יחיא קוריש ז"ל

פרשת העלמות ילדי תימן, המזרח והבלקן. תביעה נגד המדינה על מניעת משפחה להתייחד עם יחיא ז"ל, בן ה- 8 חודשים שנלקח "לטובתו" מהוריו על ידי המדינה ונפטר בהיותו בחסות המדינה ומאז המדינה מונעת מהמשפחה להתייחד עם קברו של יחיא ז"ל.
המדינה ביקשה לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, היעדר עילה וביחס לנתבעת 2 גם טענות היעדר יריבות ושימוש לרעה בהליכי משפט.
השופט אמיר לוקשינסקי-גל דחה בקשת המדינה.

לצפייה / הורדה החלטת כב' השופט אמיר לוקשינסקי-גל מיום 03.06.2019 , ת"א 32902-09-17 קוריש נ' מדינת ישראל ואח'.

התובעים הינם אחיו של ה"ה יחיא קוריש ז"ל (להלן: "יחיא"). לפי כתב התביעה, בשלהי שנת 4 1949 עלו הוריהם של התובעים ארצה מתימן, ביחד עם בתם התובעת 2, ובנם, יחיא, שהיה אז פעוט 5 כבן שמונה חודשים.
מספר ימים לאחר הגעת המשפחה למחנה העולים, הגיעו שתי אחיות שביקשו לקחת את יחיא לבית 8 התינוקות במטרה לאפשר לו לגדול בתנאים נוחים יותר. כאשר האם הגיעה למחרת לבקר את יחיא, הוא לא נמצא במקום. לאם נמסר כי יחיא נמצא במחנה בעין שמר, אולם חרף חיפושים קדחתניים 10 שם לא הצליחו ההורים לאתרו.
בשנת 2001 פורסמו מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט בדימ' יעקב קדמי. בהתאם למסקנות הוועדה, יחיא נפטר ביום 14.10.49 בהיותו כבן 8 חודשים בבית החולים לילדים בית ליד, שהיה בשעתו באחריותה ובניהולה של המדינה, והובא לקבורה בבית העלמין בנתניה המנוהל על ידי הנתבעת 2 (להלן: "חברת קדישא") ללא ציון חלקת קבר. כן נכתב, כי על אף ששמו הפרטי של התינוק נרשם כ"זכריה גויש" אין בכך להטיל ספק בזיהויו, מאחר שהשמות "יחיא" ו"זכריה" מקבילים, וכן נמצא מסמך שבו שובש שם המשפחה של האב ונרשם "גויש" במקום "קוריש".

לטענת התובעים בכתב התביעה, לאחר הסרת החיסיון מחומרי החקירה של ועדת קדמי בחודש 1 נובמבר 2016 , הובהר בייתר שאת מחדלן של הנתבעות, ונראה כי המדינה העבירה את יחיא ז"ל לבית העלמין המנוהל על ידי חברת קדישא על דעת עצמה, ללא עדכון הוריו, מבלי למסור את מקום קבורתו המדויק ומבלי לוודא כי מיקום הקבורה מתועד כנדרש על ידי חברת קדישא. חברת קדישא לא תיעדה כנדרש את מקום הקבורה. כן נטען בכתב התביעה, כי בהתנהלותן וברשלנותן של הנתבעות – הכוללות גם חוסר יכולת של הנתבעות להצביע על מקום קבורתו המדויק של המנוח – הן מנעו ועודן מונעות מהתובעים עד היום את הזכות הבסיסית להתייחד עם אחיהם המנוח, ובכך הן גורמות לתובעים עגמת נפש עצומה.

מצורפת החלטת כב' השופט אמיר לוקשינסקי-גל מיום 03.06.2019 , ת"א 32902-09-17 קוריש נ' מדינת ישראל ואח'.
להורדת / צפייה בהחלטת השופט בפורמט pdf הקלק כאן.

