צעירי יוצאי אתיופיה הפגינו מול בית משפט עליון ומשרד הרווחה – עדנה ארבל התקפלה והחזירה הילד החטוף למשפחתו

עדנה ארבל - התקפלה מול הפגנת יוצאי אתיופיה והתבוננה בחצי הכוס המלאה

(בע"מ 4486/13) – דרכי רמיה רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה על ערכאותיהן לחטיפת ילדים משפחות מוחלשות ואתניות לאימוץ סגור וסחר בפנימיות.

אוגוסט 2013 – מדובר בתינוק למשפחה יוצאי אתיופיה שנחטף מייד עם היוולדו מבית החולים ע"י רשויות הרווחה מתוך מטרה לאימוץ סגור. רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ומחוזי דחו בקשות המשפחה להשיבו למשפחה המורחבת.
 שופטת עדנה ארבל בניגוד לשופטי בית משפט לענייני משפחה והמחוזי שלפה מתוך בליל הבלי חוות הדעת של רשויות הרווחה וה"מומחים" את הנקודות החיוביות על המשפחה, והורתה להשיב את התינוק החטוף מהאימוץ הסגור למשפחתו יוצאי אתיופיה.
הסיבה למהפך בהחלטת השופטים להתבונן בחצי הכוס המלאה ולא כהרגלם להעמיק בהבלי פיהם של פקידי הרווחה וה"מומחים" נבעה מהפגנה של יוצאי אתיופיה מול בית משפט העליון ומשרד הרווחה ביום בדיון בנושא.
עדנה בהחלטתה (בע"מ 4486/13) חרגה ממנהגה מקודש והחזירה את התינוק החטוף לחיק משפחתו מהמשפחה המאמצת.

החלטה בית משפט לענייני משפחה – בליעת הבלי פיהם של רשויות הרווחה
פסקה 3 בהחלטה: "לאחר שקילת האפשרות לאימוץ בתוך המשפחה על ידי הדודה על בסיס טיעוני הצדדים וחוות הדעת המקצועיות קבע לבסוף בית המשפט לענייני משפחה כי "אין מקום לקבל את הצעת אחותה של האם לאימוץ בתוך המשפחה" (פסקה 344 לפסק הדין). קביעה זו נסמכה על מספר נימוקים ובהם חוסר העקביות בעמדת המשפחה לעניין אימוץ הקטין בשלבים שונים של ההליך; הקשר המועט בין הקטין למשפחתו הביולוגית; התקשרותו של הקטין למשפחת האומנה ומשמעות ניתוקו ממנה בשלב זה; וכן הסיכונים הנשקפים לשלומו של הקטין מהאפשרות כי המבקשת תמשיך ותמלא תפקיד פעיל בחייו, תוצאה שהיא אינהרנטית לאימוץ בתוך המשפחה".
 
שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות סחר בילדים

החלטת מחוזי – בליעת הבלי פיהם של רשויות הרווחה
פסקה 4 בהחלטה: "בפסק הדין מיום 16.6.2013 בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת ו' פלאוט) שב והדגיש את התאמתה ומסוגלותה ההורית של הדודה אולם קבע כי בבחינת השאלה האם טובתו של הקטין להיות מאומץ על ידי הדודה "ישנן נסיבות וגורמים נוספים אשר מחייבים מתן משקל מתאים ומאוזן למכלול השיקולים" (עמ' 7 לפסק הדין). הודגשו בפסק הדין שני שיקולים עיקריים והם שאלת השפעת מעורבותה של המבקשת על חיי הקטין וכן סוגיית העיתוי בו הוגשה בקשת הדודה לאימוץ הקטין והיחס בין עיתוי זה ובין מצבו של הקטין בעבר ובהווה. נקבע כי מסקנות בית המשפט לענייני משפחה מעוגנות היטב בחוות דעת המומחים ובתסקיר השירות למען הילד. מסקנת הדברים הייתה כי דין הערעור להידחות. לחוות דעתה של כב' השופטת ו' פלאוט הצטרפה כב' השופטת מ' ברנט. השופטת ה' עובדיה הצטרפה אף היא לתוצאה אך הוסיפה מספר הערות, ביניהן האמירה כי "הנימוק המכריע לתוצאה זו הוא להבנתי "הנזק המהותי לקטין העלול להתרחש במידה וינותק מהוריו האומנים"

התקפלות בית משפט עליון – עדנה ארבל לאחר ההפגנה – התבוננות בחצי כוס מלאה והשבת התינוק החטוף למשפחתו.
התקפלות בית משפט עליון (עדנה ארבל):  "הוחלט, כאמור, בדעת רוב השופטים, י' עמית וע' ארבל, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' הנדל, לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם"

דודתו של התינוק החטוף מתארת דרכי הרמיה של משרד הרווחה לחטיפת התינוק

הפגנת צעירים יוצאי אתיופיה מול משרד הרווחה ובית משפט עליון

 להלן סקירה נוספת של האירוע :

אביבה, שם בדוי, תזכה לגדל את אחיינה, לאחר שהרכב שופטים בית משפט עליון (ארבל, עמית, הנדל), הפך את החלטת בימ"ש מחוזי (שופטת ורדה פלאוט) ופסק כי טובתו של הילד לגדול אצל משפחתו הביולוגית ואין חולק על כך, כי אמו היא אמא חמה, אוהבת ומחבקת. אביבה (דודתו של הקטין), קצינה מוערכת בצה"ל, בעלת מסוגלות הורית ללא רבב, נאבקה במשך 3 שנים לגדל את אחיינה, לאחר שאחותה החולה לא יכלה לטפל בו, ומשרד הרווחה התעקש לשלוח את אחיינה ללא שום הצדקה לאימוץ סגור במשפחה זרה (לבנה), במקום לתת לדודתו לגדל אותו, כשלאביבה היכולת והאמצעים הטובים ביותר לגדל את אחיינה.
היום הוסר צו איסור פרסום על פסק הדין בתיק בע"מ 4486/13.
מפסק הדין עולה, כי משרד הרווחה הכשיל את דודתו של הקטין לגדל את אחיינה במשפחתו הביולוגית, ובחר מטעמים הזרים לטובתו של הקטין, למסור את התינוק לאימוץ אצל משפחה לבנה משיקולי סחר בילדים. השופטת ארבל מתחה ביקורת חריפה ביותר נגד התנהלות פקידת הסעד בהעברת הקטין לאימוץ, בלא שבדקה את האופציה להשארת הקטין אצל בני המשפחה, שלהם העדיפות הראשונה לאמץ את הקטין.
חובה על שר הרווחה לפטר את אורנה הירשפלד פקידת האימוץ שכשלה בתפקידה, וגרמה לנזקים קשים ביותר בתדמית משרד הרווחה, כשהתעקשה על אימוץ מיותר והפרדת קטין מבני משפחתו הביולוגית הטובה ללא הצדקה.
שר הרווחה חייב לפטר את אורנה הירשפלד, גם מפאת העובדה שהיא גרמה לנזקים שעד עצם היום הזה לא תוקנו לאמא אורה מור יוסף, ולרבבות אמהות במדינת ישראל, כשמנעה מהם מטעמים בלתי ענייניים לגדל את ילדיהם שלהם.
השופט ניל הנדל:
"רצונה של האם ברור והוא השאיפה האנושית והבסיסית להיות נוכחת בחיי בנה גם כאשר איננה בעלת מסוגלות לגדלו בכוחות עצמה.
"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?" שאל הנביא, והמענה לשאלה רטורית זו מובן מאליו (ישעיהו מט טו).
הקשר הרגשי בין המבקשת ובין בנה מובן, על אף שהוא לא שהה בחזקתה ולו יום אחד.
את רצונה זה הביעה האם, על אף מחלתה הקשה, בדרכים שאינן משתמעות לשתי פנים.
מהלילות בהן ישנה במסדרונות בית החולים עת שהה הקטין בפגיה, ועד הביקורים הסדורים עם הקטין אליהם הגיעה, בין אשפוז אחד למשנהו.
בבדיקה האחרונה שנערכה על ידי "מכון שלם" ביום 19.12.2012 אף ביטאה המבקשת תסכול לנוכח תדירות ביקוריה אצל בנה באומרה "פעם בשבוע רחוק מדי. אני מתגעגעת אליו. חסר לי להרגיש אמא" (עמ' 9 לדו"ח המשלים של "מכון שלם" מיום 30.1.2013).
כאמור, למרבה הצער, האפשרות כי תגדל את הילד נשללה באופן חד משמעי לנוכח מצבה הנפשי הקשה, אולם רצונה, לכל הפחות, להמשיך ולהיות נוכחת בחיי בנה – ברור ומובן ויש לו משקל.
אף רצונם של הדודה ובן זוגה הוצג באופן בהיר. רצונה של הדודה הוא כי הקטין יאומץ על ידיה ועל ידי בן זוגה, בחיק משפחתו המורחבת. המושג "משפחה" לעתים בכוחו להעניק ולעיתים הוא תובע, לעיתים מקנה זכויות ולעיתים דורש הקרבה.
הדודה מאמינה ומשוכנעת כי בנוטלה על עצמה את אימוצו של הקטין, תבטא בכך את מסירותה המשפחתית הן כלפי הקטין, הן כלפי אחותה, אמו. בכך אף תוכל להעניק לקטין מסגרת משפחתית בה יוכל להמשיך ולהיות קשור לשורשיו המשפחתיים, העדתיים והתרבותיים. במובן זה הגם והבקשה היא להעביר את הקטין לחיק הדודה ובעלה, בפועל היא מייצגת את המשפחה המורחבת כולה שאף היא מביעה כמיהה להיות מעורבת בחיי הקטין.
הן המומחים, הן בתי המשפט, לא חסכו בדברי הערכה לדודה. היא נשואה טרייה בסוף שנות העשרים לחייה, עתודאית לשעבר וקצינה בקבע, בעלת קורות חיים מרשימים ואישיות מרשימה לא פחות.
בדו"ח המשלים של "מכון שלם" מיום 30.1.2013 נאמר כי "מדובר באישה צעירה מרשימה, נבונה, מפוקחת, בעלת כוחות התמודדות טובים מאוד, ארגון אישיותי מאוזן ואינטגרטיבי, יכולת מפותחת לאמפטיה ומודעות עצמית".
עוד נסקרה רשימה ארוכה של מעלות ההופכות אותה מתאימה לאימוץ באופן כללי, ומתאימה ביותר לאימוצו של הקטין באופן קונקרטי.
נאמר כי היא "צפויה להתמודד עם אחריות הורית באורח נורמטיבי ומטיב באם מדובר בילד ביולוגי או מאומץ. עולה מהממצאים כי הפרופיל האישיותי של [הדודה] עולה בקנה אחד עם הנדרש בכדי לשקול לחיוב האימוץ בתוך המשפחה".
לצד ההערכה של הדודה ובן זוגה כמי שצפויים להיות הורים טובים ומיטיבים לקטין, בכף זו של המאזניים ניתן למנות את האפשרות של הקטין לגדול בתוך משפחתו במובנה הרחב ובתוך התרבות אליה נולד ככל שאלה משרתים את טובתו, וכן ההיבטים החיוביים אך המוגבלים שבהמשך הקשר עם אמו.
השופט י. עמית:
גם אֵם "רעה" עדיפה על אדם זר (ע"א 137/66 נעמי פליגלטאוב נ' אוגניה גוטפרוינד פליגלטאוב, פ"ד כ(3) 621, 624 (1966)) וגם הורים "גרועים" ראויים לגדל את ילדיהם (ע"א 488/77 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 561 (1976)).
ודוק: ברי כי הזכות של ההורה-המוליד היא בעלת עוצמה גדולה מזו של בני המשפחה האחרים. עם זאת, הקטין אינו רק בן לאמו-מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאיתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מאודה ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי-מסורתי-זהותי כבן לעדה האתיופית?
לוח הזמנים מאז לידתו של הקטין ועד היום.
 25.12.2010 – הולדת הקטין.
12.1.2011  – הקטין הוצא ממשמורת האם.
25.1.2011  – הקטין הועבר לבית תינוקות של השירות למען הילד.
23.3.2011 – הקטין הוכרז כקטין נזקק והמשיך לשהות בבית התינוקות.
20.9.2011  – הוארך צו המשמורת והוגשה בקשה להכריז על הקטין בר אימוץ.
9.1.2012  –  ניתנה הסכמת האם להעברת הקטין למשפחה אומנת.
12.1.2012  – האם חזרה בה ומבקשת להעביר את הקטין לדודתו.
17.1.2012  – הבקשה נדחית.
6.2.2012  – מתקיים דיון במהלכו הועלתה האפשרות להעביר את הקטין לדודה, שאינה נשואה בשלב זה, אך מודיעה כי בכוונתה להתחתן עם בן זוגה מזה כחצי שנה.
9.2.2012  – בית המשפט מורה על העברת הקטין למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ, אך אינו סוגר את הדלת בפני האפשרות כי הדודה תאמץ את הקטין. עוד באותו יום הקטין מועבר למיועדים לאמץ.
28.5.2012  – תסקיר המציין בחיוב את מעלותיה של הדודה ובן זוגה. עם זאת, בשורה התחתונה, התסקיר מצדד באימוץ הקטין על ידי ההורים המיועדים לאימוץ.
28.10.2012 – בית המשפט מורה לבחון את מסוגלות הדודה, וכן מסוגלותה להציב גבולות מול האם.
1.11.2012  – הדודה נישאת לבן זוגה.
30.1.2013 – חוות דעת ובדיקות נוספות של מכון שלם: כשירות האם נשללת לחלוטין; נוכח מכלול תכונותיה החיוביות של הדודה, ניתן לשקול בחיוב אימוץ בתוך המשפחה; אילו הדיון היה נערך לפני שנה, היה עדיף אימוץ במסגרת המשפחה; ניתוקו של הקטין כעת מהמיועדים לאמץ עלולה להיות בעלת השלכות קשות על הקטין.
18.4.2013  – הקטין מוכרז בר אימוץ בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
16.6.2013  – פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור.
4.7.2013  – תסקיר עדכני של פקידת האימוץ.
 הדודה טענה כי ניתן היה לעצור את התהליך עוד באבּוֹ, באשר כבר בשלבים מוקדמים הביעה הדודה את רצונה לאמץ את הקטין במקום אחותה.
 עיון בלוח הזמנים המתואר לעיל, מעורר תחושה של החמצה, באשר הדודה הצהירה על רצונה ונכונותה לאמץ את הקטין, סמוך לאחר שהועבר להורים המיועדים לאמץ, וכאשר כבר היה לה בן זוג, גם אם טרם נישאה לו.
השופטת עדנה ארבל:
האם נשלול זכותו של ההורה – המוליד לקבל חזרה את ילדו שנחטף ממנו, אך בשל העובדה שהילד כבר גדל מספר שנים אצל אחרים שאימצו אותו בתום לב? דוגמה אחרונה זו מוכרת לנו היטב מעניינה של הקטינה ברונה, שנחטפה בברזיל עודנה בת ארבעה חודשים, פרשה שהסעירה בשעתו את הרוחות במדינה (בג"ץ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן, פ"ד מה(2) 626 (1991)). דומה כי פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר הורה על החזרתה של הקטינה להוריה בברזיל, היה בלתי-נמנע, למרות התחזית שלדאבון הלב נתגשמה, כי החיים בברזיל לא יאירו פנים לקטינה.
 ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. לאחר מלחמת העולם השניה נדרשו משפחות נוצריות להחזיר ילדים יהודיים שגדלו במשמורתם, גם כאשר הוריהם של אותם ילדים נספו בשואה, ומי שדרש את החזרתם של הילדים היו בני משפחה רחוקים או ארגונים יהודיים (Daniel Statman, “Tragic Decisions: Removing Jewish Children from their Christian Guardians in Post-War Europe” in Eve Garrard and Geoffrey Scarre (eds.), Moral Philosophy and the Holocaust, London: Ashgate Press, 2003, pp. 169-200) (להלן: סטטמן)).
הדוגמאות המובאות לעיל, ממחישות כי בסיטואציות שונות, השיקול של חשש לכאב ולנזק שייגרם עקב ניתוקו של קטין ממשפחה אליה הורגל מזה שנים, אינו שיקול קונקלוסיבי שבלעדיו-אין. המקרה שבפנינו אינו קיצוני בעובדותיו כמו הדוגמאות דלעיל, אך הדברים ממחישים כי גם למצב הדברים כפי שהיה צריך להיות "בזמן אמת" יש ליתן משקל.
לצד הפגיעה הראשונית בקטין, את טובת הילד יש לבחון לטווח הארוך, למשך כל ימי חייו, כך שאל תוך המשוואה הכאובה יש לשקלל גם את "התועלת" של הקטין שיגדל בחיק משפחתו. בכך יימנעו ממנו, מחד גיסא, החסכים והכאבים שהם לעיתים מנת חלקו של ילד מאומץ, ומאידך גיסא, הוא ייתרם מכך שהוא גדל כשהוא מחובר לשורשיו. הקשר הגנטי הוא חלק מהזהות והשייכות של כל אדם, חלק מ"האני" שלו, וכפי שנזכר לעיל, לא בכדי אנו עדים פעמים רבות לחיפוש של ילדים מאומצים אחר הוריהם-מולידיהם, בבחינת ניסיון להשלים חלק חסר בפאזל חייהם.
כל גורמי המקצוע וכל הערכאות השיפוטיות בפניהם הופיעה הדודה, התרשמו עמוקות מאישיותה המרשימה ויכולותיה יוצאות הדופן, והתרשמו לטובה מבן זוגה והזוגיות ביניהם. דמותה של הדודה וחוות דעת המומחים לגביה, שונות עד מאוד מאלו של הדודה שעניינה נדון בעניין פלוני. בכך מתייחד ענייננו גם מהמקרים השכיחים בתיקי אימוץ, בהם נקבע כי ההורה הביולוגי חסר מסוגלות הורית, וקיים פער "כוחות" של ממש במישורים שונים בינו לבין ההורים המאמצים. במקרה דנן, כניסתה של הדודה לזירה יצרה "תחרות" קורעת-לב בין שתי משפחות, שלכל אחת מהן מסוגלות הורית טובה.
מעשה אימוץ
מעשה של אימוץ הוא למעשה נטילת ילד מהוריו הביולוגיים, ולענייננו משפחתו הביולוגית, והשמתו בשלב הראשון אצל המשפחה המיועדת לאימוץ ובשלב האחרון אצל ההורים המאמצים. כנקודת מוצא, חשוב להדגיש כי מוסד האימוץ נועד ליתן תשובה למצבי קיצון שבהם האוטונומיה של המשפחה והקשר הטבעי בין הורים לילדים אינו יכול להתממש כראוי, מצבים שבהם התא המשפחתי אינו מסוגל לשאת באחריות הבסיסית  לגידולו התקין של הילד. התערבותה של הרשות הציבורית שמורה למצבים מיוחדים וחריגים.
ענייננו בקטין, יליד שנת 2010 כאמור, שהוצא מחזקת אמו עם לידתו זאת על רקע מצבה הנפשי.

על אהבתה של האם לבנה ורצונה לגדלו בעצמה, ולחלופין בעזרת אחיותיה, אין מחלוקת.
חשוב לתת את הדעת להתנהלות האם ולעובדה שמעולם לא חדלה מלהילחם על זכותה ההורית כלפי הקטין, ולא עשתה כל מעשה שעשוי להיחשב כקיפוח זכותה כאם.
לאחר לידת בנה, ולמרות ששוחררה לביתה, המשיכה האם לשהות בבית החולים ולישון במסדרונות בית החולים בתקופה בה היה הקטין מאושפז בפגיה.
האם מעולם לא ויתרה על בנה. מאז היות הקטין בן חודשיים התקיימו מפגשים עם אמו במחלקת הרווחה אחת לשבוע. האם התקשתה לקבל את העובדה שעליה להיפגש עם בנה במסגרת זו, אך עם זאת הגיעה לכל המפגשים ועל פי דו"ח העובדת הסוציאלית יחסה כלפיו היה רך ואימהי, וכפי שתואר בחוות הדעת "מחבקת מנשקת ומלטפת את בנה".
בענייננו, לא הייתה מצד האם הזנחה של הקטין, לא הייתה כל בעיה מבחינת התנהלותה של האם כלפיו, והיא בוודאי לא עשתה דבר שיש בו לקפח את זכותה כאם כלפי בנה, ההיפך הוא הנכון.
כאמור, האם עשתה כל שביכולתה בניסיונותיה להשאיר את הילד בחזקתה.
היא חזרה וביקשה לאפשר לה לגדל את בנה בכוחות עצמה או לשבצה יחד עימו למסגרת מוסדית מתאימה, אולם נמסר לה כי לא קיימות מסגרות לאמהות במצבה.
האם מוכת גורל, חלתה, וכתוצאה ממחלתה נאלצה שלא ברצונה למסור את בנה. למרות מצבה הנפשי, התמידה במפגשים עם הקטין וגילתה כלפיו אהבה וחום, וקיוותה בכל מאודה שישוב לחיקה. אך בלית ברירה, כשהבינה את מצבה והובהר לה שהיא לא תוכל לקבלו לרשותה, השלימה עם העובדה ואף הציעה שאחותה היא שתאמץ אותו, וקיוותה שתזכה גם היא לראותו.

מסירת הקטין למשפחת אומנה
מהשלב הראשון אחותה של האם התגייסה לסייע לה. היא ליוותה את האם למפגשים עם הקטין ואף ביקשה בכתב עדכון ופרטים לגביו. אולם, כאשר ביקשה לקבל את הילד לטיפולה במקומה של אחותה החולה, הוסבר לה כי הדבר לא ניתן בהתחשב בעובדה שאינה נשואה. בשלב יותר מאוחר במהלך ההליכים בבית משפט קמא, כשמצבה המשפחתי של האחות השתנה והיא נישאה, הביעה האחות בפני הצדדים ובפני בית המשפט את רצונה לאמץ את הקטין, בן אחותה, יחד עם בעלה ולאספו אל חיק המשפחה, והכל בתנאי שזה יהלום את רצון אחותה.
ההצעה הועלתה לראשונה שלושה ימים קודם להעברת הקטין בפועל למשפחת אומנה. בית המשפט סירב לעכב ביצוע העברתו של הקטין למשפחת האומנה וקבע כי "היה ויימצא כי הגורם המתאים לאמץ את הקטין הינו אחותה של האם, יועבר לאחר שתהא החלטה חלוטה למשמורת הגורם המיטיב עבורו".
קשה לקבל החלטה זו (של השופטת ורדה פלאוט) ועוד פחות את "ההבטחה הנרמזת" כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
קשה לקבל החלטה זו ועוד פחות את "ההבטחה הנרמזת" כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
בית משפט זה חזר והביע עמדתו כי ראוי הוא, בדרך כלל, ששירותי הרווחה ימתינו זמן סביר אחרי הלידה עד שיחתימו את האם על הסכמה למסירת הילד לאימוץ, שכן לא אחת הנסיבות משתנות. למשל, יתכן שהאם אשר נתנה הסכמתה למסירת ילדה חוזרת בה מההסכמה, או כמו בעינינו, שקיימות אפשרויות אימוץ נוספות כגון אפשרות לאמץ את הילד בתחום המשפחה.
התוצאה
ראוי לדעתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא שדחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין, והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם בהנחיית והדרכת שירותי הרווחה.
 מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
אחרית דבר
 כבר בראשית דברי התייחסתי לקושי, לכאב לרגישות המתחייבת בהכרעת דין שעניינה אימוץ של ילד. קטין שהורחק מחיק אמו בעל כורחה בשלב ראשון בהיותו פג, לאחר מכן, עם אשפוזה של האם, נלקח ממנה והועבר לטיפול גורמי הרווחה ומשם הגיע לבסוף למשפחת אומנה בחיקה הוא נמצא מאז היותו בן 13 חודש (היום הוא בן שנתיים ועשרה חודשים).
האם הביולוגית בשום שלב לא ביקשה ולא רצתה להיפרד מבנה.
כל מחאותיה ותחנוניה לטפל בו גם בתנאי פיקוח נדחו בשל מצבה הנפשי שהלך והידרדר ככל שגדלה מצוקתה.
כפי שצוין, למרות ששוחררה מבית החולים לאחר הלידה נשארה לישון במסדרונות בית החולים כדי להימצא קרוב לבנה, שבשלב שחרורה של האם מבית החולים עדיין נותר מאושפז בפגיה.
הגורל האכזר פגע בה והיא חלתה במחלה נפשית, ומשזו פרצה נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי (פעמיים), ולאחר זמן בהיות הקטין בן שנה וחודש, על פי צו בית המשפט נמסר למשפחת אומנה. בקשת האם שלא למסור את בנה למשפחת אומנה ולאפשר לאחותה לאמצו נתקלה מבחינתה בקיר אטום. הבקשה לעיכוב ביצוע צו האימוץ עד לבירור בקשת האם נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק של טובת הילד.
אכן, לא הייתה זו הגזמה כשהמשפחה הביולוגית חשה שכל הדלתות נסגרו בפניה. כל מה שקרה מבחינת הקטין לא היה כתוצאה מאשמה כלשהי בהתנהגותה של האם, אלא שכאמור, ההיפך הוא הנכון. הכל קרה למרות כל מאמציה ובניגוד גמור לרצונה ותפילתה. היא פעלה בניגוד לכל הסיכויים, בשלב מסוים גויסה אחותה – הדודה – שבהתחשב במצב שנוצר ועל פי רצון האם, עמדה בראש המאבק ונטלה את שרביט האימוץ לעצמה ולבן זוגה, בליווי ותמיכה של המשפחה המורחבת.
הצדק שבדין דורש להבין ולהטות אוזן קשבת ולב פתוח לאם ממנה "נלקח" פרי בטנה בהיותה חולה וחסרת אונים, כשהיא מנסה בדרכה להתמודד אל מול רשויות הרווחה שלהערכתם טובת הילד מצדיקה למסרו לאימוץ. על בית המשפט מוטל להטות אוזן קשבת לכאבה ולזעקה של המשפחה – משפחה אתיופית, משפחת המקור שגידלה את הדודה לאחר אסונות שפקדו את המשפחה (מות האב, מות האם) ועתה מבקשת, בהיות האם חולה, שבנה יגדל בתוך המשפחה המלוכדת ויתחבר לשורשים לזהות, לתקווה.
אחרי ככלות הכל, ומעל לשיקולי המשפחה, האם, הדודה וכל שיקול אחר, עומדת טובתו של הקטין והיא שהנחתה אותי לאורך כל הדרך. בכך פתחתי את חוות דעתי ובכך אסיימה. את עתידו של הקטין לא ניתן לנבא וכל שנותר הוא רק להאמין ולקוות שהכוחות המשפחתיים שהאם השכילה לגייס ישמשו בסיס איתן להקמת בית ומשפחה לבנה.
מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
27.8.13".

פלייליסט – חטיפת ילדים יוצאי אתיופיה ע"י רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער על ערכאותיהם

קישורים:

ההתנשאות והאטימות של השופטת עדנה ארבל מול משפחות מוחלשות – המאמר עם מי את מזדהה? , פרופ. אסתר הרצוג , 11.11.12 , העוקץ – אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות…

שופטת העליון עדנה ארבל ורשויות הרווחה – דרכי רמיה להוצאת ילדים בכפיה מביתם ומשפחתם – ספטמבר 2012 – רעא 1672/12 – מדובר בילדה ילידת 1999, בת יחידה להורים גרושים (לאם בן נוסף מאב אחר) במשמורת האם. ביום 15.06.2010 הורה בית משפט לנוער על הוצאת הילדה בכפיה למרכז חירום לאחר שעברה פגיעה מינית ע"י ילדים וחברי ועדת החלטה מלשכת הרווחה יקנעם עילית סברו כי הקטינה נמצאת בסיכון פיזי ורגשי גבוה בשל העדר נוכחות הורית שומרת…

שופטת העליון עדנה ארבל מייתרת ערכאות שיפוטיות על החלטות פקידת סעד – יוני 2012 – בית משפט לנוער ו/או בית משפט לענייני משפחה מוסמכים למנות מטעמם פקיד מרשות מקומית, עובד סוציאלי שהוסמך ע"י שר הרווחה שיגיש להם תסקיר לסייע להם בקבלת החלטותיהם. בתי המשפט אימצו לעצמם נורמה פסולה לאמץ את החלטות פקידי הסעד במלואן בכל הערכאות השיפוטיות, חרף העובדה שהחוק אינו מתיר זאת, שהרי לשם מה קיימים בתי משפט על ערכאותיהן השונות…

"הרווחה כהוספת חטא על פשע טענו פעם אחר פעם שהילד כבר התרגל למשפחה המאמצת" – מתוך פוסט של חה"כ פנינה תמנו- שטה בפייסבוק על חטיפת תינוקות יוצאי אתיופיה עם היוולדן מבתי חולים. חברים יקרים, כחלק משליחותי כחברת כנסת אני מטפלת בפניות ציבור, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים שהולך איתי כבר שבועיים…

"העובדת הסוציאלית אמרה לי במרמה לנסוע למשרד הפנים, כשחזרתי התינוקת כבר לא היתה שם" – ליאת (שם בדוי) נאנסה בגיל 17 ונכנסה להריון. פקידת אימוץ מהשירות למען הילד של משרד הרווחה חטפה ממנה את תינוקה ומסרה אותה למאמצים. עתה כעבור 23 שנים חלתה ליאת בסרטן צוואר הרחם ומבקשת להזהיר את בתה שתלך להיבדק…

האמא אורה מור-יוסף דורשת את התינוקת שנחטפה ע"י השירות למען הילד משרד הרווחה – האמא אורה מור-יוסף שבתה התינוקת נחטפה בידי עו"ס אורנה הירשפלד מהשרות למען הילד, מתראיינת בגלי צה"ל אצל יעל דן – 18 ביוני 2013…

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה – 14 ביוני 2013 – כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים – כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים – נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד, מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם…

צעירי יוצאי אתיופיה הפגינו מול בית משפט עליון ומשרד הרווחה – עדנה ארבל התקפלה והחזירה הילד החטוף למשפחתו

עדנה ארבל - התקפלה מול הפגנת יוצאי אתיופיה והתבוננה בחצי הכוס המלאה

(בע"מ 4486/13) – דרכי רמיה רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה על ערכאותיהן לחטיפת ילדים משפחות מוחלשות ואתניות לאימוץ סגור וסחר בפנימיות.

אוגוסט 2013 – פרשת "הנסיך החטוף" – מדובר בתינוק למשפחה יוצאי אתיופיה שנחטף מייד עם היוולדו מבית החולים ע"י רשויות הרווחה מתוך מטרה לאימוץ סגור. רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ומחוזי דחו בקשות המשפחה להשיבו למשפחה המורחבת.
 שופטת עדנה ארבל בניגוד לשופטי בית משפט לענייני משפחה והמחוזי שלפה מתוך בליל הבלי חוות הדעת של רשויות הרווחה וה"מומחים" את הנקודות החיוביות על המשפחה, והורתה להשיב את התינוק החטוף מהאימוץ הסגור למשפחתו יוצאי אתיופיה.
הסיבה למהפך בהחלטת השופטים להתבונן בחצי הכוס המלאה ולא כהרגלם להעמיק בהבלי פיהם של פקידי הרווחה וה"מומחים" נבעה מהפגנה של יוצאי אתיופיה מול בית משפט העליון ומשרד הרווחה ביום בדיון בנושא.
עדנה בהחלטתה (בע"מ 4486/13) חרגה ממנהגה מקודש והחזירה את התינוק החטוף לחיק משפחתו מהמשפחה המאמצת.

החלטה בית משפט לענייני משפחה – בליעת הבלי פיהם של רשויות הרווחה
פסקה 3 בהחלטה: "לאחר שקילת האפשרות לאימוץ בתוך המשפחה על ידי הדודה על בסיס טיעוני הצדדים וחוות הדעת המקצועיות קבע לבסוף בית המשפט לענייני משפחה כי "אין מקום לקבל את הצעת אחותה של האם לאימוץ בתוך המשפחה" (פסקה 344 לפסק הדין). קביעה זו נסמכה על מספר נימוקים ובהם חוסר העקביות בעמדת המשפחה לעניין אימוץ הקטין בשלבים שונים של ההליך; הקשר המועט בין הקטין למשפחתו הביולוגית; התקשרותו של הקטין למשפחת האומנה ומשמעות ניתוקו ממנה בשלב זה; וכן הסיכונים הנשקפים לשלומו של הקטין מהאפשרות כי המבקשת תמשיך ותמלא תפקיד פעיל בחייו, תוצאה שהיא אינהרנטית לאימוץ בתוך המשפחה".
 
שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות סחר בילדים

החלטת מחוזי – בליעת הבלי פיהם של רשויות הרווחה
פסקה 4 בהחלטה: "בפסק הדין מיום 16.6.2013 בית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת ו' פלאוט) שב והדגיש את התאמתה ומסוגלותה ההורית של הדודה אולם קבע כי בבחינת השאלה האם טובתו של הקטין להיות מאומץ על ידי הדודה "ישנן נסיבות וגורמים נוספים אשר מחייבים מתן משקל מתאים ומאוזן למכלול השיקולים" (עמ' 7 לפסק הדין). הודגשו בפסק הדין שני שיקולים עיקריים והם שאלת השפעת מעורבותה של המבקשת על חיי הקטין וכן סוגיית העיתוי בו הוגשה בקשת הדודה לאימוץ הקטין והיחס בין עיתוי זה ובין מצבו של הקטין בעבר ובהווה. נקבע כי מסקנות בית המשפט לענייני משפחה מעוגנות היטב בחוות דעת המומחים ובתסקיר השירות למען הילד. מסקנת הדברים הייתה כי דין הערעור להידחות. לחוות דעתה של כב' השופטת ו' פלאוט הצטרפה כב' השופטת מ' ברנט. השופטת ה' עובדיה הצטרפה אף היא לתוצאה אך הוסיפה מספר הערות, ביניהן האמירה כי "הנימוק המכריע לתוצאה זו הוא להבנתי "הנזק המהותי לקטין העלול להתרחש במידה וינותק מהוריו האומנים"

התקפלות בית משפט עליון – עדנה ארבל לאחר ההפגנה – התבוננות בחצי כוס מלאה והשבת התינוק החטוף למשפחתו.
התקפלות בית משפט עליון (עדנה ארבל):  "הוחלט, כאמור, בדעת רוב השופטים, י' עמית וע' ארבל, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט נ' הנדל, לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם"

דודתו של התינוק החטוף מתארת דרכי הרמיה של משרד הרווחה לחטיפת התינוק

הפגנת צעירים יוצאי אתיופיה מול משרד הרווחה ובית משפט עליון

 להלן סקירה נוספת של האירוע :

אביבה, שם בדוי, תזכה לגדל את אחיינה, לאחר שהרכב שופטים בית משפט עליון (ארבל, עמית, הנדל), הפך את החלטת בימ"ש מחוזי (שופטת ורדה פלאוט) ופסק כי טובתו של הילד לגדול אצל משפחתו הביולוגית ואין חולק על כך, כי אמו היא אמא חמה, אוהבת ומחבקת. אביבה (דודתו של הקטין), קצינה מוערכת בצה"ל, בעלת מסוגלות הורית ללא רבב, נאבקה במשך 3 שנים לגדל את אחיינה, לאחר שאחותה החולה לא יכלה לטפל בו, ומשרד הרווחה התעקש לשלוח את אחיינה ללא שום הצדקה לאימוץ סגור במשפחה זרה (לבנה), במקום לתת לדודתו לגדל אותו, כשלאביבה היכולת והאמצעים הטובים ביותר לגדל את אחיינה.
היום הוסר צו איסור פרסום על פסק הדין בתיק בע"מ 4486/13.
מפסק הדין עולה, כי משרד הרווחה הכשיל את דודתו של הקטין לגדל את אחיינה במשפחתו הביולוגית, ובחר מטעמים הזרים לטובתו של הקטין, למסור את התינוק לאימוץ אצל משפחה לבנה משיקולי סחר בילדים. השופטת ארבל מתחה ביקורת חריפה ביותר נגד התנהלות פקידת הסעד בהעברת הקטין לאימוץ, בלא שבדקה את האופציה להשארת הקטין אצל בני המשפחה, שלהם העדיפות הראשונה לאמץ את הקטין.
חובה על שר הרווחה לפטר את אורנה הירשפלד פקידת האימוץ שכשלה בתפקידה, וגרמה לנזקים קשים ביותר בתדמית משרד הרווחה, כשהתעקשה על אימוץ מיותר והפרדת קטין מבני משפחתו הביולוגית הטובה ללא הצדקה.
שר הרווחה חייב לפטר את אורנה הירשפלד, גם מפאת העובדה שהיא גרמה לנזקים שעד עצם היום הזה לא תוקנו לאמא אורה מור יוסף, ולרבבות אמהות במדינת ישראל, כשמנעה מהם מטעמים בלתי ענייניים לגדל את ילדיהם שלהם.
השופט ניל הנדל:
"רצונה של האם ברור והוא השאיפה האנושית והבסיסית להיות נוכחת בחיי בנה גם כאשר איננה בעלת מסוגלות לגדלו בכוחות עצמה.
"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ?" שאל הנביא, והמענה לשאלה רטורית זו מובן מאליו (ישעיהו מט טו).
הקשר הרגשי בין המבקשת ובין בנה מובן, על אף שהוא לא שהה בחזקתה ולו יום אחד.
את רצונה זה הביעה האם, על אף מחלתה הקשה, בדרכים שאינן משתמעות לשתי פנים.
מהלילות בהן ישנה במסדרונות בית החולים עת שהה הקטין בפגיה, ועד הביקורים הסדורים עם הקטין אליהם הגיעה, בין אשפוז אחד למשנהו.
בבדיקה האחרונה שנערכה על ידי "מכון שלם" ביום 19.12.2012 אף ביטאה המבקשת תסכול לנוכח תדירות ביקוריה אצל בנה באומרה "פעם בשבוע רחוק מדי. אני מתגעגעת אליו. חסר לי להרגיש אמא" (עמ' 9 לדו"ח המשלים של "מכון שלם" מיום 30.1.2013).
כאמור, למרבה הצער, האפשרות כי תגדל את הילד נשללה באופן חד משמעי לנוכח מצבה הנפשי הקשה, אולם רצונה, לכל הפחות, להמשיך ולהיות נוכחת בחיי בנה – ברור ומובן ויש לו משקל.
אף רצונם של הדודה ובן זוגה הוצג באופן בהיר. רצונה של הדודה הוא כי הקטין יאומץ על ידיה ועל ידי בן זוגה, בחיק משפחתו המורחבת. המושג "משפחה" לעתים בכוחו להעניק ולעיתים הוא תובע, לעיתים מקנה זכויות ולעיתים דורש הקרבה.
הדודה מאמינה ומשוכנעת כי בנוטלה על עצמה את אימוצו של הקטין, תבטא בכך את מסירותה המשפחתית הן כלפי הקטין, הן כלפי אחותה, אמו. בכך אף תוכל להעניק לקטין מסגרת משפחתית בה יוכל להמשיך ולהיות קשור לשורשיו המשפחתיים, העדתיים והתרבותיים. במובן זה הגם והבקשה היא להעביר את הקטין לחיק הדודה ובעלה, בפועל היא מייצגת את המשפחה המורחבת כולה שאף היא מביעה כמיהה להיות מעורבת בחיי הקטין.
הן המומחים, הן בתי המשפט, לא חסכו בדברי הערכה לדודה. היא נשואה טרייה בסוף שנות העשרים לחייה, עתודאית לשעבר וקצינה בקבע, בעלת קורות חיים מרשימים ואישיות מרשימה לא פחות.
בדו"ח המשלים של "מכון שלם" מיום 30.1.2013 נאמר כי "מדובר באישה צעירה מרשימה, נבונה, מפוקחת, בעלת כוחות התמודדות טובים מאוד, ארגון אישיותי מאוזן ואינטגרטיבי, יכולת מפותחת לאמפטיה ומודעות עצמית".
עוד נסקרה רשימה ארוכה של מעלות ההופכות אותה מתאימה לאימוץ באופן כללי, ומתאימה ביותר לאימוצו של הקטין באופן קונקרטי.
נאמר כי היא "צפויה להתמודד עם אחריות הורית באורח נורמטיבי ומטיב באם מדובר בילד ביולוגי או מאומץ. עולה מהממצאים כי הפרופיל האישיותי של [הדודה] עולה בקנה אחד עם הנדרש בכדי לשקול לחיוב האימוץ בתוך המשפחה".
לצד ההערכה של הדודה ובן זוגה כמי שצפויים להיות הורים טובים ומיטיבים לקטין, בכף זו של המאזניים ניתן למנות את האפשרות של הקטין לגדול בתוך משפחתו במובנה הרחב ובתוך התרבות אליה נולד ככל שאלה משרתים את טובתו, וכן ההיבטים החיוביים אך המוגבלים שבהמשך הקשר עם אמו.
השופט י. עמית:
גם אֵם "רעה" עדיפה על אדם זר (ע"א 137/66 נעמי פליגלטאוב נ' אוגניה גוטפרוינד פליגלטאוב, פ"ד כ(3) 621, 624 (1966)) וגם הורים "גרועים" ראויים לגדל את ילדיהם (ע"א 488/77 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 561 (1976)).
ודוק: ברי כי הזכות של ההורה-המוליד היא בעלת עוצמה גדולה מזו של בני המשפחה האחרים. עם זאת, הקטין אינו רק בן לאמו-מולידתו, הוא גם חלק משושלת משפחתית, ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאיתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קרעתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מאודה ובכל נפשה? הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי-מסורתי-זהותי כבן לעדה האתיופית?
לוח הזמנים מאז לידתו של הקטין ועד היום.
 25.12.2010 – הולדת הקטין.
12.1.2011  – הקטין הוצא ממשמורת האם.
25.1.2011  – הקטין הועבר לבית תינוקות של השירות למען הילד.
23.3.2011 – הקטין הוכרז כקטין נזקק והמשיך לשהות בבית התינוקות.
20.9.2011  – הוארך צו המשמורת והוגשה בקשה להכריז על הקטין בר אימוץ.
9.1.2012  –  ניתנה הסכמת האם להעברת הקטין למשפחה אומנת.
12.1.2012  – האם חזרה בה ומבקשת להעביר את הקטין לדודתו.
17.1.2012  – הבקשה נדחית.
6.2.2012  – מתקיים דיון במהלכו הועלתה האפשרות להעביר את הקטין לדודה, שאינה נשואה בשלב זה, אך מודיעה כי בכוונתה להתחתן עם בן זוגה מזה כחצי שנה.
9.2.2012  – בית המשפט מורה על העברת הקטין למשפחת אומנה עם כוונת אימוץ, אך אינו סוגר את הדלת בפני האפשרות כי הדודה תאמץ את הקטין. עוד באותו יום הקטין מועבר למיועדים לאמץ.
28.5.2012  – תסקיר המציין בחיוב את מעלותיה של הדודה ובן זוגה. עם זאת, בשורה התחתונה, התסקיר מצדד באימוץ הקטין על ידי ההורים המיועדים לאימוץ.
28.10.2012 – בית המשפט מורה לבחון את מסוגלות הדודה, וכן מסוגלותה להציב גבולות מול האם.
1.11.2012  – הדודה נישאת לבן זוגה.
30.1.2013 – חוות דעת ובדיקות נוספות של מכון שלם: כשירות האם נשללת לחלוטין; נוכח מכלול תכונותיה החיוביות של הדודה, ניתן לשקול בחיוב אימוץ בתוך המשפחה; אילו הדיון היה נערך לפני שנה, היה עדיף אימוץ במסגרת המשפחה; ניתוקו של הקטין כעת מהמיועדים לאמץ עלולה להיות בעלת השלכות קשות על הקטין.
18.4.2013  – הקטין מוכרז בר אימוץ בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.
16.6.2013  – פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור.
4.7.2013  – תסקיר עדכני של פקידת האימוץ.
 הדודה טענה כי ניתן היה לעצור את התהליך עוד באבּוֹ, באשר כבר בשלבים מוקדמים הביעה הדודה את רצונה לאמץ את הקטין במקום אחותה.
 עיון בלוח הזמנים המתואר לעיל, מעורר תחושה של החמצה, באשר הדודה הצהירה על רצונה ונכונותה לאמץ את הקטין, סמוך לאחר שהועבר להורים המיועדים לאמץ, וכאשר כבר היה לה בן זוג, גם אם טרם נישאה לו.
השופטת עדנה ארבל:
האם נשלול זכותו של ההורה – המוליד לקבל חזרה את ילדו שנחטף ממנו, אך בשל העובדה שהילד כבר גדל מספר שנים אצל אחרים שאימצו אותו בתום לב? דוגמה אחרונה זו מוכרת לנו היטב מעניינה של הקטינה ברונה, שנחטפה בברזיל עודנה בת ארבעה חודשים, פרשה שהסעירה בשעתו את הרוחות במדינה (בג"ץ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן, פ"ד מה(2) 626 (1991)). דומה כי פסק דינו של בית המשפט העליון, אשר הורה על החזרתה של הקטינה להוריה בברזיל, היה בלתי-נמנע, למרות התחזית שלדאבון הלב נתגשמה, כי החיים בברזיל לא יאירו פנים לקטינה.
 ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. לאחר מלחמת העולם השניה נדרשו משפחות נוצריות להחזיר ילדים יהודיים שגדלו במשמורתם, גם כאשר הוריהם של אותם ילדים נספו בשואה, ומי שדרש את החזרתם של הילדים היו בני משפחה רחוקים או ארגונים יהודיים (Daniel Statman, “Tragic Decisions: Removing Jewish Children from their Christian Guardians in Post-War Europe” in Eve Garrard and Geoffrey Scarre (eds.), Moral Philosophy and the Holocaust, London: Ashgate Press, 2003, pp. 169-200) (להלן: סטטמן)).
הדוגמאות המובאות לעיל, ממחישות כי בסיטואציות שונות, השיקול של חשש לכאב ולנזק שייגרם עקב ניתוקו של קטין ממשפחה אליה הורגל מזה שנים, אינו שיקול קונקלוסיבי שבלעדיו-אין. המקרה שבפנינו אינו קיצוני בעובדותיו כמו הדוגמאות דלעיל, אך הדברים ממחישים כי גם למצב הדברים כפי שהיה צריך להיות "בזמן אמת" יש ליתן משקל.
לצד הפגיעה הראשונית בקטין, את טובת הילד יש לבחון לטווח הארוך, למשך כל ימי חייו, כך שאל תוך המשוואה הכאובה יש לשקלל גם את "התועלת" של הקטין שיגדל בחיק משפחתו. בכך יימנעו ממנו, מחד גיסא, החסכים והכאבים שהם לעיתים מנת חלקו של ילד מאומץ, ומאידך גיסא, הוא ייתרם מכך שהוא גדל כשהוא מחובר לשורשיו. הקשר הגנטי הוא חלק מהזהות והשייכות של כל אדם, חלק מ"האני" שלו, וכפי שנזכר לעיל, לא בכדי אנו עדים פעמים רבות לחיפוש של ילדים מאומצים אחר הוריהם-מולידיהם, בבחינת ניסיון להשלים חלק חסר בפאזל חייהם.
כל גורמי המקצוע וכל הערכאות השיפוטיות בפניהם הופיעה הדודה, התרשמו עמוקות מאישיותה המרשימה ויכולותיה יוצאות הדופן, והתרשמו לטובה מבן זוגה והזוגיות ביניהם. דמותה של הדודה וחוות דעת המומחים לגביה, שונות עד מאוד מאלו של הדודה שעניינה נדון בעניין פלוני. בכך מתייחד ענייננו גם מהמקרים השכיחים בתיקי אימוץ, בהם נקבע כי ההורה הביולוגי חסר מסוגלות הורית, וקיים פער "כוחות" של ממש במישורים שונים בינו לבין ההורים המאמצים. במקרה דנן, כניסתה של הדודה לזירה יצרה "תחרות" קורעת-לב בין שתי משפחות, שלכל אחת מהן מסוגלות הורית טובה.
מעשה אימוץ
מעשה של אימוץ הוא למעשה נטילת ילד מהוריו הביולוגיים, ולענייננו משפחתו הביולוגית, והשמתו בשלב הראשון אצל המשפחה המיועדת לאימוץ ובשלב האחרון אצל ההורים המאמצים. כנקודת מוצא, חשוב להדגיש כי מוסד האימוץ נועד ליתן תשובה למצבי קיצון שבהם האוטונומיה של המשפחה והקשר הטבעי בין הורים לילדים אינו יכול להתממש כראוי, מצבים שבהם התא המשפחתי אינו מסוגל לשאת באחריות הבסיסית  לגידולו התקין של הילד. התערבותה של הרשות הציבורית שמורה למצבים מיוחדים וחריגים.
ענייננו בקטין, יליד שנת 2010 כאמור, שהוצא מחזקת אמו עם לידתו זאת על רקע מצבה הנפשי.

על אהבתה של האם לבנה ורצונה לגדלו בעצמה, ולחלופין בעזרת אחיותיה, אין מחלוקת.
חשוב לתת את הדעת להתנהלות האם ולעובדה שמעולם לא חדלה מלהילחם על זכותה ההורית כלפי הקטין, ולא עשתה כל מעשה שעשוי להיחשב כקיפוח זכותה כאם.
לאחר לידת בנה, ולמרות ששוחררה לביתה, המשיכה האם לשהות בבית החולים ולישון במסדרונות בית החולים בתקופה בה היה הקטין מאושפז בפגיה.
האם מעולם לא ויתרה על בנה. מאז היות הקטין בן חודשיים התקיימו מפגשים עם אמו במחלקת הרווחה אחת לשבוע. האם התקשתה לקבל את העובדה שעליה להיפגש עם בנה במסגרת זו, אך עם זאת הגיעה לכל המפגשים ועל פי דו"ח העובדת הסוציאלית יחסה כלפיו היה רך ואימהי, וכפי שתואר בחוות הדעת "מחבקת מנשקת ומלטפת את בנה".
בענייננו, לא הייתה מצד האם הזנחה של הקטין, לא הייתה כל בעיה מבחינת התנהלותה של האם כלפיו, והיא בוודאי לא עשתה דבר שיש בו לקפח את זכותה כאם כלפי בנה, ההיפך הוא הנכון.
כאמור, האם עשתה כל שביכולתה בניסיונותיה להשאיר את הילד בחזקתה.
היא חזרה וביקשה לאפשר לה לגדל את בנה בכוחות עצמה או לשבצה יחד עימו למסגרת מוסדית מתאימה, אולם נמסר לה כי לא קיימות מסגרות לאמהות במצבה.
האם מוכת גורל, חלתה, וכתוצאה ממחלתה נאלצה שלא ברצונה למסור את בנה. למרות מצבה הנפשי, התמידה במפגשים עם הקטין וגילתה כלפיו אהבה וחום, וקיוותה בכל מאודה שישוב לחיקה. אך בלית ברירה, כשהבינה את מצבה והובהר לה שהיא לא תוכל לקבלו לרשותה, השלימה עם העובדה ואף הציעה שאחותה היא שתאמץ אותו, וקיוותה שתזכה גם היא לראותו.

מסירת הקטין למשפחת אומנה
מהשלב הראשון אחותה של האם התגייסה לסייע לה. היא ליוותה את האם למפגשים עם הקטין ואף ביקשה בכתב עדכון ופרטים לגביו. אולם, כאשר ביקשה לקבל את הילד לטיפולה במקומה של אחותה החולה, הוסבר לה כי הדבר לא ניתן בהתחשב בעובדה שאינה נשואה. בשלב יותר מאוחר במהלך ההליכים בבית משפט קמא, כשמצבה המשפחתי של האחות השתנה והיא נישאה, הביעה האחות בפני הצדדים ובפני בית המשפט את רצונה לאמץ את הקטין, בן אחותה, יחד עם בעלה ולאספו אל חיק המשפחה, והכל בתנאי שזה יהלום את רצון אחותה.
ההצעה הועלתה לראשונה שלושה ימים קודם להעברת הקטין בפועל למשפחת אומנה. בית המשפט סירב לעכב ביצוע העברתו של הקטין למשפחת האומנה וקבע כי "היה ויימצא כי הגורם המתאים לאמץ את הקטין הינו אחותה של האם, יועבר לאחר שתהא החלטה חלוטה למשמורת הגורם המיטיב עבורו".
קשה לקבל החלטה זו (של השופטת ורדה פלאוט) ועוד פחות את "ההבטחה הנרמזת" כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
קשה לקבל החלטה זו ועוד פחות את "ההבטחה הנרמזת" כי ניתן יהיה לשקול ואולי אף לשנות את ההחלטה בעתיד. היום הסתבר שמצב זה יוצר קושי ועשוי לגרום נזק רב ובלתי הפיך לכל המעורבים. האם הביולוגית מצידה למרות מאמציה לא הצליחה בכוחותיה הדלים לעצור את כדור השלג המתגלגל עד שהתפוצץ בפניה עם העברת הילד למשפחת האומנה.
בית משפט זה חזר והביע עמדתו כי ראוי הוא, בדרך כלל, ששירותי הרווחה ימתינו זמן סביר אחרי הלידה עד שיחתימו את האם על הסכמה למסירת הילד לאימוץ, שכן לא אחת הנסיבות משתנות. למשל, יתכן שהאם אשר נתנה הסכמתה למסירת ילדה חוזרת בה מההסכמה, או כמו בעינינו, שקיימות אפשרויות אימוץ נוספות כגון אפשרות לאמץ את הילד בתחום המשפחה.
התוצאה
ראוי לדעתי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי שאימץ את פסק דינו של בית המשפט קמא שדחה את הצעתה של אחות האם לאמץ את הקטין, והורה להשאירו במסגרת אימוץ סגור. יש להותיר את הכרזת הקטין כבר-אימוץ לגבי האם (מיום 25.12.10) וכן להורות על החזרתו של הקטין אל חיק משפחתו, לאימוץ על ידי אחות האם ובעלה של האחות, עם צמצום תוצאות האימוץ באופן שהקטין יוכל לקיים מפגשים עם אמו ומשפחתו כפי שיקבע על ידי אחות האם בהנחיית והדרכת שירותי הרווחה.
 מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
אחרית דבר
 כבר בראשית דברי התייחסתי לקושי, לכאב לרגישות המתחייבת בהכרעת דין שעניינה אימוץ של ילד. קטין שהורחק מחיק אמו בעל כורחה בשלב ראשון בהיותו פג, לאחר מכן, עם אשפוזה של האם, נלקח ממנה והועבר לטיפול גורמי הרווחה ומשם הגיע לבסוף למשפחת אומנה בחיקה הוא נמצא מאז היותו בן 13 חודש (היום הוא בן שנתיים ועשרה חודשים).
האם הביולוגית בשום שלב לא ביקשה ולא רצתה להיפרד מבנה.
כל מחאותיה ותחנוניה לטפל בו גם בתנאי פיקוח נדחו בשל מצבה הנפשי שהלך והידרדר ככל שגדלה מצוקתה.
כפי שצוין, למרות ששוחררה מבית החולים לאחר הלידה נשארה לישון במסדרונות בית החולים כדי להימצא קרוב לבנה, שבשלב שחרורה של האם מבית החולים עדיין נותר מאושפז בפגיה.
הגורל האכזר פגע בה והיא חלתה במחלה נפשית, ומשזו פרצה נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי (פעמיים), ולאחר זמן בהיות הקטין בן שנה וחודש, על פי צו בית המשפט נמסר למשפחת אומנה. בקשת האם שלא למסור את בנה למשפחת אומנה ולאפשר לאחותה לאמצו נתקלה מבחינתה בקיר אטום. הבקשה לעיכוב ביצוע צו האימוץ עד לבירור בקשת האם נדחתה על ידי בית המשפט בנימוק של טובת הילד.
אכן, לא הייתה זו הגזמה כשהמשפחה הביולוגית חשה שכל הדלתות נסגרו בפניה. כל מה שקרה מבחינת הקטין לא היה כתוצאה מאשמה כלשהי בהתנהגותה של האם, אלא שכאמור, ההיפך הוא הנכון. הכל קרה למרות כל מאמציה ובניגוד גמור לרצונה ותפילתה. היא פעלה בניגוד לכל הסיכויים, בשלב מסוים גויסה אחותה – הדודה – שבהתחשב במצב שנוצר ועל פי רצון האם, עמדה בראש המאבק ונטלה את שרביט האימוץ לעצמה ולבן זוגה, בליווי ותמיכה של המשפחה המורחבת.
הצדק שבדין דורש להבין ולהטות אוזן קשבת ולב פתוח לאם ממנה "נלקח" פרי בטנה בהיותה חולה וחסרת אונים, כשהיא מנסה בדרכה להתמודד אל מול רשויות הרווחה שלהערכתם טובת הילד מצדיקה למסרו לאימוץ. על בית המשפט מוטל להטות אוזן קשבת לכאבה ולזעקה של המשפחה – משפחה אתיופית, משפחת המקור שגידלה את הדודה לאחר אסונות שפקדו את המשפחה (מות האב, מות האם) ועתה מבקשת, בהיות האם חולה, שבנה יגדל בתוך המשפחה המלוכדת ויתחבר לשורשים לזהות, לתקווה.
אחרי ככלות הכל, ומעל לשיקולי המשפחה, האם, הדודה וכל שיקול אחר, עומדת טובתו של הקטין והיא שהנחתה אותי לאורך כל הדרך. בכך פתחתי את חוות דעתי ובכך אסיימה. את עתידו של הקטין לא ניתן לנבא וכל שנותר הוא רק להאמין ולקוות שהכוחות המשפחתיים שהאם השכילה לגייס ישמשו בסיס איתן להקמת בית ומשפחה לבנה.
מעברו של הקטין ייעשה בהדרגה תוך שלושה עד ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין. בתקופה זו יקוימו מפגשים בין הקטין לדודה המאמצת יחד עם בעלה. זאת, על פי הנחייה וליווי של שירותי הרווחה שיפקחו על המפגשים, כמו גם יקבעו את המפגשים בהם תוכל להשתתף האם הביולוגית, על פי תיאום עם הדודה המאמצת.
27.8.13".

פלייליסט – חטיפת ילדים יוצאי אתיופיה ע"י רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער על ערכאותיהם

קישורים:

ההתנשאות והאטימות של השופטת עדנה ארבל מול משפחות מוחלשות – המאמר עם מי את מזדהה? , פרופ. אסתר הרצוג , 11.11.12 , העוקץ – אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות…

שופטת העליון עדנה ארבל ורשויות הרווחה – דרכי רמיה להוצאת ילדים בכפיה מביתם ומשפחתם – ספטמבר 2012 – רעא 1672/12 – מדובר בילדה ילידת 1999, בת יחידה להורים גרושים (לאם בן נוסף מאב אחר) במשמורת האם. ביום 15.06.2010 הורה בית משפט לנוער על הוצאת הילדה בכפיה למרכז חירום לאחר שעברה פגיעה מינית ע"י ילדים וחברי ועדת החלטה מלשכת הרווחה יקנעם עילית סברו כי הקטינה נמצאת בסיכון פיזי ורגשי גבוה בשל העדר נוכחות הורית שומרת…

שופטת העליון עדנה ארבל מייתרת ערכאות שיפוטיות על החלטות פקידת סעד – יוני 2012 – בית משפט לנוער ו/או בית משפט לענייני משפחה מוסמכים למנות מטעמם פקיד מרשות מקומית, עובד סוציאלי שהוסמך ע"י שר הרווחה שיגיש להם תסקיר לסייע להם בקבלת החלטותיהם. בתי המשפט אימצו לעצמם נורמה פסולה לאמץ את החלטות פקידי הסעד במלואן בכל הערכאות השיפוטיות, חרף העובדה שהחוק אינו מתיר זאת, שהרי לשם מה קיימים בתי משפט על ערכאותיהן השונות…

"הרווחה כהוספת חטא על פשע טענו פעם אחר פעם שהילד כבר התרגל למשפחה המאמצת" – מתוך פוסט של חה"כ פנינה תמנו- שטה בפייסבוק על חטיפת תינוקות יוצאי אתיופיה עם היוולדן מבתי חולים. חברים יקרים, כחלק משליחותי כחברת כנסת אני מטפלת בפניות ציבור, אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים שהולך איתי כבר שבועיים…

"העובדת הסוציאלית אמרה לי במרמה לנסוע למשרד הפנים, כשחזרתי התינוקת כבר לא היתה שם" – ליאת (שם בדוי) נאנסה בגיל 17 ונכנסה להריון. פקידת אימוץ מהשירות למען הילד של משרד הרווחה חטפה ממנה את תינוקה ומסרה אותה למאמצים. עתה כעבור 23 שנים חלתה ליאת בסרטן צוואר הרחם ומבקשת להזהיר את בתה שתלך להיבדק…

האמא אורה מור-יוסף דורשת את התינוקת שנחטפה ע"י השירות למען הילד משרד הרווחה – האמא אורה מור-יוסף שבתה התינוקת נחטפה בידי עו"ס אורנה הירשפלד מהשרות למען הילד, מתראיינת בגלי צה"ל אצל יעל דן – 18 ביוני 2013…

שופטת חנה בן עמי על פקידות אימוץ ובתי משפט לענייני משפחה – 14 ביוני 2013 – כנס לזכרה של חה"כ לשעבר, ד"ר מרינה סולודקין ז"ל בשיתוף משפחת סולודקין ועמותת ע.ל.י.ה – לזכויות ילדים והורים – כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי שהקימה את בית משפט לעניני משפחה ירושלים – נותנת מבט מבפנים כיצד מתיחסים שופטים להורים שרשויות הרווחה, השירות למען הילד, מבקשות להוציא את ילדיהם ממשמורתם…

ההתנשאות והאטימות של השופטת עדנה ארבל מול משפחות מוחלשות

עדנה ארבל - התנשאות, אטימות וטיוח פשעי משרד הרווחההמאמר עם מי את מזדהה? , פרופ. אסתר הרצוג , 11.11.12 , העוקץ

אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות

מדינת ישראל מובילה בעולם בהיקף הוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים. מדיניות הרווחה שלה בנושא ילדים ונוער בסיכון פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות, המתקשות להתמודד עם הכניסה הכפויה, של פקידוּת הרווחה, בחסות מערכת המשפט, לתוך חייהן. השלכותיה של מדיניות זו, הקרויה השמה חוץ-ביתית, הן הרסניות, בעיקר בשל העמקת הדחיקה של ילדים מקבוצות מוחלשות לשולי החברה ולמעגלי עבריינות וסטייה וחסימת הזדמנויותיהם להשתלבות תעסוקתית, השכלתית וחברתית בעתיד. מדיניות זו הצמיחה מגוון של מסגרות טיפוליות/שיקומיות בחסות משרד הרווחה והיא משרתת היטב את פקידוּת משרד הרווחה, את המערך המוסדי ואת אינספור הגורמים הפרופסיונאליים המעורבים בתחום.

ברצוני לעמוד על הפן המגדרי בנושא זה, שהוא קשה לדעתי באופן מיוחד. הכוונה היא לעימות המבני המעמדי-זהותי בין קבוצות נשים מוחלשות ובעיקר חד-הוריות, עניות, עולות חדשות (ישנות) ואחרות מול נשים מבוססות כלכלית-חברתית-השכלתית-מקצועית. כדי להמחיש את הנושא אציג כאן דוגמה אחת מני רבות אליהן נחשפתי במהלך עשרים שנות פעילותי החברתית.

צילום: cc by-konradfoerstner

בערב יום הכיפורים האחרון פסקה עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, כי רינת (שם בדוי) בת 13 שעברה פגיעות מיניות חוזרות מצד נערים בגילה, תמשיך לשהות במוסד טיפולי של מערכת הרווחה. כך, לאחר שנתיים של שהות במוסד, למרות שמצבה שם הידרדר, למרות אומללותה וכמיהתה לשוב לביתה ולאמה ולמרות שהאם מטפלת בה במסירות ובאהבה. "תיק" זה ממחיש בקיצוניות איך משרתות נשים בעלות כוח וסמכות את מערך האינטרסים הפטריארכלי. פקידות סעד (פקידי סעד גברים הם מיעוט) הממליצות על הרחקת תינוקות וילדים מהוריהם והשמתם הכפויה במסגרות שופטות וטיפוליות לכאורה המשמשות כחותמת גומי להמלצותיהן של הפקידות, מזינות את תעשיית מוסדות הרווחה, ההולכת ומתעצמת על גב אמהות מוחלשות וילדיהן.

כבר לפני כמעט שלושה עשורים עמדה ברברה סבירסקי, בספר העוסק באלימות כלפי נשים, על הקונפליקט המובנה במדינה הפטריארכלית בין קבוצות נשים, המצויות משני צדי המתרס הכלכלי-תעסוקתי-השכלתי. באמצעות התלות בנציגיה, מוסדותיה ומשאביה, מתאפשרת שליטה והתערבות בחיי קבוצות חלשות כלכלית-חברתית, שנשים עניות, חד-הוריות, מהגרות, הן הקבוצה המרכזית ביניהן. הדוגמה הבולטת ביותר להתנגשות המעמדית בין נשים היא בין עובדות סוציאליות למטופלות שלהן. לטענת סבירסקי, בגלל עמדת הכוח המבנית שיש לעובדת הסוציאלית ביחס למטופליה היא משיגה "את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות; ככל שהיא חשובה יותר, הן חשובות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאשה" (הציטוט מהספר מופיע כאן בעמוד 83).

מפסיקתה של עדנה ארבל מתברר שגם נשים במעמד גבוה וחזק מזה של עובדות סוציאליות, בעלות יוקרה חברתית, המרופדת בתגמולים כלכליים נדיבים, פועלות כאויבות של נשים מוחלשות וילדיהן. הן משרתות את האינטרסים של מנגנוני הרווחה, כנראה מתוך סולידריות של בנות אותו מעמד חברתי: משכילות, מסודרות כלכלית-משפחתית ומקושרות.

ה"תיק" של רינת, שהוזכר למעלה, הוא רק דוגמה אחת למה שקורה פעמים רבות לנערות הנפגעות מינית ולאמהותיהן. כאשר נערה נפגעת מינית היא מתויגת כקרבן במקרה הטוב וכזולה/זונה במקרה הרע; האם מתויגת, על ידי מערכת הרווחה כחסרת מסוגלות הורית, כלומר ככישלון אמהי במקרה הטוב וכאשמה במה שקרה, במקרה הרע. לרוב, הפוגעים מסומנים על ידי מערכת המשפט כלא אחראים (מפאת גילם), ו/או כבני טובים שסרחו. התוצאה היא שהם חוזרים לשגרה, וכנראה גם להמשך פגיעה בנערות מוחלשות. עם הכתמת האמהוּת ופסילת זכות ואחריות האמהות לטפל ולהגן על בנותיהן, הופכות הילדות/נערות לבנות חסות של מערכת הרווחה, ומשאב זמין למערך הטיפולי-ממסדי. תהליך זה מבוצע בעיקר על ידי נשים שהן עובדות סוציאליות, הנתמכות בעבודתן במערכת המשפט, פעמים רבות בידי נשים אחרות, שופטות.

משרד הרווחה משתמש בילדים לסחר ולכלי לעשיית כסף

רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה. האם, ענייה, חד-הורית, עולה חדשה, הוכרזה כמי שאינה מסוגלת להגן על בתה, על אף שהפגיעה התרחשה מחוץ לבית ולא על ידי מי מבני המשפחה. רינת הועברה למוסד של מערכת הרווחה בעוד שהפוגעים המשיכו בשגרת חייהם. באמצעיה הדלים ניהלה האם מאבק מעורר השתאות והגיעה עד לבית המשפט העליון, כדי להציל את בתה. מחוות הדעת שהוגשה על ידי מכון אבחון הפועל בשיתוף עם מערכת הרווחה, עלה כי רינת עברה במוסד פגיעות פיזיות. בריחותיה החוזרות משם הן אחת מהראיות לסבלה. למרות זאת, המליץ מכון האבחון על השארתה במוסד, כי להערכתו האם לא מסוגלת להבטיח את ביטחון בתה… ולפיכך היא אשמה במה שקרה לבתה… יתר על כן ובאופן אבסורדי גם האחריות לכשלון הטיפול ברינת בעת שהותה במוסד יוחסה לאם כי אינה "משתפת פעולה עם הרווחה". מהמלצתו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג בעל שם בארץ ובחו"ל, להחזיר את הנערה לאמה, העדיפה השופטת להתעלם. היא קבעה כי בעוד ששה חודשים יתקיים דיון חוזר. סופו של דיון זה כבר כמעט נגזר, כפי שלמדנו מתיקים רבים דומים. גורלה של רינת עלול להיות כגורלן של רבות מהנערות המטופלות במוסדות רווחה: להגיע לרחוב, לזנות ולסמים.

ארבל, שהחליטה על המשך שהותה של הנערה במוסד תמשיך, כנראה, לישון טוב במחשבה כי לא ייתכן שרשויות הרווחה מונעות משיקולים זרים, שהרי רק טובת הילדה לנגד עיניהן; שמוסדות הרווחה תמיד טובים יותר גם כשמתרחשת בין כותליהם פגיעה בחוסים; שיש להתבסס על אמינותו של מכון האבחון, שאף כי הודה במצבה המידרדר של הנערה בשנתיים האחרונות, המליץ להשאירה במוסד.

בשונה מגישה זו, דחה ב-8.12.11 השופט מנחם קליין את בקשת העו"ס להרחיק נערה מפגרת מהוריה ולהכניסה למעון סגור כפתרון לא מתאים וקבע: "לא יתכן שתחת לצוד את הזאבים שביער, אנו ניאלץ, כחברה מתוקנת להכניס למעון את כל הכיפות האדומות. יתירה מזו, מי יתקע לנו כף שגם אם נציל את כיפה אדומה מהזאב שמסתובב ביער בני ברק, לא תיפול היא ביד זאב אחר במעון? אינני סבור שזהו הפיתרון האידיאלי במקרה זה."

אפשר לקוות שאף שיום הכיפורים לא גרם לשופטת עדנה ארבל להתעלות, ממרום מושבה כשופטת עליונה, על ההתנשאות והאטימות ולא עורר בה את מידת האנושיות, הנשיות והאמהיות, ביחס לחומרת מצבה של רינת ולאסונה של האם, הגישה החלופית של קליין תהיה המודל הראוי לחיקוי.

הכותבת היא פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים ויו"ר עמותת ע.ל.י.ה, למען זכויות ילדים והורים

קישורים:

  • כישלון קונספציית האימוץ הסגור – סיפור ילדותה ונעוריה של דלית– להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד. – ילדותה ונעוריה של דלית – סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי… 

ההתנשאות והאטימות השופטת עדנה ארבל מול משפחות מוחלשות

עדנה ארבל - התנשאות, אטימות וטיוח פשעי משרד הרווחההמאמר עם מי את מזדהה? , פרופ. אסתר הרצוג , 11.11.12 , העוקץ

אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות

מדינת ישראל מובילה בעולם בהיקף הוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים. מדיניות הרווחה שלה בנושא ילדים ונוער בסיכון פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות, המתקשות להתמודד עם הכניסה הכפויה, של פקידוּת הרווחה, בחסות מערכת המשפט, לתוך חייהן. השלכותיה של מדיניות זו, הקרויה השמה חוץ-ביתית, הן הרסניות, בעיקר בשל העמקת הדחיקה של ילדים מקבוצות מוחלשות לשולי החברה ולמעגלי עבריינות וסטייה וחסימת הזדמנויותיהם להשתלבות תעסוקתית, השכלתית וחברתית בעתיד. מדיניות זו הצמיחה מגוון של מסגרות טיפוליות/שיקומיות בחסות משרד הרווחה והיא משרתת היטב את פקידוּת משרד הרווחה, את המערך המוסדי ואת אינספור הגורמים הפרופסיונאליים המעורבים בתחום.

ברצוני לעמוד על הפן המגדרי בנושא זה, שהוא קשה לדעתי באופן מיוחד. הכוונה היא לעימות המבני המעמדי-זהותי בין קבוצות נשים מוחלשות ובעיקר חד-הוריות, עניות, עולות חדשות (ישנות) ואחרות מול נשים מבוססות כלכלית-חברתית-השכלתית-מקצועית. כדי להמחיש את הנושא אציג כאן דוגמה אחת מני רבות אליהן נחשפתי במהלך עשרים שנות פעילותי החברתית.

צילום: cc by-konradfoerstner

בערב יום הכיפורים האחרון פסקה עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, כי רינת (שם בדוי) בת 13 שעברה פגיעות מיניות חוזרות מצד נערים בגילה, תמשיך לשהות במוסד טיפולי של מערכת הרווחה. כך, לאחר שנתיים של שהות במוסד, למרות שמצבה שם הידרדר, למרות אומללותה וכמיהתה לשוב לביתה ולאמה ולמרות שהאם מטפלת בה במסירות ובאהבה. "תיק" זה ממחיש בקיצוניות איך משרתות נשים בעלות כוח וסמכות את מערך האינטרסים הפטריארכלי. פקידות סעד (פקידי סעד גברים הם מיעוט) הממליצות על הרחקת תינוקות וילדים מהוריהם והשמתם הכפויה במסגרות שופטות וטיפוליות לכאורה המשמשות כחותמת גומי להמלצותיהן של הפקידות, מזינות את תעשיית מוסדות הרווחה, ההולכת ומתעצמת על גב אמהות מוחלשות וילדיהן.

כבר לפני כמעט שלושה עשורים עמדה ברברה סבירסקי, בספר העוסק באלימות כלפי נשים, על הקונפליקט המובנה במדינה הפטריארכלית בין קבוצות נשים, המצויות משני צדי המתרס הכלכלי-תעסוקתי-השכלתי. באמצעות התלות בנציגיה, מוסדותיה ומשאביה, מתאפשרת שליטה והתערבות בחיי קבוצות חלשות כלכלית-חברתית, שנשים עניות, חד-הוריות, מהגרות, הן הקבוצה המרכזית ביניהן. הדוגמה הבולטת ביותר להתנגשות המעמדית בין נשים היא בין עובדות סוציאליות למטופלות שלהן. לטענת סבירסקי, בגלל עמדת הכוח המבנית שיש לעובדת הסוציאלית ביחס למטופליה היא משיגה "את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות; ככל שהיא חשובה יותר, הן חשובות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאשה" (הציטוט מהספר מופיע כאן בעמוד 83).

מפסיקתה של עדנה ארבל מתברר שגם נשים במעמד גבוה וחזק מזה של עובדות סוציאליות, בעלות יוקרה חברתית, המרופדת בתגמולים כלכליים נדיבים, פועלות כאויבות של נשים מוחלשות וילדיהן. הן משרתות את האינטרסים של מנגנוני הרווחה, כנראה מתוך סולידריות של בנות אותו מעמד חברתי: משכילות, מסודרות כלכלית-משפחתית ומקושרות.

ה"תיק" של רינת, שהוזכר למעלה, הוא רק דוגמה אחת למה שקורה פעמים רבות לנערות הנפגעות מינית ולאמהותיהן. כאשר נערה נפגעת מינית היא מתויגת כקרבן במקרה הטוב וכזולה/זונה במקרה הרע; האם מתויגת, על ידי מערכת הרווחה כחסרת מסוגלות הורית, כלומר ככישלון אמהי במקרה הטוב וכאשמה במה שקרה, במקרה הרע. לרוב, הפוגעים מסומנים על ידי מערכת המשפט כלא אחראים (מפאת גילם), ו/או כבני טובים שסרחו. התוצאה היא שהם חוזרים לשגרה, וכנראה גם להמשך פגיעה בנערות מוחלשות. עם הכתמת האמהוּת ופסילת זכות ואחריות האמהות לטפל ולהגן על בנותיהן, הופכות הילדות/נערות לבנות חסות של מערכת הרווחה, ומשאב זמין למערך הטיפולי-ממסדי. תהליך זה מבוצע בעיקר על ידי נשים שהן עובדות סוציאליות, הנתמכות בעבודתן במערכת המשפט, פעמים רבות בידי נשים אחרות, שופטות.

משרד הרווחה משתמש בילדים לסחר ולכלי לעשיית כסף

רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה. האם, ענייה, חד-הורית, עולה חדשה, הוכרזה כמי שאינה מסוגלת להגן על בתה, על אף שהפגיעה התרחשה מחוץ לבית ולא על ידי מי מבני המשפחה. רינת הועברה למוסד של מערכת הרווחה בעוד שהפוגעים המשיכו בשגרת חייהם. באמצעיה הדלים ניהלה האם מאבק מעורר השתאות והגיעה עד לבית המשפט העליון, כדי להציל את בתה. מחוות הדעת שהוגשה על ידי מכון אבחון הפועל בשיתוף עם מערכת הרווחה, עלה כי רינת עברה במוסד פגיעות פיזיות. בריחותיה החוזרות משם הן אחת מהראיות לסבלה. למרות זאת, המליץ מכון האבחון על השארתה במוסד, כי להערכתו האם לא מסוגלת להבטיח את ביטחון בתה… ולפיכך היא אשמה במה שקרה לבתה… יתר על כן ובאופן אבסורדי גם האחריות לכשלון הטיפול ברינת בעת שהותה במוסד יוחסה לאם כי אינה "משתפת פעולה עם הרווחה". מהמלצתו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג בעל שם בארץ ובחו"ל, להחזיר את הנערה לאמה, העדיפה השופטת להתעלם. היא קבעה כי בעוד ששה חודשים יתקיים דיון חוזר. סופו של דיון זה כבר כמעט נגזר, כפי שלמדנו מתיקים רבים דומים. גורלה של רינת עלול להיות כגורלן של רבות מהנערות המטופלות במוסדות רווחה: להגיע לרחוב, לזנות ולסמים.

ארבל, שהחליטה על המשך שהותה של הנערה במוסד תמשיך, כנראה, לישון טוב במחשבה כי לא ייתכן שרשויות הרווחה מונעות משיקולים זרים, שהרי רק טובת הילדה לנגד עיניהן; שמוסדות הרווחה תמיד טובים יותר גם כשמתרחשת בין כותליהם פגיעה בחוסים; שיש להתבסס על אמינותו של מכון האבחון, שאף כי הודה במצבה המידרדר של הנערה בשנתיים האחרונות, המליץ להשאירה במוסד.

בשונה מגישה זו, דחה ב-8.12.11 השופט מנחם קליין את בקשת העו"ס להרחיק נערה מפגרת מהוריה ולהכניסה למעון סגור כפתרון לא מתאים וקבע: "לא יתכן שתחת לצוד את הזאבים שביער, אנו ניאלץ, כחברה מתוקנת להכניס למעון את כל הכיפות האדומות. יתירה מזו, מי יתקע לנו כף שגם אם נציל את כיפה אדומה מהזאב שמסתובב ביער בני ברק, לא תיפול היא ביד זאב אחר במעון? אינני סבור שזהו הפיתרון האידיאלי במקרה זה."

אפשר לקוות שאף שיום הכיפורים לא גרם לשופטת עדנה ארבל להתעלות, ממרום מושבה כשופטת עליונה, על ההתנשאות והאטימות ולא עורר בה את מידת האנושיות, הנשיות והאמהיות, ביחס לחומרת מצבה של רינת ולאסונה של האם, הגישה החלופית של קליין תהיה המודל הראוי לחיקוי.

הכותבת היא פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים ויו"ר עמותת ע.ל.י.ה, למען זכויות ילדים והורים

קישורים:

בית משפט לנוער קבע טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגים לקטינה בניגוד לחוק ולכללים

שופטת העליון עדנה ארבל - מנעה פרסום שמות שופטים ופקידת סעד עבריינים

אפריל 2006 – רע"א 1943/06 – מדובר בקטינה כבת 16 אשר רשויות הרווחה סבורות כי הנה בסיכון ע"ס חוות דעת פסיכיאטריות שונות ופסיכיאטר מחוזי ועקב ארוע בריחה מהבית למשך יממה. במאי 2005 הכריז בית משפט לנוער על הקטינה כנזקקת. בינואר 2006, החליט בית משפט לנוער כי הקטינה תוצא ממשמורת הוריה ותימסר למשמורת רשות הסעד עד הגיעה לגיל 18; הקטינה תישאר בפנימייה בה היא שוהה, ותקבל טיפול נפשי (פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי) על-פי קביעת פקידת הסעד ומנהל הפנימייה יחדיו, לרבות מעקב פסיכיאטרי; פקידת הסעד תחליט בדבר חופשותיה של הקטינה, הסדרי הראיה עם הוריה וכל קשר אחר בין הקטינה והוריה. בית המשפט לנוער הוסיף והורה, כי במידה ורשות הסעד או הגורמים הטיפוליים ימצאו כי יש צורך לתת לה טיפול תרופתי, תוגש על כך בקשה לבית המשפט, אשר תידון בדחיפות. תוקף הצווים נקבע עד ליום 3.7.07 (שנה וחצי). בית המשפט נימק החלטתו במשברים שעברה הקטינה, ובדיווחי פקידת הסעד והגורמים הטיפוליים בפנימייה, לפיהם מציב אבי הקטינה קשיים בפני הטיפול בה. לדבריו, גורמי הטיפול בפנימייה הציבו תנאים טיפוליים להמשך שהותה של הקטינה בפנימייה, כאשר המשך שהותה בפנימייה חיוני לשלומה הנפשי והפיזי. ההורים ערערו לבית משפט מחוזי (שופטת שושנה שטמר) אשר תמך בהחלטת בית משפט לנוער.
ההורים ערערו לבית משפט עליון וטענו כי יש לבטל את החלטת בית המשפט לנוער, וטוענים למניעים זרים והכפשות חסרות בסיס מצד פקידי הסעד, כאשר לדבריהם, בית המשפט לנוער נענה מידית, ללא חקירה ובדיקה, לכל בקשות פקידי הסעד

בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו בניגוד לסעיף 3ד לחוק הנוער

שופטת העליון עדנה ארבל כתבה בהחלטתה כי המסגרת הנורמטיבית למתן טיפול נפשי לקטין, עליו הורה בית המשפט בענייננו, מצויה בסעיף 3ד לחוק הנוער, הקובע "(א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה….(1) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי ….
(2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, …
 (ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים; בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים". 

עדנה ארבל קבעה כי במקרה דנן עולה חשש, כי בתי המשפט לא התבססו על הוראות הסעיף בעת שהכריעו בבקשת פקידי הסעד. בסוגיית שליחתו של קטין לטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצון הוריו, קבע המחוקק מנגנון, שנועד להבטיח את תקינותה של ההחלטה. מנגנון זה דורש חוות דעת של אנשי מקצוע מסוימים אשר בדקו את הקטין, כתנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, וכן הוא מחייב בדיקה חוזרת שכזו מעת לעת

סוף דבר
בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו בשפה אחת ודברים אחדים אחר המלצותיה של פקידת הסעד, הוציאו צווים בהתאם הפוגעים בזכויות הפרט והמשפחה מבלי לבדוק את חוקיות ההמלצות והצווים. בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו כחותמת גומי שלפקידת הסעד וביצעו עברה על חוק הנוער סעיף 3ד.
חרף העובדה כי מדובר בעובדי ציבור שביצעו עבירות חמורות הפוגעות בפרט ובמשפחה מאחורי דלתיים סגורות, השופטת עדנה ארבל נמנעה מפרסום שמות שופט הנוער ופקידת הסעד. התנהגותה של ארבל מעלה תהיות באשר לשיקוליה כעובדת ציבור, האם האינטרס הציבורי וזכותו במעייניה או שיקולים זרים אחרים.

קישורים:

בית משפט לנוער קבע טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגים לקטינה בניגוד לחוק ולכללים

שופטת העליון עדנה ארבל - מנעה פרסום שמות שופטים ופקידת סעד עבריינים

אפריל 2006 – רע"א 1943/06 – מדובר בקטינה כבת 16 אשר רשויות הרווחה סבורות כי הנה בסיכון ע"ס חוות דעת פסיכיאטריות שונות ופסיכיאטר מחוזי ועקב ארוע בריחה מהבית למשך יממה. במאי 2005 הכריז בית משפט לנוער על הקטינה כנזקקת. בינואר 2006, החליט בית משפט לנוער כי הקטינה תוצא ממשמורת הוריה ותימסר למשמורת רשות הסעד עד הגיעה לגיל 18; הקטינה תישאר בפנימייה בה היא שוהה, ותקבל טיפול נפשי (פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי) על-פי קביעת פקידת הסעד ומנהל הפנימייה יחדיו, לרבות מעקב פסיכיאטרי; פקידת הסעד תחליט בדבר חופשותיה של הקטינה, הסדרי הראיה עם הוריה וכל קשר אחר בין הקטינה והוריה. בית המשפט לנוער הוסיף והורה, כי במידה ורשות הסעד או הגורמים הטיפוליים ימצאו כי יש צורך לתת לה טיפול תרופתי, תוגש על כך בקשה לבית המשפט, אשר תידון בדחיפות. תוקף הצווים נקבע עד ליום 3.7.07 (שנה וחצי). בית המשפט נימק החלטתו במשברים שעברה הקטינה, ובדיווחי פקידת הסעד והגורמים הטיפוליים בפנימייה, לפיהם מציב אבי הקטינה קשיים בפני הטיפול בה. לדבריו, גורמי הטיפול בפנימייה הציבו תנאים טיפוליים להמשך שהותה של הקטינה בפנימייה, כאשר המשך שהותה בפנימייה חיוני לשלומה הנפשי והפיזי. ההורים ערערו לבית משפט מחוזי (שופטת שושנה שטמר) אשר תמך בהחלטת בית משפט לנוער.
ההורים ערערו לבית משפט עליון וטענו כי יש לבטל את החלטת בית המשפט לנוער, וטוענים למניעים זרים והכפשות חסרות בסיס מצד פקידי הסעד, כאשר לדבריהם, בית המשפט לנוער נענה מידית, ללא חקירה ובדיקה, לכל בקשות פקידי הסעד

בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו בניגוד לסעיף 3ד לחוק הנוער

שופטת העליון עדנה ארבל כתבה בהחלטתה כי המסגרת הנורמטיבית למתן טיפול נפשי לקטין, עליו הורה בית המשפט בענייננו, מצויה בסעיף 3ד לחוק הנוער, הקובע "(א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה….(1) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי ….
(2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, …
 (ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים; בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים". 

עדנה ארבל קבעה כי במקרה דנן עולה חשש, כי בתי המשפט לא התבססו על הוראות הסעיף בעת שהכריעו בבקשת פקידי הסעד. בסוגיית שליחתו של קטין לטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצון הוריו, קבע המחוקק מנגנון, שנועד להבטיח את תקינותה של ההחלטה. מנגנון זה דורש חוות דעת של אנשי מקצוע מסוימים אשר בדקו את הקטין, כתנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, וכן הוא מחייב בדיקה חוזרת שכזו מעת לעת

סוף דבר
בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו בשפה אחת ודברים אחדים אחר המלצותיה של פקידת הסעד, הוציאו צווים בהתאם הפוגעים בזכויות הפרט והמשפחה מבלי לבדוק את חוקיות ההמלצות והצווים. בית משפט לנוער ובית משפט מחוזי פעלו כחותמת גומי שלפקידת הסעד וביצעו עברה על חוק הנוער סעיף 3ד.
חרף העובדה כי מדובר בעובדי ציבור שביצעו עבירות חמורות הפוגעות בפרט ובמשפחה מאחורי דלתיים סגורות, השופטת עדנה ארבל נמנעה מפרסום שמות שופט הנוער ופקידת הסעד. התנהגותה של ארבל מעלה תהיות באשר לשיקוליה כעובדת ציבור, האם האינטרס הציבורי וזכותו במעייניה או שיקולים זרים אחרים.

קישורים:

שופטת העליון עדנה ארבל ורשויות הרווחה – דרכי רמיה להוצאת ילדים בכפיה מביתם ומשפחתם

ספטמבר 2012 – רעא 1672/12 – מדובר בילדה ילידת 1999, בת יחידה להורים גרושים (לאם בן נוסף מאב אחר) במשמורת האם. ביום 15.06.2010 הורה בית משפט לנוער על הוצאת הילדה בכפיה למרכז חירום לאחר שעברה פגיעה מינית ע"י ילדים וחברי ועדת החלטה מלשכת הרווחה יקנעם עילית סברו כי הקטינה נמצאת בסיכון פיזי ורגשי גבוה בשל העדר נוכחות הורית שומרת ומגנה.כעבור שנה ב- 31.07.11 בית משפט לנוער הכריז על הקטינה נזקקת. וכעבור חצי שנה ביום 12.12.11 הועברה הילדה לפנימיה טיפולית שם היא שוהה עד היום. האם ערערה בערכאות השונות להחזרת הבת לביתה.

מתיאור האירוע בפסק הדין של שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל ניתן לראות בדרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי המשפט על ערכאותיהן השונות בהוצאת ילדים בכפיה מביתם וסחר בהם לרווחת אוכלוסיות חזקות עליהם הם נמנים.

גיוס מומחים המדברים בשפה אחת ודברים אחדים להרחקת הילדה מביתה ומשפחתה
בסעיף 2 מציינת עדנה ארבל כי כדי להוציא בכפיה את הילדה מביתה "בית המשפט (לנוער) הוסיף כי כל גורמי הטיפול שהכירו את הקטינה לאורך זמן תמימי דעים כי יש להוציאה למסגרת חוץ ביתית לצורך הגנה וטיפול". עדנה ארבל ביקשה את מכון שלם לקבל חוות דעת אשר סבר כי: "המלצותיו של מכון שלם מפורטות בחוות הדעת, וכוללת השארתה של הקטינה לעת הזאת במסגרת חוץ ביתית אשר תוכל להבטיח את הגנתה" סעיף 8.
כאשר מומחים ובעלי המקצוע מדברים בשפה אחת ודברים אחדים מן הראוי כי בית המשפט (העליון) ישכור ויחקור פעם נוספת לקבל חוות דעת נגדית מבעלי מקצוע. ידוע הוא כי בעלי מקצוע הנשכרים רואים את הכסף וכותבים כמצופה מהרשות השוכרת אותם, להוצאת הילד מהוריו לטובת תעשיית הסחר בילדים במסגרות חוץ ביתיות.

תאוות בצע – הקטינה שהתה במרכז חירום שנה וחודש בניגוד לתקדים העליון, וזלזול בחוק ובזכויות הפרט והמשפחה תוך גרימת נזקים נפשיים וכלכליים למשפחה – 
עדנה ארבל כותבת: סעיף 2 – "ביום 15.6.2010 הורה בית המשפט קמא על הוצאת הקטינה למרכז חירום. יום לאחר מכן הועברה הקטינה למרכז חירום, שם החלה לקבל טיפול רגשי מקיף. ביום 31.7.11 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום לנוער אשר הכריז על הקטינה כנזקקת לפי סעיפים 2(2) ו2(6) לחוק הנוער" – כלומר הילדה נכלאה במרכז חירום במשך שנה וחודש מבלי שהוכרזה נזקקת. וזאת בניגוד לתקדים בית משפט עליון בתיק דנ"א 6041/02, שקבע בהרכב חמשה שופטים כי "אף שסעיף 12 (חוק הנוער) אינו נוקט במפורש במונח 'קטין נזקק', הוא מופנה לקטינים נזקקים.
מסתבר כי בית משפט לנוער האריך בכל פעם את הנזקקות כראות עיניו תוך שהוא מסב נזקים כלכליים ונפשיים למשפחה. השופטת שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל מקבלים תופעה פסולה ואכזרית זאת בשרירות ליבם ואינם מתייחסים כלל.

מצב הילדה מחמיר בפנימיה שהוצבה שם בכפייה ע"י הרשויות
הילדה כאמור שהתה כשנתיים במסגרות רשויות הרווחה ע"פ החלטות בית משפט לנוער וכך כתב מכון שלם על מצבה בתום השנתיים: סעיף 7 – "באבחון שנערך נמצא כי הקטינה נמצאת במצב רגשי קשה ביותר ובמצב סיכון לפגיעה מינית. נראה כי הצטבר אצלה עומס רגשי גדול בשנתיים האחרונות בהן היא נתונה בעין הסערה ובתוך הקונפליקט בין הגורמים השונים דורשי טובתה".
ע"פ מכון שלם הצבת הילדה במסגרות חוץ ביתית לא הועילה לילדה נהפוך הוא, מצב הילדה הוחמר. ההתערבות של רשויות הרווחה ובתי המשפט הסבו לילדה נזק.

האשמת האמא בהחמרת מצב בתה באינה מקבלת עמדת רשויות הרווחה
הטיפול שקבעו רשויות הרווחה לילדה הוא הוצאת הכפייה מביתה ומשפחת וכליאתה במוסדות הרווחה בניגוד לחוק (ללא נזקקות) תוך שהם מגייסים עוד ועוד מומחים המדברים בשפה אחת ודברים אחדים להרחקת הילדה מאמה ומתן שלמונים למוסדות הרווחה להחזקת הילדה. עדנה ארבל ורשויות הרווחה בדרך בזויה מאשימים את האמא בהחמרת מצב בתה במסגרות הכליאה משום שאינה משתתפת באורגיה הסחר של רשויות הרווחה ובתי המשפט וכך כותבת ארבל: סעיף 13 "המכון אשר היה מודע למצבה הרגשי הקשה של הקטינה הסביר כי הוא נובע מהקונפליקט הקשה והעדר שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה"
השופטת עדנה ארבל משמיצה את האמא לאורך כל פסק דינה המעוות מצד אחד, ואת פקידות הסעד מקדשת במינוחי 'עבודת קודש'. מדובר בדמגוגיה זולה ליצור תחושה בעיני הקורא שמדובר באמא בעייתית. מן הראוי היה שהשופטת תציין דברים טובים על האמא כפי שעשתה על פקידות הסעד.
מכון שלם שנשכר ע"י בית המשפט מנקה את מוסדות הרווחה שם שוהה הילדה במשך שנתיים ומאשים את האמה משום שאינה מקבלת את עמדת הרשויות. מכון שלם לא יאשים לעולם את הרשויות משום שהם משלמות שירותיו ומספקות לו כסף קל על גבם של החלשים.
עדנה ארבל מוסיפה ומאיימת על האמא שתציית לרשויות הרווחה ולא בתה לא תוחזר אליה: סעיף 14 – "ראשית, על המבקשת להבין כי שיתוף פעולה מצידה עם גורמי הטיפול בהתאם לתכנית של מכון שלם רק תקרב את החזרת הקטינה למשמורתה, בעוד שהמשך ניהול המלחמה כנגד גורמי הטיפול, מלבד זאת שיפגע כמובן בקטינה, יפגע בסיכויים להשיב את הקטינה למשמורתה בתקופת זמן קרובה"…
דרישה לצייתנות מוחלטת למוצא פיהם של "מומחים" הוא קרקע פוריה לשחיתות ומעשי סחר בילדים, כל דבר יש לשקול לגופו וע"פ תצפיות, ניתוח, והסקת מסקנות. תפיסתה של עדנה ארבל לצייתנות מוחלטת (שיתוף פעולה כלשונה) הנו דבר מעוות ומקור הרע.
עדנה ארבל חוששת מחשיפה נוספת של מעשי העוולה והנבלה של רשויות הרווחה ובתי המשפט, וכן גרימת נזק לתעשיית הסחר בילדים מהם נהנים מימים ימימה האוכלוסייה החזקה שהיא נמנית בה, ולכן עדנה מתרה באמא לציית לרשויות הרווחה.

עבודה זרה – קידוש העובדים הסוציאליים
עדנה ארבל מייחסת לעובדים הסוציאליים ופקידי הסעד עבודת קודש: סעיף 15 – "אומר בזהירות המתחייבת, ומבלי לפגוע בעבודת הקודש שהן עושות, כי יתכן שיש מקום לבחון אפשרות לגייס לנושא עובדות סוציאליות או פקידות סעד חדשות שתטפלנה בעניינה של הקטינה"
ייחוס עבודת קודש לפקידי סעד ועו"סים נועד לנגח כל ביקורת המופנית אליהם משום שהם עושים "עבודת קודש" שאדם מן היישוב לא בהכרח מסוגל להבין את כל מונחי ומעשי הפולחן שלהם.
עדנה ארבל שבויה בתוך קונספציות שגויות ומעוותות לפיהם אזרח מן היישוב אמור "להקריב" את ילדיו למלאכת הקודש של רשויות הרווחה ולציית להם.

סוף דבר
שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל ורשויות הרווחה נכשלו בהגנה על שלום הילדה. הם הרחיקו אותה בכפייה בניגוד לרצונה ורצון הוריה הגרושים למשך שנתיים מביתה ומשפחתה וכלאו אותה במוסדות רווחה סגורים. שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל מאשימים את האמא בפשעיהם נגד הילדה ומייחסים לעובדים סוציאליים מונחי פולחן כעבודת קודש שאין לערער עליהם ויש לציית להם.
שופטי העליון עדנה ארבל, יצחק עמית וצבי זילברטל הנם בעלי תפיסות שגויות ומעוותות בענייני רווחה וקיים ספק לשיקוליהם, ויכולותם לשפוט בענייני רווחה.

הילדה שנקרעה מבית אמה עקב תפיסות שיפוטיות העוותות בענייני רווחה של עדנה ארבל
הילדה שנקרעה מבית אמה עקב תפיסות שיפוטיות העוותות בענייני רווחה של עדנה ארבל


 קישורים: