שר הרווחה חיים כץ – חוטף ילדים במחשכים ובורח מהוריהם

יוני 2015 – מחאת הורים מול בית שר הרווחה בשוהם – חיים כץ – חיים כץ שר הרווחה מפנה את גבו להורים שמבקשים ממנו שיחזיר להם את ילדיהם החטופים.
עשרות הורים המתינו להגעתו של שר הרווחה, לקבל ממנו סעד או לשמוע הצהרה על הפסקת חטיפות הילדים בידי העובדות הסוציאליות, אלא שחיים כץ, כמו שרי הרווחה הקודמים, חייך בזחיחות, הפנה את גבו והסתלק לארמון התלת מימד המפואר שלו.

רותי כץ אשתו של שר הרווחה מפנה להורים את גבה ומסרבת לסייעת לאמא פאני וקנין שבנה נחטף ממנה

שר הרווחה חיים כץ - מדיף ריח שחיתות ורמיהיוני 2015 – רותי כץ אשתו של חיים כץ שר הרווחה, מפנה להורים את גבה, ומסרבת לשוחח עם האמא פאני וקנין שבנה בן ה- 5.5 שנים נלקח ממנה על ידי רשויות הרווחה.

העיתונאי מוטי לייבל קורא לה לעזור:
"גברת אשתו של שר הרווחה, נמצאים פה הורים שניתקו אותם מהילדים שלהם. כל מה שאנחנו מבקשים, זה ששר הרווחה יצא וידבר איתנו. אני אזמין אותו לכוס קפה, כדי שיבין מה קורה במדינת ישראל".

אנחנו נהיה פה עד שמישהו יפתח את העיניים ויבין שנגרם כאן עוול, שיש כאן סחר בילדים. חיים כץ, שר הרווחה, אתה יצאת בהצהרות שמספיק להוציא ילדים מהבית, אז הנה אני מזמין אותך לשבת איתי פה ולנסות לפתור את העניין הזה. כל האינפורמציה שאתה מקבל ממשרד הרווחה, הכל אינפורמציה מוטעית. כל מה שאתה מקבל מפקידות הסעד המחוזיות, הכל שקרים. האמת נמצאת אצלך, פה ברחוב, חיים כץ. בוא תשב, תשתה איתנו קפה ותבין מה קורה במדינת ישראל. למה ואיך משקרות עובדות סוציאליות בבתי משפט.

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד  , שרי רוט , 09.06.2015

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?" , עו"ד דורית חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות" • ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות"

סיפורה האישי של עו"ד דורית חן, חברת ההנהגה הצעירה של המרכז לעיוור, שהשתתפה היום בדיון הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ עאידה תומא סלימאן, לרגל יום העיוור, המחיש היטב את הדעות הקדומות עמן נאלצות נשים עיוורות להתמודד.

"כשילדתי, עובדת סוציאלית דיווחה שאני עיוורת הד הורית. יומיים אחרי הלידה הגיעו גורמי רווחה ושאלו 'עם מי את?'

"כשאמרתי שאני לבדי, דרשו שיהיה איתי מישהו 24 שעות ביממה, או שיקחו לי את הילד. המסוגלות ההורית שלי נמדדת על פי אחוזי הראייה שלי. נניח שאני רוצה להעסיק עובד זר, ואני לא, כי לא מתאים לי מישהו זר בבית שלי, אבל נניח. מאיפה המשאבים לממן אותו?

"אני צריכה לפרנס ולגדל ילד לבד. אני אישה חזקה. כל מה שעשיתי – הכשרה משפטית, קריירה מקצועית וגידול הילד, עשיתי לבד, בלי משאבים. היה לי קשה מאד".

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?"

עו"ד חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות והכרזתי שאם העובדת הסוציאלית תמשיך לדבר ככה ולא לבדוק עניינית את המסוגלות ההורית שלי ואת טובת הילד, אני אפנה לכל הגורמים, כולל לתקשורת. שלא ייתכן שהיא תאמר משפט כזה".

ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות".

עו"ד חן: "הילד נשאר אצלי. בגלל שאני לא יכולה להסיע אותו בעגלה, הוא צמוד אלי פיזית במנשא. עד שאני לא מוצאת לו מסגרת, אני לא יכולה לעשות שום דבר. אין לי כסף למטפלת".

כיום חיות בישראל 11,617 נשים עיוורות, מתוך כ-25,000 גברים ונשים עיוורים. 4.3% מהן תחת גיל 18, כ-30% מהן בגיל העבודה ו-66% מהן קשישות.

רוב הנשים העיוורות חיות ללא בן זוג. 42% מהן נשואות, לעומת 67% מהעיוורים שנשואים. רבים המקרים בהם אישה ננטשת על ידי בן זוגה כשראייתה מידרדרת, בשעה שתופעה זו די נדירה כשמדובר בגבר שמתעוור.

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן ביקשה נתונים על האוכלוסייה של נשים ערביות עיוורות.

לנציגת משרד הרווחה לא היו נתונים כאלה אך היא התחיבה להעביר אותם לוועדה בהקדם.

יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא סלימאן: "ידוע לנו שבכפרים מסוימים יש אחוז גבוה במיוחד של אנשים ונשים עיוורים, מסיבות תורשתיות, או בשל נישואי קרובים. האם לשכת הרווחה בכפרים אלה מקבלות תגבור תקציבי?" לנציגת משרד הרווחה לא הייתה תשובה ברורה בנושא.

שני, מגדלור: "במגזר הערבי, כשגבר עיוור, בת משפחה תהיה נהגת שלו, אבל כשאישה עיוורת, גבר לא יהיה נהג שלה. אישה עיוורת גם לא יכולה לצפות שמישהו יתחתן אתה. בעיה נוספת – אישה עיוורת לא רוצה להיחשף בציבור ככזו, ולכן הן נמנעות מללכת עם מקל בחוץ. זה חסם מפני מציאת עבודה, כי אי אפשר ללכת לעבודה בלי מקל. זה שולל מהן לחלוטין אפשרות של עצמאות".

שושי להט קרטר, מפקחת בשירות לעיוור במשרד הרווחה: "משרד הרווחה מעניק שירותי הדרכה שיקומית לכל עיוור בישראל, מגיל 0. כשתינוק נולד עוור משפחתו מקבלת הדרכה וכלים. שירות זה ניתן במהלך כל ימי חייו של העיוור. השירות ניתן על פי הערכת צרכים ועד שהעיוור לא רוכש עצמאות תפקודית הוא יימשך. הצרכים וההדרכה שונים מאדם לאדם. אנו זקוקים ליותר משאבים לחונכות. כיום מקבל עיוור 6 שעות שבועיות ובמקרים מיוחדים 8 שעות. זה כלום".

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן דרשה ממשרד הכלכלה להמציא לוועדה תוכניות ייעודיות להכשרת מקומות עבודה לנשים עיוורות, וכן דיווח על ייצוג הולם של נשים עיוורות במקומות עבודה.

ממשרד החינוך דרשה להעביר לוועדה נהלים בדבר הקלות בלימודים, בעיקר בקרב בנות צעירות. משרד הרווחה התבקש להגיש לוועדה דיווח על תוכניותיו בנושא.

עיוורת חשפה בכנסת: כך עובדת סוציאלית ניסתה לקחת לי את הילד  , שרי רוט , 09.06.2015

אם עיוורת חד הורית נדרשה להציב בביתה מבוגר נוסף בכל שעות היממה, ולא – יילקח ממנה הילד

נשים רבות שראייתן מידרדרת ננטשות על ידי בן זוגן. התופעה כמעט אינה קיימת במקרה שגבר מתעוור

9 ביוני 2015, כ"ב בסיון תשע"ה, בשעה 15:00

סיפורה האישי של עו"ד דורית חן, חברת ההנהגה הצעירה של המרכז לעיוור, שהשתתפה היום בדיון הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בראשות ח"כ עאידה תומא סלימאן, לרגל יום העיוור, המחיש היטב את הדעות הקדומות עמן נאלצות נשים עיוורות להתמודד: "כשילדתי, עובדת סוציאלית דיווחה שאני עיוורת הד הורית. יומיים אחרי הלידה הגיעו גורמי רווחה ושאלו 'עם מי את?'. כשאמרתי שאני לבדי, דרשו שיהיה איתי מישהו 24 שעות ביממה, או שיקחו לי את הילד. המסוגלות ההורית שלי נמדדת על פי אחוזי הראייה שלי. נניח שאני רוצה להעסיק עובד זר, ואני לא, כי לא מתאים לי מישהו זר בבית שלי, אבל נניח. מאיפה המשאבים לממן אותו? אני צריכה לפרנס ולגדל ילד לבד. אני אישה חזקה. כל מה שעשיתי – הכשרה משפטית, קריירה מקצועית וגידול הילד, עשיתי לבד, בלי משאבים. היה לי קשה מאד".

ח"כ בני בגין: "איך התגברת על נטיית הממסד לקחת ממך את הילד?" עו"ד חן: "עמדתי על הרגליים האחוריות והכרזתי שאם העובדת הסוציאלית תמשיך לדבר ככה ולא לבדוק עניינית את המסוגלות ההורית שלי ואת טובת הילד, אני אפנה לכל הגורמים, כולל לתקשורת. שלא ייתכן שהיא תאמר משפט כזה". ח"כ בני בגין: "הבעיה שלא לכל הנשים יש רגליים אחוריות". עו"ד חן: "הילד נשאר אצלי. בגלל שאני לא יכולה להסיע אותו בעגלה, הוא צמוד אלי פיזית במנשא. עד שאני לא מוצאת לו מסגרת, אני לא יכולה לעשות שום דבר. אין לי כסף למטפלת".

כיום חיות בישראל 11,617 נשים עיוורות מתוך כ-25,000 גברים ונשים עיוורים. 4.3% מהן תחת גיל 18, כ-30% מהן בגיל העבודה ו-66% מהן קשישות. רוב הנשים העיוורות חיות ללא בן זוג. 42% מהן נשואות, לעומת 67% מהעיוורים שנשואים. רבים המקרים בהם אישה ננטשת על ידי בן זוגה כשראייתה מידרדרת, בשעה שתופעה זו די נדירה כשמדובר בגבר שמתעוור.

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן ביקשה נתונים על האוכלוסייה של נשים ערביות עיוורות. לנציגת משרד הרווחה לא היו נתונים כאלה אך היא התחיבה להעביר אותם לוועדה בהקדם. יו"ר הוועדה ח"כ עאידה תומא סלימאן: "ידוע לנו שבכפרים מסוימים יש אחוז גבוה במיוחד של אנשים ונשים עיוורים, מסיבות תורשתיות, או בשל נישואי קרובים. האם לשכת הרווחה בכפרים אלה מקבלות תגבור תקציבי?" לנציגת משרד הרווחה לא הייתה תשובה ברורה בנושא.

שני, מגדלור: "במגזר הערבי, כשגבר עיוור, בת משפחה תהיה נהגת שלו, אבל כשאישה עיוורת, גבר לא יהיה נהג שלה. אישה עיוורת גם לא יכולה לצפות שמישהו יתחתן אתה. בעיה נוספת – אישה עיוורת לא רוצה להיחשף בציבור ככזו, ולכן הן נמנעות מללכת עם מקל בחוץ. זה חסם מפני מציאת עבודה, כי אי אפשר ללכת לעבודה בלי מקל. זה שולל מהן לחלוטין אפשרות של עצמאות".

שושי להט קרטר, מפקחת בשירות לעיוור במשרד הרווחה: "משרד הרווחה מעניק שירותי הדרכה שיקומית לכל עיוור בישראל, מגיל 0. כשתינוק נולד עוור משפחתו מקבלת הדרכה וכלים. שירות זה ניתן במהלך כל ימי חייו של העיוור. השירות ניתן על פי הערכת צרכים ועד שהעיוור לא רוכש עצמאות תפקודית הוא יימשך. הצרכים וההדרכה שונים מאדם לאדם. אנו זקוקים ליותר משאבים לחונכות. כיום מקבל עיוור 6 שעות שבועיות ובמקרים מיוחדים 8 שעות. זה כלום".

יו"ר הוועדה, ח"כ עאידה תומא סלימאן דרשה ממשרד הכלכלה להמציא לוועדה תוכניות ייעודיות להכשרת מקומות עבודה לנשים עיוורות, וכן דיווח על ייצוג הולם של נשים עיוורות במקומות עבודה. ממשרד החינוך דרשה להעביר לוועדה נהלים בדבר הקלות בלימודים, בעיקר בקרב בנות צעירות. משרד הרווחה התבקש להגיש לוועדה דיווח על תוכניותיו בנושא.

העקבות מובילים אל ויצ"ו – יגאל משיח – 12.1.1996

העקבות מובילים אל ויצ"ויגאל משיח – מוסף הארץ –  12.1.1996 – כתבה חמישית

מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)

למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35, כאן היה המוסד עד 1950. משמאל: מול איכילוב, לכאן עבר המוסד ב- 1950.

מאות ילדים תימנים נשלחו מבתי החולים ומבתי התינוקות במעברות להחלמה במוסדות של ויצ"ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. לפחות שני ילדים מאומצים טוענים שנלקחו לאימוץ ממעון "אם וילד" בתל אביב. אבל שמעון שרשבסקי, שהיה אז מנהל המוסד, אומר השבוע שלא ראה אצלו מעולם ילד תימני ומעולם לא שמע על אימוץ

19.04.2016
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 12/01/1996

טובה ברקה, שהסכימה לחשוף לראשונה את סיפורה לפני שבועיים (מוסף "הארץ", 29.12.95), שמעה שהיא בת מאומצת מפי דודתה כשהיתה בת 12. כעבור זמן תיארה לה אמה המאמצת את הליכי האימוץ. הלכנו לויצ"ו, סיפרה לה האם, וביקשנו לאמץ ילדה. נציגים של ויצ"ו ושירותי הרווחה הגיעו לבית ההורים, התבוננו, בדקו וראיינו את המבקשים. ההורים מילאו טפסים. נערכו עוד כמה בדיקות, סיפרה לה אמה, ואחרי כמה חודשים קיבלו ההורים הודעה שבקשת האימוץ אושרה.

העקבות מובילים אל ויצ"ויגאל משיח – מוסף הארץ –  12.1.1996 – כתבה חמישית

את הילדה הביאו הביתה מבית ילדים גדול באזור תל אביב. "זה היה שם כמו שוק", סיפרה לה אמה. "המון ילדים באולם גדול אחד. אמרו לנו 'תסתובבו ותבחרו'". ההורים המאמצים, לאה ויעקב חסיד, עשו כפי שהתבקשו. הסתובבו בין הילדים, התבוננו ובחרו בטובה, שאז היה שמה לאה סעדיה. "אבא בחר בך", סיפרה לה האם, "ולקחנו אותך הביתה".

"רק ויצ"ו שמעתי", אמרה לי טובה ברקה השבוע. "פנו לויצ"ו, לקחו מויצ"ו, הכל ויצ"ו". זמן מה אחרי האימוץ לקתה הילדה בשיתוק ילדים. השכנות יעצו לאמה להחזיר אותה לויצ"ו ולבחור ילדה אחרת, אבל האם נפגעה מעצם הרעיון. "'היא כבר בתי', אמרה להן, 'ואם הייתי יולדת אותה הייתי עוזבת אותה במחלתה?'" טובה ברקה, בכל שיחה, חוזרת ומתארת את מסירותם ואהבתם של הוריה המאמצים בתקופת מחלתה.

במארס 1985 ריאיין כתב "העיר" אילן מגט גבר בן 33 בעל מראה תימני שאומץ על ידי זוג ניצולי שואה. בתעודת הלידה שלו רשומים הוריו המאמצים כהוריו הביולוגיים. כאשר שאל את אביו איך זה יכול להיות, ענה לו האב: "בשנת 52' בכסף יכולת להשיג הכל. עלה לנו הרבה כסף העסק הזה של תעודת הלידה. אף אחד לא יכול לבוא עכשיו ולתבוע אותך".

מה אתה יודע על עצמך, שאל אותו הכתב. "כמעט כלום. אמי סיפרה לי שבשנת 52' השתתפו הורי בסיור במוסד 'אם וילד' של ויצ"ו בתל אביב, אחרי שתרמו לו כסף. כשעמדה אמי ליד אחת המיטות ראתה ילד נחמד, לקחה אותו לידיה ונתנה לו לשתות מבקבוק חלב. הילד הזה הייתי אני. כשרצתה להחזיר אותי למיטה, סיפרה, הידיים שלי נסגרו עליה. לא רציתי לעזוב אותה. ואז היא הסתכלה על אבי ואמרה: ניקח אותו".

השם ויצ"ו השתרבב גם לשיחתי מלפני שבוע עם ראובן פלד, מי שהיה האחראי מטעם משרד הבריאות על שירותי הבריאות במחנות העולים בשנות המדינה הראשונות. ילדים היו נשלחים להבראה במוסדות של ויצ"ו, במימון משרד הבריאות. "ילדים שנשלחו למעונות הילדים של ויצ"ו להבראה היו חוזרים למחנות", טען ראובן פלד. "ויצ"ו היו מסודרים מאוד. הם ניהלו רישום מדויק. ילד שהגיע אליהם חזר למחנה".

שמעון שרשבסקי היה מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב במשך כארבעים שנה, עד פרישתו בשנת 1975. היום הוא גמלאי, תושב תל אביב. "איך מצאת אותי?" שאל שרשבסקי בשיחת הטלפון המקדימה. דרך משרד הבריאות, אמרתי. שרשבסקי הסכים להתראיין ברצון והזמין אותי לביתו, אבל כשנכנסתי השתנה מעט מאור הפנים. "לפני שאתה מוציא את המחברת, תסביר לי בדיוק מה אתה רוצה ממני", אמר שרשבסקי בהסתייגות.

שמעון שרשבסקי: "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור"

למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור

אני כותב על שנות המדינה הראשונות, הסברתי. על מחנות העולים, שירותי הבריאות, העליות מתימן, אימוץ הילדים.

"סליחה שהטרחתי אותך", אמר שרשבסקי, "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור".

נאמר לי שהיית המנהל של מוסד "אם וילד" של ויצ"ו. זה נכון, אני מבין.

"הייתי המנהל ארבעים שנה".

"בהתחלה ברחוב המלך ג'ורג'", מצטרפת אשתו לשיחה, "ואחר כך, כשהמוסד שם נהיה קטן מדי בשביל כל הילדים, העבירו אותו למוסד מול איכילוב. תראה, אני הייתי מורה בתל אביב יותר משלושים שנה ולא ראיתי אפילו ילד אחד שככה נראה תימני, אצל הורים אשכנזים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" הפסיק אותה בעלה בחוסר סבלנות. רעייתו חזרה למקומה במטבח, אבל המשיכה להשתתף בשיחה מאצל מחבת הטיגון. מפעם לפעם גם חזרה לחדר לתרום הערה קצרה, על חשבון התבשיל שעל פי טרונייתו של שרשבסקי החל מיד להישרף.

אז אתה אומר שילדים מ"אם וילד" לא ניתנו לאימוץ. הילדים הגיעו אליכם עם ההורים?

השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר

"לא. לא. הילדים הגיעו מהעירייה. לי לא היה כל קשר עם ההורים".

לא ראית מעולם את ההורים, כל הקשר היה עם העירייה. אז מי הביא את הילדים?

"העירייה, העובדת הסוציאלית".

הביאה אותם באמבולנס?

"לא, לפעמים בטקסי, לפעמים במכונית פרטית".

ומי החזיר אותם?

"העירייה. העובדת הסוציאלית".

אבל זאת היתה האחריות שלך?

"לא שלי. העירייה הביאה, העירייה לקחה. לי היה קשר רק עם העירייה".

אני לא מבין, זאת היתה פגייה או שזה היה מעון ילדים?

"גם פגייה וגם מעון ילדים", אמרה רבקה שרשבסקי, שהתגנבה שוב לשיחה. "היו שם איזה מאתיים ילדים".

מאתיים פגים?

"לא לא", אמרה רבקה שרשבסקי. "איזה חמישים פגים ומאה וחמישים ילדים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" לחש אדון שרשבסקי והחזיר את אשתו אל הסירים.

אני לא מבין את העניין הזה עם הפגים. אמרת שהמוסד לא עסק באימוץ, אבל אתה לא ראית הורים, אז מאיפה באו כל הפגים?

"מאיכילוב".

ככה הביאו פגים? אם לא לשם אימוץ, אז לשם מה?

"ואם איזה זונה ילדה ילד, אז מה עושים איתו? הביאו אותו אלינו".

ומי לקח אותו? מי החליט מתי ייקחו אותו, אתה?

"לא אני. באו מהשירותים הסוציאליים ולקחו אותו".

באו ולקחו פגים?

"ילדים הוא החזיק עד גיל ארבע", העירה רבקה שרשבסקי מהמטבח.

עד גיל ארבע. פגים שגדלו אצלכם וילדים שהובאו והוחזקו עד גיל ארבע. וילדים תימנים לא נשלחו אליך ממחנות העולים?

"לא ראיתי ילדים תימנים, כבר אמרתי. באמת שאני לא יכול לעזור לך, מצטער שהטרחתי אותך לחינם".

רק עוד שאלה. אז לאן שלחת את הילדים, את הפגים, אחרי שהתפתחו?

מרדכי וירשובסקי: "לאן נעלמו הילדים? למה לא אמרו להורים את האמת? למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר? דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות. היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן"

"לא אני שלחתי. היו באים ולוקחים. העובדת הסוציאלית. יותר אני לא יכול להגיד לך, אני לא יודע".

אתה בטח יודע לאן שלחו אותם.

"לא לא. לאן שלחו ולמה לקחו אני לא יודע".

ולא שאלת?

"תשמע, היו מביאים את הילדים ואנחנו טיפלנו בהם, פיטמנו אותם".

והורים לא ביקרו במוסד מעולם?

"אף פעם".

ואם בא איזה הורה לחפש את הילד ולא מצא?

"הייתי אומר 'מצטער' ומפנה אותו לעירייה".

"אדון שרשבסקי", אמרה אשתו מהמטבח, "עבד שם ארבעים שנה. אם הוא אומר, הוא יודע".

"כדי שלא תצא בידיים ריקות", אמר שרשבסקי, "אני אספר לך סיפור מצחיק על הילדים. היתה לנו שם במוסד פינת חי בשביל הילדים והיה שם איזה ילד פרחח ויום אחד שמעתי מהילדים שהוא שבר לאחד האפרוחים את הרגל. ככה במזיד. זה הרגיז אותי מאוד. גם הילדים הצטערו. אז כשהם באו אלי אמרתי להם: במקום שאני אתן לו את העונש, אז תחשבו אתם איזה עונש לתת לו. למחרת הם באים אלי, הם חשבו ביניהם ויש להם עונש. לשבור לילד את הרגל. עין תחת עין. מה אתה אומר?"

מצחיק מאוד.

"מצחיק, נכון. ויש לי עוד סיפור".

"הוא היה צריך לכתוב ספר", אמרה אשתו מהמטבח.

"אז תשמע, שתצא בכל זאת עם משהו. בחדר האוכל היינו מסדרים לילדים את הצלחות על השולחן, הכל ביחד. פה המנה הזאת, על ידה המנה הזאת ובסוף הפודינג. אז ילד אחד התחיל לאכול, אבל כל הזמן גנב כפית מהפודינג של הילד על ידו. בסוף, אחרי שהוא אכל לו כמעט חצי מהפודינג, הילד קם, הרים את הצלחת, ככה בשתי הידיים, ושפך לו את הפודינג על הראש. מצחיק, לא?"

מרדכי וירשובסקי: "גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת?"

מצחיק מאוד. אז זה היה בית יתומים כזה, כמו בסיפורים העצובים.

"למה בית יתומים? לא היו שם רק יתומים. היו גם ילדים עם הורים. אם היתה משפחה במצוקה והיא לא היתה יכולה לגדל את הילד, אז היו לוקחים לה את הילד ומביאים אלינו. אחר כך שינו את זה. התחילו לתת למשפחות כסף שיסתדרו".

ואת הילדים שלקחו מהוריהם היו מחזירים להורים?

"זה אני לא יודע. העובדת הסוציאלית היתה באה ולוקחת".

וילדים תימנים לא נשלחו אליכם ממחנות העולים?

"לא", אמר שרשבסקי בהחלטיות.

חזרתי אל ראובן פלד.

סיפרת לי ששלחתם ילדים תימנים ממחנות העולים להבראה. גם ל"אם וילד" בתל אביב?

פלד: "ודאי".

שמעון שרשבסקי, שהיה מנהל המוסד ארבעים שנה, אומר שלא ראה ילד תימני מהמחנות.

"שרשבסקי, שמעתי את השם. איך זה יכול להיות? הרי שלחנו גם ל'אם וילד' בתל אביב".

אז איך אתה מסביר את זה?

"נו טוב, אולי לא נעים לו".

אולי גם לא נעים לו, משום מה, לדבר על הליכי האימוץ שהתבצעו במוסד שניהל. לפני 30 שנה, בהקשר אחר, אירח שרשבסקי במוסד "אם וילד" את כתב "הארץ" רן כסלו, לכתבה על פעילותו הברוכה כתחנה בדרכם של ילדים "בלי אבא, בלי אמא" אל המשפחה המאמצת. כסלו מתאר שם את הליכי האימוץ במוסד, כיצד באים זוגות, עורכים סיור במעון ובוחרים ילד לאימוץ. וגם שם תרם שרשבסקי לסיום סיפור על ילד עזוב שהתגלה על שפת הים, טופל בבית החולים, והופנה למוסד שלו כשהחלים. "איש לא מסוגל להבין עד כמה חזק כושר החיים של ילדים כאלה", אמר אז שרשבסקי.

בתחילת שנות החמישים ניהלה תנועת ויצ"ו העולמית בית הבראה לילדים עולים בצפת. הילדים נשלחו לצפת מבית החולים רמב"ם בחיפה, שהו במוסד תקופת מה, החלימו ושוחררו. רופאת המוסד, מי שהורתה לשחרר את הילדים וחתמה גם על מסמכי השחרור, העידה בוועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של מאות "ילדי תימן". היא אינה זוכרת לאן נשלחו הילדים. על פי עדותה לא פגשה בהורי הילדים מעולם. רמב"ם שלח והיא טיפלה. לפעמים רמב"ם שלח ורמב"ם לקח.

לא היה לי כל קשר עם ההורים, העידה הרופאה, רק עם רמב"ם. גם עדים אחרים, הזוכרים עדיין את בית ההבראה של ויצ"ו העולמית, העידו שלא ראו מעולם את הורי הילדים. הילדים החלימו בבית ההבראה, באו ויצאו במחזורים של 30-20, אבל ההורים לא באו מעולם לבקרם. עובדת במוסד מעידה על כך, רופאת המוסד מעידה על כך, שכנים מעידים על כך. "העובדה שבאותן שנים פעל בצפת מוסד השייך לויצ"ו העולמית מעורר סימן קריאה", אמרה ל"הארץ" חוקרת הוועדה הממלכתית, דרורה נחמני רוט.

לאן הועברו הילדים ממוסדות ויצ"ו? כמו הרופאה האחראית על בית ההבראה בצפת, גם שמעון שרשבסקי מתל אביב, שהיה אחראי על הפגייה ועל הטיפול ב-150 ילדים ללא הורים, אומר שאינו יודע לאן נשלחו. ועדת בהלול-מינקובסקי, הוועדה הראשונה שחקרה את היעלמם של "ילדי תימן", התייחסה בדו"ח שלה למעורבותם של מוסדות ויצ"ו בתעלומה, וצירפה לדו"ח תרשים שכותרתו "תנועת ילדי תימן הנעדרים".

על פי תרשים זה, מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב היה מרכז לתנועת ילדים דו-סטרית: מבתי תינוקות במחנות העולים ראש העין, עין שמר, פרדס חנה ובית ליד; באמצעות משרד הסעד ל"אומנה" בצפת; באמצעות משרד הסעד למוסד ויצ"ו בירושלים, ומשם באמצעות משרד הסעד ל"משפחות אומנות". אבל שמעון שרשבסקי, שניהל את המוסד ברציפות מימי היותו ברחוב המלך ג'ורג' בסוף שנות הארבעים, טען באוזני שלא ראה אפילו ילד אחד מהמחנות. איך ייתכן?

ועדת בהלול-מינקובסקי ניסתה לברר את גורלם של 342 ילדים שנעלמו. היא קבעה ש-316 מהם מתו, ארבעה אומצו, ועל 22 לא הצליחה למצוא מידע חד משמעי.

יוסף בהלול, שעמד בראש הוועדה הראשונה, מונה אחר כך לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. בפברואר 1985 הוא נשאל על ידי כתב "העיר" מה התחדש מאז שהסתיימה החקירה שלו ב-68'.

"אל החקירה הזו התייחסתי כאל שלב א', שאחריו צריך לבוא שלב ב', לא כאל סוף פסוק", אמר השופט בהלול. "אבל לא ידוע לי שנעשה משהו. יש המלצה להמשיך לחקור, הרי נשארו עוד 22 ילדים! זה מספר שאי אפשר להתעלם ממנו. לא מצאנו שום ראיה על מקום הימצאם, איננו יודעים אם הם חיים או מתים, אם הם נמסרו לאימוץ שלא כדין, אם הם נמצאים בחו"ל או לא. כל האפשרויות פתוחות".

לעומת כל סימני השאלה המציקים האלה, הודיעה ועדת החקירה השנייה, ועדת שלגי, עם תום עבודתה ב-1994, כי עיינה ב-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949 ולא מצאה בהם אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם. מסקנותיה הפסקניות כל כך של ועדת שלגי נראות תמוהות עוד יותר כאשר קוראים את דברי חבריה בפרוטוקול ישיבת ועדת הפנים של הכנסת מ-27 במאי 1991.

הישיבה ההיא כונסה אחרי שעברו יותר משנתיים וחצי מאז הקמת הוועדה. חבריה מדווחים לחברי הכנסת על ההתקדמות האטית של החקירה, על קשיי העבודה, על המורל הירוד ועל הישגיהם המבוטלים עד אז.

בפתח דבריו מספר יו"ר הוועדה, השופט משה שלגי, על היקף העבודה העצום.

משום כך החליטה הוועדה לבקש מהמשטרה להקצות לה כמה שוטרים לסייע בחקירה.

הוועדה, מספר שלגי, נתקלה בסירוב גמור: "הם לא היו מוכנים להקצות לנו אנשים". בלית ברירה החליטה הוועדה להעסיק ארבעה חוקרי משטרה בגמלאות.

הניסיון להשיג לחוקרים אלה סמכויות שוטר, כדי לדון בחומרים חסויים, נתקל בסירוב.

אחר כך סיפר השופט שלגי לחברי הכנסת על בעיות תשלום לחוקרים. בשל בעיות אלה התפטר אחד החוקרים מיד, ושני האחרים התפטרו כעבור חודשיים. בסופו של דבר ביטלה הוועדה את הקשר גם עם החוקר הרביעי. "חשבנו שאם החוקרים לא עמדו בזה גם דומיהם לא יעמדו בזה וצריך למצוא שיטה אחרת".

אבל הוועדה לא מצאה שיטה אחרת, ושכרה צוות חקירה נוסף. אחרי שדיווח בהרחבה על קשיי המשימה, הודיע שלגי כי בשלב זה, שנתיים וחצי שנים מתחילת החקירה, יש בידיו 12 תיקים שבהם חומר סופי, ברור ומוסמך. 12 מתוך 400 תיקים.

"מה אומרים תיקים אלה?" שואל ח"כ יהושע מצא.

"12 התיקים האלה מדברים על פטירה", עונה השופט שלגי.

"אלה 12 תיקים אקראיים מתוך 400 ומעלה?"

"נכון", עונה שלגי.

ואחר כך הוא מוסיף: "מה שעשינו נראה לכאורה בלתי יעיל. אנחנו כבר בשנה השלישית של עבודה. בשלב מסוים, אני באופן אישי, חשבתי על החזרת המנדט לראש הממשלה וחשבתי לומר שבקצב כזה ובקשיים שכאלה אני לא יכול לעמוד. אבל אחרי מחשבה שנייה חשבתי שאם התחלנו בעניין, אנחנו מוכרחים לגמור אותו.

אבל אני לא יכול לומר שאני מרוצה מקצב העבודה. אם הייתי אופטימי בעבר, אני פחות אופטימי היום. כאשר קיבלנו את המינוי האמנתי שתוך שנה וחצי-שנתיים נגמור את העניין".

מצא: "מה מונע מבעדך להגביר את קצב העבודה?"

שלגי: "בעיה אחת היא לחשוף חומר מלפני ארבעים שנה. במשרד הפנים יש מעט מאוד חומר מקורי. בחלק גדול יש רישומים ובחלק גדול אין רישומים. לחשוף חומר כזה קשה מאוד. חלק גדול מהמוסדות שהילדים הוחזקו בהם לא קיים. בתי חולים השמידו ארכיונים. חלק מהארכיונים של בתי החולים נמצאים בידי הסוכנות. החומר הזה איננו מסודר. יש בעיה קשה".

בהמשך דבריו קרא שלגי פסקה ממכתבו של מר ברדוגו, אחד מחוקרי צוות החקירה השני: "ככל שמעמיקים את הבדיקה כדי להגיע לתוצאות סבירות, כן הזמן הנדרש לכל מקרה הוא מעבר לכל מה שחשבנו כשהתחלנו במבצע. העניין לא פשוט ודרושה סבלנות רבה, בייחוד כשלא ניתן להשיג עובדים מיומנים המוכנים להצטרף לצוות הקיים, עקב אי רצון או זמן או התמורה הניתנת".

בתגובה למכתב תלונה זה שואל ח"כ מצא, אם אפשר להעסיק פנסיונרים ממשרד הפנים.

שלגי: "הנושא הזה הועלה פעמיים בישיבות הוועדה. פה יש צורך במיומנות, לטעמי. אפשר לחשוב על זה פעם שנייה ולצרף אנשים אחרים אם הצוות יהיה מוכן לעשות את עבודת הניהול".

בעניין זה העיר חבר ועדת שלגי יגאל יוסף, ראש מועצת ראש העין: "אני מציע שלא נרוץ אלא נעשה זאת לאט לאט. אולי נצליח למצוא כוח אדם קטן שיתגבר את הצוות הזה, אבל הקצב לא יהיה בהרבה יותר מהיר".

אחר כך דיווח החוקר ברדוגו: "עד היום פתרנו 12 מקרים. ההערכה שלי היא שעברנו את 20 המקרים. אלה מקרים שאפשר להציג למשפחה הוכחות של 100 אחוזים בדבר פטירה. הישיבה של היום נקראה בדיוק כשאנחנו נמצאים בשלב שקשה לדווח במיוחד. יש קבוצה שעימה הגענו עד בתי חולים. יש קבוצה שהגענו עד חברות קדישא. אז רישום הפטירות היה בידי משרד הבריאות ולא בידי משרד הפנים.

באותה תקופה משרד הבריאות היה רושם את הפטירה וזורק את ההודעה, ונשאר רישום בספר בלבד. יש בעיה, האם הוועדה מוכנה לקבל את הספר כהוכחה שהיתה הודעת פטירה? אנחנו רוצים להחמיר עוד יותר. בנוסף לרישום בספר אנחנו נוסעים לבית חולים, מוציאים רישום רפואי וכן הלאה. זה לא פשוט. חלק גדול מהחולים נפטרו במרפאות או במחנות.

"גם חברות קדישא, יש חברות מסודרות ולא מסודרות. יש רישומים בכתב יד בספר והספר בידי הקברן בביתו. יורשיו השמידו לעתים את הספרים… יש בעיה של תקציב ובעיה של כוח אדם. אנחנו עובדים בנושא זה רק יום אחד בשבוע ואיננו רשאים יותר… היו"ר הציע להעסיק פנסיונרים. בצוות שלנו נמצא פנסיונר אחד. אפשר להשיג עוד אחד או שניים.

"ביקשנו רכב, למשל, כדי להגיע אל ההורים של הילדים — יש צורך לעשות השוואות. לא נותנים רכב ולא נותנים דברים אחרים".

שלוש שנים אחר כך פירסמה ועדת שלגי את מסקנותיה ההחלטיות. כמעט ללא כוח אדם הודיעה עכשיו כי הצליחה לבדוק לא 12 ולא 120 תיקים אלא 10,000 תיקי אימוץ. 199 ילדים שאת גורלם חקרה, לא נמצאו שם. הם מתו ונקברו, קבעה הוועדה. רק גורלם של 65 נעדרים לא הוברר.

מרדכי וירשובסקי, אז חבר ועדת הפנים שהשתתף בישיבה ההיא, זוכר אותה היטב. "שאלנו למה זזים כל כך לאט וכמה זמן זה יקח", הוא אומר עכשיו. "לוועדת שלגי לא היו סמכויות של ועדת חקירה. תיאורטית אפשר היה לשקר לה. לא היתה חובה להתייצב לפניה או לכתוב לה, וגם לא היתה חובה להגיד את האמת כמו לפני ועדת חקירה. הקשיים היו קשיי אמת, אבל כל מה שאתה קורא בפרוטוקול לא היה קורה אם היו מקימים אותה לפני 40 שנה. חבר הכנסת שילנסקי ואני הצענו כבר לפני עשר שנים להקים ועדת חקירה בעלת סמכויות, אבל לא שמעו לנו. היו מספיק אנשים שהבינו שדברים שייצאו משם — יותר טוב שלא ייצאו. לא שמי שהתנגד להקמת הוועדה היה מעורב בעניין, אבל פחדו מהרבה דברים".

ממה?

"מהתשובות. לאן נעלמו הילדים. למה לא אמרו להורים את האמת. למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר. דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות".

ניסו להשכיח?

"היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן. ברגע שאני שואל שאלות ולא מקבל תשובות ענייניות, והעניין לא קשור לביטחון המדינה, אז מה נותר להסיק? שיש ניסיון להשכיח. מי שיש לו ידיים נקיות חייב להוכיח. לממסד היה נוח מצב נמשך של אי ודאות".

האמנת למסקנות ועדת שלגי?

"גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אני לא זוכר באיזו צורה התבטאתי בדיוק אז, אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת? מספר המקרים לא מוסיף ולא מוריד: אנשים נעלמו וחייבים להגיע לאמת. מה צריך היה כדי להביא לחקירה, רצח המוני? ומתי החליטו על ועדת חקירה ממלכתית? רק אחרי שהתחילה האלימות, בגלל פחד וחולשה, כמו שקורה בדרך כלל במדינת ישראל".

"עשרות, אולי מאות ילדים": ויצ"ו ירושלים

יו"ר הוועדה הממלכתית החוקרת את היעלמם של מאות "ילדי תימן" הגיש תלונה במשטרה נגד החוקר הפרטי עמי חובב, בחשד לשיבוש הליכי החקירה. כך אומרת התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים. לדבריה, החשד נגד חובב התעורר בסוף אוקטובר 95', בעת שחקרה את העדה סוניה מילשטיין, שהיתה בתחילת שנות ה-50 אחות מוסמכת במחנה העולים בעין שמר.

מילשטיין טענה שמעולם לא הודיעה להורים על מות ילדיהם בבתי החולים, ואז קיבלה נחמני רוט פתק שהעביר אליה אחד הצופים באולם, חיים גיאת. בפתק זיהה גיאת את העדה מילשטיין כמי שדיווחה לדודו ולדודתו על מות בנם. רק כשההורים התחילו להשתולל במרפאה וסירבו להשלים עם ההודעה, כתב גיאת בפתק, ניגשה מילשטיין לחדר השכן והחזירה את הילד. נחמני רוט ביקשה מגיאת לעלות אל דוכן העדים. אחר כך שמעה התובעת מפי שלושה צופים, כי בהפסקה התיישב עמי חובב ליד מילשטיין והנחה אותה כיצד להמשיך להעיד, מה לומר ומה לא לומר. על סמך מידע זה הוזמנו השלושה ללשכת יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, ומסרו שם את עדותם באופן רשמי.

גם חיים גיאת העיד כי עמי חובב בא לביתו וניסה לשכנע אותו ואת משפחתו לא להעיד בוועדה. העיתונאי אבנר פרחי, שראיין את סוניה מילשטיין בביתה לפני עדותה בוועדה, העיד כי עמי חובב התקשר אליה באמצע הראיון.

על סמך עדויות אלו הוגשה במשטרה התלונה נגד עמי חובב. חובב אישר השבוע ל"הארץ" שנחקר, אך סירב להגיב על החשדות נגדו. "התחייבתי במשטרה לא לדבר בנושא עד שיגמרו את החקירה", הסביר, "אבל אחרי שיגמרו יהיה לי הרבה מה להגיד".

עמי חובב, לשעבר קצין הביטחון של עיריית ירושלים, הוא דמות מפתח בחקירת הפרשה. בשנת 1966 היה חובב אחד הפעילים הראשונים של הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים. כאשר הוקמה ועדת החקירה הראשונה ב-1967, ועדת בהלול-מינקובסקי, מינה הוועד הציבורי שניים מחבריו ללוות את ועדת החקירה בעבודתה. חובב היה אחד מהם. בדו"ח הוועדה צוינה תרומתם: "עבודתה של הוועדה נסתייעה סיוע רב על ידי נציגי הוועד הציבורי, עו"ד חיים קהן ומר עמי חובב. שני הנציגים הללו טרחו ועמלו לספק לוועדה כל חומר שנדרש מהם ואף יעצו לוועדה בכל שלבי החקירה".

חובב עבד במשך שנתיים כחוקר פרטי גם בשירותה של ועדת הבירור השנייה, בראשות השופט בדימוס משה שלגי. גם בדו"ח ועדת שלגי הוא זכה לצרור מחמאות: "מר חובב הקדיש לעבודת הבירור את מיטב זמנו, מאמציו והידע שלו, והוועדה מודה לו על כך. עבודתו נתנה למלאכת הבירור את הדחיפה הנחוצה, והיא נעשתה במומחיות הולמת, בכישרון, באיכות מרשימה ובמסירות מיוחדת. בידו עלה להגיע למידע שבודקים לפניו לא הגיעו אליו. הרבה בזכות מומחיותו ומסירותו נסתיימה מלאכת הבירור ברמה טובה ככל שהשיגה ידנו".

עלה חשד שעמי חובב שיבש את תהליכי החקירה, כשהנחה נחקרים כיצד להעיד

עמי חובב הוא דמות מפתח גם בבירור התעלומה האופפת את מספר הילדים שנמסרו לאימוץ. ועדת בהלול-מינקובסקי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-3,060 תיקי אימוץ מהשנים 1956-1949, ואילו ועדת שלגי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-10,000 תיקי אימוץ מהשנים 1960-1949. אבל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה התבצעו בשנים 1960-1950 רק 1,830 אימוצים. השבוע ביקשנו מחובב להסביר את הפער העצום הזה.

"בגנזך המדינה נמצאים 10,000 תיקי אימוץ מכל שנות קיומה של המדינה", אמר. "אנחנו בוועדת שלגי קיבלנו אישור לעיין בתיקי האימוץ. קודם כל עשינו מיון, והוצאנו את התיקים מהשנים הרלוונטיות לחקירה, ואז אולי נשארו 3,000".

ואיך מיינתם את התיקים האלה? הפרדתם את התיקים של ילדים שהוריהם יוצאי תימן?

"לא, הרי זו הבעיה, שהיו הרבה ילדים שלא ידעו בכלל מי ההורים שלהם. בהרבה תיקים לא היו בכלל פרטים על ההורים. ראינו בכמה תיקים, שהשופט התבקש לאשר את האימוץ אבל הוא החזיר את התיק וביקש להמשיך לבדוק, לנסות לאתר את ההורים הביולוגיים. ורק כעבור זמן, אחרי שלא מצאו אותם, אישר את האימוץ".

איפה היו הילדים עד אז?

"אלה ילדים שהיו בבתי חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו בירושלים, ושם הם היו חודש, שנה, שנתיים".

כמה ילדים כאלה היו?

"עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים שלהם. צריך להבין, הסוכנות מימנה את החזקתם של הילדים בויצ"ו, ואחרי זמן הסוכנות אמרה די, עד כאן, לא מוכנים לשלם יותר, ולחצו על משרד הסעד לטפל בהם. ואז התחילו למסור את הילדים לאימוץ".

פקידת הסעד אמרה, תחתמי פה ופה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה – הארץ 8.5.98 , מרב שרי

מלכה תושבת צפון הארץ. לא העלתה בדעתה שפנייתה לרשויות הרווחה שיסייעו לה בטיפול בשלשת ילדיה תביא ללקיחתם ולמסירתם לאימוץ. עתה היא מואשמת בחטיפתם. דו"ח מבקר המדינה מהשבוע מותח ביקורת על תפקודם של שירותי האימוץ.

חודשיים אחרי היטלטלה מלכה (שם בדוי) בין יישובים ברחבי הארץ, ממעטת לאכול ומרבה לעשן. בידיה תצלומיהם של שלושת ילדיה הקטנים, הסתובבה בקניונים, בבתי ספר, פנתה לעוברי אורח ברחוב, נקשה על דלתות בדירות מגורים ושאלה אנשים אם ראו את הילדים.
"אמרו לי שהילדים בארץ, ושהם ביחד אצל אותה משפחה. זו ארץ קטנה, האמנתי שאמצא אותם", הסבירה.
לפני כארבע שנים חתמה מלכה המתגוררת ביישוב בצפון הארץ, על טופס הסכמה לוויתור על שלושת ילדיה הצעירים למען אימוצם. מאז נלקחו ממנה הילדים, תחילה למשפחה אומנת ואחר כך למשפחה מאמצת. כנהוג במקרים אלה, פקידת הסעד לחוק האימוץ חתמה על הצהרה שלפיה הבהירה לאם את משמעות הסכמתה.
על פי גרסת האם, היא הוחתמה ברמייה. לדבריה, נמסר לה שהיא חותמת על הסכמה לוויתור זמני על קיצבאות הילדים לשם מסירתם, לזמן קצוב, למשפחת אומנה.
רק חודשים אחדים לאחר חתימתה , התברר לה כי ויתרה כליל על ילדיה. אף שבאותה עת הם עדיין לא אומצו, לא הופסקו הליכי האימוץ, ומלכה יצאה למאבק.
היא מצאה את ילדיה ויצרה קשר עמם, ואף לקחה אותם מבית המשפחה המאמצת לביתה. משום כך הוגש נגדה כתב אישום שעל פיו היא חטפה את הילדים ממשמורת.
בשבוע הבא יתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה דיון שני בתיק. מלכה כופרת באשמה. לדברי בא כוחה, עו"ד אייל אורטל,  היא שוקלת לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיחקור חשדות לעבירות פליליות שעשו פקידות סעד והשירות למען הילד שבמשרד הרווחה.
מלכה, בת 41, תווי פניה נאים ומודגשים, לבושה בפשטות, בחולצה לבנה ובנעלי התעמלות. באחרונה התקשטה בנזם אופנתי. במעטפה ירוקה שהיא מוציאה מתיקה טמונים תצלומי הילדים ותצלומים שלה. את תצלומיה שלה היא מסווגת לתקופה שלפני הסמים: לתקופה שהיתה מכורה להוראין, בהסנפה ולא בהזרקה; ולתקופה הנקייה, מאז שנת 1992 שבה נגמלה ועד היום. "נדרתי נדר שאם אחזור לסם – אני יורה לעצמי כדור בראש", היא פוסקת.
בתיקה שמורים העתקי מכתבים לראש הממשלה, לשרת הרווחה לשעבר, אורה נמיר, לנשיא המדינה, לאגודה לזכות האזרח, לאל"י – האגודה לזכויות הילד, לשדרן יוסי סיאס. רוב התשובות שקיבלה סתמיות, בנוסח "הנושא בטיפול", אבל את קבלות הדואר הרשום לכל מכותב שמרה. בתיק גם טופס רפואי המעיד שדמה נקי מסם.
בפנקס כתובות קטן שקיבלה מתייר באחד מבתי המלון שעבדה בהם כחדרנית רשמה שמות ומספרי טלפון רבים, וכן תאריכים חשובים, כמו הימים שבהם נפגשה עם ילדיה לאחר שהוצאו מחזקתה.
בפנקס גם רשומים תקציבי שיחות שקיימה עם פקידים.
כל המסמכים והפרטים משמשים למלחמתה בממסד למען השבת ילדיה.
"לא קל ללכת נגדם, הם גדוד, אבל אני לא מפחדת", היא ומרת.
מלכה נישאה בת 17. זמן קצר לאחר שנולד בנה הבכור התגרשה. לימים נישאה שנית וילדה עוד בן. שני הבנים, האחד בן 22, לאחר שירות צבאי, והאחר בן 17 וחצי, מתגוררים עמה כיום. בעלה השני של מלכה התעלל בה נפשית ופיסית. היא שהתה במקלט לנשים מוכות אבל חזרה לבעלה, שהבטיח לשפר את התנהגותו. כשהרתה, שב להכות אותה, והתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת מתה. בעקבות האסון התגרשה מלכה גם ממנו.
לאחר גירושיה הכירה גבר ערבי מכפר בגליל המערבי והחלה לחיות עמו ביישובה. לשניים נולדו שלושה ילדים, בת ושני בנים. בתקופה שחיו יחד התמכרה לסמים קשים. לטענתה, "אפילו בתקופה שהייתי בסמים – זה לא פגע בילדים. עסקתי בסחר סמים, היתה לי תחנה, ולילדים לא חסר כלום. הם ילדים בריאים, מושלמים, נקיים ומצוחצחים. כשהייתי באה לאסיפות הורים, המחנכת היתה אומרת שאין לה מה להגיד לי".
לדבריה, שירותי הרווחה ביישוב מגוריה ידעו שהיא מכורה לסמים, אבל איש לא התערב בחייה. הבעיות החלו דווקא כשנגמלה. כאשר שהתה במרכז גמילה טיפלה אמה בילדים. בערך באותה עת, בעודה חלשה ובתהליך שיקום, נפרדה מבן זוגה לאחר שנודע לה כי בגד בה. "הייתי במשבר עמוק. אמי עברה בדיוק ניתוחי עיניים ולא רציתי להעמיס עליה את הטיפול בילדים. ידעתי שאסור לי בשום מחיר לחזור לסם".
מלכה פנתה ביוזמתה לשירותי הרווחה ביישוב, וב- 31 במארס 1994 ביקשה למצוא לשלושת ילדיה הקטנים סידור זמני במשפחה אומנת, עד שתתאושש. בתה הגדולה היתה אז בת שמונה, בנה בן ארבע והצעיר ביותר בן שנתיים.
"העובד הסוציאלי שאל אם אני מוכנה לוותר על קיצבת הילדים שלי לטובת המשפחה האומנת. הסכמתי מיד. אחר כך הסיעו אותי לחיפה, לשירות למען משפחות אומנות. פקידת הסעד הוציאה שלושה טפסים, מילאה פרטים ואמרי לי, תחתמי פה ופה. לא ממש קראתי את הטופס, האמנתי להם.
זה היה היום השחור שלי. אם הייתי יודעת שזה טופס לאימוץ, בחיים לא הייתי חותמת.
פקידי הסעד ניצלו את החולשה שלי ואת התלות שלי בהם".
הטפסים שחתמה עליהם באותו מעמד עסקו בהסכמתה למסור את ילדיה לאימוץ.
פקיד סעד, שהוא עובד סוציאלי, מתמנה לבצע את הוראות החוק כדי להגן על אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם, כמו קטינים או חולי נפש. הוא מוסמך ליזום הליך בבית משפט כדי לכפות טיפול על קטין נזקק נגד רצונו, או בניגוד לרצון האחראי לו.
דוח מבקר המדינה שהתפסם השבוע, מותח ביקורת נגד מצב שכיח שבו נמנע מהמטופלים לעיין בחוות הדעת של העובדים הסוציאליים והם אינם מעודכנים דיים ביחס להליכים המתוכננים נגדם. "במקרים חריגים, קובע הדוח, נמצא כי פקידי סעד מסרו לבית המשפט נתונים לא מדויקים".
מעיון בתיקי אחת מלשכות הרווחה ובפרוטולים של בית משפט השלום לנוער התברר למבקרת כי
"בכל התיקים שנבדקו היו כל המשיבים (שהם לרוב הורי הקטין) ללא ייצוג משפטי".
מבקרת המדינה גם קבעה כי "בתסקירים אחרים לא דייקו פקידי הסעד בפרטים מסוימים, מהם חשובים לקבלת החלטה בעניינו של הקטין".
פקידי הסעד גם לא תמיד פירטו בתסקירים ובתיקים שניהלו בלשכות הרווחה את דרך הכנת התסקיר או את פרטי ביקורי הבית.
לאחר שחתמה מלכה על טופס הוויתור על ילדיה, הם נמסרו למשפחת אומנה עד לאיתור משפחה מאמצת. גם במעקב אחר הטיפול בילדים באומנה מצא דוח מבקר המדינה ליקויים. כך, למשל, "בבדיקה נערכה בלשכות הרווחה של ארבע רשויות מקומיות נבדקו כל התיקים של המשפחות האומנות (32), שבהן שהו 39 ילדים באומנה.
לגבי 14 ילדים לא נמצא בתיק תיעוד של ועדת החלטה בדבר השמתם באומנה". כמו כן, "לגבי כל הילדים לא נמצא דיווח על ביקורי בית של מנחי האומנה (עובדים סוציאליים) במשפחות האומנות ברציפות ובתדירות הנדרשת".
לדעת המבקרת "בהעדר התיעוד האמור נפגמת יכולת המעקב והפיקוח על התהליך הטיפולי בילדים השוהים באומנה".
ועדות החלטה, הפועלות בלשכות הרווחה, קובעות את עצם הצורך בהעברת קטין אל מחוץ לביתו ואת סוג הטיפול בו משפחת אומנה, מעון ובוודאי מסירה לאימוץ.
על פי מכתב של אלה בלאס – פקידת הסעד הראשית לחוק אימוץ ילדים ומנהלת השירות למען הילד – פקידת סעד נפגשה עם מלכה במשך דיוניה של ועדת החלטה בעניין ילדיה ושוחחה עמה על האפשרות להסכמה לאימוץ, ולבסוף ביקשה מלכה עצמה למסור את ילדיה לאימוץ.
לפי גרסתה של מלכה, היא מעולם לא הוזמנה לוועדת החלטה ולא השתתפה בה. עו"ד אורטל אמר כי עד כה לא ראה שום מסמך המוכיח שהתקיימה ועדת החלטה בעניינה.
לאחר שחתמה על טופס האימוץ נסעה מלכה לאילת והחלה לעבוד בבית מלון. לדבריה, התקשרה לעתים תכופות לשירות למען הילד, התעניינה בילדיה ונענתה: "הילדים בסדר, את תדאגי לעצמך". רק לאחר חודשים מספר, כששבה לאיתנה וביקשה להתראות עם ילדיה, נודע לה כי לא תוכל לראות אותם מאחר שהתירה לאמצם.
אז יצאה נגד רשויות הרווחה.
בנסיעותיה ברחבי הארץ הצליחה לאתר את בתה ולאחר מכן את שני בניה, בעת שהיו אצל משפחה מאמצת לתקופת ניסיון. באוגוסט 1995 – עוד לפני שהליך האימוץ הסתיים וכאשר עוד היתה אפשרות משפטית לבטל את רוע הגזירה – הוצא צו האוסר על מלכה להיפגש עם ילדיה ולהתקרב לאזור מגוריהם.


"הנימוק היה שהיא הטרידה את הילדים בכך שביקרה אותם והקשתה את השתקמותם".
לטענתו,
"לשירותי הרווחה יש שיטה שמתאימה לשנות ה- 50. אז הפקידים הרגישו בעלי בית ושליטה על אנשים חסרי אמצעים כספיים וכושר ביטוי, ויצרו מנגנון שמתאים לאותה תקופה".

כעבור חצי שנה, בפברואר 1996, הוצא צו האימוץ. באוקטובר 1997 נוצר שוב קשר טלפוני בין מלכה לילדיה והיא נסעה במונית לבית המשפחה המאמצת ואספה אותם לביתה שבצפון הארץ. אל הבית הגיעו שוטרים ועובדות סוציאליות. לדברי מלכה, "כשהילדים היו אצלי, הבן הגדול שלי, שסייע בגידולם כתינוקות, שיחק איתם. העובדות הסוציאליות שבאו אמרו לו, 'אל תשחק איתם, הם לא אחים שלך".
בהתערבות המשטרה הוחזרו הילדים לידי משפחתם המאמצת וכיום שלושתם שוהים אצלה.
"לילדים לא טוב במשפחה", טוענת מלכה. "שינו את שמותיהם בכפייה. הבת הגדולה התנגדה בתוקף לשינוי שמה והוא הושאר, אבל שמות הבנים הצעירים שונו". לדבריה, אחד מבניה נולד שנה בדיוק לאחר מות אביה ונקרא על שמו.
"אני רוצה את הילדים בחזרה", היא מדגישה. "כל עוד הנשמה בי אף אחד לא ייקח את הילדים שלי. אף אחד לא יאהב אותם כמו שאני אוהבת אותם. היום כשאני נקייה מסם – לא יעשו לי משחק כזה".
לפי כתב האישום נגד מלכה, היא הסכימה בכתב למסור את ילדיה לאימוץ וכעבור זמן קצר נעלמה והשאירה אותם ברשות הגופים המטפלים של משרד הרווחה. כשבאה לקחתם מבית המשפחה המאמצת אמרה להם "כי הם נוסעים לחמש דקות לקניון הסמוך לפגוש את סבתם".
עוד נאמר בכתב האישום שהאם "הוציאה במעשה ובפיתוי את שלושת הקטינים, שטרם מלאו להם 16 שנים, ממשמורת של המאמצים", ללא הסכמתם של אלה וללא ידיעיתם.
לאחר שמלכה לקחה את הילדים לביתה ושוחחה עימם, הגישו היא ובתה למשטרה תלונות שלפיהן המאמצת נוהגת להכות את ילדיה ולהעליב אותם. "כשבתי ביקשה ממנה עגילים, היא אמרה לה: 'תדחפי עגילים בתחת שלך'", טוענת מלכה.
על פי עדות הבת, "חוה – המאמצת, מרביצה לאחים שלי עם הידיים ונותנת להם מכות בכל מיני מקומות". לדברי הילדה, באחד המקרים הכתה המאמצת בראשו של אחיה בסיר.
בעקבות תלונות אלה ביקשה המשטרה את חוות הדעת של משר הרווחה. אותה פקידת סעד לחוק אימוץ, שהחתימה את מלכה על מסמכי האימוץ, הודיעה לפקידת הסעד המקומית כי תמליץ למשטרה שלא לפתוח בחקירה. שכן, כדבריה, "סביר שבעקבות התנהגויות מכעיסות של הילדים היו תגובות לא נשלטות של ההורים. לאו דווקא מכות, אלא גם תגובות מילוליות כועסות שהיה בהן גוון מעליב. בפירוש לא התרשמתי שמדובר בהורים שמשתמשים במכות ובאלימות באופן עקבי וזדוני".
דוח מבקר המדינה מציין מקרה דומה, שבו קטין נמסר למשפחה שביקשה לאמץ אותו ובית המשפט איפשר לאם הביולוגית להיפגש עם בנה במשרד. באחת הפגישות עם האם הראה לה הילד סימני חבלה. בית המשפט החליט להשיב את הקטין לאמו, בין השאר מכיוון שהאומנים שגידלו את הילד לא ראו שהוא חבול, וכן מאחר שהקטין העדיף להראות את הסימנים לאמו ולא לאומנים.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה על עניינה של מלכה כי "הנושא יתברר במשפט".

לקריאת המאמר הקלק על התמונה

פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה - הארץ 8.5.98 , מרב שרי
פקידת סעד אמרה תחתמי פה ופה – הארץ 8.5.98 , מרב שרי

סיפורה של מימי שמשרד הרווחה רוצה לחטוף ממנה את עוברה

נובמבר 2014 – יעל דן – גלי צה"ל – פשעי לשכת הרווחה רחובות – הודיעו לכל בתי החולים בארץ לחטוף את תינוקה של מימי מיד בהיוולדו. סיפורה של מימי בחודש התשיעי להריונה שחייבת ללדת בניתוח קיסרי ורשויות הרווחה הורו לכל בתי החולים בארץ לחטוף ממנה את עוברה מיד בהיוולדו. מימי עומדת ללדת ברשות הפלשתינית כדי להגן על תינוקה מסחר במוסדות משרד הרווחה.

"איפה התאומים שלי?" – סיפורה של יהודית כהן שבניה נחטפו מבית החולים בלידתם בשנות ה- 60

"איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011, קובץ PDF

"אני לא יכולה למות עד שלא אדע מה קרה להם. אם הם מתו, אלך לבקר אותם בקבר. אבל אני יודעת שאין קבר. הם לא מתו, מישהו לקח אותם ממני", כך אומרת יהודית כהן, בת 72 מנס ציונה שאיבדה את התינוקות התאומים שלה בדרך מסתורית לפני 50 שנה. לפני כחודש החליטה בתה אתי, 33 , לפנות לחוקר פרטי כדי שיברר מה עלה בגורל האחים האבודים, שעליהם האם לא הפסיקה לדבר עשרות שנים.

משפחתה של כהן עלתה מטורקיה ב־ 1949 "הייתי בת 9 בלבד. היינו בבית ליד ואז העבירו אותנו לנס ציונה, קיבלנו 2 חדרים קטנים, אני ההורים ועוד 5 אחים". את בעלה, משה כהן ז"ל, הכירה בשנת 61 ' כשעלה ארצה. היא הייתה בת 21 אחרי שירות צבאי, הוא היה בן 27 .

"הכרנו במסעדה של אבא, משה גם היה מתורכיה". "ב־ 5 בנובמבר התחתנו. אחרי כמה חודשים נכנסתי להריון", היא מספרת.
סיפור האהבה הפשוט הזה קיבל תפנית לאחר הלידה הראשונה, כשחיי בני הזוג הפכו לסיוט.
את יום הלידה כהן זוכרות במדויק: 14 באוקטובר 1962 , התאריך המוטבע בתעודת הלידה שאותה היא ממהרת להציג. "הייתי בחודש תשיעי, המתנתי שמשה יחזור מהעבודה ונסענו יחדיו במונית לבית חולים באזור מרכז.
בשעה 18:00 הגענו, ערכו לי בדיקות והתברר שהלידה קרובה. ביקשו ממשה לעזוב הביתה כי אני נכנסת לחדר לידה. הצירים נמשכו בערך עד 02:00 ואז נולד הבן הבכור שלי.
מיד אחריו, מספרת כהן, האחות צעקה: "יש עוד אחד! אני רואה ראש נוסף". ליהודית נולדו באותו יום תאומים.

"בכיתי מהתרגשות"
"אמרו לי ששניהם מאותה שלייה ושהם קצת קטנים", היא נזכרת. "נשארתי בחדר לידה וכעבור זמן מה החזירו אותם בעריסת תינוקות ושמו ליד המיטה שלי. ראיתי אותם ובכיתי מהתרגשות. שיער ראשם היה מלא, שחור, יפה ומבריק, עיניים כחולות. לאחד היה סימן כחול ברגל שנוצר מהלחץ. הם נראו בריאים לחלוטין".
זו הייתה גם הפעם האחרונה שיהודית תראה את שני בניה. "השעה הייתה בערך 05:00 לפנות בוקר שלקחו אותי לחדר התאוששות ללא הילדים. בחדר היו עוד שלוש נשים שבירכו אותי, השמועה על התאומים פשטה בכל מחלקת היולדות", היא מספרת.
"בשעה 10:00 הביאו לנשים שלידי כל אחת את הילד שלה, ולי לא. שאלתי בתמימות 'היכן הילדים שלי? הם לא צריכים גם כן לאכול?'.
לדבריה, האחות אמרה כי הם נולדו קטנים ושהם מועברים לפגייה במוסד רפואי אחר. ההסבר היה כי בבית החולים אין אינקובטורים.
"שאלתי אם בעלי יוכל לגשת לשם לראות אותם, ונאמר לי שכן". כעבור שעה הגיעו אביה ובעלה לבית החולים: "התנשקנו, התחבקנו ואז הבחינו שאני בוכה, סיפרתי מה קרה. הם ניגשו לחדר האחיות ונאמר להם שהילדים כבר עברו למוסד רפואי אחר".
האב והבעל נסעו לעיר האחרת כדי לחפש את המקום אך ללא הצלחה. "הם היו עולים חדשים ולא דיברו עברית. משה דיבר רק טורקית ולאדינו", מספרת כהן. הם חזרו הביתה בידיים ריקות.

"הכל יכול להיות"

למחרת, נחוש למצוא את הילדים, נסע האב לעיר אחרת עם חברו פנחס מזרחי, על תקן מתורגמן. מזרחי, היום בן 75 : "אני זוכר את היום ההוא. בעלה היה ידיד ושכן, הוא לא דיבר עברית. אז לקחתי אותו על הקטנוע שלי למקום. בפגייה אמרה לנו הרופאה שאחד התאומים נפטר והשני במצב לא טוב, אז שנבוא מחר. באנו למחרת, אמרו לנו שגם השני נפטר. שאלתי איפה קברו?
והפנו אותנו למי שאחראי על הטיפול בגופות. הלכנו לשם ביקשנו לדעת איפה התאומים נקברו. שם סירבו ואמרו שעד גיל חודש הם לא מגלים, כלומר היות והם קטנים הנוהל הוא לא להגיד איפה נקברו. והם גם לא אמרו אם הם נפטרו או לא. זה היה נורא".

למה לא התעקשתם לראות אותם?

"היינו ילדים, לא ידענו כלום, לא הבנו. משה כאב וחש ברע. היינו נאיביים, אולי לקחו את הילדים, אולי עבדו עלינו, באמת שהכל יכול להיות".
לדברי יהודית, "הם נתקלו באדם דתי, שבישר להם בשורה איומה: האדם ענה כי אחד התאומים כבר נפטר יום קודם והשני כבר הכחיל וציטוט 'עומד למות בכל רגע'.
"בעלי שאל היכן גופת התינוק והיכן זה שעוד חי?" האיש השיב כי "המת ייקבר בקרוב על ולא צריך לראות את השני, כי סופו יהיה דומה'. בעלי והחבר התעקשו שוב ושוב וניסו לדבר על לבו אבל קיבלו סירוב שוב ושוב".
יהודית: "האדם התעקש שיילכו מהמקום ועמד על שלו. בעלי שאל מה עושים לגבי גידול זקן או ישיבת שבעה כנהוג במסורת כי הוא עצמו כהן, הדתי אמר שלא צריך כלום, ידאגו לכל. והיכן יקברו התעקש משה? הם ניסו שוב ושוב, אבל לא קיבלו תשובה".
"הם חזרו אליי לבית החולים וסיפרו לי. פניי נפלו ובכיתי המון. אף אחד מהרופאים או מהאחיות לא דאג לגשת ולנחם אותי. השתחררתי מבית החולים ללא שום מכתב שילדתי או מסמך המוכיח שהייתי מאושפזת שלושה ימים, גם לא תעודות פטירה".

50 שנה אחרי: לא מוותרת

מדוע את חושבת שהם בחיים?
"ראיתי אותם בריאים. הם היו לידי. ואז פתאום הם נעלמו ומשהו לא בסדר איתם. שולחים אותם למקום ומספרים לי בדיעבד שלקחו אותם. ממתי עושים דבר כזה. ואז כשבעלי מגיע אומרים שהם נפטרו ולא מאפשרים לראות גופות או קברים. זה לא יכול להיות".
כהן אומרת שעד היום לא סופקו לה הוכחות שילדיה אינם בחיים. בידיה תעודת לידה שהוצאו בדיעבד ב־ 2004 ממשרד הפנים. באותהשנה היא מספרת, קיבלה גם תעודת פטירה בדיעבד, אך איבדה אותה. כך או אחרת מבחינתה, הילדים בחיים.
למה לא הקמתם על כך קול זעקה עד היום?
"זה לא נכון, כל השנים חיפשנו וקיווינו, ניסינו לפנות לרדיו וגם ליו"ר הוועד לחטופי תימן, ד"ר משה נחום שניסה לעזור".
"בתור עולים חדשים לא ידענו אז למי לפנות.
ניסינו לברר בשנה הראשונה, אצל כל מיני גורמים מה קרה ולא מצאנו, גם לא ידענו. זה קשה להסביר, אבל זה לא היה כמו היום, שהכל מסודר.
משה אמר אחרי כמה זמן 'אנחנו עדיין צעירים, נביא עוד ילדים'. אז נכנסתי שוב להריון אחרי שנה, ונכנסנו לקצב החיים. הייתי צריכה לגדל את ילדיי, בעלי עבד. כסף לא היה, היינו צריכים להמשיך לחיות". מרכיב נוסף שאולי הקשה על החקירה, היה שהם פשוט התביישו במקרה, שנשמע על פניו בלתי יאומן. הבעל שנפטר לפני כ־ 20 שנה, היא מספרת, התקשה להשלים עם הסיפור.
עכשיו הסיכויים למצוא אותם קלושים.
"אני לא מוכנה לוותר למרות הכל. אני מאמינה, אולי יהודה ואחרים יצליחו לעזור. אולי מישהו יסתכל בתמונות של הילדים היום וזה יזכיר לו מישהו".
יהודה ויצמן, חוקר שנשכר למשימה על ידי המשפחה, אומר שהשניים רשומים כנפטרים במשרד הפנים. מרשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול אישרו את הדברים ונמסר כי: "בהתאם לנתונים המצויים שני בניה של הגב' כהן רשומים כנפטרים באופן רשמי".
"יש פה הרבה שאלות", אומר ויצמן, "הם רשומים כנפטרים אבל אין קבר. אני טוען שצריך לבדוק את הטענות לעומקן. היו בזמנו תלונות דומות ורבות על חטיפה או היעלמות למטרות אימוץ. הטענה שייתכן שהם בחיים חייבת בדיקה. הסיבה שפנינו לתקשורת, היא לפרסם את הסיפור כדי לקבל סיוע. אולי איזה רופא, אחות
או עובד יזכור ויגלה אנושיות".
אולי הפעם התאומים, אם הם בחיים, צריכים להיות בני 48 ' כיום. באתר של יהודה "מידע אזרחי"
ניתן להעביר (www.meidaezrahi.co.il) מידע אנונימי בנושא.

"זו חקירה קשה כי אנחנו מחפשים קצה חוט. אולי שונו תאריכי הלידה, ונקבעו שמות. הסיכויים הם אפסיים אם מישהו לא יספק מידע על מה שקרה. אנחנו מחפשים לאתר תאומים שנולדו באותה תקופה. החקירה עוד בחיתוליה".

אתי, הבת, מספרת, שהסיפור מלווה אותם, מאז היותה קטנה. "הכאב של אמא מלווה אותנו כל השנים. תמיד כשנולדו תאומים למישהו, הייתה התרגשות במשפחה כי גם לאמא היו. הכאב הוא לא משהו שאפשר להתווכח עליו. אני מקווה שאולי הפעם נגלה מה עלה בגורלם".
ויקי ביטון, 64 , האחות של יהודית: "זה פצע שתמיד נפתח שוב, מאד כואב. אני הייתי בת 15 אז. זה לא יכול להיות שביום בהיר יגידו לה שהילדים מתו. היא הרגישה מייד שמשהו רע קרה. זו הייתה תעלומה היא לא הייתה שקטה ולא רגועה".
מבית החולים נמסר: "בשל העובדה כי מדובר באירוע שהתרחש לפני כ־ 49 שנים נעשים כל המאמצים על מנת לאתר את המסמכים הרלוונטיים. העניין נמצא כרגע בבדיקה, וכל זאת במטרה לסייע לפונה ככל שניתן".

פרשת ילדי תימן האבודים – "יש אלפי מקרים דומים" , גלעד מורג

פרשת היעלמות פעוטות של עולים חדשים, בעיקר מתימן, החלה עם קום המדינה. הורים טענו שילדיהם נעלמו, מבלי שקיבלו כל מידע על גורלם. לרבים מהתלונות שנאספו במשך השנים מאפיינים דומים: כמעט כל הילדים היו בני עדות המזרח, גיל הפעוטות היה פחות משלוש, ההורים (או אחד מהם) שהו פחות משנה בארץ. גם מיקומי ההיעלמויות: בבתי חולים בדרך אליהם או בדרך חזרה – היו דומים.
בנוסף, ניתנו באופן קבוע הסברים בעל־ פה להורים, על מות ילדיהם, על פי רוב רק לאחר שנערכה הלוויה (או הלוויה כביכול) שהייתה ללא ההורים.
רבים מההורים לא קיבלו תעודת פטירה המעידה על מות ילדיהם ולא ראו גופות.
עלתה גם הטענה כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים למעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ בארץ או בחו"ל.
ד"ר משה נחום, נשיא הפדרציה העולמית ליהדות תימן בעולם – משמש כשגריר במחנה השלום הבינלאומי
בקנדה – עסק בכך שנים. "היו לי לא מאות אלא אלפי מקרים דומים", הוא מספר, לא רק תימנים, היו גם מרוקאים, פרסים, אלג'ירים ועוד. היו סיפורים לא ' רק בשנות ה־ 50 ', אלה גם בשנות ה־ 60 ."' ואפילו סיפור משנות ה־  70 הפרשה עלתה לכותרת מספר פעמים, הפרסום הבולט יצא בעקבות פרשת חסידי עוזי משולם, שהתבצרו בביתו עם נשק ב־ 1994 , במחאה על פרשת החטופים, והמשטרה התפרצה ועצרה
אותם ביריות.
עד כה הוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירת הפרשה. הוועדות דנו במאות מקרים, וקבעו כי רובם המכריע של
הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. נחום הוא אחד מאלו שביקרו קשות את הוועדות ודחו בתוקף את הממצאים שלהם. לדבריו: "עד היום הנושא אינו פתור, ועד היום משאירים אנשים באוויר. בלי קבר, אני מאמין שנמסרו רבים לאימוץ והם בחיים".
ד"ר נחום גם ניסה לסייע למשפחת כהן: שנשאל אם יכול להיות שהם נפטרו?
דעתו בנושא חד משמעית: "הצחקת אותי".

 "איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011

 "איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011

מעון ויצו

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה

סדר יום עם קרן נויבך – שיחה עם נעמה קטיעי ועליזה גולן על פרשת חטיפת ילדי תימן

1 באוקטובר 2014 – רשת ב – סדר יום עם קרן נויבך –  פרשת חטיפת ילדי תימן. אחת הפרשות הקשות שמלוות את סיפור הקמתה של המדינה. ארבע ועדות הוקמו לחקירת הנושא מאז שנות ה- 60. פעם אחר פעם מתברר כמה מעט אנחנו יודעים על הפרשה הזו וכמה רב הרצון להשתיק ולהדחיק אותה.

כעת יוזמים ארגונים ופעילים מזרחיים ערבי מודעות לפרשה שמטרתם העיקרית היא לתת מקום לעדויות, לסבל ולכאב של המשפחות. אתמול התקיים ערב כזה בתל אביב ובשבוע שעבר בירושלים.

שיחה עם נעמה קטיעי מיוזמות המפגשים ועם עליזה גולן.

נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן: "מדובר בפרשה כאובה שהתרחשה בשנים הראשונות לעליות, מדובר במאות, אלפים ילדים שנעלמו בשנות ה- 40, 50 ילדים נעלמו הסיפורים מאוד דומים, לא רק תימנים אלא גם מזרחים ומהבלקן, הילדים נעלמו הרבה פעמים לאחר שהגיעו למוסדות כמו בתי חולים, בתי ילדים, הילדים נעלמו לאחר מפגש עם הממסד. ההורים בשלב הראשון לא כל כך הבינו מה קרה, נאמר להם שהילדים מתו שהילדים נפטרו, כמובן לא הראו להם גופות, לא הראו להם הוכחות, הדפוס חוזר על עצמו, קבוצות חלשות קבוצות שהגיעו רק עכשיו, שמסומנות כלא יודעות להתנהל, לא יכולות לגדל את הילדים שלהם, גישה פטרונית כזאת כלפי הקבוצות האלה ובמשך זמן מאוד קצר נעלמים מאות ילדים, … הסיפורים האלה מתחילים להתגלות לאט לאט, נעשות פניות למשטרה ולמוסדות והם נענות בזלזול, בביטול גמור, ואנחנו מוצאים את עצמנו היום עם פרשה מושתקת מודחקת, ..."

טובה פרי שופטת נוער – בין פסיכופטיות לפרנואידליות

ספטמבר 2014 – טובה פרי שופטת בית משפט לנוער תלשה ילדיה של האמא ד' מביתם ומשפחתם ע"פ דיון בבית משפט לנוער בדלתיים סגורות ללא ראיות והציבה אותם להתעללות והזנחה במכלאות משרד הרווחה. העילה של טובה פרי למעשיה המעוותים היא "טובת הילדים" בשם "עבודת הקודש" – עד כאן ההתנהלות הפסיכופטית של שופטת הנוער טובה פרי.

ההתנהלות הפרנואידלית – משחשפה האמא ד' את התנהגותה של טובה פרי, החליטה השופטת להתפטר מהתיק. נשאלת השאלה מה עם "טובת הילד" ו"עבודת הקודש". אלא ששיקולים אפלים עומדים מאחורי התנהגותה של טובה פרי מאחורי הדלתיים הסגורות והרחק מעיני הציבור.

להלן סטטוס בפייסבוק שפורסם על התנהגותה הלקויה של טובה פרי:

"מי שמאמין ונדבק לאמת שלו מעבר לכל הסיכויים של רמאים ופושעים…בסופו יצליח….במשימתו…למרות הרדיפות של המשטרה כדי להשתיק אותי מלשים פוסטרים נגד השופטת הרומסת חוקים….היום נודע לי שהורידה את עצמה מהתיק שלי ושל בני!!!! ברוך ה' כשמשהו דובר אמת בלי פחד , הכל מסתדר, צריך לדעת מה אתם רוצים את ה" איך "תשאירו לאלוהים….תודה לעולמות עליונים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
השיבו את הילדים הביתה!!
האם של התאומות נלקחה שוב לחקירה בגלל הפוסט הזה.
את אמו של ד' (
הבן) המשטרה מנסה למצוא על מנת לחקור אותה על הפוסט הזה.
מה שמעניין את המשטרה זה הפוסט הזה?
ואני רק שאלה…
את הילדים חטפו
את ד' מלעיטים בתרופות פסיכיאטריות במוסד ויצו הדסים ללא הסכמת האם
התאומות עברו פגיעה מינית חמורה במוסד ויצו הדסים
המשטרה לא אמורה לבדוק פגיעות בחסרי ישע הנתונים לציפורני הרווחה ומופקרים להתעללות?"

שלט – השופטת טובה פרי (מבית משפט לנוער ת"א) מנתקת ילדים מהוריהם נגד החוק

סטטוס בפייסבוק חושף התנהלותה המעוותת של השופטת טובה פרי
סטטוס בפייסבוק חושף התנהלותה המעוותת של השופטת טובה פרי

זעקתה של אם שרשויות הרווחה חטפו את בנה הפעוט ומתעללות בו

שר הרווחה מאיר כהן - מדיניות סחר בילדים
שר הרווחה מאיר כהן – מדיניות סחר בילדים

ספטמבר 2014 – זעקתה של אם שרשויות הרווחה חטפו את בנה הפעוט ומתעללות בו , מתוך סטטוס בפייסבוק מקבוצת "הורים שכולים לילדים חיים".

סיפור אמיתי וקורע לב שהגיע לידינו הערב :
ילד אהוב שלי, היום אתה בן 3 וכבר שנתיים לא בבית. את רוב חייך אתה מבלה בשבי ואתה סך הכל גוזל רך שלא הספיק לעשות רע לאף אחד.
אהוב ליבי, סליחה שלא היה לי כוח להמשיך להחזיק בגופך כשתלשו אותך ממני באכזריות שאין דומה לה.
סליחה שאתה סובל יום יום שעה שעה ,
סליחה על החבלות שממלאות את גופך החלש והצנום…
סליחה שנתתי לממלכת האופל להשתלט על חייך,גוזל קטן ואהוב של אמא ….
סליחה על הפחדים בלילה ועל העיכוב שלך בהתפתחות. אני יודעת,שנתיים בלי אמא מביאים הרבה צער וכאב ומחלישים את גופך ואת נשמתך, ילד אהוב שלי .
סליחה שאני לא נשארת ערה כל היום וכל הלילה, כדי להרגיש את הסבל שלך.
רוצה שתדע שכל גופי כואב ושנשמתי נשרפת..
הימים הפכו לסיוט והלילות לגיהנום.

הייתי עושה הכל ,כדי לחזור לרגע ההוא ולשנות את הסוף.
הרגע בו נקשו בדלת…הרגע שצבע את עולמנו בחושך תהומי,הרגע שתלש לי את הלב ממקומו והותיר אותו מדמם כבר שנתיים.
מעברה השני של הדלת יכולתי להבחין בשתי דמויות מוכרות ובשוטר במדים.
לא העלתי בדעתי שיעברו 10 דקות ואחווה את הרגע הקשה ביותר בחיי , גם אתה..
הרגע בו בני, אהובי , יחידי ,ייתלש מידיי באכזריות מלווה בשקרים , ללא הוכחות.
לא תיארתי לעצמי שלא אוכל להציל אותך מהטראומה, מכוח השקר ומעוצמת הרוע.
לא תיארתי לעצמי שלא אוכל להמשיך להחזיק בידך הקטנה, הקורעת את חולצתי כשמנסה להאחז בי.
לא העלתי במוחי חושך גדול כל כך שיכול לצבוע עולם שלם בשחור…

משרד הרווחה תולש ילד מזרועות אמו בלילה - אילוסטרציה
משרד הרווחה תולש ילד מזרועות אמו בלילה – אילוסטרציה

סטטוס בפייסבוק - מונולוג של אם שרשויות הרווחה תלשו ממנה את בנה הפעוט ומתעללות בו
סטטוס בפייסבוק – מונולוג של אם שרשויות הרווחה תלשו ממנה את בנה הפעוט ומתעללות בו

סיגל טובי עו"סית לשכת רווחה קרני שומרון ודוד גולן משקרים ללא בושה בענייני הוצאת ילדים מהבית