רשויות הרווחה רצחו את אודל שולמית אמבש בת ה- 15

02.07.2018 – מחוייב המציאות: רשויות הרווחה שולחות ילדים בחסותם והורים לאבדון כדי להעלים פשעיהם נגד האנושות.
הפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה
אודל שולמית אמבש מתה כתוצאה מהפרקטיקה האלימה של רשויות הרווחה המקבלת גיבוי מבתי המשפט, רשויות האכיפה ומומחים מטעמם (פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדו').
בשלב הראשון תוקפות רשויות הרווחה את הורי הקטין ומציגים אותם כבעייתיים, ומסוכנים, תתי אדם, וכאלה שאינם מסוגלים לגדל ילד ויש לנתק מהם את הקטין. לאחר מכן מממשים גורמי הרווחה המלצותיהם לצווים שיפוטיים להרחקת הקטין מהוריו במוסד מרוחק וסגור. בתי המשפט משמשים "חותמת גומי" לתסקירי פקידות הסעד.
מוסדות מרוחקים וסגורים של משרד הרווחה מקבלים גיבוי מלא ממשרד הרווחה ומשטרת ישראל ויכולים לעשות בילדים בחסותם ככל העולה על על רוחם. הקטינים בחסותם עוברים אבחונים באופן שוטף ומתויגים עם הפרעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות. אין מצב שתיחקר תלונה של קטין נגד המוסד בצורה כלשהי. כל התלונות נסגרות והממצא הוא כי המוסד פעל כנדרש.
הקטינים במוסדות משרד הרווחה חסרי אונים מנותקים מהוריהם ומשפחתם.
קטינים בורחים לעיתים ממוסדות אלו נרדפים על ידי משטרת ישראל שאינה חוקרת לעומק מדוע ברחו. חלק מהקטינים מתדרדרים לתעשיית הזנות, סמים ופשע, וחלק מוצאים את מותם.
רשויות הרווחה מסתירות המידע מהציבור בתואנות חיסיון שונות.

דמם של הקטינים הותר במוסדות משרד הרווחה

רשויות האכיפה נמנעות מלחקור התעללויות והזנחת קטינים במוסדות משרד הרווחה כל עוד רשויות הרווחה ממליצות לא לחקור. האינטרס של רשויות הרווחה הוא לא לחקור מאחר והם אחראים על הקטינים במוסדות אלו, וכך נוצר מצב של ניגוד עניינים: הגוף האחראי על שלומם של הקטינים הוא גם הקובע בפועל אם תהיה חקירה במצב של פגיעה בשלומם.

מודעות פרסומת

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים

כמו בית כלא: כך נראים מבפנים ההוסטלים של האוטיסטים , אריאלה שטרנבך, יהודה שוחט , 02.10.17 , ynet

להורדת התחקיר בפורמט pdf הקלק כאן

מרגע שהם מסיימים את מערכת החינוך, בגיל 21, מדינת ישראל מפקירה לגורלם את המבוגרים עם אוטיזם או מוגבלות שכלית־התפתחותית. המשפחות העשירות יותר עוד יכולות להתארגן על מוסד טוב. האחרות מסתפקות במה שיש. בתפריט: הוסטלים מוזנחים, תנאי מחיה בעייתיים, חלוקת תרופות ללא אבחנה, שעות עבודה בלתי אפשריות ונכונות לקבל לעבודה כמטפלים כל אחד. אבל באמת כל אחד. תחקיר "ידיעות אחרונות"

הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל לאוטיסטים
הזנחה, צוות קטן, חוסר תשומת לב. הוסטל לאוטיסטים מבוגרים(צילום: ידיעות אחרונות)

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

נסיבות מותו הטרגיות של עידן בן ה- 6 בחסות מעון של אקים משרד הרווחה

פברואר 2018 – מתוך כאן 11 , שלי טפירו – לב שבור לרסיסים: אמא של עידן בן ה-6 לא מצליחה לעכל שבנה מת כששהה בהוסטל, ומנסה להבין מה מסתירים ממנה – "חייבת תשובות בשביל להמשיך לחיות".

בוגר בית הנער עין ורד מספר על הפנימיה

מתוך דף פייסבוק של ‎Jeremy Artia , 05.04.2018 , על בית הנער עין ורד
שלום לכולם,אני רענן, בוגר בית הנער עין ורד. הגעתי לשם בשנת 2003, בהיותי בן 13. בית הנער הוצג בפני הוריי כמסגרת חינוכית ושיקומית לנערים שאינם יכולים לשהות בחסות הוריהם מסיבה זו או אחרת. לאחר דיונים בבית המשפט הוחלט שזו המסגרת המתאימה לי ביותר.

חייתי בבית הנער כשנתיים, במהלכן ספגתי אלימות קשה, הן מילולית והן פיזית מצד הצוות החינוכי במקום. בנוסף, הייתי עד למקרי אלימות רבים, חוזרים ונשנים, גם כלפיי השוהים הנוספים בבית הנער.

דרך נוספת בה מתיימר הצוות החינוכי לשקם את הנערים הינה מתן כדורים פסיכיאטריים. נערים רבים נטלו תרופות שונות ובעקבות כך הפכו למעין "זומבים". בצורה זו היה קל יותר לצוות להשתלט על הנערים ולמנוע התנהגויות לא הולמות. גם לי המליצו ליטול כדורים אך אימי אינה הסכימה לדבר ונלחמה על כך.

