שואת ילדי הגזזת 2015 – החצר האחורית של הוועדות הרפואיות: שכר מנופח, בזבוז כספים וזלזול בחולי גזזת

החצר האחורית של הוועדות הרפואיות: שכר מנופח, בזבוז כספים וזלזול בחולי גזזת , הארץ, רוני לינדר-גנץ , 15.07.2015
בלעדי || החצר האחורית של הוועדות הרפואיות: שכר מנופח, בזבוז כספים וזלזול בחולי גזזת
דו"ח חריג בחומרתו שערך האגף לביקורת פנים במשרד הבריאות במרכז הלאומי לפיצוי נפגעי הגזזת נחשף לראשונה ב-TheMarker ■ המרכז לגזזת: "הטענות חסרות ביסוס. הנתונים לא תואמים את המצוי בידינו"

יחס מזלזל למטופלים קשישים; שופטים ורופאים החברים בוועדות רפואיות, המדווחים על שעות עבודה מנופחות; בזבוז משווע של משאבים בזימון ועדות מיותרות; סחבת קשה בטיפול וניסיונות לטרפד ביקורת — אלה רק חלק מהממצאים הקשים בדו"ח ביקורת חריג בחומרתו, שערך האגף לביקורת פנים במשרד הבריאות במרכז הלאומי לפיצוי נפגעי הגזזת — ממצאים שנחשפים לראשונה ב–TheMarker.

הטיפול בקרינה בחולי גזזת בשנות ה–40 וה–50 של המאה הקודמת, בעיקר בילדי עולים מצפון אפריקה, היה שנים רבות פצע פתוח בחברה הישראלית. ב–1994 יזם ח"כ עמיר פרץ חוק מיוחד לפיצוי נפגעי ההקרנות נגד הגזזת, וישראל נהפכה למדינה היחידה בעולם שמפצה את הנפגעים.

אלא שלדבריה של מנהלת האגף לביקורת פנים של משרד הבריאות, ציפי הלמן, "כוונותיו הטובות של המחוקק לא באו לידי ביטוי, וזאת בלשון המעטה, הן בגין אופן הפעלתו של המרכז לגזזת והן בגין מחדל המשרד בפיקוח עליו" — כך היא כותבת במכתב הנלווה לדו"ח.

רחל (שם בדוי) היתה רק בת שנה וחצי כשקיבלה טיפול בהקרנות נגד גזזת. עשרות שנים אחר כך, היא מצאה את עצמה מול ועדת המומחים של המרכז לנפגעי גזזת, מנסה לשכנע אותם שאכן עברה טיפול בקרינה. בקשתה נדחתה, ורק לאחר שהציגה חוות דעת פרטית של רופא עור — קיבלה את ההכרה.

כמה שנים לאחר מכן עברה מסכת ייסורים נוספת, כשהגידול שנוצר במוחה כתוצאה מההקרנות חזר. היא הגישה בקשה לקבלת פיצויים בגין ההחמרה, אך בוועדה הרפואית שדנה בעניינה שכחו לזמן נוירולוג, ונאלצו "ללוות" נוירולוג מוועדה אחרת. אותו נוירולוג, שכעס על ה"תיזוז", טוענת רחל, בדק אותה בזעף, באופן לא יסודי, ובסופו של דבר אפילו הפחית לה את אחוזי הנכות.

דוד (שם בדוי) ז"ל, זומן לוועדה — אך כבר היה על ערש דווי. עורך דינו ביקש מהוועדה להכריע על סמך מסמכים בשל מצבו הקשה, אך סורב. דוד נפטר שבוע וחצי לאחר מכן. צילה (שם בדוי) נסעה את כל הדרך מביתה בצפון אל תל השומר באוטובוסים, רק כדי לגלות כי הוועדה בוטלה — ואיש לא הודיע לה. ואלה הן רק כמה דוגמאות מהמציאות היומיומית במרכז לגזזת.

"האנשים האלה מאשימים את ההקרנות שקיבלו בילדותם בהרס חייהם", אומר עו"ד פיני מוסקוביץ', היועץ המשפטי של העמותה לקידום ולמימוש זכויות נפגעי מחלת הגזזת בישראל, ונכדו של אחד מנפגעי הקרנות הגזזת שכבר הלך לעולמו. "זה נושא רגשי וקשה מאוד, אבל כשהם כבר מוצאים את הכוחות ומגיעים לוועדות, היחס שהם מקבלים הוא מזלזל ומנפנף".

בלי פיקוח ציבורי

המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת מנוהל לאורך 20 שנות פעילותו על ידי אדם אחד — אלי שחר. מאז הקמת המרכז, ב–1995, עברו דרך הוועדות הרפואיות וועדות המומחים של המרכז כ–45 אלף איש. המדינה הוציאה סכומי כסף אדירים במסגרת מנגנון פיצוי הנפגעים. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, מ–2009 ועד 2014 שילמה המדינה לנפגעים יותר מ–740 מיליון שקל בקצבאות ומענקים, והסכום גדל מדי שנה — מ–101 מיליון שקל ב–2009 ועד 135 מיליון שקל ב–2014.

במשרד הבריאות צופים כי ההוצאה אף תגדל ותלך בשנים הקרובות, עם הזדקנות האוכלוסייה הרלוונטית. זאת, נוסף על עלות הפעלת הוועדות — שכר למשתתפים, אדמיניסטריציה, דמי שכירות ועוד — שגם היא תפחה והגיעה ב–2014 ל–14 מיליון שקל.

בניגוד לוועדות הביטוח הלאומי, שחשופות לכיסוי תקשורתי ולדיון ציבורי נרחב, הציבור הרחב כמעט לא נחשף למתרחש בוועדות הרפואיות של המרכז לגזזת. ואולם בשטח גברה אי שביעות הרצון מהנעשה בוועדות המרכז, ותלונות התחילו להצטבר במשרד הבריאות. לכן, החליטו באגף לביקורת פנים של משרד הבריאות לבחון לעומק את פעילות המרכז.

אנשי הביקורת בחרו באופן מדגמי את החודשים דצמבר 2013 וינואר 2014, עברו ביסודיות על החומר, והצליבו בין רשימות הוועדות על פי תאריכים, הרכבי הוועדות ומספר התיקים שטופלו על ידן בפועל, לבין דיווחי העבודה החודשיים החתומים על ידי חברי הוועדה, והדיווחים ממשרד הבריאות לגבי שכר ששולם למשתתפי הוועדות — שופטים, רופאים ומזכירות.

תשלומים מנופחים

הממצאים מטלטלים: מתברר כי דיווחיהם של כמה מחברי הוועדות, חלקם רופאים בכירים ושופטים בדימוס, וכן דיווחי עובדי המרכז, היו לא מדויקים, בלשון המעטה — כלומר, הם לא תאמו את ביצוע והיקפי העבודה בפועל.

נוסף על כך, נמצאו פערים משמעותיים בין דיווחים שהתקבלו ממערכת המידע הממוחשבת של המרכז לבין דיווחי חברי הוועדות על היקפי העבודה לתשלום; נמצאו דיווחים של חברי הוועדות על מספר תיקים גדול מהמספר שנבדק בפועל, ללא נימוקים מספקים על אופן החישוב וללא היצמדות להנחיות שניתנו לגבי אופן החישוב, הדיווח והתשלום לחברי ועדות.

לא מדובר בפער קטן, שניתן להסבירו כטעות שנפלה פה ושם, אלא בפערים משמעותיים, או בלשון הביקורת "אי התאמה חריגה ומשמעותית מספרית וכספית בין הדיווחים שהופקו ממערכות המידע של המרכז לצורך הביקורת לבין דיווחי חברי הוועדות לתשלום".

הפער בין מספר התיקים שזומנו ונבדקו בפועל, לפי נתונים שהתקבלו ממערכות המידע של המרכז לגזזת, לבין מספר התיקים שדווחו לתשלום על ידי משתתפי הוועדות, היה בדצמבר 2013 ובינואר 2014 7,011 תיקים. כספית, מדובר בפער של 514 אלף שקל בין התשלום שהיה אמור לעבור לחברי הוועדות, על פי דיווחי המרכז לגזזת, לבין התשלום שנדרש ושולם בפועל לחברי הוועדה — וזאת במהלך חודשיים בלבד. אם מתרגמים זאת לשנה שלמה, המדינה שילמה לכאורה תשלום יתר בסך כ–3.5 מיליון שקל בשנה לחברי הוועדות על עבודה שלא בוצעה, עקב דיווחים של חברי ועדות שלא תאמו את העבודה בפועל.

לפי פירוט ששלח משרד הבריאות ל–TheMarker, ב2009–2014 (השנים שלגביהן שאלנו), תקציב הביצוע בפועל של הפעלת המרכז לגזזת חרג בעשרות אחוזים מהתקציב המתוכנן. כך למשל, ב–2014 הסתכם תקציב הבסיס ב–6.9 מיליון שקל, בעוד ההוצאה בפועל, בסופו של דבר, הסתכמה ב–14 מיליון שקל — פי שניים מהסכום המתוכנן.

בתגובה לדברים אלה אמרו במרכז לגזזת כי אלה הן "טענות בעלמא וללא ביסוס, ועל כן לא ניתן להתייחס אליהן. תתכבד הביקורת ותביא הוכחות לכל הנאמר. נתונים אלה (על פערים בין מספר התיקים המדווחים לתשלום למספר התיקים שטופלו בפועל), כפי שהובאו בדו"ח, אינם תואמים את אלה המצויים במרכז. ללא העברת החומר שעליו הסתמכה הביקורת, לא נוכל להבין את משמעות הפער הנטען והמוכחש מכל וכל". באגף הביקורת, לעומת זאת, מדגישים כי "הביקורת הסתמכה על מסמכים שהתקבלו מהמרכז לגזזת".

כיצד קרה שחברי ועדות קיבלו לכאורה תשלומים עודפים של מיליוני שקלים על אלפי תיקים שלא נבדקו? כך, בין השאר, עובדת השיטה במרכז לגזזת.

ישיבות שלא נערכות

אנשי הביקורת ביקשו מהמרכז רשימות ומסמכים מתוך הוועדות, ורק "לאחר עיכובים רבים" קיבלו את המסמכים, שחשפו מציאות של בזבוז עצום, על סף ההפקרות, בהתנהלות הוועדות. אנשי הביקורת מצאו כי רוב התובעים מוזמנים ליותר מוועדה אחת, ובמקרים רבים (עשרות אחוזים מהמקרים) התובעים כלל לא מופיעים לוועדה שזומנו אליה. לעתים, אותם תובעים מזומנים שוב ושוב ולא מגיעים לאף ועדה, אף שעל פי התקנות לחוק, הוועדה יכולה לזמן תובע רק עד פעמיים. עבור כל אחת מ"אי ההופעות" האלה של התובעים מקבל כל אחד מחברי הוועדה תשלום.

באחד התיקים נמצא כי החולה זומן תשע פעמים, והופיע לוועדה פעם אחת בלבד, שבה נקבע כי אין לו נכות. כל חברי הוועדה קיבלו תשלום עבור כל תשע הפעמים שבהן האיש זומן. בתיק אחר, זומן תובע ולא הופיע ארבע פעמים, ובפעם החמישית, זומן לוועדת ערר שבה נמסר כי הוא אינו בין החיים.

במקביל, נמצא בביקורת כי יש תובעים שדווקא כן מודיעים מראש שלא יגיעו, אך איש לא מסיר אותם מהרשימות. בדו"ח מצוין, למשל, כי תובע שביקש דחיית דיון בתביעתו חודש מראש, והודיע כי לא יוכל להגיע במועד, לא הוסר מרשימת המוזמנים, ולא זומן במקומו תובע אחר. מהמרכז נמסר בתגובה כי תיק זה לא דווח לתשלום.

לשם השוואה, בביטוח הלאומי דווקא נוהגים לתזכר את הפונים מראש, לקיים רשימות המתנה, ובמקרה של אי הופעה — לזמן תובעים אחרים במקום מי שלא מגיע; לעתים אפילו קונסים שם תובעים שלא הגיעו ולא הודיעו על כך.

מדוע רבים כל כך לא מופיעים לוועדות? "לאנשים אין מוטיבציה להגיש תביעה, וברגע שההליכים כל כך מסורבלים, המוטיבציה יורדת עוד יותר", אומר עו"ד מוסקוביץ' מעמותת נפגעי הגזזת. "כולם צריכים להגיע, למשל, לתל השומר לוועדה הראשונה — וזה קשה מאוד, בייחוד לאור העובדה שהאנשים האלה מבוגרים, חולים, ופעמים רבות נטולי רכב פרטי ותלויים בתחבורה ציבורית".

מהמרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת נמסר בתגובה כי "מספר התובעים המוזמן הוא המספר האפשרי לבדיקה על ידי חברי הוועדות. היעדרות תובעים מהוועדות משתנה מוועדה לוועדה, ולצערנו, חרף תזכורות לא עלה שיעור המופיעים לוועדה. בימים אלה אנו עוסקים בניסוי של שליחת מסרונים לעורכי הדין, ובעתיד מקווים להרחיב זאת אף לתובעים עצמם".

מנגד, נמצא כי לצד ועדות מיותרות, שבהן מתברר מספר מצומצם מאוד של תיקים, באופן אבסורדי יש תובעים שממתינים חודשים ארוכים לוועדה. נוסף על כך, נדרשים התובעים להתאזר בסבלנות נוספת, לעתים כמה חודשים, עד לקבלת הודעה על החלטת הוועדה. "מעולם לא התקשרו ללקוח שלי ואמרו לו 'התפנה מקום, תגיע', אף שקורה המון פעמים שוועדה מבוטלת", אומר מוסקוביץ'.

דיווחים פיקטיביים

על פי הדיווח של המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת לביקורת, התשלום לחבר ועדת מומחים — הוועדה הראשונה שקובעת אם התובע טופל בהקרנות נגד גזזת — מחושב על פי 50 שקל לתיק. ואולם החישוב מביא בחשבון אוטומטית כי חבר הוועדה יטפל במספר מינימום של תיקים, ומתגמל אותו על פי המספר המינימלי.

לפי צורת חישוב זו יצא, למשל, כי בדצמבר 2013 אחד השופטים החברים בוועדת המומחים קיבל תשלום לפי טיפול בתיקים של 560 תובעים, בעוד שבפועל הוזמנו לוועדות שבהן ישב רק 190 תובעים (17 ועדות), ובסופו של דבר הגיעו אליהן רק 124 תובעים. כלומר, אותו שופט קיבל תשלום עבור 436 תיקים תיאורטיים, שכלל לא בחן. כדי לסבר את האוזן, שכר השופט (תשלום נטו בבנק) עבור הוועדות באותו חודש הסתכם בכ–33 אלף שקל.

גם התשלום לרופאים בוועדות הערר נעשה לפי מספר תיקים קבוע לשעה, בלי קשר למה שקורה בפועל, לפי מפתח של ארבעה תיקים לשעה, כפול ארבע שעות — ובסך הכל 16 תיקים; כך שגם אם יגיעו תובעים בודדים בלבד, כפי שאכן קורה פעמים רבות, התשלום יהיה עבור 16 תיקים.

כך למשל, אחד הרופאים קיבל תשלום עבור 234 תיקים בדצמבר 2013 (לפי מפתח של מספר תיקים לשעה), כשבפועל הוזמנו לוועדות בשעות אלה רק 68 תובעים, וסביר להניח שבפועל לא כולם אפילו הגיעו. התשלום לכל תיק כזה נע בין 103 ל–120 שקל, לפי דרגת הרופא.

בתגובה לכך אומרים במרכז לגזזת כי "מלבד המוזמנים, יש על פי רוב תיקים נוספים, שמטופלים באותה ועדה (השלמות), שעליהן אין תשלום נוסף. מובן כי אין משמעות הדבר שניתן לבדוק 16 תיקי ערר באותה ועדה, אלא שהחישוב בוועדת הערר מתייחס למצב שבו הטיפולים בתיקים אלה אורך בין חצי שעה לשעה לתיק.

"תיקים שעליהם יושבת הוועדה ולא מוזמנים אליהם אנשים, הם על פי רוב תיקים ללא נוכחות — תיקים שחזרו מבית הדין לדיון נוסף 'ללא נוכחות' מומחה חיצוני, לאחר מכתב מבא־כוח או השלמת מסמכים; נכות זמנית שבאה אל קצה; וכיוצא באלה. למרכז אין כל נגיעה בדבר".

באופן כללי, אומרים במרכז לגזזת כי "התגמול לחברי ועדות רופאים, שופטים והצוות המנהל נעשה באופן שיטתי בהתחשב במספר המוזמנים, זמן הוועדה ותיקים מיוחדים. אין זה מעניינו של הרופא אם הגיע המוזמן או לא".

ועדה "מורכבת" — ויקרה בהרבה

למזכירות הוועדות יש סמכות להפוך ועדה רפואית רגילה, שבה חברים שלושה רופאים (פנימאי, פסיכיאטר ודרמטולוג), לוועדה "מורכבת" על ידי הוספת רופא מומחה מתחום מסוים (למשל, נוירולוג או אנדוקרינולוג) והגדלת מספר חבריה לארבעה. זאת, במקרים שבהם יש צורך בחוות דעת מתחום רפואי נוסף.

אנשי הביקורת מצאו כי ברוב המקרים מתכנסות ועדות "מורכבות", שהן כמובן יקרות יותר, בהשתתפות רופא נוסף. בבדיקה מדגמית של תשע ועדות שנערכו בינואר 2015, נמצא כי שמונה מהן היו בהשתתפות ארבעה רופאים (מורכבות), אך בפועל, רק בחלק קטנטן מהמקרים כלל היה צורך באותו רופא מומחה נוסף. כך למשל, בוועדה שהתקיימה ב–29 בינואר בתל השומר, נבדקו 15 תיקי תובעים; ב–14 מהם צוין כי "אין צורך בבדיקה" או "אין תלונות בתחום הנוירולוגי"; בתיק אחד בלבד צוין כי יש תלונות על כאבי ראש, אבל בוועדת הערר שהתקיימה חודש לאחר מכן, לא נמצאה כל התייחסות לנושא הנוירולוגי.

גם בוועדות אחרות שהתקיימו בהשתתפות נוירולוג, הנוירולוג בחן מקרים ספורים בלבד — וברוב התיקים מעורבותו לא נדרשה כלל. באגף ביקורת הפנים של משרד הבריאות רואים בתופעה הזו "עלות יתר של ועדה ללא הצדקה מקצועית".

וזה לא הכל: אנשי הביקורת מצאו כי בוועדות המורכבות, יושבי ראש הוועדות מדווחים על מספר תיקים גבוה ממספר התובעים שהוזמנו בפועל. לדוגמה, באחד הימים בדצמבר 2013 דווח טיפול ב–23 תיקים, אף שבפועל היה דיון רק ב–17 תיקים, וזאת בשל ועדה "מורכבת". לאנשי הביקורת הוסבר כי יו"ר הוועדה הוא שמחליט על מספר התיקים לדיווח — ובכך קובע את השכר שלו ושל חבריו.

בתגובה לכך נמסר מהמרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת כי "במקרה של ועדה 'מורכבת', הבנויה מארבעה חברים, נעשית המרה של תיקים לשעה — קרי כל שלושה תיקים אורכים כשעת ועדה". ואולם, אנשי הביקורת אומרים כי לא ידוע להם "היכן מעוגן אופן החישוב".

עוד מצאו אנשי הביקורת, אולי באופן לא ממש מפתיע, כי דיווחי הרופאים והמזכירות אינם כוללים פירוט של התיקים שבהם טיפלו בפועל (למשל, באמצעות מספרי תעודות זהות של נבדקים), אלא רק את תאריך הוועדה, מספר התיקים שבהם טיפלו באותה ועדה, ומשך זמן הוועדה.

ואם לא די בכך, הביקורת מצאה כי לעתים, אף שוועדה אחת יכולה לבדוק עד 16 תובעים בישיבה, מופעלות במקביל שתי ועדות, שבודקות כל אחת תובעים בודדים, שהיו יכולים להיבדק בקלות על ידי ועדה אחת — ואפילו לא למלא אותה.

"המרכז לגזזת פעל לכאורה למקסום רווחיהם של חברי הוועדות, בין השאר באופן חישוב התשלום להשתתפות בוועדה, בזימון מספר מועט של תובעים לוועדה ובזימון מספר ועדות במקביל, אף שניתן היה לטפל בכל התובעים שהגיעו בוועדה אחת ובכך לחסוך במשאבים", כותבת הלמן, מבקרת הפנים של משרד הבריאות, במכתב הנלווה לדו"ח.

בתגובה אומרים במרכז לגזזת כי הם מקיימים שתי ועדות במקביל במטרה להגדיל את מספר המוזמנים האפשרי ובכך לצמצם את זמני ההמתנה, וכי "אין בסיס לטענה כי ניתן להזמין את כולם לאותה ועדה", שכן "בדרך כלל, מדובר בשתי ועדות בהרכבים שונים באותו יום, כפי שנדרש על פי נתוני התיקים השונים".

באגף הביקורת דוחים את ההסבר הזה, וקובעים בדו"ח כי "הביקורת העלתה שאין שחר לטענה בדבר ההרכבים השונים הנדרשים. נמצאו הרכבים דומים בשתי הוועדות ובימים רצופים".

מספר עצום של עררים

נוסף על כל אלה, נמצא כי שיעור ועדות הערר שנועדו לתת אפשרות לתובעים שרואים את עצמם נפגעים מהחלטת הוועדה לערער על ההחלטה, הוא עצום — ועובר לעתים את מספר הוועדות הרפואיות עצמן. כך למשל, בדצמבר האחרון התקיימו בישראל 214 ועדות רפואיות במרכז לגזזת, ו–197 ועדות ערר. בינואר היה מספר ועדות הערר גבוה ממספר הוועדות הרפואיות: 227 ועדות ערר, לעומת 208 ועדות רפואיות.

מה הסיבה למספר העררים העצום הזה? באגף הביקורת סבורים כי ייתכן שהוועדות הרפואיות עושות עבודה לא מספיק טובה, שגורמת לכל התובעים להגיש ערעור — או שוועדות הערר מתקיימות שוב ושוב לגבי אותם תובעים, שלעתים פשוט לא מופיעים, ואיש אינו טורח לעצור זאת.

לדברי עו"ד מוסקוביץ', אחת הסיבות שמוגשים כל כך הרבה עררים, היא שהתובעים מרגישים שלא ניתנה להם הזדמנות אמיתית בוועדה להשמיע את קולם על הצלקות והטראומות שחוו: "כשמכניסים תובע לחדר, עושים במקרה הטוב בדיקה מהירה ואומרים לו 'אנחנו יודעים הכל', ולא נותנים לו לדבר. הם תמיד ירצו שעוד ועדה תשמע אותם. עבור רבים מהם הוועדות האלה זו ההזדמנות שהם חיכו לה כל החיים, שמישהו ישמע את הסיפור שלהם, יכיר בסבל שלהם — ואם אומרים לו 'אין צורך, קראנו כבר את התיק', הם יחזרו".

מוסקוביץ' מוסיף כי הגשת הערר גם משתלמת: 
"ב–80%–90% מהתיקים שבהם אנחנו מגישים ערר עם חוות דעת רפואית פרטית, הערר מתקבל והחלטת הוועדה הרפואית מתבטלת למעשה".

עוד מצאו אנשי הביקורת מקרים רבים של דיווח נוכחות כפול של מזכירות ורופאים, שדיווחו על נוכחות בשני מקומות במקביל — בוועדות הרפואיות ובמקום העבודה הקבוע. כך למשל, רופאי בתי חולים או לשכות בריאות דיווחו על שעות העבודה בוועדה במקביל לדיווחם על עבודה בבית החולים באותן שעות, וקיבלו תגמול כפול.

"יחס לא ראוי לפונים לוועדה רפואית"

חלק נוסף של הביקורת נוגע לשירות הקלוקל שמקבלים התובעים מהמרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. למשל, היחס ה"מזלזל והמשפיל" שמקבלים חלק התובעים בתוך הוועדות: "לביקורת דווח על איחור של רופאים לוועדה, כניסה ויציאה של רופאים להפסקות קפה; דווח על רופא הפותר תשבצים במהלך הוועדה, וניהול שיחות טלפון אישיות בוועדות.

כמו כן, "דווח על עיכוב תובעים בהמתנה מחוץ לחדר הוועדה לצורך בדיקת תיקים ללא נוכחות. זאת, כשניתן להשאיר תיקים אלה לדיון וטיפול לאחר עזיבת התובעים", נכתב בביקורת. גם כשניסו אנשי הביקורת להתקשר למענה הטלפוני של המרכז לגזזת בשעות היעודות, הם לא הצליחו לקבל מענה אפילו פעם אחת, ואיש גם לא חזר להודעות שהשאירו. כשערכו ביקורת פתע במרכז, נמצא כי איש לא מאייש את עמדת המענה הטלפוני.

ויש גם זלזול בזמנם ובכבודם של התובעים. במקרה אחד, למשל, התבשר תובע שעשה את כל הדרך מאילת לתל השומר כי הוועדה בוטלה, וזאת משום שאחד הרופאים שהה בחו"ל. המרכז לא טרח להחליף את הרופא, או לחילופין להודיע לתובעים כי הוועדה מבוטלת. בתגובה לכך נמסר מהמרכז לגזזת כי אותו רופא נסע מבלי להודיע על כך.

עם זאת, לעו"ד מוסקוביץ' חשוב להדגיש כי יש הבדלים בין ועדות המרכז לגזזת במקומות שונים. גם מקור המכיר מקרוב את עבודת המרכז מציין כי מרבית הבעיות מתרכזות בוועדות שמתקיימות בתל השומר, בדגש על ועדות המומחים וועדות הערר.

מוסקוביץ' מציין לשבח בעיקר את הוועדות הרפואיות המתקיימות בחיפה, בניהולו של פרופ' שמואל רישפון, מנהל מחוז חיפה של משרד הבריאות. "בחיפה כל שלושת יושבי הראש של הוועדה סובלניים מאוד, קשובים לתלונות התובעים, מאפשרים להם להכניס נציג מטעמם, ובאופן כללי עושים את העבודה כמו שצריך", הוא אומר.

מבקרת משרד הבריאות, הלמן, מסכמת במכתבה את הביקורת כולה במלים קשות: "ממצאי הדו"ח מתריעים על מתן יחס לא ראוי לבני אדם שפנו לוועדה רפואית, המופעלת על ידי המדינה כדי להעניק פיצוי המגיע להם על פי חוק. לא די בכך שנפגעו מההקרנות שנכפו עליהם על ידי המדינה, הרי שאותה מדינה שהכירה בנזק ופעלה לפיצוי, מנהלת מוסד באופן המוסיף חטא על פשע".

מהי גזזת – ומה זכויותיהם של נפגעי המחלה

הגזזת היא מחלה זיהומית של הקרקפת, שטופלה בעבר באמצעות קרינה מייננת (קרני רנטגן). במהלך שנות ה–40 וה–50 והעליות ההמוניות לישראל, טופלו בדרך זו עשרות אלפי ילדים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה.

בשנות ה–60 התגלה כי שיעור גידולי הראש והצוואר בקרב מי שקיבלו את הטיפול, גבוה מהאוכלוסייה הכללית. בעשורים שלאחר מכן, התקיים דיון ציבורי ער וכואב בעניין נפגעי הטיפול בגזזת, וב–1994 נחקק החוק לפיצוי נפגעי גזזת, שהוביל ח"כ עמיר פרץ.

על פי החוק, הייחודי מסוגו בעולם, זכאים לפיצוי כספי חד־פעמי ו/או קצבה חודשית מי שטופלו בהקרנות לצורך ריפוי או מניעת הגזזת עד 1961, ועקב כך לקו באחת המחלות שהוכחו במחקרים כבעלות קשר סיבתי לקרינה. פיצוי נוסף יינתן אם חלה החמרה במצב.
לשם כך, הוחלט על הקמת המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. המרכז כולל ועדת מומחים (שתפקידה לקבוע אם האדם אכן קיבל טיפול קרינה), ועדות רפואיות וועדות ערר.

המוסד לביטוח לאומי הוא הגוף המשלם (מתקציב המדינה), אך מי שקובע את הזכאות הוא משרד הבריאות, באמצעות ועדות המרכז לנפגעי גזזת.

החצר האחורית של הוועדות הרפואיות: שכר מנופח, בזבוז כספים וזלזול בחולי גזזת , הארץ, רוני לינדר-גנץ , 15.07.2015
מודעות פרסומת

שואת ילדי הגזזת – ניסויים משפילים וממיתים בילדים בשם "טובת הילד"

זו השואה הפרטית שלי" , דבורה גינזבורג , 04/12/03 , מעריב

אלפים מעולי צפון אפריקה שטופלו בשנות ה- 50 בהקרנות נגד מחלת הגזזת סובלים ממחלות קשות

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד… כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם". בכתובית זו מסתיים הסרט 'ילדי הגזזת' שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה. הסרט עוסק באחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה.

טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים – שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל

לראשונה בתולדות המדינה, נוצר סרט תיעודי העוקב אחר עולי ארצות ערב, בעיקר מצפון אפריקה, שנחשפו לקרני רנטגן כאמצעי "ריפוי" למחלת הגזזת. בסרט מועלות טענות קשות על קשר השתיקה סביב הנושא ועל תביעת הנפגעים להסיר את החיסיון על הפרוטוקולים של משרד הבריאות מאותה תקופה. הגזזת היא מחלת עור פטרייתית הגורמת לנשירת השערות ויוצרת התקרחות בקרקפת הנראית כאילו נגזזה. בגיל ההתבגרות נעלמת המחלה מאליה. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפאה בעזרת חומץ ותרופות שונות. בסוף שנות החמישים, עם העלייה ההמונית מארצות ערב, החליט משרד הבריאות להילחם במחלה. חלק מהעולים נדרשו לעבור את תהליך הריפוי עוד בארצות מוצאם, כתנאי לעליה ארצה. משפחה שסירבה לעבור את הטיפול נאלצה להתעכב עד שהתרצתה. בין הטיפולים שעברו העולים, גם בארץ, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. גם כאלו שלא לקו במחלה עברו את הטיפולים כאמצעי מניעה.

על פי הסרט, כל אחד מילדי העולים קיבל מנת קרני רנטגן ששווה ל-35 אלף פעמים צילומי רנטגן של היום. כך להערכת פרופ' פוירמן מביה"ח סורוקה. עוד נאמר בסרט כי חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו, נסע לארה"ב והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות מארה"ב לטיפול בגזזת. סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות בשנים 58'-48', שנות הטיפול המאסיבי בגזזת, הסתכם בכ-60 מיליון לירות. לטענת היוצר, הסכום גויס לצורך ביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי נאסר השימוש בקרני הרנטגן לזמן ממושך. מהסרט עולה כי משרד הבריאות הפדרלי בארה"ב, אשר נאלץ להפסיק את המחקר על השפעת קרני הלייזר על חולי הגזזת בשל האיסור, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקר. מדינת ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים, מה שיביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני שקלים ארצה.שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלו עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, עסק במסע למיגור הגזזת.
האשמה חמורה נוספת מפנים יוצרי הסרט לפרופסור ברוך מודן, שהיה אחראי למחקר הגזזת שנמשך עד דצמבר .1960 בשנות ה-70 היתה בידו רשימה של עשרות אלפי מוקרנים. אם היתה הרשימה מתפרסמת כבר אז, טוענים היוצרים, היה אפשר ליידע את הנפגעים לסייע בגילוי מוקדם ואיתור מחלות, ולהציל חיים.עם התבגרותם החלו להופיע אצל העולים צורות שונות של מחלת הסרטן ומחלות הקשורות למערכת העצבים. בשל חוסר מידע על התיקים הרפואיים של המטופלים נחשדו חלקם בהתחזות והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.רק בשנת 1994 החלו מוקרני הגזזת להגיש תביעות נגד המדינה בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף בשל התיישנות ובשל הנימוק שזה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים, נימוק המוכח לטענת יוצרי הסרט כשקרי. נימוק נוסף של הממסד הוא שההקרנות נעשו בתום לב וכי המדינה לא ידעה על הסכנה שבקרינה.הכנסת, שחששה מתביעות נוספות, חקקה מיד את חוק הגזזת. היום, על פי החוק, לא רק שהמדינה אינה מודה באשמה אלא שולחת את הנפגעים לקבל פיצויים זעומים על פי קריטריונים של ועדות רפואיות מחמירות. הסרט מספר את סיפורם של 100 אלף עולים שה"טיפול" שקיבלו אז משפיע עליהם עד היום.

במשאיות למחנה בחיפה

"למעלה מ- 60% מהקורבנות מתגוררים בנגב", טוען דוד דרעי מבאר שבע, ממייסדי עמותת נפגעי הגזזת. "על פי המחקר שלנו רוב הקורבנות נמצאים במשולש של הנגב המערבי והמזרחי". עבור דרעי, הצורך לחשוף את הפרשה הוא תכלית חייו. במכשיר הפלאפון שלו מתקבלות כל יום עשרות פניות ורשימת הקורבנות שבידו הולכת ומתארכת. לדרעי, הסובל מגידול סרטני בראשו. אין צל של ספק שהקרחת, כמו גם הגידול הממאיר, נובעים מאותו טיול תמים, לכאורה, אליו נלקח בכיתה א'. הוא לעולם לא ישכח איך יום אחד, בבית הספר 'בר אילן' בבאר שבע, ביקשה המורה מהילדים לעמוד בטור עורפי. בחדר ניצבו גם אחות ורופא. המורה קראה בשמות התלמידים,"דרעי, בוזגלו, אבוטבול…", ואלו הופנו לקצה אחד של החדר. מי ששם משפחתו הסתיים ב'סקי', 'ברג' או 'ביץ' נשלח לקצה השני. בתום המיון הגיעו לשערי בית הספר משאיות רעועות והתלמידים הובלו למחנה עולים בפאתי חיפה בשם 'שער העליה'. המחנה היה מוקף גדרות תיל והילדים הסתובבו עם מספרים על הצוואר. "התרוצצנו שם כמו חיות, מכל צד צעקו 'אמא', 'אבא', אבל אף אחד לא שמע. הדמעות, הזיעה, שאריות המשחות שמשחו על הראש, הכל שי מש בערבוביה, היה ריח נורא של ליזול (חומר חיטוי). הכניסו אותי לחדר, מרחו לי על הראש משחה והכניסו למכונת ההקרנות, שנראה כמו מתקן אינקוויזיציה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לזוז. צעקתי עד לב השמים" מספר דרעי. אחרי שבועיים חזרו הילדים לבאר שבע. חצי שנה לאחר הטיול ההוא לא יצא דוד מביתו, הוא התבייש והאשים את אימו במשך שנים. הוא לא הבין איך מכל בני משפחתו רק הוא נפגע. הוא שירת בצה"ל 30 שנה ושרד את המלחמות הקשות. "היו לי חיים רגילים שעלו בהרבה מאמץ. חייתי במערכת הדחקות לא ברורה. ראיתי מסביב אנשים שהוקרנו ונפגעו ולא ידעתי מתי זה יגיע אליי". במחקרו המעמיק החל דרעי רק אחרי שנתגלה הגידול בראשו. עד היום הוא נאלץ לעבור הקרנות מכאיבות בתל השומר. "אני חושב כמה זה סימבולי שלפני 48 שנה המדינה כבלה אותי למיטה והקרינה עליי והנה היום אני מוצא את עצמי קשור בבית החולים על שם "שיבא" וחוטף הקרנות שמנסות לפתור את ההקרנות של אז".

אברהם ששון, בן 57 אבל נראה כבן 80. מבטו כבוי, הוא מתקשה בהליכה ונעזר במקל, שיערו נשר ברובו, והוא סובל מכאבים חזקים בעיניים ומלחץ דם גבוה. בגיל 48 עבר אירוע מוחי ולפני כחצי שנה עבר אירוע נוסף. "אני חי על כדורים" הוא מתאר בכאב. ששון עלה ב-1949 וגדל בבאר שבע ברחוב ההגנה. בגיל 7 נלקח ל"ריפוי" במחנה 'שנלר' בירושלים, מחנה צבאי שהוסב למחנה ריפוי לאלפים מילדי העולים. "יום אחד באו משאיות ולקחו אותנו, אמרו שיש לנו גזזת, לא הסבירו יותר מידי, אמרו שנוסעים לטיול. לקחו אותנו כמו שהעירייה אוספת כלבים מהרחוב".
גם ששון היה הילד היחיד ממשפחתו שקיבל את הטיפול, אחיו הצעיר הצליח לברוח מהמשאית. את מה שהיה במחנה 'שנלר' הוא מתקשה לשכוח: "שמו לנו ניילון בראש ויוד אדום. קרקפו אותנו, עשו לנו קרחות, הוציאו את השערות אחת אחת, אני זוכר את זה כאילו זה היה עכשיו. שבועיים היינו שם, בנים, בנות, עשו את זה לכולם. בכיתי, זה היה סיוט". כשהוחזרו הילדים לבאר שבע, זכו לתגובות לעגניות, אפילו מהוריהם שלא ממש הבינו מה היה בירושלים, ובתמימות של עולים חדשים האמינו לממסד שהכול נעשה לטובת הילדים. ששון לעולם לא התאושש מהחוויה ההיא, הוא הסתגר בתוך עצמו, בטחונו העצמי אבד לו לעד והיום הוא שבר כלי.

במשפחתו של ציון אלקובי מבאר שבע היכה המוות ללא רחם. רק לפני שבועיים נפטר אחיו הבכור , כתוצאה מאירוע מוחי. בין השנים 1980-1988 איבד ציון שבעה מבני משפחתו, כולם לקו בראשם. דודתו, חנה אלקובי, נפטרה בגיל 36 מגידול במוח. חודשיים לאחר מכן נפטר אחיה יצחק, ,48 מגידול זהה. ביום השנה למותה של הדודה נפטר הדוד שלום, ,52 כתוצאה מגידול סרטני. מחול המוות נמשך וביום השנה למותו של שלום נפטר אח נוסף, אביו של ציון, יעקב אלקובי בן .54 שנה לאחר מכן נפטר, רפאל .43 לא עברה שנה ואברהם, ,48 ואליהו, ,50 אחי האב, נפטרו. הדוד מרדכי שנפטר מגידול סרטני בגיל 52 בשנת 1988 סגר את המעגל. במשפחה המורחבת ייחסו את מכת המוות לעין הרע. "היינו משפחה תוססת, של זמרים, בדרנים, הלכנו לרבנים והם אמרו לנו 'תתפזרו בארץ שלא יהיה עליכם עין הרע', אז המשפחה התפזרה, לחיפה, לקרית גת, לבאר שבע. נאחזנו בזה, האסימון לא נפל במשך שנים, היינו תמימים ומאמינים". ציון מספר כי את ההקרנות עברו דודיו וארבעה מאחיו הגדולים עוד במרוקו, אמרו להם שזה טיפול במחלה שנקראה 'טוניה', הוא עצמו לא טופל. "לקחו את האחים שלי לתלישת שיער בעודם ממררים בבכי, אני משווה את זה לאותם ילדים שהובלו כצאן לתנורים באירופה. אחיי אומנם לא הובלו למוות באופן מיידי אלא 40 ,30 שנה לאחר מכן. זו השואה הפרטית שלי. אנחנו יושבים שבעה ומסתכלים אחד על השני, מנסים לנחש מי הבא בתור". מאז שגילה, לטענתו, באמצעות תחקירני הסרט, כי הקרנות הרנטגן הם המקור לכל האסונות שפקדו את משפחתו, החליט לא לשתוק עוד. "התרגלנו עם הזמן שכל מה שקשור אלינו כספרדים, מרוקאים, צריך לטייח, אם אתה מתחיל לדבר אז אתה מרוקאי בכיין. לא עוד. אני כועס על המדינה, על מרוקו ועל אמריקה. אני כועס על הטיפול המזלזל של הוועדות הרפואיות, הראש של אחי שרוף לגמרי, נשארו לו כמה קצוות, בוועדת הגזזת הוא טעה בתאריך ההקרנה, הוא היה ילד, דחו אותו ומאז אין לו הזדמנות נוספת. זה בושה וחרפה, הם מתייחסים אלינו בזלזול, לא כמו אל בני אדם".

לאילנה פחימה, ,52 אם לשישה וסבתא ל-,18 יש רק שאלה אחת: למה הרסו לה את החיים? היא סובלת מחוסר שיווי משקל וכאבי ראש איומים שתוקפים אותה לעיתים תכופות. שיערה הלבן והדליל אינו מכסה את הצלקות הארוכות בקרקפתה. כל בני משפחתה, 12 אחיה, הוריה, כולם עברו במרוקו את התהליך המכאיב, בבית החולים לילדים בקזבלנקה. "לקחו אותנו כמו עדר של כבשים", היא מספרת, "סגרו מאות ילדים בגדר והכניסו אחד אחד אל מתחת למכונה. עמדו שם שני שחורים גברתניים שרק מלראות אותם מתנו מפחד. אם מישהו היה מצייץ היו מכניסים לו אגרוף. תפסו אותנו בכתפיים והושיבו אותנו על הרצפה עם הראש בין הרגליים. מרחו לנו שעווה רותחת ומסריחה על הראש וקרקפו אותנו בצורה הכי אכזרית. שמו שעווה, אחר כך בד, ואז משכו… אני בכיתי והאחים שלי בכו, היה שם צרחות כמו בבית מטבחיים. השחורים תמיד דיברו בצרפתית וצעקו לנו 'תסתמו את הפה יהודים מלוכלכים', ככה בלי רחמנות. היה לי שיער בלונדיני מסולסל וארוך, אחרי הטיפול באתי לארץ קרחת עם מטפחת כמו איזו מסכנה שיצאה מן הגיטו".
כשהגיעה המשפחה לארץ החלו להתגלות ההשלכות של ההקרנה. אביה החל מאבד את הכרתו לעיתים תכופות. פעמים היה מתפרץ ושובר חפצים ללא שליטה. הוא אושפז בבית החולים הפסיכיאטרי. המשפחה התגוררה בבתי השיכון הראשונים בבאר שבע. אילנה ואחיה, שנשלחו לבתי הספר בעיר, לא יכלו להתרכז בלימודים. את יכולת הריכוז שלהם איבדו בבית החולים במרוקו. "לא היינו יכולים לשבת רגע אחד, היינו עסוקים בהשפלות, במטפחות, בכובעים, הרגשתי כמו ליכלוכית, העליבו אותי, ה רביצו לי. אחים שלי היו נערים יפי תואר ולא היו מעזים לדבר עם בחורות עד שגדל להם השיער".
אמה נפטרה מצער בגיל ,60 עד יום מותה לא הפסיקה לבכות ולא השלימה עם ההשפלה. מאז הכאב והסבל שוכנים דרך קבע בבית המשפחה, "אחד האחים שלי מתמודד כעת עם גידול סרטני בראש, אחר פניו הצטרעו מההקרנות, אחותי שהיתה יפיפייה מצאה את עצמה בבית חולים לחולי רוח, כל השנים היפות נלקחו ממנה, אח אחר הוא קטוע רגליים ואבא חולה נפש". לדידם לא הייתה זו הארץ המובטחת. "אין שום פיצוי בעולם שיחזיר לי את הנעורים שנלקחו ממני". היא גם מאשימה את עצמה על הדרך בה גדלו ילדיה, על העוול שגרמה להם שלא באשמתה: "הייתי נתקפת בכאבי ראש, הרגשתי כמו שקומקום רותח על הראש שלי, הייתי מתפרצת, הילדים פחדו ממני כאילו מפלצת מגיעה הביתה. הייתי הולכת לאינספור צילומים, והרופאים אמרו לי שאני משוגעת, שאין לי כלום". אבל פחימה לא שקטה עד שגילתה את הסיבה למכאוביה. "אני לא יודעת אם לקלל או לברך אותו אבל ד"ר הלמוש מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע אמר לי לפני מותו שהכל בא מההקרנות שקבלתי בילדותי".

בשבוע שעבר הגיעו חלק מהנפגעים לוועדת הבריאות העבודה הרווחה של הכנסת. הוועדה התכנסה בשל הצעת משרד האוצר שנפגעי הגזזת יקבלו פיצוי רק מיום הגשת תביעתם ולא מיום תחולת חוק הפיצוי לנפגעים (1995). בעקבות הסרט הודיעו חברי הוועדה על התנגדותם להצעה וקראו למשרד האוצר למשוך ידו ממנה. ארבע שנים נמשכה עשיית הסרט שעלה ליוצריו 30 אלף דולר, ומומן גם מתרומתם של הנפגעים עצמם. דוד בלחסן ואשר נחמיאס, מורים במרכז לתקשורת בדימונה, שימשו כתחקירנים וליוו את הסרט מתחילתו ועד סופו. אף קרן לעידוד קולנוע לא ראתה לנכון לסייע ליוצרים בהפקת הסרט. המטרה העיקרית שלשמה נוצר היא לגרום לפתיחת הארכיונים של משרד הבריאות "השתיקה והסגירה של הארכיונים מלמדת שיש להם משהו להסתיר", סובר דודי ברגמן, מפיק הסרט ומנהל המרכז לתקשורת בדימונה. מטרה נוספת היא להגיש תביעת נזיקין מחודשת נגד המדינה ולערער על הקביעות שנקבעו בחוק ב-.95 "אנחנו רוצים שהממסד יתייחס למוקרנים בצורה יותר אנושית, שהם יקבלו פיצויים שיכולים להציל להם את החיים, שיממנו להם טיפולים פסיכיאטרים", אומר בלחסן. נכון לעכשיו לא שודר הסרט בטלוויזיה. ברגמן מסביר כי מדובר בחשש לפתוח תיבת פנדורה. במקר ים אחרים נתקל בחוסר התעניינות מצד חלק מהרשתות או בטענה שמדובר במהומה על רקע עדתי. בינתיים מבטיח ברגמן כי הסרט יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. ובקרוב גם בארצות הברית, צרפת וגרמניה. (ההקרנה הבאה תתקיים ביום שני הקרוב בסינמטק שדרות).דוד בלחסן נחוש בדעתו למצות את התחקיר על הגזזת, בין השאר הוא מתכוון לבקר גם בקונצרן 'פיקר', שסיפק את מכשירי הרנטגן, ובמשרד הבריאות האמריקני. "אני לא מאמין לתזת התם של הממסד, מי שעשה משהו בתום לב לא היה מסתיר אותו". לבלחסן, כמו לצופים נשארו סימני שאלה רבים. מדוע המדינה אינה מאפשרת גישה לארכיוני משרד הבריאות? מדוע בכירי המשרד דאז סירבו להתראיין לסרט? האם המדינה נפלה קורבן? האם ארצות הברית אשמה? מדוע, לדברי ברגמן, מנסה משרד הבריאות למנוע, לכאורה, את הקרנת הסרט? מה יש להם להסתיר? יום יבוא, וגם שאלות אלו תבואנה על פתרונן.

חוק הגזזת

ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות, יזם את חוק הגזזת ב-1995 מתוך מפגש עם הנפגעים "המדינה התנגדה לחוק אבל הוא עבר, אחרי שנה של דיונים. מאז שיצא החוק הצליחו אלפים לקבל פיצויים ותמיכה".מה מציע החוק לנפגעי הגזזת?"זו פעם ראשונה שחוקק חוק בישראל שבו אין צורך להוכיח קשר בין הפגיעה ובין הנכות. הקצבה שנקבעה בחוק היא אחת הקצבאות היחידות שאינה מבטלת זכאות לקצבה אחרת שמגיעה לנפגעים".מה דעתך על הטענה שהטיפול בגזזת היה ניסוי במימון אמריקאי?"זוהי אמירה חדשה שהושמעה. אין לי עובדות להצביע על כך שהיא נכונה".מה דעתך על יחסן של הוועדות הרפואיות לנפגעים?"היחס לא טוב. למדינה יש שיטה שהיא לא מקיימת את החוקים של עצמה. לצערנו, אחת הבעיות הקשות במדינה היא הפער בין מטרת החוק ליישומו. החוק גם דיבר על הקמת מכון לטיפול בגזזת אבל הוקמה רק מחלקה בתל השומר".ההסתדרות, בעדודו של עמיר פרץ ייחדה משרד למלכה כהן, יו"ר עמותת נפגעי הגזזת, לאחר שהעמותה התקשתה לקבל סיוע מגורמים אחרים.