תגובות למאמר " 12 אמהות מחפשות ילדיהן" – מעריב אפריל 1966

תגובות קוראים למאמר "12 אמהות מחפשות ילדיהן" מאת יוסף צוריאל , מעריב , אפריל 1966- קובץ PDF

פרשת חטיפת ילדי־תימן – תגובות קוראים למאמר "12 אמהות מחפשות ילדיהן" מאת יוסף צוריאל , מעריב , אפריל 1966

"מומתים על מנת לאמצם"

מתמיה ומחריד היה לקרוא את כתבתו של יוסף צוריאל במעריב" משבת י"א בניסן על משפחות המחפשות ילדיהן, מחריד היה לדעת, בי לויימות בישראל משפחות שניטלו מהן ילדיהן כאילו מדובר היה בסחר בעלי  חיים ולא ביצורי אנוש.

מחריד ומתמיה לא פחות היה לדעת, כי פרשה אכזרית זו היתה ידועה כד כה לאנשי ציבור ומנהיגי.מדינה ואיש מהם לא מצא לנכון לקום ולסייע לאותן משפחות במציאת ילדיהם, והסרת האבל והטינה, הנשמרים לעד.

מעניין היה מה צעד היו נוקטים אותם אישי ציבור אילו ממשפחותיהם היו אותם ילדים "מומתים על מנת לאמצם‭,"‬בלי לגלוש לעניין של דרך הנהגת הציבור מצד אותם מנהיגים, המתגלית במקרים כאלה. עתה משנתגלתה פרשה כאובה זו ברבים, חייבת לקום מיד ועדה מוסמכת שלא תניח ולא תשקוט עד שתשוב השמחה למעונן של אותן משפחות.

פתח תקוה , שמעון יוגב

לא רק חטיפת ילדים אלא גזל כתבי יד עתיקים

ב"מעריב" מיום י"א בניסן התפרסמה כתבה שעוררה תגובות נרגשות בקרב ציבזר יוצאי תימן.בכתבה זו הובא סיפורן של כמה משפחות מיוצאי עדה זי המצפו‬ת עדיין לשוב בניהן האבודים. אינני סבור שיש מישהו שלא נגע לליבו סבלן של אותן משפחות החיות במתיחות ובספק לגבי האמת על גורל בניהן ובנותיהן.

בחוגים נרחבים.של יוצאי תימן הולכת ונשמעת הדרישה להקמת ועדת חקירה שתשפוך אור על שתי פרשיות נעלמות הקשורות בעלייתם של יהודי תימן לארץ במיבצע "מרבד הקסמים‭."‬שתי הפרשיות הן:
א) התינוקות שנעלמו
ב) כתבי-יד שנשרפו

כתוצאה ההתלהבות האמיתית והגדולה על פלא גאולתם, לא נתנו יהודי תימן דעתם בזמנו להטיל ספק, לדרוש ולחקור היטב באמיתות הדברים שנמסרו להם,כי מספר ילדים שנלקחו לבית תינוקות במחנה הקליטה מתו ואי אפשר לראות את גוויותיהם, וכי כתבי היד שהעלו אתם נשרפו ולא נשאר זכר מהם. נוסף לזאת, קשיי הקליטה' בעת ההיא היו גדולים ולא היתה שהות לברר האמת לאמיתה. מה עוד שמאופיים של יהודי תימן הוא לתת אימון בדברי אחרים.

אולם עתה, כאשר פג הקסם של "מרבד הקסמים" ונתגלו ספקות לגבי האמת הקשורה בשתי פרשיות אלו, מתעוררת הדרישה הנ"ל, כדי למנוע לזות שפתים, רינונים‭',‬האשמות והחשדות. כי זאת לדעת: בקרב רבים  מיוצאי תימן מתעורר ספק גדול שייתכן ורומו בעניינים אלו ונוצלה תמימותם, וכי נעשו בהם מעשי תרמית, הן בהקשר לתינוקות והן בקשר לכתבי היד ואין הם יודעים להבהיר לעצמם בבטחה מי וכיצד.

יש הטוענים, כי אותם תינוקות לא נפטרו כפי ההסבר המקובל, אלא חיים וקיימים ונמסרו בזמנו למשפחות ללא ילדים לשם אימוץ. תוך העלמת הדבר מידיעת משפחותיהם. אותם אנשים טוענים גם כי כתבי-היד לא נשרפו אלא מצאו דרכם לספריות בחו"ל תמורת סכומי כסף עצומים. לפיכך מן הראוי שתקום ועדת חקירה, שלפניה יהיה הכל גלוי ושתהא זכאית לחקור אנשים בשבועה ובאמצעותה תצא האמת לאור.

סבי, הרב עמרם קורה זצ"ל שהיה הרב הראשי האחרון לגולת תימן, הביא אתו ספרייה עצומה של כתבי-יד בני מאות בשנים, שערכם.הכספי נאמד ברבבות לירות. אולם עם הגיענו לארץ טענו בפנינו כי כתבים אלו נשרפו וכן של רבים אחרים. בענייו זה יש לנו יסוד להאמין, שעשן שריפה זו מכסה על אמת אחרת. וייתכן אף נפשעת. נשלב זה אומר, כי יש מישהו מידידינו, גדול נכבד ונאמן, שקיבל לעיון באוניברסיטה אירופאית כתב-יד תימני, מן "השרופים‭."‬ על כן תקום ועדת חקירה, תוציא האמת לרשות הרבים ותביא קץ לסיבלן של משםחות אומללות וסוף למרירות' ולחשדות!
ירושלים , מאיר קורח

יד אחת אירגנה את חטיפת הילדים

מאמרו של מר יוסף צוריאל "12 אמהות מחפשות ילדיהן" ‭ ")‬מעריב" מיום י"א בניסן) — הוא מאמר מזעזע. היעלמם של תינוקות ממחנות עולים, והיאלמם של אישים ומוסדות ציבור עד כה, נוכח טראגדיה זו אומרים דרשני. לו קרה דבר כזה לא אצל יוצאי תימן ספק אם היתה שתיקה יהשתקד.כזאת.

בזמנו הייתי מנהל מדור קליטה במחנה העולים "עין שמר" וברצוני לחוות דעתי על העניין.

על היעלמם של ילדים מבית התינוקות שבמחנה נודע לנו בחודשים הראשונים של קיום המחנה, כאשר היו באים אלינו הורים ממורמרים ונבוכים, ושואלים: היכן ילדינו? עניין בית התינוקות לא היה כידוע,לא בתפקידנו ולא בסמכותנו, ואף-על־פיכן עשינו כל אשר ביכולתנו לסייע למצוא את ילדיהם. היתה גם פנייה בזמנו אל מרכז מחלקת הקליטה בתל־ אביב, שכתוצאה ממנה בא מר יוגג לעין־שמר, במיוחד, לשם בירור העניין. הובעה חרדה לגורל הילדים, אולם ספק אם נעשה המאמץ הדרוש – מצד גורמים ציבוריים מוסמכים למצוא את הילדים, או לפחות לפענח את חידת היעלמם.

מר צוריאל מספר שהיתה כאילו כתובת מרכזית בכל הנוגע "לעלייה המונית זו‭."‬ לא היתה אז, ואין גם היום, שום כחובת מרכזית כזאת. הכתובת האחת והיחידה היתה אז הסוכנות. ומר חיים צדוק  שעליו הוטל ריכוז כל העול הכבד של קליטת חמישים אלף עולים בתקופה קצרה מאוד. מר ח. צדוק אומד, לפי אותו מאמר, שאינו מעלה על דעתו שאחות "קיבלה כסף תמורת מסירת תינוק לאימוץ‭."‬ אין איש רוצה חלילה להטיל שום חשד באותן אחיות או מטפלות,שעבדו אז בבית התינוקות אף על פ כן מאליה צצה השאלה הנוקבת: להיכן נעלמו הילדים? ולמי, חוץ מן האחיות והעובדות הייתה גישה אלבית התינוקות? והאם לא חיה זה מחובתן לדאוג לשלומם של הילדים, יחד עם המוסדות ששלחו אותן?

ואולם המעניין ביותר בכל הפרשה הזאת הוא דבר אחר, שראוי לחקירה ולתשומת לב: לא מבית עולים אחד נעלמו ילדים! מכמה בתי עולים נעלמו תינוקות, באותו אורח מסתורי וזה כשלעצמו מעורר חשד וחשש שמא יד אחת אירגנה את חטיפת הילדים ומסירתם למשפחות, או אפילו הברחתם אל מחוץ לגבולות המדינה. על כל פנים, פרשה עגומה זו, ראוי שתתברר ותיחקר חקירה ציבורית מוסמכת. ברור שדבר זה לא יוכל לצאת לפועל בלי יוזמה מצד הנוגעים בדבר ובראשם המשפחות.הנפגעות עצמן שראוי שיתארגנו למטרה זו ולא יסמכו על אחרים, שעד כה לא עשו כלום וגם להבא ספק גדול אם יעשו.

גבעתיים ,  מאיר לוי

מודעות פרסומת

12 אמהות מחפשות ילדיהן – מעריב 1.4.66 – יוסף צוריאל

הן טוענות בשם עשרות משפחות כי ילדיהן נלקחו מהן במחנות־העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, ועקבותיהם נעלמו עד היום

12 אמהות מחפשות ילדיהן – קובץ PDF – מאמר מאת יוסף צוריאל ,1.04.1966 , מעריב

"אנחנו באנו למחנה העולים עין שמר, השעה היתה 12 בלילה. זה היה לפני איזה 16 שנה. סחבנו איתנו קצת חבילות מתימן ואני החזקתי ביד את התינוקת שלי שושנה. בת שנה היתה. רשמו אותנו והלכנו לאוהל. אחרי שעה באה אחות ואמרה לתת לה את התינוקת. שאלתי: 'למה?' אמרה: 'אסור להחזיק תינוקות באוהל'. אמרתי טוב, אבל שיתנו לי להניק אותה. האחות אמרה בסדר. היה מחר בבוקר. הלכתי להניק אותה. עוד ימים קצת הלכתי להניק אותה.

יום אחד אני באה, מסתכלת עלי האחות ואומרת: התינוקת מתה. שאלתי מתי? אמרה לי בלילה. שאלתי איפה היא. אמרה לי לא יודעת ולא העבודה שלה להתעסק בילדים מתים. שאלתי איפה קברו אותה. אמרי לי לא יודעת, ושאני אלך למשרד".

הלכתי למשרד עם בעלי. לא יודעים כלום. הלכנו לאוהל. בעלי הלך אצל הרב לשאול אם להתאבל על שושנה. אני ישבתי באוהל בוכה על התינוקת שלי. בעלי חזר ואמר שאנחנו לא נשב שבעה, עד שלא נראה את שושנה מתה. ככה עברו שלושה שבועות.

יום-יום הייתי הולכת לבית התינוקות, מתחננת אצל האחיות, שיספרו לי מה קרה לילדה שלי. לא ידעו כלום.

יום אחד בצהריים אומרת לי אחות אחת, שהילדה שלי לא מתה והיא בפרדס חנה. כמעט התעלפתי. שאלתי אותה איפה היא בדיוק. אמרה שלא יודעת רק שמעה ממישהו. רציתי לנסוע לפרדס חנה למצוא את הילדה שלי. באה אחות אחרת אמרה לי, ששושנה לא בפרדס חנה, רק בבית הבראה בחדרה. עלה לי הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות. כל הדלתות היו סגורות. לא ידעתי מי יעזור לי.

אמא מרחבי - חלומות על שושנה
אמא מרחבי – חלומות על שושנה

לא מצאתי את שושנה עד היום. לפני שלוש שנים פגשה הבת הגדולה שלי אחות אחת שעבדה במחנה העולים עין שמר.

היא התעניינה מה אנחנו עושים וככה שאלה שאלות וגם שאלה מה היה הסוף עם שושנה.

הבת שלי אמרה, שאף אחד לא יודע, רק שסיפרו לנו שהיא מתה. אז האחות הזאת חייכה ואמרה: "כדאי היה שתתעניינו מה בדיוק קרה איתה" – והסתלקה מהר מהמקום.

זהו סיפורה של גברת מרחבי, ממושב תרום, היא אישה כבת 55 שעולמה חרב עליה לפני 16 שנה. כל צערו של העולם משתקף מפניה. נורא מכל הוא הסימן השאלה המרחף עד עצם היום הזה על תעלומת היעלמה של התינוקת בת השנה.

מאם אומללה זו נמנעה אפילו הזכות ללכת ולהשתטח על קבר בתה ולספוד לה.

סימן שאלה נורא

אומרים לנו, כי טבעי ומובן, שבתנאי העליה ההמונית של השנים 1949 – 1951, שרר אי סדר. מסבירים לנו, כי כוח האדם המצומצם, שעמד אז לרשות רשויות הקליטה, לא היה מסוגל להשתלט על המון האדם. מנסים לסבר את אוזנינו, כי לטובת העניין מוטב להניח לפרשה כאובה זו שתישאר חסויה בצל הסודיות ולא לפתוח עתה פצעים, שכבר העלו ארוכה.

המציאות שונה לחלוטין. פצעי ההורים לא נגלדו. הם לא השלימו והם רשאים לדעת מה עלה בגורל ילדיהם. בשנה האחרונה, עם התגלות עקבותיהם של שני ילדים אבודים אצל משפחות זרות, נתעוררה מחדש התקווה גם אצל הורים אחרים, כי קרובה שעתם לראות שוב בחיים את ילדיהם שלהם.

גם משרד הרווחה, כמי שאחראי על אימוץ ילדים בישראל, החליט עתה להסיר את הלוט מעל פרשיות נעלמות ולפתוח את ספרי האימוץ, לשם גילוי הילדים התימניים, שנמסרו לאימוץ מאז ראשית העליה ב- 1949 ועד לשנים האחרונות.

גירסות שונות מהלכות בקשר למספר ההורים והמשפחות, שאינם יודעים מה בדיוק עלה בגורל ילדיהם. יש אומדים אותם במאה. אחרים – בחמישים. אנחנו יודעים על 12 הורים, שבביתם ביקרנו ומפיהם שמענו סיפורים מסמרי שיער, שחלקם נשמע כאילו נלקחו מעולם הדימיון.

הטרגדיה של ההורים האלה לא נסתיימה. חלומות בלהות, טלטול אין קץ בין שיאים של תקוות חדשות ואכזבות נוראות, חרושת של שמועות על גורל הילדים, התרוצצות ממשרד למשרד, מחבר כנסת אחד למשנהו, מעובדת סוציאלית לרעותה – כל אלה העכירו את חיי המשפחות האומללות במשך 16 או 17 השנים האחרונות, יצרו איים של אי שקט נפשי, גזרו מתיחויות על הילדים, שנשארו בבית, מנעו מן המשפחות התפתחות נורמלית.

צו גיוס לילדה שנעלמה

חיים דואר: "גם אנחנו, גם הילדים אבודים"

אנחנו הגענו אל מחנה ראש העין סמוך לראש השנה, מספר חיים דואר מירושלים. עברנו בדיקות, קיבלנו תעודות ואז קראו לי אל המשרד ואמרו לי, כי אני צריך למסור את בתי יהודית לבית התינוקות. כך מקובל, טענו. סירבתי. אבל הם היו חזקים ממני. הם אמרו לי, שאם לא אמסור את הילדה, לא אקבל ציוד. לא היה איכפת לי.

ויתרתי על כל הציוד ונשארתי עם המשפחה ברחוב. אבל את זה אפשר לעשות רק לילה אחד. למחרת הלכתי למשרד ואמרתי, שאני מוכן למסור את הילדה, אבל שיתנו לאמא שלה לבקר אותה כל יום. הסכימו. כל יום הלכה אשתי לבקר אותה. יום אחד אמרו לנו, שהילדה נלקחה לבית החולים. שאלנו לאן. אמרו לנו, למקום לא רחוק. האמנו להם. למחרת הלכנו שוב, ביקשנו אפשרות לבקר אותה. אמרו לנו, לא עכשיו. מחר. לא נתנו לבקר אותה. עד שבא אלינו אחד, שמואל בדיחי, מהנהלת המחנה ואמר, שאנחנו עוברים למעברת תלפיות ירושלים. אמרתי: טוב, עוברים, אבל מה עם הילדה? הוא ענה לי שהילדה בריאה ואמר לי: 'אל תדאג לכלום, סע בשלום לירושלים ואני אביא אותה אליך בטקסי מיוחד'.

נסענו. מאז ועד היום לא ראינו לא טקסי, לא שמואל בדיחי ולא את הילדה. הלכנו לברר מה קרה לה. אמרו לנו, שמתה. אני לא מאמין להם. אף פעם בחיים אני לא אאמין להם. תראה איזה גורל: לפני חודשיים קיבלנו בבית צו גיוס בשביל הילדה.

היכן שמעון?

אמא נדאף: "שיאמרו אם הוא חי או מת"

בסוף 1949 הגיעה למחנה העולים עין שמר משפחת נדאף. האם חיבקה בזרועותיה את שמעון בן 7 חודשים. הילד נלקח לבית הילדים במקום, יחד עם כל הילדים האחרים. כאשר הגיעה שעתה של המשפחה, שיעבירו אותה למושב, נמסר להם כי בנם נפטר. המשפחה האמינה.

זמן קצר לאחר שהמשפחה הגיעה למושב בסביבות ירושלים, ילדה הגברת נדאף בן נוסף. הילד לא האריך ימים. היה בן 3 חודשים כאשר נפטר ממחלה. הוא הובא לקבורה במושב ללא רישיון. החוק אינו יכול לסבול זאת וההורים נקראו למשטרה ונתבעו להסביר פשר המעשה. עודם שרויים במבוכה וסבוכים בפרשה זו, מגיע למושב שוטר, נושא בידיו תיק כרסתני, ושואל: 'אתם קברתם את הילד שלכם ללא רישיון קבורה. אבל איפה הילד הראשון שלכם, שמעון?' מוכת הלם משיבה האם: "הוא מת בעין שמר". נציג החוק מזמין את האם להתלוות אליו למשטרה.

במשטרה מספרים לה, כי ילדה הראשון שמעון, חי כנראה. לאחר שהיא מתגברת על הזעזוע, היא מבקשת לראות אותו מיד. אולם המשטרה,  אין דרכה אצה לה. יש לה זמן.

אבא נדאף: "שמעון עומד לנגד עיני"

מספרים לה, כי יתכן שבנה האבוד נמצא אצל משפחה בשכונת בית הכרם בירושלים. חודשיים מושכים אותה ב"לכי-ושובי". כוח – כבר אין לה. רק התקווה שעדיין נשקף סיכוי, כי יתנו לה לראות את הילד שלה, מחייה אותה. אולם כעבור חודשיים חזרה בה המשטרה מההודעה הקודמת. "זה לא הילד שלכם" – אמרו להורים.

הנשים אמרו: "כולו שלי!"

יהודה, בנה של משפחת תנעמי, מגדרה הוא בחזקת משתמט מן הצבא. הוריו קיבלו הודעה מלשכת הגיוס, שאם יהודה לא יתייצב מיד לשרות חובה, ייתבע לדין.

הנה סיפורה של האם:

"מסרנו את יהודה לבית התינוקות במחנה ראש העין, כשהיה בן 3 חודשים. כל יום הייתי הולכת להניק אותו. פעם באתי מוקדם. גבר שניקה את בית התינוקות אמר לי לחכות בחוץ. עמדתי על יד החלון. שתי גברות עמדו קרוב למיטה של יהודה שלי. הן רבו. כל אחת אמרה: "זה בשבילי". אחר כך דיברו בשפה זרה. הלכתי לצד השני. שמעתי שתי אחיות מדברות. אחת אמרה: "אז מה יש? יש לה הרבה ילדים!". השנייה אמרה: "טוב, אבל אסור לעשות ככה".

הרגשתי איך שהלב שלי נשרף. ביקשתי להיכנס מיד לבית התינוקות. נכנסתי ואחת האחיות אמרה לי, שיהודה מת. פרצתי בבכי ודרשתי לראות את ילד חי או מת. האחות אמרה לי: 'תלכי למשרד, הילד שם'. הלכתי. לא היה שם. הלכתי לאוהל, כדי לספר לבעלי, ובדרך שמעתי מכריזים ברמקול, שאני אבוא מיד ובני לא מת. רצתי למשרד.

שלום אבדר: "עייפנו מחיפושים"

שם היה איש אחד בשם עוזרי הסווג, והוא אמר לי: "תדעי לך שהילד שלך לא מת. אני פה אחראי על הקבורה. לכי לחפש אותו".

אני חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אנחנו היינו כמו עיוורים בארץ חדשה.

"לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא שמע אותנו. צעקנו, בכינו, התחננו – שום דבר".

זהים לחלוטין סיפוריהן של משפחות חשאש מכפר אונו, אבדר ממושב אורה ומשפחות אחרות. רק שמות הילדים שונים. הטרגדיה של המשפחות – בדיוק אותה הטרגדיה.

פנינו אל עובדי הסוכנות היהודית יוסף רמתי, חיים צדוק וישראל ישעיהו.

הראשון יוסף רמתי, כמי שהיה איש הסוכנות היהודית במחנה העולים ראש העין, השני – חיים צדוק, אחראי על קליטת עולי תימן באותן שנים, והשלישי – ישראל ישעיהו, שהיה הכתובת המרכזית בכל הנוגע לעליה המונית זו.

יוסף רמתי אמר: בשנים 1949 – 1952 פעלה בראש העין קליניקה משותפת של משרד הבריאות הדסה וקופת חולים. שם נמצאו ילדים רבים שמטעמי בריאות והיגיינה אי אפשר היה להשאיר אותם באוהלים ובצריפים.

– האם ידוע לך מה מקור ההיעלמות של הילדים?

כן. מרישום מוטעה של השמות.

– האם ידוע לך על מקרים שמשפחות חשוכות ילדים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים?

כן.

– האם יתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות?

בהחלט יתכן!

– האם אחיות בקליניקה היו כפופות להנהלת המחנה?

לא.

– האם אתה מאמין לסיפורה של גב' תנעמי?

מאמין.

– האם יש אמת בסיפורים שעובדי המחנה קיבלו כסף תמורת מסירת ילדים למשפחות חשוכות ילדים?

אין שמץ של אמת סיפורים אלה. העובדים, ללא יוצא מן הכלל, עבדו ביושר. ובמידה והיו שגיאות, היה זה תוצאה של היעדר דפוסים מינהליים ברורים.

הורים ביקשו עזרה

חיים צדוק, מי שהיה אז האחראי לקליטת עולי "מרבד הקסמים", וכיום סגן מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאחות קיבלה כסף תמורת מסירת התינוק לאימוץ. עם זאת הוא מציין, כי בשנים האחרונות פנו אליו מספר הורים בבקשת עזרה לאיתור ילדיהם שנעלמו בשעתו ממחנות העולים, אך בהעדר פרטים ורישום מסודר, לא עלה בידו הדבר. עצם הפרשה הוא מבהיר: באותם ימים התנהלו מחנות העולים בית ליד, עין שמר וראש העין, כך: היתה יחידה מנהלית שטיפלה בקליטת העולים ופליטתם מן המחנה, למרכזי ישוב שונים, והיתה יחידה שטיפלה בצד הרפואי וההיגייני של העולים.

יחידה שניה זו שהיתה כפופה למעשה למשרד הבריאות היתה רשות בפני עצמה. היא קבעה את מי להעביר לבית החולים ואת מי להחזיר משם. ליחידה זו סייעו שני גופים ציבוריים – ארגון אמהות עובדות וויצ"ו.

הפרדת הרשויות בין ענייני קליטה והטיפול הרפואי, אין פירושה שנציגי הסוכנות במקום לא שותפו בהתייעצויות. אין פירושה שכאילו נחטפו ילדים ממחנות העולים בידיעת עובדי הסוכנות. לי אישית לא ידוע אפילו מקרה אחד של היעלמות ילד בדרכים פסולות. גם לא ידוע לי על תלונה כלשהי כלפי אחות ציבורית או אחות רגילה, באחד ממחנות העולים. אבל אין זה עדיין אומר, שזה לא היה יכול לקרות. אני יודע על מספר מקרים שהובאו לידיעת המשטרה אך לאחר שזו בדקה ולא הגיעה לממצא כלשהו, הפסיקה את הבירור.

סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו מציין כי על סמך ידיעות כלליות שבידו, מאמין הוא כי אמנם נלקחו בשעתו ילדים ללא ידיעת ההורים במטרה למסרם למשפחות חשוכות בנים, עם זאת הוא קובע: 'אני משתומם על ההזנחה, שכולנו גילינו בפרשה כאובה זו, מאז השמעות הראשונות בשנות החמישים ועד היום. לכן הייתי מציע עתה, בעקבות הגילויים, להקים ועדה ציבורית שתבדוק פרשה זו על כל צדדיה כדי שההורים יידעו אחת ולתמיד אם בנם חי או מת.'

אין ספק, כי יימצאו גורמים שיירתעו מהצעה זו. אך זו הדרך היחידה לפתרון פרשה טראגית זו, ששיבשה עד כה את חייהן של עשות משפחות בישראל.

תולדות מדיניות משרד הסעד – נערים למוסדות להקלת מצוקת דיור

תפיסת כליאת ילדים על לא עוול בכפם או משפחותיהם השתרשה במשרד הרווחה עוד משנות ה- 60 . להלן כתבה משנת 1969 בו משרד הרווחה מציע לכלוא נערים במוסדות כדי לפתור את בעיית הדיור. זוהי דוגמא כיצד משרד הרווחה מסמן אוכלוסיות "לטפל" בהן בכפייה, בפועל מדובר בפירוק משפחה, סחר בילדים, כליאת ילדים במוסדות משיקולים זרים, הפניית תקציבים לתפיחת משרד הרווחה במקום לפתור בעיית דיור ועוד.

להלן כתבה מעיתון מעריב 15 ביוני 1969 -מאת יוסף צוריאל – נערים ונערות – למוסדות להקלת מצוקת הדיור של משפחות מרובות ילדים.
הצעה להפנות נערים ונערות ממשפחות מרובות ילדים ומעוטות יכולת למוסדות, לשם הקלת מצוקת דיור – נדונה עתה בין משרד הסעד למשרד האוצר.

לכתבה המלאה הקלק על התמונה

נערים ונערות - למוסדות להקלת מצוקת הדיור של משפחות מרובות ילדים