מוסד פסיכיאטרי נוה שלוה – מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל

מחסור במזון וקשירה בניגוד לנוהל במוסד פסיכיאטרי פרטי; במשרד הבריאות קוראים לסגירתו , עידו אפרתי , 20.06.2016 , הארץ

בביקורת הפסיכיאטר המחוזי ב"נוה שלוה" רק שלושה מתוך 11 נושאים הוגדרו תקינים. גורם במשרד הבריאות: "במטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים"

בהנהלת משרד הבריאות התקבלו בחודשים האחרונים דיווחים מדאיגים על בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי "נוה שלוה" שבפרדס חנה כרכור, בעקבותיהם קוראים גורמים במשרד לסגירתו. ביקורות שנערכו מאז תחילת השנה על ידי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות והפסיכיאטר המחוזי העלו ממצאים חמורים, בכלל זה מחסור במזון עבור מטופלים, הגבלה (קשירה) של מטופלים ללא רישום ושלא על פי הנהלים, תשתיות רעועות והיעדר צורם של פעילות שיקומית למאושפזים במוסד.

ב"נוה שלוה", שבו חוסים כ–160 מטופלים, מכחישים נחרצות וטוענים כי הם מעניקים טיפול ראוי ופעילות שיקומית ככל הניתן, כי אין מחסור במזון וכי מטופלים אינם נקשרים במוסד.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה, ב-2015 . מנהלת בית החולים הפסיכיאטרי טוענת כי רוב הטענות חסרות שחר – צילום רמי שלוש

שורת הליקויים החמורים שחזרו והתגלו במשך השנה האחרונה, הובילו אנשי מקצוע במשרד הבריאות — מרמת המחוז ועד לאגף לבריאות הנפש — לקרוא לסגירת "נוה שלוה" לאלתר, ולהעברת המטופלים בו למסגרות חלופיות, בדגש על מסגרות קהילתיות שיקומיות. בפורומים סגורים של משרד הבריאות הוצגה עמדתם של רופא מחוז חיפה והפסיכיאטרי המחוזי, שבתחומם נמצא "נוה שלוה", לפיה אין מנוס מסגירת המוסד בשל הליקויים המתמשכים.

גם עמדת האגף לבריאות הנפש היא כי יש לפעול בהקדם להפסקת התקשרות עם "נוה שלוה" והעברת הדיירים למסגרות חלופיות. בעבר פורסמו תחקירים שעסקו במוסד, מהם עלתה רמת טיפול נמוכה. בינואר 2014 הודיע מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופסור רוני גמזו, על סיום התקשרות המשרד עם "נוה שלוה" ו"אילנית" — שני בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים היחידים שנותרו בישראל — על רקע פרשת מוסד "נוה יעקב", שנסגר ב–2012 לאחר שהתגלה כי הצוות הרפואי נחשד בהתעללות בחוסים. לבסוף הוחלט שלא לסגור את המוסדות, בין היתר לאחר שמשפחות המטופלים פנו לשרת הבריאות דאז, יעל גרמן, והפצירו בה שלא לסגור את בתי החולים מכיוון שלא קיימת חלופה הולמת.

מקרי האשפוז שמגיעים ל"נוה שלוה" הם מהקשים במערכת בריאות הנפש, ויש בו שתי יחידות. הראשונה היא מחלקת אשפוז ייעודית למקרים של תחלואה כפולה, כלומר לקויות התפתחותיות ושכליות שונות המוגדרות "הנמכה קוגניטיבית", לצד מחלת נפש. במחלקה זו שוהים קרוב ל–60 מטופלים. יחידה נוספת כוללת כ–100 מטופלים נפגעי נפש בתפקוד ירוד. המטופלים — שמצד אחד אינם זקוקים לאשפוז ומצד שני אינם מתאימים למסגרות קיום אחרות — שוהים במגורים טיפוליים, מעין הוסטלים. רובם הגדול, הסובלים גם מבעיות גופניות, שוהים באגף שבו יש "מגורים טיפוליים אינטנסיביים".

ביקורת לא מתואמת שנערכה על ידי משרד הבריאות בינואר השנה, כחלק מביקורות שוטפות תקופתיות, העלתה כי בעיות שהוצפו בביקורות קודמות לא תוקנו. רשימת הליקויים שהתגלו בבדיקה זו כוללת טיפול לא הולם בדיירים וחוסר במעקב אחר מצבם הרפואי. היא העלתה גם תקלות בטיחות כמו שקעי חשמל חשופים ורדיאטורים שבורים. ואולם שני ליקויים שעלו הדאיגו במיוחד את צוות הבקרה היו מחסור חוזר ונשנה של מנות מזון וקשירת מטופלים ללא רישום ובניגוד לנהלים. על פי העדויות, באחד המקרים נקשר חולה בארבעת גפיו למיטה בחלל שבו שוהים חולים נוספים העלולים לפגוע בו, בניגוד מוחלט לנהלים. פעולות קשירה אחרות הוצעו ללא רישום או על סמך אישור "אוטומטי" למטופלים מסוימים.

מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים - צילום רמי שלוש
מוסד נוה שלוה בפרדס חנה. התגלו בבדיקות תנאים רעועים – צילום רמי שלוש

גורם במשרד הבריאות תיאר כי התחושה היא שבמוסד מצפצפים על הערות הביקורת. "הם חושבים שמחפשים אותם, אבל זה מקום שלאורך שנים התגלה כמקום ברמת איכות נמוכה. הרבה שיקום אין שם", אמר הגורם, שמכיר את המוסד מקרוב. "במחלקה של מטופלי המגורים האינטנסיביים המטרה היא להחזיק אותם בחיים. גם באשפוז המוטו הוא להחזיק את הראש מעל המים. העליבות גדולה", הוסיף. לדבריו, אכן מדובר בחולים קשים והם אינם מקבלים תקצוב מספיק, אולם "עדיין לא מכובד שבשנות ה–2000 יהיה מקום שנותן שירות כזה". דברים ברוח הזו נאמרו גם בפני מנכ"ל משרד הבריאות.

במארס האחרון בוצעה בנוה שלוה ביקורת נוספת על ידי הפסיכיאטר המחוזי. ציון הביקורת, 63, מופיע באדום בוהק לצד הכיתוב: "הציון נמוך מאוד בהתחשב באופי הליקויים שנמצאו, בקרה זו הוגדרה כנכשלת". מתוך 11 נושאים עיקריים שנבדקו רק שלושה נמצאו תקינים. בין היתר, מצוין בבקרה כי אין רצף והמשכיות בתהליכי שיקום, רק חלק קטן מהדיירים יוצא למסגרות תעסוקה ואין דיווח מלא על אירועים חריגים. בנוסף, נמצא בבדיקת הרשומות ליקוי תזונתי חמור אצל אחד מדיירי המקום, שעל פי הדיאטנית נמצא במצב זה מעל שנה ללא טיפול יסודי משמעותי. עוד התגלה כי מצב התשתיות רעוע, וכך גם מצב ההיגיינה והפרטיות.

מנהלת "נוה שלוה", יהודית שייר, אמרה ל"הארץ" בתגובה כי לרוב הגדול של הטענות אין שחר. באשר לנושא המחסור במנות המזון היא טוענת: "לא היה ולא נברא. היתה טעות חד־פעמית. בביקורת שהתקיימה כאן בנוכחות המנכ"ל בפברואר הם בדקו את העניין ולא היה חסר כלום". באשר לנושא הגבלת מטופלים אומרת שייר כי "אנחנו מנהלים רישום כמו בכל מקום. לדעתי בשלוש השנים האחרונות לא היתה כאן הגבלה למעט אולי מקרה אחד".

כמו כן הוסיפה מנהלת המוסד כי "המקום אצלנו מצוחצח כל הזמן, אנחנו מעסיקים מנקה לכל מחלקה שזה יותר מהמקובל במוסדות אחרים", ובאשר לטענה על פעילות שיקומית טענה שייר כי "צריך לזכור שזו אוכלוסייה מאד קשה, שחלקה הגיעה אלינו לאחר שנפלטה ממסגרות של הוסטלים ודיור מוגן, חלקם עברו מעל 20 אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים לפני שהגיעו אלינו. עבור חלקם שיקום משמעו לסייע להם לפתח מיומנויות בסיסיות כמו שיפור רמת תפקוד בנושא הגיינה". בנושא התשתיות מודה שייר כי יש מקום לשיפוץ, אך לטענתה לבעלי המקום קשה להשקיע כאשר משרד הבריאות מאריך את החוזה למשך חצי שנה בלבד כל פעם.

בני משפחות המטופלים חרדים מסגירתו של המוסד בהיעדר אלטרנטיבה למטופלים. לדברי אנשי עמותת "עוצמה", הפורום הארצי של משפחות נפגעי נפש, מרבית בני המשפחה והאפוטרופסים אינם תומכים בסגירת המקום גם נוכח ממצאים כאלו או אחרים, אלא רק לאחר הקמה ובחינה של מסגרת חלופית.

בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, שבשנים האחרונות פועלים רבות ליצירת שקיפות במוסדות הפסיכיאטריים ושינוי הגישה, סבורים כי יש לסגור בהקדם את "נוה שלוה" ו"אילנית". "אנחנו כבר שנים מדברים על זה שיש צורך לסגור את המסגרות האלה. אלה מקומות שצריכים לעבור מן העולם", אומרת עידית סרגוסטי, אחראית תחום בריאות הנפש בעמותה. "הדחיפה שלנו לאורך כל הדרך היא להקים מסגרות בקהילה — מסגרות קטנות ואינטימיות שיהיו חשופות יותר לעין הציבורית".

ממשרד הבריאות נמסר כי נוה שלוה "הינו מוסד הפועל שנים ארוכות ומפעיל שתי מסגרות עיקריות למתמודדים עם מחלות נפשיות – מחלקת אשפוז לחולים ממושכים שאינם פעילים מבחינת תחלואה נפשית, ומגורים טיפוליים – המיועדים לחולים שזקוקים למסגרת תומכת אינטנסיבית לאור קושי משמעותי בתפקוד. מטופלים אלו אינם זקוקים לאשפוז, אך גם לא מתאימים למסגרות השיקום השונות הקיימות כיום בקהילה. זה תקופה, מודע משרד הבריאות לליקויים שונים בפעילות של 'נוה שלוה', בין השאר, חוסר באנשי צוות, היעדר תוכניות טיפול מסודרות וניהול שאינו תקין של רשומות רפואיות. משרד הבריאות ואגף בריאות הנפש נוקטים אמצעים שונים לתיקון הליקויים, בהם הגברת תדירות הבקרות ופיקוח הדוק על המסגרת בתקופה האחרונה".

עוד נמסר ממשרד הבריאות כי הוא בוחן הקמת אלטרנטיבות עבור מטופלי נוה שלוה, בין אם הקמת קהילות טיפוליות "במודל אקולוגי" המיועדות לחולים מורכבים שאינם זקוקים לאשפוז ובין אם פתרון במודל "קהילה משקמת" למטופלים במגורים טיפוליים.

מוסד פסיכיאטרי נוה יעקב – התעללות קשה בחוסים

בישראל קושרים מטופלים במוסדות פסיכיאטריים פי 4 עד 10 ממדינות העולם

אחד מכל ארבעה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נקשר למיטתו  , עידו אפרתי , 23.03.2016  , הארץ

מידע על קשירות מטופלים בישראל פורסם בפעם האחרונה לפני יותר מ-20 שנה. נתונים שמובאים כאן לראשונה מצביעים על עליה בשימוש בפרקטיקה וכוללים עדויות על השפלה וענישת מטופלים

  "הראש שלי היה מפוצץ מרוב כעס על כך שקשרו אותי והשפילו אותי, למרות שלא עשיתי כלום ולא הייתי מסוכן לאף אחד. הכי מתסכל, שלא משחררים אותך אם אתה לא נרגע. שאלתי אותם: 'איך אני אמור להירגע במצב כזה?'. נשארתי קשור חמש שעות, עד שנמאס להם" (אלכס, בן 30, שאושפז באחד ממוסדות לבריאות הנפש במרכז הארץ).

עדות זו של מטופל בן 30, שאושפז בשנים האחרונות באחד ממוסדות הנפש במרכז הארץ, אינה אנקדוטה. קשירת מטופלים היא פרקטיקה מקובלת בבתי חולים פסיכיאטריים. היא כלולה בחוק ויש לה כללים, נהלים, ומיטות קשירה שנמצאות בכל אחד מ-13 בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. רק דבר אחד בסיסי ומהותי חסר בה: שקיפות מינימלית – מידע אמין ועדכני על השימוש שנעשה בה.

כמו בעניינים רבים אחרים הנוגעים לשירותי בריאות הנפש, גם קשירת מטופלים – פעולה הרחוקה מלהיכלל בהגדרה "פרוצדורה רפואית שגרתית", שרויה בערפל כבד.

בקהילה הפסיכיאטרית לא אוהבים לעסוק בפרהסיה בדרכי הריסון של "מטופלים סוערים" (מושג שחוזר על עצמו בהקשר זה), אבל לא רק שם. גם במשרד הבריאות – הרגולטור והבעלים של מרבית בתי החולים – מקפידים כבר שנים ארוכות שלא להאיר את הפינה האפלה הזו. המדיניות הלא רשמית הזו צורמת במיוחד נוכח סקר חוויית המטופל בבתי חולים פסיכיאטריים שעשה המשרד לאחרונה. הסקר עורר גאווה גדולה במשרד ואצל מנהלי בתי החולים, והוליד ממצאים מחמיאים במיוחד. אבל בין 40 השאלות שהוצגו למטופלים (בעודם מאושפזים) לא היתה שאלה מפורשת אחת שנוגעה לקשירת מטופלים ולאופן שהיא מבוצעת. למעשה, הפעם האחרונה שפורסמו נתונים על שיעורי קשירות מטופלים בישראל היתה לפני יותר משני עשורים, בשנת 1995.

קשירות מטופלים במוסדות פסיכיאטריים

לשתיקה הארוכה שגזרה המערכת עשויות להיות כמה סיבות, אך שכיחות נמוכה של שימוש בקשירת מטופלים היא בוודאי לא אחת מהן. נתונים שנחשפים כאן לראשונה מראים כי קרוב לרבע מהמטופלים בממוצע (23.2%) שמאושפזים בבתי החולים פסיכיאטריים ובמחלקות הפסיכיאטריות בישראל, נקשרים פעם אחת לפחות. כלומר, כאחד מכל ארבעה מטופלים.

זהו רק אחד הממצאים המטלטלים בדו"ח שמפרסם בימים אלה ארגון "בזכות" – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות – בנוגע לשכיחות השימוש בקשירת מטופלים בבתי החולים הפסיכיאטריים והמחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים. הדו"ח מבוסס על משאל אנונימי בקרב כ-250 מטופלים שנקשרו (שני שלישים מהם בחמש השנים האחרונות), על נתונים חדשים שהתקבלו ממשרד הבריאות לבקשת הארגון במסגרת חוק חופש המידע, ועל ספרות מחקרית וחוות דעת מומחים בנוגע לשימוש הקשירות.

התמונה שעולה מהמסמך מטרידה כמעט בכל היבט: בהיקף הקשירות, בקלות שבה הן ננקטות, ובאופן המעשי בו הן מבוצעות. הדו"ח מלווה לכל אורכו בקטעי עדויות אישיות קשות של מטופלים שנקשרו. הם מתארים השפלה, פגיעה פיזית ורמיסת זכויותיהם, כבודם ופרטיותם. הקשירה משמשת לא פעם אמצעי ענישה, הרתעה, או השגת שקט במחלקה. אבל מה שמטריד עוד יותר היא העובדה שאת תמונת המצב הזו חושף ארגון חברתי וולונטרי ולא מי שאמור, לפי הגדרתו, לשמור על בריאות הציבור וזכויות החולים.

"הייתי קשור 16 שעות ברצף, כאשר אני מתחנן לכוס מים וללכת לשירותים, ואין יחס, אין טיפול, ואין מענה. גם בבית חולים אחר בו הייתי מאושפז הייתי קשור בעבר 72 שעות", מספר אלעד בן 41, שאושפז בבית חולי פסיכיאטרי בצפון הארץ. מטופלת בת 20 שנקשרה בבית חולים במרכז הארץ מספרת: "קשרו אותי ארבעה אחים ואחיות. הפריע לי שנגעו בי בחזה, ושהאחים שראו זאת צחקו. יש לציין שאני דתייה, כך שאי הנעימות היתה גדולה". מטופלת בת 20 שנקשרה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע מספרת: "הייתי בזמן דימום של המחזור החודשי וצרחתי שייתנו לי לצאת לשירותים, אבל במשך שעות ארוכות לא היה יחס. התמלאתי בדם של עצמי. לבסוף שחררו אותי מהמיטה והבגדים שלי היו ספוגים".

סעיף 34 לחוק טיפול בחולי נפש קובע כי ניתן לקשור מטופלים כדי במצבים שבהם קיימת סכנה שהמטופל יפגע בעצמו או בזולתו או על מנת להעניק לו טיפול רפואי. עוד מפרט החוק, כי החולה ייקשר בחדר המיועד לכך בהוראת רופא, לפרק זמן שלא עולה על ארבע שעות ושניתן להאריכו רק לאחר בדיקת רופא. במקרה חירום ובהעדר רופא רשאית האחות האחראית להורות על קשירת מטופל ולקבל מהר ככל הניתן אישור מרופא.

בפועל, כפי שניתן לראות, מרחב הפרשנות של החוק גדול. בסופו של דבר הוא נתון לשיקול הדעת של צוות בית החולים, ולעתים לגחמה או לתפיסת עולם של דמות מרכזית אחת במוסד או במחלקה, שלא נדרשת לדין וחשבון משום גורם פיקוח או אכיפה חיצוני. המציאות הזאת מאפשרת לעשות שימוש נרחב בקשירת מטופלים למטרות שונות ובהיקפים שאינם מתקבלים על הדעת – גם בתרחישים קיצוניים. במדינות רבות נעשו בעשורים האחרונים מאמצים להפחית שימוש בקשירת מטופלים, אך בישראל המגמה הפוכה. בשנת 2014 אושפזו כ-14,300 מטופלים בבתי חולים או במחלקות פסיכיאטריות בישראל, ו–3,316 מהם נקשרו. כאמור, יותר מ-23%, לעומת 13.4% ב-1995. בגרמניה, למשל, לאחר מאמצים לצמצום שיעור הקשירה הוא הגיע ל-6.2% מהמאושפזים. נתונים שפורסמו בעשור האחרון הציגו שיעורים נמוכים. בשווייץ היה שיעור הקשירות 3.4% בממוצע, בניו זילנד 6.5%, ביפן 4.1%, בפינלנד 5% ובנורבגיה 2.6%.

שיעורי הקשירה הגבוהים בישראל אינם מבטאים בהכרח אג'נדה רפואית מנומקת, שרואה את טובת החולה ואת התרומה לשיפור מצבו הנפשי. במרבית המקרים הקשירות מבטאות מצוקה מערכתית שמציבה את הצוות המטפל במצבי עומס ושחיקה בלתי סבירים. בעשור האחרון עבר מערך האשפוז בבריאות הנפש תהליך התכווצות מתוכנן ומודע, שנועד לצמצם את הטיפול באשפוז לטובת טיפול בקהילה. במסגרת זו הופחת מספר מיטות האשפוז מכ-10,000 לפחות מ-3,500 מיטות. כוח האדם והמשאבים צומצמו בהתאם. למערכת האשפוזית מגיעים היום המקרים הקשים ביותר, שמחייבים תשומת לב וטיפול אינטנסיבי. לפי סקר משרד הבריאות בבתי החולים הפסיכיאטריים שפורסם לאחרונה, שביעות הרצון של המטופלים היא גבוהה, ויותר מ-90% שיבחו את יחס הצוות, את האכפתיות והאמון בחולים, וגם את התנאים הפיזיים נראו פתאום סבירים.

ארגון "בזכות" מציג תמונה פחות מחמיאה. בין אוקטובר לדצמבר 2015 ערך הארגון משאל אנונימי אינטרנטי שהתמקד כולו בקשירות מטופלים, ופנה למי שנקשרו בעת אשפוזם. לא מדובר בסקר או מחקר אקדמי, אלא במשאל שנועד לחוש באופן ממוקד יותר את ההתרחשויות בשטח. זאת לאור תלונות רבות של חולים ובני משפחה שהצטברו בארגון במהלך השנים. במשאל התקבלו עדויות ושאלונים מכ-240 מטופלים, שאושפזו רובם בחמש השנים האחרונות. מחציתם נקשרו יותר מפעם אחת, 12% נקשרו בין ארבע לשש פעמים, ו-12% נקשרו יותר משבע פעמים. "היו הרבה פעמים שקשרו אותי. אני זוכרת שספרתי ביחד 32 פעמים בשני האשפוזים שלי", סיפרה בסקר מטופלת בת 16 שאושפזה במרכז הארץ. "בשני האשפוזים שלי, שהיו שנה אחרי שנה… היו אחים שנראה לי שלקחו את ההתנהגות שלי אישית והיו מפעילים עלי הרבה כוח".

אם יש ויכוח מקצועי בעניין ההחלטה לקשור או לא לקשור מטופל מסוים, כשהדבר נוגע לרגישותם ובכבודם של המטופלים, יש כללים ברורים. אבל לפחות בחלק מהמקרים, הם אינם נשמרים.

על פי המשאל, פחות מ-10% מהאנשים אמרו שהצוות אפשר להם להתפנות בליווי לשירותים. כ-30% מהאנשים דיווחו שאנשי הצוות לא אפשרו להם להתפנות לשירותים לעשות צרכים בכל שעות הקשירה. כ-25% ממשתתפי המשאל ציינו כי נאלצו לעשות את צרכיהם על עצמם, וכ-8% ציינו שהלבישו להם חיתול ספיגה. 60% מהאנשים שענו במשאל דיווחו שלא שתו ולא אכלו בכל שעות הקשירה. רק 16% מהם דיווחו שהצוות הציע להם לאכול או לשתות. 10% מהם ציינו כי נתנו להם לאכול או לשתות רק לאחר שביקשו.

כ-77% מהמשתתפים במשאל דיווחו כי הופעל עליהם כוח פיזי בזמן הקשירה. "הקשירות לוו באלימות ובכוחניות. לרוב, כשקשרו אותי, הזמינו כוח עזר ואחים כלליים כדי לעשות זאת. בדרך כלל בין ארבעה לשישה גברים", סיפרה מורן, מטופלת בת 26 מאזור המרכז. כ-40% מהמשתתפים דיווחו כי נחבלו בעת קשירתם. במענה לשאלה "מה הרגשת במהלך הקשירה", השיבו 70% מהנשאלים כי חשו השפלה. רק 10% ציינו כי הרגישו ביטחון ורגיעה.

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המשרד בוחן שיטות חדשניות שישמשו תחליף לקשירות, במטרה לצמצם את הקשירות למינימום ואף לבטלן. הגבלת מטופלים במערך בתי החולים הפסיכיאטריים היא כלי טיפולי. ככזו היא מבוצעת אך ורק כמוצא אחרון לאחר שדרכי טיפול אחרות כשלו (בין אם התנהגותית, שיחתית או תרופתית) ורק במקרים של סכנה ממשית לפגיעה עצמית או לפגיעה בסובבים על רקע החמרה במצב הנפשי, ובוודאי לא כ'ענישה' או השגת 'שקט'. משרד הבריאות אינו רואה בהגבלה פיזית אמצעי אידיאלי, ובוחן כל העת שיטות חדשניות (כגון טכניקות דה־אסקלציה) על מנת לצמצם מקרים אלו למינימום ואולי אף להפסיקם לגמרי". לפי המשרד, "לאחרונה יצאו נציגי המשרד ללמוד על הנושא במערכת הבריאות בבריטניה (שם אין כלל הגבלה מכנית של מטופלים) ונבנית כיום תוכנית כדי להתאים את הגישה הטיפולית שנלמדה לבתי החולים בישראל. הנושא נמצא בסדר העדיפויות של משרד הבריאות ומנכ"ל המשרד פועל באופן אישי לקדמו".

היועצת המשפטית של ארגון "בזכות", עו"ד שרון פרימור, אמרה: "ממצאי הדו"ח, בכלל זה עדויות המטופלים ונתוני משרד הבריאות, העלו תמונה שמימדיה הצליחו לזעזע גם אותנו. הפתיע אותנו שמשרד הבריאות במהלך שני העשורים האחרונים לא מצא לנכון לבחון את הסוגיה ולבדוק את הנתונים שנמצאו תחת ידיו. אנו קוראים למשרד ליזום תכנית ממשלתית, בשיתוף עם ארגוני החברה אזרחית והמטופלים כדי למגר את הפרקטיקה הפוגענית שפסה מן העולם במרבית מדינות המערב".

אחד מכל ארבעה מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים נקשר למיטתו  , עידו אפרתי , 23.03.2016  , הארץ

משרד הבריאות מפקיר נשים וילדים לאונס במוסדות פסיכיאטריים – תחקיר ידיעות אחרונות

משרד הבריאות מפקיר נשים וילדים לאונס במוסדות פסיכיאטריים - תחקיר ידיעות אחרונות

מאחורי דלתיים סגורות , נעם ברקן איור: רות גויולי, 7 ימים , ידיעות אחרונות, 7.8.2015

חשיפה: בשלוש השנים האחרונות הוגשו למשטרה לא פחות מ- 35 דיווים על חשד למגע מיני ומעשים מגונים במטופלות בבתי חולים פסיכיאטריים. על פי הערכות במציאות המספר הזה גבוה בהרבה, כי חלק מהנפגעות מתקשות להתלונן – ולאחרות פשוט לא מאמינים. תחקיר "ידיעות אחרונות" מגלה: איך שדווקא נשים שהכי זקוקות להגנה, בתוכן כאלו שכבר עברו תקיפות מיניות בעברן – הופכות לקורבנות דווקא, במקום שבו הן צריכות להיות הכי מוגנות?

לקריאת התחקיר השלם (קובץ PDF) הקלק כאן

זה קורה הרחק מעין הציבור, במחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, אליהן מגיעות נשים במצב נפשי מעורער, לעיתים בזמן התקף פסיכוטי, לפעמים לאחר ניסיון התאבדות. אבל דווקא במקום שאמור לטפל בהן ולעזור להן להשתקם, הן מותקפות. מאחורי הדלתות הסגורות של מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, במקום הכי מוסתר ומורחק מעין הציבור, מאושפזים גברים, נשים וילדים במצבים הקשים והחלשים ביותר. המאושפזים במחלקות הסגורות סובלים פעמים רבות מכושר שיפוט לקוי.

לחלקם יש תפיסת מציאות מעוותת, חלקם נאבקים בדחף המוות ובקושי נאחזים בחיים ולא אחת הם מסוכנים לעצמם או לסביבתם, ורובם מצויים תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות חזקות. התרופות האלה, כמו גם המצב המאני של חלקם, מעוררים בהם לעיתים דחפים מיניים חזקים ובלתי נשלטים.

לשיעור גבוה מבין הנשים המאושפזות יש רקע של פגיעה מינית בעברן, וחלקן נוטות ליפול שוב ושוב קורבן לאלימות מינית, ללא יכולת להתנגד או לשמור על עצמן. בלא מעט בתי חולים פסיכיאטריים בישראל מאושפזים במצב הזה יחד נשים וגברים, נערות ונערים – ללא הפרדה מגדרית.

לבקשת "ידיעות אחרונות" נמסר ממשרד הבריאות, כי בשלוש השנים האחרונות אירעו 35 מקרים של חשד לכאורה למגע מיני או מעשה מגונה בין מטופלים שדווחו למשטרה, ושני מקרים של הטרדה מינית של מטופלים על ידי מטפל. מדובר בדיווח שהתקבל משישה מתוך שמונה בתי חולים פסיכיאטריים של משרד הבריאות בישראל.

מאחורי המספרים מסתתרת מציאות עגומה וכואבת, שבה מרבית התיקים ייסגרו כנראה עוד לפני שייפתחו, שכן המטופלים, הפוגעים לכאורה, אינם כשירים לעמוד לדין בשל מצבם הנפשי. גם המטופלות או המטופלים הנפגעים מתקשים בדרך כלל למסור עדות קוהרנטית שניתן להסתמך עליה. ואם לא די בכל זה, מומחים בתחום מבהירים שזהו כנראה רק קצה הקרחון, שכן לטענתם מרבית המקרים כלל אינם מדווחים, וחלקם מושתקים בטרם הדיווח הרשמי. כך היה במקרה של אביגיל (שם בדוי). היום היא בת 25, סטודנטית באוניברסיטה שבונה את חייה מחדש. אבל כשזה קרה לה, היא אומרת, התרסקה. בגיל 16 היא אושפזה באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ כשהיא סובלת מפוסט טראומה בעקבות התעללות מינית שעברה בילדות ולאחר כמה ניסיונות התאבדות.

במחלקת הנוער, היא נזכרת, הרגישה שמצבה משתפר, אך כשהועברה למחלקת המבוגרים, מצבה לדבריה רק החמיר:

"יש שם שיעמום גדול שמוביל מטופלים לעשות כל מיני דברים. יש שם מטופלים שהסתובבו כל היום עם היד בתחתונים. מגיעים לשם אנשים במצבים נפשיים קשים מאוד.

באחד הימים שם כיביתי על עצמי סיגריה, ומישהו מהמטופלים ראה וסיפר לצוות והחליטו לקשור אותי. על הסיגריה הזו הייתי קשורה יותר מ- 24 שעות ברציפות וקיבלתי זריקות. חדר הקשירה הוא החדר השנוא על כל מטופל. בשביל לעשות צרכים משאירים סיר מתחת למיטה, את שוכבת עליה קשורה ועם בגדים – הם נרטבים וזו השפלה איומה.

כשאת צריכה לאכול נכנסת לחדר אחות ומאכילה אותך. כשיצאתי משם לא יכולתי לקפל את הרגליים. שתי אחיות גררו אותי לחדר ונזרקתי על המיטה, מותשת פיזית ותחת השפעת הזריקות.

אחרי כמה דקות אחד המטופלים, אדם מבוגר שהיה במאניה, נכנס לחדר שלי והתחיל לגעת בי. ממש נשכב עלי והתחיל ללטף אותי בכל הגוף. לא הייתי במצב פיזי שיכולתי לצעוק, לדחוף או להדוף אותו, הזריקות הפילו אותי.

כמה דקות אחר כך נכנס מטופל אחר לחדר, ראה את זה ומשך אותו ממני. כמה שעות אחר כך נכנסתי להתקלח וראיתי 'היקי' ענקי בצוואר. ניגשתי לאחות ואמרתי לה את שם המטופל שנגע בי. היא אמרה לי: 'די אביגיל, מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך', והמשיכה ללכת.

התחושה הזאת של חוסר האמון, מלווה אותך לכל אורך החוויה האשפוזית. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. גם לא הייתה לי שום דרך להוכיח את זה. וגם אם היו מאמינים לי, מה היו עושים לו? הוא היה מאני".

אביגיל, אושפזה בגיל 16: "אמרתי לאחות שהמטופל נגע בי. היא אמרה לי: 'מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך'. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. וגם אם היו מאמנים לי, מה היו עושים לו? הוא היה במאניה

האותיות הקטנות

בשנת 1991, לפני לא פחות מ- 24 שנים הוגש למשרד הבריאות דוח ועדת שרשבסקי, שדן בנושא ההגנה על חולי נפש מאושפזים מפני תקיפה וניצול מיני. בבדיקת הוועדה נמצא ש"יש מקרים של פגיעה וניצול מיני בחולי נפש מאושפזים", וכי "היו מקרים של הריונות ולידות אצל חולות נפש, כשהכניסה להיריון התרחשה במהלך השהות במחלקה פסיכיאטרית וכתוצאה מזה בוצעה לפעמים הפסקת היריון". עוד נכתב בדוח, כי "יחסי מין לא מבוקרים שאירעו במהלך אשפוז פסיכיאטרי הביאו לפעמים לפירוק משפחות. לא כל האירועים מובאים לידיעת מנהלי בתי החולים".
בדוח צויין כי עד שנות ה- 60 הייתה הפרדה מגדרית מלאה במחלקות הפסיכיאטריות, אך מאוחר יותר התפתחה נטייה לעבור למחלקות מעורבות, מתוך תפיסה מקצועית שלפיה "במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים את עצמם עקב נוכחות בני המין השני", וכי לנוכחות הנשים יש השפעה מרסנת על אלימות הגברים.

עם זאת ציין הדוח ש"פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז עלולה להוות מכה קשה ביותר ואף לגרום לבעיות נפשיות, הזקוקות לעיתים לטיפול נוסף". הדוח העלה את השאלה: "האם מוצדק לאשפז חולה במחלקה מעורבת כאשר הוא עלול להיפגע פגיעה קשה, אם כי חלק מהחולים האחרים עשויים להפיק תועלת מאשפוזו איתם?", התשובה החד משמעית הייתה שלילית:


"מידת ההגנה הנדרשת כדי למנוע פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים מחייבת קיום מחלקות נפרדות חד מיניות",

קבעו חברי הוועדה בסיכום הדוח. אך למרות ההמלצה החד משמעית, בבתי חולים רבים לא בוצעה הפרדה מגדרית.

במאי 2013 מינה מנכ"ל משרד הבריאות דאז, רוני גמזו, ועדה נוספת לבדיקת הנושא. ועדת קרון המליצה לערוך בדיקת עמדות בקרב מתאשפזים מעל גיל 18 בנוגע להעדפתם ביחס להפרדה מגדרית, לאסוף נתונים שיטתיים על תופעות שעלולות להיות מושפעות מאשפוז מעורב, להבטיח אפשרות לאשפוז במחלקות נפרדות במקרים שדורשים זאת, ולפרוש מחלקות נפרדות באופן שיאפשר נגישות גיאוגרפית סבירה. עוד המליצה הוועדה כי במקרים של אשפוז מרצון, המהווים 70 אחוז מכלל האשפוזים הפסיכיאטריים, תינתן לחולים האפשרות להתאשפז במחלקות נפרדות בהתאם לבקשתם.

במשרד הבריאות החליטו לאמץ את ההמלצות, והיום אכן קיימת פרישה של מחלקות נפרדות מגדרית בבתי החולים באר שבע, איתנים, אברבנאל, באר יעקב, לב השרון, מעלה הכרמל, מזור ותל השומר, אף שמחלקות הקטינים בארבעה מבתי החולים האלה לא נפרדות.

בבתי החולים הפסיכיאטריים שער מנשה, שלוותה וגהה אין הפרדה מגדרית כלל.

במרבית המרכזים לבריאות הנפש קיימת הפרדה מגדרית, מחלקת אשפוז לנשים ומחלקת אשפוז לגברים או אגפים נפרדים, אומרים היום במשרד הבריאות ומציינים כי הוחלט גם לאפשר לחולים המתאשפזים מרצון לבחור במחלקה נפרדת, החלטה שאף עוגנה בנוהל משרד הבריאות: "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש", מנובמבר 2014.

הבעיה, כרגיל, טמונה באותיות הקטנות, שכן הנוהל עצמו מסייג וקובע כי אדם אכן יוכל לבחור איפה להתאשפז, בתנאי שהתפוסה בבית החולים הנבחר אינה עולה על 95 אחוז. אלא שעל פי נתוני אתר משרד הבריאות, המתעדכנים אחת לשבוע, ברוב רובם של בתי החולים הפסיכיאטריים התפוסה עולה על 100 אחוז ותפוסה של פחות מ- 95 אחוז קיימת לעיתים רחוקות, אם בכלל. כך למשל, נכון לשעת ירידת העיתון לדפוס, רק בבית חולים אחד מתוך שמונה שבהם יש הפרדה מגדרית, נרשמה תפוסה של פחות מ- 95 אחוז. בבתי החולים הפסיכיאטריים האחרים המאפשרים הפרדה, נרשמו תפוסות של 101 אחוז, 111 אחוז, ואפילו 121 אחוזי תפוסה.

אם מוסיפים לכך את העובדה שהחולים והחולות לא תמיד מודעים לזכותם לבחור היכן יתאשפזו וכי גם שיעורי תפוסה נמוכים בבית החולים אינם מבטיחים מקום פנוי במחלקת הנשים – מבינים שאפשרות הבחירה המדוברת נראית אולי יפה על הנייר, אך בפועל לא תמיד קיימת.

חשוב להבין שגם במחלקות נפרדות היו לא מעט תלונות על מגע מיני של גבר עם גבר או של אישה עם אישה, כך שלא נכון להגיד שהפרדה תפתור את הבעיה, אומר ד"ר יהודה ברוך, לשעבר מנהל בית החולים אברבנאל ובכיר במשרד הבריאות. עם זאת, תפקידו של הצוות הוא להגן על החולים וזה תפקיד מורכב כי בהגדרה אסור לנו לשים מצלמות, לא בחדרים ולא בשירותים או במקלחות. מדובר באנשים החולים ביותר בתחום הפסיכיאטריה, במאושפזים במחלקות הסגורות. הם זכאים לשמירה מפני אובדנות, מפני תוקפנות שאינה מינית. אנחנו צריכים לשמור על כבודם ועל ההיגיינה שלהם. הבעיה המרכזית היא בעיה של תקינה. כשיש מצוקות צוות ויש שלושה עובדים בערב ושניים בלילה על 34 – 35 חולים, מספיק שאחות אחת מכינה אוכל, אחת מחלקת תרופות והשלישית מקלחת, ואין מי שישמור.

— מה היחס למאושפזות שהן נפגעות תקיפה מינית?

כשאנחנו יודעים מראש שיש מישהי עם פגיעה מינית בעברה, אנחנו לוקחים אותה לשיחה ואומרים לה שאם יש בעיה שתודיע לנו. אנחנו לא נעניש את הבן אדם, אבל נשמור עלייך. צריך לזכור שגם החולה השני עושה זאת לפעמים מחוסר שיפוט, והבעיה היא שגם מצד הקורבן יכול להיות חוסר שיפוט ורק בהמשך היא תחוש שהיא קורבן, כך שהיא לא תתלונן מיד או בכלל. כשחולה מספרת אנחנו מאמינים לה, אבל צריך לזכור שגם הצד השני חולה. שני הצדדים מאושפזים במחלקה סגורה וכמעט בהגדרה בלתי כשירים לעמוד לדין על מעשיהם, לכן אין פה מקום לענישה, יש מקום להפריד ולטפל.

במקרים נדירים, כשהתוקף אינו פסיכוטי אלא סובל מהפרעת אישיות, אנחנו מתערבים ומערבים משטרה. אבל אלה המקרים היותר נדירים.

לדברי ר', אשת צוות באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לעיתים נדרש הצוות להגן על הנשים מפני עצמן. במחלקוט מעורבבות ודאי שקורים דברים, לכן חייבת להיות מחלקה עם הפרדה, היא אומרת. אצלנו יש גם מחלקה מעורבת וגם מחלקות נפרדות, וכשיש מאושפזת חסרת שיפוט, מעבירים אותה להפרדה. ישנם גם גברים וגם נשים במצבים האלה, וכשהצוות רואה שהם מחפשים מין, צרי להפריד ביניהם. הנשים חשופות גם לאלימות מצד גברים וגם למין ללא שליטה. יש לי, למשל, מטופלת עם מגבלה שכלית-התפתחותית שמתפשטת כל הזמן ואני צריכה להלביש אותה. היא לא שולטת בזה.

— ומה קורה במחלקות הילדים?

יש מחלקה מעורבת. אי אפשר לשים לב 24 שעות ביממה. יש מצלמות, אבל לא בחדרים וזה לא קל לשבת ולהשגיח. יש שירותים, יש חדרי מגורים שבהם זה יכול להתפקשש.

אב של מטופלת: בבית החולים אמרו לנו בדרך אגב שבתנו קיימה יחסי מין עם מטופל אחר ושלא ברור אם זה היה בהסכמה. הוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו שהיא פיתתה אותו. האשימו אותה. כשהיא חוותה התקף נוסף, ביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת, אבל אמרו שאין מקום

אב של מטופלת: בבית החולים אמרו לנו בדרך אגב שבתנו קיימה יחסי מין עם מטופל אחר ושלא ברור אם זה היה בהסכמה. הוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו שהיא פיתתה אותו. האשימו אותה. כשהיא חוותה התקף נוסף, ביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת, אבל אמרו שאין מקום

לא סיפרו לנו כלום

אלא שעבור המטופלת ומשפחתה, מדובר בהרבה יותר מסתם "פקשוש". בשבוע שעבר הגישה עו"ד רוני אלוני סדובניק, תביעה נזיקית נגד בית חולים גהה, בגין אונס שבוצע על פי הנטען בין כתליו בצעירה שהיא מייצגת.

לפני כשבע שנים, כשמיה (שם בדוי) חוותה התקף פסיכוזה, הוריה הגיעו איתה לחדר המיון בבית חולים קרוב למקום מגוריהם, ומשם היא הועברה לאשפוז במחלקה הסגורה של גהה, שאליה הייתה משויכת גיאוגרפית. לרוע מזלה, לא הייתה בה מחלקה נפרדת לנשים.

לפני שנפרדו ממיה, מספר האב: "היא הייתה במצב מאני, שמחה ואושר והמון אנרגיות". כשפגשו אותה למחרת, הוא אומר, היא כבר הייתה כבויה. "למחרת אשתי באה לבקר. הפסיכולוג קרא לה ואמר שהוא מציע להעביר את מיה למחלקה סגורה בבית חולים אחר, שם יש מחלקה נפרדת לנשים, כי יש למיה התנהגות מינית 'חסרת שיפוט'. כשאשתי ראתה אותה, מיה הייתה שפופה ומנותקת. ראו עליה שמשהו מאוד רע קרה לה, אבל בבית החולים לא סיפרו לנו כלום".

למחרת, נטען בכתב התביעה, הועברה מיה לבית חולים כללי, ושבועיים מאוחר יותר החלה להתלונן על כאבים באיבר מינה. הוריה התעקשו שתיבדק על ידי גיניקולוג, אך לדבריהם נתקלו בשלב הראשון בסירוב. רק כשהתעקשו בשנית להוציא אותה לבדיקה, נכתב בתביעה, נאמר להם שבתם "קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה, וכי לא ברור אם יחסי המין היו בהסכמה", וכי על כן הוחלט להעבירה לבית החולים שבו היא נמצאת. "אמרו לנו את זה בדרך אגב", אומר האב בכעס. גם הבדיקה הגניקולוגית, נכתב בתביעה, בוצעה רק לאחר התעקשות ההורים.

בכתב התביעה נטען שבזמן שמיה שהתה בחדר העישון, ניגש אליה אחד החולים "הוריד את מכנסיה ואת תחתוניה, אנס אותה בניגוד להסכמתה והכל נעשה בנוכחותם של חולים אחרים ובחדר מרכזי במחלקה".

וכך התובעת, כותבת עו"ד אלוני-סדובניק, "אשר אושפזה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי בשל מצב פסיכוטי במטרה להגן עליה, הופקרה על ידי אותם אלה שהיו צריכים להגן עליה, אותם אלה אשר היו צריכים לפקח עליה פיקוח הדוק, וכתוצאה מכך נאנסה בחדר מרכזי במחלקה מבלי שאיש טרח להתערב ו/או להגן עליה בכל צורה ואופן".

לאחר שחרורה של מיה מבית החולים, נכתב בתביעה, פנו ההורים לפסיכיאטר המחוזי, עידכנו אותו במה שאירע בגהה, וביקשו שאם תחול הידרדרות במצבה והיא תזדקק לאשפוז נוסף, יאפשרו לה להתאשפז בבית חולים שיש בו מחלקה נפרדת לנשים."לאחר בירור תלונתם", נכתב בכתב התביעה "הודיע הפסיכיאטר המחוזי להורים כי אכן התובעת קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה בגהה (ואף) הוסיף ואמר כי יחסי המין נעשו בהסכמה, וכי התובעת היא שפיתתה את החולה".

"המטופל ההוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו לנו שהיא פיתתה אותו, שהייתה לה התנהגות מינית חסרת רסן. האשימו אותה. זה מאוד מקומם", מספר האב בכאב.

"לאחר כמה חודשים היא חוותה התקף נוסף וביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת לנשים, אבל אמרו לנו שאין מקום".

— ומה עשיתם?

"העברנו אותה הביתה, למרות שהיא היתה במצב מסוכן, במצב שבו היא תוקפנית, במצב שהיא יכולה לקפוץ מהחלון. היינו בלחץ אימים. לא תיפקדנו, היינו במצב נפשי רעוע ולא ידענו למי לפנות. עשינו כמיטב הבנתנו והרגשנו שהמערכת מתנערת מאיתנו. סיכנו את עצמנו ואותה, אבל לא יכולתי לחשוב על אפשרות להחזיר אותה למקום שבו היא נאנסה ועלולה להיאנס שוב.

"פשוט הרסו לה ולנו את החיים. הפקדנו את האוצר הכי גדול שלנו כדי שישמרו עליו – ובמקום זה פגעו, הסתירו ולאחר שזה נחשף, האשימו אותה. לא קיבלנו התייחסות. היום אנחנו מבינים את המשמעות של התקיפה המינית שהיא עברה. חשבנו שאחרי שנה – שנתיים הסיפור יישכח, אבל עם השנים הטראומה תופסת יותר ויותר נפח".

מבית החולים גהה נמסר בתגובה, כי "בית החולים מנוע ממתן התייחסות לאמור, לאור חובתו לשמור על כבודה ופרטיותה של התובעת ולאור החיסיון הרפואי החל עליו בכל הקשור לאשפוזה. התביעה התקבלה בבית החולים לפני זמן קצר. עמדתו המפורטת של בית החולים תימסר במסגרת ההגנה המשפטית ולאחר שיהיה סיפק בידו לבדוק את הטענות המופיעות בכתב התביעה לעומקן ולמסור את העובדות לאשורן.

"עם זאת", הוסיפו בבית החולים "בשלב ראשוני זה ניתן כבר לומר כי קיים ספק רב אם האירוע הקשה המתואר בכתב התביעה אכן התרחש במציאות, מאחר שטענות התובעת אינן מתיישבות עם המסמכים הרפואיים שבידי בית החולים והעובדות הידועות לצוות הרפואי".

עו"ד רוני אלוני-סדובניק: היום בחלק מהמוסדות יש מחלקות נפרדות, אבל זו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שהן יכולות לבחור. במחלקות הנוער והילדים אין הפרדה כלל ומאושפזים בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם הוא פסיכוטי ובלי גבולות?

כמו סם אונס

עו"ד רוני אלוני סדובניק, שנאבקת על יישום הפרדה מגדרית בבתי חולים פסיכיאטריים זה חמש שנים, אומרת שבשנים האחרונות חל שינוי "ובכמה מהמוסדות יש מחלקות נפרדות לנשים, אבל הבעיה היא שזו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שנכנסות לאשפוז שהן יכולות לבחור במחלקה נפרדת. מאשפזים נערים ונערות בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם אותו נער הוא פסיכוטי ובלי גבולות?"

אחת הבעיות הקשות, אומרת אלוני-סדובניק, היא הקושי להוכיח את האירוע.

"בחמש השנים האחרונות נתקלתי בשמונה מקרים, אבל רק בשניים מהם היו לי ראיות. מאוד קשה להוכיח את עצם התרחשות האירוע מאחר שגם הפוגע בלתי כשיר לעמוד לדין, וגם הנפגעות הרבה פעמים סובלות מדמיונות ואף אחד לא מאמין להן".

ימית (שם בדוי), שאושפזה במחלקה פתוחה מעורבת באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים, מתקשה בעצמה לזכור את האירוע שלדבריה חוותה. "הייתי במצב נפשי רעוע ואובדני", היא מספרת. "הכניסו אותי בערב, נתנו לי זריקה וזרקו אותי באיזה חדר. התעוררתי בבוקר מידיים שנוגעות בי. זה היה מזעזע. אני לא יודעת מה עשו לי, הרגשתי כמו עם סם אונס. היו שם כמה חולים שנגעו, אני אפילו לא יודעת כמה. הייתי מאוד מטושטשת. אני יודעת שנגעו בי ופתחו לי את הפיג'מה, אבל אין לי מושג מה בדיוק קרה. היום זו פשוט תקופה רעה שנמחקה לי מהזיכרון. לדעתי, המחלקות צריכות להיות מופרדות וחייב להיות פיקוח".

באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אומרים כי מדי שנה מתקבלים דיווחים על פגיעה או ניצול מיני במהלך אשפוזים פסיכיאטריים. "נשים שמגיעות לאשפוזים פסיכיאטריים נמצאות בסיכון גבוה ביותר לפגיעה מינית, בין אם הגיעו עקב היסטוריה של פגיעה מינית ובין אם מסיבות אחרות", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית העמותה.

"ידוע ממחקרים כי יותר מ- 50 אחוז מהמאושפזות הן בעלות רקע של פגיעה מינית בעברן, ולכן על הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים לעבור הכשרות ייעודיות בנושא ולגלות ערנות מיוחדת בשמירה על המטופלות. עמותת מרכזי הסיוע ועמותת 'בזכות' פועלים בשנתיים האחרונות בשיתוף משרד הבריאות כדי לפתח הכשרות ייעודיות לצוותים העוסקים בבריאות הנפש, בדגש על בתי החולים הפסיכיאטריים".

גם ח"כ מיכל רוזין, לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, נאבקת שנים בעד הפרדה מגדרית ולמען הקמת יחידת אשפוז ייעודית לנפגעות תקיפה מינית.

"נכון שהפרדה מגדרית לא פותרת לחלוטין את הבעיה", היא אומרת, "אבל מה שקורה הרבה פעמים, בעיקר עם נפגעות, זה שכשהן נמצאות במצב קשה נפשית הן משחזרות את הפגיעה. כמו שיש להן צורך לפגוע בעצמן, לחתוך את עצמן ולנסות להתאבד – יש להן צורך לשחזר פגיעה מינית וגברים מנצלים את זה. לשים נשים במצב המאוד מוחלש הזה עם גברים אחרים בתהליך שיקומי זה אבסורד. זו המערכת עצמה שפוגעת בהן. ובאיזה תירוץ? שיידעו להתמודד עם גברים? קודם הן צריכות לשקם את עצמן".

לדברי חנה קהת, לשעבר מנכ"לית עמותת "קולך" והיום פעילה למען נשים, חשוב שתהיה הפרדה מגדרית בבתי החולים.

"אחוז גבוה מאוד מהמאושפזות במחלקות הפסיכיאטריות הן נפגעות תקיפה מינית שסובלות מפוסט טראומה והן מאוד סובלות כשהן מגיעות למרפאות ולמחלקות. עבורן כל גבר שמתקרב זה טריגר, גם לשהות עם אח שמשגיח, כך שגם בצוות צריכה להיות הפרדה מגדרית, בעיקר מול מאושפזות פוסט טראומיות. הרבה פעמים נשים כאלה סובלות מניתוקים, ואם הן עוברות פגיעה חוזרת במחלקות מעורבות – הן לא יכולות להגיב.

צריך לזכור שאל המחלקות הפסיכיאטריות מגיעים גם עברייני מין, כך שלא יכול להיות מפגש הרה אסון יותר מזה. היום נפגעת שרוצה לשהות במחלקה נפרדת צריכה לנדוד, כי יש מעט מאוד מחלקות נפרדות ואין טיפול מותאם לנפגעות תקיפה מינית.

העובדה שאין מקום ייחודי לנשים שמאושפזות על פוסט טראומה מתקיפה מינית זו שערוריה בפני עצמה".

בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, נאבקים שנים רבות כדי שמאושפזים יוכלו לבחור באיזה בית חולים להתאשפז. "לכל אדם באשפוז פסיכיאטרי הזכות לביטחון אישי ולפרטיות,, אומרת עו"ד שרון פרימור מהארגון.

"נשים מדווחות על תחושת חשיפה, פגיעות וחוסר ביטחון בסיסי כאשר נכפה עליהן לחלוק את מרחב המגורים עם גברים. אלה הם נתונים המגובים במחקרים מהעולם. באוסטרליה, למשל, 45 אחוז מהנשים דיווחו כי נפלו קורבן לפגיעות מיניות מצד מטופלים אחרים במהלך האשפוז.יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את זכותן של מטופלות אלה לכבוד, ביטחון אישי ופרטיות וזוהי חובתו של משרד הבריאות למזער ככל הניתן את הסיכוי לפגיעה. בהתאם לכך, יש להקפיד לא לשבץ נשים וגברים יחד, בפרטי באזורי השינה, המקלחות והשירותים, ויש להבטיח לכל אישה המעוניינת בכך מחלקת שינה נפרדת לנשים בלבד".

הטרדה מינית ואלימות במוסדות פסיכיאטריים: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק

הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015

הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה – אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים

מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה – ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.

עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.

נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה

"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".

בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר – שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.

"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".

בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.

"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".

"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי

"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"

בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".

-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?

"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".

-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?

"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".

העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".

"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".

מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".

פגיעה מינית, מכות ועונשים

מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".

מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.

"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.

"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".

למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".

תופעה גוברת – התעללות והזנחה בבתי החולים הפסיכיאטריים

טלביזיה חינוכית – יולי 2013 – חשיפת ההתעללות וההזנחה החמורה בחוסים במוסד נווה יעקב פתח תקוה חושפת טיוח הרשויות המקומיות (לשכת הרווחה פתח תקוה – עו"סיות יהודית פינקלשטיין וקרן רונן איפרגן) התעללות קשה בחוסים בתחום אחריותן במשך שנים.

משרד הבריאות הורה לסגור את בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב לאור חשדות להתעללות בחוסים ובהזנחתם. האם מדובר בתופעה?
רן רזניק, כתב חוקר ופרשן לענייני בריאות, "ישראל היום"
אבי אורן, פעיל בעמותה "לשמה" להעצמה של מתמודדים עם לקויות נפשיות

ישראלית לרשויות בגרמניה: אל תנציחו את מי שאחראי לרצח בני משפחתי

אזרחית ישראלית נאבקת לסלק פסלי הפסיכיאטר אמיל קרפלין ממוסדות אקדמיים בגרמניה. קרפלין, אבי ה-DSM, נחשב להוגה "תורת הגזע", שהובילה לשואה. אירוע בנושא יתקיים ב-8.5 ביפו.
אפריל 2014 – הכול התחיל בסרטון תיעודי מצולם שהועבר לפני כשנה לידי המנכ"לית הצעירה של עמותת מגן לזכויות אנוש, גת מגידו. הסרטון מתעד בין השאר את נשיא איגוד הפסיכיאטריה הגרמני, פרופ' פרנק שניידר, בנאום התנצלות מפתיע בכנס השנתי של האיגוד בסוף שנת 2010. בנאומו מגולל פרופ' שניידר את מעורבותם העמוקה של ראשי הפסיכיאטריה הגרמנית בעיקור ורצח של מאות אלפי ילדים ומבוגרים גרמנים, מטופלים בעלי נכויות נפשיות, שהוגדרו אז כפגומים ונחותים מבחינה גנטית בתוך המוסדות הפסיכיאטריים עצמם. הוא מתייחס גם לעזרה שהושיט איגוד הפסיכיאטריה הגרמני לפושעי המלחמה, חברי האיגוד, כדי להימלט ממשפט צדק.

מראיון נוסף עם ההיסטוריון החשוב ביותר לחקר השואה בגרמניה כיום, פרופ' הנס-ולטר שמול, למדה גת כי בשם טוהר הגזע בוצעו במוסדות פסיכיאטריים בגרמניה עוד לפני המלחמה כ- 360,000 ניתוחי עיקור בכפייה לאזרחים עם מוגבלויות נפשיות. היא נחרדה ללמוד על תכנית "המתת החסד" שבוצעה בהמשך, ושהייתה, למעשה, טבח המוני מאורגן של עשרות אלפי חוסים, מוגבלים ואנשים סיעודיים בשישה "מרכזי המתה" בתוך מוסדות פסיכיאטריים באמצעות שימוש בגז פחמן חד חמצני רעיל. בראיון מתוארים מרכזי המומחים לילד ולמתבגר הידועים לשמצה, שהוקמו במסווה של מרכזים לאבחון וטיפול בבעלי בעיות התנהגות ולמידה. ה"מומחים" היו נותנים להורים הנחייה להשאיר את הילדים לטיפול, אולם בהמשך הסתבר כי היו אלה מרכזי הרג, בהם הומתו אלפי ילדים גרמניים. פרופ' שמול מתאר את גיוסם של אותם 92 פסיכיאטרים שהיו אחראים על פרוייקט "המתת החסד", לצבא הגרמני, ושליחתם למזרח פולין, לביצוע סלקציות המוות המחרידות במחנות הריכוז, שהיו אך שלב נוסף בתכנית "הפתרון הסופי", שהביאה לרציחתם של מיליוני יהודים ומיעוטים בתאי גזים, שהיו בעצם שכלול אכזרי של "מרכזי ההמתה" הפסיכיאטריים בתוך גרמניה.


בתור ישראלית שסבה וסבתה שהיו במחנות עבודה וריכוז, ובשם בני משפחותיהם שנספו בשואה, ראתה גת חשיבות בחשיפת הקשר שבין הפסיכיאטריה הגרמנית לשואה. היא הזמינה את עורכי הסרטון התיעודי לביקור ביד ושם, בתחילת השנה, שם נפגשו עם הנהלת המוסד, והפקידו את הסרטון שהפיקו בארכיון המוסד. כאשר המשיכה להתעניין בשורשיה הראשונים של "תורת הגזע" למדה גת כי הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1856-1926), היה ללא ספק איש המפתח הראשי שסלל את הדרך ל'תורת הגזע', והטיף לרעיון העיקור בכפייה. קרפלין היה גם מורו של הפסיכיאטר הנאצי ארנסט רודין, ונחשב גם לאבי שיטת הסיווג של מדריך האבחונים הפסיכיאטרי, ה-DSM.

בחודש פברואר השנה, במהלך הפגנה בגרמניה, בה נשאה גת את דגל ישראל, מול בית החולים הפסיכיאטרי במינכן, שאותו ניהל קרפלין במשך עשרים שנה, ושפסלו וכן פורטרט גדול שלו מוצגים בו לראווה, מסרה גת למנהל המוסד העתק של מכתב מפורט שכתבה לנשיא התאחדות הפסיכיאטריה האירופית. בין השאר כתבה: "בזאת אני דורשת בשמם של כל בני משפחתי וחבריי בישראל שכל אותות הכבוד שעדיין מוקדשים לפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין יבוטלו, היות שקרפלין היה המנטור הראשי ואביה של תורת הגזע ושל העיקור בכפייה. כל אות הוקרה שלו חייב להימסר למרכז התיעוד הנציונל סוציאליסטי של מינכן על מנת שהציבור יוזהר מפני האידיאולוגיה הבלתי אנושית הזו".

למידע נוסף,
יהודה קורן,
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש,
052-3350928

יהודה קורן
דובר
 עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03