מרכז בריאות הנפש באר שבע: "הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"

"הטיחו ראשים בקיר, ירקו עליהם, התייחסו אליהם כמו אל חיות"  – שמעון איפרגן | מגזין mako | 24/08/16
במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מטופלים המקרים הקשים ביותר – חולים חסרי ישע שאינם מסוגלים לעשות כמעט דבר בעצמם. זה לא הפריע לארבעה עובדים במוסד: יוסי וקנין, אנטוניו אפונסו, נינה שנקבסקי, ואברהם לוסקי להתעלל בהם במשך חודשים, להכות ולהשפיל אותם. אז איך זה שדווקא מי שדיווח על הפרשה מצא את עצמו בחוץ?

צילום: דיאגו מיטלברג
צילום: דיאגו מיטלברג

במחלקה 15 א' במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע, בה מטופלים המקרים הקשים ביותר במוסד, יש חדר שנקרא "החדר המרופד". מכניסים אליו חולים שמסרבים לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, לזמן קצר בלבד, על מנת להרגיע אותם. בניגוד לחדרים אחרים במחלקה, המצלמה בחדר המרופד היא מצלמה במעגל סגור שמתעדת רק את הנעשה בו בזמן אמת, והתיעוד אינו נשמר (בחדרים אחרים, יש לציין, אין בכלל מצלמה). חלק מעובדי 15 א' ניצלו עובדה זו ונהגו להפעיל בחדר אלימות קשה כלפי מטופלים, פעם אחרי פעם.

ר', אחד העובדים במוסד הבודדים שהחליטו לשבור את קשר השתיקה ולהתלונן על מעשי ההתעללות שנעשו שם כלפי מטופלים, סיפר כי שני אנשי סגל, האחות נינה שקנבסקי ואיש כוח העזר יוסי וקנין, הכניסו באחד המקרים מטופלת בשם ק' לחדר המרופד והיכו אותה שם נמרצות. "הם נתנו לה סטירות, אגרופים ובעיטות", סיפר. הוא עצמו צפה באותם רגעים במסך ששידר את הנעשה בחדר, והיה עד להתעללות. במקרה אחר, סיפרה ח', עובדת לשעבר במוסד, שהאחות שקנבסקי הכניסה מטופל אחר לחדר המרופד והרביצה לו: "בעטה בו, בוקסים כשהוא על הרצפה! הייתי בשוק בהתחלה ואחר כך צעקתי לנינה די, די". "היו מספר עובדים שניצלו את החדר המרופד כדי להרביץ באכזריות לחולים", מספר עובד נוסף במוסד. "הם ידעו שאין במקום מצלמות שיתעדו את מעשיהם, ולא האמינו שמישהו יתלונן נגדם או יפליל אותם מתישהו".

אלא שבסופו של דבר אנשי הצוות הופללו. זה קרה לפני כשנתיים. לפני חודש וחצי, אחרי תקופה של כשנה וחצי שבה התעללו במטופלים – יריקות, אגרופים, בעיטות, חבלות, מניעת אוכל ואי הקפדה על פרטיות במקלחות – ואחרי חודשים ארוכים של השתקה והתעלמות, הורשעה ארבעה עובדים ותיקים במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ועל כולם נגזרו עונשי מאסר בפועל. על האחות נינה שנקבסקי נגזרו שישה חודשי מאסר, על האח אנטוניו אפונסו שנת מאסר, על העובד אברהם לוסקי גם כן שנת מאסר, ועל העובד יוסי וקנין תשעה חודשי מאסר. הנאשמים הגישו ערעור על גזר הדין החמור לטענתם, לבית המשפט העליון. הוגש גם עיכוב ביצוע לתחילת המאסר עד לשמיעת הערעור ומתן החלטה בהם. הפרקליטות החליטה שלא לערער על גזר הדין, הם הושעו מעבודתם ובכוונת משרד הבריאות לפטרם. יצויין, כי בהסדר הטיעון נמחק סעיף האישום בגין התעללות והנאשמים הורשעו בעבירות של תקיפה.

"החולים פחדו פחד מוות מארבעת האנשים האלה", סיפר עובד ותיק. "הם רעדו בכל פעם שאחד מהם התקרב, לא העזו לפתוח את הפה. קיבלו מכות ושתקו. היו גם מקרים שהחולים קיבלו מעט אוכל ורבו ביניהם כדי שיהיה להם מה לאכול – גנבו אחד מהשני חתיכות עוף ותפוחי אדמה כדי לשרוד. זה מראות מזעזעים שרודפים אותי כל הזמן".

"תבין", גילה משה (שם בדוי), עובד במרכז, "זו המחלקה הכי קשה בבית החולים – חולים במצב הכי קשה, חסרי ישע. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר, גם לא להתלבש לבד. הם בטח לא אלימים. היו כאלה שאכלו את הצואה שלהם כי לא היה להם אוכל לאכול ולא החליפו להם את הבגדים והטיטולים. זה היה מזעזע. ראיתי דברים נוראיים. אלימות קשה של הצוות כלפי החוסים האומללים, סתם ככה, בלי שום סיבה. נתנו להם אוכל בצמצום, ללא סיבה, בעוד שהצוות אכל מנות גדולות. כשהערתי להם שזה לא בסדר, הם סימנו אותי כעובד בעייתי והעבירו אותי למחלקה אחרת. זו הייתה השיטה. רדפו את כל מי שהעז לחשוף את האלימות".

אז איך קרה שבמשך שנה וחצי חוסים רבים עברו התעללות כה אכזרית, בסגנון הסרט "קן הקוקייה", והיא נשמרה בסוד? איך קרה שעובדים שהעזו לחשוף את המקרים הקשים נרדפו בעצמם ונאלצו לפרוש או לעבור למחלקות אחרות? ומדוע משרד הבריאות לא הקים עד היום ועדת חקירה או בדיקה לבירור כל השאלות הללו, כמו גם לצורך בירור מידת אחריותם של מנהלי המוסד ודרגיו הגבוהים? כולן שאלות טובות; לחלקן – לצערנו – אין כרגע תשובות. ספק גם אם יהיו.

מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים
מחלקה 15 א'. פה מאושפזים החולים התלותיים ביותר, שצריכים שיקלחו אותם ויחליפו להם חיתולים

 "הטיח את ראש המטופלת בדלת המשוריינת"

המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע נוסד ב-1978. יש בו כ-300 מיטות והוא אמור לתת מענה לאוכלוסייה של כמיליון בני אדם, מאשקלון ועד לאילת. בשנים האחרונות התרחשו מספר פרשות מוזרות במוסד שגרמו לאי שקט סביבו: עובדת ניקיון שגנבה מבחנה מלאה בשתן של חולה כדי להשתמש בו לביצוע טקס שחוּר לבנה הנרקומן – ואולצה לפרוש בשל כך; עובדת תחזוקה שביצעה מעשים מגונים בכמה מטופלים – הוגש נגדה כתב אישום והיא הורשעה, אך המשיכה לעבוד כרגיל בבית החולים; ועובד בכיר לשעבר, הממונה על הדרכת האחיות, שהורשע בבית הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה בהטרדה מינית של אחות ותיקה במרכז, אחרי שניסה לגעת לה בחזה, לנשק אותה ועוד כל מיני.

המקרים הללו לא קשורים אמנם אחד לשני, ובטח לא לפרשה החמורה באמת שהתרחשה בשנה וחצי האחרונות במוסד, אולם הם מעידים על תרבות של טיוח והשתקה שהתקיימה במוסד זה שנים. ואולם, כל המקרים הללו היו רק הפתיח לפרשה הקשה ביותר שהתחוללה במוסד באותן שנים.

במחלקה 15 א' מטופלים כ-15 חולים, התלותיים ביותר במוסד, הסובלים ממחלות נפש קשות ביותר וזקוקים לסיוע 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם צריכים שיקלחו אותם, יחליפו להם חיתולים, יגלחו אותם, ילבישו אותם ויסייעו להם לצחצח שיניים. התלות שלהם באנשי הצוות היא לפיכך מוחלטת – ומידת האחריות של הצוות, בהתאם. "חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במחלקה התחלתי לראות אנשי צוות שנותנים לחולים סטירה פה, אגרוף פה", העידה ש', מטפלת במחלקה ואחת הדמויות שהובילו לחשיפת הפרשה, שעדותה כאן מובאת בקיצורים והתאמות נדרשות. "כאשר קילחתי אותם ראיתי על גופם סימנים כחולים. פניתי לצוות הוותיק ושאלתי לפשר העניין, וכל פעם [הם] טענו שהאלימות הייתה מצד איש צוות מסוים. פעם אחת זה ההוא, פעם אחת זו ההיא, וכו'".

אילו מקרים ראית בעצמך בעיניים?

ש': "כואב לי להגיד את מה שאני הולכת לומר ואני אפילו מתביישת, אבל בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים שראיתי בעצמי. זה יכול להיות סטירה, אגרוף, בעיטה, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה – בחדר אוכל, בתחנת האחות, בזמן המקלחות".

כך למשל סיפרה ש' כיצד ראתה את אברהם לוסקי, אחד המורשעים בפרשה, מכה חולה במקלחת. "יום אחד עבדנו יחד, הוא קילח חולה בשם ד', הלכתי להביא מגבת ופיג'מה מהמחסן וכשחזרתי, ראיתי שהוא מרביץ לו… מכות, בעיטות, עם הידיים, בוקסים. צעקתי לו שיפסיק ואז הוא אמר לי: 'תצאי אל תתערבי, אני יודע מה אני עושה'". על האחות נינה שקנבסקי אמרה ש', שלאחר שאחד החולים ניסה לקחת ממנה סיגריה, "היו בעיטות, אגרופים – עמדתי עם פה פעור. לא האמנתי שאישה יכולה להגיע לרמות כאלה של אלימות". במקרה אחר, מספרת ש', "מטופלת בשם ע' נכנסה לתחנת האחות, ואנטוניו [אפונסו, אחד המורשעים בפרשה] החזיק אותה בעורף, הוציא אותה החוצה, החזיק אותה בשיער והטיח את ראשה מספר פעמים בדלת משוריינת, וזאת לא הפעם הראשונה שעשה את זה". פעם נוספת הייתה כש"אנטוניו הדביק ל-ע' [מטופלת] את הראש לתוך הזכוכית כמה פעמים", כפי שהעידה ח', עובדת אחרת במוסד.
"סטירות זה לא 'הפעלת כוח סביר'"

מעבר לאלימות השיטתית, היה גם היחס המשפיל לחוסים. "אתה מכיר את השלטים במגרשי הכדורגל, 'ברוכים הבאים לגיהינום'? זה המקום – גיהנום, אין מילה אחרת", אומר עובד לשעבר. "הצוות זלזל בחייהם של המטופלים. הם התנהגו אליהם כמו לעדר של כבשים. לוקחים אותם בבוקר לאותה מקלחת, עשרה גברים ונשים עירומים ועירומות, ומקלחים אותם ביחד. לפעמים גם נתנו להם לחכות שם דקות ארוכות. זה הזכיר לי מראות מהשואה. מטיחים את ראשיהם בקירות, יורקים עליהם. הם גרמו לאותם מטופלים לאבד צלם אנוש. הם התנהגו אליהם כמו לחיות. התביישתי בעצמי שאני עובד במקום כזה".

ר', אותו עובד שהחליט לבסוף להתלונן על הנעשה במחלקה, העיד גם הוא במהלך החקירה והמשפט על שורת אירועים אלימים. אלימות שרירותית, חסרת פשר. בין היתר סיפר על מקרה שבו "אבי [אברהם לוסקי] קיבל טלפון מהבית, או משהו כזה, וזה עצבן אותו. בדיוק היה לידו מטופל בשם ד' ואז אבי נתן לו סטירה". במקרה אחר, סיפר, אנטוניו אפונסו "נתן למטופל סטירה ללא כל סיבה והוא עף כמה צעדים אחורה".

ר' המשיך וסיפר על אירועים שבהם עובדים היכו חולים בישבן, בפנים ובשאר אזורים רגישים, ולסיכום העיד שהאלימות הייתה עניין "כמעט יומיומי", במיוחד במשמרות הערב והלילה. במקרים רבים, אמר, העצבים של הצוות יצאו על העובדה שהחוסים חסרי הישע נאלצו לעשות את צרכיהם בטיטול. "אם היו מצלמות בבית החולים והאירועים היו מתועדים", סיכם, "מצבם של הנאשמים היה אחר". התובעת שאלה את ר' האם השימוש בכוח לא היה בגבול הסביר. ר' השיב: "בבית החולים יש מעין השתלמויות על טכניקות ריסון מטופלים. אני אישית עברתי כזו. אני לא יודע אם הנאשמים עשו זאת. מלמדים אותנו מה מותר ומה אסור. סטירות זה לא כוח סביר".

"לא קיבלתי גיבוי מההנהלה, להפך"

העדויות של העובדים לשעבר במוסד חושפות לא רק את האלימות הקשה וההשפלות, אלא גם את קשייהם של החושפים. "אני מצטערת לומר את זה, אבל שתקתי כמו כולם כשראיתי את מעשי האלימות", אמרה ש' לא פעם במהלך עדותה. כשנשאלה מדוע לא עירבה את הגורמים המוסמכים, ענתה: "שתקתי, כי כולם שתקו. פחדתי שלא יאמינו לי". אחר כך התעשתה. בשלב הראשון, שנמשך כחצי שנה, היא ניסתה לשכנע את העובדים המעורבים לחדול ממעשיהם, אלא שהם התעלמו ממנה: "אף אחד מאנשי הצוות לא היה מוכן ללכת איתי בעניין הזה". בהמשך, אחרי שבועיים ללא שינה, החליטה לאזור אומץ, פנתה לאחראית מחלקה וחשפה בפניה בבכי את האלימות הקשה של הצוות כלפי החולים; בהזדמנות הזאת גם ביקשה לעזוב למחלקה אחרת.

 המרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. "הם ידעו שאין במקום מצלמות, ולא האמינו שמישהו יתלונן" | צילום: דיאגו מיטלברג

 אלא שכאן ש' נתקלה בחוסר הנכונות, בלשון המעטה, של המוסד לתקן את ליקוייו. הדיווח לאחראית לא הוביל לשום מקום. גם בהמשך, כשפנתה ש' למנהל בית החולים, פרופ' זאב קפלן, וביקשה ממנו הגנה בעקבות כוונתה ללכת להעיד במשטרה – כלומר התחייבות שלא תפוטר – הוא לא היה מוכן להתחייב על כך ואף הזהיר אותה שהיא עלולה להיעצר בגין אי דיווח על מעשי אלימות. "איבדתי הרבה מעצמי, הרבה משמחת החיים", סיפרה ש' על השפעת הפרשה עליה, "אני ממשיכה לעבוד בבית חולים, [אבל] רוב הצוות לא קיבל בשמחה את מה שעשיתי. לא קיבלתי גיבוי מההנהלה. להיפך, הם רק הקשו עלי. באף מחלקה לא רצו לקבל אותי. עדיין הרבה אנשים לא מדברים איתי בבית החולים".

ש' עוד הייתה בת מזל יחסית. בשני מקרים אחרים, כפי שחשף ר' בעדותו, עובדים במחלקה שדיווחו על מעשי האלימות סיימו שם את דרכם. "אחרי שראיתי שאנשי צוות מכים מטופלים", העיד, "פניתי לאנשי הצוות אחרים במחלקה ושאלתי אותם האם העניין הזה מקובל כאן. הם אמרו לי שהיו לפנָי שני עובדים, האחד בשם יעקב סיבוני והשנייה בשם ענת, שדיווחו על מעשי אלימות, ושעכשיו הם כבר לא עובדים במקום… בהתחלה שתקתי גם, אבל כשראיתי שהאלימות מוגזמת, פניתי לאנשי הצוות האחרים לברר את העניין". האנשים שר' התייעץ איתם אימתו את הדברים, והוא מצא עצמו מוותר, לפחות זמנית: "דאגתי לפרנסה שלי וחששתי לאבד אותה. הייתי חדש במערכת, בורג קטן, מי יאמין לי?"

בשיחה השבוע עם סיבוני, שעבד במוסד כ-20 שנה, הוא אישר את הדברים. "מהרגע שחשפתי את מעשי האלימות אולצתי לעזוב את המחלקה ואת בית החולים. רדפו אותי, כך פעלה השיטה. בכירים בבית החולים ידעו ושתקו – וזה הדבר הכי חמור". אגב, בעדות של אחות במוסד, נטען שאחת העובדות הבכירות במוסד אכן ידעה מספר חודשים לפני פיצוץ הפרשה על האלימות במחלקה אבל בחרה להעלים עין. "ח' אמרה לי ולכל הצוות שהיא לא רוצה לדווח על האלימות שהיא ראתה בגלל שאין לה עוד קביעות בעבודה והיא חוששת", העידה האחות.

מחלקה 15 א'. "בכל משמרת הייתה אלימות כלפי החוסים, וזה היה קורה בכל מקום במחלקה"

 "הסדר מקל כי אפשר הנפגעים לא יכלו להעיד"

פריצת הדרך בחשיפת הפרשה אירעה לפני שנתיים, כאשר עובדים שהיו עדים לאלימות פנו לקצין הביטחון בבית החולים ולבכיר נוסף במוסד, ושני אלה ייעצו להם להתלונן במשטרת באר שבע. רק בעקבות התלונה במשטרה נעצרו ארבעת אנשי הצוות הוותיקים ונחקרו באזהרה. תחילה הכחישו כל מעורבות וטענו שמדובר בעלילה שנרקמה על ידי עובדים המסוכסכים עמם. בהמשך הוגש נגדם כתב אישום חמור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בגין עבירות של תקיפה וגרימת חבלה לחסרי ישע.

באחרונה חתמו הארבעה באמצעות עורכי דינם על הסדר טיעון עם פרקליטת מחוז הדרום. בכיר בפרקליטות אמר השבוע שמדובר בהסדר מקל יחסית, בשל הקושי להביא את החולים להעיד בבית המשפט. "במשך תקופה ארוכה עוד התעקשנו שלא לחתום איתם על הסדר טיעון", אומר הבכיר, "אבל הקושי להביא את החולים לבית המשפט ולעמת אותם מול הנאשמים הביא אותנו לבסוף להחלטה שלא לנהל את המשפט עד סופו".

בשולי גזר הדין, השופט אליהו (אלי) ביתן מתח ביקורת קשה על הנהלת בית החולים ומשרד הבריאות שלא טרחו לבדוק את המתרחש במקום וכן, על אווירת ההשתקה ששררה במוסד עצמו. "העובדה שאירועי התקיפה נמשכו על פני כשנה וחצי באין מפריע וכמעט באין מתריע למרות שחלק מאנשי צוות המחלקה ידע על כך – מדאיגה ומעציבה והיא מעוררת תהיות גם על מידת הבקרה והפיקוח של הנהלת בית החולים על הנעשה במחלקות הטיפוליות ועל האווירה המאפשרת מעשים שכאלה ושתיקה שכזו", הדגיש השופט בגזר הדין, והוסיף: "הציפייה היא שהאמונים על הנושא בבית החולים ובמשרד הבריאות ישבו על המדוכה יבחנו את הנושא מכל היבטיו ויעשו את הדרוש למניעת הישנות תופעה חמורה שכזו".

בעקבות חשיפת הפרשה פוטרו כמובן ארבעת העובדים. כעת חלק מבני משפחותיהם שוקלים להגיש תביעה נגד משרד הבריאות ובית החולים. "מה שקרה פה זו שערורייה", אומר אביו של אחד המטופלים שהוכו. "מחדלים שאסור שיתרחשו במקום כזה. הכנסתם לכלא של המעורבים היא שלב ראשון בטיפול בעשבים השוטים ובמיגור התופעה החמורה הזו. השלב השני מבחינתנו הוא שמי שאחראי למחדל הזה ולהתעללות בילד שלנו ובאחרים ישלם על כך". אחד העובדים במוסד מסכים אתו: "צריך להקים ועדת חקירה לבדוק את התנהלות הנהלת בית החולים שלא נקפה אצבע למען החולים".

מודעות פרסומת

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה – עדויות חסויות עד שנת 2066
מאי 2013 – יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן.
הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן.

שוש אומרת:"הממסד אני בהחלט מבינה למה הוא רוצה להשתיק, בהחלט היה משהו נוראי. והצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק, הכל נמצא בידיו…. השיטה של הממסד מהתחלה החלב על זלזול מוחלט בהורים.. כ- 100 הורים פנו למשטרה והמשטרה לא התייחסה כלל"

עדויות חסויות עד שנת 2066
"העדות של יהודית איבנר (אחראית מרשם התושבים)… אני בתום לב רציתי לקרוא את העדות של עוד פעם (עדות בועדת חקירה על ילדי תימן)… תקופת החיסיון של העדות הזאת היא לעוד 70 שנה… אפשר יהיה לפתוח את העדות הזאת בשנת 2066… גם הרב אבידור הכהן שהעיד על 250 ילדים, גם העדות שלו חסוי לעוד 70 שנה"

הרצאה באוני' בר אילן – שושנה זייד.

"איך זה קרה שכזו פרשה, בעוצמה כזו, במהות כזאת, לא היתה ידועה לציבור ועדיין לא ידועה. אני יכולה להגיד לכם מהרבה הרצאות שאני מעבירה. במדינה לא מבינים מהי מהות הפרשה הזאת.

אני הייתי אחת מאלה שלא ידעו. בעקבות אירועי יהוד, וקשר משפחתי שהיה לי שם, התחלתי לחקור את הפרשה, כשהמטרה שלי היתה להוכיח שלא יתכן שמה שמאשימים פה זה הדבר הנכון, ולצערי הרב גיליתי שזה נכון והאשמה הכי קשה לדעתי.

היתה קנוניה ממסדית בין כל הגורמים המעורבים.

מי אחראי במדינה דמוקרטית בחברה הפתוחה שלנו, שהמידע יגיע לציבור? ישנם שלושה גורמים שאחראים שאנחנו נדע: הממסד, התקשורת והאקדמיה. אלו שלושת הגופים שצריכים להפיץ את המידע לציבור, ואני אתייחס לשלושתם ולקשר האישי שהיה לי איתם ולשיטות העבודה שלהם.

הממסד – לי ברור לגמרי למה הוא רוצה להשתיק. הפרשה באמת נוראית, גזענות אמיתית, ולדעתי הכנס הזה צריך להיות על האשכנזים ולא על התימנים. נושא למחקר באקדמיה איך יכלו לחשוב ככה, איך יכלו לעשות ככה, ואיך הם ממשיכים לחיות עם זה בשקט ולהשתיק את הנושא הזה . את הממסד אני באמת יכולה להבין למה הוא רוצה להשתיק. זה באמת היה משהו נוראי. הצרה היא שיש בידו את הכוח להשתיק. הכל נמצא בידיו, ואני אלך איתכם מעכשיו אחורה, אני אראה לכם מסמך, שהוא לא כל כך יצא ברור, מסמך משנת 2004, בזמנו היתה יהודית היבנר אחראית על מרשם התושבים, בעדות שלה כתוב שתקופת החיסיון שלה היא לעוד 70 שנה. אפשר יהיה לפתוח את העדות שלה בשנת 2066. העדות בוועדה חסויה לעוד 70 שנה. איזה כוח יש בממסד ומי עומד שם למעלה שנותן את ההוראה הזו?

זו ההשתקה עכשיו. היכולת של הממסד זה לקחת את המסמכים ולעשות בהם כראות עיניה. היא לא נותנת לאף אחד לראות את המסמכים המקוריים, אפילו לא למשפחה. משפחות שנתנו להם את המסמכים המקוריים, ויש כאלה שלא השאירו להם צילומים ויש כאלה שכן יש להם צילומים, לא נותנים להם את המסמכים המקוריים, ואם לא נותנים לך לראות את המסמכים המקוריים, הם יכולים לעשות בהם מה שהם רוצים.

אני הגשתי תלונה כשנכנסתי למוסד בעקבות אירועי יהוד, בשנת 1994 והגשתי בקשה לחפש את האח של החתן שלי שנעלם. המשפחה לא הגישה תלונות, הם לא מאמינים לממסד. קיבלתי מדורה שוורץ ממשרד הפנים תעודת פטירה בשנת 1995, קיבלתי תעודת פטירה שהילד דוד נפטר בשנת 1955, אבל פתאום המדינה החליטה על ועדת חקירה ממלכתית, ובמשרד הפנים נכנסו לפיק ברכיים שמא הוועדה האחרונה כן תגיד את האמת, אבל אני קיבלתי מסמך לא כל כך מדוייק ונכון, אז חודשיים אחרי כן קיבלתי מסמך שהתוקף של תעודת הפטירה מושהה.

מודגש כאן במסמך בטוש צהוב. זה לא אני היחידה, הרבה מאוד משפחות קיבלו. ועדת שלגי פחדה שתתברר אמת אחרת. הממסד בעצמו לא מאמין למסמכים שהוא נתן.

השיטה של הממסד היא מהתחלה התחילה בזלזול המוחלט בהורים. כל מה שדר' רפי שובלי דיבר על הדעות הקדומות, הסטרואטיבים שיש היום על תימנים. הממסד זלזל בהם בצורה שזה קשה לתאר כאילו לא מדובר בבני אדם. הורים שהתלוננו, כמאה הורים הגיעו למשטרה להודיע על חטיפת ילד, והם אמרו שיש להתפלא על זה שהורים שרק עלו לארץ מתימן יודעים לפנות למשטרה, והמשטרה – כלום! כלום! לא מתייחסת לתלונות האלה כלל וכלל.

ועוד שיטה של הממסד זה בכל הוועדות היא מתעסקת רק עם המתים, כמה מתו, איך הם היו חולים. רק עם המתים. הוועדות לא מתייחסות בכלל לחיים. אין ספק שיש הרבה אימוצים, גם מי שקורא את הדוח שנמצא בספריות של האוניברסיטאות או בארכיון המדינה הדוח נמצא. גם לפי הדוח אתה מבין שהרבה מאוד ילדים נמסרו לאימוץ ואימוץ מזדמן. יש שם פירוט בדוח של כל מיני שיטות שאפשר היה לאמץ. הוועדות טענו שהם חקרו 3000 תיקי אימוץ. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש רק 1000 תיקי אימוץ בשנים האלה. דרך אגב הקפידו על שנת 1954, כי רוב האימוצים סודרו בשנת 1955 כשהילדים הגיעו לחוק חינוך חובה. בשנת 1955 השופט חשין כתב כי בדרך של הערמה והיקש לא היקש נכתבים פה צווי אימוץ, שבוע – שבוע, שעה-שעה בדרך שאינה משווה כבוד לחוק.

הוועדות טענו שבדקו 3000 תיקים ומתוך 3000 תיקים שהם בדקו, הם מצאו 2 ילדות מאומצות בוועדה הראשונה, והוועדה האחרונה מצאה אחת בספק. אז אני לא יודעת אם הם מצאו או לא מצאו, אבל מ- 3000 תיקים הם מצאו רק 2.

אלו השיטות של הממסד. את הממסד אני מבינה למה הוא לא רוצה שנדע. אבל הממסד לא היה מצליח לשמור על השתיקה הזו, אם התקשורת לא היתה משתפת פעולה. הממסד ידע שיש לו על מי לסמוך, התקשורת תשתף איתו פעולה.