חלק ניכר מהצוות החינוכי, אותו צוות שאמור להגן ולשמור, ויחד עם זאת לחנך ולשקם את הנערים, השתמש בשיטות אלימות שכללו ניטרול גוף הנער ומניעת יכולתו לזוז, השלכתו אל חלל חדרו כאילו היה חפץ, שימוש בשפה אלימה מאוד והטלת סנקציות כגון מניעה מהנער ליצור כל סוג של קשר עם משפחתו וחבריו הנמצאים מחוץ לבית הנער.

לאחר שנתיים סיימתי את שהותי בבית הנער, מצולק פיזית ונפשית. אין ספק ששיקום לא היה שם, גם ממש לא חינוך. רק פחד ואובדן אמון במערכת ובחברה בכלל.

כיום, הנני מנהל חיים נורמטיביים בחברה, הנני מחזיק בעבודה קבועה ואיש משפחה. אין ספק שאת ילדיי לעולם לא אחנך לאלימות מכל סוג שהוא. ואותו מטען מבית הנער ילווה אותי על מנת לזכור איך אין לחנך, ללמד ולהתנהג לעולם.

בית הנער עין ורד

מאומץ נדקר למוות בפנימיה, המאמצים תובעים את משרד הרווחה במיליוני שקלים

משפחת הנער שנדקר למוות בפנימייה תובעת מהמדינה 8.5 מיליון שקלים
אביו של אדיר רוהקר: "המדריכים ישבו בחוץ ועישנו, היה כאן מחדל". עורך דינם של המשפחה: "משרד הרווחה צריך לשאת באחריות לאחר הפרטת המרכזים האלה" , אסף פוזיילוב , 02 באפריל 2018 , כאן (בהרצה).

משפחתו של אדיר רוהקר, בן 17, שנדקר למוות במהלך ריב בפנימייה במושב רווחה שבדרום לפני כחודש וחצי תובעת 8.5 מיליון שקלים מהמדינה. "היה כאן מחדל. אנחנו רוצים שילמדו מזה לקח", אמר אביו שמעון.

רוהקר נדקר על ידי נער בן גילו, לאחר עימות שפרץ ביניהם בעקבות חתיכת לחם שנפלה רצפת חדר האוכל בפנימייה. הדוקר הואשם בהריגה ומכתב האישום עלה כי בשלב מסוים בעימות בין השניים הנאשם נטל סכין מטבח שהייתה מונחת על השיש ודקר את אדיר דקירה בודדת ויחידה שהביאה למותו.

"אמרו לי נערים בפנימייה שבאותו זמן לא היו במקום מדריכים, היו שניים שישבו בחוץ ועישנו. במיוחד כשעשר דקות לפני כן היה ריב בין אדיר לאותו נער, מדובר בנערים בסיכון. למה הם עזבו את השטח?" אמר אביו.

"משרד הרווחה הוציא להפרטה את נושא המעונות, אם נתת לאחרים – צריך לפקח עליהם", אמר עו"ד דוד מנע שמייצג את המשפחה בתשובה לשאלה מדוע תבעו רק את משרד הרווחה, ולא את העמותה הפרטית שמפעילה את רשת ההוסטלים. "משרד הרווחה הוא הגורם הבלעדי למחדלים האלה. מבקר המדינה הביעה ביקורת גדולה על הניהול של המרכזים האלה רק לפני שלוש שנים".

בעבר אמר מנכ"ל עמותת "כנף של אהבה", המפעילה את המוסד, כי היו מדריכים במספר מספיק, כמו שקובע התקן. לאחר המקרה הודיע משרד הרווחה על הקמת ועדת בדיקה. סכום התביעה נקבע על פי "הלכות השנים האבודות" שאישר ביהמ"ש העליון לפני כמה שנים – חישוב המשכורת הממוצעת והפנסיה, כפול שנות חייו של אדם מיום מותו, ובנוסף פיצויים למשפחה.

במשרד הרווחה בחרו שלא להגיב.

מדריך לשעבר בפנימיית 'יובלים' בכפר סבא חושף עדויות קשות

תחקיר 'ידיעות אחרונות' חושף עדויות קשות של שימוש וסחר סמים, מפגשי מין עם נערות מרקע קשה ותלונות על אלימות, בריונות, מזון ירוד ועוד, בפנימיית 'יובלים' בכפר סבא. יצחק טיים, מדריך לשעבר בפנימיה, נזכר באירועים הקשים – האזינו , 103fm , עם אילה חסון , 08/03/2018

הוסטלים משרד הרווחה – תנאים קשים, מדריכים ללא הכשרה, ויחס משפיל לחוסים

מרץ 2018 – קרן נויבך בשיחה עם נעמה לרנר, ח"כ סתו שפיר ואורלי (שם בדוי) שהוציאה את אחותה מאחד ההוסטלים: "חזרנו להוסטלים, המדינה הפריטה, היחס לחוסים לא סביר, התנאים מחפירים, ההורים מפחדים שיפגעו להם בילדים. נעמה לרנר מארגון בזכות טוענת שפנתה למשרד הרווחה ומשם נמסר לה בתגובה: "פניתם לתקשורת, אנחנו לא נטפל".