"השוד נחשף": המסמכים מגלים – כך נגזל הרכוש של עולי תימן

"השוד נחשף": המסמכים מגלים – כך נגזל הרכוש של עולי תימן , יאיר אלטמן , ישראל היום , 21.10.2018
חטיפת הילדים אינה העוול היחיד שנטען כי נגרם לעולי תימן • השבוע יוצגו בפני ועדה מיוחדת בכנסת מסמכים המלמדים: העולים נאלצו לשלוח בנפרד רכוש בעל ערך, ולא זכו לראותו יותר • ח"כ קורן: "הרכוש נמכר בישראל לסוחרים, נדרוש שהמדינה תפצה את הנפגעים"

פרשת ילדי תימן החטופים שבה ועולה לסדר היום בכל כמה זמן – לרבות עדויות על ניסויים שבוצעו בהם – אולם על עוול נוסף שנעשה לכאורה לעולים שהגיעו ארצה מתימן כמעט לא דובר: שדידת רכושם. מחרתיים יתקיים דיון מיוחד בוועדה המיוחדת לחקר היעלמות ילדי תימן והבלקן, ובו יוצגו מסמכים המעידים כי רכוש שהפקידו העולים בדרכם לארץ בידי אנשי הרשויות מישראל, לא נמסר להם עם נחיתתם ובמקום זאת נעשה בו שימוש על ידי המדינה.

יהודי תימן שביקשו לעלות לארץ באמצעות מטוסי הסוכנות היהודית בסוף שנות ה־50 התבקשו להשאיר מאחור את רכושם, ובו בין היתר תשמישי קדושה, תכשיטים בעלי ערך, ספרי תורה, כתבי עת עתיקים ורשומות של היסטוריית הקהילה המקומית. לעולים הובטח כי הרכוש, שעליו נרשמו שמות הבעלים לפי מספרים מסודרים, יועבר לארץ באמצעות אוניות והעולים יוכלו לקבל אותו בחזרה. לפי המסכמים שיוצגו בוועדה, הציוד אכן הועבר ארצה אך בודדים היו העולים שזכו לקבלו בחזרה (כ־200 בלבד מתוך כ־40 אלף). האחרים דרשו במשך שנים לקבל את רכושם אך לא זכו לקבלו, ולמקצתם הוסבר כי אבד ולאחרים כי נשרף במחסן של הסוכנות ביפו. המסמכים מאותן שנים, שיוצגו בוועדה בכנסת ושנחשפים כאן, מוכיחים לכאורה כי הרכוש אכן קוטלג לפי בעליו והגיע ארצה, אך הועבר לסוכנות היהודית, לארגון הג'וינט ולארכיון האוניברסיטה העברית כרכוש ציבורי – ומאז אבדו עקבותיו.

oren-ben-hakoon_4374374_0
"תחושה של מפח נפש". מאיר קורח // צילום: אורן בן חקון

יו"ר הוועדה, ח"כ נורית קורן, תדרוש בדיון ביום שלישי לקבל סמכויות של ועדת חקירה ולעמוד בראשה, על מנת שיתאפשר בהמשך לדרוש שהמדינה תפצה את בני המשפחות עבור הרכוש שנגזל מהם.

בין המסמכים הרבים אפשר למצוא למשל רשימת רכוש של עולים שהגיעו בשתי אוניות לפחות – "לוצה" ו"לוק" – מה שמוכיח כי הציוד הועבר לארץ והיה באחריות הסוכנות היהודית. מסמכים נוספים מעידים על ההתכתבויות בין הרשויות וגורמי הממשלה השונים ועל בני המשפחות שהגיעו למשרדי הסוכנות ודרשו חזרה את רכושם. כך למשל נכתב ב־11 בספטמבר 1950 על ידי חיים צדוק, איש מחלקת הקליטה של אגף עולי תימן בסוכנות, במכתב ליצחק רפאל ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית: "מראשית העלייה האחרונה מתימן… באים פעם בפעם עולים ומתאוננים על אובדן חפציהם, מבלי יכולת לקבוע היכן נגנבו… באותו פרק זמן, רוכזו בחאשד ובמשרדי הסוכנות בעדן חפצים רבים של עולים שלא ניתן להם לקחת אותם, מתוך הבטחה שלא יאונה לחפצים כל רע, וכי יגיעו לארץ ישראל…

no-kredit_523434632
חלק מהמסמכים שנמצאו ושיוצגו השבוע בכנסת

"אלינו מופיעים עתה אנשים המודיעים שהם מוצאים במחסן ביפו את שקיהם ומזוודותיהם פתוחים, כשחפצים רבים נעלמו מתוכם. פרשה זו מחייבת לדעתי חקירה מה קרה עם החפצים בחאשד ובעדן… השבוע ביקרתי במחסן ביפו… במקום סופר לי למשל כי אנשי משרד החוץ אוספים את ספרי הקודש החשובים ובעלי הערך (גם כאשר הבעלים רשומים עליהם) לארגזים מיוחדים ומעבירים אותם מן המקום. אינני יודע אם דבר זה מוצדק, שיילקחו ספרים פרטיים".
במכתב שכתב משה שרת, אז שר החוץ, לשר הדתות ב־9 ביולי 1950, הוא מתריע כי מדובר באוצר בעל ערך היסטורי ודורש כי יטופל בהתאם: "(מדובר ב)אונייה (שהגיעה) לחוף אילת ופרקה 300 ספרי תורה מגלות תימן… אין לי ספק כי משרד הדתות הוא המוסד היחיד המוסמך לטפל באוצר זה ולהביאו אל מנוחתו ונחלתו. חזקה שיש בין ספרי התורה גווילים עתיקי ימים הראויים לשמירה מיוחדת".
הספרים וסגירת המעגל
מאיר קורח, נכדו של הרב הראשי האחרון של יהדות תימן, הרב עמרם קורח, סיפר ל"ישראל היום" כי כתבי יד עתיקים שעליהם שמר הסב ונמסר למשפחתו כי נשרפו במחסן הסוכנות, מצאו את דרכם ללא פגע אל ידיו של סוחר עתיקות מירושלים. לאחר 24 שנה הצליח קורח לקבל את חלקם בחזרה, ולדיון ביום שלישי בכנסת הוא יגיע עם כתבי היד העתיקים. "אני זוכר כיצד משפחתי ארזה את הספרים שהיו לאוצר המשפחתי בשלושה ארגזים ענקיים", אמר, "הייתי אמנם בן 6 אך המחזה הזה לא מש מעיניי. כשהגענו לנמל התעופה נאמר לנו שלא ניתן לקחת את הארגזים איתנו ויש לשלוח אותם דרך הים. סבא לקח איתו כמה ספרים שהוא כתב בעצמו – אחד מהם 'סערת תימן'. כשהגענו לארץ התחלנו לבדוק עם הסוכנות איפה הספרים. בהתחלה דחו אותנו, אמרו לנו לבוא בעוד שבוע וכך הלאה, ולבסוף נאמר לנו כי פרצה שריפה במחסן של הסוכנות והספרים אבדו. הם אפילו לקחו אותנו לראות את האודים העשנים".
מתי בעצם הבנת שהספרים לא נשרפו ועשן המחסן רק היה כיסוי?
"כל הזמן ידענו, אבל לא היו לנו הוכחות. 24 שנה לאחר מכן פגשתי מכר בירושלים שאמר לי שהוא ראה ספרים ועליהם חתום בכתב יד 'משפחת קורח' אצל סוחר עתיקות בעיר. נפגשתי איתו כביכול כדי לרכוש אותם. היו שם עשרות. פתחתי את הראשון וראיתי את כתב היד של סבי – 'עמרם קורח'. אני פותח את השני ואותו הדבר. כל הספרים האבודים של משפחתי שסופר לנו שנשרפו במחסן של הסוכנות נמצאים מולי, בפעם הראשונה מאז גיל 6, ללא פגע. אספתי את כל הספרים של משפחתי ואז שאלתי אותו על המחיר".

oren-ben-hakoon_4334636374
ספרי הקודש שהיו ברשותו של הרב הראשי בתימן עמרם קורח, ושנמצאו על ידי הנכד מאיר // צילום: אורן בן חקון

למראה הבחור הצעיר וחסר האמצעים שביקש לרכוש ערימה של ספרים עתיקים וייחודים, גיחך הסוחר. "'מהיכן יש לך כסף, בחור צעיר?' הוא שאל אותי", נזכר מאיר, "הוא הצביע על אחד הספרים ואמר, 'זה 10,000 דולר והאחר 20 אלף'". באותו רגע הציג עצמו קורח בפני הסוחר והטיח בו כי הוא למעשה שותף לגניבה. "הסוחר התחיל לגמגם, אמר לי שהוא קנה אותם, אך סירב לספר לי מי המקור. איימתי להתלונן במשטרה, והגענו לפשרה שאני אבחר כמה ספרים ללא תשלום כעירבון עד שתתברר זהותם, וכך קיבלתי לידי בחזרה חלק קטן מהספרים שהיו שייכים לסבי".
קורח אכן פנה למשטרה, אך היומנאי הגיב בזלזול למשמע חשד לעבירה שאירעה 24 שנים מוקדם יותר וסירב אפילו לרשום אותה. קורח לא ויתר והגיע עד ליו"ר הסוכנות דאז, פנחס ספיר. "דרשתי ממנו להקים ועדת חקירה ושאני אהיה חלק ממנה. הוא הרים גבה, שאל אותי במה אני עוסק ואמרתי לו 'מנהל בית ספר'. הוא שאל אותי אם אני מרוצה מהעבודה. לא ידעתי אם להתייחס לכך כאיום או כפיתוי.

oren-ben-hakoon_433252555374
"היה פה פשע מאורגן בחסות המדינה" ח"כ נורית קורן // צילום: אורן בן חקון

"המשכתי ואמרתי לספיר, 'אתה יודע שיש לנו פרשה נוספת של ילדים שנעלמו, ואחותי גם היא בין הנעלמות. יש פסוק שאומר, 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'. תחזיר את אחותי ואוותר לך על הספרים. ספיר עמד שם דומם במשרדו והעביר אותי למנכ"ל הסוכנות דאז משה ריבלין. הוא קרא את המכתב שכתבתי ופשוט התנפל עלי. צעק עלי ושאל אם אני יודע מה הם עשו למעננו (עולי תימן) ואיך אנו לא מתביישים. הייתי אז בחור צעיר בן 30 ופניי החווירו. הוא אמר לי, 'הרבה שנים עברו ואין מה לעשות עכשיו. תחזור הביתה בחור צעיר', וכך יצאתי משם במפח נפש. עכשיו השוד נחשף והגיע הזמן לחקור".
ח"כ קורן, יו"ר הוועדה, אמרה לקראת הדיון: "לא מספיק שחטפו מהעולים התימנים את הילדים שלהם – גם בזזו מהם את הרכוש שלהם. ספרי תורה ותשמישי קדושה עתיקים ותכשיטי זהב עבודת יד בני מאות שנים חולקו בין מוסדות המדינה דאז ונמכרו לסוחרים בטענה שאין לרכוש בעלים – ועוד הקימו ועדות שידונו איך ואם בכלל ישיבו את הרכוש לתימנים. אותם תימנים נאיביים נתנו את כל רכושם כי האמינו לאנשי הסוכנות והג'וינט שאמרו להם שהמטוס לא יכול להתרומם עם המשקל של הרכוש ושהם יקבלו הכל בארץ… היה פה פשע מאורגן בחסות המדינה".
מהסוכנות היהודית נמסר: "הנושא כאוב וחשוב לברר את האמת. שיתפנו פעולה ואנו ממשיכים לשתף פעולה באופן מלא עם הוועדה. מסרנו את כל המידע הרלוונטי שברשותנו ונמשיך לשתף פעולה באופן מלא גם בעתיד, ככל שיידרש".
מארגון הג׳וינט נמסר כי "בתקופה המדוברת הג׳וינט העולמי היה אחראי על מחנה המעבר בעדן, שם עולי תימן המתינו לטיסותיהם לעלות ארצה לישראל. באותה העת, הארגון לא פעל בתחומי ישראל ולא היה לו תפקיד בקליטת העולים או רכושם. כל המסמכים הקשורים לנושא פתוחים לרשות הציבור, כולל חוקרים והיסטוריונים, העולים עצמם ובני משפחותיהם, כמו גם ועדות בדיקה קודמות אשר עסקו בחקר העלייה מתימן. בשנים האחרונות אף העלה ארכיון הג׳וינט העולמי אתר אינטרנט בו המסמכים השונים זמינים באופן דיגיטלי. הג׳וינט העולמי ישמח לשתף פעולה עם כל מחקר נוסף אשר ינסה לשפוך אור על שאלות לא פתורות הנוגעות לעלייה מתימן". מהאוניברסיטה העברית לא התקבלה תגובה.

לקחו אותם בלילות

מאת יגאל משיח
 
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf

בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.

בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו.
התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראייתני לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.
וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה.
הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.
בעקבות הכתבה תרמולי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרון, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הבית, והסיפורים מדברים בעד עצמם.
"בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".
כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה.
ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמה של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.
בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדרף אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא  מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.
– מה הבעיה עם הגיל?
"תראה, הגענו – רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. עלן פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".
– ובחיים?


"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"

– לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.
"הגענו עם כולם".
"הם הגיעו ב- 49'", מתערב בן האחות.
"היינו בעין שמר".
– ולמה לקחו את הילדה?
טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים.
– לאיזה בית חולים?
שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה.
– מי אמר?
אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה.
– את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.
מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.
"עזבתי אותם והתחלןתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמעו, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת'".
– הם קראו למשטרה?
לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשרא לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתן איתן בחדר".
– בבית החולים?
לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי איתן, שלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הם חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".
– שאלת את האחיות עם ראו את הילדה?
לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה במסדרון תימני אחד בחלוק לבן עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני ומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי.


התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".

– כמה בערך?
לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת.
– מי עוד היה בחדר?
"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'. והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת – אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי, 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".
– וניצחת?
"זה לא היה קל. הם התעקשו.נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".
– הוא היה תימני, המציל שלך?
"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. אני אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמיים".

מחנה חאשד – "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת

"רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת ,  04/08/2012 , אריק וייס ורוני בר-קול

לפני 63 שנה עלו לישראל 50 אלף יהודי תימן במה שתואר כמבצע עלייה מופלא. אלא שבמרתפי הג'וינט שכב כל השנים תיק שהסתיר את הרעב, הדוחק והמוות ההמוני במחנה המעבר. "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופות", סיפרה אחות במקום. רק חמישה חודשים אחרי שהחל המבצע, הבינו בארץ את הזוועה. וזה עוד לפני הגזל מהעולים החדשים

//player.vimeo.com/video/108641099

במשך עשרות שנים ציירו בישראל את מבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן כאירוע מופלא ומכונן של המדינה הצעירה. אולם 63 שנים אחרי ש-50 אלף יהודי תימן עלו בתוך שנה אחת לישראל, נחשפת המציאות הנוראה עמה היו צריכים להתמודד בדרך לארץ המובטחת, שכללה רעב, מחסור במים ותמותה גדולה.

קרוב ל-60 שנה שכב במרתפי הג'וינט תיק עמוס מסמכים תחת הכותרת "מחנה חאשד – תלונות", ועליו באותיות גדולות נכתב "חסוי". בצעד יוצא דופן, הסכימו בארגון לחשוף את התיק שנמנה על שישה תיקים המתעדים את המבצע להעלאת יהודי תימן. את שאר התיקים סרבו בארגון לחשוף בטענה שהם אישיים. אלא שמספיק בתיק היחיד כדי להיחשף לסיפור שעד היום איש לא שש לספר.

תחילת המבצע החשאי בחודש מאי 1949. אחרי שנים שבהם הגבול היה סגור, הגיעה לוועד יהודי תימן איגרת הבשרת להם על ההכנות להעלאתם לישראל. בתוך כמה חודשים מוכרים היהודים שהחליטו לעלות את רכושם ויוצאים לדרך לעבר מחנה המעבר שהקים עבורים הג'וינט העולמי בעדן.

"כשנסענו, הם כל הזמן היו צמאים וחלשים. היה להם מעט מאוד מזון. ברגע שהגענו לעדן המצב השתנה", משחזרת רות גרובר, מי שבשנות ה-40 הייתה אחת העיתונאיות האמריקניות הבכירות וליוותה את העולים בדרכם אל מחנה המעבר. אלא שמה שהצטייר אז כמבצע הצלה הירואי, מתברר היום, הסתיר צל כבד.

כבר בשלב הראשון היה ברור שאלפים עושים את דרכם אל המחנה, אבל בג'וינט לא התארגנו בהתאם. הטיפול באלפי החולים הוטל על רופא אחד שהסתייע בשתי אחיות. כך העידה אחת מהן, טובה אנגלד: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות ל הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות".

לפני העלייה לארץ. "כל הזמן היו צמאים וחלשים" צילום: חדשות 10

"המון אנשים חלו. היו מקבלים חום, אין רפואה, אין בדיקה, אין השגחה. אישה יולדת. היא ישבה בפינה, ילדה, אחרי יומיים היא כבר נפטרה. אין מה לעשות. אי אפשר להגיד כמה, מתו הרבה. מישהו יבדוק? ירשום? לא. מי שמת קברו אותו כמו תרנגולת מתה", מתארת יונה יוסף את המציאות שחוותה במחנה.

"היה שם מחנה שמסוגל לקלוט 500 איש ובאמצע ספטמבר כבר היו בו 14 אלף", מספרת ד"ר אסתר מאיר-גליצנשטיין מאוניברסיטת בן-גוריון שחקרה את הנושא. "לא היה מחסה, לא סוכות, לא אוהלים. בקושי היו מים לשתייה. אנשים הגיעו אחרי מסע של 100, 200, 300 קילומטרים, שרובו הליכה ברגל. היה ברור שהם יגיעו חולים וחלשים, אבל לא רק שלא חיכה להם דבר, הם התייבשו שם בטמפרטורה הנוראית".

בשיא חיו במחנה חאשד כ-30 אלף איש. למרות חוסר ההכנה, אוכל לא היה חסר, אך הוא לא סייע בעצירת התמותה. "היו שתי נקודות חלוקה. עכשיו תאר אלפים שמתחלקים לשתי קבוצות ומחכים. לפעמים הם חיכו שש-שבע שעות. כל יום בין 10 ל-15 איש מתו. מאות אחרים קדחו", מספרת מאיר-גליצנשטיין את המציאות שגילתה בין עשרות המסמכים.

במטוס בדרך לארץ. "לא השאירו סיכה" צילום: חדשות 10

נציג הסוכנות במחנה, יוסף צדוק, תיאר לימים את המציאת הקשה במקום: "היה זה מקום מעצר סגור עם רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים בגופם וברוחם, שחלק ממנתם היומית ספגו מכות אכזריות בשוטים ובמקלות, בלי הבדל גיל: ילדים, בוגרים וזקנים".

רק אחרי חמישה חודשים מבינים בארץ מה קורה בעדן. אל המחנה מגיע מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר יוסף מאיר, על מנת לחבר דוח על הנעשה שם. "הוא מתאר את התמותה, את החלשים, לילה, אלפים שרועים על החול ומי שעובר שם דורך על גופות", אומרת מאיר-גליצנשטיין. יום אחרי, הוא חוזר ארצה ושולח את הדוח למי שאפשר. כשה מגיע לדן-גוריון, זה מעורר זעזוע. לא עובר יום ומתגייסים לשנות את המצב". בדוח הג'וינט נכתב כי בעקבות המקרה, המנהל האדמינסטרטיבי של המחנה הועבר מתפקידו.

אלא ששם לא נגמר היחס הנורא לעולים מתימן. בסיפוריהם, מתארים העולים את הגזל שנעשה להם רגע לפני היציאה לארץ. "מישהו בא אליי ושאל אם יש לי ספרים. אני, כמובן, הראתי לו את הספרים, כולם כתבי יד", משחזר יוסף צוריאל, מעולי המבצע. "הוא בא עם שק מבד, שם את כל הספרים בתוך השק הזה ואמר לי שהם יגיעו אחרינו לארץ. לקח את השק ומאז לא ראיתי את הספרים. אחר כך מצאו חלק מהם ב'בריטיש מיוזיאום'. הדוד שלי באחת ההזדמנויות מצא כתבי יד של תימנים גם בפריז".

גם יונה יוסף זוכרת מציאות דומה. "אחרי שלושה שבועות עלינו על המטוס ואמרו 'מי שיש לו עוד דברים, להוריד אותם. המטוס הולך ליפול. המטוס ייפול עם כולם'. מהפחד, הורדנו. אפילו סיכה לא נשארה".

התמונות ממחנה חאשד יתפרסמו באלבום שייצא לאור על ידי המרכז לחקר יהדות תימן במכון בן צבי בירושלים. מי שמזהה מי מן האנשים המופיעים בתמונות מוזמן להתקשר למכון בן צבי.

מחנה חאשד – "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת

"עוד ועדת דמה" – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

עוד ועדת דמה / פרופ. אסתר הרצוג , מעריב , 07.11.2001 
 המסקנות השקריות של ועדת החקירה לילדי תימן הן המשך ישיר לפשעי המדינה נגד ההורים

השקריות של מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן משתקפת היטב בניסוחן המעוות. "רוב הילדים שנעלמו להוריהם בין השנים 1948 ל- ­1954 נפטרו", קובעת הוועדה במסקנותיה. איך יכולים ילדים "להיעלם"? כאשר נעלם ילד אחד, המדינה כולה עומדת על רגליה, המשטרה וכוחות הביטחון ורבים אחרים נזעקים להפוך אבן על אבן כדי למצוא אותו. איך יכולים היו להיעלם מאות או אלפי ילדים (1500 תלונות נאספו על ידי פעילי עמותת משכן אוהלים) כל­כך בשקט? האם לא היתה משטרה? ואיפה היו הרשויות המקומיות? כולם לא ידעו ורק באקראי ולאחר שנים רבות שמעו על "מקרים" שבהם "נעלמו" ילדים? השקר ממש צורח.
 לשש שנים וחצי נצרך השלטון כדי לטייח הפעם את פרשת ילדי תימן. הוא כלא את הרב עוזי משולם ותומכיו לשנים ארוכות, ללא השוואה ויחס למה שעשו ­ אפילו בייחוס המעשים להם היה רב המעוות על האמיתי ­ והצליח לסרס את מנהיגו הכריזמטי והמסור של מאבק זה והפך אותו לצל אדם. משולם ותומכיו חויבו "לשבת בשקט", שאם לא כן יילקח הרב שוב לכלא, ואז, קרוב לוודאי, הוא ייצא רק לבית הקברות.אבל גם כעת, כאשר קולו של משולם אינו נשמע, צדקתו זועקת לשמים . ממש כפי שטען כך אירע: הוועדה היתה מכורה מראש. דיוניה לא הוצגו בטלוויזיה, כדרישתו, ומספר רב של עדויות נסגרו בפני הציבור הרחב ללא סיבות מספקות. תיקי מסמכים חיוניים לא נחשפו לציבור, לא השתתפו בוועדה נציגי משפחות הנחטפים, ומונו לחברים בה נאמני השלטון. כך הובטח מראש שגם הוועדה הנוכחית, כמו קודמותיה, לא תנתק את פתיל ההשתקה של השלטון וחלילה תחשוף את הקונספירציה מאחורי היעלמות הילדים. יחגגו להם שונאי הקונספירציה כרצונם, אך טרם מצאתי מלה טובה יותר היכולה להגדיר התרחשות מקיפה וזדונית כל­כך, המחייבת תיאום מקיף ושיטתי כל­כך בין זרועות השלטון השונות. ממש השתקה מאורגנת.

לא רק ההיעלמות מעידה כאלף עדים על הקשר שמאחורי השוד המאורגן של תינוקות עולי תימן וקבוצות נוספות שהיו במרכזי קליטה, מעברות ומחנות מעבר. גם האשמת הש.ג. היא מאלפת. הסוכנות, מה איכפת לה ומה איכפת ממנה? היא לא הממשלה. אנשיה יכולים בקלות להתנער מכל אחריות למה שהיה לפני 50 שנה, העיקר שהממשלה אינה מקושרת לפשע קולקטיבי נגד עולי תימן ובלקן ואחרים.אנשים שונים בממשלה עדיין קשורים לפרשה אפילו באופן ישיר. לא זו בלבד שחלק מהאנשים או ילדיהם תופשים עדיין עמדות כוח בשלטון, וחלילה להם להיות מקושרים אפילו דרך אבותיהם לפרשה המזעזעת, אלא שעד היום השלטון גוזל תינוקות של קבוצות חלשות לצורך אימוץ בקבוצות המקורבות אליו, ובוודאי שמבחינתו חיונית השתיקה באשר לשיטות בהן ניתן להשתלט על צאצאיהם של אזרחי המדינה.

מי שיקרא את ספרה החשוב של שוש זייד, "הילד איננו", על פרשת ילדי תימן, יוכל לשפוט טוב יותר מכל מסקנות ועדות הדמה לדורותיהן, של משרתי בעלי השררה בישראל, על הקונספירציה שהיתה ועוד איך היתה.

מעיון בספר הפורש את דיוני הכנסת בנושא בשנות ה- ­50 וה- ­60 ואת המסמכים והעדויות הרבות של ההורים, עולה אותו סיפור, עולים אותם שקרים וטיוח של אחיות, עובדות סוציאליות, פקידים ואירגוני נשים. בהכרח ימצא עצמו הקורא מאמין להורים ולא למנגנוני המדינה, ועדותיה ופקידיה. ישראל היא מדינת זדון ורשע כל עוד לא תודה בפשעיה נגד ההורים של אז ותחדל מפשעי גזילת ילדים היום. שום ועדה לא תמחק עובדה זו. הוועדות לדורותיהן הופכות את חבריהן לשותפים מרצון לפשעי המדינה נגד אזרחיה בפרט והאנושות בכלל.

חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל

עוד ועדת דמה מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

המדור לחיפוש קרובים – רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949

פרשת היעלמות ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם.

המדור לחיפוש קרובים – ירון אנוש – אוגוסט 2011 – רינה אברהם בן שוקר מחפשת את חנניה אחיה שנחטף בשנת 49' מבית חולים במחנה עולים. חנניה היה בן שנתיים שנחטף. מבית החולים נמסר למשפחה כי חנניה מת עקב חום גבוה, ואף הציגו "גופה" עטופה בסדין. רינה טוענת כי לא היתה גופה.
.


.
רינה ומשפחתה עלו ארצה בשנת 49' מתימן בעליית "מרבד הקסמים", משפחה עם 9 ילדים.

קישורים:

המדור לחיפוש קרובים – חיפוש ילדים שנחטפו מבתי חולים – דצמבר 2010 – ירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים קורא מכתביהן של שתי משפחות המחפשות את ילדיהן שנחטפו מהן ע"י רשויות המדינה לפני כ- 50 שנה – מדובר בילדים שנחטפו מתוך בתי חולים ולמשפחותיהן נמסר כי הילדים נפטרו עקר מחלה…

פרופ' בועז סנג'רו – ועדת החקירה הממלכתית על פרשת חטיפת ילדי תימן – באין חשד אין חקירה אמיתית – מאי 2013 – באין חשד אין חקירה אמיתית טוען פרופ. בועז סנג'רו על חקירת הועדה הממלכתית פרשת חטיפת ילדי תימן. הוועדה לא העמיקה כמצופה מוועדה כמותה על פרשת ילדי תימן ולמעשה טייחה את הפרשה…

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה – עדויות חסויות עד שנת 2066 – מאי 2013 – יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן. הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן…

חוטפי תינוקות יועמדו לדין – ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו – אפריל 2012 – חטיפת תינוקות מביתם ומשפחתם בספרד ע"פ ערכי הפאשיסטים נעשתה "לטובתם", "לחנכם לעשותם אנשים מוסריים". החוטפות הפאשיסטיות כונו "אחיות הצדקה". למשפחות נמסר כי התינוקות מתו בלידה. רשת הפושעים כללה רופאים ואחיות אשר הציבור נתן בהם אמון, הרשת המשיכה בסחר התינוקות גם לאחר שספרד חזרה לדמוקרטיה מפאשיזם…

פרשת ילדי תימן – הקשר הישראלי – פברואר 2012 – פרשת ילדי תימן, הקשר הישראלי, טלביזיה חינוכית, בן כספית 

כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל – מבט שני פברואר 2012 – סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה. אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה…

מי כאן בני? מי כאן אבי? – מאומצים בני 35 מחפשים הוריהם – מעריב 1985

הכתבה מי כאן בני? מי כאן אבי? , 10 בנובמבר 1985 , עיתון מעריב עמוד 13 , בוקי נאה

גם ורדה פוקס מחולון ושמוליק פייבר מבאר שבע יהיו היום בכינוס בראש העין. שניהם בני 35, שניהם בעלי חזות מזרחית ומבטא תימני, שניהם גדלו בבית הורים שהגיעו מפולין וקיבלו שם הרבה חום ואהבה.

ורדה ושמוליק הם שניים ממאות "ילדי תימן האבודים" החיים היום בישראל ושאלה מנקרת במוחם: מי הם באמת הורי?…

המאמר השלם

מי כאן בני? מי כאן אבי? - מאומצים בני 35 מחפשים הוריהם - מעריב 1985

תעלומת ילדי תימן – סיפורי מתח ומסתורין – עיתון דבר 1967

תעלומת ילדי תימן (1) – סיפורי מתח ומסתורין – עיתון דבר, 10 בפברואר 1967 – מאת שמשון עופר

להורדת הקובץ בפורמט PDF הקלק כאן

זהו סיפור מתח ומסתורין. מסופר בו על ילדים קטנים שאבדו להוריהם בלי להשאיר עקבות. על ילדים אחרים שנעלמו באופן מסתורי וחזרו ונתגלו באורח פלאי. על בנים שנתנו לפתע, לאחר שנות היעלמות רבות, סימן חיים ואות תקווה מחודשת בלבות הוריהם, אך שקעו שוב בנבכי הבלתי נודע. על הורים שלא אמרו נואש במשך קרוב לשתי עשרות שנים. הרעישו עולמות אך העלו חרס בידם בחיפושיהם אחרי הבנים האובדים.
 על אמהות ואבות עקשניים ונועזים, שלא הרפו מן האנשים שהודיעו להם כי ילדיהם מתו. עד שלפתע נמצאו הילדים בריאים ושלמים. על סבל. לא יתואר ועל משפחות שזועזעו עד לטירוף הדעת; על חקירות שנפתחו ולא הובאו לידי סיום. על שמועות מעוררות חלחלה בדבר חטיפת ילדים ומכירתם ; ועל מאבק ציבורי ממושך לגילוי התעלומה, העומד עתה לשאת פירות ראשונים.
כיום יש התארגנות ציבורית, טיפול ממלכתי, חקירה משטרתית. אך עד עתה היה כל אחד מנפגעי הפרשה
בודד לנפשו עם צערו- האישי, שאולי אף עלה על כאבם של אב ואם המגכים את ילדם הרך, כי היה כאן הספק המכרסם. בין יאוש לתקווה. אולי למרות־ הכל היא חי אי-שם ועוד יימצא? ומן ההורים הללו נמנע אותו מעט־שהוא־הרבה לגבי מי שאיבד את בן משפחתו הקרוב ביותר אפשרות לפקוד את הקבר.

מעשה בחיים בהגלי

אחד מאלה הוא שלמה בהנלי. הוא עלה לארץ מתימן ב־ 25 בספטמבר 1949 , יחד עם אשתו ובנו בכורו חיים, שהיה בן ארבעה חדשים. מיד עם הגיעם לנמל־התעופה לוד הועברו הלאה למחנה ראש העין. ליד שער המחנה היה כעין בית מרחץ, שהיה עליהם לעבור בו לקראת בדיקה על־ידי צוות רפואי. "כשהלכתי  לבית  המרחץ", נזכר עתה שלמה בהגלי, "באה אלי אחות ואמרה ,תביא את הילד'. היא דיברה עברית. אני לא ידעתי, אבל הבנתי קצת. היה גם מתרגם. שאלתי בשביל מה צריך להביא את הילד. אמרה: זה לא עסקך. אנחנו נטפל בו'. המתרגם שאל מה שמי, אשתי ושם הילד. אמרתי: ,חיים סלימה סאלמה', בינתיים לקחה האחות את הילד ורשמו אותו חיים סלימה סאלמה. אבל זה לא היה השם שלו. כי הילד היה שמו חייט ושם המשפחה בהגלי. אבל לי קראו סלימה (שלמה) ולאשתי סאלמה. המתרגם שאל איר קוראים לנו — לילד, לי ולאשתי — ואמרתי  חיים, סלימה וסאלמה. רשם: שם הילד חיים סלימה סאלמה.

"הביאו אותנו לאוהל ואמרו לנו לבוא למחרת בבוקר לבית־התינוקות של המחנה. באנו וחיפשנו את הילד.
אחות חיפשה ואמרה, יש ילד חיים סלימה סאלמה. אמרתי: ,זה הילד שלי'. באמת השם הזה היד, רשום
על המיטה, על הקיר וגם בפתק על היד השמאלית של הילד. כל יום היינו הולכים שמה ואשתי היניקה אותו ארבע פעמים ביום, נשאר שמה, חצי חודש".
יום אחד הלכה אשתו של שלמה בהגלי, כמנהגה מדי יום, להיניק את בנה. השעה היתה 3 אחר הצהריים. כעבור שעה קלה הזרה בבהלה אל בעלה באוהל. בהתרגשות רבה ובבכי סיפרה לו: ..המיטה של הילד ריקה. שאלתי את  וזאחות; איפה הבן שלי, אמרה לי: "אני לא מכירה אותך'".

המאמר השלם