עדויות קשות על התעללות – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

דע, כאשר פקידת הסעד סבורה כי בן משפחתך צריך לעבור אבחון כלשהו, זוהי מכשלה אשר נועדה לעשות לה את החיים קלים, לפרנס את עמיתיה, ולהרוס את חייך וחיי משפחתך. עדיף תמיד לטפל בבעיותיך בעצמך, או בסיוע מומחים שאתה/את קובעים ומשלמים להם. ועל זה נאמר: "אם אין אני לי, מי לי" (פרקי אבות).
.
.


יולי 2007 בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, …
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, … הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים … עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר – יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, … משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, … מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, … הם לא משתקמים לעולם, …הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, … הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, …"
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.

לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
קישורים: