יהודה ברוך מנהל מוסד פסיכיאטרי אברבנאל קיים יחסי מין עם חוסה


"הוא ניצל את המצב הכי קשה שלי. רציתי למות, והוא ניצל אותי מינית"
מאיה ברגר כמעט שמה קץ לחייה – עד שנתקלה בפסיכיאטר יהודה ברוך מנהל מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים שאמור היה להציל אותה. אלא שלאחר שפיתחה בו תלות מסוכנת, הוא ניצל אותה מינית – כך לטענתה: "הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שבו רציתי ותכננתי למות. הוא פשוט נהיה הכל בשבילי". הפסיכיאטר בתגובה: "טענות סרק"
עמליה דואק, כתבת כלכלה | יונה לייבזון, כתבת רווחה | חדשות 2 | פורסם 12/02/16 

היא ניסתה לשים קץ לחייה ואושפזה בכפייה, אלא שבמקום שאמור היה להציל אותה מעצמה – היא נפלה, לטענתה, קורבן לניצול מיני: מאיה ברגר הייתה בת 26 כשנכנסה בפעם הראשונה לבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל, אחרי שניסתה להתאבד. היא עשתה זאת לאחר שהפסיכולוגית שלה הפסיקה לטפל בה אחרי שמאיה פיתחה בה תלות.

"אני לא חושבת שכבר יש לי משהו להגיד לו", אומרת מאיה בדרך למקום שבו הכירה את הפסיכיאטר. "אני מדמיינת את השער, את השלט בכניסה, וזה מזכיר לי אותו", היא מספרת. "הייתי במשבר הכי נוראי שלי והוא ניצל את זה כדי לספק את היצר הכי בסיסי שלו".

על ההחלטה להיחשף ולהתראיין בפנים גלויות, אומרת מאיה: "אני לא עשיתי שום דבר רע והוא צריך להתבייש. אמא שלי אמרה לי שאני צריכה להתבייש רק אם עשיתי משהו רע – ואני לא עשיתי".

החוק אוסר מפורשות קיום של קשר מיני בין מטפל למטופל בתחום בריאות הנפש. בבתי המשפט אף נטו להקביל בין קשר מיני של מטפל ומטופל לגילוי עריות.
הרופא שטיפל במאיה הוא פסיכיאטר מוכר וידוע, חבר המשפחה. עקב כך, כשהתאשפזה בבית החולים "אברבנאל", הוא הוזעק מיד לסייע. אחרי ששוחררה מהאשפוז, הקשר בין מאיה לבינו החל להתהדק. "הוא המשיך לשלוח לי הודעות ושאל לשלומי. ראיתי זאת כמחווה מאוד יפה", היא מספרת.

מאיה, סטודנטית שנה חמישית לרפואה, שבה לבודפשט – שם למדה בסוף 2014. מדי פעם חזרה לחופשות בארץ, ופנתה למטפל שלה כשמצבה הנפשי הידרדר: "ניצלנו את שהייתי בארץ לפגישות, אחת ליומיים. הגענו למצב של תקשורת 3-4 פעמים ביום, בנוסף לשיחות טלפון, זה היה מאוד אינטנסיבי".

"הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שלי"
צילום: חדשות 2

"זה הגיע למצב שהייתה נגיעה בשיער ונוצר נוהל חיבוק עם כל הגוף. וחיבוק מאוד ארוך בסוף כל פגישה. פעם הוא רצה להציע לי חמלה בצורה גופנית ומאז זה היה הנוהל, וכשניסיתי לשבור את הנוהל הוא אמר לי 'מה עם החיבוק?'".

"תכננתי למות – והוא ניצל אותי. כל הגוף שלי קפא"

אלא שאז הגיעה הפגישה שלא הותירה מקום לספק – כך לטענתה של מאיה. "התיישבתי מולו, והוא אמר לי: 'אני רוצה לזיין אותך פה, על השולחן, ולא אכפת לי מי ישמע'. כל הגוף שלי קפא. ניסיתי להיות חזקה ולא התרגשתי מזה, ואז הוא חיבק אותי צמוד לשולחן, הרגשתי את הארקציה שלו. לא דיברנו על זה והלכנו כל אחד לדרכו".

זמן קצר לאחר הפגישה הזו -מאיה שוב מנסה להתאבד מול עיניו, לאחר עוד טיפול. "הוא אסף אותי מהמצב הכי נמוך שבו רציתי ותכננתי למות. הוא פשוט נהיה הכל בשבילי".

יותר מ-30 שנים מפרידות ביניהם – והיא הייתה מוכנה לעשות כל מה שנדרש על מנת שימשיך את הטיפול בה: "פיתחתי תלות כזו נוראית שהפחד לאבד אותו היה יותר מהכל. אמרתי לעצמי שאתן לו מה שהוא רוצה ונמשיך את הטיפול, הייתי עושה הכל. זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".

הקשר המעוות נמשך קרוב לשנה

"אני זוכרת שישבנו בנמל תל אביב והוא אמר לי בפעם הראשונה: 'אני חושב שאני מעורב רגשית יותר מדי, שאולי כדאי שתלכי למטפל אחר' . אמרתי לו שאני לא מוכנה, אז זה נגמר באמצע היום באוטו שלו. בשלב הזה קיימנו יחסי מין על בסיס קבוע, אצלי בבית או באיזה מקום בו אפשר היה להשכיר חדר. ההורים שלי לא ידעו מה קורה בינינו".

היחסים הובילו להיריון אסור – ולהפלה

הקשר האסור והמעוות הזה נמשך כמעט שנה. היא לבד – ולא משתפת איש בסוד של שניהם. עד שבאוקטובר האחרון היא נכנסה להיריון, וחשפה בפני אמה את מה שקרה בחדר הטיפולים. אז היא החליטה לעבור הפלה.

"רשמתי לו שעשיתי הפלה והוא ענה לי: 'זה כואב'. הוא כתב שהכל כואב. רשמתי שאני פונה לוועדת האתיקה, למשרד הבריאות ולמשטרה והוא כתב שקיבל את זה בצער וכאב", היא מספרת.

זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם. לפני ארבעה חודשים היא הגישה תלונה נגדו והתיק הועבר לפרקליטות. מה שהיה אמור להיות קשר רגיל בין מטפל ומטופלת הפך, לטענתה, לניצול מיני של מטופלת שפיתחה תלות מוחלטת במטפל שלה.

מטעמו של הפסיכיאטר המוזכר בידיעה נמסר בתגובה: "מדובר בטענות סרק שהן חלק ממסע איומים שתכליתו להסב נזק. גב' ברגר הביעה את רצונה להסב נזק בפניי וגם בנוכחות אחרים. תלונתה היא ניסיון לממש את איומיה".

צעירה הגישה קובלנה כנגד פסיכיאטר בגין אשפוז כפוי בלתי מוצדק

דצמבר 2015 – צעירה הגישה קובלנה כנגד פסיכיאטר בגין אשפוז כפוי בלתי מוצדק. הצעירה, תושבת חולון, הייתה בטיפולו של הפסיכיאטר במשך כשנתיים. בפגישתם האחרונה יידעה אותו, לטענתה, כי היא מפסיקה לחלוטין את התרופות שנטלה. הפסיכיאטר הביע את חששו מהמעשה, ולכן הבטיחה לשמור איתו על קשר רציף. למחרת פגישתם, ובעקבות חבלה, החלה לסבול מכאבי גב חזקים, ונאלצה לעבור בירורים נוירולוגיים ואף המלצה לאשפוז במחלקה אורטופדית. הפסיכיאטר, ששמע מאחיה כי שכרה רכב וחשש כפי הנראה, שתנהג בו, ביקש שתיפגש עמו. היא הסבירה לו כי היא מתניידת באמצעות קביים וכיסא גלגלים וביקשה שייתן לה כמה ימים כדי להתאושש, והסבירה שאינה יכולה לנהוג במצב הזה ממילא, ושתבקר אותו ממש בקרוב. הפסיכיאטר לא התרצה, ביקש שתגיע עוד באותו יום וגם לא טרח לשוחח עם החברה ששהתה לצידה כדי לקבל עוד נתונים. במקום זאת פנה לפסיכיאטר המחוזי ואכן בשעה 2:30 בלילה הגיע לביתה צוות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בלוית שוטרים עם הוראה לבדיקה כפויה, שהסתיימה באשפוז כפוי. האשפוז נמשך למעלה משבוע וכלל יחס משפיל ומבזה.

הקובלנה נשלחה בסיוע עמותת "מגן לזכויות אנוש", אשר חוקרת וחושפת הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש. התלונה והתצהיר המפורט מצויים במשרדי העמותה.

העמותה מזכירה כי בפברואר 2013 התפרסם דו"ח של האו"ם בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות, אשר מכליל את הכליאה הכפויה והטיפול הכפוי באנשים עם מוגבלויות תחת ההגדרה של עינויים ודורש מהמדינות החברות לבצע תיקונים לחוקי בריאות הנפש כדי למנוע מצבים כאלה הנחשבים פליליים, ולהחמיר את הענישה כלפי המעורבים בהם.

יהודה קורן, דובר העמותה טוען כי אילו לא הייתה הבדיקה מתבצעת באישון לילה תחת כפייה וכאבים קשים בחדר מיון של מוסד פסיכיאטרי אלא בהסכמה במרפאה בקהילה כפי שהציעה המטופלת, סביר מאד שלא הייתה מסתיימת בשלילת חירותה של המטופלת באמצעות אשפוז כפוי.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03

מה קורה באברבנאל? 80 תיקים רפואיים של מטופלות נעלמו

מה קורה באברבנאל? 80 תיקים רפואיים של מטופלות נעלמו , רוני לינדר-גנץ , מאי 2015 , TheMarker

חשיפת TheMarker: בבית החולים נערך מחקר שבדק את השפעות הטיפול בקנאביס בקרב חולות פיברומיאלגיה ■ 
איש אינו יודע מה עלה בגורל התיקים, המכילים מידע רגיש – ואף גורם לא יידע את המשתתפות במחקר ■ משרד הבריאות: "התיקים הועברו כנראה לגריסה" ■ החוקר הראשי ומנהל אברבנאל לשעבר, ד"ר יהודה ברוך, לא הגיב

לאן נעלמו 80 תיקי מחקר רפואי של חולות פיברומיאלגיה מבית החולים אברבנאל? 
ל-TheMarker נודע כי בתחילת נובמבר 2014 נעלמו מבית החולים כ–80 תיקים ממחקר שבדק את השפעתו של שימוש בקנאביס בקרב חולות פיברומיאלגיה (מחלת הדאבת, שמתאפיינת בכאבים כרוניים).

החוקר הראשי במחקר הוא ד"ר יהודה ברוך, מי ששימש עד לסוף אותו החודש כמנהל המרכז הרפואי ופרש בהסכמה על רקע בעיות בתפקודו ובתפקוד בית החולים. ברוך בחר שלא להגיב על שאלות TheMarker בנוגע לפרשה.

דבר היעלמותם של 80 תיקי המחקר שניהל ברוך נודע לעובדי בית החולים במקביל לסיכום שאליו הגיע ברוך עם משרד הבריאות בנוגע לפרישתו מרצון. זאת לאחר משא ומתן שניהל עם המשרד ועם נציבות שירות המדינה על תנאי הפרישה.

במשרד הבריאות אישרו את הפרטים, אך לא ידעו לומר היכן נמצאים התיקים. לפי המשרד, בדיקה שנערכה העלתה כי התיקים "כפי הנראה הועברו לגריסה". כמו כן, נודע ל–TheMarker כי שום איש או גורם לא טרח ליידע את הנשים שהשתתפו במחקר על כך שהתיקים הרפואיים שלהן נעלמו.

הדיווח על היעלמות התיקים הועבר לבסוף למשרד הבריאות על ידי ד"ר אלכס אביב, יו"ר ועדת הלסינקי של בית החולים, העוסקת באישור ניסויים רפואיים בבני אדם.

מתגובת משרד הבריאות עולה כי המשרד אינו מודאג במיוחד מהפרשה: "היעלמות תיקי המחקר בבית החולים אברבנאל דווחה למשרד הבריאות כמקובל", נמסר מהמשרד. "כמה ימים לאחר מעבר יחידת המיון בבית החולים למשכן חדש, נודע על היעלמות תיקי המחקר שהיו בבניין המיון הישן. הדבר דווח ליחידת ניהול סיכונים בבית החולים ובמקביל דווח לוועדת ההלסינקי המוסדית. משרד הבריאות הורה לקב"ט האזורי לבדוק את המקרה. תוצאות הבדיקה העלו שכפי הנראה התיקים הועברו לגריסה". עוד הבהירו במשרד כי "יש לציין כי אין מדובר בתיק קליני־טיפולי של מטופלים, אלא בתיק מחקר שאליו הוצאו נתונים של חולות פיברומיאלגיה אשר טופלו בקנאביס רפואי".

לשאלת TheMarker אם היעלמות התיקים דווחה למשטרה נמסר כי "לא עלה חשד לגניבה או היעלמות ולכן לא נמסרה הודעה למשטרה. כמו כן, האזור מצולם". בתגובה לשאלה אם יידע מישהו את המשתתפות במחקר בדבר היעלמות תיקיהן, הודו במשרד הבריאות שהמטופלות לא יודעו. באשר לשאלה מדוע לא יודעו המטופלות, נמסר ממשרד הבריאות כי "הנוהל לניסויים רפואיים בבני אדם התשע"ד 2014 התייחס עד כה לנושא שמירת התיקים בביה"ח או אצל החוקרים. בנוהל, החוקר מחויב לשמור את כל מסמכי המחקר 15 שנה. עד כה, בנוהל לא היתה התייחסות לעניין יידוע המשתתפים בהשמדת התיקים".

לדברי המשרד, "בימים אלה עובדים שוב על תיקון הנוהל ובעקבות מקרה זה נשקול להוסיף סעיף בטופס ההסכמה המציין כי תיקי המחקר נשמרים לתקופה של כמה שנים ולאחריה — מושמדים". כמו כן נמסר מהמשרד כי המחקר קיבל אישור מוועדת הלסינקי, כמתחייב.

הפרשה מעוררת שאלות קשות: מה עלה בגורלם של 80 תיקי מחקר? האם נעשה שימוש כלשהו לרעה בפרטים הרגישים הכתובים בהם? מדוע לא יידע בית החולים את הנשים שהשתתפו במחקר בדבר היעלמות התיקים? האם ייתכן שתיקים ממחקרים נוספים נעלמו מבלי שאיש ידווח על כך למשרד הבריאות או למטופלים?

"על פניו, מדובר בזלזול משווע בחובה לשמור על תיקים רפואיים, כמו גם פגיעה במטופלים אשר כעת נשללת מהם הזכות לדעת נתונים רפואיים מהותיים על עצמם. במקרה זה הפגיעה חמורה שבעתיים, נוכח העובדה שמדובר במטופלים שהתנדבו לקחת חלק פעיל בניסוי רפואי", אומר עו"ד עדי ניב יגודה, מומחה למשפט רפואי ולזכויות החולה.

לדברי יגודה, "כל השמדה של תיק רפואי צריכה להיעשות בהתאם לנהלים ולכללי שמירת רשומות רפואיות, כשהחובה החוקית ליישם את הוראות החוק מוטלת על מנהל המוסד הרפואי. יכול להיות שבמקרה זה, ככל שאבד המידע הרפואי ולא ניתן לשחזרו — עשויה לצמוח למטופלים עילת תביעה בגין פגיעה באוטונומיה".

בעיות במחשוב מערך הקנאביס הרפואי

עד סוף 2012, במשך עשור, שימש ברוך, בנוסף לתפקידו כמנהל אברבנאל, גם כראש יחידת הקנאביס במשרד הבריאות — תפקיד שאותו ביצע בפועל מתוך בית החולים. ברוך סיים את תפקידו לאחר פרשה שבה היה מעורב ונגעה למחשוב מערך חלוקת אישורי הקנאביס.

נציבות שירות המדינה חקרה ומצאה כי פרויקט המחשוב, שהיה באחריותו ובפיקוחו של ברוך, נעשה בצורה בעייתית ביותר ותוך חשש לפגיעה בפרטיות של מקבלי האישורים. משרד הבריאות אף נאלץ לשלם פיצוי של מיליון שקל לחברה פרטית שהיתה מעורבת במחשוב בלי הליכי מכרז מסודרים.

הממונה על המשמעת בנציבות, אסף רוזנברג, קבע אז כי הפרשה היא עילה לסיום תפקידו של ברוך באברבנאל, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים(…)התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים".

בא כוחו של ברוך אמר אז בתגובה כי כל הליך הקמת המערך הממוחשב היה "בידיעה מלאה של הנהלת 
משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא", ודחה את הטענות על פגיעה פוטנציאלית בסודיות הרפואית של מקבלי האישורים.

שלושה חודשים לאחר היעלמות התיקים וכחודשיים לאחר סיום עבודתו באברבנאל, בפברואר 2015, הצטרף ברוך לחברת וואן וורלד קנאביס OWC כשותף וכראש תחום מחקר ורגולציה.

החברה הישראלית, שהוקמה ב–2014, עוסקת במחקר ובפיתוח תכשירים וטיפולים מבוססי קנאביס. בנוסף, החברה מייעצת בקידום חקיקה ורגולציה של טיפול בקנאביס רפואי לממשלות וקובעי מדיניות ברחבי העולם. החברה היא חברה בת של חברה ציבורית אמריקאית בשם OWC Pharmaceutical Research.

האם לא היה ראוי כי תהיה תקופת צינון לד"ר ברוך לפני שהתחיל לעבוד בחברה פרטית העוסקת בקנאביס רפואי? לפי משרד הבריאות, "השאלה נבחנה לפני פרישתו של ברוך אל מול הגורמים הרלוונטיים בשירות המדינה. בהתבסס על העובדות שמסר ד"ר ברוך, נמצא כי אינה נכנסת בגדר האיסורים שבחוק שירות הציבור הגבלות לאחר פרישה".

הפסיכיאטר פרופ. יורם ברק נעצר בחשד לשיבוש הליכי חקירה

הותר לפרסום: פרופ' יורם ברק הוא הבכיר החשוד בפרשת רונאל פישר , הארץ , יניב קובוביץ , מאי 2015

ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית החולים אברבנאל בת ים וחבר הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, חשוד שזייף מסמכים רפואיים עבור ערן מלכה – שהדליף לפישר חומרי חקירה חסויים

הותר לפרסום כי פרופסור יורם ברק הוא הרופא הבכיר החשוד במעורבות בפרשת רונאל פישר. ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית החולים אברבנאל וחבר הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, נעצר לפני יומיים בחשד לשיבוש הליכי חקירה.

על פי החשד, ברק נתן מרשם פיקטיבי לרפ"ק ערן מלכה מיחידת להב 433 לאחר פיצוץ הפרשה, לפיו הוא סובל מהפרעה נפשית. לפי החשד, הבכיר אף נתן חוות דעת לפיה מלכה לא יכול להיחקר יותר מארבע שעות ביום. ברק הכיר את רונאל פישר כשזה ייצג אותו בהליך משמעתי.

הפסיכיאטר יורם ברק מנהל מחלקה במוסד פסיכיאטרי אברבנאל נעצר בחשד שסיפק אישורי מחלה פיקטיביים לשבש הליכי חקירה
הפסיכיאטר יורם ברק מנהל מחלקה במוסד פסיכיאטרי אברבנאל נעצר בחשד שסיפק אישורי מחלה פיקטיביים לשבש הליכי חקירה

ירון קנר אשפז את עצמו ב'אברבנאל' כדי לבדוק מה קורה בחדרי החדרים של המוסד

גבי גזית – 103 FM – נובמבר 2012 – מנכ"ל רדיו 'קול ברמה' ירון קנר עבד בשנת 1996 ככתב בעיתון 'ידיעות אחרונות' וביקש לבדוק אם יוכל להתאשפז ב'אברבנאל' בת ים. בשיחה עם גבי הוא מספר על הזוועות שראה שם.
קנר טוען כי ההזנחה וההתעללות בחוסים במוסדות נובע מאחר והם מוחלשים. גבי גזית סיפר כי פנה לרשויות הרווחה והבריאות מדוע אינם מפקחים באמצעות סוכנים כפי שעשה קנר, התשובה שקיבל היא "חיסיון רפואי"

סיוט במחלקה 5 – ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

סיוט במחלקה 5ירון קנר – 7 ימים – ידיעות אחרונות – 23.08.1996

לאחר שהובא לבדיקה פסיכיאטרית בכפייה אשפז מרצונו ירון קנר כתב "ידיעות אחרונות" בבית חולים אברבנאל בת ים. הוא נשלח לישון במסדרון על מזרון מסריח משתן. ראה קשישה מוטלת על הרצפה רגלה נפוחה ואיש לא עוזר. אחות שטלטלה בפראות חולה ישישה. ארוחה שכללה תירס מקולקל מקופסאות שעבר זמנן. שירותים מטונפים. סכיני גילוח המחולקים לחולים. ושמע איך תכנן הסגל לשנות גרסת פציעה של חולה.

קרוב לשעה אחת עשרה בלילה נכנסו לחדר המיון ארבעה אחים בחלוקים לבנים ומאבטח חמוש. האחים היו שקטים למדיי, אבל הבעת פניהם, כמו גם ממדי גופם, הייתה מהסוג, שמשכנע אותך להיכנע ללא קרב. תחושת העוצמה שהתחלתי להתמלא – מעטים הרגעים בחיי שבהם מצאתי את עצמי מוקף שומרי ראש, התחלפה מהר מאוד באכזבה קלה. התברר שהליווי המרשים לא הוזמן לכבודי, אלא עבור המאושפז הנוסף ששהה עימי במיון.

האיש, שהגיע לבית החולים עם הוריו, בחר להעלות כמה הסתייגויות מלומדות להחלטת הרופאה לאשפזו, ואף גילה כוונות לתרגם אותן לשפת המעשה, כשראה את האחים ("חצי בית חולים הבאתם עלי"), בחר להתלוות אליהם בשקט למחלקה הסגורה.

אחר כך הגיע האח דודי. הוא לא לבש חלוק לבן, והיה נעים סבר. אחרי ששאל לשמי, ביקש בנימוס שאתלווה אליו. ההליכה המשותפת למחלקה הייתה חוויה מעניינת, שהזכירה במידה מסוימת את המבוכה הנלווית לפגישות עיוורות. דודי, שמאוחר יותר יתגלה כאח אנושי ורגיש, ניסה להחליף כמה מילות נימוס, וגם ענה באדיבות על השאלות שהצגתי. עם זאת ריחפה מעל השיחה הנעימה עובדה מעט קשה לעיכול: אחד מהמשוחחים לוקה, כנראה, בנפשו, והשני מוביל אותו לאשפוז. רק מאוחר יותר נזכרתי שדודי הקפיד תמיד שאכנס ראשון בכל דלת, כדי שלא להפנות אלי את גבו.

מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב. חיצונית, היא לא שונה בהרבה ממחלקה ממוצעת בבית חולים רגיל: מסדרון ארוך, חדרים ודלפק שמאחוריו האחיות. בניגוד למחלקה רגילה, מפרידה מחיצה בין הדלפק לבין החולים, בסגנון המזכיר קופת קולנוע. הבדל נוסף: דלת ברזל כבדה ניצבת בכניסה למחלקה, שננעלת עם רדת החשיכה.

כשנכנסנו היו החולים ישים. שתי אחיות ענייניות וחמורות סבר קיבלו את פניי. היותר נחמדה פתחה בהליך הרגיל של קליטת חולה – רישום פרטים ומדידת גובה ומשקל. אחר כך בדקה את לחץ הדם שלי. "יש לך מחשבות?" שאלה תוך כדי הבדיקה. "מחשבות?" לא הבנתי. "מחשבות אובדניות", הסבירה, "כי אם יש, כדאי שתבוא קודם אלינו. חבל שתפצע את עצמך ואחר כך ניאלץ להעביר אותך למחלקה סגורה". הבטחתי ליידע אותה לפני כל מחשבה משמעותית.

עם סיום הבדיקה התבקשתי למסור את כל החפצים שהבאתי איתי. מסרתי צרור מפתחות, ושאלתי אם אוכל לשמור אצלי את האיתורים. מאחר שמעט מאוד חולים, אם בכלל, מגיעים לאשפוז עם איתורית, החלה התייעצות קצרה בין אנשי הצוות. הוחלט לבסוף לדחות את בקשתי. דודי נתן לי פיג'מה, וביקש שאמסור לו את בגדיי. "הם יוחזרו על פי החלטת הרופאה", הסבירה האחות. מתברר שהחזרת הבגדים היא פריווילגיה המוענקת לחולים ממושמעים, שאין חשש שיברחו. ההבדל העיקרי בין לובשי הפיג'מה ללובשי הבגדים היא אפשרותם של האחרונים לצאת דרך שער בית החולים, כדי לקנות בקיוסק הסמוך, בלי שיעוכבו על ידי השומרים.

כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון ברצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון. פה ושם נשמעו צעקות מן החדרים. 'מתפרצים', כך מכנים במחלקה חולים, הנתקפים בפרץ של צעקות. בהיתי בתקרת המסדרון. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם.

היום הראשון

התעוררתי סמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו במהלך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים יקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג.

ניסיתי להבחין אם החולה, אשה צנומה שבקושי עומדת על רגליה, הראתה אי אילו גילויי אלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית זקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגריסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות. לא יכולתי שלא להיזכר במשפט המיוחס למלכה אליזבט, שעה שאנו בבית משוגעים: "אתם השפויים", אמרה לחוסים "אבל אנחנו הרוב".

מאוחר יותר ראיתי אחות, שחולה נגעה קלות בידה כדי להסב את תשומת לבה. האחות הרחמנייה הדפה אותה מיד בחבטה חזקה על זרועה, תוך שהיא נוזפת בה "לא נוגעים!".

מקלחת הבוקר היא חובה. כאן התחלתי להתקרב בראשונה אל החולים. כארבעים חולים, גברים ונשים. מונה המחלקה בתפוסתה המלאה. הופתעתי לראות שרבים מהם זקנים סיעודיים.

למקלחת נכנס אחד הישישים. הוא נשען על מקל וגרר אחריו שקית שתן, שחוברה אליו בקטטר. תוכן השקית, יתברר בהמשך, משמש לא אחת נושא לדיונים סוערים בין החולים. "יש לך דם בפיפי", זעקה חולה כשהיא מעיינת בתוכן השקית. "זה בטח בגלל התרופות", הציע אחר. הזקן נהג להתעלם מן הנעשה סביבו, וצפה בטלוויזיה.

באותו בוקר, במקלחת, לא הצליח הזקן לפתוח את ברז המים החמים. נצרת הברזיה, נראתה ישנה, והוא, כנראה, הסתבך ופנה לעזרת אחת האחיות. במקום לעזור לו לפתוח את ברז המים החמים, השיבה האחות לתדהמתי: "לא נורא, תתקלח במים קרים. עכשיו קיץ". השעה הייתה שעת בוקר קרירה, והזקן, שנראה בן למעלה משבעים, הביט כלא מאמין באחות המתרחקת.

לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת עמידה על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין. בדרך חזרה מן המקלחת הייתי עד לסיטואציה מזעזעת לא פחות: חולה, שלפי סיפורי המאושפזים האחרים נאנסה באכזריות על ידי ארבעה גברים ומאז היא במחלקה, ונהגה לדבר בשל מחלתה באיטיות מוגזמת, משהו כמו מילה כל חמש שניות, באינטונציה מיוחדת ש'מורחת' את המילים, ביקשה מהאחות תחתונים נקיים לאחר המקלחת. כשסיימה את בקשתה, ענתה לה האחות באותו טון מתנגן ואיטי: "אין עכשיו תחתונים", תוך שהיא מחקה בלעג, לאוזני החולים האחרים, את צורת דיבורה של החולה.

ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, בלי שאפילו הביטה לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת.

ירדתי לחדר האוכל. בבסיסי צבא יותר נידחים ומאובקים זכיתי לראות חדרי אוכל משמחים יותר. לא שציפיתי לפרחים על השולחנות אבל חלף בראשי הרעיון המהפכני, שמאחר שמדובר בחולים הסובלים ברובם ממחלות דיכאוניות שונות, היה ראוי להכניס מעט צבע לעולמם האפור.

נטשתי את הרעיון והבטתי בתפריט. על השולחן היו חתוכים בגסות כמה מלפפונים ועגבניות, והיו גם גבינה לבנה ולחם יבש. כשהאחיות חילקו דייסה תפלה, נזכרתי בגעגועים בלוף הצבאי. "ברוך אתה מלך העולם, שאני אוכלת עם כולם", פתחה אחת החולות בברכה המסורתית, ומיד עם תחילת הארוחה הפכתי למוקד ההתעניינות בשולחן שבו ישבתי: "מתי הגעת, בחור נחמד?", "איזה מסכן", "למה הביאו אותך?", "אני מאניה דיפרסיה", אמרה בפתיחות אחת החולות.

לאחר ארוחת הבוקר מתפזרים החולים בחצר ושוקעים בחוסר עשייה. למאושפזי המחלקות הפתוחות אסור להיכנס למחלקה עד לאחר ארוחת הצהריים, כדי לאפשר לנקות את החדרים. חלק מחפשים פינות מוצלות מפני החום הכבד וכך הם שוכבים עד לארוחת הצהריים. ניצלתי את הזמן להתקשרות, דרך הטלפון הציבורי שבחצר, עם מערכות הגיבוי שהכנתי בחוץ. עורכי '7 ימים', כרמלה מנשה ברדיו ואחרים היו אמורים להיכנס לפעולה, אם האשפוז שלי יתארך מעל למצופה.

לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצדו תירס מקופסאות שימורים שעברן זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב.

חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", היתה תשובת המחץ.

הגשת שתייה בארוחות, התחוור לי בהמשך, היא שירות הנתון למצב רוחן של עובדות המטבח. אם מחולקת שתייה, הרי שמדובר במים פושרים המוגשים לרוב בקערות במקום בכוסות. מיץ פטל מוגש באירועים חגיגיים במיוחד.

כשחזרתי למחלקה, נקראתי לשיחת היכרות עם הרופאה המטפלת. כמו רוב הפסיכיאטרים שאפגוש בביה"ח, הייתה הרופאה מאירת פנים ואדיבה. לאחר שהסבירה לי את נוהלי המחלקה ואת סדר היום, שוחחה איתי בעדינות על מצבי, תוך שהיא מקפידה שלא לשאול שאלות מביכות מדיי. המשכתי לנקוט קו, שבו בחרתי עם אשפוזי: להתנהג יפה ונורמלי, אבל לאשר את סיפורי השכנים על התפרצויותיי, כדי שלא יוחלט לשחרר אותי בטרם אספיק למצות את הביקור. עם סיום השיחה בישרה הרופאה שתאשר להחזיר את בגדיי, וביקשה בנימוס שלא אברח מביה"ח. הבטיתי.

סדר היום של החולים, מלבד קבלת התרופות בזמנים קבועים, לא כלל, התברר לי, כלום. פשוט חוסר עשייה מתמשכת. יצאתי לחצר לבדוק את אפשרויות הפעילות המוצעות באחד החדרים במבנה סמוך ראיתי שלט על הדלת: "דיאטניות". בחדר ישבה בחורה משועממת. ניכר היה על פניה שהופתעה מהביקור הלא צפוי. בהמשך, למרות תצפיות ארוכות על חדרה, לא הצלחתי להבחין בחולה כלשהו המתקבל אצלה לייעוץ. שאלתי אם ניתן לקבל ייעוץ דיאטטי. היא הסבירה לי שהייעוץ ניתן בתוך המחלקות, ביקשה את שמי ואת מספר המחלקה שלי, והבטיחה שתחזור אלי.

חזרתי למחלקה. חלק מן החולים, שישנו במשך רוב שעות היום, כי לא מצאו דבר אחר לעשות, קיבלו מן האחיות כדורי שינה, שניים לכל חולה. חלקם סיפרו שהם נוטלים את הכדורים באופן קבוע. אינני יודע עד כמה הנוהל הקבוע של מתן גלולות השינה מיטיב עם החולים, אבל ברור שהוא מיטיב עם כאב הראש של אחיות משמרת הלילה.

היום השני

שש בבוקר. קולות רמים של קרקור תרנגול וחולים מבוהלים מרעידים את המחלקה. ד', חולה בן גילי, גנב תרנגול מחצר סמוכה לבית החולים, והחליט לערוך למחלקה השכמה מקורית. וכך מוקדם בבוקר נצפו האחיות רודפות אחרי תרנגול.

ד' הוא סטודנט בטכניון שאשפז את עצמו מרצון. תרופה לא נכונה שקיבל מרופאו האישי גרמה לו, לדבריו, לנטיות אובדניות בלתי נשלטות, והוא העדיף להיות תחת השגחה עד שיתייצב מצבו. כשהיה הטלפון מצלצל בדלפק האחיות, נהג לחטוף את השפופרת ולענות: "בית משוגעים שלום". עם זאת הוא היה החולה היחיד, שאיתו יכולתי לשחק שח או לנהל שיחה בת יותר משלושה משפטים.

בעיה שהחלה להחריף הייתה השימוש בשירותים. מטעמי מצפון סירבתי לשבת על האסלה, שהייתה מרוחה בצואה. עם זאת נראה שזהו מצבם הטבעי של בתי השימוש במחלקה. למרות שזוהמו תמיד זמן קצר לאחר ניקוי הבוקר, לא טרח איש לשמור על ניקיונם במשך היום, וכך נאלצתי לעטות על פניי ארשת של אדם נורמלי, ולנסות את מזלי בשירותי בניין הסגל.

חדרתי אל היעד בלי לעורר חשד, ואפילו זכיתי לברכה המקורית: "בוקר טוב, דוקטור", מאחת העובדות בבניין. השימוש בשירותים מאווררים, ריחניים ומצוידים בנייר טואלט, היה, איך לומר, חוויה מזככת.

במהלך היום שוב נתקלתי בדוגמאות מאלפות ליחסן המזלזל של האחיות. לאחר חלוקת התרופות חש אחד הזקנים כאבים ברגלו. מלבד הכאבים, הוא נתקף גם בהיסטריה קלה והחל לבכות. "אף פעם לא כאב לי אחרי התרופות", ייבב. ניגשתי לאחות וסיפרתי לה על הזקן שנמצא במצוקה. "מה בדיוק יש לו?" שאלה באדישות. "אני לא יודע", השבתי. "אבל מה אתה רואה?" איבדה האחות את סבלנותה. "אם תואילי לקום מכיסאך", השבתי, "ותפסעי שני צעדים לכיוון הזקן, נוכל לסיים את השיחה המיותרת הזאת". לבסוף טרחה האחות לקום בחוסר חשק מופגן והחלה להסביר לחולה באותה רמת מוטיבציה ש"אין לו מה לדאוג, ושהכל יעבור".

העישון במחלקה אסור בתכלית האיסור, למעט בפינת העישון הנמצאת בקצה המדרון. האחיות מעירות מיד, ובצדק, לכל חולה שמעשן מחוץ לפינה. עם זאת האחיות מעשנות בכל מקום ובכל זמן שנראה להן. אל אחד החדרים נכנסה אחות עם עגלת תרופות, כשבידה האחת סיגריה דולקת, ובשנייה חילקה את התרופות. במקרה אחר ראיתי, לתדהמתי, כיצד אחות מעירה לחולה שעישן, כאשר היא בעצמה אוחזת בסיגריה מאחורי גבה.

ואולם הדבר שמדגיש יותר מכול את שלילת החירות, ומזכיר לך בכל רגע היכן אתה נמצא, הוא היעדר מוחלט של פרטיות כלשהי. על כל הדלתות במחלקה – של החדרים, המקלחות ואפילו השירותים – ישנם חלונות שקופים. אף דלת לא ניתן, כמובן, לנעול. הדבר נועד לאפשר לצוות להשגיח בכל מצב על החולים, העלולים לנסות להתאבד. עם זאת לא ראה ביה"ח לנכון למצוא סידור, שבו יוכל רק הצוות לתצפת מן החלונות. וכך, במחלקה שבה מאושפזים ביחד גברים ונשים, יכול כל מי שעובר במסדרון להתבונן בכך כשאתה מתלבש בחדר, מתקלח או עושה את צרכיך. גם האחיות אינן מקישות על דלתות החדרים או מודיעות בדרך אחרת לפני כניסתן.

חלליות ענק לא נחתו במחלקה, אבל קרה דבר מרגש לא פחות: נתבשרתי שבצהריים ייערך לכבודי קונסיליום, דהיינו ראיון עם כמה רופאים מלומדים, שינסו להבין מה בעצם השתבש אצלי. עד להתכנסות המיועדת חזרתי לבדוק את אפשרויות התעסוקה בביה"ח. לא ייתכן, חשבתי, שהחולים מקבלים כאן רק טיפול תרופתי. הרי מדובר במחלות נפש, המצריכות גם איזשהו מערך נפשי תומך: חוגים, הפעלה כלשהי, ואפילו טיולים קצרים להתאוורוות ולשיפור מצב הרוח.

מצאתי חדר ועל דלתו הכתובת: 'ריפוי בעיסוק'. צירפתי למסעי חולה אחר, ויצאנו לבדוק במה עוסקים שם. "בעיקר בתפירה", הכין אותי חברי, מהנדס, שזה לו האשפוז השמיני. "באמת, הזדמנות טובה ללמוד לתפור כפתור".

בחדר עצמו ישבו אחות, שני חולים שבהו באוויר ועוד שניים, שעסקו בהרכבה של מסמרים לריבועי פלסטיק. "כן?", שאלה האחות בקול של מרכזנית לחוצה בתחנת מוניות. "אני רוצה ללמוד לתפור כפתור", גמגם המהנדס. "סליחה?" שאלה האחות כאילו שמעה בזה הרגע הצעה מגונה. על הקירות היו כמה גובלנים ובפינה שכנה לבטח מכונת תפירה מכוסה בבד.

"אשתי אומרת שאני לא יודע לתפור כפתור", ניסה שוב המהנדס. "חשבתי, אולי לנצל את ההזדמנות". "הזדמנות למה?" לא הבינה האחות. "ללמוד לתפור כפתור", השיב המהנדס בשפה רפה. "אין עכשיו חוג תפירה", פסקה קצרות האחות. "תיכנסו בעוד שבוע". זאת לא מכונת תפירה, שם בפינה? ניסיתי. מה יש? געשה פתאום האחות, גם אתה רוצה ללמוד תפירה? מאיפה באתם לי שניכם פתאום. מה זה פה, חוג מלאכת יד? תעלו מהר למחלקה. יש לכם בכלל שיחה עכשיו.

לפני שגורשנו בבושת פנים, הספיקה עיני לקלוט את הספרייה שבחדר. היו בה, בערך, שישה ספרים מצהירים משנות החמישים: 'דברי ימי עמנו' ועוד כמה ספרי איכות בסגנון דומה.

כשעלינו למעלה התברר שאכן הפסדנו את שיחת המחלקה הנערכת, כנראה, אחת לכמה ימים, ובה משתפים החולים אלו את אלו בבעיותיהם השונות. בסיומה התפזרו החולים, ואחד מהם ניגש לאחות וביקש סכין גילוח. האחות שלפה מתוך מגירה סלסלת עץ, שבה היו מונחים בערבוביה כמה סכיני גילוח לא ארוזים. "הם חדשים?" שאל החולה. "חדשים, חדשים", ענתה האחות או אז שלף החולה את כיסוי הסכיןץ בין הסכינים בצבצו, כצפוי, שערות. אין חדש? אמר החולה "יש שיערות על הסכין". "אני אומרת לך שהוא חדש", כעסה האחות. נראה לך שאני משקרת? אבל יש שערות, התעקש החולה. הנה. לבסוף הוחלפה הסכין. לא ברור אם ניתנה לו חדשה, אבל היא לפחות הייתה בלי שערות.

אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לקונסיליום. מולי ישבו חמישה רופאים, ששוחחו איתי למעלה מחצי שעה. די מלחיץ בהתחלה, אבל אם לומדים להשתחרר, אפשר אפילו ליהנות קצת. בשלב הראשון, כמו בכל השיחות הקודמות, נשללו אפשרויות של מחלות ידועות אני לא חושב שאלוהים מדבר איתי, ואני לא שומע קולות בלילה, השבתי באורך רוח.

אחר כך סיפרתי, תוך הנחיית הרופאים, על עצמי. רוב הדברים היו נכונים. גם כדי שלא להסתבך בשקרים וגם כדי לחוש בעונג שתראפיה. את מקרי האלימות שתיארו השכנים הסברתי כהתפרצויות ספונטניות מהסוג, שיכול לעבור על כל אדם שהרגיזו אותו מאוד. דיברתי בשקט ובהיגיון, על פניה של המנהלת היו סימנים של משהו פה לא בסדר.

נתבקשתי לצאת לכמה דקות. כשחזרתי נתבשרתי "שאין לנו מניעה לשחרר אותך מיד, אבל היינו רוצים להיפגש קודם עם אחיך, יובל". הודעתי להם שאחי יוכל להתפנות רק מחר בצהריים וביקשתי לצאת בינתיים לחופשה של כמה שעות. בקשתי אושרה מיד.

מיד עם צאתי מבית החולים פניתי לחוקר הפרטי מוקה קריגר ממשרד "העוקץ", שצייד אותי במצלמת וידיאו. אחר כך החלפתי, בראשונה זה שלושה ימים, את בגדיי, וחזרתי לאברבנאל.

עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהוצב על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני.

האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. נכתוב, אמרה אחת מהאחיות שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית. לא שמעתי את המשך השיחה, אבל היה ברור שהם הבינו שפריסת מזרונים על הרצפה במחלקה, שמאושפזים בה קשישים, אינה מעשה בטיחותי ביותר, ולכן ניסו לנסח גרסה משלהם לאירוע.

היום הרביעי – יום השחרור

יום השחרור. לאחר חלוקת התרופות ראיתי את ל', החולה הקשישה שהוכתה ביום הראשון, שוכבת על הרצפה. "היא קיבלה זריקה קשה", סיפרו לי חולים אחרים. למעלה משעה שכבה כך באמצע המסדרון. כשקמה, סיפרה לי שקשרו אותה בלילה למיטה. "חמש פעמים, ובכל פעם השתחררתי". היא הראתה לי את רגלה. כף הרגל היתה נפוחה כאשכולית. "לאף אחד לא איכפת", אמרה.

לא רק מצבם הגופני של החולים שראיתי היה ירוד. רובם היו מוזנחים מכל בחינה אפשרית, תספורת, לבוש. רבים מהם הזכירו מקבצי נדבות. לא ראיתי מישהו מאנשי הצוות המנסה לדאוג להם לביגוד סביר. בתום ארבעה ימים האווירה שנותרה היא של מושבת מצורעים. אנשים מנודים, חלקם ערירים, חלקם חסרי תמיכה כלכלית. קשה להאמין שחולה אמיד או בעל משפחה תומכת, ימצא את עצמו מאושפז כאן, גם אם יוגדר כמסוכן.

הגיע זמן ארוחת הצהריים האחרונה שלי במוסד. גם בה הייתי עד לפגם בטיחותי חמור: אסור לעובדות המטבח לחלק את האוכל ללא השגחת האחיות. ידיהם של חלק מן החולים רועדות כתוצאה מהתרופות, ומרק חם עלול להישפך על ידיהם. גם קטטות עלולות להתפתח. למרות זאת החלה אחת העובדות לחלק את המרק. אחראית המטבח העירה לה על כך, ובין השתיים התפתח ויכוח קולני, שעם סיומו הסתיימה גם חלוקת המרק, לפני שצוות האחיות ירד לחדר האוכל.

עובדות המטב, אגב, אינן שונות בהרבה מרוב האחיות, בכל מה שקשור לכבוד החולה ולחירותו. חולה שסיפרה בגאווה לעובדת המטבל על חבר חדש שיש לה במחלקה, זכתה לתשובה צעקנית ומלגלגת: "בטח חבר, למה לא? עוד מעט תגידי שאתם מתחתנים. יאללה, יאללה". "אבל למה את אומרת את זה?", אמרה בשקט החולה, ודמעות החלו לבצבץ בעיניה. "אנחנו באמת רוצים להתחתן".

אחרי הארוחה הגיע למחלקה אחי. תדרכתי אותו לומר דברים טובים, כדי שאשתחרר בשקט. לאחר ששוחחו איתי, הודיעה לי רופאת המחלקה שאני משוחרר, אבל ביקשה שאשמור על קשר כדי שנחשוב ביחד על המשך טיפול אפשרי.

נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל מתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל.

משוגע בעל כורחו – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996

משוגע בעל כורחוירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996

ירון קנר, כתב "7 ימים" אושפז לבדיקה בכפייה בבית חולים הפסיכיאטרי אברבנאל בעקבות מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים

כיצד יתכן שבמדינת ישראל מספיק לפסיכיאטר מחוזי כמה מכתבי תלונה שמערכת "7 ימים" שלחה בשם שכנים, כדי להוציא צו לבדיקה בכפייה של אזרח תמים. הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר יעקב מרגולין קבע שהכתב יעקב כנר, "אלים, מסוכן ומאיים בהתאבדות" ללא אימות התלונות ומבלי שהזמין את ה"חולה" לבדיקה מרצון, כפי שקובע החוק. כך מצא עצמו קנר נגרר מביתו ע"י שני אחים ונהג מונית בריונים שהתחזו לשוטרים לבית חולים לחולי נפש.

ביום חמישי, בשעה 19:30, צלצל הפעמון בדלת ביתי. 'צלצול הפעמון' הוא תיאור פיוטי משהו לרצף הצלצולים הארוך והעצבני שלווה בקריאות רמות של שמי.
מי שם? שאלתי. "שכן", שיקר האח המאשפז. בהמשך עוד יתברר שתחבולות הן הצד היותר מפותח של צוות האשפוז, שנשלח אלי מלשכת הפסיכיאטר המחוזי.

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996

פתחתי את הדלת. כן? שאלתי. משני צדיו של האח צצו פתאום שני גברתנים כעוסים. "צא החוצה". סליחה? "צא החוצה". מי אתם, בבקשה? "צא החוצה, נסביר לך הכל".
ניכר בעליל ששלושת האדונים שעמדו בדלת לא היו בקיאים בכללי הנימוס המחייבים אורחים זרים, להציג את עצמם בשמותיהם, אבל קיבורת הזרוע שלהם שכנעה אותי שלא יהיה זה חכם להעיר להם על כך.
בואו תסבירו לי במה מדובר, ניסיתי. נראה שהמילה 'בואו' הובנה בטעות כפשוטה, שכן מנהיג השלושה, והגדול שבהם, הדף אותי קלות מן הדלת באמצעות כרסו ונכנס לסלון דירתי. אני לא הזמנתי אותך להיכנס, אמרתי באומץ. "תחליט", התעצבן המנהיג. אמרת 'בואו', אז או שאנחנו באים, או שאתה יוצא".
מאיפה אתם? ניסיתי לחזור לנושא העיקרי. כאן הסכים סוף סוף הצוות להזדהות. "אנחנו מהתחנה לבריאות הנפש", הודה הפולש בלשון רפה. "אתה צריך לבוא איתנו לשיחה קצרה עם הרופא". אברבנאל? שאלתי. "חס וחלילה", שיקרו שוב. "שיחה קצרה עם ד"ר לוין, במרפאות החוץ". אפשר לראות את הצו? שאלתי. הם הראו לי את הצו החתום על ידי ד"ר מרגולין, הפסיכיאטר של מחוז תל אביב, אבל החלו לגלות סימנים ראשונים של קוצר רוח, והחליטו לנקוט תחבולת 'אם לא תאכל, יבוא שוטר'.
"דיברת עם הבולשת?", שאל בקול רם ה'שכן' את המנהיג. אתה שוטר, שאלתי מיד גם אני. "כן". מאחר שהתחזות לשוטר, בנוסף להיותה מעשה הנוגד את כללי הנימוס, מהווה גם עבירה פלילית, רציתי להיות בטוח בעובדות. אפשר לראות תעודה? "תראה כשנגיע, התחמק המנהיג.
בשלב זה החלטתי לסיים את האפיזודה הטעונה, והתלוויתי לצוות אל המונית שחיכתה לנו. לא טעיתי. 'איש הבולשת' לא היה אלא נהג המונית של הצוות המאשפז.
על תהליך האשפוז הכפוי עצמו יש לומר, שכל מי שמאמין ללא סייג שאנו חיים במדינה נאורה ומתוקנת, מומלץ לו בזאת בחום להתנסות מפעם לפעם באירוע המסעיר הזה. זאת, כמובן, במינון הנכון המבדיל בין חוויה למועקה.

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996
המונח 'אשפוז בכפייה', כמו חבריו 'עבודות כפייה' ו'חינוך מחדש', מזכיר לרבים משטרים אפלים במדינות חשוכות. צו ההבאה לבדיקה הפסיכיאטרית דומה מבחינות רבות למעצר משטרתי. בשניהם הוא חסר אונים מבחינת יכולת המחאה או ההתנגדות לפעולות הרשויות, ויכול לנקוט צעדים שונים של ערעור רק בשלב מתקדם יותר, לאחר הפעולה. שניהם נעשים בפומבי, לעיני שכניו ומשפחתו. הרושם שיוותר בשני המקרים על החברה שבה הוא חי, יוכל להימחק רק בעמל רב, אם בכלל.
הדעת נותנת, על כן, שהשימוש בכלי הקיצוני של הוראת בדיקה כפויה, המסתיימת לעתים באשפוז כפוי, ייעשה בזהירות המתבקשת. הפסיכיאטר המחוזי – האדם שבידיו הפקידה החברה סמכויות נרחבות כל כך, הנוגעות לשלילת חירותו של האזרח – יהיה אדם שקול, בר דעת.
רופא מומחה שנהירים לו רזי הרפואה הפסיכיאטרית, אך לא פחות – גם טבעם של סכסוכים ומזימות.
שכאשר יחתום על הצו יהיה משוכנע, שהוא משמש חיץ המגן על החברה מפני אדם חולה, שעלול לסכן אותה, ולא כלי ניגוח בסכסוך בין שכנים או קרובים.
על החוק העוסק בסמכויות הפסיכיאטר המחוזי נכתבו כבר מאמרים, כתבות וגם פסקי דין מלומדים. כאלף איש בשנה מאושפזים בישראל בכפייה, ובמקרים רבים מגיעות לבתי המשפט – ומיד אחר כך לעיתונות – תביעות משפטיות בעקבות טעויות באשפוז.
משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996
בשנת 91', לאחר מאבקים, תוקן החוק במטרה לצמצם את הטעויות באשפוזים למינימום. רק אם נוכח הפסיכיאטר המחוזי, קובע החוק המתוקן, על סמך תשתית ראייתית ברורה, שמדובר באדם חולה, שאיבד את כושר המציאות באופן העלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי, ורק אם סירב האדם להיבדק מרצונו על ידי פסיכיאטר, יורה על הבאתו בכפייה לבדיקה.
"ברחובנו", כתבתי במכתב ראשון ללשכת הפסיכיאטר האחראי לאזור מגוריי, "גר בחור תימהוני בשם ירון קנר. הוא עושה את צרכיו בחצר ביתו, צועק משפטים סתומים, ובכלל נראה מוזנח ומפחיד". שכניי לבניין, שאותם החתמתי על המכתב, זכו לתשובה מהירה ועניינית: "אין בתיאור המצב משום עילה לאשפוז", כתב בצדק הפסיכיאטר המחוזי ד"ר יעקב מרגולין.
הימים חלפו. לאחר תקופה לא קצרה מצאתי על דלת ביתי פתק: "אני עובדת סוציאלית מלשכת הרווחה", נכתב בו, "ביקרתי אצלך ולא היית בבית. אודה לך אם תיצור קשר, כדי שנוכל לעזור לך".
לקח קצת זמן, אבל בסוף הבנתי שבלשכת הפסיכיאטר המחוזי, מסתבר, יושבים אנשים טובים ביסודם: עילה לאשפוז אין כאן, אמרו, אבל הבחור נמצא, כנראה, במצוקה, אז למה לא לעזור לו.
משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996
זה הזמן, החלטתי לנצל את המומנטום ולבדוק כיצד מתייחסים בלשכתו של ד"ר מרגולין אל מידע לא בדוק המגיע אליהם. ביקשתי מאחת המפיקות של 'קול ישראל', מקום עבודתי, שתתקשר לעובדת הסוציאלית ותציג את עצמה כשכנה של ירון, המבקשת להישאר אנונימית. "ראיתי את הפתק שהשארת בדלת", אמרה המפיקה לעובדת הסוציאלית. "טוב מאוד שלא נכנסת. האיש הזה אלים, ואם לא תעשו משהו מהר, זה ייגמר רע". "אין בעיה", הבטיחה עובדת לשכת הרווחה. "המזכירה כבר מדפיסה מכתב דחוף לפסיכיאטר המחוזי".
כאן יש לציין שעובדות הרווחה לא יצרו עימי כל קשר, וגם עם השכנים לא התקשרו כלל ביוזמתן. אף אחד לא בירר מי היא אותה 'שכנה', ומה המניע שלה להתקשר ביוזמתה על מחלקת הרווחה ולהתלונן.
במקביל התקשרתי למרפאה לבריאות הנפש של קופת החולים שלי, וביקשתי לדבר עם מנהל המרפאה. "מדבר יובל, אח של ירון קנר, ואני מאוד מדואג", אמרתי בקול מודאג. "ירון מרבה להסתגר בבית, מדבר על התאבדות והשכנים מספרים לי על התפרצויות אלימות". "תביא אותו אלינו לבדיקה", ניסה המנהל. "הוא לא מוכן לשמוע על שום טיפול", השבתי בשם אחי, "אבל למה שלןא תנסו להתקשר אליו". השארתי את מספר הטלפון שלי בבית.
כעבור כמה שעות התקשר הרופא הראשי של המרפאה, הציג את עצמו בנימוס, ושאל אם הייתי מוכן "לבוד ולהיבדק אצלנו". "אני אפילו לא מוכן לדבר איתך בטלפון", השבתי בכנות, ובזאת הסתיימה שיחתנו. גם הוא הבטיח, כששוחחתי איתו בתפקיד 'האח המודאג', שידבר עם ד"ר מרגולין בהתאם ויסביר את חומרת המצב.
יש לציין שתזכיר מטעם הרופא מעולם לא הגיע אל הפסיכיאטר המחוזי. גם אל לשכת הפסיכיאטר המחוזי שלחנו פקסים, ארבעה או חמישה, בשם "שכנים מודאגים שיש להם ילדים". למודי ניסיון, אספנו את כל המכתבים, את מוטיב האלימות החסר, ובדינו מקרים ספציפיים של תקריות אלימות.
"שמי יוסי בכר", כתב לבקשתי בעל הקיוסק השכונתי. "במהלך החודשים האחרונים הגיע ירון לקיוסק, וכמעט בכל פעם עורר מהומות בשל דברים של מה בכך. לפני כשלושה חודשים טען שקנה שקית לא טרייה של במבה, וכעונש השליך מחוץ לקיוסק שקית מלאה זבל. לפני כשבועיים וחצי עבר ליד הקיוסק ומר לאנשים לא לקנות. כשניסיתי להרחיקו, דחף אותי בחוזקה וברח.
"שקלתי לפנות למשטרה, אולם השכנים סיפרו לי כי מדובר באדם חולה, הזקוק לטיפול ושמעבר להתפרצויות האלימות הוא בחר שקט ונבון. עם זאת המצב לא יכול להימשך והייתי רוצה שתתערבו באופן מקצועי".
"אני לעדן רפאל", כתב מנהל העבודה באתר הבנייה הסמוך לביתי, "מצהיר בזאת כי השכן ירון קנר, המתגורר בצמוד לבניין הנבנה, הינו בחור אלים ובעל הפרעות נפשיות חמורות, המסתכסך לעתים קרובות עם הפועלים ומפריע לעבודתנו התקינה. לפני כשבועיים היכה פועל זר שנחבל בגבו, ואין זו הפעם הראשונה שהוא הולך מכות עם הפועלים. אודה לכם על טיפולכם המהיר".
כל המכתבים היו חתומים על ידי שכנים אמיתיים מרח' חברון בתל אביב, ששיתפו פעולה ואף השאירו בסוף המכתב את מספר הטלפון האמיתי בבתיהם.
למותר לציין שאף לא אחד מן הצעדים שנקטנו, אין בו משום תשתית ראייתית ברורה המאפשרת אשפוז. לא ביקור הבית של עובדת הרווחה, שלא זכתה לאפילו לראות אותי, וגם לא הפסיכיאטר של קופת חולים, שהתרשמותו ממצבי הסתכמה בשיחת טלפון בת עשר שניות. איש לא העלה על דעתו לזמן לפגישה את יובל, 'האח של ירון', שאולי מדבר מאוד יפה בטלפון, אבל כדאי ליתר ביטחון, לוודא שהוא לא השכן המסוכסך, שנמאס לו מנביחות הכלב המטרידות של שכנו, ושגם אם מדובר באח אמיתי – שמניעיו אכן טהורים. סכסוכים משפחתיים, כידוע, אינם חיזיון נדיר.
איש מלשכת הפסיכיאטר המחוזי לא התקשר אל מי מהשכנים כדי לשמוע מכלי ראשון, בפגישה בלשכה או לפחות בטלפון, על מה בעצם הם מבססים את אבחנתם המלומדת, שמדובר "לא סתם באיש חם מזג, אלא באלימות שנובעת ללא ספק מהפרעה נפשית". האפשרות שמדובר בתלונות מגמתיות של שכנים מסוכסכים, או גרוע מכך – בתלונות מפוברקות שזייף אדם אחד, יכלה להישלל בקלות על ידי כמה שיחות טלפון.
איש מאנשי הלשכה גם לא ביקש את גרסתי בטלפון או במכתב לסיפורי האלימות של השכנים. לא נשלח אלי רופא פסיכיאטר מטעם הלשכה לביקור בית, אך ככל הנראה גם לא נבדקה טענת השכנים, ש"לאיש תיקים רבים במשטרה על אלימות", למרות שמדובר במידע שאמור להיות נגיש לפסיכיאטר המחוזי.
והחמור מכל: לא נשלחה אלי, לביתי, הזמנה רשמית בכתב, לבוא מרצוני לבדיקה פסיכיאטרית, תוך הבהרה שסירובי יגרור הוצאת צו הבאה לבדיקה כפויה.
דבר מכל אלה לא נעשה. עם זאת התוכננתי לכל. הסתרתי מצלמת וידאו בסלון, הכנתי מערכות גיבוי מקיפות במקומות העבודה שלי, ברדיו ובעיתון, שידאגו לחלץ אותי תוך זמן סביר ובעודי ברמה סבירה של קשר עם המציאות, והמתנתי. כאמור, לא חלפו יומיים, ואשר יגורתי – בא לי.
משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות - ירון קנר - ידיעות אחרונות - 16.8.1996

משוגע בעל כורחו, כתב '7 ימים', ירון קנר, נגרר מביתו לבדיקה בכפייה בבית חולים לחולי נפש תחת צו הפסיכיאטר המחוזי, שהתבסס רק על כמה מכתבי תלונה פיקטיביים של שכנים. לכל אחד זה עלול לקרות – ירון קנר – ידיעות אחרונות – 16.8.1996
גם לאחר תיקון חוק בריאות הנפש התפרסמו מפעם לפעם מקרים של אנשים, שהיו בטוחים כל חייהם שהם שפויים, עד שהשכנים שלהם החליטו אחרת. במקומות קטנים – מושבים או קיבוצים – הבעיה חמורה עוד יותר, ומלחמתם של השכנים הופכת לטוטאלית.
לא מכבר פורסם סיפורה של סינדי ורסנו מבנימינה. שכנים במושבה תיארו במכתב לפסיכיאטר המחוזי של מחוז חיפה, כיצד מאזינה סינדי למוסיקה כנסייתית בווליום גבוה, מדליקה נרות נשמה בחצר ומהלכת בלבוש חושפני מדי לטעמם. בו ביום קיבלה סינדי מכתב רשמי מלשכת הפסיכיאטר המחוזי, המבהיר לה, שאם לא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית מרצונה, תובא לבדיקה בכוח.
פרקליטה, עו"ד יעקב סגל, הצליח לבטל את ההזמנה: "עד היום לא ברור מה היו השיקולים שמאחורי הזימון. האם האזנה למוסיקה כנסייתית מעידה על טירוף? האם הדלקת נרות באר4וחת ערב בחצר עם אורחים מלמדת על מחלת נפש מסוכנת? האם מישהו בדק לאשורן את תלונות השכנים?"
בעקבות טענתה של סינדי על פגיעה בשמה הטוב ועל החרדות שגרמה לה הפרשה, תובע עו"ד סגל את השכנים תביעת נזיקין בסדר גודל חסר תקדים בתחום זה – 1.4 מיליון ש"ח. טרם הוגש כתב הגנה.
לפני כעשר שנים רעשה המדינה בעקבות סיפורה של מיה קוך. האישה, עובדת תנובה, חשפה שחיתויות ואי סדרים כספיים במקום עבודתה, וגרמה לפתיחת חקירה משטרתית נגד שלושה עובדים בחברה. לאחר שהתראיינה בנושא בתקשורת, פוטרה מעבודתה.
פרקליט תנובה מסר לסגן הפסיכיאטר המחוזי של מחוז חיפה, ד"ר משה אבנון, מסמכים שעל פיהם מסר לחברת תנובה חוות דעת מומחה בעניינה של קוך תמורת תשלום, שמסקנתה היתה שיש לאשפז את חושפת השחיתויות. הוא קבע אז שקוך היא "פראנואידית וסכיזופרנית", וזאת בלי שפגש בה כלל, וגרם לפיטוריה.
שר הבריאות דאז, מרדכי גור ז"ל, הקים ועדת בדיקה פנימית בעניינה, שנקטה סחבת. בעקבות מקרה זה ומקרים אחרים הקשורים לחוות דעת מפוקפקות של ד"ר אבנון, הוא הודח מתפקידו כסגן הפסיכיאטר המחוזי, ולאחר מכן אף נשלל רשיונו.
מקרים אלו ורבים אחרים גרמו לשדולת חברי כנסת בראשות יאיר צבן לפעול לתיקון החוק לטיפול בחולי נפש, שאכן תוקן ב- 1991.
הנסיעה עברה בשקט מתוח. צוות האשפוז, כך התרשמתי, נוקט גישה שבה אתקל לא מעט במהלך הימים הקרובים. מחלת נפש, על פי גישה זו, היא עבירה שיש עימה קלון. ודינו של החולה כשל אנס קטינות, עד שלא הוכח אחרת. לאחר כרבע שעה עצרה המונית מול חדר המיון של בית החולים הממשלתי על שם יהודה אברבנאל.
מיד עם הגיעי הוצגה לי על ידי פקיד המיון סדרת שאלות, שעליהן בחרתי לענות רק במינימום הנדרש, במידה שלא תאלץ אותם להפעיל כוח. סירבתי לספר על מקורות ההכנסה שלי או לענות על שאלות אישיות אחרות. אחר כך החלה ההמתנה לשיחה עם הרופאה התורנית. קרוב לארבע שעות שהייתי בחדר מיון נעול, בלי שהוצע לי לשתות, ובלי שהוסבר לי מה עומד לקרות. בחדר שהו חולה נוסף, שהמתין לבדיקה, וכן פקידי המיון.
לבסוף הוכנסתי לחדר הרופאה. הרופאה הפסיכיאטרית התגלתה, כמה מרענן, כאישה נעימת סבר. היא הסבירה לי בנימוס מדוע הגעתי לבית החולים, והתנצלה על שבתחילת השיחה יהיה נוכח גם פקיד המיון – נוהל קבוע לבדיקות של מועמדים לא מוכרים. לא הסתרתי את מורת רוחי מהעובדה, שאני נדרש לענות על שאלות אישיות בנוכחותו.
עם זאת לאחר שהרופאה השתכנעה במהלך השיחה שאני לא הולך להפוך עליה את השולחן, ביקשה מהפקיד לצאת.
מיד בתחילת השיחה נתבקשתי לחתום על טופס אשפוז מרצון. זוהי טקטיקה שמטרתה לקצר את התהליך, אם אכן יוחלט על אשפוז. לא התנגדתי להצעתה. אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, למה לא להתארח במקום לכמה ימים כדי להכירו מבפנים. עיתונאים רבים ביקרו בבתי חולים לחולי נפש, חלקם אף לתקופות ארוכות, אך איש מהם לא אושפז, בלי שידעו על זהותו ועל מקצועו.
עם סיום השיחה הגיעה לחדר מיון אח צעיר. "שמי דודי", הוא אמר לי. "אנחנו הולכים למחלקה 5 ב'".

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים: הפסיכולוג הראשי ד"ר עמי שפיגלמן סייע לד"ר מוטי משיח סגן המנהל ליצור דו"חות נוכחות כוזבים

הפסיכולוג הראשי באברבנאל סייע לסגן המנהל ליצור דו"חות נוכחות כוזבים , רוני לינדר-גנץ , 18.06.2014, TheMarker

על פי הנציבות שירות המדינה, הפסיכולוג נהג להחתים את כרטיסו של ד"ר מוטי משיח, סגן מנהל בית החולים, שגם תועד בחקירה סמויה כשהוא שוהה במשך שעות מחוץ למתחם מבלי לדווח על כך ■ עורך דינו של משיח: "הטענות שגויות ומוטעות" 

לעיוו והורדת גזר הדין של ד"ר עמי שפיגלמן – הקלק כאן

רעידת אדמה בבית החולים לבריאות הנפש אברבנאל בת ים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות על דיווחי נוכחות כוזבים נגד שניים מבכירי בית החולים — סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח, והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן. על פי התובענות, בתקופה בת עשרה חודשים (דצמבר 2012 עד ספטמבר 2013) נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח לפחות ב–35 הזדמנויות שונות בתחילת יום העבודה ו/או בסוף יום עבודה, כשבכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו.

כך למשל, בדצמבר 2012 עזב משיח את בית החולים בשעה 11:33, אך כרטיסו הוחתם ביציאה בשעה 15:03 —– הפרש של שלוש וחצי שעות וחצי. במארסמרץ 2013 הוחתם כרטיסו לכניסה בשעה 7:15 ואילו הוא נצפה מגיע לבית החולים בשעה 9:36 —– יותר משעתיים מאוחר יותר. "הנאשם דיווח דיווחי נוכחות כוזבים וקיבל בגינם שכר לו לא היה זכאי, תוך שהוא מחטיא את שפיגלמן לבצע עבירה בעבורו", נכתב בתובענה. "בכך פגע הנאשם במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות תקנון השירות והתנהג התנהגות בלתי הוגנת שאינה הולמת עובד מדינה, ועלולה לפגוע בשמו הטוב של שירות המדינה".

עוד מואשם משיח כי בין יוני לאוגוסט 2013 יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן של יותר משעה, כשבכל אותם מקרים דיווח על שעות אלו כשעות עבודה, כלומר לא החתים כרטיס ליציאה. ך ך למשל, בחודש יוני שעבר תועד משיח כשהוא שוהה במשך 4 שעות בשתי פעמים שונות מחוץ לבית החולים מבלי לדווח על כך. ביום אחר באוגוסט שהה מחוץ לבית החולים יותר ממעל שלוש וחצי שעות וחצי מבלי לדווח. הנציבות בוחנת כעת את השעייתו של משיח מתפקידו עד לגמר ההליכים, והוא זומן לשימוע בעניין.

תובענה הוגשה גם נגד שפיגלמן. "הנאשם החתים כרטיס נוכחות של עובד אחר, ובדרך זו סייע לו לדווח דיווחי נוכחות כוזבים ולקבל בגינם שכר לו לא היה זכאי", נכתב בתובענה. "בכך, פגע הנאשם במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות תקנון שירות המדינה והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ושעלולה לפגוע בתדמיתו ובשמו הטוב של שירות המדינה". עם זאת, לפי התובענה שפיגלמן לא הפיק תועלת אישית מהמעשים. זו הסיבה, כפי הנראה, שהנציבות מסתפקת בתובענה ולא דורשת את השעייתו. יצוין כי שפיגלמן ומשיח מצויינים כעדים מטעם התביעה זה בתובענה של זה.

לדברי אדם שעובד באברבנאל, האווירה בבית החולים מאז התפוצצות הפרשה קשה: "הרבה עובדים נחקרו על ידי הנציבות שירות המדינה, ולפי השמועות חלקם אף נהפכו למעין עדי מדינה שהעידו נגד הבכירים יותר". לדבריו, בבית החולים יש גם תחושה של רדיפה וחיפוש אחר ה"מדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. "מבחינת דוגמה אישית יש פה נזק קשה, מאד – כששני בכירים בבית החולים נוהגים כך, זה נותן לגיטימציה לכל העובדים לנהוג בצורה דומה ולזלזל בכללים ובעבודה. גם אפילו החולים כבר יודעים על מה שקורה. חולה אחד שאל אתמול את אחד הבכירים: 'זה אתה שנתפס?' האווירה הכללית מאד קשה", סיפר.

באברבנאל הכחישו כי נעשים ניסיונות לאתר את המתלוננים נגד משיח. ממשרד הבריאות ומבית החולים נמסר: "הנושא הועבר לבדיקת הגורמים המקצועיים בנציבות. על פי הממצאים וכללי הדין, הוחלט להגיש תובענה לבית הדין המשמעתי של הנציבות. נפעל על פי הנחיות בית הדין".

פרקליטו של משיח, עו"ד רונאל פישר, מסר: "הטענות המיוחסות למשיח שגויות ומוטעות, והן זכו למענה מספק ולהסבר ישר בחקירתו. משיח הוא מטפל בחסד המושקע עד צוואר בשירות הציבורי. על התנדבותו התורמת למערכת מעולם לא ביקש ולא קיבל אגורה שחוקה. לא ברור מדוע הוגשה נגדו קובלנה, ואנו משוכנעים שעניינו יסתיים ברוח טובה".

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – חוסר תפקוד מוחלט של בית החולים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים" ■ משרד הבריאות: "אם המנהל לא יפרוש – נפעל בהתאם"

"אמרתי לעצמי, חבל שלא היתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכל, בונים בית חולים חדש". את המלים הקשות האלה אמר לפני ארבע שנים מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי־עם, לאחר סיור מצמרר בבית החולים שנהפך לסמל לחצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית. גם סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, אמר אחרי ביקור בבית החולים כי "בתי חולים כאלה לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים", ולא מעט כתבות וצילומים נסתרים וגלויים מהמקום חשפו הזנחה פיסית קשה ועזובה נוראה.

מזועזע מהמראות שנגלו לפניו, תיאר חי־עם בדיון בכנסת את רשמיו מהביקור באברבנאל: "…אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא… ואז אתה שואל את עצמך את השאלה – נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שייצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא ייצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף… הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שם".

ארבע שנים חלפו מאז הסיור ההוא, שבעקבותיו משרד הבריאות הקצה תקציבים מיוחדים לפיתוח בתי החולים הפסיכיאטריים, אבל באברבנאל, שנמצא בבת ים, לא הרבה השתנה. קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות.

אברבנאל הוא אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בישראל, וכנראה הידוע שבהם. יש בו יותר מ–300 מיטות, קרוב ל–400 עובדים, ומשויכים אליו יותר ממיליון איש – תושבי תל אביב, יפו, חולון ובת ים, שלפי החוק מחויבים להתאשפז בו, ולא רשאים לבחור בבית חולים אחר.

המוניטין הגרוע שיצא לבית החולים אינו חדש. לא מעט כתבות סיפרו על תנאי התברואה הקשים ועל ההזנחה והאדישות שלה זוכים המטופלים. ההסבר הקבוע למוניטין הגרועים היה תקציבי: בכירי בית החולים התראיינו ודיברו לא אחת בפורומים פומביים על מצבו הקשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לממשלת ישראל שהפקירה תקציבית את המוסד, בעיקר לאחר שהחליטה לסגור אותו ב–2003 – בהחלטת ממשלה שעד היום לא בוטלה באופן רשמי.

ואולם, נראה כי מדובר בהסבר פשטני או לכל הפחות חלקי לתיאור מצבו הקשה של המוסד. תחקיר Markerweek חושף שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים, שהלכו וגברו עם הזמן, והובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים". המחדלים האלה לא קשורים ברובם לתקצוב המוסד, אלא לניהול בעייתי ולתרבות ארגונית רעה שפשתה בו. "זהו בית החולים הכי לא מנוהל בישראל", קובע בכיר במערכת הבריאות.

אנשי צוות רפואי בכירים מאברבנאל שעמם שוחחנו אומרים כי קצרה היריעה מלתאר את כל תחלואיו של המוסד. "אין כמעט אספקט אחד בבית החולים הזה שמתפקד כמו שצריך – הצוות, הניהול, התחזוקה, ההוראה – הכל בתת־תפקוד", אומרים אנשי הצוות (כל השמות שמורים במערכת). "בבית החולים שוררת אווירה קשה מאוד, אין היררכיה ואין סמכות, וכשאומרים משהו, אף אחד לא מתייחס לזה – מראש הפירדמידה ועד לתחתית. יש גם מעשי השפלה של אנשי צוות בכירים כלפי זוטרים, או מצד אנשי צוות כלפי מטופלים. חלק מהמנהלים הם נוכחים נפקדים בבית החולים, אם כי המצב השתפר במידת מה לאחר הכנסת שעון הנוכחות לפעולה".

לדברי אחד מאנשי הצוות, "חולים במחלקות מסוימות מספרים לנו שהם ספגו יחס מהצוות משפיל ומזלזל, לעתים אפילו אלים. העומס, השחיקה, העובדה שכמעט לא נכנסים לבית החולים אנשי צוות צעירים, העובדה שאין קידום ואקדמיזציה של הצוות הסיעודי המבוגר – כל אלה גורמים לשחיקה של העובדים ולהידרדרות ביחסי מטפל־מטופל. בכלל, בבית החולים יש רוח של אנטי גאוות יחידה. אנשים מפחדים לדבר. שורר כאן דיכאון ארגוני".

רופאים שעמם שוחחנו מספרים כי מתמחים בפסיכיאטריה לא רוצים להגיע לבית החולים, בוודאי שלא כעדיפות ראשונה. "התורנויות בבית החולים הן זוועה בגלל שילוב של מחסור בכוח אדם, העובדה שזה בית חולים אזורי גדול יחסית שבית המשפט שולח אליו חולים להסתכלות והתנאים הפיסיים. תורן המיון נמצא במשמרת כמעט לבד, לפעמים עם חולים שחלקם מסוכנים, שיכולים להיות אלימים או לברוח", הם מספרים לנו.

"המנהל אומר כן לכולם"

מנהל בית החולים אברבנאל בעשור האחרון הוא ד"ר יהודה ברוך, שמוכר לרבים בציבור דווקא בשל תפקיד אחר שמילא – האחראי על הקנביס הרפואי במשרד הבריאות. ברוך, שהיה לפני כן קצין בכיר בחיל הרפואה וראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ניהל במשך שנים ארוכות שלושה ארגונים גדולים ומורכבים: אברבנאל; המרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו, הכפוף לאברבנאל; ופרויקט הקנביס הרפואי של מדינת ישראל. לפני כשנתיים, בנובמבר 2012, סיים את עבודתו כמנהל תחום הקנביס (ראו מסגרת).

עובדים שאתם דיברנו שולחים אצבע מאשימה לעברו של המנכ"ל, בטענה לניהול בעייתי לכאורה. "הוא מוכן להקשיב, הוא מבין עניין ויודע איך דברים אמורים להתנהל – אך כל זאת בתיאוריה", אומר לנו איש צוות. "אחת הבעיות שלו היא שהוא אומר 'כן' לכולם. הוא יכול להגיד למתמחים מה שהם רוצים לשמוע, ומיד לאחר מכן להגיד 'כן' גם למנהלי המחלקות שרוצים משהו אחר. יום אחד זה מתפוצץ, כי מגיע השלב שצריך לחתוך".

עם זאת, כפי שנחשף פה לראשונה, ברוך אינו רק מנהל חלש בעיני עובדיו: הוא גם הסתבך בכמה החלטות תמוהות שהביאו לחקירה פנימית כנגדו. כדור השלג שמשך את תשומת לבם של הרגולטורים – משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה – למתרחש בהנהלת אברבנאל, מעבר לתנאים הפיסיים הקשים הידועים לכל כבר שנים רבות, החל להתגלגל סביב פרשה שולית לכאורה – סערה שהתחוללה בבית החולים סביב מינוי אחות ראשית (מנהלת סיעוד) לבית החולים.

ד"ר ברוך לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מהמועמדת שנבחרה לתפקיד במכרז בניגוד לדעתו, והעדיף מועמדת אחרת שנפסלה לפני כן במכרז פנימי. באופן חריג, הוא עירער לנציבות על החלטת ועדת המכרזים, וכשהערעור לא התקבל, הביע את מורת רוחו במכתב נוסף, הפעם למשרד הבריאות, ועליו חתומים לצדו גם סגניו. חוסר שביעות הרצון הזה נהפכה עד מהרה למוקד מלחמה פנימית חריגה ומכוער בבית החולים בין חברי הנהלה לבין עובדים, שכללה השמצות, מחנאות, תלונות על התנכלות ועימותים חריגים.

בעקבות העימות החריג, שהדיו הגיעו עד לאוזניו של מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ולממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה יוני דוקן, הוחלט למנות ועדה בראשותו של מנהל בית החולים פוריה לשעבר, ד"ר יעקב פרבשטיין, "שילווה מקרוב את התנהלות הנהלת בית החולים בעניינה של האחות הראשית, והוא שיחליט בעניין עמידתה בתקופת הניסיון", כתב דוקן. כך נוצרה הוועדה בראשותו של פרבשטיין, שעקבה אחר המתרחש באברבנאל וחזרה אל גמזו עם מסקנות מטרידות.

למרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לחברי הוועדה – להעריך במקומו של ברוך את תפקודה של האחות הראשית ולהחליט אם להעניק לה קביעות בתום שנה – חבריה חשו שאינם יכולים להתעלם מהדברים שראו באברבנאל, וכך נהפכה הוועדה למעין ועדת בדיקה לתפקודה של הנהלת אברבנאל. "למרות התקופה הממושכת, שבה נפגשנו כמה פעמים עם מנהל בית החולים, חברי הוועדה אינם מתרשמים כי ד"ר יהודה ברוך מפנים את העובדה כי יש מנהלת סיעוד חדשה בבית החולים", כתבו חברי הוועדה. "נוכחנו כי (ברוך) נותן, לא פעם אחת, הנחיות לעובדים הכפופים למשית (האחות הראשית החדשה, רל"ג), מאפשר לאחות הקודמת (השם שמור במערכת, רל"ג) להסתובב ללא מעש בבית החולים, וזו ממשיכה לשבש בזדון את עבודתה של משית".

באשר לתפקוד הכולל של בית החולים כתבו חברי הוועדה: "במהלך התקופה הוצפו בעיות קשות על ידי הצוותים שרואיינו, החל ביחסי צוות קשים וכלה בחוסר תפקוד של מחלקות השירות השונות בבית החולים (מטבח, כביסה, תחזוקה)… ד"ר יהודה ברוך, חרף נכונות מילולית לשפר את המצב ולתקן עבודה סדורה, אינו עושה דבר לקידום הנושא. נוצר לנו הרושם שבית החולים פועל מתוך אינרציה ואין כל רצון לשינוי".

רודפים אחרי מלשינים

ד"ר ברוך אינו המנהל הבכיר היחיד באברבנאל שעלה על הכוונת של הרגולטורים. לפני כמה שבועות רעדה שוב האדמה מתחת לבית החולים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות נגד שני המנהלים הבכירים ביותר בבית החולים: סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח; והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן.

על פי התובענות, במשך תקופה ארוכה נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח בהזדמנויות רבות בתחילתו או בסופו של יום העבודה. בכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה שעות לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו. עוד הואשם משיח, כי בהזדמנויות שונות יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן ממושכים, ובכל אותם מקרים לא החתים כרטיס ליציאה.

גם הפרשה הזו, כמו פרשת מינוי האחות הראשית, העכירה את האווירה בבית החולים: להגשת התובענות קדמה תקופה ארוכה שבה העובדים ידעו כי משהו מתרחש וכי השניים מסובכים בהליך משמעתי. חלק מהעובדים גם נחקרו על ידי אנשי הנציבות, והעידו נגד שני הבכירים. עובד באברבנאל סיפר ל-Markerweek כי במהלך תקופה זו שררה בבית החולים תחושה של רדיפה וחיפוש אחר "המדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. ברוך, מצדו, מאשר בשיחה עמנו כי התקופה היתה מתוחה וקשה, אך מבהיר כי הוא עצמו ניסה לעצור את מחול השדים, ואף אמר בישיבת הנהלה כי אין מקום לרדוף אחר "המלשינים" וכי יש לאפשר לנציבות לעשות את עבודתה.

באחרונה הגיעה הנציבות להסכם טיעון עם השניים, שלפיו יסיים משיח את תפקידו בבית החולים בקרוב, ואילו שפיגלמן ימשיך לעבוד בבית החולים. ממשרד עוה"ד רונאל פישר, בלום־דוד ושות', פרקליטיו של ד"ר משיח, נמסר בתגובה: "ד"ר משיח תרם תרומה משמעותית לבית החולים במשך יותר מ–25 שנה, ודאג במסירות למטופלים ולבני משפחותיהם. באחרונה החליט ד"ר משיח על סיום עבודתו כסגן מנהל בית חולים אברבנאל, וזאת מסיבות אישיות (רפואיות), וכן מתוך תחושת מיצוי ורצון להתפתח ולתרום בדרכים נוספות".

"יש תחושה קשה של דה־מורליזציה ומרמור בבית החולים, בעיקר בחודשים האחרונים", מסכם איש צוות רפואי בכיר אחר. "החל מחרושת שמועות סביב מה שקרה עם בכירי בית החולים, ועד התחושה שכל אחד מחפש מי הדליף לעיתונות ומי הלשין לנציבות. אבל זה קשה בעיקר כשמדובר ברמה הרפואית של בית החולים: התחושה היא שמתמחים לא רוצים להגיע לבית החולים, שגם החולים ממש לא רוצים להגיע לכאן, ושאין עתודה ניהולית – רבים ממנהלי המחלקות יפרשו בשנים הקרובות וכרגע אין באופק מי שיחליף אותם מתוך בית החולים". לדבריו, הפרשות האחרונות חילקו את בית החולים למחנות, גרמו לחשדנות בין העובדים, והאווירה במוסד קשה מאוד.

אף אחד לא רוצה 
להתאשפז באברבנאל

ואיפה החולים בסיפור הזה? דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, מובילים בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירה. כיום זכות הבחירה במוסד המאשפז מצומצמת ביותר, והחולים מאושפזים לפי מקום מגוריהם. ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חושף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע לגבי העדפות האשפוז של פגועי הנפש. "אם הייתי צריכה לעשות סקאלה של ביקוש לבתי חולים פסיכיאטריים, אברבנאל נמצא בתחתית הסקאלה", אומרת וירצברג־רופא – מה שעולה בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות שעמם שוחחנו.

לדבריה, הסיפורים שהיא שומעת ממטופלים במוסד קשים במיוחד: "פנתה אלי אשה שממש התחננה שנעזור לה להתאשפז בבית חולים אחר. היא סיפרה שבאשפוז הקודם שלה באברבנאל היא היתה צריכה ללבוש שתי פיג'מות אחת על השנייה, כי שתיהן היו מחוררות מסיגריות. יש עוד המוני סיפורים כאלה, שהמשותף להם הוא פחד וכאב ודיווחים על אשפוז נורא. אנשים אמורים לפחד מהמחלה, אבל למה שיפחדו מהמקום שבו הם עומדים לקבל טיפול?", היא תוהה.

לדבריה, "לא מעט אנשים מחליפים כתובת במשרד הפנים לכתובת של קרובי משפחה או חברים באזור אחר כדי להימנע מאשפוז באברבנאל. הדבר כל כך נפוץ, עד שמשרד הבריאות עלה על הטריק, והוחלט שגם במקרה שהוחלפה כתובת יש להתאשפז בבית החולים באזור המגורים הקודם – אלא אם כן חלפה לפחות חצי שנה מהאשפוז האחרון".

מצבם הפיסי של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים קשה למדי, אך נדמה כי יש קונצנזוס על כך שמצבו של אברבנאל הוא הקשה מכולם – בעיקר מצבן של שתי המחלקות הכרוניות הסגורות שפועלות בו, אך גם של מחלקות אחרות. רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

ד"ר ברוך מזכיר כי מאז שהוחלט לסגור את אברבנאל ב–2003 ועד 2012 קיבל בית החולים תקציב שוטף בלבד, ולא קיבל תקציבי פיתוח. "נעצרנו במשך עשור בגלל החלטת הממשלה, עבדנו בצורה של תחזוקת שבר", הוא אומר. אך לא כולם מקבלים את ההסבר הזה: "התקצוב הוא הסבר חלקי בלבד", אומר לנו איש צוות בכיר במוסד. "תקציב הפיתוח הוא חלק קטן, והתקצוב השוטף של בית החולים לא שונה מהותית מזה של בתי חולים אחרים – וזה לא ההסבר לתרבות העוני שהתפתחה פה. רבות מהבעיות הן ניהוליות והיו יכולות להיפתר ללא תקציב נוסף, אלא באמצעות שינוי גישה".

לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–50% בשנים האחרונות: מ–74.6 מיליון שקל ב–2008 ל–116 מיליון שקל ב–2014 – גידול שאמנם נמוך מהגידול בכלל בתי החולים הפסיכיאטריים בשנים אלה (כ–70% בממוצע), אך לדעת צמרת משרד הבריאות ועובדים במוסד, אין בו כדי להסביר את מלוא תחלואי המקום.

במכתב אנונימי, אחד מבין רבים שנשלחו בשנה האחרונה למשרד הבריאות, כתבו עובדים מהמוסד כי "הבעיות באברבנאל נמשכות כבר כמה שנים. בית החולים מוזנח בכל המובנים. ההזנחה הפיזית איומה ונוראה… אין בית חולים ממשלתי בישראל שנראה כמו אברבנאל. הרמה המקצועית־רפואית ירודה ואינה תחת פיקוח. חולים לא רוצים להתאשפז באברבנאל בגלל שמו הרע. אין הרגשה שיש הנהלה שמובילה את בית החולים, יש אווירה של תככים, פחד וחתרנות". העובדים מסיימים בקריאה כמעט נואשת לפעולה: "לחולי אברבנאל ולעובדיו מגיע שינוי והחזרת בית החולים לתפקוד תקין. אנחנו מבקשים שהמשרד יפעל במהירות ונחישות להסדרת הניהול בבית החולים".

תגובת עו"ד משה אוסטרובר, בא כוחו של ד"ר יהודה ברוך: "ההתקשרות להקמה, הפעלה ותחזוקה של מערכת מחשוב לניהול פניות ואישורים לקנביס רפואי ולניהול ספקים ומגדלים, הגורם שנבחר להקים ולהפעיל את המערכת, וכל עניין אחר הקשור בכך, היו בידיעה מלאה של הנהלת משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא. בכוחו של ד"ר ברוך להוכיח את הדבר על נקלה, כמו גם להוכיח כי הטענה כאילו היתה הפרה של סודיות רפואית של אלפי מטופלים או בעניין העברת המידע אודות צרכני הסם אינה אמת.

"אברבנאל פועל תחת החלטת ממשלה מ–2003 שעניינה סגירת בית החולים. בעשור האחרון היה תקצוב בית החולים נמוך מתקציבי בתי החולים האחרים, ופער זה נשמר. תקציבי פיתוח שהופנו היו מזעריים ונועדו לטיפול בצרכים נקודתיים שנדרשו על פי החוק. ד"ר ברוך פעל בעניין זה ללא לאות וכיום נמצא בית החולים בעיצומם של שיפוצים ובניית מחלקות חדשות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו כ–30 אנשי צוות חדשים, בהם רופאים מומחים, מתמחים ועוד, והוחלפה כמעט כל הנהלת הסיעוד. ד"ר ברוך התווה נהלי טיפול בכל תלונה על אנשי הצוות באופן אישי ומקיף, לרבות בדיקת מצלמות שהוצבו בשטחים הציבוריים.

"דו"ח פרבשטיין לא נמסר לידיו של ד"ר ברוך עד היום, הוא לא ידע שהועלו טענות נגדו אשר נבדקו בדו"ח, איש לא הודיע לו מהן הטענות נגדו, לא כל שכן שלא נתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהגיב.

"אף אחד מהגורמים הרשמיים הנזכרים בכתבה לא הציג מעולם בפני ד"ר ברוך את שורת הטענות כנגדו כפי שהוצגה בפניו לראשונה מכתבת העיתון, הוא לא התבקש ולא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על הטענות ולהזים אותן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיות הקשות הקיימות בתפקודו של בית החולים אברבנאל. בעקבות פניות שהגיעו למשרד, מונתה ועדת בדיקה בראשותו של ד"ר יעקב פרבשטיין אשר הגישה את מסקנותיה למנכ"ל. המנהל האדמיניסטרטיבי והאחות הראשית הקודמת הוחלפו. בעקבות מסקנות הוועדה החלו תהליכי הבראה בשיתוף עם נציבות שירות המדינה. ד"ר ברוך מנהל מזה זמן שיחות עם משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה לגבי בקשתו לפרוש. אנו ממתינים לתשובתו של ד"ר ברוך להצעה שגובשה בנציבות שירות המדינה. במידה שלא תתקבל הסכמתו, משרד הבריאות יפעל בכל אמצעי העומד לרשותו ובהתאם לנסיבות מתוך דאגה לבית החולים ולמטופלים".

צרכן הקנביס מנהל את המערכת

אחת ההסתבכויות של מנהל בית החולים אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, נוגעת לתפקידו כמנהל תחום הקנביס, שגררה הסתבכות של משרד הבריאות כולו ועלתה למדינה לא פחות ממיליון שקל.

שתי פגישות מכריעות התקיימו בינואר ובמרץ במשרדו של עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר על המשמעת בנציבות שירות המדינה. בין הנוכחים היו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו; הסמנכ"ל למינהל במשרד הבריאות, דב פסט; ונציגי המחלקה המשפטית של המשרד. על הפרק היה עתידו של ד"ר ברוך, בעקבות הפיאסקו שהתחולל סביב פרויקט המחשוב של הקנביס הרפואי.

ממכתב שהעביר רוזנברג אחרי הפגישה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ושהגיע לידי Markerweek, עולה כי ב–2008 החל משרד הבריאות לחלק רישיונות לשימוש בקנביס רפואי. שנתיים לאחר מכן, ב–2010, עם התרבות מספר מקבלי האישורים, החליט ד"ר ברוך להתקשר עם חזי (שם בדוי), שהתנדב להקים מערכת ממוחשבת לניהול חלוקת הקנביס הרפואי ופיקוח על המגדלים והרישיונות. חזי, כך התברר בדיעבד, היה צרכן קנביס רפואי בעצמו, ואף בעל רישיון לגידול קנביס לשימוש עצמי. לצדו עבד מנהל מערכות המידע של אברבנאל, פליקס וכשטיין.

לטענת הנציבות, ד"ר ברוך, עובד מדינה בכיר, התקשר עם חזי על דעת עצמו, "באופן לא מוסדר וללא יידוע או קבלת אישור מגורם כלשהו בהנהלת המשרד". חזי עבד למעשה "מתחת לרדאר" הממשלתי על אחד הפרויקטים הרגישים – מחשוב החלוקה של מה שמוגדר כסם מסוכן ושל מאגר המשתמשים בו, חולים במחלות קשות.

בשלב מסוים נכנסה לתמונה חברת דרונט, שעוסקת בפיתוח תוכנות מחשב, שפיתחה ותיחזקה את המערכת עבור משרד הבריאות – אך גם זה, כפי שעלה באותו דיון בנציבות, נעשה "ללא ידיעת מי מהנהלת המשרד ומבלי שיש התקשרות חוזית או אחרת מולה".

שלוש שנים לאחר תחילת התהליך, ב–2011, החלו גורמים במשרד הבריאות להבין כי יש בעיה עם מחשוב תחום הקנביס הרפואי וכי יש לצאת במכרז לפיתוח מערכת חדשה. רק אז, באפריל 2011, נודע למשרד לראשונה כי לצד חזי עובדת דרונט כשותפה להליך הפיתוח – בלי חוזה, בלי מכרז ובלי להסדיר את זכויות היוצרים על התוכנה.

מכאן העניינים החלו להסלים, ומה שהחל כהתנדבות נהפך לתביעה נגד משרד הבריאות, לאחר שהמכרז שפירסם המשרד ביולי 2012 נוסח באופן שהשאיר את דונרט בחוץ. התוצאה: איומי תביעה של החברה נגד משרד הבריאות, שהסתיימו בהליך גישור שבו סוכם כי המשרד ישלם לחברה פיצוי של מיליון שקל.

למרות הניסיון של משרד הבריאות לסגור את הסיפור "בתוך הבית", הדבר נודע לנציבות – שביקשה לבדוק את הפרשה. כך התגלה לאגף המשמעת בנציבות כי "לאורך תקופה ממושכת התנהלה תכתובת ענפה בין העובד (ד"ר ברוך, רל"ג) ומנהל המחשוב של בית החולים לבין אגף מערכות מידע של המשרד בנוגע להיבטים שונים של אבטחת מידע בכל הנוגע למערכת. אנשי אגף המחשוב של המשרד התריעו בפני העובד ומנהל המחשוב של בית החולים כי המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של המשרד בהיבטי אבטחת מידע…". כך למשל, מנהל אבטחת המידע במשרד הבריאות התריע כי "במצב הקיים יש חשש כבד כי מאגר הנתונים שבמערכת יגיע לידי המתנדב, שהינו מגדל קנביס בעצמו". למרות ההתרעות, המשיך חזי לעבוד על המערכת, מתוך שרת שהוצב בביתו ובו המידע המלא והסודי על מטופלים שמקבלים אישור לשימוש בקנביס רפואי.

מסקנות הנציבות היו קשות: יש עילה לכך שהפרקליטות תשקול חקירת משטרה בחשד להפרת סודיותם הרפואית של אלפי מטופלים משתמשי קנביס רפואי. רוזנברג הוסיף במכתבו לפרקליטות "כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, קבע כי ברוך היה האדם היחיד שראה את התמונה המלאה לאורך כל התהליך, היה מעורב בו, שלט בו וניהל אותו".

בסופו של דבר, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ד"ר ברוך, אך לנציבות היו גם מסקנות שנגעו להמשך דרכו של ד"ר ברוך בתפקידו באברבנאל. "המלצתי בפני מנכ"ל המשרד לשקול בחינת המשך תפקידו של העובד כמנהל בית החולים", כתב רוזנברג, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים שאליהם נחשף מנכ"ל המשרד ביחס לעובד בתקופה האחרונה, ובראש וראשונה האירועים נשוא מכתב זה (פרשת דרונט, רל"ג)… התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד סכום של כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים". מארגון רופאי המדינה (אר"מ) נמסר בתגובה: "ארגון רופאי המדינה רואה בחומרה את טקטיקת ציד המכשפות, בה משתמשת נציבות שירות המדינה כדי להכפיש מנהלי בתי חולים, שעה שאין בידיה תשתית ראייתית מספיקה להעמידם לדין או להעבירם מתפקידם, כפי שבסמכותה לעשות. אנו דורשים מיחידת החקירות בנציבות שירות המדינה לחקור כיצד הגיע חומר חקירה חסוי לידי התקשורת ומיהו בעל האינטרס שהדליף אותו".

פלייליסט – מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים

תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014