שופטת בלהה גילאור – התבהמות וקהות חושים בפרשת דודו דהאן

בלהה גילאור - רמיסת הכבוד ההדדי תחת מסע החמדנותרשת ב- סדר יום עם קרן נויבך – 23 בינואר 2014 – דודו דהאן שנחטף עם היוולדו ע"י רשויות הרווחה תוייג כמפגר ונשלח למוסד למפגרים מעון מקי"ם שם סבל יחד עם חוסים רבים התעללויות קשות למשך עשרות שנים.
דודו הצליח להשתחחר מהמעון ולמצוא את אמו ממנה נחטף, ותבע את משרד הרווחה תביעת נזיקין על העוול שנגרם לו. השופטת בלהה גילאור אשר דנה בתיק פעלה מתוך גאוותנות, חוסר דעת ורשעות וקבעה כי משרד הרווחה ומעון מקי"ם עשו את המיטב וכי אין מקום לתביעת הנזיקין. מדובר בנורמות של "ראש קטן" ופשעים נגד האנושיות שמשיתה השופטת בלהה גילאור כלפי המוחלשים בחברה.
האזינו לדיון בנושא בהשתתפות קרן נויבך, כרמלה מנשה ומשה נגבי.

קישורים:

 שופטת בלהה גילאור – תרבות הראש הקטן, התנערות מאחריות ותאוות בצע – פרשת דודו דהאן – בלהה גילאור שופטת בימ"ש מחוזי – פסק דין אנטי חברתי מופרך ונוגד את כבוד האדם וחירותו – דודו דהן נגד משרד הרווחה…

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגרים

"החטוף" – כתבה על שיטות ההונאה של פקידי הרווחה לעשיית כסף על גבם וחייהם של חוסים וחסרי ישע


"תינוק בגולאג ישראלי" – כתבת תחקיר על חטיפת תינוק


משרד הרווחה – כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים – כתבת תחקיר


המורשת הבזויה של משרד הרווחה – סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה
– הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" … שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה…

שופטת בלהה גילאור – התבהמות וקהות חושים בפרשת דודו דהאן

בלהה גילאור - רמיסת הכבוד ההדדי תחת מסע החמדנותרשת ב- סדר יום עם קרן נויבך – 23 בינואר 2014 – דודו דהאן שנחטף עם היוולדו ע"י רשויות הרווחה תוייג כמפגר ונשלח למוסד למפגרים מעון מקי"ם שם סבל יחד עם חוסים רבים התעללויות קשות למשך עשרות שנים.
דודו הצליח להשתחחר מהמעון ולמצוא את אמו ממנה נחטף, ותבע את משרד הרווחה תביעת נזיקין על העוול שנגרם לו. השופטת בלהה גילאור אשר דנה בתיק פעלה מתוך גאוותנות, חוסר דעת ורשעות וקבעה כי משרד הרווחה ומעון מקי"ם עשו את המיטב וכי אין מקום לתביעת הנזיקין. מדובר בנורמות של "ראש קטן" ופשעים נגד האנושיות שמשיתה השופטת בלהה גילאור כלפי המוחלשים בחברה.
האזינו לדיון בנושא בהשתתפות קרן נויבך, כרמלה מנשה ומשה נגבי.

פרופ' משה נגבי, כרמלה מנשה וקרן נויבך תקפו בחריפות רבה את פסה"ד שלשיטת הנגבי מצביע על קהות חושים מוסרית. פרופ' משה נגבי תקף גם את פרקליטות המדינה ובמקרה זה פרקליטות מחוז חיפה על כך שטענה שלא נעשה עוול כלפי דודו דהן. לשיטתו של פרופ' משה נגבי מדובר בהתבהמות וקהות חושים מוסרית. פרופ' נגבי הביע תקוה כי פסה"ד יבוטל בבית המשפט העליון בעקבות ערעור שהוגש עליו. עוד הוסיף פרופ' נגבי כי פסה"ד הזה ניתן לדעתו כדי לחסוך לאוצר המדינה כספים שיאלצו לשלם בעתיד בעקבות תביעות צפויות של חוסים אחרים שחוו התעללות.

קישורים:

 שופטת בלהה גילאור – תרבות הראש הקטן, התנערות מאחריות ותאוות בצע – פרשת דודו דהאן – בלהה גילאור שופטת בימ"ש מחוזי – פסק דין אנטי חברתי מופרך ונוגד את כבוד האדם וחירותו – דודו דהן נגד משרד הרווחה…

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום – מעון מקי"ם למפגרים

"החטוף" – כתבה על שיטות ההונאה של פקידי הרווחה לעשיית כסף על גבם וחייהם של חוסים וחסרי ישע


"תינוק בגולאג ישראלי" – כתבת תחקיר על חטיפת תינוק


משרד הרווחה – כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים – כתבת תחקיר


המורשת הבזויה של משרד הרווחה – סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה
– הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" … שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה…

פרשת כליאת דודו דהאן במעון מקי"ם – פרצופם המזוהם של רשויות הרווחה לסחר בילדים

המאמר פרשת מעון מקי"ם  אוגוסט 2012
.
דודו דהאןנולד לאמו, ליליאן ביום 29/12/69 בביה"ח בתר בחיפה.

לאם היולדת נמסר לדבריה לאחר הלידה הקשה שעברה על ידי ד"ר מרגלית כי הוולד מת והיא שולחה לביתה לאחר שלושה ימים בביה"ח.

בפועל הוולד לא מת והוחזק בביה"ח בתר למשך מספר שבועות לפי הסברה כנראה לאפשר ביצוע אימוצו על ידי זוגות המחפשים ילד לאימוץ, אך מאחר ודודו נולד בלידה קשה והיתה סבירות כי לא יתפתח כראוי והוא סבל גם מפזילה קשה, הרי כפי הניראה לא נמצא לו דורש והוא הועבר למוסד אומנה בנווה שאנן בחיפה שם שהה עד גיל 3 לערך וזאת כאשר אימו סבורה ומאמינה כי הוא איננו בין החיים וללא שכל גורם שהוא פונה אליה בנושא למרות שפרטיה היו בידי הגורמים הרלבנטיים.

יש לציין כי לגבי דודו לא אותר כל תיק אימוץ והוא לא היה רשום בשירות למען הילד כמועמד לאימוץ, למרות שמביה"ח בתר נרשם שהוא הוצא לכאורה על ידי חנה גיבורי אשר בזמנים הרלבנטיים פעלה מטעם השירות למען הילד.

בגיל 3 בערך הועבר דודו למשפחה אומנת ביבנאל, משפחת משולם, אשר החזיקה בביתה 4 ילדי אומנה נוספים ובגיל 6 לערך לאחר שהתגלו בדודו הפרעות קשב וריכוז והמשפחה האומנת ביקשה להקטין את מספר הילדים שברשותה דודו עבר מאין אבחון בתחנת אבחון בחיפה אשר איננו עומד בקריטריונים של חוק הסעד טיפול במפגרים 1969 ונקבע כי עליו ללמוד בכיתת מפגרים חינוכיים, לקבל טיפול תרופתי, להבדק לאחר שנה והומלצה המשך שהייתו במשפחה אומנת.

למרות המלצות אלו ולמרות שלא אובחן כמפגר לפי דרישות החוק הוא הוכנס בשנת 1976 למעון"מקים" ברמלה שהיה בבעלותה של שרה קוגן.

במעון זה על פי עדויות של דודו ושל מספר רב של חוסים ומטפלים ששהו במעון בתקופה הרלבנטית שררו תנאים קשים ביותר ומרבית החוסים במעון חוו התעללויות פיזיות ונפשיות קשות שכללו מעשי אונס על ידי חוסים אחרים וסגל הדרכה בייחוד מדריך בשם רפי אהרני וכן צורות ענישה פיזית שכללו הצלפה במקל על כפות הרגליים, הלקאה בסרגל על גבי קצות אצבעות הידיים לילדים שלא גזזו ציפורניים, העמדה בחדר האוכל עם פלפל חריף וגרגירי מלח במשך פרקי זמן ארוכים, חיוב בישיבה בתנוחת עמדת צפרדע למשך פרקי זמן ארוכים וכו'.

כמו כן, החוסים שהו בתנאי צפיפות קשה זכו למקלחות פעם בשבוע, תוך שלעיתים קרובות בקיץ הם היו מועמדים ערומים בשורה במסדרון ומורצים למקלחת האחד אחרי השני כאשר לרשותם שלוש מגבות לשימוש של עשרות חוסים אשר לעיתים קרובות נרחצו על ידי צינור של מים קרים שהופנה אליהם על ידי המדריכים.

כמו כן, דיווחו החוסים כי לפחות עד לשנת 93' רמת המזון היתה ירודה ביותר וממצאים אלו אף עולים מביקורות מזון ספורות שנערכו במעון על ידי משרד הרווחה כשבאחת מהן מצויין במפורש כי החוסים קיבלו פירות קטנים ורקובים.

מעון מקים אשר פעל החל משנות השישים ועד לשנת 1997 שיכן בו זמנית כ-100 חוסים וחוסות בגילאים שונים חלקם מפגרים וחלקם איננו מפגרים למרות שכל החוסים שוכנו יחדיו וקיבלו במרבית תקופת שהותם חינוך זהה וגם התעללויות זהות.

המעון בהנהלת שרה קוגן פעל עד 1997 כאשר לאחר מספר דיווחים במשטרה על הכאה אכזרית של חוסה על ידי מדריך בשם סימון גולדסקוור נעצרה צמרת הנהלת המעון לרבות שרה קוגן ומשרד הרווחה סילק מתפקידן גם את העובדת הסוציאלית, דלית גטניו, ואת סגנית המנהלת, רעיה אביטל וכן המדריך סימון אשר נשפט והורשע ונידון ל-9 חודשי מאסר בפועל. בשלב מאוחר יותר לאחר סילוקה של הנהלת המעון מהתפקיד מונתה נעמי ארנן, מפקחת במשרד הרווחה, כמנהלת ובמהלך מספר חודשים לאחר כניסתה לתפקיד היא דאגה לשלוח לוועדת אבחון מספר חוסים בכללם דודו, שלא התאימו לטעמה לפרופיל של פיגור שכלי ואכן חלקם אובחנו כלא מפגרים ולאחר תקופת הסתגלות מסוימת במוסד הופנו למסגרות חלופיות כגון הוסטל בקהילה או שוחררו לחיים עצמאיים ללא תמיכה כאשר שתי החלופות מותירות את אותם חוסים עם החסכים והנזקים של שנים ארוכות במוסד בו זכו לתנאים קשים במיוחד ועמדו במצבי קיצון בתחום האלימות והפגיעות המיניות כך "שמשוחררי" המעון נקלעו למצב נפשי וכלכלי חמור ולהתמודדות עם מציאות שלא היו מורגלים בה.

במהלך העדויות במשפט התברר כי לדודו מעולם לא נערך אבחון בפני ועדת אבחון חוקית שקבעה שהוא מפגר והוא הוכנס למעון למפגרים שלא על פי קביעת ועדת אבחון. האבחון החוקי היחיד שנערך לו היה לאחר 23 שנות כליאה במעון ואז נקבע שאיננו מפגר ובמכתב של מנהלת המעון החדשה נעמי ארנן צוין כי "וועדת האבחון הוכתה בתדהמה כיצד אדם שאיננו מפגר מוחזק 23 שנים במוסד למפגרים" על כל ההשלכות הנובעות מכך.

במהלך העדויות התגלו נתונים קשים בנוגע לצוות המעון ולגורמים המפקחים מטעם משרד הרווחה, כאשר לדוגמא פקיד הסעד הראשי (אמיר שוורץהערת הנהלת הבלוג) התגלה כעושה שימוש בתואר ד"ר של אוניברסיטה בלתי מוכרת למרות שנאסר עליו להשתמש בתואר זה על ידי משרד הרווחה, כמו גם התברר כי אשתו מחזיקה ב-40% ממניות חברה בשם ק.ט.ב המנהלת כ-13 הוסטלים ואותו פקיד סעד מוגדר כיועץ שלה למרות שנאסר עליו לבצע עבודות פרטיות והוא גם הורשע בנוגע לכך בבית דין של נציבות שירות המדינה כמו גם הרשעתו כללה דיווחים כוזבים בנוגע לשעות עבודה ואש"ל שדווחו כדיווח כוזב.

אותו פקיד סעד אף העיד שבאם דודו היה פונה אליו ומספר לו ששמע קונצרט טוב של מוצרט או שקרא ספר טוב על שיקספיר הוא היה שוקל לערוך לו וועדת אבחון קודם לכן.

למותר לציין כי הנ"ל ממשיך לעבוד במשרד הרווחה לטענתו אף קודם וממשיך לחתום על מסמכים בציון התואר ד"ר.

גם לגבי בנה של שרה קוגן, "ד"ר" ישראל קוגן עלו נתונים מדאיגים ביותר בעדותו בביהמ"ש כאשר התברר כי רשיונו לעסוק ברפואה נשלל בניו יורק, וירג'יניה, מרילנד וקליפורניה לאחר שהועמד לדין משמעתי ונקבע כי עבר עבירות אתיות ומוסריות קשות בכך שנתפס מקיים יחסי מין עם אחת מהמטופלות שלו תוך שהוא מודה בכך ומסכים לשלילת רשיונו, כאשר במקביל הותנתה החזרת הרישיון בהצגת חוות דעת פסיכיטרית המצביעה על יכולתו לחזור לעסוק ברפואה המעידה שאינו מהווה סכנה לציבור וזאת לאחר שבמסמכי הרשויות הרפואיות הרלבנטית התגלה שהוא סובל מבעיות נפשיות קשות.

"ד"ר" ישראל קוגן לא הסכים להשיב על שאלות בנושא ולא הציג אישור המאפשר לו לחזור לעסוק ברפואה.

לגבי המדריך רפי אהרני הושמעו עדויות קשות ביותר של חוסים לשעבר שהעידו על התעללות חסרת רסן בהם הכאות אכזריות הן בידיו והן במקלות ועונשים גופניים קשים כאשר שתיים מהעדות העידו כי אותו רפי אהרני אנס אותן באופן קבוע החל מהיותן בנות 11-12 עד אשר נמלטו מהמעון.

קישורים:

המורשת הבזויה של משרד הרווחה – סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה

הפוסט נערך באדיבות בסיוע לשכת הרווחה גבעתיים – הוצאת ילדים בכפייה

הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" .

שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה.

יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין

אנחנו יושבים בסלון קטנטן בדירתו הנקייה אך המתפוררת באחת מערי הדרום. חיים (43) מניח את כוסות המים על השולחן, מנסה להשתלט על הרעד שתוקף אותו, מחייך חיוך מתנצל. "זה קשה לי", הוא אומר. "אני לא יכול לתאר לך אפילו עד כמה. זהו סיפור חיים לא קל בכלל. טיפלו בי אנשים שאין להם לב, שאין להם מצפון".

מגיל 8 עד גיל 17 הוא היה כלוא במוסד מקי"ם ברמלה לבעלי פיגור שכלי יחד עם שני אחיו הגדולים, ילדים בריאים בשכלם ובגופם (שמות האחים בדויים. השמות המלאים שמורים בידיעות אחרונות).

שלושתם גדלו במשפחה הרוסה, נשלחו למוסד בו עברו, על פי עדותם, התעללות ומעשי אונס, נשכחו מאחורי חומות המקום, שהיה אמור להעניק להם ילדות חלופית, טובה יותר.

שני אחיו של חיים הצליחו, לפחות לכאורה, לשקם את חייהם. יש להם משפחות אוהבות, הם עובדים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין.

חיים, לעומתם, מעולם לא קם על רגליו, גם כשמאוד השתדל. נפשו נשברה במוסד בו אנסו, לדבריו, את גופו ואת נשמתו במשך כל השנים הארוכות ההן, ואת השבר הוא לא יכול לאחות. גם אין לו כוח עוד. "הלוואי ואלוהים היה לוקח אותי כבר", הוא בוכה. "אני לא מבין למה הוא מחזיק אותי בחיים. אני חי-מת, כמה אני יכול להמשיך ככה?"
.


.
את התחקיר על מעון מקי"ם פרסמו בידיעות אחרונות באוקטובר 2009. אז חשפו בידיעות אחרונות את ההיסטוריה רבת השנים של המוסד, שמשנות ה- 70 ועד שהוחלפה הנהלתו ב- 1997 התנהל באכזריות על ידי בעלת המקום, שרה קוגן ז"ל, ועל ידי חלק מהמדריכים שעבדו בו. זה היה מעון פרטי לבעלי פיגור קל עד בינוני שנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה (המדינה שילמה עבור כל חוסה).


חוסים לשעבר סיפרו על הדרך שבה התנהל המקום: מכות, נעילות בחדר חשוך, עונשים גופניים העולים על כל דמיון, מזון מקולקל אותו נאלצו לאכול, מקלחות פעם בשבוע.

בשנת 1997 התפוצצה בועת מקי"ם, אחרי שסיימון גלסוואלקר, מדריך במקום, הכניס את אחת החוסות למרתף, שם היכה אותה מכות מוות לעיני חוסה אחר ודרש ממנו לקחת על עצמו את האלימות כלפי האשה. תמר יצחקי עובדת לשעבר דיווחה על כך, החלה חקירה, וקופת השרצים נפתחה. קוגן הורחקה מתפקידה, גלסוואלקר נשפט והוכנס לכלא, ועבודתה במעון של העובדת הסוציאלית דלית גטניו הופסקה. ההנהלה החדשה ניסתה לשקם את החוסים המבוהלים. היא גילתה, לתדהמתה, חוסים רבים שכלל לא התאימו למוסד.

ילדים נורמליים לחלוטין, שנכלאו בין כתליו, לא עברו אבחונים כנדרש בחוק וכך נהרסו חייהם. שניים מהם – מוטי אוטמזגין ודודו דהאן – הגישו תביעה נגד משרד הרווחה, מוסד מקי"ם ואחרים.

סעיפי התביעות, על סך מיליונים כוללים, בין השאר, כליאת שווא, עושק ילדות, התעללות גופנית ונפשית והטלת אות קין של מפגר באדם שאינו כזה. הן נידונות בימים אלה בבית המשפט המחוזי בחיפה.

בעקבות התחקיר פנו אלינו אנשים נוספים שנשלחו למוסד, למרות שלא סבלו מפיגור, ומורה שעבדה במקום. הם חזרו על סיפורי הזוועה והוסיפו עליהם חדשים. עוד התברר כי למשרד הרווחה הגיעו במשך שנים תלונות על המתרחש במוסד.

יתרה מכך: גורמי רווחה שהיו מעורבים אז בפרשה עוסקים בתחום גם היום. עו"ס דלית גטניו, למשל עובדת בתחום מניעת נשירה באגף החינוך של עיריית רמלה.

"מדובר בעדויות חדשות ומצמררות, שמוכיחות כי כל הדיווחים מפי חוסים וחלק מאנשי הצוות על משטר זוועה והתעללות חמורה במוסד אכן התרחשו בפועל מתחת לאפם של משרד הרווחה ומשטרת ישראל", אומרים עורכי הדין רענן ועופר רון, שמייצגים את אומטזגין ודהאן. "הזמן שחלף גרם להתיישנות העבירות ולכך שהאחרים על ההתעללות במקום חיים בשלווה וללא שמוצה עימם הדין. הפרשה הזאת, שטויחה במשך שנים, מצדיקה הקמת ועדת חקירה ממלכתית".

מעשים איומים בלילות

חיים, מרים ואריאל, נולדו למשפחה מרובת ילדים. הם גדלו ברחוב. ישנו על מדרגות הבניין, קפואים מקור, אספו בפחי האשפה שאריות אוכל שנזרקו על ידי מי ששפר עליו גורלו, ולו במעט, יותר מהם. לתקופה מסוימת פוזרו בין משפחות אומנות, וגם שם, הם מספרים, חטפו מכות. שלושתם למדו בבתי ספר רגילים, בין ילדים רגילים. למרות זאת, מצאו את עצמם במוסד מקי"ם לילדים מפגרים.

אריאל, היום בשנות ה- 40 לחייו, היה הראשון שנשלח לשם, כשהיה בערך בן 8. הוא זוכר שהעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחתו, אמרה לו, שהיא רוצה לקחת אותו לפנימיה, למקום בו יהיה לו טוב. "בוא ניסע רק בשביל לראות ולהתרשם", הציעה.
הוא זוכר את השער הירוק, את משרדה של גברת קוגן ואת הילדים שנושכים לעצמם ידיים, בוהים בשמיים, מכים את עצמם. "אז, עוד לא הבנתי שמדובר במוסד לילדים מפגרים. מעולם לא ראיתי דברים כאלה קודם לכן. אמרתי לעובדת הסוציאלית, שאני לא מוכן להישאר שם. השתוללתי, צעקתי ובכיתי, אבל שום דבר לא עזר. העובדת הסוציאלית אמרה שאני נשאר לתקופת ניסיון ועזבה אותי שם. היא פיתתה אותי לבוא ואז ברחה".

תקופת הניסיון של אריאל, נמשכה עשר שנים. "חיינו בגיהינום", הוא אומר. "באחת החופשות בבית הודעתי לעובדת הסוציאלית שאני לא חוזר למוסד. היא לקחה אותי למשרד הרווחה. הסברתי לנציג שם שאני סובל מאוד, שאני לא מתאים לרמה של הילדים במקום, אבל שום דבר לא עזר. הוא אמר שאני חייב לחזור לשם, אפילו בכוח. מאוד פחדתי ממה שהוא אמר וחזרתי. אני זוכר היטב שכל הדרך חזרה צעקתי ובכיתי לאמא שלי".

"בשבועיים הראשונים חטפתי הרבה סטירות מהמדריך. הכי נורא היו הלילות. כל הזמן היינו בפחד שיבואו הילדים הגדולים ויכו אותנו או יאנסו אותנו. בלילה הייתה נשארת שם מדריכה אחת, אבל היא ישנה, ואז המקום היה הופך לסדום ועמורה".

כשהיה בן 11, התחיל לדבריו הסיוט האמיתי. "אחד החוסים, שהיה גדול ממני וחזק ממני, אנס אותי פעם אחר פעם. פחדת להתלונן, אבל באיזשהו שלב לא יכולתי עוד. אזרתי אומץ וניגשתי לגברת קוגן. סיפרתי לה הכל. היא קראה לי שקרן וסיפרה הכל לשמואל (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), אחד המדריכים, שהיה אכזרי מאוד.

הוא היה מכה ילדים בראש באגרופים. הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה לדבר איתך", ולקח אותי למחסן.

שם הוא היכה אותי בראש עם מקל עץ כזה, שהיו עליו בליטות, עד שירד לי דם. הראש שלי התכסה כולו פצעים.

סיפרתי למדריך אחר מה עשו לי והוא הלך לגברת קוגן, אבל היא אמרה לו לא להתערב.

"אחרי מה שקרה הבנתי שאין לי עם מי לדבר והתחלתי לברוח מהמוסד לתל אביב או לעיר שלי, אבל תמיד החזירו אותי".

כשנה אחרי שהגיע למוסד, הופתע אריאל לפגוש שם את מרים, אחותו הקטנה.

היום היא אמא לארבעה ילדים, אשה יפה ועדינה, ועדיין מתביישת לספר על תשע השנים שלה במקי"ם. "בראש אני יודעת שאני לא אשמה, שהייתי ילדה קטנה כשעשו בי מה שעשו, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות שלא אמרתי כלום, שלא התנגדתי. כל כך הרבה שנים אני מנסה לחיות את חיי כמו כל אדם אחר, כולם מכירים אותי כאישה שמחה וקלילה, אבל בפנים אני מתה".

מרים זוכרת הכל – את האוכל הרקוב, את המקלחות פעם בשבוע, את הנפט שמרחו להם על הראש – ובעיקר את איציק (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), המדריך שהיה מתיישב על הכיסא שלו, מניח רגליים על השולחן ודורש מהילדים לעשות לו מסאז' ברגליים, בכתפיים ובגב. כשהיתה בת 9, החל לטענתה לשכב איתה, ולדבריה – הוא לא היה היחיד.

"היו אונסים אותי כל הזמן. לא היינו ישנים בלילות מהפחד שתיכף מישהו ייכנס – ילד יותר גדול, מדריך – וינצל את מי שחלש יותר. אני זוכרת איך המדריך שמואל לקח אותי לבריכה ונגע בי ואני קפאתי במקום, לא יכולתי לעשות כלום. ילדות אחרות הוא היה לוקח לקומה העליונה".

לא התלוננתם לאף אחד על מה שעושים לכם?

"לא היה למי. תמיד השתיקו אותנו, וגברת קוגן קראה לנו שקרנים. כולם ידעו מה עובר עלינו, אבל התעלמו מזה. אנחנו לא היינו בני אדם בעיני אף אחד".

בגיל 13 היא נכנסה להיריון, ואפילו לא ידעה ממי. "קוגן צרחה עלי והאשימה אותי בהפקרות. בכיתי, ניסיתי להסביר לה שזה קרה בתוך המוסד, שאני נאנסת כל הזמן, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא האשימה אותי שקיימתי יחסי מין כשהייתי בחופשה, למרות שאפשר היה לבדוק את זה, כי ניהלו רישום של המחזור שלנו. ואז היא שלחה אותי עם ורדה בניסטי, שהיתה אם הבית, לעשות הפלה באיזו מרפאה בתל-אביב".

בניסטי זוכרת היטב את המקרה: "המחסנאית היתה עושה רישום של המחזור של הבנות, וככה גילינו שמרים בחודש שני. גברת קוגן שלחה אותי איתה למרפאה פרטית בתל אביב לעשות הפלה. היינו בשוק, אבל מרים היתה ילדה מאוד חזקה ועברה את זה".

עברה את זה? מרים בהחלט לא מסכימה עם ההגדרה.

"עד היום אני סובלת מסיוטים, מתעוררת בלילות באימה, חולמת שמישהו נכנס למיטה שלי", היא אומרת, וקולה רועד.

"כשאני חושבת על מה שקרה לי שם כל השנים האלו אני לא מאמינה. אני מרגישה שטימאו אותי, השתמשו בגוף שלי כאילו לא הייתי בן אדם. אף אחד, גם לא בעלי, לא יודע מה עברתי שם".

מפחדת, עד היום

בגיל 19 ברחה מרים מהמוסד ולא חזרה לשם עוד, אבל המוסד מעולם לא יצא מחייה. כאילו לא די בסיוטים שלא עוזבים, גם איציק, המדריך שלדבריה התעלל בה, הפך לחלק בלתי נפרד מחייה. הם גרים באותה עיר, ובמשך השנים, היא מספרת, נהג להתקשר אליה. "הוא היה שואל מה שלומי, איך הילדים, בלי שום רמיזות למה שהיה, כאילו זה לא קרה מעולם, עד שהייתי שואלת את עצמי אם אני משוגעת ודמיינתי את כל זה, אבל מיד עניתי לעצמי "לא! זה קרה באמת, כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי קרו באמת!" עד היום אני מפחדת ממנו, לא מעזה להתעמת איתו".

חיים, אחיה של מרים, זוכר את אחד הקומזיצים במקום: "איציק היה המדריך היחידי בין הילדים. הוא שכב ליד אחותי וחיבק אותה. היא היתה קפואה וראיתי שהיא בוכה. אפילו שהייתי ילד הרגשתי שמשהו לא בסדר כאן".

משה (שם בדוי), חוסה אחר שהיה במוסד כמעט עשר שנים למרות שלא היה מפגר, יצר קשר עם עו"ד עופר רון לאחר פרסום הכתבה. בתצהיר שהגיש לעו"ד רון כתב: "איציק היה נכנס לחדרים של בנות, נכנס למיטות של בנות ושוכב איתן, בייחוד עם ילדה בשם מרים, וזאת בעת שהנ"ל היתה בגילי 9 – 10.

איציק התעסק גם עם ילדה אחרת, וגם איתה היה ישן במיטה, כאשר ילדות אלו כלל לא יכלו להתנגד, וכמו כולם פחדו ממנו פחד מוות. מדובר היה בתופעה שגרתית, כאשר גם חלק מהבנות והבנים היו נאנסים על ידי חוסים מפגרים ושאינם מפגרים, ללא טיפול משמעותי של ההנהלה.

גם ניקול בן חמו, שהגיעה לעבוד במעון לאחר שאיציק עזב, שמעה על מעלליו: "היתה לנו חוסה אחת, ילדה יפהפיה, והיא סיפרה לי שאיציק היה שוכב איתה ושהיא פחדה לספר כשהוא היה במוסד". חיים, אחיהם הצעיר של מרים ואריאל, פחד לא רק בלילות בהם, לדבריו, היה נאנס מגיל 8 על ידי חוסים אחרים. הוא מת מפחד גם במשך היום, אז היה נכנס אחד המורים, ולוקח אותו לחממה. "בתוך החממה היתה מחכה אחת החוסות, בדרך כלל הרבה יותר מבוגרת ממני", הוא מספר. "הוא היה סוגר את הדלת ומכריח אותי להתפשט ולשכב איתה בזמן שהוא היה מסתכל עלינו ונוגע בעצמו".

מישהו ידע על זה?

חיים מגחך: "מה, המורה שכל הזמן הוא היה מוציא אותי מהשיעור שלה לא שאלה את עצמה מה קורה שם? אבל כשהתלוננו גברת קוגן היתה קוראת לנו שקרנים והיינו נענשים על כך. אני הייתי לבד באופן טוטאלי. גם עכשיו אני ככה, אבל עדיף לי, עדיף לי לשמור מרחק מאנשים. כל הילדות שלי היא אלימות ואונס, וזה מה שלמדתי.

"בגיל 11 התחלתי לעשן סמים שהבריחו פנימה ילדים שהיו יוצאים מהמוסד. ואז למדתי שככה אני נשאר אפאתי למה שקורה לי. נכנסתי לסמים כדי לשכוח את מה שעשו לי שם. בסופו של דבר הפכתי לנרקומן. איזה חיים אלו? ניסיתי להיכנס למכוני גמילה, אבל אני לא מסוגל להיות במקום שיש בו משמעת, כי זה מזכיר לי את המוסד. זה מעגל סגור שאין לי יציאה ממנו".

כשנחשפו סיפורי הזוועה במוסד מקי"ם, שאלנו את משרד הרווחה, את משטרת רמלה ואת אקים אפוטרופסות, כיצד יתכן שאף אחד לא ראה ולא שמע את מה שכולם בתוך המוסד ידעו.

כיצד קרה שרק בזכות מדריכה אחת, תמר יצחקי, שבשנת 1997 דיווחה בשיחה אנונימית על המכות במרתף, סוף סוף באו, חקרו וסגרו את המוסד. ענו לנו שדווקא היה פיקוח, היו גם ביקורי פתע, אבל החניכים מעולם לא התלוננו.

ממשרד הרווחה הוסיפו כי לאורך השנים נחשב מקי"ם למעון טוב מאוד, ושדייריו הגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים.

עדות של מורה שעבדה במקום בשנות ה- 70 ומסמכים של תיק המעון במשרד הרווחה, שנחשפים כאן לראשונה, מעידים כי במשך השנים, הרבה לפני תלונתה של יצחקי, זרמו עדויות ודיווחים על מה שמתרחש במקי"ם.

רמזים לפעילות מינית

המורה מספרת, שכבר אז התלוננה במשרד הרווחה מספר פעמים על ההזנחה של ילדי המוסד. "ראיתי ילדים לבושים בבגדים בלויים, לא היו להם ספרים או כל חומר לימוד אחר", היא מספרת בתצהיר שהגישה לעו"ד רון.

"כשאמרתי את זה לגברת קוגן, היא ענתה שהם לא צריכים כי הם מפגרים. זיהיתי ילדים שבוודאות לא היו מפגרים, אבל היו רדומים מכדורים שנתנו להם. התלוננתי במשרד הרווחה ונאמר לי שהם יודעים שיש בעיה עם המעון, אבל כיוון שזה מעון פרטי הם לא מתערבים, כדי שלא יסגרו אותו ולילדים לא יהיה איפה להיות. בסופו של דבר גברת קוגן פיטרה אותי בגלל שדיווחתי למשרד הרווחה".

ממסמכים שבידינו עולה כי באחד המקרים ננזף אמיר שוורץ, אז פקיד סעד והיום פקיד סעד ארצי, על כך ששמר מקום במעון לחוסה שאינו מפגר. בינואר 1994 כתבה לו ג'ינה בראון-לוי, ממונה על השמה במשרד הרווחה: "שוב, לצערי הינך פועל ללא תיאום ומקבל החלטות שאינן כלל וכלל מתחום תפקידך. הנ"ל אינו מפגר בשכלו ולא מתאים למעון".

בשנת 1988 כתב רפ"ק עמנואל שחר, אז סגן מפקד תחנת רמלה, מכתב למשרד הרווחה בעקבות בריחות רבות של חניכים, במיוחד חוסה מסוים, מהמוסד: "מספר פעמים פנינו להנהלת המוסד בבקשה שיפנו לגורמים מעל המוסד, כדי שהם יטפלו בחוסה בעיתי זה, אך כלום לא נעשה. פנייתי אליכם הינה לאחר שראיתי את מצוקת החוסה והזלזול בו נוהגת הנהלת המוסד".

ביוני 1989 כותבת זהבה דשדוש, מפקחת ארצית לתזונה, דוח על המקום: "פירות וירקות קטנים מאוד ובאיכות ירודה (רקובים). נראה שנושא הכנת הארוחות לפי התכנון אינו מבוצע כלל, אלא לפי רצון המנהלת. איכות מוצרי המזון, סדר ונקיון כללי ברמה טעונה שיפור".

בדצמבר 1993 נכתב בסיכום של ועדה מיוחדת, שמונתה על ידי אהובה לוי, מנהלת האגף לשרותי טיפול במפגר, לבדיקת תלונות על עבירות מין, אלימות וכדורים פסיכיאטריים: "במעון 78 חניכים, 90 אחוז מהם מטופלים בטיפול תרופתי הרגעתי. עמדנו בפני מצב של אי בהירות בחלוקת תרופות בסמכות רפואית. במהלך כל הביקורים וקטעי השיחות שהתקיימו עם אנשי הצוות ועם החניכים לא ניתן היה לאמוד בבטחון שאמנם קיימת אלימות פיזית או מינית נגד החניכים. יש לציין כי לועדה זו היה סטטוס של ועדת בדיקה ולא של ועדת חקירה, המאפשרת העמקת תחקור.

לדברי צוות המעון, תקיפה מינית לא תיתכן שתקרה במעון עקב הטיפול התרופתי ונוכחות מטפלות לילה… יש רמזים קלושים לפעילות מינית, שניתן לדלותם מקטעי שיחות כמו תיאור של "כניסה למיטה של…".

ב- 1996 כותב משרד הרווחה בסיכום פגישה בנושא מקי"ם: "מזה תשעה חודשים מגיעים לאגף דיווחים על ארועים חריגים. חמישה אירועים חריגים התרחשו, שמשמעותם פגיעה פיזית בחניכים. דרכי הטיפול בארועים לא מקובלות על האגף. אין כל ספק שגברת קוגן ידעה על המתרחש ובחרה להעלים את המידע".

במארס 1997 כתב גדעון שלום, מנהל תחום מעונות מטעם משרד הרווחה, לראש האגף לטיפול במפגר במשרד: "עקב נסיונותינו הלא מוצלחים עם משטרת רמלה (הוגשו בעבר שלוש תלונות על ידי פקיד הסעד הראשי, אשר בכולן סגרה המשטרה את התיקים) החלטנו לבדוק אפשרות להגיש התלונה לתחנת משטרה אחרת." באותו חודש התלונן נציג מקי"ם בפני שלום על ביקור הפתע שערך במקום.

המכתב רק חושף את אוזלת ידן של הרשויות. "במשך 40 שנות קיומו של המעון מעולם לא קרה מקרה של חקירת חניכים ובדיקת תיקים רפואיים על ידי גורמים חיצוניים, כפי שקרה בביקור זה, כותב נציג המוסד. "נסיונך הנואל לקבל מידע באמצעות חניכים אינו מקובל עלינו ומחזק את התחושה שמניעים אינטרסנטיים ממשיכים להנחות אותך".

בתגובה לתלונת על התעללות במוסד מסרה רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה: "כל הדיווחים על חשד לפגיעות פיזיות ומיניות בחסרי ישע הועברו על ידינו למשטרה שחקרה את הטענות ולא הגישה כתבי אישום. משרד הרווחה פעל על פי הנחיות המשטרה. המשרד אינו מורה למשטרה כיצד לפעול. המשרד דאג להחלפת אנשי הצוות, לרבות המנהלת והנהלת המעון, ולאחר מכן הועברה הבעלות לידיים אחרות. במעון נערכו בקביעות ביקורות תזונה, ורובן היו תקינות.

כל התרופות ניתנו במעון על פי מרשם רופא פסיכיאטר."

לשאלה מדוע המשיכה דלית גטניו עו"ס, לעסוק במקצועה ענתה מלקאי: "אז לא נחקק עדיין חוק העובדים הסוציאליים, ולכן לא היתה דרך חוקית לשלול ממנה את העיסוק במקצועה, כפי שמאפשר החוק היום".

באשר לאמיר שוורץ, השיבה הדוברת: "שוורץ מבקש להדגיש כי פעל על פי הנוהלים". בשנת 2009 פנה מנכ"ל אקים לשעבר למפכ"ל המשטרה וביקש לחקור את שהתרחש במעון. "בנובמבר 2009", מסר סנ"צ שלומי שגיא, דובר מחוז מרכז של המשטרה "התיק הועבר לפרקליטות מחוז מרכז לצורך עיון, בחינה והמשך טיפול. כל החלטה לגבי חקירת מעורבים תיעשה בהתאם להנחיות, אם יינתנו."

קישורים:

תביעת ענק נגד משרד הרווחה ואקי"ם – הזנחה והתעללות בחוסה במשך עשרות שנים

באדיבות לשכת הרווחה גבעתיים – הוצאת ילדים בכפייה מביתם
במשרד הרווחה לא מועילים ומסייעים לאזרחי המדינה, אלא מאבחנים, מתייגים, ו"מטפלים" בהם. האבחונים המטופשים של רשויות הרווחה עולות לאזרחים רבים ביוקר.
טוב וראוי לתבוע את משרד הרווחה על העוול הנורא שהוא עושה לאזרחים מזה שנים רבות.

הכתבה: 21 שנים אבודות במוסד למפגרים , יורם ירקוני / ידיעות אחרונות 05.3.10

21 שנים תמימות הוחזק אברהם שועה (41) מטבריה במוסד למפגרים – והכל בגלל טעות באבחון. לפני כמה שנים שוחרר, ובאחרונה הגיש תביעה בגין העינויים שעבר לטענתו בתקופת שהותו במוסד.

חייו של אברהם שועה היו רצופים בסבל. בגיל 13 הוציא אותו משרד העבודה והרווחה מחזקת הוריו לאחר שנקבע שהם אינם מסוגלים לגדל אותו, שכן אביו היה אלכוהוליסט, ואימו סבלה מבעיות בריאותיות קשות. הכוונה הייתה טובה אבל התוצאה הייתה איומה. כאשר הוצא מבית הוריו נקבע בטעות שהוא מפגר, ולפיכך נשלח למוסד מקי"ם ברמלה.

… זה התחיל בכך שהמזון היה רקוב, ישן או מקולקל ונמשך בכך שלחוסים הייתה מקלחת אחת בשבוע בלבד עם סבון לשטיפת כלים. מן התביעה עולה שהמקלחות היו מהירות, תוך כדי שהצוות מאיץ בחוסים וצועק עליהם. לאחר המקלחות מרחו על ראשיהם חומר מסריח נגד כינים, והעמידו אותם בשמש כדי שיתייבש. בעקבות כך החוסים סבלו מגרדות חריפות.

מהתביעה עולה כי לחוסים נערכו בדיקות ניקיון, וכל מי שציפורניו היו מלוכלכות הוכה. מי שדיבר בזמן הארוחה, נדרש לשים פלפל חריף בפה לזמן ארוך, להרים ידיים או לעבור לעמידת צפרדע לזמן ממושך. עוד נטען בתביעה כי מנהלת המוסד והמדריכים, נהגו להאכיל בכוח את אלה שלא אכלו, וכן לסטור להם ולמשוך באוזניהם.

עוד נטען כי במוסד היה "חדר טיפולים" שבו נהגו להכות בענפים חוסים עם "בעיות משמעת" וכן חדר חושך שבו היו כולאים את החוסים באפילה עד לפרק זמן של יממה שלמה. שועה טען כי במהלך השנים נאנס במוסד כמה פעמים, נכלא בצינוק וקיבל תרופות וזריקות ללא פיקוח.

לכתבה המלאה הקלק על התמונה
קישורים:

מוטי אוטמזגין תובע את משרד הרווחה: נכלאתי בטעות במוסד מפגרים

יולי 2009 – המאמר: "תובע את המדינה: נכלאתי בטעות במוסד מפגרים" , ליאור אל חי , YNET
במשך שנים זעק מוטי אוטמזגין שהוא כלוא בטעות במוסד, אבל אף אחד לא הקשיב לו. 9 שנים אחרי שנקבע רשמית שהוא אכן אינו סובל מפיגור שכלי הוא יוצא למאבק של חייו. משרד הרווחה: נגיב כשנדע פרטים.
אוטומזגין: "הייתי שם מגיל 14 ועד גיל 30 ועברתי סבל נורא. הרביצו לי, התעללו בי ובכיתי מכאבים. הצוות במוסד היה מעמיד אותנו ומכה על הרגליים שלנו עם מקלות וסרגלים"
16 שנים זעק מוטי אוטמזגין שהוא כלל אינו סובל מפיגור שכלי ושאושפז בטעות במוסד לחוסים. אלא שאנשי הרווחה וצוות המוסד התעלמו ממנו שוב ושוב, כך לטענתו, והוא נותר כלוא במקום ואף סבל מאלימות, מהשפלה ומהתעללויות. כעת, תשע שנים לאחר שנקבע רשמית שהוא אינו לוקה בשכלו, יוצא אוטמזגין למאבק.

הבוקר יגיש אוטמזגין ‭(39)‬ לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה לפיצויים בסכום כולל של 27 מיליון שקל נגד מדינת ישראל, נגד משרד העבודה והרווחה ונגד סדרה של גופים. אוטמזגין הוא בן למשפחה שעלתה ממרוקו בתחילת שנות ה‭.60-‬ משפחתו, כך עולה מהדו"חות הסוציאליים, לא סיפקה טיפול נאות לילדים והוגדרה "משפחה מזניחה‭."‬ כשהיה בן 14 הוצא אוטמזגין ממשפחתו על ידי רשויות הרווחה והוכנס למוסד "מקים" ברמלה. הוא כלל לא היה מודע שהוכנס לשם עקב סיווגו כסובל מפיגור שכלי, כפי שהוא טוען בתביעה. מדובר במוסד אשר היה מיועד לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי קל עד בינוני.

"צוות מכה ומתעלל"
במוסד, כך טוען אוטמזגין בתביעה באמצעות עו"ד עופר רון מחיפה, הוא סבל במשך שנים ארוכות ממכות, מהשפלות ומהרעבות. "הייתי שם מגיל 14 ועד גיל 30 ועברתי סבל נורא‭,"‬ סיפר אתמול אוטמזגין. "הרביצו לי, התעללו בי ובכיתי מכאבים. הצוות במוסד היה מעמיד אותנו ומכה על הרגליים שלנו עם מקלות וסרגלים. מה שעברתי זה סיוט, ואני יכול לומר שהסיוט הזה עוד לא נגמר. הוא מלווה אותי עד היום, בכל דקה מהחיים שלי.
אני בוכה, לא ישן טוב בלילות, צועק בלילה 'תעזבו אותי' ומדמיין כל הזמן שאני עוד נמצא במוסד ומתעללים בי. היום אני לא עובד ויושב כל היום בבית. רוצה שיעזרו לי לעמוד על הרגליים. אני לא רוצה להיות עשיר מהתביעה הזאת, אלא לדאוג לכך שכל אלה שעשו לי דברים רעים בחיים ישלמו על זה
‭."‬

לטענת פרקליטו עו"ד עופר רון, "כל אותן שנים סבל התובע סבל בל יתואר, כשהוא עזוב לנפשו ואין לו למי לפנות לעזרה. זאת ועוד, בניגוד לחוק שלפיו יש להעמיד מפגר לבדיקת ועדת אבחון כל שלוש שנים, לא פעלו הנתבעים או מי מהם על פי החוק ולא טרחו לעשות כן, ובמקרים הבודדים בהם ניתנה התייחסות למצבו הנפשי כפי הנראה פשוט העתיקו את הדו"ח הקודם תוך שינוי התאריך בלבד מבלי לבדוק את התובע באופן יסודי‭."‬

ב‭,1998-‬ עקב תלונות רבות על התנהלות לא תקינה במוסד וחקירות משטרה, סולקה הנהלת המוסד. המנהלת החדשה שהתמנתה הבחינה שאוטמזגין, כמו חוסים אחדים נוספים, שונה בהתנהגותו משאר החוסים, ודרשה להעמידו בפני ועדת אבחון של משרד הרווחה. הוועדה קבעה שאוטמזגין איננו לוקה בשכלו.

ממשרד הרווחה נמסר: "התביעה לא הגיעה למשרד הרווחה. ברגע שנקבל אותה נגיב בעניין‭."‬

יצוין שלפני כשבעה חודשים הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה דומה באשר לאותו מוסד "מקים‭."‬ בתביעה טען דודו דהן ‭(40)‬ ממגדל העמק שנחטף מאמו סמוך ללידתו והוכנס למוסד "מקים‭,"‬ ובו שהה בניגוד לרצונו במשך 23 שנה. דהן תובע סכום של 40 מיליון שקל ממדינת ישראל ומהרשויות השונות, והתביעה עודנה מתנהלת בבית-המשפט.

קישורים:

משרד הרווחה – כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים – תחקיר

תחקיר מבט שני – מרץ 2009 – "הסבל, הכאב, הפגיעות, והאונס, הכל נשאר בתוכי עד לעולם הבא".
מצעד האיוולת: משרד הרווחה מאבחן אנשים טובים, הגונים, ונבונים, ע"פ קריטריונים הזויים שאימץ לעצמו, כולא אותם, מתעלל בהם, והורס את חייהם.

זהו סיפורם של חוסים שאושפזו במוסדות למפגרים במשך שנים כאשר משרד הרווחה מתעלם ממצבם האמיתי. ידוע סיפורו של דודו דהאן אשר היה כלוא כ-30 שנה במוסדות משרד הרווחה, ולבסוף הצליח להיחלץ מהכלא של משרד הרווחה.
במרץ 2009 הוצגה כתבת תחקיר נוספת של כרמלה מנשה בערוץ 1 על פשעי משרד הרווחה בכליאה לאורך שנים של חוסים ללא הצדקה.

סיפורם של שרה, ששי, ומוטי
שרה בת 47, 30 שנה שהתה במוסדות למפגרים. ששי בן 42, שהה 25 שנה במוסד למפגרים. מוטי בן 39, ברח אחרי 15 שנה ממוסד למפגרים. מדובר באנשים תמימים אשר בגלל מערכת רווחה אטומה ורשלנית, ואפוטרופוסים אדישים אושפזו עשרות שנים במוסדות מפגרים בעוד הם אנשים נורמליים.
מוטי וששי היו במוסד "מקים" ברמלה שם עברו התעללות קשה. ששי מספר כי ננטש ע"י הוריו בגיל 11 ונשלח למוסד מקים. בימי שני וחמישי היו מעמידים את החוסים עם תחתונים וגופיה ומכים אותם עם ענף לימון. מוטי גם ספג התעללויות קשות כולל אונס ע"י אחד החוסים במקום: "היכו אותי שם מכות רצח, .. ועשו בי מעשים מגונים" מספר מוטי. אחרי 15 שנה ברח מוטי מהמוסד מפני שאף גורם לא שמע את קריאות המצוקה שלו. ע"פ התרשמותו של ששי יש אינטרס למוסד להחזיק בחוסים כי על חוסה המוסד מקבל הרבה כסף. עו"ד עופר רון טוען למוסד למפגרים עדיפים כי דווקא חוסים נורמליים כי אפשר להשתמש בהם לעבודות שירות.

שרה שהתה ב"כפר נחמן" שם הוכתה, נזרקה לצינוק מספר פעמים, ונאנסה ע"י המדריכים. שרה מספרת: "הסבל, הכאב, והפגיעות, והאונס הכל נשאר בתוכי עד לעולם הבא". בזמן שהותה בכפר נחמן נכנסה להריון אולם בתה נלקחה ממנה לאימוץ יומיים לאחר הלידה. שנים לאחר מכן לאחר שהשתחררה מהמוסד רצתה ללדת בהפריה חוץ גופית אולם האפוטרופוס שלה מנע זאת ממנה.

בשנת 1984 התלוננו במשטרה שרה ומספר חוסים, כי המדריכים מכים ומתעללים בהם. תגובת המדריכים למרד היתה חסרת רחמים.
שרה מספרת: "קשרו אותי על אלונקה, עם חזיה ותחתון והתחילו להכות אותי, עם חגורה מפלסטיק .. עשו לי סימנים כחולים, …זה היה בחצר בגינה, שמו אותי שאנשים יראו אותי קשורה. היא (המדריכה) אמרה לחניכים: 'הנה מי שרוצה להתפנות יש כאן' "
שרה אמר לה: "תרחמי עלי אני אמות ככה, את חונקת אותי"
המדריכה ענתה: "ככה תיקברי, ככה אני קוברת אותך"

בכתבה נאמר כי הנהלת כפר נחמן הוחלפה, והיום מדובר במוסד ראוי.

נחום עידו ממשרד הרווחה טוען כי לא היה ידוע למשרד הרווחה על ההתעללויות. נחום עידו טוען כי הוא אישית מקבל כל דווח על כל חוסה במדינה. דבריו של נחום עידו הם זריית חול בעיני החוסים והציבור. בפרשת המטפלת המתעללת במוסד לחוסים אתגר הביע השופט בגזר הדין תמיהה כיצד במשך כמה חודשים נהגה המטפלת בילדים כפי שנהגה ואיש לא הבחין בכך בתוך המעון. "ראוי היה כי כל הרואה או שומע על מעשים נוראיים שכאלה יזעק ויזעיק למען מנוע הישנותם", כתב השופט שיף בגזר הדין. בנוסף, השופט מתח ביקורת על אנשי המעון על כך שלא התלוננו על המטפלת וגם על העובדה שבכרטיס העובד שלה לא מולאו פרטים כמו השכלתה, תחומי התמחותה ומקומות עבודה קודמים בהם עבדה. מדובר אפוא בשרשרת של מחדלים וכשלים במשרד הרווחה אשר מאפשרים את מעשי הסדום וההתעללות בחוסים.

ראה סרטון מלא של תחקיר של כרמלה מנשה על אנשים נורמליים שנכלאו בילדותם ע"י משרד הרווחה במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים.
.

.

.

.
נקודות

  • במוסדות משרד הרווחה יש התעללות בחוסים גם בימים אלו, ראה פרשת המטפלת המתעללת במוסד אתגר מיולי 2008.
  • תגובתו של נחום עידו כי לא ידוע לו על התעללות, מצביעה כי משרד הרווחה טומן ראשו בחול, ואינו מטפל לתיקון המצב הקשה במוסדותיו.
  • הכאתה של שרה לעיני כל החוסים בכפר נחמן כשהיא קשורה על אלונקה מראה על ההפקרות של המדריכים, בהעדר פיקוח מינימלי של משרד הרווחה על ההתעללות הקשה במוסדות סגורים אלו. ידועה גם הפרשה במעון גיל עם משנת 2006. בוועדת חקירה שמינה אולמרט על המעון נרשם: "הוועדה מצאה כי במשרד בכלל, וברשות בפרט, חסרה 'יד מכוונת', דבר המביא לחוסר משמעת ולאי ציות בכל הדרגים בשטח ובמטה"
  • למשרד הרווחה שיקולים זרים להשמת חוסים (גם נורמליים) במוסדות למפגרים.
  • במוסדות משרד הרווחה מתייחסים בקלות דעת לפניות חוסים.
  • מדריכים נוקמים בחוסים חסרי ישע שמתלוננים עליהם ללא שום הפרעה.
  • קיים קשר שתיקה בין מדריכים בכל הנוגע להתעללות בחוסים.
  • טענתו של נחום עידו כי הילדים נשלחו למוסד מפגרים על סמך הקריטריונים דאז, מצביעה כי עבודתם של פקידי הרווחה אינה סיוע סוציאלי ללקוח, אלא הרחקתו של האזרח מהקהילה לפי קריטריוני משרד הרווחה המשתנים מעת לעת.
  • יש להיזהר מהאבחונים של משרד הרווחה, המבוססים על קריטריונים המשתנים מעת לעת. לאבחונים אלו משמעויות קשות של פגיעה נפשית ופיסית לעשרות שנים.

קישורים