ד"ר שוש מדמוני שד"ר טובה גמליאל הראתה לה את הספר שלה, היא עשתה עבודת מחקר איך התקשורת הבנתה את הנושא הזה כמידע לציבור. היא בדקה את כל העיתונות המרכזית וכלי התקשורת משנת 1960 ועד 2001 והיא מנתחת את אסטרטגיית ההשתקה, שהיא במידה מסויימת גם אסטרטגיית ההשתקה של הממסד.

לדעתי, התקשורת היא המועלת הגדולה ביותר, כי זה תפקידה. היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אני קראתי את זה שפה היא לא היתה אפילו שפן. היא שיתפה פעולה בצורה שקשה לתאר. כל מה שלויתן הראה לנו כתבות בעיתונים, הם מדברים על ילד אחד, שני ילדים, מקסימום על 12 ילדים. אף פעם התקשורת לא שאלה בכמה ילדים מדובר, התקשורת לא שאלה איפה הילדים המאומצים, היא לא שאלה אף פעם מי עשה את זה והיא לא שאלה על כל המנגנון.
התקשורת ממש, ד"ר שוש מדמוני מנתחת את זה, שהתקשורת בנויה על סיפורים בודדים כדי שלא נחשוד שיש כאן משהו מערכתי ועם סיפור בודד אתה מזדהה רגשית ואתה לא מבין שזו בעיה לאומית.

השיטה השניה היתה – התימני הוא "האחר", הם אדישים לילדים שלהם, כל מה ששמענו מפרופ' סנג'רו, הם פרימיטיביים, לילדים יהיה יותר טוב. זה אחרת תימני, לא צריך להתייחס אליהם כאל בן אדם כמונו. אפילו דרישת ההורים לחקירה הוצגה כלא לגיטימית, הם אשמים שהם לא שמרו טוב על הילדים שלהם.

הדבר האחרון שד"ר מדמוני טוענת, שכדי להגיע לחשיפה, קבוצה מוחלשת בחברה לא תקבל גיבוי תקשורתי. היא לא תצליח לפרוץ. הרב עוזי משולם הצליח לפרוץ, כי זה היה נראה כאילו הוא אלים וגם שם אני נכנסת לפרשה. הייתי 3 פעמים ביהוד, מה שאני ראיתי באותו ערב היה שונה לגמרי ממה שאני חוויתי באותו יום. זה היה ערב ראשון שהתחלנו לשלוח מכתבים".

שואת ילדי הגזזת – ניסויים משפילים וממיתים בילדים בשם "טובת הילד"

זו השואה הפרטית שלי" , דבורה גינזבורג , 04/12/03 , מעריב

אלפים מעולי צפון אפריקה שטופלו בשנות ה- 50 בהקרנות נגד מחלת הגזזת סובלים ממחלות קשות

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד… כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם". בכתובית זו מסתיים הסרט 'ילדי הגזזת' שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה. הסרט עוסק באחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה.

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים – שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל

לראשונה בתולדות המדינה, נוצר סרט תיעודי העוקב אחר עולי ארצות ערב, בעיקר מצפון אפריקה, שנחשפו לקרני רנטגן כאמצעי "ריפוי" למחלת הגזזת. בסרט מועלות טענות קשות על קשר השתיקה סביב הנושא ועל תביעת הנפגעים להסיר את החיסיון על הפרוטוקולים של משרד הבריאות מאותה תקופה. הגזזת היא מחלת עור פטרייתית הגורמת לנשירת השערות ויוצרת התקרחות בקרקפת הנראית כאילו נגזזה. בגיל ההתבגרות נעלמת המחלה מאליה. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפאה בעזרת חומץ ותרופות שונות. בסוף שנות החמישים, עם העלייה ההמונית מארצות ערב, החליט משרד הבריאות להילחם במחלה. חלק מהעולים נדרשו לעבור את תהליך הריפוי עוד בארצות מוצאם, כתנאי לעליה ארצה. משפחה שסירבה לעבור את הטיפול נאלצה להתעכב עד שהתרצתה. בין הטיפולים שעברו העולים, גם בארץ, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. גם כאלו שלא לקו במחלה עברו את הטיפולים כאמצעי מניעה.

על פי הסרט, כל אחד מילדי העולים קיבל מנת קרני רנטגן ששווה ל-35 אלף פעמים צילומי רנטגן של היום. כך להערכת פרופ' פוירמן מביה"ח סורוקה. עוד נאמר בסרט כי חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, נסע לארה"ב והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות מארה"ב לטיפול בגזזת. סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות בשנים 58'-48', שנות הטיפול המאסיבי בגזזת, הסתכם בכ-60 מיליון לירות. לטענת היוצר, הסכום גויס לצורך ביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי נאסר השימוש בקרני הרנטגן לזמן ממושך. מהסרט עולה כי משרד הבריאות הפדרלי בארה"ב, אשר נאלץ להפסיק את המחקר על השפעת קרני הלייזר על חולי הגזזת בשל האיסור, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקר. מדינת ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים, מה שיביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני שקלים ארצה.שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלו עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, עסק במסע למיגור הגזזת.
האשמה חמורה נוספת מפנים יוצרי הסרט לפרופסור ברוך מודן, שהיה אחראי למחקר הגזזת שנמשך עד דצמבר .1960 בשנות ה-70 היתה בידו רשימה של עשרות אלפי מוקרנים. אם היתה הרשימה מתפרסמת כבר אז, טוענים היוצרים, היה אפשר ליידע את הנפגעים לסייע בגילוי מוקדם ואיתור מחלות, ולהציל חיים.עם התבגרותם החלו להופיע אצל העולים צורות שונות של מחלת הסרטן ומחלות הקשורות למערכת העצבים. בשל חוסר מידע על התיקים הרפואיים של המטופלים נחשדו חלקם בהתחזות והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.רק בשנת 1994 החלו מוקרני הגזזת להגיש תביעות נגד המדינה בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף בשל התיישנות ובשל הנימוק שזה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים, נימוק המוכח לטענת יוצרי הסרט כשקרי. נימוק נוסף של הממסד הוא שההקרנות נעשו בתום לב וכי המדינה לא ידעה על הסכנה שבקרינה.הכנסת, שחששה מתביעות נוספות, חקקה מיד את חוק הגזזת. היום, על פי החוק, לא רק שהמדינה אינה מודה באשמה אלא שולחת את הנפגעים לקבל פיצויים זעומים על פי קריטריונים של ועדות רפואיות מחמירות. הסרט מספר את סיפורם של 100 אלף עולים שה"טיפול" שקיבלו אז משפיע עליהם עד היום.

במשאיות למחנה בחיפה

"למעלה מ- 60% מהקורבנות מתגוררים בנגב", טוען דוד דרעי מבאר שבע, ממייסדי עמותת נפגעי הגזזת. "על פי המחקר שלנו רוב הקורבנות נמצאים במשולש של הנגב המערבי והמזרחי". עבור דרעי, הצורך לחשוף את הפרשה הוא תכלית חייו. במכשיר הפלאפון שלו מתקבלות כל יום עשרות פניות ורשימת הקורבנות שבידו הולכת ומתארכת. לדרעי, הסובל מגידול סרטני בראשו. אין צל של ספק שהקרחת, כמו גם הגידול הממאיר, נובעים מאותו טיול תמים, לכאורה, אליו נלקח בכיתה א'. הוא לעולם לא ישכח איך יום אחד, בבית הספר 'בר אילן' בבאר שבע, ביקשה המורה מהילדים לעמוד בטור עורפי. בחדר ניצבו גם אחות ורופא. המורה קראה בשמות התלמידים,"דרעי, בוזגלו, אבוטבול…", ואלו הופנו לקצה אחד של החדר. מי ששם משפחתו הסתיים ב'סקי', 'ברג' או 'ביץ' נשלח לקצה השני. בתום המיון הגיעו לשערי בית הספר משאיות רעועות והתלמידים הובלו למחנה עולים בפאתי חיפה בשם 'שער העליה'. המחנה היה מוקף גדרות תיל והילדים הסתובבו עם מספרים על הצוואר. "התרוצצנו שם כמו חיות, מכל צד צעקו 'אמא', 'אבא', אבל אף אחד לא שמע. הדמעות, הזיעה, שאריות המשחות שמשחו על הראש, הכל שי מש בערבוביה, היה ריח נורא של ליזול (חומר חיטוי). הכניסו אותי לחדר, מרחו לי על הראש משחה והכניסו למכונת ההקרנות, שנראה כמו מתקן אינקוויזיציה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לזוז. צעקתי עד לב השמים" מספר דרעי. אחרי שבועיים חזרו הילדים לבאר שבע. חצי שנה לאחר הטיול ההוא לא יצא דוד מביתו, הוא התבייש והאשים את אימו במשך שנים. הוא לא הבין איך מכל בני משפחתו רק הוא נפגע. הוא שירת בצה"ל 30 שנה ושרד את המלחמות הקשות. "היו לי חיים רגילים שעלו בהרבה מאמץ. חייתי במערכת הדחקות לא ברורה. ראיתי מסביב אנשים שהוקרנו ונפגעו ולא ידעתי מתי זה יגיע אליי". במחקרו המעמיק החל דרעי רק אחרי שנתגלה הגידול בראשו. עד היום הוא נאלץ לעבור הקרנות מכאיבות בתל השומר. "אני חושב כמה זה סימבולי שלפני 48 שנה המדינה כבלה אותי למיטה והקרינה עליי והנה היום אני מוצא את עצמי קשור בבית החולים על שם "שיבא" וחוטף הקרנות שמנסות לפתור את ההקרנות של אז".

אברהם ששון, בן 57 אבל נראה כבן 80. מבטו כבוי, הוא מתקשה בהליכה ונעזר במקל, שיערו נשר ברובו, והוא סובל מכאבים חזקים בעיניים ומלחץ דם גבוה. בגיל 48 עבר אירוע מוחי ולפני כחצי שנה עבר אירוע נוסף. "אני חי על כדורים" הוא מתאר בכאב. ששון עלה ב-1949 וגדל בבאר שבע ברחוב ההגנה. בגיל 7 נלקח ל"ריפוי" במחנה 'שנלר' בירושלים, מחנה צבאי שהוסב למחנה ריפוי לאלפים מילדי העולים. "יום אחד באו משאיות ולקחו אותנו, אמרו שיש לנו גזזת, לא הסבירו יותר מידי, אמרו שנוסעים לטיול. לקחו אותנו כמו שהעירייה אוספת כלבים מהרחוב".
גם ששון היה הילד היחיד ממשפחתו שקיבל את הטיפול, אחיו הצעיר הצליח לברוח מהמשאית. את מה שהיה במחנה 'שנלר' הוא מתקשה לשכוח: "שמו לנו ניילון בראש ויוד אדום. קרקפו אותנו, עשו לנו קרחות, הוציאו את השערות אחת אחת, אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו. שבועיים היינו שם, בנים, בנות, עשו את זה לכולם. בכיתי, זה היה סיוט". כשהוחזרו הילדים לבאר שבע, זכו לתגובות לעגניות, אפילו מהוריהם שלא ממש הבינו מה היה בירושלים, ובתמימות של עולים חדשים האמינו לממסד שהכול נעשה לטובת הילדים. ששון לעולם לא התאושש מהחוויה ההיא, הוא הסתגר בתוך עצמו, בטחונו העצמי אבד לו לעד והיום הוא שבר כלי.

במשפחתו של ציון אלקובי מבאר שבע היכה המוות ללא רחם. רק לפני שבועיים נפטר אחיו הבכור , כתוצאה מאירוע מוחי. בין השנים 1980-1988 איבד ציון שבעה מבני משפחתו, כולם לקו בראשם. דודתו, חנה אלקובי, נפטרה בגיל 36 מגידול במוח. חודשיים לאחר מכן נפטר אחיה יצחק, ,48 מגידול זהה. ביום השנה למותה של הדודה נפטר הדוד שלום, ,52 כתוצאה מגידול סרטני. מחול המוות נמשך וביום השנה למותו של שלום נפטר אח נוסף, אביו של ציון, יעקב אלקובי בן .54 שנה לאחר מכן נפטר, רפאל .43 לא עברה שנה ואברהם, ,48 ואליהו, ,50 אחי האב, נפטרו. הדוד מרדכי שנפטר מגידול סרטני בגיל 52 בשנת 1988 סגר את המעגל. במשפחה המורחבת ייחסו את מכת המוות לעין הרע. "היינו משפחה תוססת, של זמרים, בדרנים, הלכנו לרבנים והם אמרו לנו 'תתפזרו בארץ שלא יהיה עליכם עין הרע', אז המשפחה התפזרה, לחיפה, לקרית גת, לבאר שבע. נאחזנו בזה, האסימון לא נפל במשך שנים, היינו תמימים ומאמינים". ציון מספר כי את ההקרנות עברו דודיו וארבעה מאחיו הגדולים עוד במרוקו, אמרו להם שזה טיפול במחלה שנקראה 'טוניה', הוא עצמו לא טופל. "לקחו את האחים שלי לתלישת שיער בעודם ממררים בבכי, אני משווה את זה לאותם ילדים שהובלו כצאן לתנורים באירופה. אחיי אומנם לא הובלו למוות באופן מיידי אלא 40 ,30 שנה לאחר מכן. זו השואה הפרטית שלי. אנחנו יושבים שבעה ומסתכלים אחד על השני, מנסים לנחש מי הבא בתור". מאז שגילה, לטענתו, באמצעות תחקירני הסרט, כי הקרנות הרנטגן הם המקור לכל האסונות שפקדו את משפחתו, החליט לא לשתוק עוד. "התרגלנו עם הזמן שכל מה שקשור אלינו כספרדים, מרוקאים, צריך לטייח, אם אתה מתחיל לדבר אז אתה מרוקאי בכיין. לא עוד. אני כועס על המדינה, על מרוקו ועל אמריקה. אני כועס על הטיפול המזלזל של הוועדות הרפואיות, הראש של אחי שרוף לגמרי, נשארו לו כמה קצוות, בוועדת הגזזת הוא טעה בתאריך ההקרנה, הוא היה ילד, דחו אותו ומאז אין לו הזדמנות נוספת. זה בושה וחרפה, הם מתייחסים אלינו בזלזול, לא כמו אל בני אדם".

לאילנה פחימה, ,52 אם לשישה וסבתא ל-,18 יש רק שאלה אחת: למה הרסו לה את החיים? היא סובלת מחוסר שיווי משקל וכאבי ראש איומים שתוקפים אותה לעיתים תכופות. שיערה הלבן והדליל אינו מכסה את הצלקות הארוכות בקרקפתה. כל בני משפחתה, 12 אחיה, הוריה, כולם עברו במרוקו את התהליך המכאיב, בבית החולים לילדים בקזבלנקה. "לקחו אותנו כמו עדר של כבשים", היא מספרת, "סגרו מאות ילדים בגדר והכניסו אחד אחד אל מתחת למכונה. עמדו שם שני שחורים גברתניים שרק מלראות אותם מתנו מפחד. אם מישהו היה מצייץ היו מכניסים לו אגרוף. תפסו אותנו בכתפיים והושיבו אותנו על הרצפה עם הראש בין הרגליים. מרחו לנו שעווה רותחת ומסריחה על הראש וקרקפו אותנו בצורה הכי אכזרית. שמו שעווה, אחר כך בד, ואז משכו… אני בכיתי והאחים שלי בכו, היה שם צרחות כמו בבית מטבחיים. השחורים תמיד דיברו בצרפתית וצעקו לנו 'תסתמו את הפה יהודים מלוכלכים', ככה בלי רחמנות. היה לי שיער בלונדיני מסולסל וארוך, אחרי הטיפול באתי לארץ קרחת עם מטפחת כמו איזו מסכנה שיצאה מן הגיטו".
כשהגיעה המשפחה לארץ החלו להתגלות ההשלכות של ההקרנה. אביה החל מאבד את הכרתו לעיתים תכופות. פעמים היה מתפרץ ושובר חפצים ללא שליטה. הוא אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. המשפחה התגוררה בבתי השיכון הראשונים בבאר שבע. אילנה ואחיה, שנשלחו לבתי הספר בעיר, לא יכלו להתרכז בלימודים. את יכולת הריכוז שלהם איבדו בבית החולים במרוקו. "לא היינו יכולים לשבת רגע אחד, היינו עסוקים בהשפלות, במטפחות, בכובעים, הרגשתי כמו ליכלוכית, העליבו אותי, ה רביצו לי. אחים שלי היו נערים יפי תואר ולא היו מעזים לדבר עם בחורות עד שגדל להם השיער".
אמה נפטרה מצער בגיל ,60 עד יום מותה לא הפסיקה לבכות ולא השלימה עם ההשפלה. מאז הכאב והסבל שוכנים דרך קבע בבית המשפחה, "אחד האחים שלי מתמודד כעת עם גידול סרטני בראש, אחר פניו הצטרעו מההקרנות, אחותי שהיתה יפיפייה מצאה את עצמה בבית חולים לחולי רוח, כל השנים היפות נלקחו ממנה, אח אחר הוא קטוע רגליים ואבא חולה נפש". לדידם לא הייתה זו הארץ המובטחת. "אין שום פיצוי בעולם שיחזיר לי את הנעורים שנלקחו ממני". היא גם מאשימה את עצמה על הדרך בה גדלו ילדיה, על העוול שגרמה להם שלא באשמתה: "הייתי נתקפת בכאבי ראש, הרגשתי כמו שקומקום רותח על הראש שלי, הייתי מתפרצת, הילדים פחדו ממני כאילו מפלצת מגיעה הביתה. הייתי הולכת לאינספור צילומים, והרופאים אמרו לי שאני משוגעת, שאין לי כלום". אבל פחימה לא שקטה עד שגילתה את הסיבה למכאוביה. "אני לא יודעת אם לקלל או לברך אותו אבל ד"ר הלמוש מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע אמר לי לפני מותו שהכל בא מההקרנות שקבלתי בילדותי".

בשבוע שעבר הגיעו חלק מהנפגעים לוועדת הבריאות העבודה הרווחה של הכנסת. הוועדה התכנסה בשל הצעת משרד האוצר שנפגעי הגזזת יקבלו פיצוי רק מיום הגשת תביעתם ולא מיום תחולת חוק הפיצוי לנפגעים (1995). בעקבות הסרט הודיעו חברי הוועדה על התנגדותם להצעה וקראו למשרד האוצר למשוך ידו ממנה. ארבע שנים נמשכה עשיית הסרט שעלה ליוצריו 30 אלף דולר, ומומן גם מתרומתם של הנפגעים עצמם. דוד בלחסן ואשר נחמיאס, מורים במרכז לתקשורת בדימונה, שימשו כתחקירנים וליוו את הסרט מתחילתו ועד סופו. אף קרן לעידוד קולנוע לא ראתה לנכון לסייע ליוצרים בהפקת הסרט. המטרה העיקרית שלשמה נוצר היא לגרום לפתיחת הארכיונים של משרד הבריאות "השתיקה והסגירה של הארכיונים מלמדת שיש להם משהו להסתיר", סובר דודי ברגמן, מפיק הסרט ומנהל המרכז לתקשורת בדימונה. מטרה נוספת היא להגיש תביעת נזיקין מחודשת נגד המדינה ולערער על הקביעות שנקבעו בחוק ב-.95 "אנחנו רוצים שהממסד יתייחס למוקרנים בצורה יותר אנושית, שהם יקבלו פיצויים שיכולים להציל להם את החיים, שיממנו להם טיפולים פסיכיאטרים", אומר בלחסן. נכון לעכשיו לא שודר הסרט בטלוויזיה. ברגמן מסביר כי מדובר בחשש לפתוח תיבת פנדורה. במקר ים אחרים נתקל בחוסר התעניינות מצד חלק מהרשתות או בטענה שמדובר במהומה על רקע עדתי. בינתיים מבטיח ברגמן כי הסרט יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. ובקרוב גם בארצות הברית, צרפת וגרמניה. (ההקרנה הבאה תתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק שדרות).דוד בלחסן נחוש בדעתו למצות את התחקיר על הגזזת, בין השאר הוא מתכוון לבקר גם בקונצרן 'פיקר', שסיפק את מכשירי הרנטגן, ובמשרד הבריאות האמריקני. "אני לא מאמין לתזת התם של הממסד, מי שעשה משהו בתום לב לא היה מסתיר אותו". לבלחסן, כמו לצופים נשארו סימני שאלה רבים. מדוע המדינה אינה מאפשרת גישה לארכיוני משרד הבריאות? מדוע בכירי המשרד דאז סירבו להתראיין לסרט? האם המדינה נפלה קורבן? האם ארצות הברית אשמה? מדוע, לדברי ברגמן, מנסה משרד הבריאות למנוע, לכאורה, את הקרנת הסרט? מה יש להם להסתיר? יום יבוא, וגם שאלות אלו תבואנה על פתרונן.

חוק הגזזת

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יזם את חוק הגזזת ב-1995 מתוך מפגש עם הנפגעים "המדינה התנגדה לחוק אבל הוא עבר, אחרי שנה של דיונים. מאז שיצא החוק הצליחו אלפים לקבל פיצויים ותמיכה".מה מציע החוק לנפגעי הגזזת?"זו פעם ראשונה שחוקק חוק בישראל שבו אין צורך להוכיח קשר בין הפגיעה ובין הנכות. הקצבה שנקבעה בחוק היא אחת הקצבאות היחידות שאינה מבטלת זכאות לקצבה אחרת שמגיעה לנפגעים".מה דעתך על הטענה שהטיפול בגזזת היה ניסוי במימון אמריקאי?"זוהי אמירה חדשה שהושמעה. אין לי עובדות להצביע על כך שהיא נכונה".מה דעתך על יחסן של הוועדות הרפואיות לנפגעים?"היחס לא טוב. למדינה יש שיטה שהיא לא מקיימת את החוקים של עצמה. לצערנו, אחת הבעיות הקשות במדינה היא הפער בין מטרת החוק ליישומו. החוק גם דיבר על הקמת מכון לטיפול בגזזת אבל הוקמה רק מחלקה בתל השומר".ההסתדרות, בעדודו של עמיר פרץ ייחדה משרד למלכה כהן, יו"ר עמותת נפגעי הגזזת, לאחר שהעמותה התקשתה לקבל סיוע מגורמים אחרים.

התעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים – מאמר מאת ענבל בראון

המאמר למה זה קורה , ענבל בר און , news1 , יולי 2009

בשבועות האחרונים נחשפה כאן השתלשלות חמורה של פרשת האשפוז הכפוי של הנער בן ה-13: חשד לאונס. הכיצד מקרי ההתעללות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים רבים כל כך? האם יש קשר לפגיעה המובנית באשפוז כפוי בריבונות האדם על גופו?

במסגרת חשיפת 'פרשת האשפוז הכפוי הבלתי חוקי' של נער בן 13, באתר זה, נחשפה השתלשלות חמורה ונוספת של הפרשה: חשיפה של חשד לאונס הנער בידי עובדי בית החולים זיו בצפת, חשד אשר לפי מה שפורסם ונחשף כאן, טופל ברשלנות תוך אי-קיום הנהלים לטיפול בחשדות לעבירות מין כלפי קטינים. בשלב זה לא ידוע אם החשד נכון והדברים נבדקים. ובכל זאת, חשד זה אשר מועלה על-ידי אמו של הנער מצטרף לשורה ארוכה של מעשי אלימות אשר בוצעו כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, ואשר נחשפו במהלך העשור האחרון בכלי התקשורת:


כך לדוגמה באוגוסט 98' נחשפה במקומון החיפאי `העיר` פרשיית אלימות קשה של אנשי צוות כלפי כלואים-פסיכיאטרים בבית החולים `טירת הכרמל`. דובר על פציעתם של שני אנשים בידי הצוות, שנחקר במשטרה.

ב-19 במרס 2000 פורסמה בעיתון הארץ ידיעה מאת דוד רטנר לפיה ב-16 במרס 2000 הגיע גבר בן 47 למרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, מלווה באחיו, על-מנת להתאשפז. לפי הידיעה נפטר אותו אדם, למחרת היום, בעקבות "ניסיון השתלטות" של אנשי הצוות הרפואי.

באוגוסט 2002 נחשפה בעיתונות פרשייה של אלימות אשר הפעיל אח מ`אברבנאל` בשם סמיון חיות, כלפי מאושפזים רבים בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. האלימות כללה אונס, מעשי סדום, האכלה בכוח, שבירת צלעות לאחד המאושפזים, הטחת הראש בקיר. האלימות נמשכה כ-8 שנים, תחת מעטה של קשר שתיקה האופייני למוסדות כוללניים. מתוך הכתבה: "סמיון חיות, אח סיעודי בבית החולים אברבנל, חשוד באונס ובהכאת חולים שהיו תחת השגחתו. בין היתר שבר את צלעותיו של אחד החולים והטיח את ראשו של אחר בקיר. למה אף אחד לא התלונן? 'כולם פחדו ממנו, הוא ענק ששוקל 140 קילו', סיפרו במשטרה".

בינואר 2005 נחשפה פרשת התעללות בחוסים בבית החולים `איתנים`. בפרשת ההתעללות החמורה דובר בין היתר גם על השפלות בעלות אופי מיני, מניעת סיפוק צרכים בסיסיים של החוסים, התעללות נפשית, לעג ועוד.

בתאריך 14.05.07 פורסמה ב- ynet כתבה על אלימות מזעזעת אשר הופעלה כלפי מאושפז במוסד פסיכיאטרי: "המשפחה הזדעזעה: פגוע הנפש נכפת ונפצע". הכתבה מתארת כיצד "באשפוזו האחרון, כך על-פי תלונה שהוגשה למשטרה, הוא נקשר בכוח למיטתו בבית החולים הפסיכיאטרי 'לב השרון' עד שנוצרו בידיו וברגליו פצעים עמוקים ומוגלתיים". פרשה זו סוקרה גם בתוכניתו של עמנואל רוזן, קופסא שחורה.

ביום 11.09.07 פורסמה בעיתון מעריב כתבתן של הילה אלרואי ואלה הר-נוי, "גיהנום במחלקה הסגורה", שם סופר על ה"תנאים" בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה אשר חשף דוח בן 200 עמוד שנכתב על-ידי ועדה שהוקמה בדצמבר 2006 על-ידי מנהל בית החולים פרופ' אילן מודעי ז"ל, לאחר שהתקבלו תלונות מחולה שהיה מאושפז במחלקה. הכתבה מתארת בין היתר "המתנה משותפת בעירום בתור למקלחת, תלונות על כאבים שאינן נענות, שעות ארוכות עם חיתולים מלוכלכים, דחיפות, גרירות, השפלות וצעקות, כל אלה היו כמעט חלק קבוע בשגרת יומם של המאושפזים בבית החולים הפסיכיאטרי 'שער מנשה' שליד פרדס חנה".

תוכנית של עמנואל רוזן, אשר שודרה בערוץ 10 במרס 2008, חשפה התעללות בבני נוער במוסד הפסיכיאטרי איתנים.

ריבוי המקרים מלמד כי מדובר בתופעה, ולא בארועים מקריים או נקודתיים.

בכתבתו של רן רזניק בהארץ מיום 28.05.04, "אווירת פחד וטיפול כושל בבתי חולים פסיכיאטרים" נכתב:

"חולי הנפש סובלים גם מאלימות פיסית ומילולית קשה מצד הצוות הסיעודי ומצד מטופלים אחרים. במחלקות קרו מקרי גניבה רבים, והשימוש בסמים בהן שכיח (נמצא כי מנהלי בתי חולים לא מצליחים להשתלט על הכנסת הסמים למוסדותיהם). החולים סובלים גם מפגיעות מיניות, מקשירה בלתי מוצדקת בניגוד להוראות החוק ומענישה בלתי הולמת, הכוללת איומים בלתי חוקיים על קשירה, הגבלת תנועה, איומים בהעברה למחלקה הסגורה. בנוסף, דווח על צוות שהעיר חולים על-ידי משיכת השמיכה מגוף החולה ועל חולה שהתלונן שפנה לאחות במחלקה ו'נענה שאם לא יפסיק היא תקשור אותו'".

פגיעה באוטונומיית הרצון

מתעוררת שאלה – מדוע שיעור האלימות כלפי אנשים המאושפזים במוסדות פסיכיאטרים, חלקם בכפייה, הוא כה גבוה (ניתן להניח כי קיימת אלימות נוספת שאינה נחשפת, משום שהמאושפזים הכלואים במקום והנתונים למרותו של הצוות חוששים להתלונן)?

חוק העונשין, התשל"ז – 1977 מגדיר תקיפה כך:

378. תקיפה – מהי

המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זו תקיפה; ולעניין זה, הפעלת כוח – לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות.

אינוס מוגדר כך בחוק העונשין בין היתר כ"בעילת אישה שלא בהסכמתה החופשית" (ההדגשות אינן במקור).

הדגש הן בעבירת האינוס והן בעבירת התקיפה, מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, הינו על "שלא בהסכמתו/ה החופשית", שכן קיום יחסי מין הינו דבר שנעשה ברגיל באופן יומיומי בין אנשים, ומה שמבדיל בין ה'דבר המענג ביותר' לבין ה'דבר הנוראי ביותר', הינו הרצון החופשי או יותר נכון היעדרו: באותו אופן, אנשים יכולים 'לחטוף' מכות כואבות מרצון, וזו לא תהא תקיפה (לדוגמה במסגרת ספורטיבית), אך נגיעה, ולו קלה, באדם בניגוד לרצונו תיחשב כתקיפה. חשין כבר קבע בפסק דינו בעניין טייב ( ע"פ 161 ,115/00 אריק (מוריס) טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 289 (2000)) כי:

עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על האני. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי-מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית. הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל-עוד לא תפלוש לשדה הזולת).

מה שהופך אם כן נגיעה לתקיפה ומעשה מיני לאינוס, הינו הפקעת רצון הזולת, או פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו.

אלימות בחסות החוק

אישפוז כפוי הינו פלישה לגופו של הזולת בניגוד להסכמתו, על-ידי כפיית טיפולים פסיכיאטרים שאינו חפץ בהם, עליו. בפועל, זוהי אלימות ממוסדת שמופעלת כלפי אזרחים מכוח חוק. עצם העובדה שהפלישה לגופו ולנפשו של הזולת מכונה 'רפואה' אינה צריכה להטעות: הפסיקה הגדירה טיפול רפואי בניגוד לרצונו של אדם כתקיפה (ראה לדוגמא: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, תק-על 99(3), 574).

גם עצם העובדה שהדברים, בחלקם, נעשים מכוח חוק, אינם צריכים להטעות: במאה ה– 19 עבדות הייתה חוקית לחלוטין, ועד לפני כמה עשורים גבר היה יכול לאנוס אישה, כל עוד היא הוגדרה בחוק כאשתו ה'חוקית'.

גם עצם העובדה שחרף הפרקטיקה האלימה, הרטוריקה הינה "טיפולית", אינה צריכה להטעות. לכאורה, תכליתו של אשפוז כפוי הינה "ריפוי" הנפש. אך האם כפייה ואלימות כלפי הזולת עולים בקנה אחד עם "ריפויו" הנפשי?

השופט חשין, בפסק דינו המאלף בעניין טייב תיאר את עבירת האינוס כך:

פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת-במאוד. פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.

הכיצד ייתכן שפלישה בכוח לגופו של אדם, כזו אשר "רומסת את האני" ואשר "דורסת את הכבוד" יכולה לרפא איזושהו אדם? אם הפרקטיקה במוסדות פסיכיאטרים כוללת פלישה בכוח לגופם של המאושפזים בכפייה (קרי- הפעלת אלימות), אין תימה שלעיתים האלימות ה"חוקית" גולשת לשוליים של אלימות בלתי חוקית. כאשר אנשי הסגל במוסדות פסיכיאטרים מקבלים מסר ולפיו גופם של המאושפזים בכפייה הכלואים שם אינו שייך להם, והסגל יכול לפלוש (רפואית) לגופם בניגוד להסכמתם, אין תימה שלעיתים הפלישה לגופם של המאושפזים בעל-כורחם גולשת גם לצורת אחרות, לא רפואיות. הרי אין למאושפזים בכפייה זכות על גופם…

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל – בת ים

קישורים:

  • אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"הכתבה  אושפזה 5 ימים באברבנאל בת ים ללא סיבה: "החולות חיות בפחד"  , עמנואל רוזן , ערוץ 10 , ספטמבר 2012נטלי קארין לב הייתה זקוקה לטיפול פסיכיאטרי עקב מחשבות אובדניות. למרות שהסכימה לאשפוז, דבר לא הכין אותה למחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש הקשה בארץ "אברבנאל", וליחס המזעזע שקיבלה מהצוות המקצועי, המתעמר ומתעלם מהחולים. "כל בית חולים, במיוחד פסיכיאטרי, הוא מקום רע, אני מקווה שהרע במיעוטו", אמר מנהל בית החולים…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות… 
  • פשעי הרווחה והפסיכיאטריה – משרד הרווחה משתמש בבתי חולים פסיכיאטריים כ'חדר המתנה' לפנימיות – אוקטובר 2010 – הצביעות והחזירות של מוסדות הרווחה – למרות אלפי מוסדות חוץ ביתיים, סוגי פנימיות: פוסט אשפוזית, טיפולית, חינוכי, שיקומי, .. מלכ"ריות, רשות חסות הנוער, .. אומנה, הוסטלים… – כאשר נדרשים מוסדות אלו לתת מענה טיפוסי למקרה שאליו יועדו, מתברר כי הם לא זמינים…

הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות – פסיכיאטר מחוזי ד"ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 – עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובבשימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, "קשר השתיקה של הרופאים" וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד"ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד"ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר – ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד"ר מיטרני – כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה – הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד"ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב "מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד" וכן "אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה".
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: "נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.")
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: "הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב"גהה", העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז".

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה "נחוצה באופן סביר" מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין – עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט "קשר השתיקה של הרופאים" ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, "גובל בפלילים" אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.

קישורים:

ילדים חוסים נאנסו במעון של אקי"ם בשרון – משרד הרווחה מטייח ומאשים את הורי החוסים

שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג - טיוח תחקירי אונס ילדים בפנימיותנערה חוסה במעון של אקי"ם בשרון נאנסה על ידי אחד מעובדי המעון. היא גם נדבקה ממנו באיידס. אבל, למרות הכל, ועדת בדיקה של משרד הרווחה קבעה שהאשמים הם דווקא הורי החוסים במעון

הכתבה שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס – וההורים מואשמים , חיים ריבלין , חדשות 2 , יולי 2010 ,

הוריה של ע', חוסה במעון אקים למפגרים, עדיין לא מעכלים. לפני כשנתיים התבשרו שבתם נאנסה על ידי המטפל שלה במעון אקים בשרון, ונדבקה באיידס. כעת ההורים מגלים כי ועדת הבדיקה שהוקמה במשרד הרווחה לחקור את הפרשה, מצאה דווקא אותם – אשמים במצב.

חבר ועדת הבדיקה הטיח דברים קשים בהוריה של ע', בפגישה שהתקיימה עם סיום עבודת הוועדה לפני כמה חודשים. לא הנהלת המעון, לא אקים שמפעיל את המקום, ודאי שלא משרד הרווחה שאמור לפקח על הנעשה שם – איש מהם לא אשם. "ההורים", נכתב בדו"ח, "היוו מוקד לחץ בלתי פוסק על הצוות, וזו הסיבה, לדעת חברי הועדה, למצוקה שאפשרה את המקרה".

האונס התגלה לפני כשנתיים, כששני חוסים במעון פתחו סימני מחלה. בדיקה העלתה כי הם נדבקו באיידס. בתום חקירת משטרה נעצר מאיר אבוהי, שהיה מטפל במקום, בחשד שאנס את השניים. כעת, מגלים אנשי משרד הרווחה, אפשר שהוא פגע בחוסים נוספים.

הנהלים לא השתנו

לאור הממצאים הללו, אפשר היה להניח שמשרד הרווחה ישנה נהלים ויגביר את הפיקוח על העובדים שמועסקים במעונות לחוסים, אולם בחדרי חדרים מודים בכירים במשרד הרווחה שזה לא קורה. לא רק שלא נעשות בדיקות תקופתיות לעובדים, במשרד הרווחה מודים שהם לא מצליחים למנוע ממטפלים אלימים לשוב ולפגוע בחוסים.

מאקי"ם נמסר הערב בתגובה לכתבה: "האגודה יזמה תיקון בחוק, המחייב אדם הרוצה לעבוד עם אנשים עם פיגור שכלי להביא אישור מהמשטרה שלא ביצע עבירות מין. בעקבות המקרה, יוזמת אקי"ם הרחבה של החוק כדי שיחייב אישור גם לגבי היעדר עבירות אלימות".

מוסד של אקים: שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס - וההורים מואשמים

קישורים:

עבדים ברהט: 'טרנזיטים מלאי ילדים בגובה מטר' – מערכות החינוך והרווחה ידעו אך לא נעשה דבר

ילדים בעבדות- למצולמים אין קשר לכתבההכתבה עבדים ברהט: 'טרנזיטים מלאי ילדים בגובה מטר' , אילנה קוריאל ויעל ברנובסקי , 03.06.10 , ynet

ברהט לא הופתעו לשמוע על הילדים הקטנים שהועסקו במושבי האזור – מערכות הרווחה והחינוך היו מודעות, ומועצת העיר דנה בתופעה. גם במושבים התופעה היומיומית מוכרת: "כואב הלב לראות אותם בחממות". אחד החקלאים סיפר על אב מרהט שניסה "לשווק" לו את ילדיו: "הם לא רוצים ללמוד אז הם עובדים"

כולם ידעו על הילדים העבדים, אבל זמן רב חלף בטרם מישהו פעל. בדרום סוערות הרוחות בעקבות חשיפת ynet אתמול (יום ד'), לפיה ההמשטרה בודקת חשד כי ילדים קטנים תושבי העיר רהט, הנמצאים במסגרת חינוך חובה, מועסקים בתנאי עבדות במקום ללמוד, ואף סופגים מכות, צעקות ויחס פוגעני ממעסיקיהם היהודים ביישובים באזור.

יחד עם זאת, למרות הזעזוע, קשה לומר שמישהו הופתע. דן (שם בדוי) אחד מחקלאי האזור, סיפר בשיחה עם ynet כי הוא מכיר את התופעה של ילדים קטנים העובדים בחקלאות שנים רבות, ולדבריו אף פנה לרשויות ונענה שהעניין יטופל, אך הדבר לא קרה.

"ראיתי את התופעה הזו יום יום במושבים לידי", סיפר. "הם באים עם טרנזיטים מלאים בילדים בגובה של מטר, וממש כואב לראות אותם עובדים בחממות, מרימים ארגזים, גם אליי הם הגיעו והציעו שאעסיק אותם, אך סירבתי. לפעמים זה אפילו אבות של כמה מהילדים. כמה פעמים ניסיתי לפנות אליהם ולומר שעדיף שישלחו אותם לבית הספר, אך הם ענו שהילדים לא רוצים ללמוד, ולכן הם עובדים".

"זו תופעה שנמשכת שנים", הוסיף. "זו פשוט זוועה שיש חקלאים שמוכנים להעסיק אותם. מדובר בילדים קטנים, זו ממש זוועה. פניתי לרשויות והבטיחו לי לטפל בתופעה, אבל דבר לא קרה. שמחתי היום לראות את הפרסום, ואני מקווה שאולי עכשיו זה יעזור והתופעה הנוראית הזו תיפסק". אותו חקלאי יצר אתמול קשר עם המועצה לשלום הילד, ומסר דיווח על כל הידוע לו בפרשה.

"מדובר ב-30 ילדים. נשלבם חזרה במערכת החינוך"

גם ברהט עצמה לא נדהמו מהפרסום. "התופעה ידועה", אמר בשיחה עם ynet ראש העיר, פאיז אבו סהיבן. לדבריו, מדובר בסדר גודל של כ-30 ילדים, בני שמונה עד 15. "כששמעתי על המקרה התקוממתי כאיש חינוך (אבו סהיבן היה היה מנהל בית ספר – א.ק). מדובר בכמה משפחות בודדות שעושות זאת בגלל מצוקה כלכלית. יחד עם זאת, המצוקה שלהן לא פוטרת אותן ממתן חינוך לילדים שלהם". עוד סיפר כי העירייה הצליחה להחזיר כמה ילדים לבתי הספר, ופועלים כדי להשיב את כולם. "חובתנו לתת לילדים האלה חינוך".

ראש אגף הרווחה ברהט, סעיד אל עוברה, סיפר כי הפרשה התגלתה בעקבות תלונה אנונימית שהופנתה למועצה לשלום הילד. הוא לשמור על עמימות בנושא, והסכים רק לומר כי "המשטרה כעת עושה את עבודתה וחוקרת את המקרה. אנחנו מתייחסים לסיפור בחומרה. כשיהיו לנו פרטים אודות הילדים שנשרו ממסגרת הלימודים אנחנו נבנה תוכנית התערבות מקיפה כדי לשלבם חזרה במערכת החינוך". רצונו של ראש אגף הרווחה לשמור על הפרשה בשקט מתיישבת עם החקירה הסמויה שעדיין מנהלת המשטרה, מתוך חשש שהעיסוק התקשורתי בנושא יפגע בחקירה.

"זה יכול לפגוע בעתיד הילדים", התריע יו"ר ועד הורים של אחד מבתי הספר היסודיים ברהט. "הזמן רץ, ואם הילדים לא ילמדו – מה יהיה? אני תומך ורוצה שכל הילדים שלנו ילמדו ויהיו להם ציונים טובים ויהיו להם חיים טובים יותר, שיהיו עורכי דין ורופאים. חבל על הילדים. אנחנו צריכים שהם ילמדו ותהיה להם מסגרת".

חבר מועצת רהט, אחמד אבו מדיעם, המתגורר באחת השכונות שמהן נשלחו ילדים לעבודה, סיפר כי לפני כחודשיים נערך דיון במועצת העיר דיון בנושא נשירת צעירים ממערכת החינוך, בו השתתפו גם גורם ממשרד החינוך ונציגי בית הספר והשכונות. אז התגלתה התופעה. "גינינו את התופעה", אמר אתמול. "מדובר בתופעה שלילית וצריך להיאבק ולטפל בה. זו עבודה קשה ויש לערב גם את המשפחות".

"קשר שתיקה": טענות נגד שירותי הרווחה ומשרד החינוך

במועצה לשלום הילד התקבלו אתמול עוד שיחות טלפון רבות מהחקלאים באזור. "כל הטלפונם שקיבלנו הבהירו, כי מימדי התופעה גדולים מהמשוער", אמר מנכ"ל המועצה, יצחק קדמן. "מצערת העובדה שקיים קשר שתיקה. יותר מדי אנשים, גם אזרחים וגם בעלי תפקידים ברשויות – ידעו וראו וכולם העדיפו להתעלם. זה לא פחות חמור מעצם קיום התופעה המחרידה".

ל-ynet נודע, כי כבר לפני שלושה חודשים פנתה יועצת חינוכית של בית הספר לעובדת סוציאלית במועצה, וסיפרה לה על היעדרות הילדים מבית הספר. העובדת הסוציאלית הבהירה כי העניין אמור להיות מטופל על ידי קצין ביקור סדיר של משרד החינוך, ולא על ידי שירותי הרווחה. כלומר, במידה ושירותי הרווחה של המועצה היו מטפלים כראוי, כבר לפני יותר משלושה חודשים היה ניתן למנוע את התופעה.

מנהל אגף הרווחה מסר בתגובה לטענות כי "זה אינו תפקיד שירותי הרווחה. היועצת החינוכית הייתה צריכה לפנות למחלקת החינוך של העירייה. אנחנו לא הכתובת הנכונה".

ממשרד החינוך מחוז דרום נמסר בתגובה, כי מיד עם קבלת הדיווח על היעדרות של קבוצת תלמידים מבית הספר, החל קצין ביקור סדיר לטפל בעניין, בהתאם לנהלים: "קצין ביקור סדיר, מחנכי התלמידים ומנהל בית הספר קיימו שיחות עם הורי התלמידים וביקורים בביתם, אך לא זכו לכל שיתוף פעולה מצד ההורים. יצוין, כי הקצין פנה ליועץ המשפטי ולמנהל מחלקת החינוך של הרשות המקומית, התריע בפניהם על סירובם של ההורים וביקש התערבותם בנושא".

עוד מוסיפים במשרד החינוך, כי "גורמי מקצוע מטעם משרד החינוך והרשות המקומית פעלו במטרה להשיב את התלמידים לבית הספר. בין השאר, קיימו דיון בהשתתפות הגורמים המעורבים ונציגי המשפחות. משלא צלחו גם ניסיונות אלה, ביקש משרד החינוך מהרשות המקומית, האמונה על אכיפת חוק חינוך חובה, לפעול באופן מיידי, במסגרת הכלים המשפטיים העומדים לרשותה, על מנת להבטיח את ביקורם הסדיר של התלמידים בבית הספר. במקביל הוגשה תלונה במשטרה".

קישורים: