, "משתמע שהיו עשרות מקרים שכאלה".

"אמרתי", השיבה הנחקרת, "אבל התכוונתי רק לשני מקרים". התובעת המשיכה לחקור את קוצ'ינסקי על אותם הורים שבאו על פי עדותה המוקלטת, לחפש את ילדיהם בבית התינוקות והנחקרת סייגה שוב את דבריה. "לא, לא היו מקרים רים, לא גלי הורים, התכוונתי רק לפעם אחת שכזו".

נחמני שאלה אותה על הילדה שנעלמה והיא השיבה שבעצם לא ידעה אם איצמו את הילדה. היא רק ראתה שלקחו אותה. בא זוג אמריקאי ולקח ילדה, זה כל הסיפור.

אהובה גולדפרב, עדה אחרת, היתה המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית בארץ. בהקלטה נוספת שמסר אבנר פרחי לוועדה סיפרה גולדפרב, כי במסגרת תפקידה ביקרה במחנה עולים בעדן. ילדים רבים נעלמו מהמחנה, אמרה, כי נמסרו לאימוץ. אנשי המחנה כנראה הוציאו להם תעודות מזויפות.

פרחי שאל את גולדפרב באותה שיחה על היעלמם של ילדים בישראל, שהגיעו לבתי תינוקות או לבתי חולים בלי רישום מסודר של זהותם: האם לדעתה הודיעו להורים על מות הילדים, משום שלא ידעו למי להחזיר אותם. גולדפרב לא שללה את האפשרות הזאת. מי הודיע להורים על המוות, היא נשאלה ועל כך ענתה: "האחיות המטפלות" (עמ' 11 בתמליל).

דרורה נחמני רוט אומרת שהעדות הזאת כנראה תהיה קבילה. עקרונית, סיפרה גולדפרב בהקלטה, היה צריך לפתוח לילדים החולןים תיקים רפואיים, אבל במציאות "זה היה קלוש מאוד" (עמ' 14 בתמליל). החזירו להורים רק אם ידעו למי להחזיר (עמ' 15 בתמליל).

פרחי ניסה לאמת את השמועות על חלוקת ילדים לאימוץ על פי מפתח מפלגתי. כן, שמעתי, אומרת אהובה גולדפרב בהקלטה: כשנשארו ילדים בלי הורים הם נשלחו על פי מפתח מפלגתי למוסדות של מפא"י, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ויצ"ו וכו', ומשם נמסרו לאימוץ (עמ' 17 בתמליל). באותה שיחה מוקלטת סיפרה גם אהובה גולדפרב ששמעה על אנשים מארצות הברית שבאו לאמץ ילדים. היא גם שמעה על הורים מאמצים שבאו לבחור ילדים ממחנות העולים וממוסדות ויצ"ו.

רופאים אמריקאים באו למחנות לבדוק ילדים, גם על כך שמעה. היא עצמה, בשל תפקידה, היתה מרוחקת מהנעשה, האחיו ודאי ידעו יותר.

נחקר אחר, חיים צדוק, מחדד בחקירתו את אופיה המקברי של הפרשה. צדוק היה מנהל אגף עולי תימן בסוכנות בשנים 1943 – 1954. לקראת חקירתו על ידי נחמני רוט, לפני כשלושה חודשים, התכונן ואסף חומר. צדוק ביקש מאנשים שהיו בעבר מנהלי מחנות עולים להמציא לו עובדות שיסייעו לו בעדותו. לאילו עובדות כיוון, ומה בדיוק רצה להאיר ולמצוא, לא התברר בחקירתו. כך או כך, כשעיינה החוקרת בחומר שברשותו, התברר לה שכלולה בו גם רשימה של ילדים בריאים שנמצאו בבתי החולים.

את הרשימה הזאת הרכיב צדוק בסוף שנות ה- 60, בהנחה שיוזמן להעיד בוועדת החקירה הראשונה שהוקמה בפרשה (ועדת בהלול-מינקובסקי). רוב הילדים ברשימה היו תינוקות בגיל פחות משנה, שניים היו בני חמש, 25 חסרי גיל. החוקרת ניסתה לפענח את מסתרי הרשימה וצדוק העיד שלא עיין בה מאז הכין אותה לפני יותר מ- 25 שנה. על היעלמות ילדים הוא מעיד שידע במעורפל. ילדים אכן הוצאו מהמחנות ללא רישום. זה נכון.

"ומדוע לא הקפדת על רישום?", שאלה אותו נחמני רוט, ועל כך זכתה ההיסטוריה, בפעם המי יודע כמה, בתשובת הראש הקטן: ילדים לא היו התחום שלו. מבוגרים הוא רשם, ילדים לא נרשמה. למה? ככה.

תמונת הבלאגן מקבלת חיזוק נוסף במכתב תלונה ששלחו האדונים יונג ולילונג, אנשי הסוכנות להנהלת מחלקת הקליטה בסוכנות, ביוני 1950. השניים קובלים בחריפות על סדרי העברת חולים מהמחנות לבתי החולים. הם גם מציעים תרופה למכה, כרטיס אישי לכל ילד. אסור שילד יתקבל לבית חולים ללא כרטיס, הם מביעים דעתם. ילדים בגיל הרך הם מציעים דיסקית מזהה. כך לא יאבדו ילדים.

לגערה חריפה ביותר זוכים נהגי האמבולנסים, המביאים ילד חולה בלי למסור פרטים מזהים, משאירים אותו בבית החולים בחוסר אחריות, ומסתלקים. יש למסד כחוק את אחריותם של הנהגים, מציעים יונג ולילונג.

יש להנהיג הליך אימוץ שבלעדיו לא יהיה אפשר להוציא ילדים מהמחנות. מכתב זה נכתב כאמור ב- 1950. בידי הוועדה נמצאים מסמכים מתיקי הסוכנות, המאשרים כי בשנת 1951 היו ההיעלמויות תופעה נפוצה ונמשכת.

יצחק בוסי מחדרה, שראיון איתו התפרסם כאן לפני שלושה שבועות, היה בשנים ההן נהג אמבולנס במרפאת השירות הרפואי לעולה בפרדס חנה.

בוסי סיפר כיצד, בלילות שהיה נהג תורן, היו מזעיקים אותו ממעברת עין שמר להוביל ילדים לבית החולים רמב"ם בחיפה. "הרבה עשרות" ילדים העביר כך, ורק פעם אחת התבקש לעשות את המלול ההפוך ולהחזיר ילד לעין שמר. בוסי טען שמעולם לא הוביל ילדים לבדו. "חס וחלילה, רק עם האחות. היינו מביאים את הילדים לרמב"ם, הייתי מחכה כמה דקות שיקבלו אותם ומחזיר את האחות לעיל שמר".

בשבוע שעבר שוחחתי עם ראובן פלד, שהיה מנהל השירות הרפואי לעולה מטעם משרד הבריאות בשנים 1947 – 1952.השירותים הרפואיים בכל המחנות היו כפופים לו מינהלית. פגשתי אותו בדירתו בירושלים, איש צלול, נציג מובהק של דור המדינה. כשנכנסתי פעלה הטלוויזיה ומישהו על המסך, בקצהו השני של העולם, סידר חומה שחומה מול השער.

"מה לעשות, אני בן 77 ועדיין משוגע על כדורגל", אמר פלד כאילו נתפס במשהו המביש את שיבתו.

אחרי שיחה קצרה על מבנה השירות וחלוקת התפקידים, הוא הגיע לךעיקר. הטיפול הרפואי והסעת החולים לבתי החולים, בעיקר הילדים, היו בידי השירות הרפואי לעולה. "הקמנו במחנות חדרי חולים. עשרות מיטות. זה היה מעין בית חולים שדה, פרימיטיבי. היו רופאים, היו אחיות, חלקן מוסמכות, היו גם עובדים סוציאליים. הילדים סבלו בעיקר משלשולים. היה צריך להוציא אותם מהמחנות ולהסיע אותם לאשפוז.

– איך הייתם מסיעים?

היינו מזמינים אמבולנסחים מהסניף הקרוב של מגן דוד. אם זה היה עין שמר, היינו מזמינים מפרדס חנה.

לקריאת המשך התחקיר – הקלק כאן

כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 - 1954
כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 – 1954

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996 - כתבה רביעית בסדרה
ולאן נעלמו הילדים שהחלימו – יגאל משיח – הארץ – 05.01.1996 – כתבה רביעית בסדרה