שופטת: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ

תמ"ש 000009/97  – מעשה תרמית של פקידת אימוץ מהשירות למען הילד ופסיכולוג מטעמה רמי  בר גיורא לסחור בילדה בת 6 לאימוץ סגור

שופטת: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ , משה ריינפלד , הארץ , 17 ביולי 2000

בית משפט לענייני משפחה בירושלים (שופטת חנה בן עמי) מתח ביקורת חריפה על פקידת סעד בשירות למען הילד במשרד הרווחה, ועל השירות עצמו, בשל המאמצים הבלתי נלאים למסור ילדה לאימוץ, לרבות הכשלה מכוונת של פגישותיה עם אמה הביולוגית והטעיית בית המשפט.

לפני כשנתיים החליטה השופטת חנה בן עמי למסור את הילדה, היום בת שש וחצי, להורים מאמצים, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהסתמך על חוות דעת של פקידת הסעד ושל הפסיכולוג רמי בר גיורא – מומחה מטעם בית המשפט. בחוות הדעת נקבע באופן חד משמעי שאביה ואמה הביולוגיים של הילדה אינם מסוגלים לתפקד כהורים, אך השופטת הדגישה שניתן לשמר בינתיים את הקשר בין הילדה לאמה הביולוגית.
אולם בהמשך התברר לשופטת שפקידת הסעד הסתירה אפשרות זו מההורים המיועדים לאימוץ, והודיעה להם שלאחר ביקורים אחדים תנותק הילדה מאמה. הפקידה גם הגישה בקשה להפסיק מיד את ביקורי האם אצל בתה, בטענה שבביקורה היחיד שהתאפשר עד אז "חלה הידרדרות חמורה ביותר במצב הנפשי של הילדה ובתפקודה".
פקידת הסעד גייסה למטרה זו גם את הפסיכולוג בר גיורא, וזה דרש להפסיק לאלתר את הביקורים, אף כי לא היה יכול להסביר מדוע הילדה בוכה בתום כל ביקור.

בשלב זה הגיעה השופטת למסקנה שרשויות הרווחה אינן יכולות לתת הסבר מניח את הדעת לעמדתן. היא גם התרשמה שמצב האם משתפר והולך. לפיכך מינתה מומחית נוספת מטעמה, ד"ר מילי מאסס.
נציגת היועץ המשפטי לממשלה עו"ד מיכל כהן הטב התנגדה למינוי, אבל השופטת דחתה את עמדתה, לאחר שהבחינה שחוות הדעת הראשונה שהגישה ד"ר מאסס תואמת את התרשמותה שלה ממצב האם.
המומחית קבעה שעדיף להחזיר את הילדה לאמה, אף שהדבר כרוך בבדיקה נוספת.
פרקליטת האם, עו"ד פרי-הר, הזדרזה להגיש בקשה לחדש מיד את ביקורי האם אצל הילדה, אבל התברר שההורים המיועדים לאימוץ מתנגדים לכך ומאיימים להחזיר את הילדה לרשויות הרווחה.
לפיכך, הורתה השופטת להחזיר את הילדה לאמה, בלא כל הכנה ובדיקה נוספת. באחרונה, כשנה וחצי לאחר החזרת הילדה לאמה, התברר לשופטת כי הילדה התאקלמה היטב וכי תפקודה של האם השתפר מאוד.
מפסק הדין עולה כי לפני ימים אחדים הודיעה נציגת היועץ המשפטי לשופטת, כי היא חוזרת בה מבקשתה לאשר את האימוץ.

שופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ
שופטת חנה בן עמי: רשויות הרווחה הטעו את בית המשפט כדי למסור ילדה בת 6 לאימוץ

פלייליסט: כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי – עדויות על תפקוד פקידות הסעד

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג – מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.


הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"
 

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי  האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.


[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

רשויות הרווחה רצחו את רעות איש שלום

רעות איש שלום היא דלית בספרה של מילי מאסס "בשם טובת הילד", הובלה באכזריות להרצחה ע"י פקידי סעד, ושופטים לענייני משפחה ונוער. השיטות הרצחניות של רשויות הרווחה בחטיפת ילדים טרם היוולדם.

מועתק מתוך ספרה של ד"ר מילי מאסס, בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ עמ' 126

בת "דור המדבר" – לזכרה של "דלית", שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.

"טקס החניכה" של דלית ל"דור המדבר" היה דרמטי. בהמשך למסקנת "ועדת ההחלטה", לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית ללדת.

ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה. העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה. בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.

שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה: "לא רציתי להוציא את הילדה!".

לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
"כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה. בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות "אכזריותם של נציגי המערער (רשויות הרווחה) אינה יודעת גבול". ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת."

ברוכה הבאה ל"דור המדבר".

הסרט – רעות איש שלום
//player.vimeo.com/video/36010543

קישורים:

הספר "בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של מילי מאסס – כתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל

בשם טובת הילדהמאמר הורים יקרים , מיכל גבעוני , העוקץ , 14.03.11

פרשיות האימוץ המרתקות המתוארות בספרה של מילי מאסס משרטטות כתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל, בהקשר הפוליטי-מוסרי של המדינה

"בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ" הוא ספר עדות נדיר שלא רבים כמותו מצויים כיום על מדף הספרים העברי. זהו ספר כובש, נוגע ללב ומטריד, האורג ביד אמן תיעוד אינטימי של עוול פוליטי וניתוח מלומד של הסיבות להיווצרותו; ספר שאינו מספק רק דיוקן מאיר עיניים של בעיה שרבים אינם מודעים לקיומה, אלא מתאר גם, בצניעות ובחוסר יומרנות, כיצד הופכת אשה אחת את הבעיה הזו לעניינה.

מאסס, מורה בכירה (בדימוס) בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית, מתארת בספר ארבע פרשיות שבהן הייתה מעורבת כעדה מומחית שהוזמנה להעריך את מה שמכונה "המסוגלות ההורית" של ההורים שילדיהם יועדו לאימוץ. היא מתעדת את הדמויות המרכיבות את משולש האימוץ במלוא מורכבותן, תיעוד שכרוך לא פעם בתפניות עלילתיות מפתיעות. הפרימה והאריגה של קשרי המשפחה בין הורים מולידים, הורים מאמצים וילדים המועמדים לאימוץ שהיא מתארת נקראות בנשימה עצורה.

אולם ספרה של מאסס לא מתמקד בדרמת האימוץ: מדובר בראש וראשונה בכתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל. כל אחת מפרשיות האימוץ המתוארות בספר מציגה אינספור ראיות מרשיעות כנגד רשות ציבורית שפוגעת בילדים שלהם היא מתיימרת לעזור בשם נהלים ביורוקרטיים ותפישות אתיות צדקניות שאיש אינו מהין להטיל בהם ספק.

מאסס קובלת על כך שמודל האימוץ הסגור, המנתק בין הילד לבין הוריו המולידים ויוצר קרע עמוק בחייו של הילד, הפך לברירת המחדל של הליכי האימוץ בישראל. כנגד המודל של האימוץ הסגור מבקשת מאסס לקדם מודל של אימוץ פתוח, המשמר את קשרי המשפחה הקודמים של הילד במסגרת המסגרת המשפחתית החדשה.

היא טוענת כי הפרידה מן ההורים המולידים כרוכה באובדן כבד מנשוא בעבור הילד המועבר לאימוץ, ושהאובדן הזה אינו מובא בחשבון בקביעת המדיניות המכתיבה את הליכי האימוץ בישראל ובהכרעותיהם הקונקרטיות של פקידות האימוץ ולרוב אף של בתי המשפט. העיוורון הזה למחיר שכרוך באימוץ הסגור, טוענת מאסס, צריך להטריד את כל מי שחרדה לטובת הילדים.

את "בשם טובת הילד" אפשר לקרוא כדין וחשבון על האופן שבו המדינה חודרת לאחד הנדבכים האינטימיים ביותר של החיים, יחסי הורים וילדים, בשם הדאגה לשלומם של ילדים. נהוג לומר, לעתים בנימה של צער, שהורות אינה מצריכה רישיון. המדינה מתערבת באופני מימושה של ההורות, מחייבת לשלוח ילדים למוסדות חינוך, מעודדת באופן אגרסיבי לחסנם, מציבה גבולות לחומרה ולכוח שהורים רשאים להפעיל על ילדיהם, אך לכאורה אינה מתערבת בעצם קיומה של ההורות.

פרשיות האימוץ המתוארות בספרה של מאסס מלמדות שבניגוד לדעה הרווחת הזו, ואף שהמדינה אינה מחלקת רשיונות להורות, היא פועלת באופן שיטתי ומחושב על מנת ליטול אותם. המדינה הליברלית – וישראל נוהגת לחשוב על עצמה ככזו – תופשת ומציגה את עצמה כגוף שלטוני מרוסן, המכבד את רשות הפרט. אך בסיפורי האימוץ ששוטחת מאסס מתגלה עד כמה, מנקודת המבט של המדינה הליברלית, ליחסים הפרטיים ביותר בין הורים לילדיהם יש חשיבות אסטרטגית.

מדובר ביחסים שלא ניתן להותיר אותם ליד המקרה, שצריך לפקח עליהם ולהסדיר אותם, ושצריך להתאימם גם במחיר כבד למה שנתפש כמודל ההורות הרצוי. פרשות האימוץ המוצגות בספר חושפות את אחת הסתירות האופייניות למדינה הליברלית, המחויבת לעצמאותה ולפרטיותה של המשפחה ויחד עם זאת עושה בה כבתוך שלה.

התערבותה של המדינה ביחסי ההורות איננה עניין חדש. הקשר בין הורים לילדיהם עמד במוקד תשומת הלב של מוסדות המדינה ושל מומחים ששרתו אותה בעקיפין לפחות מאז התגבשות מנגנוני הממשל של המדינה המודרנית במאה ה-19. הפיקוח של המדינה על ההורות התבסס על היגיון פשוט. הילדים נתפשו כהון האנושי של המדינה וכמקור כוחה העתידי; ההורים נתפשו כמי שממונים על טיפוח ההון האנושי הזה, וכך כזרוע הארוכה של המדינה.

כדי להבטיח שהפוטנציאל הגלום בילדים ימומש במלואו צריך היה לפקח על ההורים כדי להבטיח שיגדלו כיאות את ילדיהם. יותר מכך, כדי להבטיח שהורים יגדלו ילדים תקינים צריך היה לאמנם לנהוג כהורים תקינים. המשמוע של ההורות, "משמוע" מלשון משמעת, הוא אפוא חלק אינטגרלי מן ההיסטוריה של המדינה הליברלית; וכל מי שנקלעה אי פעם לתחנת טיפת חלב יודעת עד כמה הוא גם חלק בלתי נפרד מן ההווה שלה.

עם זאת, נדמה שהאימוץ הסגור, ובעיקר העובדה שמודל האימוץ הזה הפך למדיניות המועדפת על שירותי האימוץ בישראל, אינם מתיישבים עם המאמץ לתקן ולשפר את ההורות. אימוץ סגור הוא צעד קיצוני, שכמו מצהיר: את ההורים הכושלים האלה, ההורים המולידים, אי אפשר לתקן, אותם אין טעם לאמן מחדש.

איך אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה המדינה, ועוד יותר מכך המומחים הפועלים בשירותה, מוותרים על אפשרות התיקון של הקשר המשפחתי ושל מי שנתפשים כהורים לא ראויים? איך אפשר להבין, מנקודת המבט של המערכת ושל האתוס של ההנדסה החברתית שמושרש בה, את הנטייה שלא למשמע? כדי להבין את המשמעות הפוליטית של האימוץ הסגור צריך לקרוא אותו כחלק מסיפור רחב יותר הקשור לשינוי שחל במעמדם של מה שמישל פוקו כינה "מנגנוני המשמעת" בזמן הזה.

למנגנונים הללו הייתה ויש עדיין יומרה שיקומית: להפוך את העבריין לנתין שומר חוק, את התלמיד הסורר לאזרח בעל מיומנויות חשיבה אלמנטאריות, את נזקקי הסעד לעניים עובדים. הם הקיפו ועודם מקיפים מערך רחב של מוסדות ושל מומחים המשקיעים עבודה רבה ומתמשכת בעיצוב מחדש של אנשים. אולם בעידן הניאו-ליברלי מופיעה לצד המאמץ הזה, הבעייתי לכעצמו, לעצב מחדש את הנטיות של מי שנתפשים כסוטים מן הנורמה מגמה שונה. ההתערבות המתקנת והמתקננת כבר אינה עומדת בראש סדר העדיפויות: ההרחקה מועדפת לא פעם על פניה כדרך להתמודד עם מי שנתפשים כ"גורמי סיכון".

בתנאים הללו, המשמוע הופך במידה רבה לפריבילגיה. ה- supermax, מתקן או אגף כליאה הרמטי שבו כולאים אנשים בבידוד למשך שנים ללא פעילות שיקומית או קשר חברתי של ממש, הוא דוגמא אחת למגמה הזו. מאז סוף שנות ה-70 נעשה בארה"ב שימוש גדל ועולה בצורת כליאה זו, שמרחיקה ומבודדת את מי שנתפשים כאסירים מסוכנים מבלי להתיימר לעצב מחדש את אישיותם. מטרתו של ה-supermax הוא להגן על החברה מבלי לתקנ/ן את הפרט; בכך הוא שונה מאוד מבית הכלא המודרני, ששימש כמוסד המרכזי שבו תיקנו ותיקננו נתינים שחטאו.

כשחושבים על האימוץ הסגור לא רק כפתרון לבעיה נקודתית אלא כביטוי לתפישה כללית יותר של כוח, קשה להתחמק מנקודות הדימיון בינו לבין תפישות הפוכות כביכול של יחסי הורים וילדים. באגפים מסוימים של המעמד הבינוני בישראל, ומן הסתם גם במקומות אחרים בעולם, ההורות נחשבת בשנים האחרונות כערוץ למימוש עצמי. פולחן ההורות הזה, לצד חשד מוצדק במה שהמומחים יודעים לספר על הדרכים הנכונות לגדל ילדים, גורם להורים להפוך למומחים מטעם עצמם בגידול ילדיהם: לצבור ידע הנוגע להתערבויות רפואיות קונבנציונליות ואלטרנטיביות, להקים גני ילדים ובתי ספר בניהול הורים ולצרוך עצות תרפויטיות מיוזמתם. המדינה סובלת בקושי את ההימנעות מחיסונים ומגיבה באופן אמביוולנטי על הופעת מוסדות החינוך הפרטיים.

אך בעקיפין, ההגדלה הזו של מרחב האחריות ההורי עושה למדינה שירות חשוב: התגייסותם של ההורים לפתח מומחיות הורית ושיקול דעת עצמאי שיאפשרו להם להחליט בעצמם בכל מקרה ומקרה כיצד נכון לפעול כדי להבטיח את טובת ילדיהם מאפשרת למדינה לסגת ולהצטמצם, ומייתרת הן את ההשקעה הכלכלית והן את ההשקעה הפוליטית הכרוכה בפיקוח רציף על יחסי ההורות.

קבלת האחריות על ידי ההורים מאפשרת למדינה לווסת את יחסי ההורות מרחוק, מבלי לפקח עליהם באופן הדוק ויומיומי. ההרחקה הענישתית של ההורים המולידים הנתפשים כהורים כושלים, שמאסס מראה כי יש לה ממד אתני ומעמדי מובהק, ממלאת פונקציה דומה: היא מקדמת את מה שנתפש כמודל המשפחתי הרצוי מבלי לשאת בעלויות הכרוכות בהתערבות יקרה ומחייבת של המדינה בפיקוח על ובסיוע למשפחות פגיעות.

כמשתמע מכותרת המשנה שלו, "בשם טובת הילד" מבקש להשיב אל הדיון באימוץ את האובדן שנגרם לילדים המנותקים מהוריהם המולידים, לעתים קרובות שלא לצורך. אך הספר אינו עוסק במישרין בחווית האובדן; לא מדובר במחקר פסיכולוגי כי אם בעדות מוסרית ופוליטית, העוסקת בראש וראשונה במה שמוצג כעוול, ורק בעקיפין באובדן עצמו.

עדי אופיר, שתורת המוסר שפיתח בספרו "לשון לרע" היא אחד ממקורות ההשראה של מאסס, טען שעוול מתקיים במקום שמתקיימים אובדן או סבל שאינם נמנעים למרות שניתן למנוע או לצמצם אותם. אובדן וסבל, לגישתו, הם ממדים בלתי ניתנים למחיקה של הקיום האנושי. אך אובדן וסבל הופכים, או לפחות אמורים להפוך, לבעיה מוסרית ופוליטית כאשר ניתן לפעול באופן חברתי על מנת לצמצם או למנוע אותם, וחרף זאת אין עושים כן.

לעתים קרובות, מה שאופיר מכנה "המיותרות של הרעות" נותרת בעינה בשל העיוורון הממוסד לאובדן ולסבל. הרעות מונצחות בשל העובדה שמיני שיח, דפוסי מחשבה אידיאולוגיים ופרקטיקות מקצועניות שיש להן השפעה מכרעת על תפישת המציאות של החברה אינם מאפשרים לאובדן ולסבל לבוא לידי ביטוי. אובדן וסבל שלא ניתן לבטאם מהווים, במונחיו של אופיר, עוולה; העוולה, במובנה זה, היא המנגנון שמנציח את העוול ומונע את עקירתו.

ספרה של מאסס חותר להעיד על עוול על מנת לשבש את מיסודו לכדי עוולה. טענתה המרכזית היא שאת האובדן הנגרם לילדים הנמסרים לאימוץ סגור ניתן למנוע; שלא מדובר באובדן הכרחי; שהאובדן הזה משתכפל, ואפשרות צמצומו נמנעת, בשל ראיית עולם מקצוענית העיוורת לחלוטין לדבר קיומו של האובדן בשל הנחות היסוד המדעיות והמוסריות שעל בסיסן היא פועלת.

בכך הוא חובר למסורת אמיצה של עדים ושל עדויות, המבקשים להצביע על רעות לא הכרחיות ולחשוף את מנגנוני ההשתקה שמאפשרים את שיעתוקן.

קישורים:

כישלון קונספציית האימוץ הסגור – סיפור ילדותה ונעוריה של דלית

הפוסט נערך בסיוע לשכת רווחה גבעתיים – לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח

פקידי הרווחה משווקים את מוסד האימוץ בפנטזיות של הצלחות ואושר, אך נמנעים מלדווח לציבור נתונים כמותיים כגון כמה אימוצים כשלו, מה עלה בגורל הילדים שננטשו ע"י המאמצים, ומה עלה בגורל ההורים המולידים שילדיהם נלקחו מהם בכפייה. בפועל מוסד האימוץ הסגור נכשל לחלוטין, ופוגע קשות בגופם ונפשם של הילדים והוריהם.

להלן ציטוט מהספר "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של ד"ר מילי מאסס. הציטוט מספר את סיפורה של דלית שנשלחה לאימוץ בילדותה, ומאמציה זנחו אותה והתעללו בה. רשויות הרווחה הפקירו אותה בפנימיות, וכשהרתה החליטו לחטוף את תינוקה לאימוץ טרם שנולד.
.
רעות איש שלום – הסרט


.
ילדותה ונעוריה של דלית

סיפור ילדותה של דלית נודע לי מפיה לאחר שמוניתי על ידי בית המשפט כמומחית מטעמה, והוא יובא כאן ברצף כרונולוגי, כפי ששחזרתי אותו, ולא על פי הרצף שבו הוא נחשף בפניי בעת מעורבותי בהליך המשפטי.

דלית אומצה כשהייתה בת שנה ושלשה חודשים. על נסיבות אימוצה לא ידעה אלא שאמה הייתה מכורה לסמים. לדבריה היא לא ידעה היכן שהתה עד שאומצה. בין שאמה מסרה אותה לאימוץ לבין שנלקחה ללא הסכמת האם, ברור שאימוצה נעשה בשם עיקרון טובת הילד, כדי להעניק לה משפחה. הוריה המאמצים גידלו עוד ילד מאומץ, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים. בהיותה בכיתה א' סיפרה להוריה שילדי הכיתה לועגים לה שהיא מאומצת. הוריה המאמצים יעצו לה לענות לילדים שלהם יש משפחה אחת ואילו לה יש שתיים, ולעומת הילדים האחרים, היא נבחרה על ידי הוריה. לימים שימש הסבר זה מקור להרגשת אשמה של דלית על כך שהכזיבה את הציפיות שהוריה תלו בה.

דלית הרגישה תמיד שסבתה, אם אביה המאמץ, אהבה אותה באמת. הסבתא התגוררה בביתם. היא נהגה להגיע לגן הילדים ולהתבונן בה בעת ששיחקה, וכשדלית גדלה ולמדה בבית הספר, שהיה מול ביתם, הייתה הסבתא יוצאת למרפסת ומנופפת לה לשלום בזמן ההפסקות. היא הרגישה שגם אביה אהב אותה והעדיף אותה על פני אחיה, לעומת אמה שהעדיפה את האח; האב נהג לטייל עמה בגן החיות, ובחופשות מבית הספר התיר לה לבוא עמו למקום עבודתו. ועם זאת הקשר המיוחד היה עם סבתה.

לדבריה, בהיותה בת תשע הגיעה לבית הספר כשהיא חבולה והתברר שאמה מכה אותה. אביה ידע על כך וניסה לפצות אותה. כעבור שנה וצי לערך נערך לדלית אבחון פסיכולוגי ונמצא שהיא סובלת מלקות למידה. אמנם הומלץ על דרכי טיפול, כולל טיפול משפחתי, אך מסיפורה של דלית קשה להבין אם ההמלצות יושמו. כל אותה תקופה ההכאות לא פסקו ואחיה המאומץ החל לקיים עמה מגע מיני, לטענתה. היא לא סיפרה על כך לאיש. פעם אחת סיפרה לאמה שאחיה מישש אותה, אך האם לא האמינה לה, ולכן לא הוסיפה לדבר על כך ורק כעסה על הוריה כשיצאו מן הבית בערבים והשאירו אותה לבדה עם אחיה. רק עובדת סוציאלית אחת הבינה שאחיה מתעלל בה, משום שכאשר ציירה את בני משפחתה סימנה "איקס" על דמותו, אך כשנאמר לה שיש להגיש תלונה במשטרה הכחישה את הדבר והפסיקה את פגישותיה עם העובדת הסוציאלית. מאחר שההתעללות אירעה בתוך המשפחה היא התביישה ולא ראתה במעשה משום אונס.

בראייה לאחור מיקמה דלית את הקרע ביחסיה עם הוריה המאמצים במותה של הסבתא. בהיותה כבת 12 חזרה מבית הספר וראתה ברחוב מודעות אבל שהצליחה לקרוא בקושי.

לבסוף ניחשה שסבתה נפטרה ואת הלוויה כבר איחרה. שבועיים אחר כך נערכה חגיגת בת המצווה שלה לחברותיה, ובתום המסיבה היא חשבה שעכשיו לאיש לא איכפת ממנה והחלה להתחבא בחדר המדרגות כדי לראות אם מחפשים אחריה.

אביה חיפש אותה כמה פעמים ולבסוף התייאש. במילותיה של דלית, והיא ברחה לבית חברתה והחלה לשוטט ברחובות.

לאחר שבועות אחדים של שוטטות ומעשי עבריינות העבירו אותה רשויות הרווחה, בצו בית משפט לנוער, למסגרת קלט ומיון, ומשם נשלחה למעון לעברייניות צעירות. בסך הכל שהתה שלוש שנים וחצי במסגרות אלו.

נוכחותם של ההורים המאמצים בחייה באותה תקופה נזכרה מעט מאוד בסיפורה ודומה שלפחות בהרגשתה הם יצאו מן התמונה בשלב זה של חייה.

דלית נבהלה ממה שראתה באותם מוסדות – בין היתר, מעשי אלימות ונסיונות התאבדות – והשהייה בהם הביאה להתדרדרותה, שכן לדבריה, ציות לנורמות ההתנהגות העבריינית הוא תנאי להישרדות במסגרות הללו. נערה שאינה מצייתת לנורמות אלו חייבת לשרת את הנערות שרכשו להן מעמד של מנהיגות. מאחר ש"עשתה בלגנים", כדבריה, היה עליה להישאר ב"אגף המוגן" במשך כל תקופת שהייתה במעון – לעומת נערות אחרות, השוהות באגף זה שבועות או חודשים ספורים לכל היותר. אך לדעתה, השהייה באגף תרמה להסתגלותה למוסד ולהתקדמותה. …

בהיותה בת 16 פקע צו בית המשפט ודלית שוחררה מן המעון והחלה לשוטט ברובע שבו מתגוררים בני המיעוטים. היא התרועעה בעיקר איתם, החלה לצרוך סמים ונשלחה למוסד גמילה. שם פגשה לראשונה מכורים לסמים קשים ונתקלה במצבי "קריז", וכעבור תקופה קצרה ברחה מן המוסד, מחשש שגם היא תתדרדר למצבים כאלה. בפגישה עם עובדת סוציאלית ביטאה דלית געגועים לתקופה שבה שהתה במעון לעברייניות צעירות, ולפיכך היא הוחזרה לשם. מאחר שהפעם נקלטה מרצונה לא הוטלו מגבלות על מעשיה והיא פרעה כל נוהל. בשל כך נשלחה כלעומת שבאה וחזרה לרחובות. בעקבות חשדות בלתי מבוססים על מעורבות כביכול בפשע הגיעה המשטרה לבית הוריה המאמצים. היא אמנם זוכתה מכל אשמה, אך אביה לא סלח לה על ה"בושה" שנגרמה לו, ודלית, בספרה על תקופה זאת בחייה, הצדיקה אותו: "הם עשו לי טובה בכך שאימצו אותי, ואני החזרתי להם רעה".
כשפגשתי אותה שנתיים לאחר מכן, עדיין הצרה על כך שפגעה באביה. את סירובם של הוריה המאמצים לקיים איתה כל קשר קיבלה בצידוק הדין ואישוש ההרגשה שליוותה אותה מאז ילדותה – ההרגשה שהיא איננה חשובה להם באמת.

תפיסת האימוץ כ"טובה" מצד ההורים המאמצים מעידה אולי יותר יותר מכל על כישלון האימוץ, שהרי השייכות למשפחה המאמצת היא תכליתו של האימוץ הסגור, המנתק כליל בין המאומץ לבין הוריו מולידיו. ילדים מאומצים שאינם שייכים למשפחה המאמצת, או שאינם גדלים בה, נעשקים פעמיים – פעם אחת בהדרתם ממשפחתם המולידה ומן השייכות הייחוסית שלהם, ופעם שנייה כשהם רואים את עצמם מודרים מן המשפחה המאמצת.

מימוש עיקרון טובת הילד

הניסיון להגן על דלית באמצעות אימוץ נכשל. קשה למנוע כישלונות באימוץ, שהרי בחירת המשפחה המאמצת נעשית במעין מצבי הדמיה, לפני שידוע מי הילד שיימסר לידי המשפחה. …
כשברחה מן הבית, בטענה שסבלה מהתעללות פיזית מידי אמה המאמצת, היה על המדינה לבדוק מהי הדרך הטובה ביותר להגן עליה. אך לא כך היה. כעבור שנים אחדות, כשדלית כבר הייתה אם בעצמה, אמר בית המשפט לענייני משפחה, שקיבל גרסתה בדבר יחסה של האם המאמצת אליה:
"חמור מזה, לא נעשה דבר, גם לאחר היוודע כשלון האימוץ, לתת לה משפחה מאמצת אחרת או משפחה אומנת: שירותי הרווחה הסתפקו בהעברתה למוסדות, בהם נחשפה מטבע הדברים עם בעיות התנהגות או מרקע קשה, ולאוכלוסייה מגוונת של עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פקידי סעד וקציני מבחן. עיון במסמכים שהוגשו בפני מציין, מלבד פסיכולוגים שנתבקשו לעשות הערכות מפעם לפעם: [השופט נקב בשמותיהם של תשעה בעלי מקצוע] שירותי הרווחה גם לא פעלו למנות למשיבה אפוטרופוס נוסף על ההורים המאמצים, ובהליכים לפי חוק הנוער לא ראו לנכון למנות ידיד".

קישורים:

השיטות הבזויות של פקידי סעד מאבחנים ומטפלים מטעם הרווחה לניתוק ילדים ממשפחותיהם – השירות למען הילד

תודות למנהלי אתר לשכת רווחה גבעתיים – לשכת רווחה רמת גן – מידעון לאזרח בהכנת הפוסט
משנת 1987 משמשת מילי מאסס מדי פעם כעדה מומחית בהליכים משפטיים הדנים בבקשות של המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ ללא הסכמת הוריהם, בעילה שההורים אינם יכולים לגדל את ילדיהם.
במהלך מילוי תפקידה, שעיקרו הערכת יכולתם של ההורים לגדל את ילדיהם, נחשפה מאסס לשיטות פעולה של פקידי סעד, מאבחנים ומטפלים, יועצים משפטיים מטעם הרווחה בעלת תקציבים ומשאבים ללא הגבלה אל מול משפחה מוחלשת הנאבקת לשמור על שלמותה. בספרה "בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ" מתארת מילי מאסס את השתלשלותם של דיונים משפטיים בבקשת המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ, מאחר שלטענת מערכת האימוץ הוריהם לא מסוגלים לגדלם

להלן ציטוטים מתוך ספרה של מאסס המתארים את שיטות פקידי סעד לחוק האימוץ, מאבחנים ומטפלים מטעם הרווחה לניתוק ילדים ממשפחת זיו (כל השמות בדויים) – הערות מנהל האתר בצבע אדום.

רשויות הרווחה מנתקים ילדים מהוריהם כדי להוכיח אי מסוגלות הורים
בדיון המשפטי בעניינה של משפחת זיו נחשף המהלך היוצר קשר הכרחי בין המשמעות המפלילה המתלווה למונח "היעדר מסוגלות הורית" לבין ניתוק ילדים מהוריהם. הפסיכולוג שטיפל בילדים בבית הילדים העיד: "היה אירוע ביום הולדת של המון צעקות וקללות. זה היה אחד הביקורים המזוויעים שעברתי בבית הילדים. שמשפחה שלמה באה לחגוג יום הולדת עם עוגה גדולה וכל המשפחה מתעסקת בצעקות ואיומים אבל אף אחד מהם לא הצליח להתארגן ולחגוג לו במאומה. ומי שר לו שיר יום הולדת זה רק אני". באירוע אחר, סיפר הפסיכולוג, האם קיללה אותו קללות עסיסיות ואיימה עליו: "אתה מת מסומם, נמצא אותך, יש לי חברים במקום שאתה גר".

פקידת האימוץ מוסרת לאמא שילדיה ישלחו לאימוץ טרם פגישתה עם ילדיה
לשאלת באת כוח האם אּם ידוע לו שלפני הביקור האלים השני שוחחה פקידת האימוץ עם האם והסבתא ואמרה להן שהילדים יילקחו לאימוץ, שלל הפסיכולוג את סמיכות המקרים שעליה העידה קודם לכן פקידת האימוץ. אולם גם אם האירוע לא התקיים באותה עת, אין מחלוקת על העובדה שהודעה כזו נמסרה לאם לפני אחד מביקוריה – עיתוי המעיד, לכל הפחות, על חוסר כל רגישות למצבה לפני פגישתה עם ילדיה. על ביקור אחר שהפסיכולוג דיווח עליו סיפרה הסבתא בתצהיר שהוגש לבית המשפט.

הפסיכולוג המטפל משתיק את הילדים שלא יביעו את רצונם לחזור הביתה
לדבריה, בנה בן ה- 11, אחי האם, שהצטרף לביקור, שאל את יצחק אם ברצונו לחזור הביתה, אך הפסיכולוג השתיק אותו ואמר "אף אחד לא מדבר על הבית", ואז פניתי לפסיכולוג ואמרתי לו: "למה אתה אומר שהוא לא רוצה הביתה", ואז הפסיכולוג תפס את הילדים ואחז אותם בחוזקה ולא נתן לנו לתקשר עם הילדים, ואז הילדים החלו לפרוץ בבכי ואני התרשמתי שהילדים רוצים לבוא הביתה והפסיכולוג לא מאפשר להם….

לבית המשפט נודע על שני אירועים נוספים שהיו כרוכים באלימות מצד המשפחה. אירוע אחד התרחש בלשכת הרווחה במקום מגורי האם: האם הגיעה לשיחה שבה היתה אמורה לשמוע על תוכניות השירות למען הילד בנוגע לילדיה, אך מאחר שלא הייתה בידי עובדות הלשכה תשובות ברורות התפצה האם בצעקות. בעקבות זאת הוזמנה משטרה והוגשה תלונה.

אירוע נוסף התחולל בעקבות פגישה שבה הובהרה לאם הכוונה לפנות לבית המשפט כדי לבקש להכריז על ילדיה בני אימוץ. זמן קצר לאחר הפגישה התקבלה שיחה בביתה של פקידת האימוץ ובמהלכה איימו עליה כי "יתקעו לה כדור בראש". פקידת האימוץ הגישה תלונה במשטרה, אך, כדברי בית המשפט: "ודוק: לא נאמר מי איים, באיזה הקשר, כיצד נקשר מי מהמשיבים לשיחת הטלפון, ומה היו תוצאות חקירת המשטרה".

פקידי הסעד מובילים את ההליך השיפוטי בדרכים עקלקלות
בהסתמכן על אירועים אלה טענו פקידות האימוץ ששני ההורים אלימים, וכדי לגונן על העדים מטעם המדינה הוגשה לבית המשפט בקשה "להורות כי עדויותיהם של פקידות סעד ומומחים שהגישו חוות דעת, תסקירים או תצהירים (מטעם המדינה) יישמעו ללא נוכחות המשיבים (ההורים) ושלא ימסרו למשיבים מועדי הדיון בהם יעידו כותבי המסמכים האמורים, כי המסמכים ואף פרוטוקול החקירה שלהם יהיו חסויים בפני המשיבים וכי ייאסר על בא כח המשיבים לגלות להם פרט כלשהו העלול להביא לזיהוי כותבי המסמכים האמורים!…".

מאחר שהאב היה נתון במעצר ורק האם הופיעה לדיונים, התייחסה הבקשה בעיקר אליה. על טענות אלו נאמר בפסק הדין:
מבלי לגרוע במאומה מהחומרה שיש לייחס לאלימות כלשהי, אם מביאים בחשבון את דרך הוצאתם של הקטינים מרשות הוריהם, העובדה שהם הוחזקו במשך תקופה ארוכה כל כך בבית מעבר מרוחק מבית הוריהם, ללא אפשרויות ביקור סבירות וללא שניתן להם דיווח כלשהו לגבי הצפוי בהמשך הדרך, אין פלא שחוסר האונים, התסכול, חוסר הוודאות והחרדה נתנו את אותותיהם גם בדרך של התפרצויות זעם. דא עקא, במקום לפשפש במה שנעשה, בחרו פקידי הסעד לחוק האימוץ לנסח תסקיר מוגזם ומגמתי ולהגיש בקשה יוצאת דופן – שמא כדי לסחוף גם את בית המשפט לדרך העקלקלה בה הובלו העניינים כבר מההתחלה.

איום גלום בהתערבותן של פקידות האימוץ
לא היה זה המקרה היחיד שבו נוכחתי בהשלכת האיום, הגלום בעצם התערבותן של פקידות האימוץ, על ההורים. במקרה אחר, אלימותו של אב כפי פקידת אימוץ הוצגה לבית המשפט כהנמקה לטענה שאין לאפשר לו לבקר את בתו. (אמצ 34/97 הי"מ נ' פלונית ואח', תק-מש 99(2) 121 (1999).

הבת, רויטל, נלקחה מידי אמה מיד עם לידתה; לאביה נודע על קיומה רק במהלך הדיון בבקשת המדינה להכריז עליה בת אימוץ משום שאין ביכולתה של האם לגדלה. רויטל שהתה אצל משפחה אומנת חסויה, שאליה הועברה על ידי השירות למען הילד, ואביה נפגש עמה בקביעות במשרדי השירות. כאשר רויטל היתה בת שבעה חודשים ראיתי אותה לצורך הערכת יכולתו של אביה לגדלה בביתו.

פקידות הרווחה מטייחות התעללות והזנחה בתינוקת במשפחת אומנה
בחוות הדעת שהגשתי לבית המשפט כתבתי שמצבה של התינוקת מעיד על שעות רבות של שכיבה על הגב ללא ניע, באחורי ראשה היתה קרחת והפיגור בהתפתחותה בלט לעין: רויטל היתה פסיבית לגמרי, היא התבוננה בפנים שמולה אך לא עקבה אחריהם בעיניה, כשנשמט מידה צעצוע לא עקבה אחריו, וכשהוגש לה, לא הושיטה אליו את ידה (ראו, Selma Fraiberg: "Intervention in Infancy: A Program for Blind Infants". Journal of the American Academy of Child Psychiatry 10 (1971): 381-405: Sally Provence and Rose C. Lipton, Infants in Institutions, New York: International Universities Press, 1962).

חודשים מספר לאחר מכן הגיש השירות למען הילד בקשה לבית המשפט להשתמש בסמכותו לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסית, התשכ"ב-1962, ולאשר ניתוח השתלת עור בירכה של רויטל: מים רותחים נשפכו עליה בבית המשפחה האומנת וגרמו לה כוויות קשות. התקרית הוגדרה כתאונה.

רויטל נשארה בטיפולה של אותה משפחה ולא נפתחה כל חקירה על ידי גורם חיצוני. להגדרת המקרה כתאונה, למרות האזהרה שהיתה מובלעת בתיאור סימני ההזנחה שעליהם הצבעתי חודשים קודם לכן, נוספה הדרך שבה השליכו פקידות האימוץ על האב את הפגיעה שהיתה גלומה בעצם הזנחתה של רויטל.

מידור האבא וההיגיון הרקוב של שירותי הרווחה
במשך שבועות אחדים לא הותר לאב לראות את ירכה החבושה של בתו בעת ביקוריו, וכשהוסרה התחבושת הוא הזדעזע למראה הירך המעוותת וצעק: "זה מה שהכי טוב לילדה?" – שהרי זו ההנמקה שניתנה לו לכך שהילדה איננה נמסרת לחזקתו. פקידת האימוץ עזבה את החדר, וכשחזרה ניסתה להרים את התינוקת הדף האב את ידה.

בביקור הבא צפו בו, לדבריו, מאחורי מראה חד סטרית והציבו אדם שישמור עליו. לביקור שלאחר מכן נבצר ממנו להגיע, וכשטלפון כדי לבטלו נשאל כיצד הוא חושב שיוכל לגדל את בתו אם איננו מסוגל לקיים את ביקוריו אצלה. בשלב זה איים האב על פקידת האימוץ ואמר שיהרוג אותה.

פקידות הסעד משפילות ומבזות את האבא
על כן נאסר עליו להיפגש עם בתו. כדי להעביר את רוע הגזרה כתב האב מכתב לבית המשפט ובו תיאר את שרשרת האירועים והתנצל לפני פקידת האימוץ על האיום שהשמיע כלפיה. הוא יחס את התנהגותו התוקפנית להרגשת ההשפלה והנרדפות שחש לנוכח יחסן של פקידות האימוץ כלפיו ולצער העמוק למראה הנזק שנגרם לבתו, והבטיח שאין ולא היתה לו כל כוונה לממש את איומיו. הסיפור מתאר אב שעומד לפני ירכה הפגועה של בתו הפצועה וזועק מעוצמת הכאב.

איש מעובדי השירות למען הילד איננו מציע מילות נחמה או הרגעה שיש בהן כדי לבטא הכרה ברגשותיו של האב ואולי אף להודות באחריותו של השירות לפגיעה הקשה בתינוקת.

שירותי הרווחה מציגות דאגת אבא לבתו התינוקת כתוקפנות
האב מוצג כתוקף, כמי שיש להדוף את טענותיו ולהתגונן מפניו, וכשהדבר מעורר את זעמו והוא מאיים על פקידת האימוץ, השיטה מוכתרת בהצלחה: האב אכן מתנהג בצורה אלימה ומאיימת ובית המשפט מורה להפסיק את ביקוריו אצל בתו.

שירותי הרווחה מעלילים על הורים כתוקפנים כדי למדר אותם מהליך שיפטי גורלי לילדיהם
לא כך היה במקרה של ילדי משפחת זיו. הבקשה לקיים את הדיון בלא נוכחות ההורים לא נענתה על ידי בית המשפט, וזו לשון ההנמקה:

אכן אין צורך להכביר מילים לעניין החומרה שבה רואה בית המשפט תקיפה של עובדי ציבור ולענין זכותם להעיד בבית המשפט באופן חופשי ללא חשש ופחד, זכות שחובתו של בית המשפט להגן עליה מכל משמר.
מנגד עומדת זכותם של המשיבים, בעלי דין שמבקשים לקחת מהם את היקר להם מכל – לשלול מהם את הורותם על ילדיהם לצמיתות, להיות נוכחים בדיון ושענינם יוצג בפני בית המשפט בצורה המיטבית!… זכותו של בעל דין להיות נוכח בדיונים בענינו הינה זכות יסוד חוקתית!… זהו אינטרס ציבורי של בית המשפט להגן עליו.

לפיכך, משנטען כי זכות זו מתנגשת עם זכותם של עדים לשלומם ובטחונם נקבעו בהחלטה הסדרים מיוחדים לשמיעת העדויות.

בית המשפט הסכים שהעדים יופיעו מאחורי פרגוד, אולם הפרגוד הוסר במהלך הדיונים. הנימוק לכך הובא בפסק הדין:

האם הצטנפה בפינת האולם ודי היה להתבונן באופן ישיבתה ובחוסר האונים ששידרה כדי להיווכח שלא הפחד מנוכחותה הוליד את הבקשה יוצאת הדופן.

גם העדים שעלו לדוכן בזה אחר זה העידו כי מדובר באשה פסיבית, שקטה ומאופקת, כי אין הם חוששים ממנה וכי לא טענו כך בשלב כלשהו!… בהסתכלות לאחור קשה להשתחרר מן הרושם כי הבקשה האמורה נועדה בעיקר לצורך דרמטיזציה ויצירת הדה-לגיטימציה לגבי המשיבים שתעמידם במצב נחות וקשה כבר מלכתחילה.

ואמנם נדרשה דרמטיזציה כדי לשכנע את בית המשפט בנכונותה של עמדת השירות למען הילד, לפיה לילדים צפויה סכנה אם יוחזרו לאמם.

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה טען שהבקשה להכריז על הילדים בני אימוץ הוגשה על דעת כל שירותי הרווחה שהיו מעורבים בפרשת האימוץ. נסיונו להפגין עמדה אחידה הנחה את הדרך שבה יצג את עמדת המדינה.

יועץ משפטי לרווחה מציג בעלי מקצוע כעדים עוינים כשחוות דעתם אינם כדעתו
כך, למשל, מנהלת מחלקת הרווחה במקום מגורי האם, שהוזמנה להעיד מטעמו, הסבירה בעדותה את תוכניתה של המחלקה, שנועדה לוודא שהחזרת הילדים לרשות האם תלווה ברשת ביטחון.

למשמע דברים אלה ביקש בא כוח היועץ המשפטי לממשלה להכריז עליה כעל עדה עוינת, וב תשובה על התמיהה הגלויה שביטאה השופטת ענה: "…לא הייתי יכול לצפות מראש מה העדה תאמר היום. לאור התוכן של העדות שלה היום יש מקום להכריז עליה עדה עוינת לצורך חקירה יותר רחבה".

רשויות הרווחה נוקטים מדיניות מכוונת לדיכוי שירותים בקהילה כדי להוציא ילדים מהבית ולאימוץ סגור
העדה אף סיפרה על דיון בוועדה העליונה, שהמקרה הובא לפניה במטרה ליישב את המחלוקת שבין מחלקת הרווחה המקומית לבין השירות למען הילד בדבר אימוצם של ילדי משפחת זיו:
"הדיון היה סוער, היה בטונדה גבוהה מאוד… שמעתי הערה שאם יהיו תוכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ".

"ובכך לא היה די", ממשיך פסק הדין.

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה מסר לבית המשפט תיקים שהועלמו ממנו פרוטוקולים האמורים לסייע למשפחה ושלמותה
כשהורה בית המשפט שכל החומר המתייחס למשפחת זיו המצוי בתיק לשכת הרווחה במקום מגורי האם יועמד לעיונם של עורכי הדין של ההורים, הוברר כי:
"בא כח המבקש (השירות למען הילד) עשה דין לעצמו. הוא הגיש העתק תיק הרווחה (מהלשכה במקום מגורי האם) תוך שהועלמו ממנו פרוטוקולים של שני דיונים שנערכו בענין הקטינים… משקובלו המסמכים הוברר כי לא ב"תרשומת פנימית" מדובר ולא ב"מכתב בין עורך דין ללקוח", אלא בפרוטוקול של דיונים שקוימו בשירות למען הילד ביחד עם עובדים סוציאליים (במקום מגורי האם), עובדי בית הילדים וכן בא כח היועץ המשפטי לממשלה… בא כח היועץ המשפטי לממשלה צירף לבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ פרוטוקולים לא עדכניים, בהנחה – כך נראה – שלא יתגלה כי הפרוטוקולים של אותם דיונים ממש שהתקיימו במועדים מאוחרים יותר – מצביעים על מצב שונה בתכלית".

בפרוטוקולים שהועלמו נרשמו התנגדויותיהן של עובדות לשכת הרווחה במקום מגורי האם להגשת הבקשה להכריז על הילדים בני אימוץ. התנהלותו של בא כח היועץ המשפטי לממשלה בתיק זה גררה החלטה מיוחדת של השופטת, המתריעה מפני מצב של היעדר הגנה לילדים הגלום בייצוג בלתי הולם מצד המדינה:

"צר לי שזו היא עמדת בא כח היועץ המשפטי לממשלה. לפחות בשניים שונים תיקי האימוץ מתיקים אזרחיים רגילים המונחים לפתחו של בית המשפט. כאן המבקש הוא היועץ המשפטי לממשלה וכאן מאפשר החוק המצאת מסמכים על ידי המבקש הכוללים גם מסמכים שאינם קבילים בבית משפט אזרחי רגיל ובמשמע מצורפים לבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ תסקירים המכילים עדויות שמיעה, התרשמויות וכן מסמכים שעל פניהם לא תמיד ניתן לברר מי כתב אותם, מה היו נסיבות כתיבתם, מה היו המניעים שמאחורי הכתיבה, האם היו מניעים אלו כשמדובר בהליך שאמור להיות ההליך שתוצאתו הינה התוצאה הקשה ביותר במסגרת ההליכים שבית המשפט מצווה להכריע בהם.
ההנחה שבבסיס האפשרות הזאת היתה שאמנם כשמוגשת הבקשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על ידי גוף אינטרסנטי כלשהו הרי ששיקוליה יהיו שיקולים טהורים. לא זאת אלא שתפקידו הינו להאיר את עיני בית המשפט ולהביא בפניו את מכלול החומר על ההתלבטויות, על השיקולים לכאן ולכאן, על מנת שיהיה בפני בית המשפט להכריע במחלוקת הקשה העומדת בפניו בהסתמך על התמונה המלאה של המצב.
אינני סבורה שתפקידו של היועץ המשפטי מצטמצם בהבאת עמדתו של השירות למען הילד בלבד ואם אמנם קיימת מחלוקת בשאלה גורלית שכזו, קשה לצפות שהמשיבים שהינם ההורים הביולוגיים יפעלו כשידיהם כבולות כשמצד שני יהיה מונח חומר שיכול שיש בו כדי להביא בפני בית המשפט שיקולים לטובתם וחומר זה יהיה חסוי מבית המשפט מתוך שיקולים צרים של הצד שכנגד".

היועץ המשפטי מייצג את המאמצים במקום לייצג את האינטרס הציבורי
ייצוג המדינה באמצעות הלשכה המשפטית של משרד הרווחה שנמצאת בקשרי עבודה הדוקים עם פקידות האימוץ, ולא על ידי פרקליטות המדינה, כנהוג בנוגע למשרדי ממשלה אחרים (ראו החלטתו של השופט דרורי, ע"מ 707/05 הי"מ נ' אב לא ידוע, פסקה 6 (לא פורסם), נמצא במאגר נבו (ניתן ב- 14.4.2005); "אין כאן מקום להאריך, אך לא אוכל לסיים את חוות דעתי מבלי להביע עמדה , אם כי באופן ראשוני, ביחס לדרך של ייצוג עמדת המערער בתיק זה. המערער על פי שמו, היועץ המשפטי לממשלה, אמור לשקף את אינטרס הציבור כולו, בעוד שבערעור זה ניתן היה, ללא קושי רב, להבחין כי היתה העדפה ברורה של ההורים הפוטנציאליים לאימוץ, כולל הערכות עתידיות לגבי היקף האימוצים, שהשפיעו על הטיעון של ב"כ המערער, וזאת במקום לשקול את הזכויות הבסיסיות של ההורים, ובמקרה זה של האבות שאינם ידועים, אך ניתנים לאתור. יהיו דברים קצרים אלה מעין "הערת אזהרה" אשר ייתכן ויהיה מקום בעתיד לפתחה לכללים מעשיים בדבר הגורם המייצג את אינטרס הציבור במקרים כגון דא, כאשר לשירות למען הילד יש "סדר יום, משלו, אשר לטעמי, לא אחת, מאפיל על מבטו הרחב של היועץ המשפטי לממשלה המיוצג על ידי אנשי הלשכה המשפטית של משרד הרווחה, המצויים בקשר קבוע ורצוף עם השירות למען הילד, ורואים עצמם כעורכי דין של שירות זה.), יוצר חזית אחידה שיש בה כדי לאיים על עמדתו של ההורה בהליך המשפטי ולהציגו כמי שיש להוציאו אל מחוץ ל"אוכלוסיה הנורמטיבית".

מקומם של הילדים בתפיסת המנגנון ההורי

הענקת משמעות מפלילה ל"היעדר מסוגלות הורית" מציגה את כל ההורים שהמדינה מגדריה כ"נשאים" של לקות זו כמי שעצם הקשר אתם מסכן את ילדיהם. לפיכך הילדים מוצאים בתוקף צו חירום למקום חסוי וקשריהם עם הוריהם מתקיימים באמצעות פקידות האימוץ.

ניגוד עניינים בתפקידן של פקידות האימוץ: משמשות צד בהליך האימוץ ושומרות סף על הקשר בין הורים לילדיהם
מערכת האימוץ העניקה לפקידות האימוץ עוצמה רבה: הן משמשות "צד" בהליך המשפטי שמבקש להכריז על הילדים בני אימוץ, ובה בעת הן "שומרות הסף" של הקשר שבין ההורים לילדיהם, לאחר שהללו הועברו כאמור לחסותן בתוקף צו חירום. ביכולתן להבנות את הקשר שבין ההורים לילדים בדרך המאשרת את ההנחה שקשר זה מסוכן לילדים ותומכת בבקשתן להכריז עליהם בני אימוץ.

פקידות האימוץ מטרפדות כל קשר בין האם לילדיה כדי שיוכרזו ברי אימוץ
פסק הדין בענינם של ילדי משפחת זיו חושף כיצד פעלו פקידות האימוץ במקרה זה:
בדיון הראשון, כאמור, העלה בא כוח המבקש (השירות למען הילד) את הטענה שיש להפסיק לאלתר הביקורים, זאת מאחר"… (ש) לאור הראיות שצורפו לבקשה הצטיירה תמונה של נזק שנגרם לקטינים עקב הביקורים שהתקיימו בעבר.. החלטת בית המשפט לא להפסיק הביקורים (שממילא, כפי שהתברר בהמשך – גם לפני הגשת הבקשה לא קוימו – ולו במתכונת של אחת לחודש כפי שנקבע), נשארה בבחינת אות מתה… עם ההתקדמות בדיונים בתיק החלה להצטייר מתוך העדויות שנשמעו תמונה לפיה אותו דפוס של טרפוד הביקורים והערמת קשיים על האם התקיים מן הרגע בו הוצאו הילדים מן הבית… ואף זאת, גם במיטת סדום האמורה – ביקור אחד בחודש, למשך שעה אחת, לשלושה ילדים – שלעיתים מזומנות בוטל מסיבות כאלה ואחרות – לא ניתנה לאם הזדמנות נאותה לתקשר עם ילדיה: מהתיאורים שהובאו בענין עולה כי נעשה כל מאמץ כדי לערער ולהחליש את הקשר בין הילדים למשפחתם.

ייתכן, כמובן, שהמרחק הגיאוגרפי הרב בין מקום מגורי האם לבין בית הילדים לא נקבע מתוך כוונה להקשות על האם לקיים את הקשר עם ילדיה, אך ודאי שהוא היה גורם לא מבוטל ביכולתה לקיים את ביקוריה בעיתוי שקבעו הרשויות. באת כח האם מסרה מפיה שרציפות המפגשים הקודמים נקטעה שוב ושוב.

מנהלת בית הילדים נוהגת בנוקשות נגד האם בקביעת מפגשים עם ילדיה
כך, לדוגמה, לאחד המפגשים נאלצה האם להגיע באיחור משום שהמונית שבה נסעה היתה מעורבת בתאונת דרכים, אך מבית הילדים נמסר לה שאין ביכולתם להתארגן למפגש בשעה מאוחרת יותר והמפגש הבא יתקיים רק חודש לאחר מכן – כלומר, בפער של חודשיים בין ביקור לביקור. מפגש אחר נדחה גם הוא בחודש מאחר שבמועד שנקבע נאלצה האם לטפל בדחיפות בשיניה, שוב נוצר פער של חודשיים.

אטימות של הפסיכולוג מטעם הרווחה לטרפוד המפגשים בין האם לילדיה
לילדים לא הוסבר שביקורי האם נדחים בשל הכללים של בית הילדים, משום ש"הסברים טכניים אינם מה שילדים צריכים", לדברי הפסיכולוג. אלא שילדים צריכים את ביקוריה הרצופים של האם; ספק אם תכיפות של ביקור אחד בחודש יכולה להעניק להם תחושה של ביטחון בקשר של אמא אליהם, אבל כאשר לכך נוסף גם ביטול הביקור המובטח, הילדים עלולים להרגיש נטושים. כדי להגן עליהם מפני הרגשה כזו אפשר היה להציע לאם מועד קרוב, בימים שלאחר הביקור שנדחה, במקום לבטלו. אלא שהדרך שבה תופסים הילדים את הקשר עם ההורה, המובנה על ידי משטור הפגישות, מובאת כהצדקה להחלטות של עובדי השירות למען הילד ולא כדי לבחון אותן – שהרי, כאמור, הערכת המנגנון ההורי איננה מתייחסת לקשר של הילדים להורים, ומאחר שכך, גם ההשפעות של התערבות השירות למען הילד על הקשר הזה אינן נבחנות.

עובדי הרווחה גורמים להורים להראות בעיני הילדים כמסוכנים, חסרי אונים, ושאינם יכולים להגן עליהם
עם הפעלת המידור בין הילד להורה נתפס ההורה בעיני הילד כחסר אונים. בשל הניכור והזרות שמחלחלים ליחסים בין ההורים לילדיהם, ובשל נוכחותם של המטפלים במפגשים ביניהם, ההורים אינם נתפסים בעיני הילד ככתובת שהוא יכול לפנות אליה ולתנות את צרותיו, בין אמיתיות ובין מדומות.
כזכור, במקרה של משפחת זיו, הדוח של הפסיכולוגית הציג את התנהגות הילדים כלפי אמם ואת העובדה שלא פנו אליה בעת הפגישות כעדות לחוסר קשר.
גם אם נתעלם מאירועים קשים במקומות קלט שבאחריות השירות למען הילד, לילדים יש תמיד קשיי הסתגלות.
ההורה מוצג לפני הילד לא כמי שיכול להגן עליו ולתמוך בו מול המסגרת שבה הוא נמצא (כפי שעושים הורים רבים, למשל כלפי בית הספר שבו לומד ילדם) אלא – ובעיקר – כמקור סכנה.

לילדים מועבר המסר שהקשר עם הוריהם מזיק להם, שאילולא כן, מדוע ההורים אינם מבקרים אותם במקום מגוריהם אלא במשרדים מנוכרים וקרים? מדוע הפגישות אתם מתקיימות תחת פיקוח?

פקידי אימוץ מתוך בורות ושיקולים זרים מדירים הורים מחיי ילדיהם בעיקר כאשר הילדים זקוקים להם
סיפורם של ילדי משפחת זיו מצביע על הסכנה הגלומה בעצם המידור בין הילדים לבין אמם, כפי שעולה מניסוח החלטת בית המשפט:

מנהלת בית הילדים תיארה את מצבם של הילדים כך: "הילדים נמצאים שנה ושלושה חודשים בבית המעבר. הזמן פעל בחלקו לטובתם. בחצי השנה האחרונה יש התדרדרות במצב הילדים הגדולים במיוחד במצבו של הגדול… בן חמש וחצי ילד חכם, אינטליגנט… מבחינה רגשית נמצא בייאוש טוטלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו. מצבים שבהם נמצא בהשתוללות גמורה… הסכנה הן כלפי עצמו והן כלפי ילדים. כשלא משתולל יש התכנסות בתוך עצמו. עיניו בוהות ועצובות. כמו כן הפנטזיה שהתעוררה אצלו כתוצאה מהביקורים של האמא שנעשו יותר סדירים יתכן וערערה את הבטחון שלו".

גם במצבים המתדרדר והולך של הקטינים לא היה כדי להדליק איזו שהיא נורה אדומה אצל פקידי הסעד לחוק האימוץ, וכשהעובדת הסוציאלית (ממקום מגוריה של האם) מציינת כי "שעה לשלושה ילדים זה לא מספיק זמן לחלק את תשומת הלב" וחוזרת על בקשתה של האם לראות את הקטינים פעם בשבועיים, תגובתה של פקידת הסעד הראשית לחוק האימוץ הינה: "מציעה שהביקורים לא ישתנו בשל התגובות הקשות מצד הילדים…" (ואיש לא גילה את אוזנה שמא מצבם הקשה של הקטינים מתדרדר עקב ההפרדה הקשה בינם לבין משפחתם).

הגדרת הורים שנכשלו לדעת השירות למען הילד כנטולי "מסוגלות הורית" והדרתם מחיי ילדיהם נעשות בשם "טובת הילד" – אלא שהילד נעדר מהן.

הילד הוא "הוכחה" (מעין מסמך), לא ניתנת לו אפשרות להביע עמדתו
מצבו משמש כ"הוכחה" לעמדת המדינה אך מעמדו כעד נשלל ממנו, וגם כשקולו מצליח להבקיע את חומת הסודיות והוא מביע את משאלתו לחזור אל משפחתו, נציגי המדינה שהופקדו על טובתו והגנתו ממהרים לבטל את משמעות דבריו.

כינוי משאלתו של יצחק לחזור הביתה כ"פנטזיה" משתיק את עדותו ומתכחש למשמעות העמוקה של הקשר עם האם ושל החשש מפני היעלמותו – חשש שבעת הליך ההערכה שקיימתי צף ועלה לא רק אצל יצחק אלא גם אצל גלית, כפי שאתאר בהמשך.

ההתדרדרות במצבם היה בה כדי להצביע על הפער, שנגרם בעקבות המגמה להשתיק את עדותם, בין המציאות שנוצרה ובין יכולתם לבטא את רצונם לתבוע את השבת הקשר עם אמם. (ראו בהקשר זה את דבריו של אופיר: "הגדלה מכוונת של הפער הזה [בין הרגשת האובדן לבין היכולת לבטאו] היא סוג של התעללות" (לשון הרע, עמ' 48)).

המטפלים מהרווחה רואים בניתוק הילד מאמו כעובדה מוגמרת טרם החלטת בית המשפט
תיאור משאלתו של יצחק כ"פנטזיה" מעיד כאלף עדים על כך שבעיני המטפלים, ניתוק הילדים מאמם כבר היה בגדר עובדה מוגמרת, אף כי בית המשפט, שרק הוא מוסמך לקבוע זאת, עדיין לא הכריז על יצחק בר אימוץ.

באותה עת, המשאלה לחזור הביתה לא היתה פנטזיה משום בחינה שהיא, אך הגדרתה ככזו שירתה את ההתכחשות לאובדן שהיה בהיעלמות הקשר שלו עם אמו, שנגרמה בשל משטור פגישותיו עם האם.

שירותי הרווחה משתמשים ב"טובת הילד כ'עלה תאנה' לכל בקשה או צידוק לכל מעשה או מחדל
על כך אמר בית המשפט בין היתר: "גם הבקשה להפסקת הביקורים נומקה ב"טובת הילדים", אף כי בשום שלב לא הוסבר לבית המשפט מדוע "טובתו" של הקטין מחייבת ניתוקו ממשפחתו ומאמו, ואף כי לא הועלתה הטענה כי האם מזיקה לקטינים או פוגעת בהם באופן כלשהו) והרי "טובת הילד" אינה 'מנטרה', והיא בוודאי אינה יכולה לשמש 'עלה תאנה' לכל בקשה או צידוק לכל מעשה או מחדל".

שירותי הרווחה מוציאים ילדים מביתם לחודשים רבים ב"אופן זמני" ופוגעים בקשר בין הילדים להוריהם
לדידו של השירות למען הילד, ההחלטה נעשתה כבר בעצם הוצאת הילדים מן הבית, ולא אצה לו הדרך להגיש בקשה להכריז על הילדים בני אימוץ אלא לאחר ששהו 21 חודש במסגרת שנועדה לכל הדעות לשהייה זמנית בלבד.

דומה שמתן ההיתר לפגישות עם ההורים נועד ליצור אצל בית המשפט את הרושם שהמדינה מכבדת את סמכות בית המשפט להחליט בענינם של הילדים, אך הדרך שבה מתקיימות הפגישות מבטיחה שעד שיגיע בית המשפט להחלטה יפגע הקשר של הילדים להורים ללא תקנה.

ביקורי ההורה את ילדו בבית הילדים משמש ככלי בידי שירות למען הילד כדי "להכשיר" את הילד לאימוץ
על כך שהחוק הפקיד את היחסים שבין ההורים לילדיהם בידי גוף בעל ענין, מעצם הגדרתו כצד בהליך משפטי, אמר בית המשפט:
ההתרשמות מהמקרה דנן כמו גם מתיקים אחרים שעניינם בקשה להכרזת קטין בר אימוץ) הינה כי "הכשרת" הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית באופן שכשמגיע שלב הדיון וההכרעה, לא פעם כבולות ידיו של בית המשפט, שכלים להחזרת גלגלי הזמן אחורנית לא ניתנו בידו... נושא הביקורים הפך להיות כלי בידי השירות למען הילד להשגת המטרה האמורה. אם ההורה איננו מגיע, נטען נגדו כי הוא מזניח את הקטין ואינו מגלה ענין בו, אם הוא מאחר נטען שהמעון אינו יכול להתארגן בכל שעה וההורה נשלח לביתו כלעומת שבא, וכשבכל זאת מתאפשר הביקור, נעשה הדבר כשעיניים זרות בוחנות כל תנועה וכל אמירה.

תכופות נדמה שיותר משהוצאת הילד מרשות הוריו מכוונת להגן על טובתו של הילד, היא מכוננת להגן על הדימוי האידיאלי הרואה בהורות הליך טבעי.

הורים שכשלו, לדעת מערכת האימוץ, מופללים ומוצגים כנעדרי "מסוגלות הורית" משום שבהתנהגותם הם מנפצים את הדימוי הזה.

תפיסת ההורות כביטוי לפתרון במאבק ההישרדות של ההורה

רשויות הרווחה משתמשות בתפיסות מעוותות הרואות את ה"מסוגלות ההורית" כקבועה ולא ניתנת לשינוי.
תפיסת יכולתו של ההורה כמנגנון "טבעי", "נורמלי", מאפשרת להתעלם מן ההקשר שבו פועל ההורה, מתנאי חייו ומהשפעת הילד עליו, ולהציג את "המסוגלות ההורית" כקבועה וככזו שאיננה ניתנת לשינוי.

תפיסה חלופית עשויה לראות בהורות פתרון לקונפליקט בין הצורך של ההורה להיענות לדרישות שמציב לפניו הילד, ואשר מדלדלות את משאבי ההורה, לבין הצורך של ההורה לשמר את המשאבים הללו כדי ליצור תנאים מתאימים לגידול הילד ולקיום המשפחה בכלל וכדי לנהל את חייו בדרך הטובה ביותר האפשרית לו.

שינוי בתנאים שבהם מתקיימת ההורות, לרבות התבגרות של הילד והתפתחותו, יכול לחולל שינויים גם בפתרון שההורה הגיע אליו.

מאבק ההישרדות של ההורה מובנה אל תוך ההורות והוא נחשף, למשל, כאשר להורה אין תנאים הולמים לגדל את ילדיו, או כאשר הילד מציב בפני ההורה דרישות מיוחדות, כגון אלו שמציבים ילדים "מאותגרי התפתחות".

הצגת הילד כמי שמדלדל את משאבי ההורה נוגדת את ההשקפה הרווחת (והאידיאלית) הרואה בילד יצור רך התלוי לחלוטין בטיפולו של ההורה, אבל היא עולה בקנה אחד עם מחקרים המצביעים על הילד כמי שמציב בפני ההורה דרישות בלתי מותנות לטפל בו מרגע הולדתו.

בד בבד, הגדרת ההורות כמאבק הישרדות מערטלת אותה מדימויה כיכולת טבעית היוצאת מן הכח אל הפועל עם הלידה וההולדה, דימוי שיש בו יותר מקורטוב של אידיאליזציה.

ואולם, הגדרת ההורות כמאבק בין היענות לצורכי הילד לבין הצורך של ההורה לשמר את משאביו מעמידה במרכזה את השיקולים המנחים את ההורה בפתרון הקונפליקט ומנכיחה הן את ההורה והן את הילד כסוביקטיבים.

לשם כך נדרשות ידיעה והבנה הן של חייו של ההורה, הן של המשאבים האישיים העומדים לרשותו והן של הדרישות שילדו מציב לפניו.

ילדים שונים זה מזה בדרישותיהם וביכולתם לבטא אותן ואת עוצמתן, והורים שונים זה מזה ביכולתם להבין את דרישות ילדיהם ולהגיב עליהן.

מעגל יחסי הגומלין שנוצר בין ההורה לילד מבטא את השפעת דרישותיו של הילד על ההורה ואת השפעת הפתרון של ההורה על הילד ועל דרישותיו.

תפיסת יכולתו של ההורה כפתרון למאבק ההישרדות שלו מחייבת אפוא גם האזנה לקולו של הילד, וכך, עמדת הסובייקט של הילד, כמו זו של ההורה, זוכה אף היא בהכרה. הבנת יכולתו של ההורה כפתרון הקונפליקט הגלום בהורותו מחייבת התיחסות הן לביטויים של הורות מגנה ומטפחת והן לביטויים של הורות פוגעת העלולה לסכן את הילד, אך אלה אינם מוצאים מתחום הנורמליות אל תחום הפתולוגיה.

ועם זאת חשוב לציין שההתמקדות בפתרון שההורה הגיע אליו מציבה קושי בפני הנסיון לחזות שינוי בעתיד ביכולתו של ההורה לגדל את ילדו, כפי שמתנה החוק.

שינויים בתנאי חייו של ההורה בעתיד ובדרישותיו של הילד הגדל ומתפתח, והשפעתם על ההורה – כל אלה אינם ניתנים לניבוי, לעומת יציבות במבנה אישיותו של ההורה. קושי זה מחייב זהירות רבה בהסקת המסקנות הנדרשות.
השפעתם של תנאי החיים שבהם מתפתחת ההורות באה לידי ביטוי בדבריו של בית המשפט בנוגע לילדי משפחת זיו. לאחר שחזר והציג את ההיסטוריה של בני הזוג ושל חייהם המשותפים, כפי שזו הוצגה בתסקיר של פקידות האימוץ, התמקד בית המשפט בהשפעתה על האם:

מערכת הרווחה ובתי משפט למשפחה ונוער מחלקים אחריות פועלים ברשלנות זדון וחוסר מקצועיות וחורצים גורלות המשפחות ללא דיון מעמיק
המשיבה, ילדה – נערה, שנקלעה למצב בלתי אפשרי, ונותרה לא פעם ללא מזון או ציוד ביתי בסיסי, רחוקה ומנותקת ממשפחת המקור שלה, התכנסה בתוך עצמה ונראה כי גילה ומצבה חברו יחד ונתנו אותותיהם גם במצב הילדים. המשיבה התקשתה לטפל בילדים ובמיוחד התקשתה להגן על עצמה ועליהם מזעמו והתפרצויותיו האלימות של המשיב. מהנספחים שצורפו לבקשה עולה כי הקטינים עברו גלגולים רבים עד שהוגשה הבקשה להכריזם בני אימוץ, כאשר בינתיים הם שוהים מחוץ לבית המשיבים לסירוגין למשך תקופות ארוכות. בינתיים (כעבור כחצי שנה), לאחר שהילדים הוחזרו לביתם (נעצר המשיב ולכאורה סביר היה להניח שזהו הזמן להשקיע באם ולחזקה. דא עקא, מטעמים שפשרם לא הוברר לי, דווקא משנעלם הגורם העיקרי לסבל ולמצוקה הוחלט כי יש להוציא את הקטינים מרשות אמם.
האם, בצור לה, שלחה את שני הילדים הגדולים יותר (למקום מגורי הוריה), ולגבי הילד הקטן הגיעה עם גבר אחר וטענה שזהו אביו, שמא בכך תרחיק מעליה את רוע הגזירה. ואולם בכל אלו לא היה מועיל. הילדים נתפסו והוצאו מרשותה בסיוע כוחות משטרה והועברו לבית הילדים.
יצוין כי צווי הנזקקות וצווי ההוצאה ממשמורת הוצאו על ידי שופטים שונים בבתי משפט במקומות שונים והוארכו ללא דיון מעמיק (או ללא דיון כלל) תוך הסתמכות על דברי פקידי הסעד – שלכאורה נראה כי לא תמיד היו מאוזנים ומדויקים (כך, למשל, מעוררת תמיהה הצהרתה של פקידת הסעד בבית המשפט (במקום מגורי האם), כי "אין התנגדות מצד המשפחה המורחבת להוצאת הילדים מרשות האם!", אף כי הסתבר כי בה בעת הוחבאו הילדים על ידי המשפחה המורחבת והאם אף נעצרה על שלא גילתה את מקום הימצאם – הכל כדי למנוע הוצאתם מהבית). מאז העברת הקטינים לבית הילדים (במרכז הארץ) ועד להגשת הבקשה להכרזתם בני אימוץ אושרו בקשות פקידות הסעד ללא דיון עניני – שמא בהסתמך על האמון הרב בפקידי הסעד. גם נושא הביקורים ושמירת הקשר עם ההורים במהלך תקופה ארוכה זו הושאר על ידי בית המשפט לקביעת פקידי הסעד, ובכל פעם שהוארך צו החרום צוין בהחלטה כי "הביקורים, מקומם ותוקפם יקבע על ידי פקידת הסעד".

ההבדל בין תיאור האירועים בפסק הדין לבין התיאור שהוצג בתסקיר של פקידות האימוץ איננו רק בהדגשים השונים שניתנו לעובדות אלא גם בהסבר לכשלונה של האם. בפסק הדין האם מוצגת לא כמי שמונעת על ידי "מנגנון הורי", אלא כסוביקט, כאישה צעירה שהמצוקה אליה קלעה את עצמה בחפזונה לקשור את חייה בחיי בן זוגה שיתקה אותה, ובשל כך לא הגנה על ילדיה ולא דאגה לסיפוק צורכיהם.

קשיי ההתנהגות של הילדים מיוחסים בפסק הדין לא רק לאלימות של האב ולחוסר האונים של האם אלא גם לאי היציבות בחייהם, לאחר שהוצאו על ידי שירותי הרווחה למשפחות אומנות.

הוצאתם מחזקת האם בתוקף צו חירום והעברתם לחזקת השירות למען הילד, המוצגות בתסקיר של פקידות האימוץ כעובדות גרידא, כאילו היו אירוע סתמי נוסף בשרשרת האירועים, מתוארות בסיפורו של בית המשפט כדרמה. מעצרו של האב האלים נתפס על ידי בית המשפט כרגע שבו נוצר סיכוי לשינוי ביכולתה של האם להיענות לצורכי ילדיה – והנה, דווקא ברגע זה הוציאו שירותי הרווחה את הילדים מחזקתה.

השימוש החוזר בפתרון של הרחקת הילדים מן הבית, גם ברגע שהיה עשוי להיות נקודת מפנה, כשהאם התנערה מן הפסיביות שאפיינה אותה עד אז ונלחמה כלביאה להחזיק בילדיה, נהפך לתכלית המצדיקה נקיטת צעד שאי אפשר להגזים באיום הטמון בו בעיני הילדים:

האם נעצרה בידי המשטרה והילדים הוצאו בכוח ממקום המסתור שמצאה להם משפחתם כדי למנוע את ניתוקם ממנה.

הפעלת צו חירום לשלילת מקום ההורים בחיי ילדיהם
הפעלת צו החירום אינה מוצגת בפסק הדין כאמצעי להגן על הילדים אלא כנקודה שבה החל תהליך שלילת מקומה של האם בחייהם. ואכן, הפסיכולוג שטיפל בילדי המשפחה בהיותם בבית המעבר נימק באוזניי את התנגדותו להחזרת הילדים לאמם בטענה ש"לילדים אין כל בטחון בהגנתה של האם" – אבל הוא לא קישר בין הדרך שבה הורחקו הילדים מאמם לבין מה שהוא תיאר כ"חוסר הבטחון" שלהם באמם, שהרי כיצד יוכלו לבטוח בה ובכוחה להגן עליהם כשנסיונה להחזיק בהם נכשל מול כוחן של פקידות האימוץ?

ההתכחשות למשמעותו ולחשיבותו של הקשר בין האם לילדיה היא שהנחתה את משטור היחסים ביניהם; לפיכך, בבואי להעריך את יכולתה של האם, היה עלי לנסות ולחדור מבעד למסך ההתכחשות.

הוראת בית המשפט לקיים רצף של פגישות, שניתנה עוד לפני שקיבלתי עלי לשמש כעדה מומחית, סללה לפני את הדרך.

קישורים:

"האימוץ אצל משפחה טובה ככל שתהיה טומנת בחובה לא מעט בעיות עבור המאומץ" – כישלון קונספציית האימוץ הסגור – פקידות הסעד ליאת ארמרמן וחמדה לב

תיק אימוץ 10/07 – פסק הדין ניתן ב- 16.02.2009
מדובר באם חד הורית לשלשה ילדים עולה מאתיופיה ילדה בת ב- 6.9.2005 אשר הופרדה ממנה מאז שחרורה ממחלקת הפגים של בית החולים ומאז הבת גדלה ומתחנכת אצל משפחת אומנה.
הסיבה לניתוק הקשר בין האם לבתה התינוקת נבע מהיכרות ומטיפול קודם, של שירותי הרווחה באר שבע באם שבעטיו הושמה בתה הבכורה בהסכמת האם בפנימייה, ושני ילדיה הנוספים הועברו למשמורת אביהם.
למעשה לא ניתנה לאם אפשרות לגדל את בתה התינוקת.

ב"כ מטעם המדינה (השירות למען הילד) הגישה את הבקשה להכריז על הקטינה לאימוץ סגור וביקשה מבית המשפט שיקבע כי הראיות מצביעות על כך שמסוגלותה ההורית של המשיבה לקויה ואינה עומדת להשתנות בטווח הזמן הנראה לעין, גם אם תקבל עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הרווחה. פקידות הסעד הגב' ליאת ארמרמן והגב' חמדה לב הגישו תסקירים ועדויות.

השופטת ד"ר ורדה בן שחר דחתה את בקשת האימוץ הסגור וקבעה כי בשלב זה הקטינה תמשיך להתחנך במשפחה האומנת. השופטת לשירותי הרווחה להרחיב את המפגשים בין האם והקטינה כולל לינה בבית האם, וכן לבנות מערכת יחסי אמון עם האם ולהכשיר אותה לטיפול בקטינה.

להלן ציטוטים מפסק הדין.

הערות השופטת על מחדלי רשויות הרווחה

פקידת הסעד ליאת ארמרמן – עיקר עדותה ביססה פקידת הסעד על היכרותה הקודמת עם האם ועל הניסיונות שלה בעבר, לסייע לה לממש את האמהות שלה אשר כאמור לא צלחו.
"הגב' ארמרמן העידה שהיא מכירה את המשיבה משנת 2003 בתפקידה הקודם כפקידת סעד. היא העידה שהקשר בינה לבין המשיבה (האמא) הסתיים בחודש יוני 2006. שמעולם לא נכחה במהלך בביקור של המשיבה עם הקטינה, מתחילתו עד סופו וגם איננה יכולה להעיד על הקשר שבין האם לקטינה שכן ראתה את השתיים ביחד, פעם או פעמיים, לזמן מאוד קצר, במשרדה, כשהקטינה שכבה בעגלה או בסל קל. לכן היא לא יכולה הייתה לומר שום דבר ספציפי על המפגש בין האם והקטינה. היא מעידה מתוך דיווחים שקיבלה בעבר, על ההחלטות שנעשו בעבר,ביחס למספר הביקורים של המשיבה אצל בתה במשפחה האומנת וההחלטה להפחית את מספר הביקורים לכדי ביקור אחד לשבוע ,במרכז הקשר, בשל היעדרות המשיבה ממפגשים.
מכאן שאת עיקר עדותה ביססה פקידת הסעד על היכרותה הקודמת עם האם ועל הניסיונות שלה בעבר, לסייע למשיבה לממש את האמהות שלה אשר כאמור לא צלחו". (השופטת ורדה בן שחר)

פקידת הסעד חמדה לב – לא היה לה קשר עם הקטינה, שואבת דיווחים מעובדים שלא הוכשרו לכך, חסר לה מידע על ביקורים
"פקידת סעד נוספת שטיפלה במשפחה זוהי הגב' חמדה לב. הגב' לב העידה שהפעם האחרונה שפגשה את המשיבה הייתה בדצמבר שנת 2007. בנוסף היא סיפרה שלא היה לה קשר עם הקטינה. את המידע היא שואבת מתוך הדיווחים שהיא מקבלת מעובדת האומנה. עוד מסרה העדה שבתקופה האחרונה הביקורים נערכים מחוץ למרכז הקשר, האם לוקחת את הילדה ומבלה איתה מחוץ למרכז כך, שאין לה כל מידע בקשר לאותם ביקורים. מבדיקת הדיווחים עולה שהביקורים מחוץ למרכז הקשר החלו בחודש ינואר 2008.
העדה לא יכולה הייתה להעיד על ביקורי האחים אצל הקטינה היא מפנה אל הדיווחים שנרשמים במהלך הביקורים על ידי עובדות מרכז הקשר.
ביקשתי לקבל את כל הדיווחים ממרכז הקשר ואכן קיבלתי דפי דיווח המתייחסים לאותם ביקורים בתקופה החל מחודש מרץ שנת 2007 ועד חודש אוגוסט שנת 2008. יש לציין שהדיווחים נכתבו על ידי "סומכות" שאינן בעלות מקצוע מהתחום הטיפולי". (השופטת ורדה בן שחר)

דיווחים מסולפים של פקידות הסעד ליאת ארמרמן וחמדה לב שהאמא כביכול נעדרת ומאחרת למפגשים עם בתה
"בניגוד לעדויות פקידות הסעד שלדבריהן לא פגשו כלל את המבקשת בשנה האחרונה ולא צפו בביקורים אך טרחו להדגיש את היעדרויות והאיחורים של המבקשת מהדיווחים למדתי שהאם הגיעה למרבית המפגשים במרכז הקשר בעיקר במחצית השנה האחרונה. עוד מצאתי שלמרבית המפגשים הקדימה המשיבה להגיע וזאת בניגוד לטענה שהיא מרבה לאחר". (השופטת ורדה בן שחר)

שירותי הרווחה שבויים בתחושות בטן ו"מרעילים" את המומחים
"אף אני התרשמתי ששרותי הרווחה נשארו שבויים בממצאים שלהם מהעבר בתקופה שהילדים הבוגרים היו בחזקת המשיבה ולמעשה הם הזינו בממצאים אלו גם את המומחים שבחנו את מסוגלותה ההורית של המשיבה על רקע אותם ממצאים. כיום פקידי הסעד מתבססים על מסקנות המומחים הנובעות מאותם ממצאים והרי לך מעגל שוטה. (ראה ציטוט מדבריה של פקיד הסעד לעיל).
לאור כל הדברים הללו לא השתכנעתי שאכן מתקיימים התנאים על פי ס' 13(א)(7) להכרזת הקטינה כבת אימוץ". (השופטת ורדה בן שחר)

שירותי הרווחה הכשילו מימוש ההורות של האמא
"אני סבורה שלא נעשה מספיק כדי לאפשר למשיבה לממש את ההורות שלה מעבר למפגשים אחת לשבוע במרכז הקשר. אני סבורה ששירותי הרווחה חייבים ליצור אמון מחודש אצל המשיבה להדריך אותה ולהכשיר אותה לתפקיד האמהי ולחזק את השינויים החיוביים שחלו אצלה". (השופטת ורדה בן שחר)

שירותי הרווחה פעלו בגישה פטרנליסטית
"יתכן וטובת הקטינה כפי שסבורים שירותי הרווחה ואולי בצדק לגדול אצל משפחה אחרת אך זו לא הייתה כוונת המחוקק. טובת הקטינה איננה עילה עצמאית אם השיקול הראשוני היה טובת הילד הרי שישנם ילדים רבים אחרים שמוטב היה להם אולי לגדול אצל משפחות אחרות ולא אצל אלה שאצלן נולדו אך זוהי גישה של פטרנליזם חברתי שחברה דמוקרטית בודאי איננה חפצה בה". (השופטת ורדה בן שחר)

שירותי הרווחה פעלו ע"פ גישה מסוכנת שכשלה
"האימוץ אצל משפחה טובה ככל שתהיה טומנת בחובה לא מעט בעיות עבור המאומץ, חיזוק לגישה זו ניתן למצוא במאמרה של: ד"ר מילי מאסס, "תינוק על פרשת דרכים", עיוני משפט לא(1) שם מתייחסת המחברת אל תפיסת האימוץ שרווחה שנים ארוכות שהתבססה על הוגי דעות כמו פרויד גולדשטיין וסולניט לפיה אימוץ מהווה פתרון חיובי ופיצוי עבור ילדים שאינם יכולים לגדול אצל הוריהם הביולוגים ושהקשר של ההורות החדשה הפסיכולוגית שנוצרת מהווה תחליף לקשר הייחוס בין הילדים להוריהם הביולוגים קשר שאינו מותיר את סממני ההרעה הנובעים מניתוק הקשר היחוסי. בשנים האחרונות כותבת הד"ר מאסס הצטברו עדויות של מאומצים מהם עולה שהעילמותם של הוריהם מולידהם מעיבה על חייהם של הילדים המאומצים ולניתוק הקשר הייחוסי השפעות שליליות ארוכות טווח. בעקבות אותם ממצאים טוענת המחברת שמדינות מערביות רבות נוקטות בגישה של אימוץ פתוח לחלוטין". (השופטת ורדה בן שחר)

שירותי ה"רווחה" – נוקשות וכפיית ביקורים שקשה לעמוד בהם
האמא העידה: " כשהיו ביקורים בבית האומנה זה לא היה מצידי אלא זה, העבירו את הביקורים למרכז קשר לא בגלל שאני עשיתי בעיה אלא פשוט בגלל שהיו חמישה ביקורים בשבוע ,משעה שמונה עד שעה שתים עשרה והילדה הייתה בת חודש, תינוקת אין הרבה מה לעשות איתה. אני הרגשתי לא נעים בבית של אנשים אחרים להתרגל אליה וכנראה שהאומנה דיברה עם הרווחה ולכן העבירו את המפגשים….. …..אני הייתי מגיעה ברוב הביקורים אך מספיק שפעם אחת לא הייתי מגיעה אז מבחינת הרווחה זה היה כאילו לא הגעתי כל השבוע…..זה נכון שהיו מעירים לי שהייתי מאחרת או לא הייתי באה וכשהייתי אומרת את הסיבה אז הם היו מבינים או שנתתי אישורים והם נותנים את זה לעובדת הסוציאלית" (האמא המולידה).

רשויות הרווחה העלילו על האמא שהיא עוסקת בזנות מבלי שהיו להם כל ראיות לכך – "לאור כל הדברים שפרטתי לעיל אינני מתקשה להבין את החשדנות שנוצרה אצל המשיבה כלפי שירותי הרווחה אשר חוזרים ומדגישים את הממצאים מהעבר ואינם מדגישים די את השינויים החיוביים שחלו אצל המשיבה לכך יש להוסיף את הדברים שנכתבו בתסקיר מחודש מרץ 2007 בקשר לחשדות שהועלו כנגד המשיבה על התנהגות בלתי נורמטיבית ועיסוק בזנות.

הדברים הללו פגעו במשיבה ולמעשה אין כל ראיות לכך (ראה עדותה בעמ' 18 לפרוטוקול)" (השופטת ורדה בן שחר)

" אני הגבתי לזה בצורה מאוד חמורה, אני הייתי המומה. פעם גרתי בבת ים זה היה לפני 4,5 שנים באתי לבאר שבע לא הכרתי אף אחד. הייתי לבד. הייתי במשבר בגלל גירושין בכל המצב חיפשתי לדבר עם מישהו והייתה בחורה באמת שעזרה לי, יצאנו ביחד. הייתי הולכת אליה ושמעתי שמועות שהיא עוסקת בזנות וכנראה שהיא מוכרת ברווחה ואז שראו אותי איתה הם חשבו שאני עוסקת גם בזנות אבל זה לא נכון .מעולם לא ואני לא אהיה ולא אעסוק בזה…אני עובדת משעות הבוקר עד ארבע,לפעמים כשיש כלות אני עובדת יותר שעות. אני מבקשת ,אני מתביישת מזה שרשום שאני הייתי הולכת לבית בושת. אם אי פעם הבת שלי שהיום היא בת 13 תמצא את המסמך הזה אני מתביישת. אני רציתי שימחקו את הסעיף הזה". (דברי האמא המולידה)

ד"ר גבריאל וייל מונה מטעם בית המשפט לבדוק מסוגלות הורית של האמא

ד"ר גבריאל וייל – חשיפה חלקית לביקורי האם ופספוס פרטים מהותיים – "המומחה דר' וייל בשעת כתיבת חוות דעתו לא היו מונחים הדיווחים מהביקורים במרכז הקשר מהתקופה שבין חודש ינואר שנת 2008 ועד חודש מאי עובר לכתיבת חוות דעתו. למעשה המומחה כלל לא נחשף לאפשרות שחל שינוי בהתנהגות האם לפחות לגבי אותם פרמטרים כפי שעולה מאותם דיווחים ומאלה שלאחריהם" (השופטת ורדה בן שחר)

ד"ר גבריאל וייל – תצפית לא משקפת כאשר האמא היתה חולה – "התרע מזלה של המשיבה שבמועד היחיד שבו צפה המומחה במפגש שלה עם הקטינה המשיבה הייתה חולה. המומחה מציין עובדה זו אך אני סבורה שהרושם שנוצר אצל המומחה במהלך הביקור לא אוזן על ידי הדיווחים העדכניים אותם פרטתי". (השופטת ורדה בן שחר)

ד"ר גבריאל וייל – סותר את עצמו בעניין טענתו כי האם יכולה לגדל את בתה בת ה- 13 – "יש לציין שלמרות מסקנותיו מציע המומחה שהמשיבה תקבל לטיפולה את בתה הבכורה, בת ה- 13 ותגדל אותה אם היא מעונינת לתפקד כאם ולא את הקטינה, אותה הוא מציע למסור לאימוץ. בין נימוקיו שהטיפול בבת הבכורה מטיל נטל כספי על המדינה. לא ברור לי כיצד המשיבה מסוגלת לתפקד כאם לילדה בגיל ההתבגרות כשלגיל זה צרכים מיוחדים ובעיות אופייניות, כשלדעתו מסוגלותה ההורית של האם איננה מתאימה לגידול תינוקת וזאת כשהוא מציין שלדעתו את צרכיה הבסיסיים היא תהיה מסוגלת למלא אם כי הוא מטיל ספק שתוכל לעשות זאת לאורך זמן?!". (השופטת ורדה בן שחר)

קישורים: