באישון לילה העובדת הסוציאלית בליווי משטרה לקחה התינוקת מאימה

באישון לילה – תינוקת בת שבוע נלקחה מאמה: "חטפו אותה" , ערוץ 10 , מיה איידן , 20.03.2018

רשויות הרווחה בליווי המשטרה לקחו בצו חירום את התינוקת מידי הוריה, המנהלים מאבק משפטי זה שנים על חזקת שמונת ילדיהם. "ביקשתי לפחות לתת נשיקה לילדה ולא נתנו לי "

אמש בשעת לילה מאוחרת הגיעה עובדת סוציאלית מלווה בשוטרים ולקחה תינוקת בת שבוע מידי הוריה. בני הזוג מוכרים לרשויות הרווחה כבר כמה שנים, ובמהלכן הם מנהלים מאבק משפטי סבוך בבקשה להחזיר לחזקתם את שמונת ילדיהם, זאת בזמן שלטענתם, הם משתפים פעולה עם שירותי הרווחה ומקבלים הדרכה הורית.

האם החליטה ללדת בביתה וסיפרה לחדשות עשר כי זה הדבר שהכעיס את הרשויות: "החלטתי את הלידה הזאת ללדת בבית, הם פשוט כעסו על זה שילדתי בלי להודיע איפה אני גרה". כאשר שירותי הרווחה איתרו את האם הם הפעילו נוהל חריג, כזה שמופעל כאשר נשקפת לילדים סכנת חיים מיידית. כך, על פי נוהל זה, קודם הוציאו את התינוקת בצו ורק לאחר מכן תתקיים פנייה לבית המשפט שיאשר את ההוצאה.

במהלך תיעוד המקרה שבו נלקחה התינוקת, נראתה האם צועקת "חוטפים ילדה מאמא שלה". לטענת המשפחה, הסיבה להוצאת שמונת הילדים מביתם היא מצוקה כלכלית. בין השמינייה נמצאים תאומים בני שנה שנלקחו מהאם כבר בבית החולים. עוד הוסיפה האם: "לקחנו מסוגלות הורית, הדרכה הורית, ככה שהם לא יכולים להגיד שמשהו שלא בסדר".

האם המשיכה לספר לחדשות עשר על שהתרחש אמש: "אני אמרתי לו לפחות לתת נשיקה לילדה, משהו, תנו לי לחבק אותה חיבוק אחרון. הוא אמר לי 'לא, שלא תחטפי את הילדה'".

עו"ד אתי גוהר, המייצגת את בני הזוג, אמרה: "אנחנו חושבים שזה מצב לא טבעי להוציא את הילדים, בטח לא כשאין איזשהו סיכון ממשי לחייהם. מדובר במשפחה שצריכה עזרה מהרווחה בפן הכלכלי". "היה אפשר לפנות לבית המשפט ולקיים דיון יחד עם עורכות הדין של ההורים. כל מה שנעשה בענייננו לא תקין ואנחנו נאמר את דברינו בבית המשפט", הוסיפה עו"ד תמר ברש-אבירם שמייצגת גם היא את ההורים.

תגובת שירותי הרווחה: "לאחר כמה ניסיונות לאתר את האם והתינוקת ללא הצלחה, אותרה האם ונעשה ניסיון לבצע את החלטת בית המשפט ברגישות מרבית לנוכח הנסיבות והתנאים".

מודעות פרסומת

23.7 מיליון שקל – הנזקים של משטרת ישראל לשנת 2017

27.06.2017 , איתמר לוין , news1 – המשטרה שילמה אשתקד פיצויים ב-23.7 מיליון שקלים. זינוק של 51% ביחס לפיצויים ששולמו בשנת 2015 הסכומים הגדולים ביותר – שהגיעו למיליוני שקלים בתיק – שולמו בשל מחדלים קשים בתקופתו של דנינו.

להורדה / צפיה בדו"ח הנזקים של משטרת ישראל לשנת 2016 הקלק כאן

משטרת ישראל שילמה אשתקד 23.7 מיליון שקל בתיקי נזיקין – עלייה של 51% לעומת השנה הקודמת והסכום הגבוה ביותר ששילמה מאז 2012. כך מגלה דוח הנזיקין של המשטרה, ששוחרר לפרסום לבקשתו של עו"ד פיני פישלר. בדיקת News1 מעלה, כי הסכומים הגדולים ביותר שולמו בשל מחדלים קשים בתקופה בה שימש יוחנן דנינו כמפכ"ל. ככל הידוע, באף אחד מן המקרים לא פעלה המשטרה כדי לגבות מהשוטרים המעורבים את הסכומים ששולמו מקופת הציבור.

בחלוקה לפי מחוזות, "מוביל" מחוז דרום שבשל פעולותיו שולמו 6.6 מיליון שקל. אחריו: מחוז חוף (2.8 מיליון שקל), מחוז צפון (2.4 מיליון שקל), משמר הגבול (2.2 מיליון שקל), לשכת ראש אג"מ (2 מיליון שקל), מחוז תל אביב (2 מיליון שקל), מחוז ירושלים (1.6 מיליון שקל) ולשכת ראש אח"מ (1.1 מיליון שקל).

הסכום הגבוה ביותר, 4.9 מיליון שקל, שולם לאמן של שתי פעוטות שנרצחו בידי אביהן (בעלה לשעבר) במאי 2013. תחנת משטרת ערד התעלמה מפנייתה של האם בדבר הסכנה בה מצויות הילדות, שבאה חמישה ימים בלבד לפני הרצח. ועדת בדיקה של המשטרה קבעה שהטיפול בתלונה נעשה בניגוד לנהלים ומפקד התחנה הודח.

מקרה בולט נוסף היה של האחים חגי פליסיאן ובני פליסיאן, שהואשמו ברצח בבר-נוער בשל עדות שקר שמסר עד המדינה. האחים דרשו 20 מיליון שקל, ובתום מו"מ שילמו להם המשטרה והפרקליטות – בחלקים שווים – 2.2 מיליון שקל. פרשה זו התרחשה בשנת 2013.

אבשלום אבשלומוב קיבל מהמשטרה מיליון שקל, לאחר שנעצר בשנת 2012 בטענה לאלימות כלפי אשתו, קפץ מהקומה השלישית בתחנת המשטרה ונותר נכה. לואי אלעוברה הועמד לדין בשנת 2013 בידי התביעה המשטרתית באשמת שורה של פריצות, הודה במסגרת הסדר טיעון – ורק מאוחר יותר נתפס הפורץ האמיתי; אלעוברה קיבל פיצוי של 800,000 שקל.

לצד זאת, נדחו תביעות רבות שהוגשו נגד המשטרה. בין אלו הנזכרות בדוח: תביעה בעקבות הירצחה בטעות של מרגריטה לאוטין בחוף בת ים, תביעה על מפגעי תעבורה באילת, תביעה על לשון הרע בשל המלצה לשלילת רשיון נשק, וקבלת ערעור של המשטרה על חיובה לפצות אדם שנורה בידי שוטר שחשד בו שהוא עומד לזרוק בקבוק תבערה.

דו"ח הנזקים של משטרת ישראל לשנת 2016

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005Document-page-006Document-page-007Document-page-008Document-page-009Document-page-010Document-page-011Document-page-012Document-page-013Document-page-014Document-page-015Document-page-016Document-page-017Document-page-018Document-page-019Document-page-020Document-page-021Document-page-022Document-page-023Document-page-024Document-page-025Document-page-026Document-page-027Document-page-028Document-page-029Document-page-030Document-page-031Document-page-032Document-page-033

Document-page-034

Document-page-035Document-page-036

 

מאסר לשוטרים שפעלו כ"משטרה פרטית" בתמורה לשוחד מחברה לעיקול "כח לעד, שירותים משפטיים בע'מ"

מאסר לשוטרים שפעלו כ"משטרה פרטית" בתמורה לשוחד ,  גלעד מורג ,  18.10.16 , ynetמשה עזרן ובייהו אברהם נשלחו ל-15 ול-8 חודשי מאסר בהתאמה לאחר שהורשעו בקבלת שוחד וטובות הנאה מבעלי ועובדי חברה לעיקול כלי רכב "כח לעד, שירותים משפטיים בע'מ". השופט על הנאשם המרכזי: "רמס את הנהלים ופגע בתדמית המשטרה"

 גזרי דין לנאשמים 1 3 4 תפ 23061-07-15 מדינת ישראל נגד משה עזרן ארז רז בייהו אברהם יוגב אהרון אביגדור צלניק אלכס בולוטוב

בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר בימים האחרונים עונשי מאסר על שוטרים שפעלו כ'משטרה פרטית' עבור חברה לעיקול כלי רכב, בתמורה לשוחד וטובות הנאה שקיבלו מבעלי החברה בין השנים 2013-2010. בתיק הורשעו ארבעה שוטרים ונגזר דינם של שישה נאשמים נוספים – מנהלי ועובדי החברה.

השופט מרדכי לוי גזר על משה עזרן 15 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 25 אלף שקל בגין קבלת שוחד, שימוש לרעה בכוח המשרה, פגיעה בפרטיות, שיבוש הליכי משפט ועבירות נוספות. שוטר נוסף, בייהו אברהם, נשלח לשמונה חודשי מאסר ונקנס בעשרת אלפים שקלים, ועל מורשע נוסף, יוגב אהרון, הוטלו שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות.

מדובר בחברה "כח לעד, שירותים משפטיים בע'מ" בבעלות שני בני אדם שהתמקדה בקבלת צווי עיקול ממקורות שונים וביצועם. המנהלים העסיקו מספר מורשים שהוציאו צווים והניחו שנוכחות שוטר בעיקול תגדיל את שיתוף הפעולה של החייב ותמנע חיכוכים מיותרים. בשל כך, הם צירפו שוטר לכל הליך עיקול.

להליך שכזה קיימים נוהלים מסודרים במשטרה, אך המנהלים איתרו שוטרים שהסכימו ללוותם באופן קבוע תמורת תשלום ישיר לכיסם וקבלת טובות הנאה. ארבעה שוטרים הואשמו והורשעו שניצלו תפקידם ולקחו חלק פעיל בעיקול. בנוסף שישה נאשמים נוספים, מנהלי ועובדי החברה הורשעו אף הם ונגזר דינם.

עזרן, שדינו החמור ביותר, הואשם שבין היתר עיכב נהגים בצד הדרך, נהג ברכבים מעוקלים וקיבל 100 אלף שקלים עבור "שירותיו" ומכשיר מירס. שני השוטרים הנוספים קיבלו תמורה נמוכה בהרבה ולכן עונשם קל יותר. השוטר הרביעי לא הורשע בשוחד.

בעניינו של עזרן קבע השופט לוי בפסק הדין כי "הנאשם ניצל את מעמדו כשוטר – האמון על אכיפת החוק – על מנת לבצע את העבירות. אין מדובר במקרה חד פעמי, אלא בהתנהלות שיטתית של נטילת שוחד ושל רמיסת הנהלים במשך כשנתיים. הנאשם פגע לא רק בחייבים שעמם בא במגע במסגרת הפעילות העבריינית, אלא גם בארגון שאליו השתייך – משטרת ישראל – ובתדמיתו".

"כמו כן, בתמורה לעבודתו בחברה כמשטרה פרטית קיבל הנאשם מהחברה תשלום מזומן בסכומים שהסתכמו בסכום גבוה מאוד של 100,000 שקל, לצד הטבות נוספות", הוסיף השופט, וקבע כי "עבירות השיבוש הפגיעה בפרטיות והסודיות מלמדות אף הן על הזלזול של הנאשם בערכים של שלטון החוק".

עו"ד ברק פרידמן, שמייצג את עזרן, אמר לאחר מתן גזר הדין: "אני חושב שעל פי קביעת גזר הדין ומנימוקיו ניתן בהחלט להבין עד כמה בית המשפט שקל בכובד ראש את הענישה ההולמת בנסיבות של אירוע זה. בית המשפט ראה לנכון לתת ענישה שתהיה בתחתית המדרג הענישתי ובכך ביטא בצורה ברורה את הנסיבות המורכבות שפורטו בפניו בעת הטיעונים לעונש, ובוטאו הלכה למעשה בעת גזר הדין. יש לזכור כי הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו עוד בשלבים מוקדמים של ההליך".

מאסר לשוטרים שפעלו כ"משטרה פרטית" בתמורה לשוחד מחברה לעיקול "כח לעד, שירותים משפטיים בע'מ"

האם סנ"צ יובל זיזי גזל רכוש עיתונאית ומצפצף על בתי המשפט?

סנ"צ יובל זיזי – מרחב מוריה

יוני 2016 – להלן קטע מפוסט מחאה בפייסבוק נגד התנהגות  סגן ניצב יול זיזי מרחב מוריה. מדובר בתפוסים השייכים לעיתונאית ולשותפה ואשר סנ"צ יובל זיזי אינו משיב  התפוסים חזרה חרף צו שופט להחזרת הציוד.
סנ"צ יובל זיזי פועל בדרך רמיה, לבית המשפט הוא כותב כי אין לו עניין בתפוסים ואפשר לבוא לקחת אותם מתחנת מרחב מוריה אולם כאשר מופיעה העיתונאית בתחנה עם צו ההחזרה, יובל זיזי מבזה את צו בית המשפט ואינו משיב הציוד.

להלן פוסט מפייסבוק שנכתב על התנהלותו של סנ"צ יובל זיזי

תכירו,
יובל זיזי, עבריין בשירות משטרת ישראל תחנת מוריה.
למה עבריין? זוכרים שעצרו את לורי שם טוב ולקחו לה את כל הציוד?
אז הוחלט בבית משפט על החזרת הציוד ולא רק זאת אלא נקבע בבית המשפט שהציוד ייבדק על ידי מי מטעמה של לורי בטרם יילקח.
אז משטרת מוריה וימ"ר ירושלים מתקשרים ללורי ואומרים לה לבוא לקחת את הציוד,
לורי לוקחת 3 פעמים מונית לירושלים ולא רוצים להחזיר לה.
יש החלטת שופטת אבל ברצינות… מי זו שופטת בכלל בשביל זיזי? הוא גיבור… יש לו מדים.
מה אכפת לו לבזות החלטת שופטת, מי יקח נגדו תלונה? מי יטפל בו? המשטרה? מצחיק נכון?
חפשו בפייסבוק "יובל זיזי" – יש לו זמן לטיולי אופניים.. לטיולים באיטליה, מתי אתה עובד ועל מי אתה עובד זיזי?
עם שם כזה מגוחך כמו זיזי בא לי להמציא עליו שיר מגוחך כיאה לשוטר עבריין..
זיזי יא זיזי… לחיים יא עבריין… נראה לי שתית את הבירה לשוכרה… אתה שיכור מכוח.

צורפו גם החלטת השופטת קרן מילר המורה ליובל זיזי להחזיר הציוד מיד:

החלטת השפוטת קרן מילר המורה למרחב מוריה להחזיר מידית תפוסית לעיתונאית
החלטת השפוטת קרן מילר המורה למרחב מוריה להחזיר מידית תפוסית לעיתונאית
החלטת השפוטת קרן מילר המורה למרחב מוריה להחזיר מידית תפוסית לעיתונאית
החלטת השפוטת קרן מילר המורה למרחב מוריה להחזיר מידית תפוסית לעיתונאית

"אחד מאלף יוצא זכאי" – משה רונן , ידיעות אחרונות , יוני 2010

יוני 2010 – משה רונן – ידיעות אחרונות – 24 שעות – מערכת המשפט הישראלית: אחד מאלף אנשים יוצא זכאי בבית משפט, הסיבה: ריבוי עסקאות טיעון. סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם כדי שיודו באשמה.

להורדת וקריאת המאמר השלם הקלק כאן

אחד מאלף / תחקיר משה רונן. הנתון המבהיל: רק אחד מכל אלף נאשמים מזוכה בסופו של דבר, לעומת 76 מכל אלף לפני 30 שנה. הסיבה: ריבוי עסקאות הטיעון. השופט ד"ר עמי קובו קובע במחקר שיעורר סערה במערכת המשפט: סנגורים רבים לא אומרים אמת ללקוחות שלהם – כדי שיודו באשמה, כתבה מיום 29/6/2010  
השיטה הנהוגה במשפט הישראלי שגויה מיסודה
השופט עמי קובו מתאר בספרו החדש תמונות מדאיגות משגרת בתי המשפט. הסנגורים סוטרים ללקוחות שלהם, הפרקליטות רוצה לסיים מהר עם התיק ובית המשפט בכלל לא שומע מה יש לנאשם עצמו להגיד, והכל במטרה לסגור עסקת טיעון שלא תמיד יש לה קשר עם הצדק. התוצאה: רק אחד מאלף נאשמים בפלילים מזוכה
תחקיר 29/6/2010 משה רונן, 24 שעות, ידיעות אחרונות
לפי כל הפרסומים היו הראיות נגד מאבטח הרמטכ"ל, ארז אפרתי, מוצקות: הצעירה שהותקפה על ידו הייתה נחושה להעיד נגדו. בדיקת הדנ"א של כתמי הזרע על גופה הייתה חד משמעית. עדי הראייה בזירה זיהו אותו. ואם כל זה לא מספיק, אפרתי עצמו נתפס במקום הפשע. בכל זאת, הסכימה הפרקליטות לעשות איתו עסקת טיעון, שבה בוטל האישום בניסיון לאונס, ונמחקה טענת התביעה כי המעשה בוצע בנסיבות מחמירות. אפרתי אמנם הודה בעבירות חמורות – אך קלות יותר מאלה שהופיעו בכתב האישום המקורי.
זה לא המקרה היחיד מהזמן האחרון שבו נחתמה עסקת טיעון מקלה עם נאשמים שכל הראיות והעדויות הצביעו נגדם.
אתמול ציין אמיר בלחסן, יום הולדת 13. אבל הוא לא חגג את בר המצווה שלו. הוא אפילו לא ידע על היום המיוחד הזה. כבר עשרה חודשים הוא שרוי בתרדמת בבית החולים אחרי שנפגע בתאונת פגע וברח כשגלש עם הסקייטבורד שלו ביהוד.
בני הזוג שפגעו בו, נעים ופנינה תורן, השאירו אותו מדמם על הכביש והמשיכו בדרכם. הם דאגו לרחוץ את המכונית כדי שלא יישארו עליה כתמי הדם של בלחסן, החליפו את בגדיהם ויצאו לאכול במסעדה בראשון לציון.
בשבוע שעבר הם הגיעו להסדר טיעון עם התביעה. למרות שהעונש המרבי על תאונת פגע וברח הוא תשע שנות מאסר, הם סיכמו עם התביעה שהיא תבקש מבית המשפט עונש מופחת: שלוש שנות מאסר בלבד ופיצוי להורי הילד.
עסקאות הטיעון הפכו היום לדרך הנפוצה והמקובלת ביותר לסיום משפטים פליליים. הפרקליטות לא מציגה את הראיות בבית המשפט, הנאשם לא מקבל הזדמנות להוכיח את חפותו והשאלה הגדולה שמרחפת מעל היא מה משקלו של הצדק כשזו תמונת המצב במערכת המשפט.
בהנחיות שהוציא לפני כארבעים שנה היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, מאיר שמגר, הוא הורה לתביעה להגיע להסדרי טיעון רק במקרים חריגים ונדירים שבהם אין לתביעה די ראיות, או יש סיבה ממשית אחרת לכך שהיא אינה מעוניינת לנהל משפט. למשל, כדי לחסוך מנאנסת את הצורך לעמוד ולתאר שוב מעל דוכן העדים את הטראומה שעברה.
אבל ימי השופט שמגר כיועץ משפטי לממשלה חלפו מזמן והמציאות כיום שונה לחלוטין מהנורמות שהוא קבע. לדברי יוסף זוהר, תלמיד מחקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מדובר ביותר מתופעה. מדובר בפשיטת רגל של השיפוט הפלילי בישראל.
זוהר ערך השוואה בין מערכת המשפט בשנת 1985 לזו של 2007 וחשף תמונת מצב מדאיגה. יותר ויותר תיקים פליליים מסתיימים בעסקת טיעון. 90 אחוזים מכל המשפטים הפליליים הסתיימו בעסקת טיעון בלי שהשופט יצטרך להכריע על סמך הראיות את אשמתו או חפותו של הנאשם.
מערכת המשפט הפלילי הופכת ממערכת שבודקת את אשמתו של הנאשם ושופטת אותו, למערכת של עסקאות.
ככל שהנאשם, ובעיקר סנגורו, טובים יותר במשא ומתן, כך הסיכוי שלו לצאת "טוב" גדל.
נאשם חזק, בעל יכולת כלכלית להתיש את הפרקליטות, יגיע להסדרים טובים יותר מנאשם חלש, קובע יוסף זוהר. איש ציבור או איש עסקים שיכול להרשות לעצמו לשכור עו"ד יקר, ינהל משא ומתן יעיל יותר עם הפרקליטות ויגיע לעסקת טיעון טובה יותר. נאשם שאין לו סנגור כזה יגיע לתוצאה פחות טובה.
הסדרי הטיעון נוחים מאוד לפרקליטות ולמשטרה. בזכותם הסכנה לפאשלות ולזיכויים בלתי צפויים לא קיימת.
כשיש עסקת טיעון, לא יכול לנחות על הפרקליטות זיכוי מפתיע כרעם ביום בהיר. כך מלמדת הסטטיסטקה, בשנת 1980  עמד אחוז ההרשעות במשפטים הפליליים על 92.4 אחוזים. מכל אלף נאשמים, שבעים ושישה זוכו.
בשנת 2005 ובשנת 2006 עמד אחוז ההרשעות בישראל לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על 99.9 אחוז. רק נאשם אחד מכל אלף זוכה.
קפקא בתא המעצר
השופט ד"ר עמי קובו ביהמ"ש שלום ברמלה, פרסם בשבוע שעבר את ספרו "נאשמים בלתי עקביים בבתי המשפט – מודים באשמה וטוענים לחפותם". בספר, המסתמך על עבודת הדוקטורט שלו, מציג קובו, מציאות שבה אנשים המשוכנעים כי הם חפים מפשע מוכנים לערוך עסקאות טיעון משיקולים שאין בינם לבין הצדק דבר.
אגב, לפני שמונה לשופט היה קובו חלק מצוות ההגנה של עמוס ברנס. יתכן שאת חלק מתובנותיו ליקט כבר בתקופה ההיא.
באחד מפרקי הספר מתאר השופט קובו מצב קפקאי: נאשם נפגש עם סנגורו בבית המעצר.
"השגתי לך עסקת טיעון נפלאה. במקום הרשעה ברצח ומאסר עולם, רק 10 שנות מאסר",
מבשר הסנגור ללקוחו.
"קח את זה!"
"אבל אני חף מפשע!" זועק הנאשם.
"קראתי את כל העדויות שבתיק",
מסביר לו הסנגור.
"הראיות נגדך. יש לתביעה תיק סגור, אם לא תעשה עסקה – ההרשעה שלך בטוחה. אתה אידיוט אם אתה מוותר על העסקה!"
השופט קובו ניתח בספרו 400 ראיונות עם נאשמים שהשיבו לכתבי האישום. הוא ראיין 29 סנגורים, שמונה תובעים וחמישה שופטים וניהל תצפיות בבתי המשפט שכללו 110 ימי דיונים.
בספרו מובאים מקרים נוספים מהסוג הזה כולל ראיונות עם סנגורים, המתארים את הלחץ הרב שהם מפעילים על לקוחותיהם להודות באשמה ולחתום על עסקת טיעון המוצעת להם.
סנגור אחר סיפר לשופט על שתי סטירות שסטר לנאשם כדי שיודה. סנגורים אחרים מספרים כי הגזימו בתיאור העונשים שיוטלו על הנאשם והתוצאות המבהילות של ניהול המשפט אם לא תיערך עסקת טיעון. היו סנגורים שסיפרו לשופט קובו כי הם מסתירים מידע מהנאשמים כדי לשכנע אותם להסכים לעסקת הטיעון המוצעת להם.
ספרו של השופט קובו עוסק בנאשמים שהודו באשמה, וממשיכים לטעון שהם חפים מפשע. הוא מכנה את הנאשמים האלה "בלתי עקביים" וטוען כי מספרם עומד על כ- 15 אחוזים מכלל המורשעים.
הוא שואל אם מערכת המשפט יכולה לזהות את המקרים שבהם אדם חף מפשע הסכים לעסקת טיעון והודה, ולכן הורשע על לא עוול בכפו. "חשש מרכזי הנוגע להמלצת סנגורים לנאשמים להודות באשמה טמון באפשרות שהמלצתו של הסנגור לא תהיה ניתוח טובת הנאשם, אלא תושפע גם משיקולים הנוגעים לטובת הסנגור עצמו ובעיקר לשיקולי שכר טרחה ועומס עבודה" קובע קובו.
"ככלל, בעיני סנגורים רבים נראה שרווחי יותר לסיים תיק בהסדר טיעון, לגבות שכר טרחה ולעבור לתיק הבא, מאשר לנהל הוכחות בתיק. הסדרי טיעון יוצרים עבור הסנגור רווחה מהיר וקל".
קובו נוגע בספרו גם בחלקו של בית המשפט בסוגיה:
"יש לערוך שינוי מהותי בכל הנוגע להליך קבלת ההודאה על ידי בית המשפט. השיטה הנהוגה כיום במשפט הישראלי שבה שופטים רבים כלל אינם נוהגים לפנות אל הנאשם, אינם מקריאים לנאשם את כתב האישום, אינם מחייבים את הנאשם להודות בעצמו, אינם דורשים מן הנאשם פירוט של מעשיו, ואינם מוודאים שהנאשם מבין את תוכנו של כתב האישום ואת הודאתו ותוצאותיה, את הוולונטריות של ההודאה ואת אמיתותה, היא שיטה שגויה מיסודה ועליה להשתנות".
המגירה עמוסה בתיקים
ב- 1985 היו בישראל 245 שופטים וכ- 8,600 עורכי דין. במשטרה שירתו קרוב ל- 18 אלף שוטרים שטיפלו בכל שנה ב- 243 אלף תיקים פליליים. באותה שנה כתבו השופטים כ- 40 אלף הכרעות דין.
ב- 2007 מספר השופטים גדל במלמעלה מפי שניים ל- 524 שופטים. מספר עורכי הדין גדל ב- 339 אחוזים ל- 38 אלף וממשיך לגדול גם מאז בקצב מדהים.
במשטרה משרתים 11 אלף שוטרים נוספים ומספר התיקים הפליליים גדל ב- 82 אחוז. אבל מספר הכרעות הדין שכתבו השופטים, אחרי ששמעו את העדויות במשפטים פליליים לא גדל כלל. הוא אפילו ירד בשלושה אחוזים.
בשנת 2007 כתבו שופטי ישראל רק כ- 39 אלף הכרעות דין פחות ממה שכתבו בשנת 1985.
המסקנה ברורה: השופטים, הסנגורים והתובעים בחרו לסיים יותר ויותר תיקים בעסקות במקום לנהל משפטים. ובאחוזים: ב- 2007 נכתבו הכרעות דין כאלה רק ב- 8.8 אחוזים מהתיקים הפליליים. במילים אחרות: הסיכוי שבמשפט פלילי יוזמנו עדים להעיד, ואשמתו של הנאשם תיקבע על ידי השופט בהסתמך על הראיות, קטן בחצי ב- 25 השנים האחרונות.
חסרונותיה של השיטה ברורים. זוהר טוען כי הסדרי הטיעון דורסים את עבודת המשטרה. החוקריעם אוספים ראיות מתוך ידיעה שיהיה, קרוב לוודאי, הסדר טיעון. די בראיות שיספיקו למעצר החשוד ולהגשת כתב אישום נגדו. הראיות האלה לעולם לא ייבחנו בבית המשפט.
הסיכוי של עד שמסר דברם במשטרה להיחקר עליהם על דוכן העדים הוא אפסי. חוקרי המשטרה יודעים זאת היטב. לכן לטענת זוהר וחבריו בתנועה הישראלית להפחתת מעמד ההודאה לשוןטרים אין תמריץ לחקור "עד הסוף" ולהביא לפרקליטו7ת תיק חקירה מושלם, שיעמוד בחקירה נגדית של סנגורים בבית המשפט. בירור האמת נבלם כבר בשלב הראשוני של חקירת המשטרה.
זוהר יודע מניסיונו האישי על מה הוא מדבר.
ב- 2003 הועמד לדין באשמת רצח אביו היהלומן משה זוהר. במהלך חמש שנות המשפט הוצע לו פעמים רבות לסגור עסקת טיעון ו"לגמור עם זה" באשמה מופחתת ובעונש סביר. זוהר גילה אומץ, ובניגוד לאזהרות סניגוריו כי הוא מסתכן במאסר עולם התעקש להמשיך במשפט. רק כעבור חמש שנים זוכה מכל אשמה, תוך כדי ביקורת קשה שבית המשפט מותח על המשטרה ועל הפרקליטות.
מה הפתרון לתופעה הזאת? איך אפשר למנוע הודאות שווא בעסקאות טיעון? ליוסף זוהר יש הצעה פשוטה?: בכל מקרה של עסקת טיעון תחוייב התביעה להציג בפני בית המשפט את ראיותיה. בית המשפט יוכל לאשר את העסקה רק אם עיין בראיות ומצא כי יש בהן די להרשעת הנאשם.
"אנשים שהורשעו על ידי שופט בהכרעת דין מנומקת, מקבלים את התוצאה בהבנה יותר מאשר נאשמים שהורשעו בהסדר טיעון", טוען זוהר.
"הסדרי הטיעון מפחיתים את אמון הציבור במערכת המשפט".

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימןשוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן תשמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49, תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי חולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה, "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
 
לסיפור הזה, בניגוד לסיפורים רבים אחרים הקשורים בפרשת חטיפת ילדי תימן, יש סוף טוב. זהו סיפורו של יעקב צעירי, היום בן 75, שבנו ישראל נעלם בשנת 49'. צעירי חיפש אותו במשך שבוע ימים בכל רחבי הארץ. הוא לא בחל בשום אמצעי ובילה אפילו מספר ימים בתא המעצר, עד שמצא את בנו וחטף אותו אליו בחזרה.

צעירי זוכר את הסיפור כאילו הוא קרה אתמול והוא מגולל אותו בפרטי-פרטים. הסיפור, כפי שהוא מופיע כאן לראשונה, יושמע בקרוב בפני הוועדה החוקרת את פרשת ילדי תימן. האירועים עשויים לשפוך מעט אור על האמת בפרשה המסועפת, ולהפנות את הזרקורים להביטים אחרים של הפרשהף כמו זלזול מביש של הממסד בעולים החדשים, והשתלטות נפשעת על כל צעד ושעל שלהם.

יעקב צעירי עלה לארץ בשנת 49' עם אמו ואשתו, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה. במהלך שהותם במחנה ב' בעין שמר, נולד לבני הזוג בנם בכורם. האב המאושר תיכנן ברית מילה מפוארת בהשתתפות כל בני משפחתו ששהו אז במחנה. לתדהמתו הרבה, התעקש המוהל, שהגיע מטעם מנהל המחנה, לקיים את הטקס בנוכחות ההורים והסבתא בלבד, ואסר על צעירי להזמין אנשים נוספים.

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן, ועדת החקירה הממלכתית בנושא חטיפת ילדי תימן תישמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49', תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי החולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה. "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ" – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

המוהל קיבל החלטה נוספת שהפתיעה את ההורים: הוא קבע, שהתינוק ייקרא ישראל כשמה של המדינה שזה עתה נולדה. ההורים נדהמו. צעירי:

"ניסיתי להגיד למוהל שאני רוצה שיקראו לבני שלום, על שם אבא שלי שנפטר, אבל כלום לא עזר. המוהל החליט שהילד יקרא ישראל והשם נרשם מיד בתעודה".
למחרת הברית ליווה צעירי את אשתו לבית התינוקות במחנה, להנקה היומית. להפתעתו התינוק לא היה שם. צעירי:
"שאלתי, איפה האחות האחראית איפה הילד שלי, והיא אמרה שהוא קיבל צהבת והועבר לבית החולים בעפולה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, כי שמעתי על ילדים שנעלמים. לא הבנתי למה לקחו את הילד בלי להודיע לי, ומיד החלטתי לפעול. מכרתי מטבע זהב שהיה ברשותי, ונסעתי עם אשתי לבית החולים בעפולה".
לאחר יום שלם בדרכים ומרחק לא מבוטל של הליכה ברגל, הגיעו בני הזוג לבית החולים, שם אמרה להם האחות: "מעולם לא הגיע לכאן ילד בשם ישראל צעירי".
אמרתי לה שזה לא יכול להיות. היא בדקה שוב והתעקשה שהילד לא הגיע לבית החולים. אשתי ואני חזרנו למחנה כלעומת שבאנו. למחרת שוב הלכנו לבית התינוקות, והאחות אמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה.
ושוב יצאו השניים לדרכים. "בחיפה התמזל מזלנו ופגשנו אישה טובה שראתה שאנחנו אבודים והציעה עזרה. התברר שהיא אחות ברמב"ם. היא הציעה לקחת מונית על חשבונה ונסעה איתנו לבית החולים לחפש אחר התינוק. אחרי שהיא בדקה מספר פעמים בכל הרשימות, היא הודיעה לנו שהילד לא הגיע לשם מעולם. בערב הגענו בחזרה לעין שמר וניגשנו לבית התינוקות. האחות ניסתה להתחמק ממני, אבל אני לא ויתרתי. תפסתי אותה חזק והכרחתי אותה להגיד לי איפה הילד. היא הסתכלה עלי שוב ואמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא ב'תל השומר'".
משהגיעו לבית החולים, נאמר להם שבנם אכן נמצא שם, בביתן מס' 13. כשהגיעו השניים לביתן, הורתה להם אחת האחיות לעזוב מיד את המקום.
הסברתי לה שעשינו דרך ארוכה, ושאני חייב למצוא את הילד שלי. האחות התעקשה שאחכה בחוץ עד שיגיע הרופא. הרופא התפנה אלי רק כעבור מספר שעות וישר התחיל לצעוק עלי: 'אין כאן שום ילד שלך לא הביתה'. למזלי היה שהשומר בכניסה נתן לי פתק שבו היה כתוב שהילד נמצא בביתן.
הראיתי לרופא את הפתק, והוא הורה לאחות להראות לנו את הילד דרך החלון. כשהיא הרימה את הילד, ראיתי את נקודת החן הגדולה שהיתה לו בעורף, וידעתי מיד שזה הילד שלי. אחרי כמה דקות, אמרה האחות: 'ראיתם את הילד, עכשיו תלכו הביתה'.
ההורים סירבו לעזוב את בית החולים ללא הילד, והאחות הזעיקה את משטרת רמת גן. למזלי, ממשיך צעירי, הגיע שוטר תימני שהבין את החרדה שלי. הוא דיבר עם הרופא, וכשזה הודה שהילד בריא ושאין לו כלום, הוא סיכם איתו שלמחרת יתנו לנו את הילד. את הלילה העברנו בבית המעצר, ולמחרת לקחו אותנו לבית החולים. כשהגענו לשם, הרופא שוב התחיל לעשות בעיות וסירב לתת לנו את הילד. רק כשהשוטר דיבר איתו ואמר לו שהוא לא יכול להשאיר בבית חולים ילד בריא, הוא נכנע. הזמינו לנו אמבולנס ולקחו אותנו בחזרה לעין שמר.
אבל בכך לא הסתיימה מסכת התלאות.
כשהגענו למחנה סירבנו להחזיר את הילד לבית התינוקות, אבל האחות לא ויתרה ואמרה שהילד לא יכול להישאר באוהל. הבנתי שאם לא אעשה משהו, ומהר, אני לא אראה את הילד יותר. ההתעקשות של הממסד הרפואי היתה חשודה בעיניי והיתה לי הרגשה מאוד לא טובה. הזמנתי מונית, ושלחתי את אשתי עם התינוק לדוד שלה, שגר בחדרה. אני חזרתי לאוהל.
למחרת בבוקר הגיעו לאוהל נציגים של הנהלת המחנה ושאלו אותי איפה התינוק. אמרתי להם שאני לא יודע, ושגם אשתי נעלמה. כשהם ראו שאני לא משתף פעולה הם הזעיקו משטרה והשוטר לקח אותי למעצר בתחנת פרדס חנה.
היחס שקיבל במשטרה, היה לדבריו, משפיל.
מייד כשהגעתי לשם, הורו לי להתפשט והשכיבו אותי על הריצפה במסדרון כשאני לובש תחתונים בלבד. הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל פושע. אמרו לי לשכב על הגב בלי לזוז. כל פעם הגיע שוטר אחר שניסה לחקור אותי.
במשך 48 שעות שכבתי שם על הגב בלי אוכל ובלי שתיה. הם ניסו לשבור אותי. כשהם ראו שאני לא נשבר, הזמינו את יצחק אריכא, שהיה אז מנהל מחנות העולים. הוא בא, הסתכל עלי ואמר לי לקום. עניתי לו בציטוט מהתנ"ך ואמרתי שאני מתבייש במדינה הזאת, של היהודים. אמרתי שכשחייתי עם ערבים התייחסו אלי בכבוד, ואף פעם לא התנהגו איתי כמו כאן.
אריכא אמר שאני נראה חולה והזמין לי משהו לאכול. הוא אמר לי שאם אגיד את האמת הוא יעמוד לצידי. סיפרתי לו איך לקחו לי את הילד בלי להודיע לי, איך טרטרו אותי בכל הארץ ולא רצו להחזיר לי את הילד.
אריכא הבטיח שאף אחד לא יקח את הילד שלי, ונסע איתי בחזרה למחנה.
כשהגענו לשם, הוא נכנס איתי לחדר של מנהל המחנה ונזף בו. אריכא הוציא לי אישור מיוחד שאיפשר לי לראות את הילד כל ארבע שעות, וככה זה נמשך כמה חודשים, עד שעזבו את המחנה ועברנו לבית משלנו.
עד כאן הסיפור. צעירי יודע שהוא בר מזל. משפחות רבות אחרות ממוצא תימני לא הצליחו למצוא את ילדיהם האבודים. הוא כן.
החלטתי שאני הולך עד הסוף, אומר צעירי, גם אם זה ידרוש ממני להתנהג בצורה אלימה. אני זוכר שבאותו שבוע הסתובבתי כמו חיה פצועה. הרגשתי שאני לא עוצר עד שאני רואה את הבן שלי. כשמצאתי אותו בסוף, הבנתי שזה קרה רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
הבן ישראל, היום בן 46 ואב לארבעה ילדים, ישב ליד אביו במהלך הראיון ולא הצליח להסתיר את התרגשותו.
אני מכיר את הסיפור הזה מאז שהייתי ילד, וכל פעם שאני שומע אותו אני מתרגש מחדש, הוא אומר. כל חיי גדלתי בידיעה שאם לא היה לי אבא נחוש ואמיץ כל כך הייתי חי היום במקום אחר.
– ישראל, אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם אביך לא היה מתעקש?
אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. כל פעם שאני חושב על הפרשה הזאת, אני מתמלא כעס מחדש. אני יודע שאני בר מזל שיש לי אבא כזה. אני יודע שהסיפורים של משפחות רבות אחרות נגמרו בצורה טראגית. ההורים היו יותר מבוגרים ולא היתה להם תעוזה כמו זו של אבא שלי. כשנעשיתי אבא, ההזדהות שלי איתו התחזקה. אני אסיר תודה לאבא שלי שלא ויתר והחזיר אותי לחיק המשפחה. יש לנו במשפחה שני בני דודים שנעלמו, ואני מכיר את הכאב הזה.
כאמור, יעקב צעירי יופיע בקרוב בפני ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן. האמת היא שלא רציתי ללכת לשם, כי כבר אין לי אמון באף אחד, אבל הצליחו לשכנע אותי, הוא אומר. אני חושב על כל אותם הורים שנמסר להם שילדיהם מתו, והם אפילו לא זכו לקבור אותם כדת וכדין. זה פשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה. אם המדינה לא תעשה את כל המאמצים לפתור את התעלומה הזאת, זה יישאר כתם לדורות.

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 1.8.1995
היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

הפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל: "אבא בוא מהר – מרביצים לי"

תחקיר – אלימות משרד הרווחה נגד ילדים בפנימייה טיפולית בכפר אעבלין בגליל – מאת אביבה לורי

אבא, בוא מהר, מרביצים לי – מה קורה בפנימייה הטיפולית בכפר אעבלין בגליל? החניכים, כולם ילדים למשפחות ערביות במצוקה, מתלוננים על הכאות, הרעבה, התעללות גופנית והשפלות שנמשכות שנים. המנהלים, בני משפחת נששיבי המכובדת, מכחישים. לפני שבועיים פתחה המשטרה סוף סוף בחקירה – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98, קובץ pdf

לפני שבועיים הגישו ארבעה קטינים, שתי בנות ושני בנים, תלונה נגד מנהלי פנימייה טיפולית בכפר אעבלין שבגליל.

התלונה נרשמה ביומן מחלק הנוער במשטרת חיפה תחת הסעיף "תקיפה והתעללות בקטין" והועברה לטיפולו של ראש אגף החקירות במרחב הגליל. מאחוריה מסתתרים סיפורים נוספים של ילדים מוכים ומושפלים באותה פנימייה שאין באפשרותם להושיע.

הפנימייה באעבלין נועדה לענות על צורכיהן של משפחות ערביות במצוקה, אנשים בשולי החברה; הורים גרושים, עבריינים, צרכני סמים ודלפונים גמורים, שמפרנסים את לשכות הרווחה וסמוכים על שולחנם של המוסדות.

לאנשים האלה יש בעיה כפולה, אומרת עו"ד פמלה בטר, מהאגודה הבינלאומית לזכויות הילד, שסייעה לארבעת הקטינים בהגשת התלונה במשטרה. אלו משפחות עם בעיות רבות ששייכות לאוכלוסייה מקופחת, שבדרך כלל לא נהגה להתלונן. במשך עשר שנות קיומה של האגודה, לא היו אלינו כמעט פניות מהמגדר הזה. רק בתקופה האחרונה, חלה שם קצת התעוררות.

מניסיונה למדה, היא אומרת, שאם ילד ערבי או דרוזי מגיע אלינו ופותח את הפה, סימן שהמצב ממש קיצוני. הקבוצה הזאת ניסתה כמה פעמים בעבר להתלונן בתחנת שפרעם על הנעשה בפנימייה, אבל שום דבר לא יצא משם החוצה. השוטרים התקשרו לפנימייה והמנהלים באו והחזירו את הילדים. אחר כך הרביצו להם והענישו אותם על שהעזרו להתלונן.

– הילדים, התרשמת, מספרים אמת?

בכל הקריירה שלנו, תמיד האמנו לילדים ועוד אף פעם לא קרה שהיו קריאות סרק. תמיד הצלחנו לאמת את התלונות במקומות נוספים.

דובר מרחב הצפון במשטרת ישראל, רפ"ק דוד הראל: נכון שמתנהלת חקירה, אבל מאחר שזוהי חקירה רגישה שבה מעורבים קטינים, שנמצאים תחת השגחה, אין למשטרה אפשרות להגיב, כי זה יכול לשבש את מהלך החקירה.

אל תגעו לי בילדים

את הפנימייה באעבלין, כפר שתושביו נוצרים, הקימו בשנת 1978 ג'ודאת נששיבי ואשתו קמאר, כמעון קטן שטיפל בתריסר ילדים.

מאז התפתח המקום לשני מוסדות גדולים למדי פנימייה לבנות – "בית אלחנאן", ובה חוסות, ופנימייה לבנים ובה 95 חוסים, בפיקוח משרד הרווחה.

ג'ודאת נששיבי מת לפני ארבע שנים וכיום מפעיל את הפנימייה הדוד השני והשלישי של המשפחה: האחים הישאם ואיברהים את הפנימייה לבנים; בן דודם ז'וזף ובנו וסאם, את הפנימייה לבנות.

משרד הרווחה משלם לפנימייה בכל חודש כ- 4,000 ש"ח על כל ילד. מי שאמור לבדוק שהכסף הזה מגיע לתעודתו ומנוצל כראוי הוא המפקח האזורי, אליצור בלום, הפוקד את הפנימייה פעם בשבועיים ואמור לדווח למשרד, אם מתגלים אי סדרים.

בדירה קטנה וריקה מאוד בהדר הכרמל בחיפה גרות וידאד עבד אל גני ובתה א', בת 17, שמוצאן ממשפחה בדווית במושב הדו לאומי יערה.

א' ברחה בשנה שעברה מהפנימייה. וידאד, נרקומנית לשעבר וחולת לב, עברה לאחרונה ניתוח מעקפים ומנסה להשתקם. בתה השנייה, בת 15, נמצאת עדיין בפנימייה.

לא רחוק מהן גרות נדא ובתה ה', בת 15: גם היא ברחה מהפנימייה. שני אחיה, ע' בן 13 ו- כ' בן 9, גרים בעפולה עם אביהם, אמנון מונדר.

מונדר, דרוזי מדלית אל כרמל, נכה שיתוק ילדים, התגרש מאשתו נדא ונאלץ לשלוח את הילדים לפנימייה. אחרי ארבע שנים, הוא אומר, הגיעו מים עד נפש: נשברתי כלכלית, פיזית ונפשית. לפעמים אני ממש שוכח את העולם. הראש שלי רק בילדים.

עלילות הפנימייה נחשפות בהדרגה. מונדר, למשל, נזכר עכשיו שבכל התקופה הזאת הוא לא ידע שהילדים שלו מסתובבים רעבים. הם אף פעם לא סיפרו לו, הוא אומר, ואולי בעצם, לא כל כך רציתי לדעת. כי מה יכולתי לעשות? להוציא אותם מהפנימייה? לא היה לי לאן לקחת אותם.

התגרשתי מאמא שלהם לפני ארבע שנים בערך ואז שלחנו אותם לפנימייה בכפר יאסיף, שהייתה בסדר. אחר כך התחתנתי שוב והחזרתי את הילדים, אבל אשתי החדשה לא רצתה לטפל בהם, אז התגרשתי גם ממנה ואת הילדים שלחתי לאעבלין. עכשיו החזרתי אותם סופית הביתה.

הרעב לא היה הדבר הכי גרוע בפנימייה הזאת, הוא אומר. מה שהיה נורא היו המכות, ההשפלות וההתעללויות בילדים, שגם ככה החיים לא פינקו אותם.

הם בוקסרים שם, והילדים – שקי איגרוף. אני לא מוכן לשתוק.

הילדים היום לא מתנהגים כמו שאני מכיר אותם, מפחדים ממני. הילד הקטן לא מרוכז, צורח בלילה, עברה עליו כנראה איזו טראומה. הם רוצים לשלוט בהם, שלא יספרו כלום להורים. גרביים – כל אחד אחר; תספורת – כמו אסיר. אמרתי להם, אל תגעו לי בילדים, אני מספר אותם על חשבוני. לפעמים הילדים היו מתקשרים אלי בגוביינא ובוכים 'אבא, בוא מהר, מרביצים'. הייתי לוקח את האוטו ונוסע כמו משוגע. רבתי איתם הרבה. פעם הזמינו משטרה.

תמיד מאמינים למורים

נוהאד עבד אל גני, אחותה של וידאד, היא המשכילה בחבורה. העברית שלה קולחת. לפני שנתיים היא שמעה לראשונה על דברים מוזרים שמתרחשים בפנימייה באעבלין: שכנה של אחותי בנהריה סיפרה על הבן שלה, שעיקמו לו את היד וגילגלו אותו ממדרגות ועל הבת שלה, שהכניסו לה מכות, ושהיו מעמידים אותם שעות על רגל אחת בתור עונש, אבל האמת, לא האמנתי לה.

לפני שבוע היו פה הילדה של אחותי והילדים של נדא והילד התחיל לצחוק על האוזן של אחיו, אז שאלתי אותו 'מה קרה לך באוזן?' והוא סיפר לי שהרביצו לו. התחלתי לתחקר אותם ושמעתי את כל הסיפורים.

א', בתה של וידאד, נשלחה לפנימייה בנובמבר 96'. קודם לכן היא היתה בחזקתו של אביה בעכו ושם גם למדה בבית הספר. כאשר אביה נידון למאסר, היא באה לאמה בחיפה ומשם הועברה יחד עם אחותה הצעירה לפנימייה, בהמלצת שירותי הרווחה. וידאד: מהתחלה היתה בוכה, לא רצתה ללמוד ולא רצתה להישאר שם.

א': כלום לא עניין אותם, לא המצב שלי ולא אם יש לי בעיות. מה דחוף להם לדעת? הרכילות בבית. מה קורה עם אמא שלי ואיפה אבא שלי. חוץ מזה, מתעללים, מכות, לא היו נותנים לאכול טוב. רק שלוש פעמים ביום ואם מישהו רעב, לא איכפת להם. לא נתנו להם לצאת, נתנו עונשים, לעמוד מול הקיר עם הידיים למעלה על רגל אחת. פעם ברחתי והתלוננתי אצל פקידת סעד. הם שנאו שברחתי.

הילד כ' מראה את האוזן, גדולה ונפוחה, "כמו חמור", הוא אומר. המדרי בפנימייה הוריד מכות והרביץ במקום.

לקריאת התחקיר השלם הקלק כאן

אבא בוא מהר מרביצים לי - אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98
אבא בוא מהר מרביצים לי – אביבה לורי – מוסף הארץ – 4.9.98