זוועת לשכת הרווחה אשקלון – אישה חולה כלואה בביתה בלי יכולת יציאה

לשכת הרווחה אשקלון מפקירה אישה נכה לרעב וסבל


זוועה: אישה חולה כלואה בביתה בלי יכולת יציאה , mynet , שמוליק חדד , ספטמבר 2015

סול פרץ (60) מאשקלון סובלת מדלקת מפרקים חמורה, ראייתה מידרדרת בשל מחלת הסוכרת ובלבה הותקן קוצב לב. בשלוש השנים האחרונות היא מנסה ללא הועיל לשכנע את עמיגור להעבירה לדירת קרקע כדי שתוכל ללכת לטיפולים. כסף יש לה בקושי לתרופות ולשכר דירה. עמיגור: היא מסרבת לשתף פעולה

סול פרץ מאשקלון כלואה בביתה כבר כמה שנים. פרץ (60), הסובלת מדלקת מפרקים קשה ובקושי הולכת, מתגוררת בדירת עמיגור מתפוררת בקומה השלישית ברחוב יוספטל. מצבה הבריאותי הלך והידרדר במרוצת השנים ופרץ אינה מסוגלת לרדת במדרגות ולצאת לטיפולים רפואיים נחוצים. הקצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי מספיקה למימון תרופות ושכירות על הבית, אך לא לתשלום חשבונות והוצאות שוטפות.

"אולי כדאי שגם אני אשבות רעב כמו העציר הביטחוני שמאושפז בברזילי", אומרת פרץ, שבקשותיה להעבירה לדירה מתאימה לצרכיה נדחו. "גם כך אין לי מה לאכול, ירדתי 26 ק"ג כי אני כבר לא אוכלת. המקרר שלי ריק ויש לי חובות, אני כבר מיואשת לגמרי".

קירות מתקלפים, ארונות שבורים

בעוד כשבועיים, כשכולם יישבו סביב שולחן החג, פרץ לא תהיה בין החוגגים. הדלות והמצוקה זועקות מכל פינה אצלה בבית, שנמצא בדרום העיר בבניין ישן מאוד. היא מנסה לשוות לבית מראה מטופח ואף שיפצה אותו באופן פרטי, אך סימני הזמן ניכרים בו היטב. קולה של פרץ, שסובלת גם מסוכרת שפוגעת בראייתה ומבעיות בלב, בקושי נשמע אבל את הכעס כלפי הרשויות חשים היטב.

במשך 40 שנה מתגוררת פרץ, אם חד הורית לשלושה ילדים בוגרים שאינם חיים עמה, בדירות של עמיגור. במהלך השנים היא עמדה בכל התשלומים לעמיגור. "עבדתי כסייעת בגנים", היא מספרת. "הילדים מאוד אהבו אותי ואני נתתי להם את כל מה שיכולתי. בהמשך חליתי בדלקות במפרקים והתחלתי טיפולי פיזיותרפיה. המצב שלי הידרדר עד שבקושי הצלחתי ללכת, ואז החליטו הרופאים שאני צריכה ניתוח להחלפת מפרקים".

כשפרץ הגיעה לבית החולים ברזילי לבדיקות טרום ניתוח הבהירו לה הרופאים כי אין טעם לנתח אותה בגלל מגוריה בקומה השלישית ללא מעלית. "הרופאים שאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות אחרי הניתוח ואמרתי להם שאני חוזרת הביתה", מספרת פרץ. "הם שאלו אותי מה אעשה כשארצה לצאת מהבית, ואמרתי להם שאני כמעט ולא יוצאת אבל אם אצטרך ארד לאט לאט בסיוע החברה שלי רוחמה והליכון או כיסא. הם כתבו חוות דעת שאי אפשר לנתח אותי כי ממילא המצב ישוב לקדמותו בגלל תנאי המגורים שלי. אמרתי להם שפניתי לעמיגור, אבל לא הצלחתי לקבל מהם תשובה ראויה למעבר לבית נורמלי בקומת קרקע. הרופאים הודיעו לי שלא יהיה ניתוח בשלב הזה. יותר מאוחר כבר אי אפשר היה לנתח אותי בכלל, גם בגלל מצבי הבריאותי שהידרדר לגמרי".

סול פרץ - מצבה כבר אינו מאפשר ניתוח (צילום: צפריר אביוב)
סול פרץ – מצבה כבר אינו מאפשר ניתוח (צילום: צפריר אביוב)

פרץ מחזיקה בשקית ניילון גדולה ובה יש מכתבים ודו"חות רפואיים רבים, כולם מהווים עדות עגומה למצבה הבריאותי המורכב. גם מצבה הפיזי של הדירה בה היא מתגוררת הלך והידרדר: הקירות התקלפו, ארונות המטבח נשברו, מים דולפים מהתקרה במקלחת ובשירותים. "לקחתי הלוואות והבאתי שיפוצניקים שיסדרו לי קצת את הדירה", היא מספרת. "שילמתי המון כסף כי בעמיגור לא היו מוכנים לעזור לי".

"לא הופכת שולחנות"

כשפנתה לפני כשלוש שנים לעמיגור בבקשה להחליף דירה, "אמרו לי שהבית תקין ולא מגיעה לי החלפת דירה. הלכתי בעצמי בקושי למנהל עמיגור באשקלון והתחננתי אליו שיעזור לי. אמרתי שאני לא יכולה לגור בבית הזה, אבל הוא פשוט ישב וחייך אליי. הוא הציע לי דיור מוגן בעמיגור, אני לדיור מוגן? אני יודעת מה זה הדיור המוגן שלהם, זה הרי הרבה יותר גרוע. כשסירבתי אמר לי: 'יש לך בעיה, אני לא יכול לעזור לך'. כך הסתיימה הפגישה איתו. כשאני מתקשרת הם לא מוכנים לתת לי תשובות. פניתי לעמיגור גם במכתב אבל לא קיבלתי שום תשובה רשמית. רק אומרים לי שהתשובה שלילית בעל פה".

באחת הפניות שלה לעמיגור נאמר לה לדבריה כי נבחנת הצעה לבדיקת זכאות לדירה בקומה ראשונה ברחוב טשרניחובסקי, "אבל רוחמה החברה שלי הלכה לראות את הבית, והוא מתפורר כולו ובכל הבניין גרים פליטים ובני מיעוטים. אני אישה שחיה לבד, לא יכולה לחיות במקום כזה".

פרץ חיה מקצבת ביטוח לאומי בסך 2,600 שקל. אלף שקל מהקצבה החודשית הולכים רק על תרופות, בשאר היא אמורה לשלם שכירות, חשבונות וכלכלה. בשנים האחרונות החלו החובות להצטבר והגיעו עד לכ־30 אלף שקל. בביתה אין תנור, מכונת הכביסה שבקה חיים, המקרר הריק משמיע קולות של גסיסה. מעת לעת היא מקבלת מכתבים מההוצאה לפועל, האחרון שבהם היה בשל אי תשלום אגרת טלוויזיה. למרות שהיא מוכרת באגף הרווחה, בעירייה לא נעשו אליה פניות רשמיות כדי לעמוד על מצבה או לסייע לה.

"ברווחה יודעים בדיוק מה המצב שלי", היא אומרת. "הם יודעים הכול, הרי יש לי לכאורה עובדת סוציאלית שאמורה לבוא ולבקר אבל היא לא הגיעה לביקור. לא אכפת להם, פשוט התעלמות. אני מתחננת אליהם לעזרה, אבל הם אטומים. כל הזמן אני פונה אליהם. פעם אחת החלטתי לנסוע למשרדים,

בקושי הצלחתי לרדת במדרגות וסבלתי מכאבי תופת. לקחתי מונית, אבל אמרתי לעצמי שהם יראו את מצבי ואולי יפנימו ויתחילו לעזור לי. כשנכנסתי למשרדים הם ראו אותי בוכה אבל אף אחד לא התייחס. ניסיתי לדבר איתם והם אמרו: 'אנחנו יודעים ומטפלים, אין לנו זמן עכשיו. נבוא לביקור', אבל הם לא באו לביקור. מטרטרים אותי מפקידה לפקידה ודוחים אותי מיום ליום. אומרים לי תבואי ביום שני, אחר כך אומרים לי תבואי ביום שלישי, תביאי לנו הצעות מחיר למכונת כביסה ולמקרר ואז אולי נדון בבקשה שלך. איך אני אביא הצעות מחיר? הם לא יכולים להביא?".

לדבריה, בשנה שעברה התקשרו אליה לקראת חגי תשרי והודיעו לה שתבוא לקחת את שוברי המתנה לחג. "איך אני יכולה לבוא ולקחת?", היא תוהה, "הם הרי יודעים שאני לא יכולה לצאת מהבית. אני לא הופכת שולחנות ומדברת יפה ובגלל זה מתייחסים אליי ככה".

"אני במעצר בית"

בשנה האחרונה חלה הידרדרות ממשית במצבה הבריאותי של פרץ. מבית החולים ברזילי נשלחו לה התראות חמורות על ביטולי התורים, אך היא לא מסוגלת ללכת יותר ממספר צעדים בודדים. "אני לא יכולה ללכת, כל יציאה מהבית היא מבצע מורכב, ולכן לצערי אני נאלצת לבטל את התורים", היא אומרת. כל ניסיון שלה לצאת מהבית עלול לסכן עוד יותר את בריאותה.

ביום הלפני אחרון של מבצע צוק איתן, כשהרקטות התפוצצו ליד ביתה, החליטה פרץ לצאת באמצעות ההליכון ובעזרת חברתה רוחמה אל חדר המדרגות. "נפלתי והתגלגלתי בכל המדרגות עד למטה", היא משחזרת. "נשברו לי הצלעות והשיניים. הגיע אמבולנס ואושפזתי במשך שבוע".

בהמשך עברה התקף לב, צונתרה פעמיים והוחלט לשים לה קוצב לב. "בהתקף הראשון מתתי מוות קליני", היא מספרת, "ואז נאלצו להחיות אותי במכות חשמל". במקביל הידרדרה ראייתה בשל מחלת הסוכרת. "אחרי כל זה כבר היה ברור לי שלא ינתחו אותי ברגליים", אומרת פרץ בהשלמה. "בעצם אני נדונה עכשיו למעצר בבית בלי אפשרות כמעט לצאת", היא אומרת.

קולה של פרץ בקושי נשמע. היא בוכה בכי חרישי ומתנצלת על כך. מעולם לא ביקשה סיוע, אבל חשה כעת שהיא עומדת בפני שוקת שבורה. "החובות שלי הולכים וגדלים, רוחמה השכנה מגיעה כל יום ועוזרת לי מבלי שאיש ביקש ממנה", אומרת פרץ. "בלעדיה לא הייתי יכולה להמשיך לחיות. אני מתביישת מכך שכשהבן שלי בא לבקר הוא מביא איתו אוכל. אני בקושי אוכלת, אין לי כבר תיאבון ואין לי מה לאכול. בכל פעם מגיע עוד מכתב של חובות ואני לא יודעת מה לעשות".

באחרונה פנתה לגורמים השונים במכתב אישי וסיפרה על מצבה הקשה. "אני חיה במצב קשה וזועקת לעזרה", כתבה, אך עד כה איש לא הגיב. "אני מתביישת להראות את הבית, למה מתייחסים אליי ככה? אני אזרחית סוג ב'? חשבתי שאולי אני גם אני אעשה שביתת רעב ואולי ככה יקשיבו לי. אין לי כבר מה להפסיד, אני במצב על הפנים. החיים שלי כבר נהרסו".

מעמיגור נמסר בתגובה: "אין בסמכות חברת עמיגור לאשר מעבר דירה או שינוי בקומה. שינוי שכזה הוא באישור משרד הבינוי בלבד. הדיירת הגישה בעבר בקשות למעבר דירה, אך משרד הבינוי דחה את בקשותיה. מדובר באישה בודדה המתגוררת בדירה בת ארבעה חדרים. עמיגור הציעה לה כבר פעמיים לעבור לדירה קטנה יותר ובקומה נמוכה יותר, אך היא סירבה עקב התעקשותה להישאר בדירת ארבעה חדרים. אפשרות למעבר דירה קטנה יותר וקומה נמוכה יותר עומדת לרשותה גם כיום, אך לצערנו היא מסרבת לשתף פעולה".

מהעירייה לא נמסרה תגובה.

זוועת לשכת הרווחה אשקלון - אישה חולה כלואה בביתה בלי יכולת יציאה
מודעות פרסומת

לשכת הרווחה באר שבע הפקירה נכה להיות דרת רחוב

איך נכה בשיעור 100 אחוז הפכה מחוסרת דיור? , mynet באר שבע , יעקב לוי , אוגוסט 2015

נכה מבאר שבע שמתגוררת לסירוגין בהוסטלים שונים ברחבי העיר מבקשת מזה תקופה ארוכה מהעיריה לדאוג לה לדיור קבוע. העיריה: פעלנו ופועלים ככל שניתן לסייע לאישה

"מחובתכם כרשות רווחה מקומית לדאוג לסידור הולם לשולחתי, ואם צריך אז תממנו לה שהייה במלון עד למיצוי זכויותיה לקבלת דיור ציבורי". כך כותב עו"ד יוסי נקר במכתב ששיגר לראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', בעניין צעירה נכה חסרת בית שהוא מייצג.

האישה (32) סובלת מנכות בשיעור של 100 אחוז, ומתפרנסת מקצבת נכות בסך כ־2,700 שקל. עקב יחסים רעועים במשפחתה, החליטה האם להוציא צו הגנה נגד בתה במרץ 2015, שאוסר עליה להיכנס לביתה.

אגף הרווחה בעיריה שהיה מודע למצב, פעל להעבירה להוסטל מחוץ לעיר, שם שהתה כמה חודשים עד שבאחרונה החליטה לעזוב את המקום בגלל

קשיים אישיים. מאז, היא מתגוררת לסירוגין בהוסטלים שונים ברחבי העיר כשהיא נודדת מקום למקום ללא קורת גג קבועה.

באמצעות עו"ד יוסי נקר פנתה האישה לעיריית באר שבע וביקשה לדאוג לה לדיור ציבורי, או לחילופין, לדאוג לה לשהייה בבית מלון עד למימוש זכותה לדיור ציבורי. "בכל התקופה מאז מועד ההרחקה מבית אמה ועד היום לא טרח אגף הרווחה של באר שבע להסדיר את זכאותה של שולחתי לדיור ציבורי", טוען עו"ד נקר בפנייתו לראש העיריה. "ביקשתי דיור ציבורי בבאר שבע. אם אין סידור לדיור ציבורי בבאר שבע, אז שיהיה במקום אחר".

עו"ד נקר התלונן במכתבו לראש העיריה על היחס הלא נעים שקיבל לטענתו בפנייתו לאחת העובדות הסוציאליות מהרווחה.

מהעיריה נמסר בתגובה: "מפאת צנעת הפרט אנו מנועים מלהתייחס למקרה. אגף הרווחה והשירותים החברתיים פעל ופועל ככל שניתן יחד עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, בהם משרד הרווחה, לסייע לאישה במסגרת כל האמצעים העומדים לרשותו ובהתאם לקריטריונים נדרשים".

איך נכה בשיעור 100 אחוז הפכה מחוסרת דיור? , mynet באר שבע , יעקב לוי , אוגוסט 2015

40 מעלות ללא מזגן במעון איל"ן גילה למוגבלים בפיקוח משרד הרווחה

40 מעלות ללא מזגן במעון למוגבלים , גלעד לוי | חיים ריבלין | חדשות 2 | פורסם 09/08/15

הדיירים במעון איל"ן בשכונת גילה בירושלים מתקשים לשרוד את החום הקיצוני של הקיץ הזה. כבר 4 שנים שמבטיחים להם פתרון, אך הם עדיין ממתינים. שר הרווחה כינס דיון מיוחד. צפו בדיירים מתחננים לעזרה

בזמן שברחבי המדינה שוררים עומסי חום כבדים בשבועות האחרונים, עשרות בעלי מוגבלויות המתגוררים במעון איל"ן בשכונת גילה שבירושלים נאלצים להתמודד עם הטמפרטורות הגבוהות בעזרת מאווררים בלבד. "אנחנו פשוט לא יכולים לישון, קשה לנו לנשום", מחו הדיירים שכבר שנים מתחננים למזגנים. "אף אחד לא עוזר לנו".

בשנים האחרונות מידות החום המורגשות ברוב אזורי המדינה הולכות ומקצינות וההתמודדות עם הקיץ הופכת לקשה במיוחד ללא מזגנים. בגל החום של סוף השבוע האחרון נמדדו כ-40 מעלות בבירה, אולם הדיירים במעון בגילה נאלצים להתמודד, בנוסף למוגבלויות שמהן הם סובלים, גם עם החום הבלתי נסבל.

"ביקשנו שבהקדם האפשרי יעזרו לנו", הסבירה ר' המתגוררת במעון, כשברקע נשמע קולו של המאוורר. "בשעות הלילה והבוקר אני נוטפת זיעה כי חם לי נורא".

מחכים למזגן מ-2012

דייר אחר סיפר כי מנכ"ל איל"ן שמעון צוריאלי הבטיח לדיירים כבר בשנת 2012 כי יותקנו מזגנים בחדרי המגורים, אך הדבר עדיין לא בוצע. "כבר ארבע שנים שאנחנו מחכים למזגנים והם אינם", טען. "המאווררים לא עוזרים לנו. אנחנו חייבים מזגנים דחוף ומשרד הרווחה לא עוזר בכלום".

לדברים הצטרפה גם עליזה סוויסה, המתגוררת אף היא במעון, שטענה כי החיים במבנה הפכו לבלתי נסבלים. "למרות ההבטחות, אנחנו לא רואים שום סימן להתקנת מזגנים בקרוב", אמרה. "מדובר בדיירים בגיל המעבר הסובלים מגלי חום גם בטמפרטורות יותר נמוכות. זה לא אנושי. זו התעללות בחסרי ישע. הגענו לקצת היכולת לסבול. אין שום סיבה בעולם שנחייה כך".

40 מעלות ללא מזגן במעון למוגבלים , גלעד לוי | חיים ריבלין | חדשות 2 | פורסם 09/08/15

הרווח-ה משסה את המשטרה נגד "ביריונית" על כיסא גלגלים

ינואר 2015 – משטרת ישראל מטייחת פשעי משרד הרווחה. מתוך סטטוס פייסבוק .

משטרת הרווח-ה ממשיכה במעלליה
היום באו לביתה של אורה מור יוסף נכה הרתוקה לכסא גלגלים לחקור אותה.

נושא החקירה:
ניסיונה העיקש לקבל את בתה בחזרה מהרווחה.
אורה מור יוסף התעקשה להיות אם ואכן הצליחה להביא לעולם בת באמצעות פונדקאית.
אבל הרווחה כמו כלבי צייד התנפלו על ה"שלל" וחטפו את בתה.
אורה ביקשה והתחננה "השיבו לי את בתי" עצם היותי נכה לא צריכה להורות שלי. ואם בכל זאת אתם מתעקשים תנו לאחותי לאמצה.
אבל העוסית אורנה הירשפילד בשלה לא ניתן לך או לאחותך את הילדה…
מה נותר לאורה מור יוסף לעשות חוץ מלזעוק ולפרסם את כאבה?
אבל אורנה הירשפילד העוסית הבלתי נכובדת בעליל גם את זה לא מרשה
ומיד את המשטרה הפרטית שלחה לביתה של הנכה
כי גם להגיד איי זה מסוכן במשטרת הרווחה
כי מה יקרה אם כולם יתעוררו וידרשו להפסיק את חטיפות הילדים?
איפה יעשו סחר על חשבון הילדים אם כל המדינה תקום על רגליה האחוריות ותזעק די?

עיריית תל אביב עיקלה חשבון הבנק וקצבת ביטוח לאומי של נכה ניצול שואה בגלל דוח חניה

אוזלת היד של לשכת הרווחה תל אביב לסייע לקשישים, נכים וניצולי שואה מול מדיניות תוקפנית ואלימה של עיריית תל אביב, נגד קשיש, נכה, ניצול שואה שעשה לכאורה עבירת חניה. מדובר בקנס של 1000 שקל על עבירת חניה, עיקול חשבון הבנק ועיקול קצבת ביטוח לאומי.

עיריית תל אביב עיקלה חשבון הבנק וקצבת ביטוח לאומי של נכה ניצול שואה בגלל דוח חניה  – ארין הלל מזרחי – ידיעות תל אביב – 19.12.2014

קשיש ניצול שואה המרותק לכיסא גלגלים תובע את עיריית תל אביב לפצותו לאחר שזו עיקלה את חשבון הבנק שלו משום שלטענתה חנה במקום המיועד לנכה.
מהתביעה, שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, עולה כי באפריל 2012 חנה משה בן דוד את רכבו ברחוב החשמונאים במקום חניה המיועד לנכים. בן דוד בן ה- 70 מתנייד בכיסא גלגלים בעקבות שיתוק בשתי רגליו, וברשותו תו חניה לנכים. כששב לרכבו, כך עולה מהתביעה, נדהם לגלות כי קיבל דו"ח חניה בסך 1000 שקל.

לדבריו, הוא פנה לעיריייה וביקש לברר מדוע נרשם לו הדוח, אך לא זכה למענה. בהמשך עיקלה העירייה את חשבון הבנק שלו ואף את קצבת הביטוח הלאומי שהוא מקבל בכל חודש, בסך 1,655 ש"ח.


"אני פונה לבית המשפט שיעזור לי לכפות את השבת ההוצאות המיותרות שנגרמו לי עקב התנהלות עיריית תל אביב", כתב בן דוד בתביעה.
"בעקבות עיקול החשבונות ניתקו לי את המים והחשמל והסבל היה רב. אני לא עובד, חי מקצבת נכות וניצול שואה. קשה לי מאוד להחזיר את ההלוואות שלקחתי בגלל הדוח הזה".

בן דוד מבקש לפצותו ב- 8,000 ש"ח.

מהעירייה נמסר: "הדוח המדובר ניתן למר בן דוד בשל חנייתו בחניה השמורה לרכב נכה אחר, שמספרו מצויין בתמרור במקום. כתב התביעה טרם התקבל בעירייה. כשיתקבל תגיב העירייה לבית המשפט כנדרש".

העיריה עיקלה את חשבון הבנק וקצבת הזקנה של ניצול שואה
עיריית תל אביב עיקלה חשבון הבנק וקצבת ביטוח לאומי של נכה ניצול שואה בגלל דוח חניה  – ארין הלל מזרחי – ידיעות תל אביב – 19.12.2014

זאת ועוד. עו"ד רועי טאובי, נכה המרותק לכיסא גלגלים, תובע מהעירייה לפצותו במאה אלף ש"ח, בטענה כי היא מנפיקה בניגוד לחוק רישיונות עסק לבתי קפה ולמסעדות ללא אכיפת חוק הנגישות לנכים. מהתביעה, שהגיש לבית המשפט השלום ת"א, עולה כי הוא הגיע עם חבר לבית קפה במרכז העיר ונוכח לדעת כי אינו יכול להיכנס למקום.

לדבריו, הוא חווה עלבון והשפלה כשנותר בחוץ. טאובי עתר לבית המשפט נגד בית הקפה והעירייה וטען כי הרישיון שניתן לעסק נמסר בניגוד לחוק, שכן הוא אמור היה לחייב את המקום לאפשר גישה לנכים. מנגד טענה העירייה כי בעת שטאובי ביקר במקום לא היה לו רישיון עסק, ולכן היא פטורה מאחריות.

כעבור שנה גילה טאובי כי העירייה חידשה את הרישיון לבית הקפה "ועברה על חוק שוויון הזדמניות, שלפיו אין למנוע מבעלי מוגבלויות גישה או הנאה במקום ציבורי".

"עיריית תל אביב פועלת ממניעים זרים שחורגים ממתחם הסבירות, תוך רמיסה גסה של שלטון החוק", נטען בתביעה. "העירייה בהתנהלותה משרישה את הדעות הקדומות כלפי ציבור המוגבלים ופוגעת קשות בזכותם לשוויון. התנהלותה גרמה לתובע עוגמת נפש, השפלה וכאב כשנוכח לדעת כי מוגבלותו הפיזית מהווה מכשול להשתלבותו בחברה".

מהעירייה נמסר: "התביעה התקבלה במשרדנו לפני כיומיים. נסיבותיה נבדקות ונשיב עמדתנו במסגרת כתב ההגנה בבית המשפט".

עיריית תל אביב עיקלה חשבון הבנק וקצבת ביטוח לאומי של נכה ניצול שואה בגלל דוח חניה  - ארין הלל מזרחי - ידיעות תל אביב - 19.12.2014
עיריית תל אביב עיקלה חשבון הבנק וקצבת ביטוח לאומי של נכה ניצול שואה בגלל דוח חניה  – ארין הלל מזרחי – ידיעות תל אביב – 19.12.2014

קישורים:

האמא ביקשה סיוע מלשכת הרווחה תל אביב – פקידת הסעד ויקי היינה תלשה בנותיה הפעוטות מחזקתה – תרבות סחר בילדים בראשות שר הרווחה מאיר כהן, מנכ"ל משרדו יוסי סילמן ולשכת הרווחה תל אביב לרבות פקידת הסעד ויקי היינה – ספטמבר 2013 – חדר חדשות – מי שלא תזכה ללוות את בנותיה לבית הספר מחר היא א' מתל אביב, אם לתאומות בנות שמונה הנמצאות במוסד לילדים חוסים. לדבריה, רשויות הרווחה הוציאו את הבנות מחזקתה, שלא בצדק. ציונה דסטה פגשה אותה. צלם: איוון אלכסייביץ', עריכה: טוביה חזקיהו…

דרכי טיפול בקשישים בקהילה: לשכת הרווחה תל אביב – פקידת הסעד ענבל בורנשטיין – מתוך תכנית המקור – ערוץ 10 – נובמבר 2011 – פקידת סעד ענבל בורנשטיין ל"הגנת" קשישים ממינהל שירותי חברתיים תל אביב מציגה דרכי טיפול בקשיש בקהילה ע"פ מדיניות משרד הרווחה. פקידת סעד "מטפלת" בכ- 400 איש בקהילה מה שאינו מאפשר לה טיפול אפקטיבי כלשהו מלבד הוצאת צווים שיפוטיים מטופשים לגירוש אדם מביתו ומהקהילה ונישולו מרכושו וכליאתו בבית אבות לשארית ימיו…

דרי רחוב – תכנית "שתולים" – מאפיינים התנהגותיים בעייתיים של עובדי הרווחה בעיריית תל אביב – אפריל 2010 – בתחקיר "שתולים" על חסרי הבית בישראל, השתול איתן עדי, עו"ד במקצועו, נשלח ל-30 יום ברחוב. הוא נתקל באוכלוסיית הרחוב: הומלסים זונות ונרקומנים הנמצאים במלחמת הישרדות מול הקור היעדר הפרנסה והלינה. עובדות סוציאליות מהיחידה לדרי רחוב של עיריית ת"א האמורות לטפל ולסייע לו, מתעמרות בו, משפילות אותו, מפשיטות את כבודו מעליו ומעבירות אותו מגורם אחד לשני כדי להטביע אותו בסבך הביורוקרטיה על מנת שיתייאש ולא יחזור אליהן.

לשכת הרווחה עיריית תל אביב בשירות המאכ'רים – הפקרת נערה להתעללות מינית במשך שנים – דע כי רוב המטפלים ומאבחנים, בעלי פנימיות ומעונות מופרטות, תאגידי אפוטרופסות ועוד, השורצים בשירותי הרווחה העירוניים הרי הם כמו מאכ'רים , רצונם לקבל ילדים נערים וחוסים ככלי לעשיית כסף קל, תוך שהם מציעים תכניות "שיקום" ו"טיפול", חסרות תועלת מזיקות ומסוכנות. – עובדי הרווחה, ועדות החלטה, פקידי הסעד, ועובדים הסוציאליים ברשות המקומית שומעים היטב את ה"מאכ'רים" ומרצים אותם, אך אינם רואים ממטר את האזרח – פברואר 2010 – סיפורה של נערה מוכרת ו"מטופלת" מספר שנים ע"י שירותי הרווחה של עיריית תל אביב. …

נרדפת – קשישה בורחת ממינהל השירותים החברתיים של עיריית תל אביב – המאמר "סיפורי סבתא" ידיעות אחרונות – 24 שעות , משה רונן , יחזקאל אדירם , 17.06.2009. – שרה כהן בת ה-95, דודתם של חמוטל ודורי בן זאב, מתגוררת כבר חודשיים בדירת מסתור, נמלטת משירותי הרווחה. כל מי שפוגש בה כולל ארבעה פסיכיאטרים, שאבחנו אותו לאחרונה, קובע כי מדובר באישה צלולה ומתפקדת. אז למה במחלקת הרווחה של עיריית תל אביב מתעקשים לאשפז אותה במוסד גריאטרי?

כך ניסה ביטוח לאומי לשלול קצבת נכה 100%

כך ניסה ביטוח לאומי לשלול קצבת נכה 100% , עו"ד טל נוי , ynet , 07.12.14 

בית דין ארצי לעבודה עב"ל – 31303-01-13, 44397-03-13  מיום ה- 30/11/2014

צעיר הסובל ממחלה חשוכת מרפא השתתף במכינה המסייעת לנהל חיים עצמאיים. הביטוח הלאומי החליט שזאת סיבה טובה לעצור לו את הקצבה
 
צעיר הסובל ממחלה קשה השתתף במכינת "כנפיים", המקנה לבעלי נכויות פיזיות כלים לניהול חיים עצמאיים. ביטוח לאומי ניצל את ההזדמנות ושלל ממנו את קצבת השירותים המיוחדים שקיבל באופן חודשי. הצעיר לא ויתר, ובזכות מאבקו הבהיר לאחרונה בית הדין הארצי לעבודה לביטוח הלאומי שפרשנותו שגויה ועליו לשוב ולשלם את הקצבה.

הצעיר סובל מדיסאוטונומיה, מחלה תורשתית וחשוכת מרפא הגורמת להתקפים המתבטאים בין היתר בהקאות ובחילות קשות, כאבי בטן עזים וחולשה קיצונית, ובשל כך הוא זקוק להשגחה צמודה. עד גיל 18 הוא קיבל קצבת ילד נכה ומאז החל לקבל מביטוח לאומי קצבת נכות כללית בשיעור של 100%, וכן קצבת שירותים מיוחדים.

בספטמבר 2009, בהיותו בן 19, הוא הצטרף למכינת "כנפיים", המקנה לצעירים בעלי נכויות פיזיות קשות כלים שיסייעו להם לקיים חיים עצמאיים ופעילים. במאי 2010 הוא הופתע לגלות שביטוח לאומי החליט לשלול את זכאותו לקצבת השירותים המיוחדים, בטענה שהמכינה מספקת גם שירותי רפואה ושיקום ולכן אין לו יותר הוצאות טיפוליות. הצעיר לא ויתר, והגיש תביעה נגד ביטוח לאומי בבית הדין האזורי לעבודה.

בבית הדין נקבע שהמכינה אינה מספקת שירותים רפואיים או שיקומיים ולכן אין הצדקה לשלילת הקצבה לה זכאי הצעיר.

ביטוח לאומי סירב להשלים עם ההחלטה, וערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה. לטענתו, המכינה, המתנהלת במתכונת של פנימייה, מספקת לשוהים בה שירותי שיקום, בנוסף לשירותי אחיות, מטפל לילה ומרפאים בעיסוק, ולכן צורכי הצעיר, שעליהם מתבססת הקצבה, מובטחים לו בזמן שהותו שם.

אין הצדקה לשלילת הקצבה

השופטת רונית רוזנפלד קבעה שהמכינה אינה מוסד המעניק שירותי שיקום או רפואה, ולכן המשיב זכאי להמשך תשלום הקצבה.

לדבריה, הסיבה היחידה שבגינה קיבל המשיב שירותים טיפוליים במכינה היא רצון מנהליה לשלבו. רק משום כך אנשי הצוות נערכו ומצאו פתרונות כמו מתנדב ותורנויות לילה, אך אלו אינם חלק ממהלך הפעילות הרגיל של המכינה ואינם הופכים אותה למוסד המעניק שירותי סיעוד.

עוד הוסיפה השופטת שההשתתפות במכינה ממלאת אצל המשתתפים חסכים רגשיים וחברתיים ותורמת ליכולת הסתגלותם לחיים בחברה. שירותי שיקום' אלה, קבעה, אינם תהליך שבסופו המשיב יהיה מסוגל להתמודד עם התקפי המחלה, להפחית מעוצמתם או לוותר על השגחה צמודה בעת התקף.

נקבע שמתן פירוש כה רחב למונח "שירותי שיקום", כפי שהעניק לו ביטוח לאומי, חורג מתכלית החוק. השופטת רוזנפלד הבהירה למוסד שההשתתפות במכינה אינה שוללת את זכאות המשיב לקצבת שירותים מיוחדים, ודחתה את הערעור. השופטים ורדה וירט ליבנה והנשיא יגאל פליטמן הסכימו עם החלטתה.

כך ניסה ביטוח לאומי לשלול קצבת נכה 100% , עו"ד טל נוי , ynet , 07.12.14 

ביטוח לאומי של משרד הרווחה – תחקיר פנים אמיתיות

//player.vimeo.com/video/106722127

ספטמבר 2014 – אליאב יעקב יושב בכסא גלגלים. היום הוא נכה משותק, אבל פעם הוא היה מבכירי המקצוע בתחום שלו. אדם נמרץ שהמעשים והיוזמות שלו השפיעו על אלפי אנשים ברחבי הארץ. לפני כמה שנים יעקב חלה במחלת ניוון שרירים. כל שנה חלק מהגוף שלו היה משתתק. לאט – לאט האיש המוכשר, הנמרץ הזה, עזב את העבודה שלו והפך לסיעודי.
המוסד לביטוח לאומי בולט לרעה ברשימת התלונות שאנחנו מקבלים. אנשים מתלוננים על יחס משפיל, על מבחנים פוגעניים למי שמזדקקים לשירותיו. תחקיר. מה מתרחש מאחורי הדלתות הסגורות של הוועדות הרפואיות של אנשים שצריכים לקבל את הגימלה שלהם ומהו מחיר הנפילה שהנכים כל כך מפחדים ממנו.
כל החיים שילמת דמי ביטוח לאומי אולם ברגע האמת אתה אמור למצוא את עצמך חסר זכויות מולם.
"שילמנו דמי ביטוח, אנחנו רוצים לקבל קביעה אובייקטיבית."
במחלה, בפציעה, כשאתה הכי צריך אותם לא תמיד הם יהיו שם. זה לעבור התעללות.
סיפורה שלה נועה, ילדה נכה בת 12 שנים.
ילדה נכה. שום ניסיון לא מצליח לשכנע את נועה שתעמוד על הרגליים. היא מתה מבושה, היא לא מוכנה שנראה אותה מתקשה ללכת וצולעת. אמא מדברת איתנו בחדר. את לא רוצה לשמוע מה היא אומרת?
– לא.
שירלי, אמא של נועה מסכימה להשתתף בצילומים לתחקיר כי אין לה ברירה. הילדה צריכה טיפולים ושיקום, והדברים עולים הרבה מאוד כסף. גם ככה היא אומרת, מי שמכיר אותנו יודע, וזאת לא נכות שאפשר להסתיר. כולם רואים. כולם. חוץ מהביטוח הלאומי.
שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות השפלת נכים בועדות רפואיות

שירלי מספרת:

"עכשיו אני נלחמת בהם. אני ניגשתי פעם ראשונה לביטוח לאומי כשחברה אמרה לי "תלכי עם עורך דין". אמרתי לה: לא, תעזבי, רואים את הילדה עם קביים. היה לי ברור שאני יכולה להתמודד איתם בכוחות עצמי.

הילדה עם קביים. הילדה עם סדים. נכנסנו לביטוח הלאומי, הם יושבים שם כמו איזה אלוהים, ארבעה אנשים. לא יודעת למה, והם לא מזדהים אפילו, הם לא נותנים לך את הכבוד. כמו מסחרה. נקסט, נקסט… לפני חברי הוועדה מונח תיק רפואי עב כרס. לנועה יש היסטוריה ארוכה למרות גילה הצעיר. שנים רבות עשו מספר רב של בדיקות ואבחונים, התוצאות העידו שמדובר בשיתוק מוחין עם מאפיינים לא שגרתיים.

"כמה זמן את יושבת שם? כמה זמן הם מקדישים לך?"
– שבע דקות.
"מה קורה בשבע דקות האלה?
– שואלים שאלות, מה היא עושה, מה היא לא עושה, מתי היא עושה.
שבע דקות לילדה עם היסטוריה רפואית קשה כל כך שהם מעולם לא פגשו. ואז את מקבלת מכתב, שמגיע לה 50 אחוזי נכות כללית. כך זה כתוב.

המשמעות של זה 1,000 ש"ח בחודש.

הסיפור של יעקב
יעקב חלה בניוון שרירים. במקום לחשוב על עתידו והתמודדות עם המחלה הוא מתעסק עם הפחדים שלו מהביטוח לאומי. עקבו אחרי מהביטוח לאומי. בוועדה הציגו בפני קלטת של מעקב. נהיה לי שחור משחור. כל מה שהוגש לו זו קלטת שבה הוא נראה 6 שניות צולע. הרופאים בוועדה מקבלים החלטה. הם מורידים לו את אחוזי הנכות וגם קובעים שזה לא לצמיתות, כך שהוא כל חצי שנה צריך לחזור אליהם לוועדה שוב ושוב.
המשמעות עבור יעקב טרטור ענק.
יעקב אדם שהיה מצליח ומקושר כל חייו, ועכשיו הוא נאבק מול המוסד לביטוח לאומי.
"ביטוח לאומי מסתכל על כל פונה כאל רמאי, רק אם הוא מוכיח אחרת".
חשוב להבין, למחלה של יעקב אין תרופה. מצבו צפוי רק להמשיך ולהידרדר. אחרי הוועדה יעקב פונה לבית הדין לעבודה. בית המשפט פוסק נגדו מבלי ששמע את טיעוניו, אבל הוא לא מוותר ופונה לערכאה גבוהה יותר. השופט משתכנע ומורה על קיום ועדה רפואית חדשה. כמעט שנתיים וחצי אחרי הוועדה הראשונה שנטלה ממנו חלק מזכויותיו, הוועדה החדשה מחזירה לו את רוב הדברים שנלקחו ממנו ובעיקר את הנכות הקבועה.
הם חשבו שהם נפלו על פרייר.
הבעיה הגדולה של יעקב ושל רבים מאלו שמגיעים לוועדות הרפואיות, היא שעל פניו הכל כאן בסדר. הם עבדו על פי הספר. המעקבים, הבדיקות, אלו הן תקנות העבודה הרשמיות של המוסד לביטוח לאומי, כפי שכתב דובר המוסד לביטוח לאומי, אחד התפקידים של המשרד הוא לשמור על הקופה הציבורית.
"אני זוכר שפעם אחת העורך דין של המוסד לביטוח לאומי צעק איזה משהו על הרגליים שלי, אני לא זוכר בדיוק מה, אז אמרתי לו: בוא תחליף איתי את הרגליים. תן לי את הרגליים שלך. אין לי כבר כוח אליהם. די, תנו לי, תנו לי לגמור את שארית חיי. די, די".
זה סיפור על נטישה והוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. המוסד לביטוח לאומי אמור להיות מעין רשת לביטחון, רשת סוציאלית לכלל אזרחי ישראל, אבל לפי העדויות שנתקלנו מפונים זו רשת עם חורים, והזעם שנתקלנו הוא עצום, ונדמה שהוא רק הולך ומתגבר עם השנים. שתי זעקות חזקות נשמעו כאן בשנים האחרונות כנגד המוסד לביטוח לאומי, ואנחנו שמענו אבל ניסינו גם להדחיק.
הראשונה היתה של שבואל סחיווסחורדר. לפני כשלוש שנים הוא בא לטקס יום הזיכרון הממלכתי. בדיוק עשר שנים לפני כן, בפיגוע במסעדת "סבארו", הוא איבד את שני הוריו ושלושה אחיו. הם נשארו חמישה אחים שנאבקו במשך שנים מול בירוקרטיה אטומה.
"הלכתי לאותה פקידת שיקום שבזמנו הבטיחה שתהיה לי אוזן קשבת, היא מסתכלת עלי אומרת לי, מה הבעיה שלך, יש לך פה, יש לך אזניים, אתה לא נכה, אתה בסדר גמור".
וכך באותו יום הזיכרון, הכאב מהזיכרון, מההשפלה והטרטור והאטימות, הביאו אותו לצעד מאוד קיצוני ולא ראוי.
"התעוררתי בבוקר יום הזיכרון, נסעתי לירושלים, שמעתי את המשפט הזה, שהיא דואגת לכל צרכינו ונמצאת איתנו יומיום, אני לא יכולתי לשאת את הצביעות הזאת."
הזעקה השנייה נאמרה במכתב.
נכתב בו כך:
"אני מאשים את מדינת ישראל, את ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות על ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירים ולעובדי המדינה. אני מאשים את ביטוח לאומי שהתעללו בי במשך שנה עד שקיבלתי את הנכות. שמ- 2,300 ש"ח בחודש אני משלם מס בריאות ועוד תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החודש אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים. אני לא אהיה חסר בית, ולכן אני מוחה".
לכותב המכתב קוראים משה סילמן, וביאושו הוא הצית את עצמו לפני שנתיים ברחוב קפלן בתל-אביב.
המוסד לביטוח לאומי, אותו גוף שאמור לתת לכם מענה מהרגע שנולדתם ועד ליום מותכם. הגוף שמגלגל כ- 70 מיליארד ש"ח בשנה, הגוף שאתם משלמים לו לאורך כל חייכם על פי חוק. אין כאן בחירה, לא תוכלו לקבל חברה מתחרה.
רן מלמד אומר "מתייחסים ל- 90 אחוז מהמגיעים לקבל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי כאל רמאים וגנבים, במקום שזה יהיה בדיוק הפוך. תמיד יש 10 אחוזים שמנסים לרמות את המערכת, בכל דבר, אבל לא ייתכן שדווקא מי שמגיע לביטוח לאומי כדי לבקש ולקבל את מה שמגיע לו בדין, בצדק על פי חוק, אוטומטית ייחשב כמישהו שמנסה לעבוד על המערכת ובהתאם לכך יקבל את היחס."
נפגעי הביטוח הלאומי מדווחים לנו שהרושם שהם קיבלו הוא שהמוסד יעשה הכל כדי לא לשלם להם כסף. חלק מהם לא עומדים בעלבון ובהשפלה ומוותרים מראש על מה שמגיע להם.
אתי וזאנה מרותקת לכיסא גלגלים מספרת:
"זה לעבור התעללות. זה להוריד את המכנסיים, תראי לי איך את מורידה מכנסיים, תראי לי איך את אוכלת, תראי לי איך את הולכת לשירותים. אני רוצה לראות איך את מנגבת, סליחה שאני אומרת את הדברים האלה, אבל אלה הדברים שהם רוצים. נכנסים איתי לשירותים.  אחות נכנסת איתי ורוצה לראות איך אני עושה את הצרכים. דברים אינטימיים. ואני עושה את זה כי אין לי ברירה, כי אם לא תשפיל את עצמך, ולא תרסק את הכבוד העצמי שלך, לא יתנו לך כסף".
האם אין דרך אחרת, מכובדת יותר, שפויה יותר, לגבש עמדה לגבי אדם נכה שבא כבר עם תיעוד רפואי מלא?
אתי וזאנה אומרת: "אם היו בודקים בתיק אז הם היו רואים מסמכים, צילומים, אם-אר-איי, כל המכשורים שיש היום, הם עונים לצרכים שלהם. למה אנחנו צריכים לעבור את זה?"
ד"ר צאקי זיו-נר מנהל המחלקה לשיקום אורטופדי בית חולים תל השומר, אומר:
"אין מחילה להשפלה של חולה, אין מחילה לבדיקה שלא לצורך ואין מחילה לבדיקה שלא בנסיבות מכבדות.  אפשר כל בדיקה וכל מידע להשיג בבדיקה עניינית. אפשר ללבוש שני זוגות תחתונים ולבקש להוריד את הזוג העליון ולהישאר בתחתונים ולשמור על הכבוד או ללבוש תחתונים על מכנסיים ולבקש ממנו לפשוט את התחתונים. אין דבר שהוא לא פתיר."
בארה"ב ובקנדה, למשל, כדי לייתר את הסיטואציות המשפילות, הבדיקה נערכת על ידי הרופא האישי של המטופל, אותו רופא שהוא מכיר כל חייו. עם רופא כזה האדם, מן הסתם, ירגיש הרבה פחות מושפל.
אתי וזאנה אומרת: "השפלה שאיני יודעת איך לקרוא לה. אנשים בגלל זה נמנעים מלפנות לביטוח הלאומי".
הוועדה הרפואית היא שקובעת. יושבים בה רופאים מטעם הביטוח הלאומי ומזכיר ועדה. נפגעי הביטוח הלאומי שאיתם דיברתי תיארו את החוויה של הופעה בפני הוועדה הזו כטראומה קשה.
אתי וזאנה מספרת:
 
"אני נכנסת עם הבת שלי, ויושבים שם שלושה רופאים. הוא ביקש ממני לעלות למיטה. אמרתי לו שאני לא יכולה לבד, אני חייבת עזרה. הבת שלי באה לעזור לי, אז הוא אמר לה: אין צורך. אמרתי לו שאני לא יכולה. אז הוא אמר לי: אל תדאגי, אני תופס אותך."
אתי מבינה שהרופא תומך בה ומסייע לה לעבור למיטה, אבל אז קורה משהו בלתי צפוי.
"ואז הוא שחרר, שחרר, והייתי על הרצפה."
– הוא עזב אותך?
"הוא הלך לשבת, עזב אותי על הרצפה."
– הוא ישר הולך לשבת?
"כן".
"אני ברצפה, אני אומרת: איי, איי, זה כואב. הוא הלך לשבת. הילדה הקטנה שלי היתה צריכה להרים את אמא שלה."
– כל זה קורה, את על הרצפה, הילדה בצד, והם לא אומרים כלום?
"כלום. שום דבר."
– מה עם הילדה בכל הזמן הזה, מה היא עושה?
"היא התחילה לבכות. ואני הייתי בוכה איתה יחד. הגענו הביתה, שתינו מרוסקות. הילדה רצה מהר לאבא שלה ואז סיפרה לו שהרופא הפיל את אימא. הם לא בני אדם".
אתי מתארת את מה שזכה לכינוי "מבחן הנפילה".
מדובר במעין אלתור של רופאים בוועדות רפואיות לבדוק האם נכה הוא אכן נכה. אז הם מחזיקים אותו ואז עוזבים. אם הוא באמת נכה, הוא ייפול, אמנם זאת לא פרקטיקה רשמית, אבל זה חזר על עצמו ועורר התקוממות ענקית מצד נכים.
שלום קוטשר מנכ"ל ארגון לנכי שיתוק מוחין מספר:
"אלה סיפורים שאנשים כתבו בפורומים של נכים, שעשו להם את המבחן הזה, ושהם השתטחו על הרצפה. מבקשים מנכה, עוזרים לו לקום מהכסא, ועוזבים אותו בבת אחת בשביל שישתטח אפיים ארצה, יקבל מכה חזקה ויושפל. זה לא מכעיס? זה באמת איום ונורא. עלול להיגרם לו נזק מזה. זה לא נתפס בכלל."
אתי וזאנה אומרת: זה מה שהם עושים והרבה אנשים מוותרים על זה. אנשים מרגישים יותר מידי מושפלים.
המבחן האיום של אתי הגיע עד לכנסת. 17 עמודי הפרוטוקול של ועדת העבודה והרווחה מלמדים כי היא דנה בהתעללות בנכים, נבדקי הביטוח הלאומי בכלל ובמבחן הנפילה המשפיל בפרט. ועדת העבודה דנה בבחינה לקבוע הנחיות ברורות שימנעו ביזוי והשפלה של נכים. אתי עצמה, בסופו של היום הזה, הגיעה למיון. בטופס חדר המיון מתוארים שטפי דם וחבלות על גופה. היא גם הגישה תלונה במשטרה, שנסגרה עקב חוסר עניין לציבור.
300 אלף איש בשנה מתייצבים מול ועדות רפואיות שחורצות את גורלם. מה הסיכוי שהרופאים שיושבים בוועדות יהיו אוביקטיביים?
עו"ד רז לביא מומחה בתביעות ביטוח לאומי אומר:
"רוב הציבור אינו יודע אבל הרופא שיושב בוועדה בנכות כללית בדרג ראשון הוא רופא של המוסד לביטוח לאומי. הוא שכיר של הביטוח הלאומי. הוא מקבל שכר, תלוש שכר, מהמוסד לביטוח לאומי. כלומר, הקביעות לא אובייקטיביות מראש, בדרג ראשון."
אז בוועדה הראשונה יושב רופא שהוא שכיר של הביטוח הלאומי. אדם שמרגיש שנעשה לו עוול יכול להגיש ערר ולקבל ועדה חדשה, ובה שניים או שלושה רופאים שנחשבים חיצוניים, למרות שגם הם מקבלים את שכרם עבור השתתפות בוועדה מהביטוח הלאומי.