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005Document-page-006Document-page-007Document-page-008Document-page-009Document-page-010Document-page-011Document-page-012Document-page-013Document-page-014

מודעות פרסומת

העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב"

העדות שוועדת שלגי לא שמעה: "הילדים לא מתו, הם נחטפו לארה"ב" , שוש מדמוני , 20.12.1994 , ידיעות אחרונותאחות שעבדה במחנה עין שמר: "אני יודעת מה קרה ואני חייבת לספר"

"ילדי תימן לא מתו, הם נחטפו וחלקם הגדול הועבר לארה"ב". כך טוענת ר.ק, שהיתה אחות במחנה העולים עין שמר בשנות ה- 50….

ר.ק: "אני הייתי לוקחת שניים שלושה תינוקות באמבולנס לעפולה. היינו משאירים שם תינוקות בריאים וכשחזרתי לשם למחרת התינוקות נעלמו. כששאלתי איפה הם אמרו לי שהם מתו. אני יודעת שהם היו בריאים, לא היה להם שום דבר. מסרו אותם לאימוץ, רובם הועברו לאמריקה.

לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן

%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%aa%d7%95

לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו

"לקחתי תינוקות בריאים לבית חולים וכעבור יום אמרו לי שהם מתו" , עדנה אדטו , 04.07.1995 , ידיעות אחרונות

סיפרה ישישה כבת 90 בעדות מוקלטת שהוצגה לוועדת החקירה בפרשת ילדי תימן. לדבריה, היתה אחות בחדר היונקים של מחנה העולים בעין שמר ונשלחה פעמים רבות להעביר תינוקות באמבולנס לבית החולים בעפולה.

"אני הייתי לוקחת שניים שלשה תינוקות, היו שולחים אותח עם האמבולנס לעפולה. היינו משאירים תינוקות בריאים ושלמים. למחרת שוב פעם הייתי לוקחת ושואלת: איפה התינוקות? היו אומרים לי שאינם, מתו"

לקריאת / הורדת הכתבה המלאה הקלק כאן

%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99-%d7%aa%d7%99%d7%9e%d7%9f

ועדת חקירה ממלכתית לחטיפת ילדי תימן – העלמותה של שמעה בת עמרם

לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.

מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.

ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.

הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.

הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.

חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא

עובדה עם אילנה דיין 1996 – על חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן. סיפור חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא בשנות ה- 50.
ציון בנה של נעמי היה בבית התינוקות במחנה עין שמר ונתנו לה להיניק אותו. בשעה 8 בערב הופיע רופא ועוד 3 אחיות ולקחו את כל התינוקות וגם חטפו מידיה בכוח את בנה הפעוט ציון, מאז לא ראתה אותו או קבורתו.

לקחו אותם בלילות

מאת יגאל משיח
 
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf

בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.

בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו.
התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראייתני לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.
וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה.
הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.
בעקבות הכתבה תרמולי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרון, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הבית, והסיפורים מדברים בעד עצמם.
"בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".
כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה.
ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמה של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.
בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדרף אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא  מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.
– מה הבעיה עם הגיל?
"תראה, הגענו – רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. עלן פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".
– ובחיים?


"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"

– לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.
"הגענו עם כולם".
"הם הגיעו ב- 49'", מתערב בן האחות.
"היינו בעין שמר".
– ולמה לקחו את הילדה?
טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים.
– לאיזה בית חולים?
שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה.
– מי אמר?
אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה.
– את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.
מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.
"עזבתי אותם והתחלןתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמעו, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת'".
– הם קראו למשטרה?
לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשרא לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתן איתן בחדר".
– בבית החולים?
לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי איתן, שלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הם חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".
– שאלת את האחיות עם ראו את הילדה?
לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה במסדרון תימני אחד בחלוק לבן עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני ומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי.


התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".

– כמה בערך?
לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת.
– מי עוד היה בחדר?
"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'. והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת – אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי, 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".
– וניצחת?
"זה לא היה קל. הם התעקשו.נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".
– הוא היה תימני, המציל שלך?
"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. אני אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמיים".

12 אמהות מחפשות ילדיהן – מעריב 1.4.66 – יוסף צוריאל

הן טוענות בשם עשרות משפחות כי ילדיהן נלקחו מהן במחנות־העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, ועקבותיהם נעלמו עד היום

12 אמהות מחפשות ילדיהן – קובץ PDF – מאמר מאת יוסף צוריאל ,1.04.1966 , מעריב

"אנחנו באנו למחנה העולים עין שמר, השעה היתה 12 בלילה. זה היה לפני איזה 16 שנה. סחבנו איתנו קצת חבילות מתימן ואני החזקתי ביד את התינוקת שלי שושנה. בת שנה היתה. רשמו אותנו והלכנו לאוהל. אחרי שעה באה אחות ואמרה לתת לה את התינוקת. שאלתי: 'למה?' אמרה: 'אסור להחזיק תינוקות באוהל'. אמרתי טוב, אבל שיתנו לי להניק אותה. האחות אמרה בסדר. היה מחר בבוקר. הלכתי להניק אותה. עוד ימים קצת הלכתי להניק אותה.

יום אחד אני באה, מסתכלת עלי האחות ואומרת: התינוקת מתה. שאלתי מתי? אמרה לי בלילה. שאלתי איפה היא. אמרה לי לא יודעת ולא העבודה שלה להתעסק בילדים מתים. שאלתי איפה קברו אותה. אמרי לי לא יודעת, ושאני אלך למשרד".

הלכתי למשרד עם בעלי. לא יודעים כלום. הלכנו לאוהל. בעלי הלך אצל הרב לשאול אם להתאבל על שושנה. אני ישבתי באוהל בוכה על התינוקת שלי. בעלי חזר ואמר שאנחנו לא נשב שבעה, עד שלא נראה את שושנה מתה. ככה עברו שלושה שבועות.

יום-יום הייתי הולכת לבית התינוקות, מתחננת אצל האחיות, שיספרו לי מה קרה לילדה שלי. לא ידעו כלום.

יום אחד בצהריים אומרת לי אחות אחת, שהילדה שלי לא מתה והיא בפרדס חנה. כמעט התעלפתי. שאלתי אותה איפה היא בדיוק. אמרה שלא יודעת רק שמעה ממישהו. רציתי לנסוע לפרדס חנה למצוא את הילדה שלי. באה אחות אחרת אמרה לי, ששושנה לא בפרדס חנה, רק בבית הבראה בחדרה. עלה לי הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות. כל הדלתות היו סגורות. לא ידעתי מי יעזור לי.

אמא מרחבי - חלומות על שושנה
אמא מרחבי – חלומות על שושנה

לא מצאתי את שושנה עד היום. לפני שלוש שנים פגשה הבת הגדולה שלי אחות אחת שעבדה במחנה העולים עין שמר.

היא התעניינה מה אנחנו עושים וככה שאלה שאלות וגם שאלה מה היה הסוף עם שושנה.

הבת שלי אמרה, שאף אחד לא יודע, רק שסיפרו לנו שהיא מתה. אז האחות הזאת חייכה ואמרה: "כדאי היה שתתעניינו מה בדיוק קרה איתה" – והסתלקה מהר מהמקום.

זהו סיפורה של גברת מרחבי, ממושב תרום, היא אישה כבת 55 שעולמה חרב עליה לפני 16 שנה. כל צערו של העולם משתקף מפניה. נורא מכל הוא הסימן השאלה המרחף עד עצם היום הזה על תעלומת היעלמה של התינוקת בת השנה.

מאם אומללה זו נמנעה אפילו הזכות ללכת ולהשתטח על קבר בתה ולספוד לה.

סימן שאלה נורא

אומרים לנו, כי טבעי ומובן, שבתנאי העליה ההמונית של השנים 1949 – 1951, שרר אי סדר. מסבירים לנו, כי כוח האדם המצומצם, שעמד אז לרשות רשויות הקליטה, לא היה מסוגל להשתלט על המון האדם. מנסים לסבר את אוזנינו, כי לטובת העניין מוטב להניח לפרשה כאובה זו שתישאר חסויה בצל הסודיות ולא לפתוח עתה פצעים, שכבר העלו ארוכה.

המציאות שונה לחלוטין. פצעי ההורים לא נגלדו. הם לא השלימו והם רשאים לדעת מה עלה בגורל ילדיהם. בשנה האחרונה, עם התגלות עקבותיהם של שני ילדים אבודים אצל משפחות זרות, נתעוררה מחדש התקווה גם אצל הורים אחרים, כי קרובה שעתם לראות שוב בחיים את ילדיהם שלהם.

גם משרד הרווחה, כמי שאחראי על אימוץ ילדים בישראל, החליט עתה להסיר את הלוט מעל פרשיות נעלמות ולפתוח את ספרי האימוץ, לשם גילוי הילדים התימניים, שנמסרו לאימוץ מאז ראשית העליה ב- 1949 ועד לשנים האחרונות.

גירסות שונות מהלכות בקשר למספר ההורים והמשפחות, שאינם יודעים מה בדיוק עלה בגורל ילדיהם. יש אומדים אותם במאה. אחרים – בחמישים. אנחנו יודעים על 12 הורים, שבביתם ביקרנו ומפיהם שמענו סיפורים מסמרי שיער, שחלקם נשמע כאילו נלקחו מעולם הדימיון.

הטרגדיה של ההורים האלה לא נסתיימה. חלומות בלהות, טלטול אין קץ בין שיאים של תקוות חדשות ואכזבות נוראות, חרושת של שמועות על גורל הילדים, התרוצצות ממשרד למשרד, מחבר כנסת אחד למשנהו, מעובדת סוציאלית לרעותה – כל אלה העכירו את חיי המשפחות האומללות במשך 16 או 17 השנים האחרונות, יצרו איים של אי שקט נפשי, גזרו מתיחויות על הילדים, שנשארו בבית, מנעו מן המשפחות התפתחות נורמלית.

צו גיוס לילדה שנעלמה

חיים דואר: "גם אנחנו, גם הילדים אבודים"

אנחנו הגענו אל מחנה ראש העין סמוך לראש השנה, מספר חיים דואר מירושלים. עברנו בדיקות, קיבלנו תעודות ואז קראו לי אל המשרד ואמרו לי, כי אני צריך למסור את בתי יהודית לבית התינוקות. כך מקובל, טענו. סירבתי. אבל הם היו חזקים ממני. הם אמרו לי, שאם לא אמסור את הילדה, לא אקבל ציוד. לא היה איכפת לי.

ויתרתי על כל הציוד ונשארתי עם המשפחה ברחוב. אבל את זה אפשר לעשות רק לילה אחד. למחרת הלכתי למשרד ואמרתי, שאני מוכן למסור את הילדה, אבל שיתנו לאמא שלה לבקר אותה כל יום. הסכימו. כל יום הלכה אשתי לבקר אותה. יום אחד אמרו לנו, שהילדה נלקחה לבית החולים. שאלנו לאן. אמרו לנו, למקום לא רחוק. האמנו להם. למחרת הלכנו שוב, ביקשנו אפשרות לבקר אותה. אמרו לנו, לא עכשיו. מחר. לא נתנו לבקר אותה. עד שבא אלינו אחד, שמואל בדיחי, מהנהלת המחנה ואמר, שאנחנו עוברים למעברת תלפיות ירושלים. אמרתי: טוב, עוברים, אבל מה עם הילדה? הוא ענה לי שהילדה בריאה ואמר לי: 'אל תדאג לכלום, סע בשלום לירושלים ואני אביא אותה אליך בטקסי מיוחד'.

נסענו. מאז ועד היום לא ראינו לא טקסי, לא שמואל בדיחי ולא את הילדה. הלכנו לברר מה קרה לה. אמרו לנו, שמתה. אני לא מאמין להם. אף פעם בחיים אני לא אאמין להם. תראה איזה גורל: לפני חודשיים קיבלנו בבית צו גיוס בשביל הילדה.

היכן שמעון?

אמא נדאף: "שיאמרו אם הוא חי או מת"

בסוף 1949 הגיעה למחנה העולים עין שמר משפחת נדאף. האם חיבקה בזרועותיה את שמעון בן 7 חודשים. הילד נלקח לבית הילדים במקום, יחד עם כל הילדים האחרים. כאשר הגיעה שעתה של המשפחה, שיעבירו אותה למושב, נמסר להם כי בנם נפטר. המשפחה האמינה.

זמן קצר לאחר שהמשפחה הגיעה למושב בסביבות ירושלים, ילדה הגברת נדאף בן נוסף. הילד לא האריך ימים. היה בן 3 חודשים כאשר נפטר ממחלה. הוא הובא לקבורה במושב ללא רישיון. החוק אינו יכול לסבול זאת וההורים נקראו למשטרה ונתבעו להסביר פשר המעשה. עודם שרויים במבוכה וסבוכים בפרשה זו, מגיע למושב שוטר, נושא בידיו תיק כרסתני, ושואל: 'אתם קברתם את הילד שלכם ללא רישיון קבורה. אבל איפה הילד הראשון שלכם, שמעון?' מוכת הלם משיבה האם: "הוא מת בעין שמר". נציג החוק מזמין את האם להתלוות אליו למשטרה.

במשטרה מספרים לה, כי ילדה הראשון שמעון, חי כנראה. לאחר שהיא מתגברת על הזעזוע, היא מבקשת לראות אותו מיד. אולם המשטרה,  אין דרכה אצה לה. יש לה זמן.

אבא נדאף: "שמעון עומד לנגד עיני"

מספרים לה, כי יתכן שבנה האבוד נמצא אצל משפחה בשכונת בית הכרם בירושלים. חודשיים מושכים אותה ב"לכי-ושובי". כוח – כבר אין לה. רק התקווה שעדיין נשקף סיכוי, כי יתנו לה לראות את הילד שלה, מחייה אותה. אולם כעבור חודשיים חזרה בה המשטרה מההודעה הקודמת. "זה לא הילד שלכם" – אמרו להורים.

הנשים אמרו: "כולו שלי!"

יהודה, בנה של משפחת תנעמי, מגדרה הוא בחזקת משתמט מן הצבא. הוריו קיבלו הודעה מלשכת הגיוס, שאם יהודה לא יתייצב מיד לשרות חובה, ייתבע לדין.

הנה סיפורה של האם:

"מסרנו את יהודה לבית התינוקות במחנה ראש העין, כשהיה בן 3 חודשים. כל יום הייתי הולכת להניק אותו. פעם באתי מוקדם. גבר שניקה את בית התינוקות אמר לי לחכות בחוץ. עמדתי על יד החלון. שתי גברות עמדו קרוב למיטה של יהודה שלי. הן רבו. כל אחת אמרה: "זה בשבילי". אחר כך דיברו בשפה זרה. הלכתי לצד השני. שמעתי שתי אחיות מדברות. אחת אמרה: "אז מה יש? יש לה הרבה ילדים!". השנייה אמרה: "טוב, אבל אסור לעשות ככה".

הרגשתי איך שהלב שלי נשרף. ביקשתי להיכנס מיד לבית התינוקות. נכנסתי ואחת האחיות אמרה לי, שיהודה מת. פרצתי בבכי ודרשתי לראות את ילד חי או מת. האחות אמרה לי: 'תלכי למשרד, הילד שם'. הלכתי. לא היה שם. הלכתי לאוהל, כדי לספר לבעלי, ובדרך שמעתי מכריזים ברמקול, שאני אבוא מיד ובני לא מת. רצתי למשרד.

שלום אבדר: "עייפנו מחיפושים"

שם היה איש אחד בשם עוזרי הסווג, והוא אמר לי: "תדעי לך שהילד שלך לא מת. אני פה אחראי על הקבורה. לכי לחפש אותו".

אני חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אנחנו היינו כמו עיוורים בארץ חדשה.

"לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא שמע אותנו. צעקנו, בכינו, התחננו – שום דבר".

זהים לחלוטין סיפוריהן של משפחות חשאש מכפר אונו, אבדר ממושב אורה ומשפחות אחרות. רק שמות הילדים שונים. הטרגדיה של המשפחות – בדיוק אותה הטרגדיה.

פנינו אל עובדי הסוכנות היהודית יוסף רמתי, חיים צדוק וישראל ישעיהו.

הראשון יוסף רמתי, כמי שהיה איש הסוכנות היהודית במחנה העולים ראש העין, השני – חיים צדוק, אחראי על קליטת עולי תימן באותן שנים, והשלישי – ישראל ישעיהו, שהיה הכתובת המרכזית בכל הנוגע לעליה המונית זו.

יוסף רמתי אמר: בשנים 1949 – 1952 פעלה בראש העין קליניקה משותפת של משרד הבריאות הדסה וקופת חולים. שם נמצאו ילדים רבים שמטעמי בריאות והיגיינה אי אפשר היה להשאיר אותם באוהלים ובצריפים.

– האם ידוע לך מה מקור ההיעלמות של הילדים?

כן. מרישום מוטעה של השמות.

– האם ידוע לך על מקרים שמשפחות חשוכות ילדים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים?

כן.

– האם יתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות?

בהחלט יתכן!

– האם אחיות בקליניקה היו כפופות להנהלת המחנה?

לא.

– האם אתה מאמין לסיפורה של גב' תנעמי?

מאמין.

– האם יש אמת בסיפורים שעובדי המחנה קיבלו כסף תמורת מסירת ילדים למשפחות חשוכות ילדים?

אין שמץ של אמת סיפורים אלה. העובדים, ללא יוצא מן הכלל, עבדו ביושר. ובמידה והיו שגיאות, היה זה תוצאה של היעדר דפוסים מינהליים ברורים.

הורים ביקשו עזרה

חיים צדוק, מי שהיה אז האחראי לקליטת עולי "מרבד הקסמים", וכיום סגן מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאחות קיבלה כסף תמורת מסירת התינוק לאימוץ. עם זאת הוא מציין, כי בשנים האחרונות פנו אליו מספר הורים בבקשת עזרה לאיתור ילדיהם שנעלמו בשעתו ממחנות העולים, אך בהעדר פרטים ורישום מסודר, לא עלה בידו הדבר. עצם הפרשה הוא מבהיר: באותם ימים התנהלו מחנות העולים בית ליד, עין שמר וראש העין, כך: היתה יחידה מנהלית שטיפלה בקליטת העולים ופליטתם מן המחנה, למרכזי ישוב שונים, והיתה יחידה שטיפלה בצד הרפואי וההיגייני של העולים.

יחידה שניה זו שהיתה כפופה למעשה למשרד הבריאות היתה רשות בפני עצמה. היא קבעה את מי להעביר לבית החולים ואת מי להחזיר משם. ליחידה זו סייעו שני גופים ציבוריים – ארגון אמהות עובדות וויצ"ו.

הפרדת הרשויות בין ענייני קליטה והטיפול הרפואי, אין פירושה שנציגי הסוכנות במקום לא שותפו בהתייעצויות. אין פירושה שכאילו נחטפו ילדים ממחנות העולים בידיעת עובדי הסוכנות. לי אישית לא ידוע אפילו מקרה אחד של היעלמות ילד בדרכים פסולות. גם לא ידוע לי על תלונה כלשהי כלפי אחות ציבורית או אחות רגילה, באחד ממחנות העולים. אבל אין זה עדיין אומר, שזה לא היה יכול לקרות. אני יודע על מספר מקרים שהובאו לידיעת המשטרה אך לאחר שזו בדקה ולא הגיעה לממצא כלשהו, הפסיקה את הבירור.

סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו מציין כי על סמך ידיעות כלליות שבידו, מאמין הוא כי אמנם נלקחו בשעתו ילדים ללא ידיעת ההורים במטרה למסרם למשפחות חשוכות בנים, עם זאת הוא קובע: 'אני משתומם על ההזנחה, שכולנו גילינו בפרשה כאובה זו, מאז השמעות הראשונות בשנות החמישים ועד היום. לכן הייתי מציע עתה, בעקבות הגילויים, להקים ועדה ציבורית שתבדוק פרשה זו על כל צדדיה כדי שההורים יידעו אחת ולתמיד אם בנם חי או מת.'

אין ספק, כי יימצאו גורמים שיירתעו מהצעה זו. אך זו הדרך היחידה לפתרון פרשה טראגית זו, ששיבשה עד כה את חייהן של עשות משפחות בישראל.