בית סוהר נווה תרצה – עתירה נגד הגבלות על פגישת אסירות עם עו"ד – 26.11.2003

עתירה נגד הגבלות על פגישת אסירות בנווה תרצה עם עו"ד , 26 בנובמבר 2003 , מאתר האגודה לזכויות האזרח

ב-26.11.03 הגישו האגודה ושלושה ארגונים נוספים עתירה לבג"ץ נגד הגבלות על פגישת אסירות בנווה תרצה עם עו"ד – איסור על קיום פגישות בו זמנית עם אסירות מפלגים שונים, איסור על קיום פגישות עם עו"ד בימים של ביקורי משפחות ועיכובים בלתי סבירים בכניסת עו"ד לבית הסוהר

להורדת העתירה בקובץ pdf הקלק כאן

בג"צ 10471/03 – בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק

העותרים:

1. האגודה לזכויות האזרח בישראל
2. רופאים לזכויות אדם
3. הוועד הציבורי נגד עינויים
4. נשים למען אסירות פוליטיות

ע"י ב"כ עוה"ד סוניה בולוס ו/או דן יקיר ו/או דנה אלכסנדר ו/או הדס תגרי ו/או אבנר פינצ`וק ו/או מיכל פינצ`וק ו/או עאוני בנא ו/או לילה מרגלית ו/או פאטמה אל-עג`ו ו/או באנה שגרי-בדארנה ו/או שרון אברהם-ויס ו/או נעה שטיין ו/או עודד פלר

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל
שד` הנדיב 9, חיפה 34611
טל`: 8348876-04; פקס: 8348878-04

נגד
המשיב:

שירות בתי הסוהר
ת"ד 81, רמלה

מוגשת בזאת עתירה למתן צו על תנאי, המורה למשיב לבוא וליתן טעם כדלקמן:

1. מדוע לא יאפשר לאסירות ביטחוניות בבית הסוהר נווה תרצה, השייכות לקבוצות ולפלגים שונים, להיפגש בעת ובעונה אחת עם עורכי דינן;

2. מדוע לא יאפשר לאסירות ביטחוניות, השוהות בבית הסוהר נווה תרצה, להיפגש עם עורכי דינן בימים, בהם מתקיימים ביקורי משפחות;

3. מדוע לא יאפשר לעורכי דין, הבאים לבקר אסירות ביטחוניות בנווה תרצה, להיכנס לבית הסוהר ללא עיכובים בלתי סבירים.


בקשה לדיון דחוף

המגבלות, שמוטלות כיום על עריכת מפגשים בין אסירות ביטחוניות לעורכי דינן, פוגעות באופן קשה בזכות היסוד של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן. זכות זו זכתה למעמד חוקתי, והיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאור הפגיעה הקשה והמתמשכת בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע דיון דחוף בעתירה.


ואלה נימוקי העתירה:


פתח דבר

1. עניינה של עתירה זו הוא מניעת כניסתם של עורכי דין, המייצגים אסירות ביטחוניות, לבית הסוהר נווה תרצה (להלן: בית הסוהר) באופן סדיר, וזאת עקב הוצאתו של נוהל פנימי, אשר מונע יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות, המשתייכות לקבוצות ולפלגים שונים, לפגישה עם עורכי דין. בנוסף, הנוהל מונע ביקור של עורכי דין אצל אסירות ביטחוניות, בימים שבהם מתקיימים ביקורי משפחות.

2. זאת ועוד – במקרים רבים מעכבת הנהלת בית הסוהר את כניסתם של עורכי דין לתוך הכלא, באופן בלתי סביר, בלי מתן הסבר, וללא כל הצדקה עניינית.

3. מדיניות זו הביאה לפגיעה קשה בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, ויצרה מצב חדש, שבו נאלצים עורכי דין לחכות שעות ארוכות עד שהנהלת בית הסוהר מחליטה, באם לאפשר להם לבקר אסירות או לאו.


העובדות


א. מניעת כניסתם של עורכי דין באופן סדיר

4. כאמור לעיל, הנהלת בית הסוהר אינה מאפשרת עריכת ביקורים סדירים של עורכי דין אצל אסירות ביטחוניות בבית הסוהר, וזאת עקב הוצאתו של נוהל פנימי, המונע יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות, השייכות לקבוצות שונות, לפגישה עם עורכי דינן, והמונע ביקורים אצל אסירות ביטחוניות, בימים שבהם מתקיימים ביקורי משפחות.

5. הנוהל הנ"ל אוסר מלכתחילה את כניסתם של עורכי דין, המבקשים לבקר אסירות ביטחוניות, בימי ראשון ושני המיועדים לביקורי משפחות.

6. גם בימים הנותרים, מתקשים עורכי הדין לקיים מפגשים עם אסירות ביטחוניות. ברוב המקרים הם נאלצים לחכות שעות ארוכות בחוץ, וזאת כתוצאה מהטלת איסור על יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות השייכות לקבוצות שונות. במקרים רבים נאלצים עורכי הדין לעזוב את בית הסוהר מבלי לקיים את המפגש.

7. מניעת יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות, השייכות לקבוצות שונות, אינה נעוצה בהיעדר מקום לעריכת המפגשים עם עורכי דין. לכאורה, מדובר במדיניות, שנועדה למנוע את התרחשותן של מהומות בין האסירות עצמן, השייכות לקבוצות שונות.

8. יצוין, כי בבית הסוהר ישנם שני חדרים, המיועדים לעריכת מפגשים עם עורכי דין, שאחד מהם הוא החדר המיועד לביקורי משפחות. הנהלת בית הסוהר מסרבת להוציא בו זמנית אסירות, השייכות לקבוצות שונות, אפילו אם אחד החדרים אינו בשימוש.

9. זאת ועוד – במקרים רבים נאסרת כניסתם של עורכי דין לתוך בית הסוהר או שהם מתבקשים לחכות שעות ארוכות בחוץ, מבלי שיינתן להם הסבר המניח את הדעת.

10. מקרים אלה אינם מתייחסים למצב, בו מגיע עורך דין לבית הסוהר והוא נאלץ לחכות בחוץ מכיוון שישנם עורכי דין אחרים, המבקרים אצל האסירות. מדובר במקרים, בהם מגיע עורך הדין כשאין עורך דין אחר בתוך בית הסוהר, ובכל זאת הנהלת בית הסוהר מסרבת להתיר את כניסתו, בלי מתן הסבר וללא כל הצדקה עניינית.

11. מצב זו פוגע במיוחד בעורכי דין, המבקשים לבקר מספר אסירות. כתוצאה מעיכובים אלה נאלץ עורך הדין לקצר את המפגש עם כל אסירה ואסירה, כדי שיוכל לפגוש את כולן לפני סיום שעות הביקור, או הוא נאלץ לוותר על קיום מפגשים עם חלק מהאסירות, שביקש לבקרן.

12. המצב המתואר לעיל אינו מתייחס למקרים בודדים או חריגים. הכבדה על עורכי דין ומניעת כניסתם באופן סדיר הפכו לנורמה בבית סוהר נווה תרצה, ועורכי דין נאלצים להמתין שעות ארוכות כדבר שבשגרה, ובמקרים רבים הם מתייאשים ונאלצים לעזוב מבלי שיקיימו את המפגש, או שעות הביקור מסתיימות בעוד עורכי הדין מחכים בחוץ.

13. למותר לציין, כי מדיניות זו של הנהלת בית הסוהר, עלולה להרתיע את עורכי הדין מלבקר אצל אסירות ביטחוניות, ומלקבל על עצמם את ייצוגן, ובכך תיפגע זכותן החוקתית של האסירות להיפגש עם עורך דין לפי בחירתן, ולהיות מיוצגות על ידו.

14. לשם המחשת חומרת הפגיעה בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, להלן פירוט של מספר מקרים, שבהם הגיעו עורכי דין לנווה תרצה, חיכו שעות ארוכות ללא שום הצדקה עניינית, ובמקרים רבים נאלצו לעזוב מבלי לקיים את המפגש עם האסירות.

15. ביום חמישי 10.7.03 הובא לידיעתם של העותרים דבר התרחשותם של אירועים אלימים בבית הסוהר בימים 7.7.03 ו-8.7.03, שבמהלכם נחבלו אסירות רבות וחלקן אף נזקק לטיפול רפואי.

16. נציגי העותרים, אשר פועלים למען קידום זכויותיהם של אסירים ואסירות בישראל, ניסו לבקר בדחיפות את האסירות, שנפגעו באירועים. בהגיעם לבית הסוהר, נתקלו עורכי הדין מטעם העותרים בקשיים רבים, ומחלקם אף נמנעה הכניסה לבית הסוהר.

17. כך, למשל, הגיעה עו"ד תג`ריד ג`השאן מטעם העותרת 4 לבית הסוהר ביום ראשון 13.7.03 בשעה 00:8 בבוקר, וביקשה לבקר מספר אסירות, שנפגעו באירועים. הנהלת בית הסוהר הודיעה לעו"ד ג`השאן שבקשתה בבדיקה. יצויין, כי "בדיקת" בקשתה של עו"ד ג`השאן, שהחלה בשעה 00:8 בבוקר, לא הסתיימה עד השעה 00:11, בזמן שעו"ד ג`השאן עמדה בחוץ מבלי לדעת את סיבת עיכוב כניסתה לבית הסוהר. בסופו של דבר נאלצה עו"ד ג`השאן לעזוב את בית הסוהר מבלי שתינתן לה האפשרות לבקר את האסירות. רק בשעה 00:12 טרחה הנהלת בית הסוהר להתקשר למשרדה של עו"ד ג`השאן כדי להודיע לה, שבאפשרותה לחזור ולבקר בבית סוהר.

18. ביום שני, 14.7.03, הגיעה עו"ד שירין עיראקי מטעם העותר 2 לבית הסוהר, וביקשה לבקר מספר אסירות. הנהלת בית הסוהר הודיעה לה, כי הדבר בלתי אפשרי, כי ביום שני מגיעות משפחות האסירות לבקר. למחרת נסעה עו"ד עיראקי שוב לבית הסוהר נווה תרצה וביקשה לבקר את האסירות. הפעם היא נתבקשה לחכות בחוץ עד שיסתיים ביקורו של עורך דין אחר, שהגיע לפניה, אשר מבקר אצל אסירות השייכות לקבוצה אחרת. עו"ד עיראקי חיכתה בחוץ משעה 00:10 בבוקר עד לשעה 00:16 ללא הועיל ובסופו של דבר החליטה לעזוב.

19. ביום 17.7.03 פנתה ב"כ העותרים ליועץ המשפטי של השב"ס בשם כל העותרים, ביקשה לחקור את המקרים שהובאו לעיל, בנוסף למקרים אחרים, ודרשה מהיועץ המשפטי להנחות את הנהלת בית הסוהר בדבר חובתה לכבד את זכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, לאפשר להן לממש זכות זו בלי הכבדה יתרה, ולאפשר את כניסתם של עורכי דין באופן סדיר.

העתק המכתב מצ"ב כנספח ע/1.

20. ביום 22.7.03 הגיעה ב"כ העותרים לבית הסוהר בשעה 30:10 לערך. עם הגעתה לבית הסוהר, ביקשה לבקר אסירה ביטחונית, העצורה עד תום ההליכים.

21. אז נודע לה, כי אין ביכולתה לבקר את האסירה כל עוד ישנן שתי עורכות דין בתוך בית הסוהר, שמבקרות אצל אסירות ביטחוניות, השייכות לקבוצה אחרת, וזאת בהתאם לנוהל פנימי שאוסר כניסתם של עורכי דין, המבקשים לבקר אסירות מקבוצה מסוימת, אם ישנו עורך דין בתוך בית הסוהר, המבקר אסירה מקבוצה אחרת. ב"כ העותרים נאלצה לחכות בשמש עד השעה 00:13, ואז נתבקשה לפנות לשער הדרומי. שם חיכתה בחדר ההמתנה עד השעה 00:16 ללא הועיל.

22. בזמן ההמתנה דיברה ב"כ העותרים עם הסוהרת, היושבת בכניסה לבית הסוהר, עם הסוהרים, הנמצאים בחדר ההמתנה בשער הדרומי, עם הקצין התורן בנווה תרצה, ועם לשכת המנהלת של בית הסוהר, והודיעה להם, כי הנוהל המדובר פוגע שלא כדין בזכותן החוקתיות של האסירות הביטחוניות להיפגש עם עורך דין, כי הצורך להפריד בין פלגים שונים של אסירות, אינו יכול לבוא על חשבון זכותן החוקתית של האסירות להיפגש עם עורכי דינן, וכי חובתו של בית הסוהר למצוא הסדר נאות, שיאפשר את ההפרדה בין האסירות מבלי להכביד על האסירות, שמבקשות להיפגש עם עורכי דינן. אך כל ניסיונותיה לקיים את הפגישה עם האסירה לא צלחו.

23. זאת ועוד. בתגובה לפניותיה הטלפוניות של ב"כ העותרים ללשכת מנהלת בית הסוהר באותו יום, הטילה אחת העובדות מלשכת המנהלת את האשמה על עורכי הדין עצמם, שלא "טורחים" להתקשר האחד לשני כדי לוודא, שהם לא מגיעים בו זמנית לבית הסוהר על מנת לבקר אסירות השייכות לקבוצות יריבות, או כדי לשכנע את חבריהם שלא לבקר אסירות רבות באותו יום.

24. לאחר שהובהר לב"כ העותרים, כי סיבת העיכובים הרבים, שבהם נתקלים עורכי דין בכניסתם לבית הסוהר נעוצה בנוהל ההפרדה האמור, פנתה ביום 27.7.03 ליועץ המשפטי של השב"ס ודרשה את ביטולו של הנוהל הנ"ל באופן מיידי. וכן דרשה מהיועץ המשפטי להנחות את הנהלת בית הסוהר בדבר חובתה לאפשר את כניסתם של עורכי הדין באופן סדיר.

העתק המכתב מצ"ב כנספח ע/2.

25. יצויין, כי פניותיה של ב"כ העותרים ליועץ המשפטי של השב"ס בעניין מניעת כניסתם של עורכי דין באופן סדיר לא היו הראשונות בעניין. כבר בחודש אוקטובר 2002 פנתה עו"ד תג`ריד ג`השאן מטעם העותרת 4 להנהלת בית הסוהר והתלוננה על הקשיים, שמערימה הנהלת בית הסוהר על עורכי דין, המייצגים אסירות ביטחוניות. ביום 9.1.03 פנתה עו"ד אפרת מור-מילמן מטעם העותר 2 להנהלת בית בית הסוהר, והלינה על היחס העוין, שנתקלים בו עורכי דין, המייצגים אסירות ביטחוניות, והתלוננה על מניעת כניסתם של עורכי דין באופן סדיר. על אף הפניות החוזרות של העותרים, הן להנהלת בית הסוהר והן ליועץ המשפטי של השב"ס, המשיב לא נתן כל מענה לבעיה זו.

העתק של פניית העותר 4 ופניית העותרת 2 מצ"ב כנספחים ע/3 וע/4 בהתאם.

26. בתגובתו מיום 17.8.03, הודה עו"ד שמעון בר גור, מלשכת היועץ המשפטי של השב"ס, כי: "אכן הנהלת נווה תרצה אינה מאפשרת יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות המשתייכות לפלגים שונים, לפגישה עם עורכי דין בשל הסיכון הביטחוני הכרוך בכך".

העתק המכתב מצ"ב כנספח ע/5.


ב. הערמת קשיים נוספים על עורכי דין

27. הערמת קשיים על עורכי דין אינה מסתיימת כאן. עורכי דין, המבקשים לבקר אסירות ביטחוניות, השוהות בנווה תרצה, נכנסים לבית הסוהר דרך שער דרום ולא דרך הכניסה הרגילה של נווה תרצה. שם הם חייבים לעבור במכונת שיקוף, המיועדת לבדיקת אסירים החוזרים מחופשות. מכונה זו, שהינה רגישה במיוחד, משמיעה קול התראה גם מקיומו של ברזל ברוכסן המכנסיים, בנעליים או בחזייה.

28. במקרים אלה הסוהרת מבקשת למשש את הרוכסן או מבקשת מעורכת הדין להוריד את הנעליים, או את החזייה, לבדיקה נוספת. מי שמסרב להיענות לדרישות הסוהרים, אינו יכול להיכנס לבית הסוהר.

29. יתר על כן, עורך דין, שמצליח להיכנס לבית הסוהר ומבקש לבקר מספר אסירות, נאלץ להמתין כמעט שעה אחרי סיום הפגישה עם כל אסירה בנפרד, עד שהסוהרות מביאות אסירה נוספת. עיכובים אלה מביאים לכך, שעורכי דין רבים אינם מצליחים לראות את כל האסירות שביקשו לבקרן.

30. לאחרונה הוסיפה הנהלת בית הסוהר רשת ומחיצה, העשויה מזכוכית, בנוסף לרשת הקיימת, בחדר המיועד לביקורי משפחות, שמשמש גם לצורך ביקורי עורכי דין אצל אסירות ביטחוניות. בתנאים אלה קשה מאוד לנהל שיחה עם האסירה, מכיוון שבקושי רואים אותה ובקושי שומעים אותה. הן האסירה והן עורך דינה חייבים לצעוק על מנת לשמוע זה את זו, וכל מי שעובר ליד החדר יכול לשמוע את השיחה. גם הסוהרים, שמשקיפים על האסירה, שומעים את תוכן השיחה, ובכך נמנע מן האסירה בפועל לקיים שיחה חופשית עם עורך דינה.

31. זאת ועוד. עורך הדין המחכה לאסירה ננעל בתוך חדר הביקור, והוא חייב לדפוק על דלתות הברזל של החדר כדי ליצור קשר עם האנשים, הנמצאים מחוץ לחדר. כשדופקים על דלתות הברזל, הסוהרות מתעצבנות ומתחילות לצעוק. כך, למשל, עורך דין, שמבקש לצאת לשירותים, חייב להתחיל לדפוק על דלתות הברזל ולעשות רעש, והוא חייב להתחנן כדי שיפתחו את הדלתות וירשו לו לצאת לשירותים.

32. יתר על כן, כשמסיים עורך הדין את הביקור, עליו לחכות עד שמשהו יבוא כדי ללוות אותו החוצה. במקרים רבים עורך הדין נאלץ לחכות יותר משעה עד שמופיע מישהו כדי ללוותו.


הטיעון המשפטי

33. נוהל ביקורי עורכי דין אצל אסירות ביטחוניות בנווה תרצה פוגע קשות בזכות היסוד של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן. זכות זו זכתה למעמד חוקתי, והיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

34. זאת ועוד, זכותו של אסיר להיפגש עם עורך דינו מעוגנת בחקיקה ראשית, חקיקת משנה ובנהלים של השב"ס. דברי חקיקה אלה מטילים חובה פוזיטיבית על המשיב לנקוט בצעדים הנדרשים כדי לאפשר לאסירות הביטחוניות לממש את זכותן החוקתית להיפגש עם עורכי דינן.

35. מניעת כניסתם של עורכי דין באופן סדיר לבית הסוהר, והוצאתו של הנוהל האמור, מהווים הפרה בוטה של החובה החוקית, המוטלת על המשיב לאפשר לאסירות הביטחוניות לממש זכות זו כיאות, במיוחד על רקע יתר הקשיים שאוזכרו לעיל, שמערים המשיב על עורכי דין, הבאים לפגוש אסירות ביטחוניות בנווה תרצה.

36. זאת ועוד, תנאי לחוקיותו של נוהל פנימי, הפוגע בזכויות יסוד של אסירות, הינו הסמכה מפורשת וחד משמעית בחוק, אשר מתירה פגיעה בזכויות היסוד של האסיר. הן פקודת בתי הסוהר ]נוסח חדש[, התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר) והן תקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1987 (להלן: תקנות בתי הסוהר) אינן כוללות שום הוראה, המאפשרת להנהלת בית הסוהר לצמצם את זכותן של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן. לכן, הנוהל הנ"ל בטל בהיותו פוגע בזכות היסוד של אסיר להיפגש עם עורך דינו בלי הסמכה מפורשת בחוק.

37. יתר על כן, הנוהל, שאוסר את כניסתם של עורכי הדין בימי ראשון ושני, המיועדים לביקורי משפחות, הינו בטל, בהיותו מנוגד לתקנות בתי הסוהר ולפקודת הנציבות, המסדירות את אופן מימוש זכות היסוד של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן.


א. זכותה של אסירה להיפגש עם עורך דינה היא זכות יסוד

38. הלכה פסוקה היא, כי הימצאותו של אדם בבית סוהר אינה שוללת ממנו זכויות יסוד, למעט כפי שמתחייב מהמאסר:

"כלל גדול בידינו, כי כל זכות מזכויות האדם באשר הוא אדם שמורה לו, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי, אלא כאשר הדבר מחויב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין"

בג"צ 337/84 רמי הוקמה ואח` נ` שר הפנים ואח`, פ"ד לח(2) 826, 830-831.

39. זכותם של עצורים ואסירים להיפגש עם עורך דין לפי בחירתם ולהיות מיוצגים על ידו היא זכות יסוד:

"לכל עצור הזכות להפגש עם עורך-דין ולהיועץ עמו. זוהי זכות בעלת אופי חוקתי. היא אחד הביטויים לזכויות האדם של העציר. היא מבטאת "עיקרון גדול" של סדר דין פלילי במדינה דמוקרטית."

בג"צ 6302/92 רומחיה נ` משטרת ישראל, פ"ד מז (1) 209, 212.

40. זכות זו זכתה למעמד חוקתי, והיא מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

"זכותו של עצור להיפגש עם עורך דין זכות יסוד היא לו. זכות זו נגזרת מזכותו של אדם לחירות אישית (ראה סעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו)"

בג"צ 3412/91 סופיאן נ` מפקד כוחות צה"ל באזור ואח`, פ"ד מז(2) 843, 847.

41. כאמור לעיל, הוצאתו של הנוהל האמור ועיכוב כניסתם של עורכי דין באופן בלתי סביר מהווים הפרה בוטה של החובה החוקית, המוטלת על המשיב לאפשר לאסירות הביטחוניות לממש באופן נאות את זכותן החוקתית להיפגש עם עורכי דינן.

42. זאת ועוד. חומרת התנהגות המשיב מתחזקת שבעתיים, כשמתברר, כי הערמת קשיים על עורכי דין, המבקשים לבקר אצל אסירות ביטחוניות, לא מסתיימת עם התרת כניסתם לבית הסוהר.

43. מדיניות זו, עלול להרתיע עורכי דין מלבקר את האסירות הביטחוניות, ומלקחת על עצמם את ייצוגן, ובכך תיפגע זכותן החוקתית של האסירות להיות מיוצגות על יד עורך דין לפי בחירתן.

44. לא זו אף זו. הפגיעה בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן באופן סדיר גוררת פגיעה בזכויות יסוד אחרות המוקנות לאסירות, כמו הזכות החוקתית לשלמות גופנית והזכות לחירות, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

45. במקרים, שבהם עולה חשש, כי רשויות בית הסוהר הפרו זכות יסוד של האסירות, כמו מניעת טיפול רפואי נאות או שימוש באלימות פיסית נגד האסירות, מניעת כניסתם של עורכי דין באופן מיידי מונעת מהאסירות, הלכה למעשה, למצות את זכותן לעתור לבית המשפט ולבקש מיידית את הגנתו מפני פגיעה בזכויותיהן על ידי רשויות בית הסוהר.

46. כך, למשל, הורה בית משפט נכבד זה על הקמת ועדה מקצועית שתפקידה לבחון את השירות הרפואי הניתן לאסירים, וזאת, בעקבות עתירה שהגיש העותר 2 נגד השר לביטחון פנים (בג"ץ 3274/02 רופאים לזכויות אדם ואח` נ` השר לביטחון פנים ואח`, פ"ד תק-על 2002(2),2845). בין יתר המלצות הוועדה, נכללו ההמלצות הבאות:

"הוועדה מצאה כי, ככלל, השירות הרפואי הניתן לאסירים הוא סביר. עם זאת, אנו ערים לרגישות ולחשיבות של הנושאים הרפואיים בבתי הסוהר ולדילמות שמעוררת סוגיית הכפיפות. לפיכך יש צורך בבקרה חיצונית, בנוסף למנגנוני הביקורת הקיימים."

הוועדה עוד המליצה:

"למנות נציב קבילות אסירים לנושאי רפואה במשרד לביטחון פנים. . . עבודת נציב הקבילות נדרשת כאשר האסירים מתקשים מסיבה כלשהי לממש את זכויותיהם."

ראו דו"ח הוועדה לבדיקת השירות הרפואי לאסירים, עמ` 10-11.
דו"ח הוועדה מצ"ב כנספח ע/6.

47. במצב הנוכחי, כשלא מתקיימת ביקורת חיצונית בלתי תלויה על השב"ס, ובהעדר נציב קבילות אסירים, פגישותיהם של עורכי הדין עם האסירים, מהוות את הביקורת החיצונית היחידה ואת מקור המידע האמין על הנעשה בין כותלי בית הסוהר.

48. לכן, הנהלת בית הסוהר מחויבת לכבד את זכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, ומוטלת עליה חובה פוזיטיבית לאפשר לאסירות לממש זכות זו בלי הכבדה יתרה. לשם כך הנהלת בית הסוהר חייבת לאפשר את כניסתם של עורכי דין באופן סדיר.

49. במשמורת בית הסוהר מצויות אסירות ביטחוניות, שעצורות עד תום ההליכים, אסירות ביטחוניות שפוטות ועצירות מנהליות. לכל האסירות האלו מוקנית זכות היסוד להיפגש עם עורך דין לפי בחירתן כמשתמע מהוראות החוק המובאות להלן.

50. זכותה של עצורה עד תום ההליכים להיפגש עם עורך דינה מעוגנת בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע בס"ק (א), כי עצור זכאי להיפגש עם עורך דינו ולהיוועץ בו.

51. זכותה של אסירה להיפגש עם עורך דינה מעוגנת גם כן בסעיף 45 לפקודת בתי הסוהר, הקובע כי אסיר, המחכה למשפטו, תינתן לו כל אפשרות סבירה להתקשר עם ידידיו ועם יועצו המשפטי.

52. לגבי אסירות שפוטות, זכותן להיפגש עם עורך דין הינה זכות יסוד, הנגזרת מזכות היסוד שלהן להיות מיוצגות על ידי עורך דין. זכות יסוד זו שמורה לאסירות שפוטות ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול אותה. זאת ועוד, שלילת זכות זו מאסירה המרצה את עונשה מקבלת משנה חומרה מאחר שמדובר בפגיעה קשה ביכולתה של האסירה לעתור לבית המשפט בנוגע לתנאי כליאתה.

53. אף לעצירה מינהלית שמורה הזכות להיפגש עם עורך דינה. תקנות סמכויות שעת חירום (מעצרים) (תנאי האחזקה במעצר מנהלי), התשמ"א-1981 חלות על עצורות מינהליות, המוחזקות בנווה תרצה. תקנה 12(א) קובעת את זכותו של עציר מינהלי להיפגש עם עורך דינו. תקנה 12(ב) מגבילה באופן מצומצם זכות זו רק אם המפקד, באישור שר הבטחון, משוכנע, כי טעמים של בטחון המדינה מחייבים שלילת זכות זו ולתקופה מוגבלת בלבד.

54. תקנה 28 לתקנות בתי הסוהר קובעת במפורש, כי הפגישות עם עורכי הדין תתקיימנה "בכל יום פרט לשבתות ומועדים בשעות העבודה הרגילות".

55. בפקודת הנציבות 03.02.00: כללים ביחס לאסירים ביטחוניים נקבע, כי ביקור עורכי דין אצל אסירים יבוצע לפי כללי פקודת הנציבות 04.34.00: קשרי אסירים עם עורכי דין. על פי כלל 8 (א) לפקודת נציבות 04.34.00, הפגישות עם האסירים תתקיימנה בימים א` עד ה` בין השעות 00:9 עד 00:16, ובערבי שבתות וחגים ובחול המועד הפגישות תתקיימנה בין השעות 00:9 עד 00:13.

56. מהאמור לעיל עולה, כי זכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן אינה זכות כללית, אלא מדובר בזכות, שהוסדרה במספר חוקים ותקנות, אשר מטילים חובה פוזיטיבית על הנהלת בית הסוהר לאפשר מימושה של זכות זו במסגרת זמנים ספציפית, דהיינו בשעות העבודה הרגילות. לעניין זה אנו מפנים לפרשת עזרא:

"אמנם ההלכה היא, כי מקום שחובה ציבורית מוטלת על גוף ציבורי – "יש עימה, בדרך כלל, שיקול-דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפויות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה. . . אולם במה דברים אמורים, כאשר מוטלת על הרשות המקומית חובה כללית לטפל בנושא פלוני, או להבטיח שירות זה או אחר. אולם טענה זו לא תוכל להישמע, כאשר החובה הסטטוטורית קובעת במדויק, מה חייבת העירייה לעשות, מתי, באיזה אופן ובאיזו כמות."

בג"צ 467/84 עזרא נ` ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(1) 745 , 753-754.

57. זאת ועוד, הטענה בדבר העדר משאבים להקצאת חדרים נוספים לערכית מפגשים עם עורכי דין, אינה יכולה להצדיק פגיעה כל כך קשה בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן. בעניין זה אנו פנים לדבירו של השופט מצא פרשת מילר:

"בהגדרת המניעה לקליטת נשים כטייסות הושם עתה הדגש על הטעמים התכנוניים, אך הוזכרו גם טעמים "לוגיסטיים" ו"תקציביים". אינני סבור, כי עלי להתעכב על טעמים נוספים אחרונים אלה, שהמשותף ביניהם טמון בבשורה הבלתי-מפתיעה שקליטת נשים תצריך השקעת משאבים כספיים נוספים. לא מפני שלטיעון זה לא צורפה כל הערכה משוערת של גודל ההשקעה הנוספת הנדרשת; ואף לא מפני ששיקולים תקציביים, כשלעצמם, אינם נחשבים; אלא מאחר שמשקלם היחסי של שיקולים אלה, בגיבוש ההחלטה השלטונית, נמדד ונקבע תוך איזון בינם ולבין שיקולים אחרים (ראה בג"צ 3627/92 ארגון מגדלי הפירות בישראל בע"מ נ` ממשלת ישראל, פ"ד מז(387 (3, בעמ` 392-391, והאסמכתאות הנזכרות שם). על-כל-פנים, כשעל הפרק ניצבת תביעה למימוש זכות-יסוד – וכזה הוא המקרה שלפנינו – משקלם היחסי של השיקולים התקציביים אינו יכול להיות גדול. שכן: "הרטוריקה של זכויות אדם צריכה להיות מכוסה במציאות המעמידה זכויות אלו בראש סולם העדיפויות הלאומי. הגנה על זכויות אדם עולה כסף, וחברה המכבדת זכויות אדם צריכה להיות נכונה לשאת במעמסה הכספית" (א` ברק, פרשנות במשפט (כרך שלישי, פרשנות חוקתית, תשנ"ד-1994), בעמ` 528)."

בג"צ 4541/94 אליס מילר נ` שר הבטחון ואח`, פ"ד מט(4) 94, 113-114.

כן ראו עע"א 4463/94 גולן נ` שירות בתי הסוהר, פ"ד נ(4) 136, 169-170.

58. ברור, כי הנהלת בית הסוהר נכשלה עד כה במילוי חובתה, והיא איננה נוקטת בצעדים האקטיביים הנדרשים כדי לאפשר עריכת מפגשים באופן סדיר, כמו הקצאת חדרים כדי לאפשר את קיומן של הפגישות עם עורכי דין באופן סדיר.

59. יתר על כן, ניתן להגביל זכות יסוד בהגבלות סבירות של זמן, מקום ואופן. הגבלות סבירות מעין אלה מצאו את ביטויין בפקודת הנציבות. ההגבלות הנוספות, שהוטלו בבית הסוהר נווה תרצה, פסולות בכך שהן מרוקנות זכות יסוד זו מתוכן.

ראו בג"צ 2481/93 דיין נ` ניצב יהודה וילק ואח`, פ"ד מח (2) 456, 481-482.

60. הטענה, כי אין באפשרות הנהלת בית הסוהר להכניס עורכי דין כשמתקיימים ביקורי משפחות, וזאת מהיעדר מקום לעריכת המפגש, הינה טענה בלתי סבירה באופן קיצוני ומרוקנת את הזכות להיפגש עם עורך דין מתוכן. זאת ועוד, טענה זו מועלית רק כשמגיעים עורכי דין, המבקשים לבקר אסירות ביטחוניות, היות שפגישות עורכי דין עם אסירות ביטחוניות נערכות בחדר, המיועד לביקור משפחות.

61. גם לגבי ההפרדה בין אסירות, השייכות לקבוצות שונות, אין לקבל את הטענה של הנהלת בית הסוהר, שמניעת יציאה בו זמנית של האסירות נחוצה לשם שמירה על הסדר בתוך בית הסוהר. הצורך להפריד בין הקבוצות השונות של אסירות ביטחוניות, במטרה למנוע חיכוכים, אינו יכול לבוא על חשבון זכותן החוקתית של האסירות להיפגש עם עורכי דינן. חובתה של הנהלת בית הסוהר למצוא הסדר נאות, שיאפשר את ההפרדה בין האסירות על ידי קיום מפגשים בחדרים מופרדים, מבלי להכביד על האסירות המבקשות להיפגש עם עורכי דינן, ומבלי לאלץ את עורכי הדין לחכות שעות ארוכות בחוץ.

62. זאת ועוד, מדיניות "העיכובים" של בית הסוהר מהווה הפרה של החובה הפוזיטיבית, המוטלת על המשיב, לאפשר לאסירות לממש את זכותן החוקתית להיפגש עם עורכי דינן כיאות ותוך זמן סביר.

63. כאמור לעיל, מדיניות העיכובים של בית הסוהר, במיוחד באותם המקרים, בהם מבקש עורך הדין להיפגש עם מספר אסירות, פוגעת ביכולתן של האסירות לממש זכות יסוד זו כיאות. במקרים אלה עורך הדין נאלץ עוה"ד לקצר את הפגישה עם כל אסירה ואסירה, ובכך מרוקנת זכותה של האסירה להיפגש עם עורך דינה מכל תוכן. במקרים אחרים נאלץ עורך הדין לוותר על חלק מהמפגשים עם יתר האסירות, והן יצטרכו להמתין עד שיעלה בידי עוה"ד להגיע פעם נוספת לבית הסוהר.


ב. נוהל הביקורים פוגע בזכות חוקתית

64. כאמור לעיל, זכותה של אסירה להיפגש עם עורך דינה היא זכות יסוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

65. סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע, כי פגיעה בזכות יסוד תהא "בחוק או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". כלומר, פגיעה בזכות יסוד מותרת רק אם ניתן לעגן את הפגיעה בחוק או בחקיקת משנה הסומכת עצמה על הוראת חוק ברורה ומפורשת.

66. פקודת בתי הסוהר איננה כוללת הסמכה מפורשת ואף לא משתמעת לפגוע בזכות היסוד של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן ולצמצם זכות זו באופן בלתי סביר כפי שהחליטה הנהלת בית סוהר נווה תרצה לעשות. גם תקנות בתי הסוהר אינן כוללות שום הוראה, המאפשרת להנהלת בית הסוהר לצמצם את זכותן של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן.

67. תקנה 25 לתקנות בתי הסוהר, מסמיכה את מנהל בית הסוהר לקבוע את ימי הביקור באישור הנציב. תקנה זו לא יכולה להתפרש באופן המתיר פגיעה בזכותן החוקתית של אסירות ביטחוניות להיפגש עם עורכי דינן, כפי שהוסדרה בדברי החקיקה שפורטו לעיל.

68. לא זו אף זו. תקנה 28 לתקנות בתי הסוהר קובעת באופן חד משמעי כי הפגישות עם עורכי הדין תתקיימנה בכל יום פרט לשבתות ומועדים בשעות העבודה הרגילות. מנהלת בית הסוהר אינה מוסמכת לאסור את כניסתם של עורכי הדין בימים המיועדים לביקורי משפחות, בניגוד להוראות תקנות בתי הסוהר ופקודת הנציבות.

69. זאת ועוד, המשיב לא העלה שום הצדקה עניינית להוצאתו של הנוהל האוסר יציאה בו זמנית של אסירות ביטחוניות, השייכות לקבוצות ולפלגים שונים.

70. בבית הסוהר נווה תרצה ישנם שני חדרים המיועדים לעריכת מפגשים עם עורכי דין. הנהלת בית הסוהר יכולה למנוע את החיכוכים, בין הקבוצות השונות, על ידי עריכת המפגשים בחדרים מופרדים, מבלי לשלול מהאסירות את היכולת לממש זכות יסוד זו כיאות.

71. מכל האמור לעיל עולה, כי הנוהל הנ"ל בטל בהיותו פוגע בזכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בלי הסמכה מפורשת לכך בחוק ובלי הצדקה עניינית.

לפיכך מתבקש בית המשפט הנכבד להוציא צו על תנאי כמבוקש, ולאחר קבלת תשובת המשיב לעשותו מוחלט.

——————–
סוניה בולוס, עו"ד
ב"כ העותרים

מודעות פרסומת

מדוע האמא לורי שם טוב אינה רואה את ילדיה?

העריצות הבירוקרטית של רשויות הרווחה – המסקנה המתבקשת מעתירה זאת היא שבסופו של דבר רשויות הרווחה יכולות להטיל וטו על כל החלטה בענייני משפחה גם אם בני המשפחה נקיים מכל רבב.

19.09.2011 – בג"ץ 4613/11 – עתירה שהגישה האמא לורי שם טוב לאחר שנים של בקשות חוזרות ונשנות להסדרי ראיה עם ילדיה הרכים בשנים, בפני כבוד השופטים מרים נאור, אסתר חיות וחנן מלצר.

מדוע האמא לורי שם טוב אינה רואה את ילדיה?

תשובת השופטים: "מן הדיון שהתנהל בפנינו ומן הכתובים שקראנו הבנו כי בין רשויות הרווחה לבין העותרת קיים סכסוך עמוק, בשל פגיעות שפוגעת העותרת בדרכים שונות בעובדי הרווחה שאינם מוכנים עוד לטפל בה".

השופטים מרים נאור, אסתר חיות וחנן מלצר לא מצאו שום רבב באמא לורי שם טוב וילדיה. הסיבה שציינו שאינה רואה את ילדיה היא כי היא מסוכסכת עם רשויות הרווחה (לטענתם) או שאין לה את עשרות אלפי השקלים לממן חוות דעת מומחים שממילא רשויות הרווחה ידחו.

להלן החלטת השופטים:

Document-page-001Document-page-002Document-page-003

 

 

 

להסדיר את פעילותן של "ועדות ההחלטה" העוסקות בהוצאת ילדים מהבית

להסדיר את פעילותן של "ועדות ההחלטה" העוסקות בהוצאת ילדים מהבית , 21 במאי 2016, האגודה לזכויות האזרח

בג"ץ 4044/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ד משכית בנדל

ביום 19.5.2016 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ בדרישה לעגן בחקיקה ראשית את פעולתן של ועדות ההחלטה הפועלות בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות (ועדות לתכנון טיפול והערכה). כן דרשה האגודה לקבוע, כי פעולתן תהלום אמות מידה של הליך מנהלי תקין, ובמסגרתו תינתנה הגנות על זכויות האדם של הבאים בשעריהן.
בעתירה נטען כי למרות חשיבותן של ועדות ההחלטה והתפקיד המכריע שהן ממלאות בהחלטה על הוצאת ילד מבית הוריו וממשמורתם, באופן זמני או לצמיתות, פעולתן אינה מוסדרת כלל בחקיקה. בחוקים המרכזיים בתחום אין זכר לוועדות החלטה ולפעולתן, והן אף פועלות בסתירה לחוקים אלה. מרבית פעולת הוועדות נעשית בהיעדר הסמכה בחוק ועל בסיס נהלים בני עשרים שנה, שגם הם אינם מקוימים כראוי.

המשפחות שעניינן נדון בוועדות הן העניות, המודרות חברתית והפגיעות ביותר במדינת ישראל – הורים קשי יום, לעיתים קרובות נשים חד הוריות, שבשל נסיבות חייהם ובהיעדר מערכות תמיכה מתקשים לספק לילדיהם מסגרת מגוננת ומיטיבה. דווקא הורים אלו הם הזקוקים להגנה המרבית האפשרית על זכויותיהם בהליך, אלא שבפועל המצב הוא הפוך – נשללות מהם הגנוֹת בסיסיות העומדות לכל אדם בבואו בפני רשות שדנה בעניינו.

העתירה פורשת בהרחבה את הליקויים בהליך המתקיים בוועדות, ואת הפגיעות בזכויות האדם של הורים וילדיהם. ההורים אינם מקבלים הכנה הולמת לדיון ואת החומרים שעליהם מתבסס הדיון; דיונים מתקיימים לעתים בהיעדר ההורים, וככלל בהיעדר הילדים; מערכת הרווחה אוסרת על ייצוג משפטי להורים בוועדות; הדיונים מתועדים באופן חלקי ולקוי; הפרוטוקול וההחלטה לא נמסרים להורים ואין להם אפשרות לערער על ההחלטות. גם במקרים שההורים מסכימים לטיפול המוצע בוועדה, יש והסכמתם ניתנת מבלי שהם מבינים את השלכותיה, ותוך ניצול כוחה של המערכת לפקח על תפקוד המשפחה ולהעניק להורים הטבות או לשללן.

נוסף על כך, החלטות הוועדות מתקבלות בהיעדר מנגנון כלשהו לקבלתן, ולרוב על פי מידת הדומיננטיות של אנשי הצוות ובאופן שמעלה חשש לשרירות ולהפליה. כמו כן, יש כשלים בהכנת הצוות המקצועי לדיוני הוועדה ונערכים דיונים בהרכב חסר, וקיימים כשלים בביצוע ההחלטות ובמעקב אחר יישומן.

פלייליסט – ועדות החלטה 

עתירה לבג"צ נגד פשעי משרד הרווחה בוועדות החלטה

משרד הרווחה - פשעים נגד האנושיות בוועדות החלטהמאי 2016  – מאתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
פעולתן של ועדות ההחלטה, הקובעת את עתידם של ילדים בסיכון, אינה מוסדרת בחקיקה, וההליך בהן רצוף בפגיעות בזכויות ההורים וילדיהם 

 לצפייה, הורדה – בג"ץ 4044/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ועדות ההחלטה של לשכות הרווחה קובעת את עתיד הטיפול בילדים בסיכון, כולל הוצאתם מחזקת הוריהם, אך עדויות שהגיעו אל האגודה לזכויות האזרח מוכיחות כי בפעילותן הן פוגעות בזכותם של ההורים להליך הוגן, על אף הכוונות הטובות של רשויות הרווחה. האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ נגד משרד הרווחה בדרישה לעגן את פעולת הוועדות בחקיקה ראשית ולהסדיר את סמכויותיהן, על מנת שהן ישמרו על זכויות האדם של ההורים והילדים.

לוועדות לתכנון טיפול וההערכה, המכונות ועדות החלטה, יש תפקיד מכריע בהחלטה על הוצאת ילד מביתו וממשמורת הוריו באופן זמני או קבוע. פעילות הוועדות מתבצעת כיום ללא הסמכה בחוק ולפי נהלים פנימיים וישנים של משרד הרווחה, ותוך פגיעה בזכותם של ההורים והילדים להליך הוגן. ההחלטות מתקבלות בהליך מנהלי לקוי שמעלה חשש לאפליה ולשרירותיות. על כך מעידים עובדים סוציאליים מתוך מערכת הרווחה שחשפו בפני האגודה כשלים חוזרים בוועדות.

עולה כי לעיתים החלטות הוועדה מתקבלות לפי מידת הדומיננטיות של אנשי הצוות. לפי העדויות, יש נוהג של קבלת ההחלטה עוד לפני הדיון מבלי שלהורים יש בכך חלק. כן עולה, כי במקרים רבים ההחלטות מתקבלות מבלי שהנוכחים בוועדה התכוננו לדיון וכשחלקם כלל אינם מכירים את המשפחה, בעוד אלו שמכירים אותה היטב נעדרים מן הדיון.

להורים אין יכולת ממשית להתנגד לטיפול המוצע בוועדה, והסכמתם ניתנת במקרים רבים מבלי שהם מבינים את השלכותיה. המשפחות שעניינן נדון בפני הוועדה הן העניות והפגיעות ביותר במדינת ישראל. מדובר בהורים קשיי יום, לעתים קרובות נשים חד הוריות, שמתקשים לספק לילדיהם מסגרת מגוננת עקב חיים בעוני ובמצוקה ובהיעדר מערכות תמיכה. דווקא הורים אלו הם הזקוקים להגנה המרבית על זכותם לגדל את ילדיהם, אך המצב הוא הפוך לחלוטין.

מן העדויות שמובאות בעתירה עולה כי ההורים לא מקבלים הכנה הולמת לדיון, לא מקבלים את החומרים עליהם מתבסס הדיון, לעתים הדיונים מתנהלים בלעדיהם או בשפה שאינם מבינים. בנוסף, העדויות מלמדות על כך שישנם מקרים בהם נעשה שימוש באמצעים שונים לקבלת הסכמת ההורים לטיפול בילד תוך ניצול הכוח של מערכת הרווחה להחליט על הסדרי הראיה של הילדים, על מתן הטבות שונות להורים וכדומה. למעשה, לא תמיד יש להורים אין אפשרות אמיתית להשפיע על ההחלטות. מערכת הרווחה אוסרת על ייצוג משפטי בוועדות, וההורים לא יכולים לגשת לוועדת ערר אם הם חשים שנעשה להם עוול.

בעתירה נטען כי חרף המלצות מפורשות של ועדות מקצועית לעגן את פעולת הוועדות בחוק, וחרף פניות של האגודה לזכויות האזרח, הדבר לא נעשה, והוועדות פועלות ללא הסמכה, ואף בסתירה לחוק הנוער וחוק האימוץ.

"אין מחלוקת שלעתים טובת הילד מחייבת את הוצאתו מחזקת הוריו, אך יש לזכור כי זו החלטה מרחיקת לכת ופגיעה קשה ביותר בזכות הבסיסית של כל ילד לגדול בחיק הוריו, ושל הורים לגדל את ילדיהם", אומרת עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח, שהגישה את העתירה. "החלטות כאלו צריכות להתקבל תוך הקפדה יתרה על זכויות ההורים והילדים. בלי לפקפק ברגישות ובכוונות הטובות של רשויות הרווחה, המצב הקיים במסגרת ועדות ההחלטה לא חוקי ולא תקין, וחייב להשתנות. אנו מקווים שהעתירה תוביל לעיגון פעולת הוועדות בחוק ולעיגון הזכות להליך הוגן, וכך תפסיק את השרירותיות בעבודת הוועדות ותתחזק את אמון הציבור במערכת".

פלייליסט – ועדות החלטה

עתירה לבג"צ להפסקת מבחני מסוגלות הורית להורים גרושים ופרודים

שר הרווחה מאיר כהן - הרס משפחות במבחני מסוגלות הורית

יוני 2014  – עתירה לבג"צ נגד פשעי משרד הרווחהבג"ץ 44/474 – העותרת מבקשת מבג"צ לתת צו על תנאי זמני וקבוע נגד המשיבים הנהלת בתי המשפט, שרת המשפטים ציפי לבני, ושר הרווחה מאיר כהן, שיבואו וייתנו טעם מדוע לא יופסקו מבחני מסוגלות הורית. מדובר בתעשיה מושחתת המנוהלת ע"י פקידות סעד בלתיים סגורות ללא ראיות כאשר המשחק מכור מראש. פקידות הסעד ובתי המשפט לענייני משפחה ונוער בוחרים מכונים ומאבחנים המצייתים להם, מוליכים שולל משפחות שלמות, ומביאים אותן לקריסה פיסית נפשית וכלכלית.

בקשות העותרת:

א. מדוע לא ייפסק לאלתר השימוש במבחני מסוגלות הורית להורים גרושים ופרודים כאשר מדובר בתיקי משמורת והסדרי ראייה,
ב. מדוע כופים המשיבים, על גברים וגם נשים לממן מכספם עלויות בדיקות מסוגלות הורית שעלותם 36,666 ש"ח, ומנין הסמכות לכפות עלויות אלה על הורים, לאור קיומם של תעריפי חשכ"ל בעלות של כ 4,666 ש"ח
ג. מדוע כופה משרד הרווחה על גברים וגם נשים לממן מכספם עלויות "טיפולים" ו"הדרכות", טיפולים שעלותם מרוששת את ההורים, ומנין הסמכות לכפות עלויות אלה על הורים.
ד. מדוע המשיבים כובלים את ההורים למכון אבחון אחד, אשר זוכה מן ההפקר וצובר מאות אלפי שקלים מההפניות של פקידות הסעד, ללא אפשרות לבחור במכון הזול ביותר, ומדוע לא מתקיים שימוע באמצעות הוכחות מדוע בכלל יש צורך להזמין דו"ח מסוגלות הורית.
ה. מדוע המשיבים מעולם לא גיבשו כללים אחידים לשימוש במבחני מסוגלות הורית.

בית המשפט מתבקש לתת צוו על תנאי זמני נגד המשיבה 4 לאסור עד להוראה אחרת על שימוש במבחני מסוגלות הורית בכל תיקי המשמורת והסדרי ראייה, ובסיום הדיון בעתירה להפוך את הצוו לצו קבוע.

ואלה נימוקי העתירה:

1. העותרת אמא לקטין, כיום בן 2. בשנת 4664 נחתם הסכם משמורת יחידה לעותרת והסדרים לבעל. כחלוף כמה שנים ביקש בן הזוג לשעבר ביטול ההסכם והעברת משמורת. לולא תביעת המשמורת של בן הזוג, לא הייתה נהפכת העותרת "מטופלת" בעל כורחה ע"י שירותי הרווחה. לפיכך, העותרת מייצג אוכלוסיה נזקקת בעל כורחה.
2.  העותרת מייצג בעתירה זו את ארגוני ההורים הגרושים והפרודים, אשר בהעדר מימון ציבורי או תרומות, פועלים כולם בהתנדבות למען שוויון הורי, זכויות ההורים במשפחה, וניתוק האלמנט הכפייתי שבהכפפת כל הורה מתגרש לחסדי פקידת סעד לסדרי דין ומומחים למיניהם, לרבות פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר הם אלה שיכריעו בגורל הקשר עם הילדים, אם בכלל.
.3 עתירה דומה עתירה דומה בנושא כבר הוגשה בעבר, ואכן כב' השופטת עדנה ארבל הסכימה כי מדובר במבחנים שהגיעה העת לבטלם, אולם היא סירבה להתערב לאור ההנחה שהנושא בהליכי חקיקה.
ראו פס"ד בבגץ 6/36744 , גיא שמיר נ' משרד הרווחה, פס"ד מתאריך 1.4644 ./, ע"י
." כב' הש' עדנה ארבל, נספח " 1
.4 העותרת מניחה עתירה זו מחדש בפתחו של בית המשפט העליון לאור העובדה שאין למשיב 2 (שרת המשפטים ציפי לבני) כל תוכניות ליזום הליכי חקיקה בנושא. כך עולה משיחה שקיימה העותרת עם בכירה במשרד המשפטים. ראו תצהיר העותרת.

העתירה המלאה בקישור

בג"ץ: אין להחזיר לאם ילד שנמסר לאימוץ למרות שהתחרטה לאחר 4 ימים

תאוות משרד הרווחה לסחר בילדים – לוחצים על משפחות בכל דרך לסחור בילדיהם, למרות שאם היו מסייעים ומעודדים מעט את המשפחות היה נחסך כאב לב רב, ונזקים כלכליים לפרט למשפחה ולחברה.

עיתון "דבר" – רביעי, יוני 23, 1976- מה הדין לגבי אישה שמסרה את בנה לאימוץ והיא מתחרטת אחרי ארבעה ימים בלבד ודורשת להחזיר לה את בנה? האם יש להיעתר לה?

בית הדין הגבוה לצדק, שדן בסוגיה זאת, קבע כי חוק אימוץ הילדים אינו מכיר בתוקף החזרה מן ההסכמה למסור את הילד לאימוץ, ולפיכך הוא דחה את בקשת האשה

לכתבה הקלק על התמונה

מעשה בנעל: הירושה ה"חברתית" של ביניש לנשיא גרוניס – מאמר מאת אלי דניאל

דורית בייניש - מדיניות חברתית אטומה עלובה ואכזרית
דורית בייניש – מדיניות חברתית אטומה עלובה ואכזרית

המאמר "מעשה בנעל: הירושה ה"חברתית" של ביניש לנשיא גרוניס" , אלי דניאל , מאי 2012 , The Pulse

נעל הושלכה על סדאם חוסיין. זה הגיע לו. נעל הושלכה גם על השופטת דורית ביניש, והיה גלום בה מסר: העם לא רוצה אותך. המשליך היה אבא גרוש שחש ששופט בית המשפט, פיליפ מרקוס, התעלל בו. המסר לא חלחל ואז באה מחאת יולי-אוגוסט 2011. העם רצה צדק חברתי, אבל העם גם רצה צדק שיפוטי. זה לא קרה, וגם זה לא יקרה. בייניש אמרה שבתי המשפט יהיו יותר קשובים לאזרח, ומייד אחר כך שתי עתירות חברתיות שהוגשו כמבחן רצינות לבית המשפט העליון, הושלכו לפח. תגובת הארגונים החברתיים לא איחרה לבוא: ארבל, נאמן וכחלון ואחרים נתבעו בארה"ב בעילה של פשעים נגד האנושות. כיצד קורה שבייניש פותחת את פרישתה מכס השיפוט, כאשר תחת השגחתה, שופטים ושרים בכירים נאלצים להתגונן בחו"ל בפני האשמות כה חמורות של פשעים נגד האנושות? מישהו נרדם בשמירה? מישהו חושב שעולם כמנהגו ינהג?
לפני פרישתה הבטיחה נשיאת בית המשפט העליון כי עקב המחאה החברתית בתי המשפט יכריעו גם בסוגיות חברתיות: "נושאי רווחה וחינוך, שאלת השוויון בחלוקת המשאבים, וסדרי העדיפויות במדינה יגיעו לדיון גם בערכאות השיפוטיות" (31/8/2011).
עבר חודש, ובמהלכו בית המשפט העליון העיף את שתי העתירות החברתיות הראשונות שניקרו בדרכו מכל המדרגות, ובפרוס השנה החדשה חברתה של בייניש, השופטת עדנה ארבל, יחד עם השר יעקב נאמן והשר משה כחלון, והרב דניאל אדרי, מוצאים עצמם נתבעים בגין פשעים נגד האנושות בויסקונסין ובני ג'רזי.
עשרות עמודים בפייסבוק מוקדשים לריקבון במערכת המשפט. סקרים מראים שהציבור שונא את בתי המשפט, ואף אחד לא מאמין יותר לבייניש ולארבל, וכנראה גם לא לגרוניס. מדוע אזרחים בישראל צריכים להשמיע זעקתם דרך בתי המשפט של ארצות הברית? האם בייניש לא המיטה קלון על המערכת?
אפילו אזכור קטן של המילה ביניש באינטרנט מעורר מאות טוקבקים בגנותה של דורית ביניש. לא ישכח לה שהיא זכתה לכבוד המפוקפק של קבלת נעל שהושלכה על ראשה בפרהסיה. כל אזכור של המילים "בית משפט" או "שופטים" מעורר בציבור תחושות גועל וסלידה. אם הנעל לא היוותה תמרור אזהרה להתדרדרות מעמד בית המשפט העליון בשל אטימותו החברתית, אולי התביעות של האבות הגרושים בחו"ל ידרבנו את הנשיא הנכנס גרוניס לעשות את השינוי המבוקש.
באלול בית המשפט העליון שלח עותרים חברתיים לכל הרוחות
כאילו שבייניש לא הבטיחה דבר, או שמה שהבטיחה מתייחס לבית משפט על פלנטה אחרת, בספטמבר סילק בית המשפט שתי עתירות. הראשונה הייתה עתירתה של לורי שם טוב, בג"ץ 4613/11, אימא שילדיה נחטפו ממנה על ידי רשויות הרווחה. במוקד העתירה עמדה שאלת היחס הפטרנליסטי של בתי המשפט למשפחה ונוער, הנותנים לפקידות סעד יד חופשית להתערב באוטונומיה ההורית, ולהוציא ילדים מהוריהם לפנימיות ואומנות, אשר נוגסים בתקציב המדינה, מפרנסים תעשייה שלמה של עלוקות, אבל את הכסף משרד הרווחה איננו מוכן להשקיע בהורים עצמם או במשפחתם המורחבת.
בימי הרצוג כשר רווחה, שמענו שפקידות הסעד מקבלות בונוסים מהמוסדות אליהם נחטפים ילדים. במרץ 2011 הוציאו פקידות סעד ילדה בת 14 מהוריה בגלל שמועות שיש לה חבר ערבי. לא היה ולא נברא, אבל שופט הנוער יובל שדמי אישר את הוצאת הנערה למקלט חירום כחותמת גומי. באפריל 2011, אימא שילדיה נחטפו לאומנה ובית המשפט למשפחה אסר עליה להתראות עם ילדיה, הלכה לראות אותם, ונעצרה. במעצר מרוב לחץ ופחד, הפילה עובר שנשאה ברחמה.
בספטמבר הוציאו נער, אלוף ישראל בג'ודו משני הוריו ללא סיבה. אתרים שלמים מוקדשים לחשיפת ההתעללויות בילדים בפנימיות, ובאומנה, ומעלליהן של פקידות סעד, המתנכלות להורים ומאיימות בכוחן להוציא ילדים מהבית. מדיניות ההוצאה הסיטונית של ילדים מהווה הפרה של הסכמים בינלאומיים לפיהם יש לשקם את הילדים אצל הוריהם, או אצל מישהו במשפחה המורחבת. את השר כחלון כל זה לא מעניין. רק אנטנות סלולריות מעיינות אותו. גם את הבג"ץ כל זה לא מעניין.
האמא שבית המשפט העליון מנתק מילדיה
לורי שם טוב הגיעה לבית המשפט העליון בשם אותן אמהות ואותם הורים, שאיבדו כל אימון בפקידות הסעד, והן מייחלות ליום בו משרד הרווחה יבין את החשיבות העליונה בהשארת הילדים עם הוריהם. בית המשפט העליון שלח את לורי הביתה בבושת פנים. השופטים אפילו לעגו לה על כך שאין לה כסף לממן בעלי מקצוע פרטיים, שיפקחו על מפגשיה עם ילדיה.
בקיצור, נאור חיות ומלצר, הסבירו לאימא שאין בישראל כל חשיבות לכך שילדים יישארו בקשר עם הוריהם הטבעיים. השופטים ציטטו מדברי השופטת שטופמן (בוגרת בית המשפט למשפחה, ר"ג): "ברור לחלוטין שהליווי המקצועי בעניין חידוש המפגשים בין הקטינים לבין אמם, צריך להיעשות בעזרת רשויות הרווחה".
לנו, לא ברור בשביל מה צריך ליווי מקצועי לחידוש קשר בין ילדים לאמא שלהם. מה בדיוק אותה פקידת סעד יכולה לתרום? עוד טענו השופטים ש"נשוא העתירה מסור לסמכותם של בתי משפט אחרים", היות וביקשה צו המורה למשרד הרווחה "להפגיש בין הקטינים לבין אמם", ו"להעביר את הקטינים למשמורתה".
השופטת נאור, אישה, סירבה להוציא צו המורה להפגיש בין אימא לילדיה. השופטת גם סירבה להיכנס לסוגיה האמיתית שהונחה לפתחו של בג"ץ, המדיניות הקלוקלת של הוצאת ילדים למוסדות, תוך ניתוק הקשר בינם להוריהם. בתאריך 20/9/2011 השופטת נאור שלחה את האימא בחזרה לאותו בית משפט למשפחה שהתעלל בה, לידי השופטת טובה סיון, שופטת אטומה ואכזרית. האימא נשארה מנותקת מילדיה.
הקטין שבית המשפט העליון מנתק מאביו
שבוע אחר כך, נדחתה עתירתו של קטין נ' משרד הרווחה, בג"צ 211/11 להורות למשרד הרווחה לקיים מפגשים בלתי אמצעיים עם אביו, שלא דרך "מרכז קשר". במקרה גם כאן, העותר ואביו הם בוגרי אולמה של טובה סיון. יצוין שלשופטת זו היסטוריה של ניתוקי אבות מבנים. בשנת 2005 התלוננו במשרד המשפטים סנטורים מאינדיאנה וקליפורניה נגד שופטת זו אשר התעללה באבא אמריקאי, אוון ווטקינס.
התלונות, במישור הדיפלומטי, לא רק שלא הועילו, אלא שהם החריפו את  רמת האטימות והחישו את קצב ניתוקי האבות הבאים בתור מילדיהם.
לעתירה זו הצטרפו עוד 29 אבות גרושים. כולם טענו שיש מדיניות מכוונת לנתק ילדים מאבותיהם, שפקידות הסעד מוטות לטובת נשים, מתעללות באבות, ומפריעות לאבות מלממש את הורותם כתוצאה ממדיניות העדפה אוטומטית לכל אישה באשר היא אישה.
נטען שפקידות הסעד אינן נייטראליות, שהן מלבות יצרים, מתסיסות, מעודדות את הנצחת הסכסוך ההורי, ואף מייעצות לנשים להתלונן נגד גברים במשטרה. שוב, בית המשפט התבקש להצהיר כי על פי אמנות בינלאומיות עליהן חתומה ישראל, הזכות לחיי משפחה פירושה שגם לאבא יש זכות לקשר איכותי ומקסימאלי עם ילדיו ללא התערבות או הפרעה שלטונית.
הזדמנה בפני בית המשפט העליון הזדמנות לגלות אחריות ציבורית וצדק שיפוטי כאשר הוא נתבקש לקבוע כי מדינת ישראל מכירה בזכותם של אבות לקשר עם ילדיהם מכוח אבהותם, כמקובל בעולם הרחב, וכמתחייב על פי אמנות בינלאומיות המעגנות את הזכות לחיי משפחה במובן של קשר איכותי ורצוף עם הילדים ללא התערבות שלטונית (בג"ץ 2111/11).
בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, סירב במופגן להצהיר כמבוקש, היתמם וטען שלא ברורה לו מהות העתירה, אין צורך בהצהרה שלאבא יש זכות לראות את ילדיו, אין שום פגם בכך שאבא לא רואה את ילדו שלוש שנים, ושמרכזי קשר הם מקומות מבורכים גם לאבות נורמטיביים. לסיום, השופט עמית היפנה את האבות בישראל המבקשים לממש את הורותם לחסדיהן של פקידות הסעד.
יצוין שבמקרה זה, השר כחלון, לא היה בכלל מודע לקיומה של העתירה, וכנראה שפרקליטות בג"צים הסתירה את העתירה ממנו. בנוכחות עדים הוא טען בתחילת ספטמבר 2011, ביום בו קיבל אות מופת מאומ"ץ, שהעתירה לא הובאה לידיעתו, למרות שנפתחה במרץ 2011. כנראה שכבוד השר איננו ממש זוכר, אבל חברת הכנסת יוליה ברקוביץ' שמאלוב טוענת שהיא כן הביאה את העתירה לידיעתו, מספר חודשים קודם לכן, והוא אמר לה שאין עניין.
הפרקליטה, שוש שמואלי הסתירה את תשובתה לעתירה מב"כ העותרים, ופשוט שכחה לשלוח את תשובת הפרקליטות לעורך דין. עד היום, חוץ מפרקליטות בג"צים והבג"ץ בעצמו, אין אף אזרח שיודע מה כתוב בהתנגדות לעתירה.
בתשרי נתן הדקל – תביעות בינלאומיות נגד שופטי העליון
שופטי העליון שמעולם לא הצטיינו בראיית מצוקותיו של האזרח, הערימו כל מכשול אפשרי באמצעות אגרות, עירבונות, סחבת נוראית, ואוסף תקדימים לפיהם האזרח הקטן כמעט תמיד מפסיד, האמינו שדי בכך שבייניש פיזרה כמה הצהרות ללא כיסוי על רגישות חברתית מעתה ואילך, והמחאה תעבור מאליה. השופטים שכחו שיש ציבור של פליטי מערכת בית המשפט, אשר נאלץ לברוח מכאן על מנת להציל את גופם ואת נפשם, אחרי שבתי המשפט למשפחה הרסו להם את החיים. אלה גילו את החוקים הפדראליים לפיהם מי שמבצע פשעים נגד האנושות בחו"ל, אין לו חסינות בארה"ב. כך נתבעו בעבר יאסר ערפאת ואחמיניג'אד. הוחלט שעכשיו תורם של ארבל, נאמן, כחלון, והרב דניאל אדרי.
בראש השנה, 27/9/2011, הוגשה לבית המשפט המחוזי הפדראלי במערב ויסקונסין, בארה"ב, תביעה על סך עשרים מיליון דולר, נגד פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים, ומשה כחלון, שר הרווחה בגין מדיניות פוגענית של הטיה מגדרית כנגד אבות גרושים, התעללות מתמשכת, שיטתית וזדונית, והפרת זכויות אדם. יוזמי התביעה הבטיחו שהיא חלק בסדרה של תביעות שיוגשו בארה"ב כנגד שרים וממלאי תפקידים בכירים במערכת המשפט ע"י אזרחים אמריקאים הגרים בישראל או נפגעו ממערכת המשפט בישראל.
כי מויסקונסין וניוארק תצא תורה?
התביעה מבוססת על החוק האמריקאי המקנה זכות לפיצויים ומגן אזרחים אמריקאים מפני פשעים נגד האנושות, והפרה של זכויות אזרח בינלאומיות. לאחר בדיקת משפט משווה בין מצב האבות הגרושים בישראל לעומת שאר העולם, עולה כי ההפרות של זכויותיהם של אבות גרושים או פרודים בישראל, מהווים פשעים נגד האנושות, בין השאר כי אותם נתבעים אחראים להפרות שיטתיות של מספר אמנות בינלאומיות עליהן חתמה ישראל.
בין אמנות אלו, ניתן למנות את האמנה בדבר זכויות הילד, האמנה בדבר חטיפות ילדים, וגם האמנה לביעור אפליה נגד נשים, אשר אוסרת על יחס מפלה גם כנגד גברים, טיפוח סטריאוטיפים נגדם, או קיבוע של סטריאוטיפים כאלו בחוק, ואמנת האו"ם בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.
התביעה מפרטת באריכות מארג של חקיקה אנטי-אבהית בישראל, ומונה סדרה ארוכה של חוקים מפלים, וביניהם חזקת הגיל הרך, הקובעת כי מקומם של הילדים אצל האם, ללא כל בדיקה, וגם אם טובתם מחייבת אחרת, חזקה שהיא פיקציה משפטית אשר בוטלה בכל מדינות העולם. כמו כן חוק המזונות פוטר נשים מהשתתפות כלשהי בעול הכלכלי של גידול ילדיהן, וכן שורה של חוקי עבודה ופסיקות המקשים על אבות בכלל, ועל אבות גרושים בפרט, לממש את הורותם ומפלה אותם לרעה לעומת אמהות.
בנוסף, הנחיות סודיות שהתקינה סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית, באישור שר הרווחה, על פיהן לא זו בלבד שאין קביעה מפורשת של הסדרי הורות לאבות, והכרה בזכותם הטבעית והחוקית של האבות לקשר איכותי, מלא וללא הפרעות של רשויות שלטוניות, אלא שהנתבעים שיכללו מנגנונים להגבלת זכויות האבות, להתעללות ממשית, פיסית, נפשית וכלכלית באבות, מתוך עיקרון "ריצוי מאווי האישה". כך למשל נשלחים אבות למרכזי קשר בהפניות סיטונאיות לפגישות של שעה בשבוע תחת פיקוח במרכזי קשר בעלות של 4.5 מיליון ₪.
התובעים הגיעו למסקנה שיש להפסיק את הנוהג בישראל לראות את האבא הגרוש כמכונה ליצור כסף. יש ללמד את נאמן וכחלון "אבא הוא לא כספומט". התובע בויסקונסין, דוד וייסקופף, מסביר בכתב תביעתו כי הנתבעים אחראים לטיפוח ועידוד מדיניות של אי הכרה בזכות הטבעית של אבות גרושים לקשר עם ילדיהם, כאשר אבות מנותקים בשרירותיות, ואף בזדון, מילדיהם כלאחר יד ולמשך תקופות ארוכות ובלתי נסבלות, בעודם נחשפים לשופטים אטומים שעולבים בהם, לועגים להם, קונסים אותם באלפי ואף עשרות אלפי שקלים, מוציאים נגדם צווי מעצר שרירותיים במעמד צד אחד, מרוששים אותם, ומשליכים אותם לחסדיהן של פקידות הסעד, אשר מתנהגות כלפיהם בעריצות כאילו היו קצינות מבחן אישיות.
בין הנתבעים מצויות גם מספר עובדות סוציאליות, פקידות סעד לסדרי דין, אשר טיפלו בתיקו של התובע ונטען שהן מנעו וחיבלו בקשר בינו לבין ילדיו, תוך שביצעו נגדו רצח אופי, הטיחו עלבונות והלהיטו יצרים. בארגוני האבות מסבירים כי "על מדיניות ההטיה המגדרית החוקית עליה אחראים השרים הנתבעים, מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות, הפרות שיטתיות של אמנות בינלאומיות, והתעלמות מופגנת מצערם והסבל שעוברים האבות והילדים, כאשר יישומה של מדיניות זו באמצעות פקידות הסעד הכפופות לשר כחלון, אינו חוקי ומהווה הפרה של הנורמות המקובלות בעולם. כחלון ונאמן, ארבל ושטיינמץ מנהלים מסע צלב נגד כל האבות הגרושים, הפרודים וקורבנות גניבת הזרע, בהיותם חיילים נאמנים של הארגונים הפמיניסטים הרדיקליים ".
התובע, וייסקופף, אזרח דו-לאומי, ישראלי ואמריקאי יליד וויסקונסין, גדל כיתום בבית יתומים בשיקגו, ומשבגר הקדיש חייו לעבודה במשרד הרווחה של אילינוי לשיפור הקשר בין אבות וילדים ובעצמו הוסמך כהורה אומנה. אולם מחויבותו רבת השנים להורות ולילדים לא עזרה לו משעלה לישראל, ואשתו ביקשה להתגרש. על פי כתב התביעה ההתייחסות אליו בבתי המשפט למשפחה ואצל פקידות הסעד מתוארת כהתעללות הפוגעת בו, בגופו, נפשו בריאותו, ועבודתו, וכן בילדיו. "מערכת המשפט בישראל מגוננת על עצמה, ואינה פתוחה לביקורת, אך בצר לי, ובאין כל מענה בישראל, עלי לפנות לעזרת החוק האמריקאי לטיפול בפשעים נגד האנושות עוסק בין השאר בענינים אלו של אפליה בחסות החוק כנגד קבוצה גדולה, ואני מקווה שאם לא אוכל לראות את ילדי באופן טבעי וללא הפרעה והתערבות שלטונית, לפחות לגרום לאלו שמנעו זאת ממני לפחות לשלם מחיר כספי כבד", אומר התובע.
בניו ג'רזי ובהאג טוענים שישראל נהפכה מקלט לנשים חוטפות
תביעה נוספת בניו ג'רזי הוגשה נגד נאמן, כחלון, כב' השופטת עדנה ארבל, ואב"ד דניאל אדרי ופקידות הסעד סימונה שטיינמץ, בתיה ארטמן, וניבה מילנר, והפעם ישנם שלושה אזרחים אמריקאים שתובעים. ביניהם שרון בן חיים, אשר תובע את עדנה ארבל, היות וזו קבעה כי ביתו החטופה של בן חיים לא תוחזר לארה"ב, מתוך משוא פנים לטובת נשים, תוך שהיא הופכת את מדינת ישראל, מקום מקלט לנשים חוטפות, בשל השתרשות חזקת הגיל הרך בקרב כל העוסקים במלאכת ניתוק הילדים מאבותיהם.
בן חיים מייצג מספר אבות אשר נשותיהם חטפו את ילדיהם לישראל, ובית המשפט בארץ סירב לכבד את אמנת האג ולהחזיר את הילדים החטופים לארצות מוצאם. ארבל למשל המציאה תיאוריה משפטית במיוחד עבור בן חיים. ארבל טענה שמי שבא לישראל להעיד, ומסכים לנהל מו"מ יש לראותו כמי שויתר על טענת החטיפה.
התיאוריה המופרכת הזו חטפה קיתונות של ביקורת בבית המשפט בניו ג'רזי. ע"י כב' השופטת מיזדול וגם למוסד המפקח על אמנת האג עומדת התיזה של ארבל כאבן נגף. מומחי אמנת האג שוקדים בימינו על גיבוש פרוטוקול לגישור בינלאומי במפגשים המתקיימים במלטה. תהליך מלטה לגישור בינלאומי בחטיפות ילדים עומד בסכנה לאור התקדים המוזר של ארבל. בן חיים יחד עם עוד כמה אבות, הגיש תלונה נגד מדינת ישראל גם למוסד המפקח בהאג.
טענת בן חיים היא כי בתי המשפט בישראל, תחת השגחתו של השר יעקב נאמן נגועים במשוא פנים והפלייה לטובת נשים, בין השאר עקב חזקת הגיל הרך, וכן עקב הנחיית פרקליטות 2.5 אשר נוסחה ע"י הנתבעת ארבל, ואשר מעודדת נשים להגיש תלונות שווא נגד גברים ללא כל חשש. בן חיים, נאלץ להגיע לישראל על מנת להעיד בהליך החטיפה, לאחר שבית המשפט למשפחה לא אישר לו עדות בשיחת וידאו, וכאן טמנו לו בתי המשפט מלכודת משפטית, כאשר הוצא נגדו צו מעצר במעמד צד אחד, וצו עיכוב יציאה מהארץ, ובמקביל החוטפת פתחה נגדו תביעות למזונות ולגט.
בן חיים נאלץ להוציא את שארית כספו על עורכי דין, נתקע בישראל 4 חודשים, ועסקיו בארה"ב התמוטטו לחלוטין ונסגרו, כאשר בסופו של דבר קבעה כב' השופטת ארבל, כי הסכמתו להיכנס למשא ומתן אשר לא הבשיל, מהווה הסכמה לחטיפה. משחזר לארה"ב, קבעה השופטת האמריקאית, בוני מיזדול כי ארבל פסקה בניגוד לכל היגיון, לא פסקה על פי העובדות שבפניה, ושפסקי הדין מישראל אינם ראויים להכרה או אכיפה בניו ג'רזי.
לטענת בן חיים, משהגיע לישראל טמנו לו הרבנים מלכודת בצורת צו מעצר במעמד צד אחד, וצו עיכוב יציאה שגם הוא הוצא במעמד צד אחד. משפג הצו, הוא יצא מהארץ, אבל כנקמה בו, הרב דניאל אדרי, שגם הוא בין הנתבעים, מוציא צווים מבית המשפט הרבני נגד אביו של בן חיים המהווים התעללות של ממש. ממש כך קרה גם במספר תיקי חטיפה אחרים. נטען בכתב התביעה, שהמניע להתנהגות הרבנים, הוא פחד פן יאבדו את משרתם, אם יפסקו לטובת גבר.
שאר התובעים, אזרחים אמריקאים המתגוררים בישראל, טוענים כי נחשפו להפרות שיטתיות של זכויות האזרח הבינלאומיות, תוך שהנתבעים התעללו בהם, או אחראים להתעללות מסיבית בהם ובילדיהם, מנעו מהם קשר לילדיהם, הטילו עליהם מזונות בשיעורים בלתי נסבלים,ובלתי אנושיים, חשפו אותם למעצרים, תביעות, הוצאות, לשון הרע, ונתק מהילדים, התרוששות וטראומות נפשיות.
איפה נעלמה החסינות שלי?Alien Tort Claims Act
לא נראה שמחאת קיץ 2011 חלחלה לבתי המשפט בישראל. ככה זה כאשר השופטים מאמינים שהם חסינים, הם ממשיכים למחוק ולדחות כל עתירה בעלת אופי חברתי. בינתיים שופטי העליון גם מחקו עתירה של 10,000 דרוזים. ביקשו מהם שכל איד יגיש עתירה אישית, כי שופטינו המכובדים לא יכולים להתייחס למדיניות מפלה.הם רוצים לבודד את הפרט מתוך הקולקטיב, וכל זה מתוך תחושת עליונות, וש"אף אחד לא יכול לעשות לי כלום, כי אני שופט".
גם ציפי לבני חשבה שהיא יכולה לעשות מה שבא לה, עד שרצו לעצור אותה בבריטניה. כולנו ראינו איך ציפי לבני משקשקת לדרוך על אדמת בריטניה, אבל ששופטים ישראלים יחששו כי יתבעו בחו"ל, ועוד ע"י יהודים? על זה הם לא חשבו. מה יקרה כשפלסטינים יתחילו לתבוע אותם?
המזור נמצא בדמותה של עילת התביעה הפדראלית לפיה למרות שהנתבעים הם בכירי הממשלה ומערכת המשפט, ונהנים מחסינות בישראל, אין חסינותם עומדת להם בארה"ב. החוק, Alien Tort Claims Act, שחוקק על ידי הקונגרס האמריקני הראשון מאפשר לבתי המשפט הפדראליים בארה"ב לדון בתביעות פיצויים המוגשות על ידי זרים, קורבנות או שארים של מי שנפלו קורבן לעוולה שנעשתה תוך הפרה של כללי המשפט הבינלאומי; על פי רוב הפרה בוטה של זכויות אדם, עינוי או רצח – על ידי גורם זר אחר.
מאז שנות ה-80' ועד היום הוגשו כ-100 תביעות בהתבסס על חוק זה, חלקן תביעות קורבנות או שארים של קורבנות פעולות טרור. כך למשל, תביעת פיצויים בגובה של 20 מיליון דולר נגד שורת נתבעים וביניהם הרשות הפלשתינאית ויאסר ערפאת, הוגשה על ידי נפגעים ישראלים ובני משפחתם שנפלו קורבן לפעולת טרור רצחנית שבוצעה בישראל בשנת 2002 בכביש נצרים, סמוך לכיסופים. תביעות דומות הוגשו ע"י קורבנות האונייה אקילה לאורו, ונגד בנקים וקרנות הממנים את החמאס. תביעה דומה הוגשה נגד אחמיניג'אד. ואנחנו אומרים שאם בייניש הצליחה להביא את שופטי ישראל ושריה לאותה קטגוריה בה מוצב אחמניגאד, מה זה אומר עליה ועל יכולותיה?
אמנת הידידות, מסחר וספנות – הפוך על הפוך?
אם הנשים הגרושות הן הסקטור המועדף בישראל, וזוכות לפריבילגיה של חזקת הגיל הרך, תלונות חופשיות במשטרה, זכות לסלק את הגבר מהבית באמצעות צווי הרחקה, זכות לא לתרום למזונות הילדים, ועוד כהנה וכהנה, אז אם לאמריקאים מגיע השוואת פריבילגיות ברמה לה זוכה הסקטור המועדף ביותר, הנשים הגרושות, מה יעשה בית המשפט כאשר אישה תטען שמגיע לה משמורת אוטומטית על הילדים, והגבר יטען שמה שמגיע לאישה, מגיע גם לו?
לא היה כזה דבר בישראל, אי פעם שלשני ההורים זכויות שוות. זה יהיה ממש תקדים בבית המשפט למשפחה, שגם לאימא וגם לאבא יהיו פריבילגיות צולבות. הרי השופטים רגילים לכך, שהאישה מבקשת, והאישה מקבלת. הגבר נטחן עד דק, ולוקחים ממנו את כל מה שיש לו. האם יש סיכוי ל"הפוך על הפוך?
האזרחים האמריקאים טוענים כי על פי אמנת הידידות, מסחר וספנות בין ישראל לארה"ב התחייבה מדינת ישראל להעניק להם בבתי המשפט הישראלים יחס וטיפול ברמה השווה לסקטור המועדף ביותר במדינה. על פי שתי התביעות, הסקטור המועדף בישראל הם נשים בבתי המשפט למשפחה, אשר זוכות לעדיפות סטטוטורית בדמות חזקת הגיל הרך, הענקת משמורת זמנית אוטומטית, פטור מתשלום מזונות, עדיפות בשמיעת בקשות לטובת נשים, פטור מהצגת מסמכים וראיות, ובכמעט כל משפט בבית המשפט למשפחה, בית המשפט מעדיף את גרסתן של הנשים על זה של הגברים.
אם לא די בכך, מספיק שאישה מסרבת להסדרי ראייה, ופקידות הסעד, על פי מדיניות שגובשה ע"י פקידת הסעד הראשית לסדרי דין, סימונה שטיינמץ, מפנות את הגברים למרכזי קשר. בשיטת "הפוך על הפוך" התובעים האמריקאים טוענים שמגיע להם השוואת תנאים לרבות הפעלת חזקת הגיל הרך לטובתם. נטען שמדיניות ההתעללות הממסדית בגברים בישראל מתבטאת בין השאר בהפניית 20% עד 25% מהגברים למרכזי קשר, לעומת 1% עד 2% בארה"ב, וכן הטלת צווי מזונות בשיעור של פי 4 מהנהוג בארה"ב.
כסף גרמני ואוונגליסטי מממן ניתוקי ילדים מאבותיהם?
התובעים החליטו גם לטפל במממני הג'יהאד הפמיניסטי שכבש את המדינה בסיוע כספים גרמניים ואוונגליסטים. גרמנים שתומכים באג'נדות של ניתוק ילדים יהודים מהוריהם, אנחנו מסוגלים להבין. אבל כול אותם נוצרים אוונגליסטים בארצות הברית, שהם אוהבי ישראל, מאמינים בקדושת המשפחה, ומשקרים להם שכספיהם נועדו למטרות נעלות, פשוט נופלים בפח.
בפועל כספם מגיע לגופים רדיקליים המעודדים את מוסד החד הוריות, ומטיפים לניתוק ילדים מהוריהם. בשתי התביעות נתבעים ארגונים שונים המממנים ארגוני נשים בישראל כגון נעמ"ת, שדולת הנשים, ועוד. בין הנתבעים: הקרן הגרמנית, Konrad Adenauer Stiftung, , קרן האחווה הנוצרית יהודית של הרב יחיאל אקשטיין: International Fellowship of Christians and Jews וקרן P.E.F. Israel Endowment Fund אשר ממנת מכונים שונים בישראל כגון "מכון שילוב" אשר מפרנסים פקידות סעד בעבודה צדדית, ואשר נטען לגביהם שהם מפיצים תעמולה מגדרית, שנאה בין המינים, התססה וליבוי יצרים בין גברים ונשים, וגורמים להחמרת ההתעללות באבות הגרושים, ולהחרפת ניתוקם מילדיהם.
הקרן הגרמנית היא אחת המממנות העיקריות של שדולת הנשים, אשר מפיצה מדריכים לנשים כיצד להגיש תלונות שווא כוזבות נגד גברים, ולזכות ביתרונות טקטיים וכלכליים, כאשר כסף גרמני מממן את הניתוקים הסיטונאיים של ילדים מאבותיהם בישראל. באמצעות התרומות מגרמניה, בוגרות שדולת הנשים מתמנות כשופטות בית המשפט למשפחה (רבקה מקייס ותמר סנונית פורר).
לגבי קרן האחווה הנוצרית-יהודית נטען שהרב אקשטיין מטעה את ציבור התורמים, נוצרים אדוקים אשר מאמינים בשלמות המשפחה, ובאיחוד משפחות, כאשר הכסף שנאסף מופנה לגופים קולניים בישראל אשר ממנים את עידוד הגירושין, ועידוד החד הוריות מוסד החד הוריות, שאלו עקרונות אשר התורמים סולדים מהם לאור אמונתם הדתית.
לסיכום – גזר הדין שלנו, העם
לא נראה לנו שארה"ב תהווה יעד מועדף לשופינג עבור שופטת בית המשפט למשפחה השנה. מי יודע אם יצוץ אחד מקורבנותיה באמצע מסע רכש בבלומינגדיילס ויבצע לה מסירה כדין? השופטת ארבל אשמה בכך שהנחייה 2.5 אותה ניסחה, גרמה למשטרה להיהפך גננת לנשים גרושות. בגללה, במקום להעסיק שוטרים במיגור פשע וחקירות בשטח, השוטרים יושבים במשרד ומחכים לגרושה הבאה שתגיע להתלונן שמאיימים עליה, מציקים לה או שעוקבים אחריה. ככה איבדנו את המשטרה.
השר נאמן אשם כי בגלל דתיותו הוא מאמין בכפייה דתית, איננו מסוגל לשחרר את הציבור מכפייה דתית-משפטית, איננו מסוגל לנתק את הציבור מהרבנות ומעולו של הדין האישי. מיתוס ה"דין האישי" ששומר על הגחלת היהודית, הוא גם זה שמתסיס גברים נגד נשים, מעודד את מוסד הרווקות והחד הוריות, מייצר קונפליקטים בין סמכויות שיפוט והופך את ישראל למדינה שפסקי הדין שלה לא מכובדים במיוחד בעולם.
כחלון אשם בגלל מתנער מאחריות ונותן למנגנון הישן להנציח את ההתעללות במי שלא זקוקים לשירותי רווה, אבל כופים זאת עליהם. אמנם כחלון עשה כמה כותרות כש"נלחם" לשחרר את הארץ מחברות הסלולר, אבל זו לא חוכמה כגדולה. נתנו לו את תיק הרווחה, והוא החליט למרוח אותו עד סוף הקדנציה. נשות משרד הרווחה, סימונה שטיינמץ, יעל הרמל, בתיה ארטמן וניבה מילנר לימדו את כחלון להגיד לכל אימא שלוקחים את ילדיה או כל אבא שמנותק מילדיו שהבעיה "נקודתית", ושהעוזר שלו, "שמעון" יטפל בבעיה. ככה הוא חשב לצלוח את הקדנציה.
שתי עתירות שהופנו נגד משרדו של כחלון נמרחו ונמחקו. עכשיו הוא צריך להגן על עצמו בבית משפט בארה"ב. שכחנו לציין: גם במוסדות האו"ם בג'נבה יש מספר תלונות אישיות בוועדה לזכויות אדם, ותלונה קולקטיבית נגד משרד הרווחה בוועדה לזכויות כלכליות וסוציאליות. מה יקרה? כרגיל, כחלון ונאמן יספרו לאו"ם שמדינת ישראל היא גן עדן לשוויון זכויות ומופת לאומות העולם.
הכותב הוא אלי דניאל, דובר הקואליציה למען הילדים והמשפחה, והדברים מייצגים את דעתו בלבד
קישורים: