ועדת חקירה ממלכתית לחטיפת ילדי תימן – העלמותה של שמעה בת עמרם

לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.

מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.

ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.

הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.

הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימןשוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן תשמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49, תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי חולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה, "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
 
לסיפור הזה, בניגוד לסיפורים רבים אחרים הקשורים בפרשת חטיפת ילדי תימן, יש סוף טוב. זהו סיפורו של יעקב צעירי, היום בן 75, שבנו ישראל נעלם בשנת 49'. צעירי חיפש אותו במשך שבוע ימים בכל רחבי הארץ. הוא לא בחל בשום אמצעי ובילה אפילו מספר ימים בתא המעצר, עד שמצא את בנו וחטף אותו אליו בחזרה.

צעירי זוכר את הסיפור כאילו הוא קרה אתמול והוא מגולל אותו בפרטי-פרטים. הסיפור, כפי שהוא מופיע כאן לראשונה, יושמע בקרוב בפני הוועדה החוקרת את פרשת ילדי תימן. האירועים עשויים לשפוך מעט אור על האמת בפרשה המסועפת, ולהפנות את הזרקורים להביטים אחרים של הפרשהף כמו זלזול מביש של הממסד בעולים החדשים, והשתלטות נפשעת על כל צעד ושעל שלהם.

יעקב צעירי עלה לארץ בשנת 49' עם אמו ואשתו, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה. במהלך שהותם במחנה ב' בעין שמר, נולד לבני הזוג בנם בכורם. האב המאושר תיכנן ברית מילה מפוארת בהשתתפות כל בני משפחתו ששהו אז במחנה. לתדהמתו הרבה, התעקש המוהל, שהגיע מטעם מנהל המחנה, לקיים את הטקס בנוכחות ההורים והסבתא בלבד, ואסר על צעירי להזמין אנשים נוספים.

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן, ועדת החקירה הממלכתית בנושא חטיפת ילדי תימן תישמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49', תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי החולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה. "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ" – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

המוהל קיבל החלטה נוספת שהפתיעה את ההורים: הוא קבע, שהתינוק ייקרא ישראל כשמה של המדינה שזה עתה נולדה. ההורים נדהמו. צעירי:

"ניסיתי להגיד למוהל שאני רוצה שיקראו לבני שלום, על שם אבא שלי שנפטר, אבל כלום לא עזר. המוהל החליט שהילד יקרא ישראל והשם נרשם מיד בתעודה".
למחרת הברית ליווה צעירי את אשתו לבית התינוקות במחנה, להנקה היומית. להפתעתו התינוק לא היה שם. צעירי:
"שאלתי, איפה האחות האחראית איפה הילד שלי, והיא אמרה שהוא קיבל צהבת והועבר לבית החולים בעפולה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, כי שמעתי על ילדים שנעלמים. לא הבנתי למה לקחו את הילד בלי להודיע לי, ומיד החלטתי לפעול. מכרתי מטבע זהב שהיה ברשותי, ונסעתי עם אשתי לבית החולים בעפולה".
לאחר יום שלם בדרכים ומרחק לא מבוטל של הליכה ברגל, הגיעו בני הזוג לבית החולים, שם אמרה להם האחות: "מעולם לא הגיע לכאן ילד בשם ישראל צעירי".
אמרתי לה שזה לא יכול להיות. היא בדקה שוב והתעקשה שהילד לא הגיע לבית החולים. אשתי ואני חזרנו למחנה כלעומת שבאנו. למחרת שוב הלכנו לבית התינוקות, והאחות אמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה.
ושוב יצאו השניים לדרכים. "בחיפה התמזל מזלנו ופגשנו אישה טובה שראתה שאנחנו אבודים והציעה עזרה. התברר שהיא אחות ברמב"ם. היא הציעה לקחת מונית על חשבונה ונסעה איתנו לבית החולים לחפש אחר התינוק. אחרי שהיא בדקה מספר פעמים בכל הרשימות, היא הודיעה לנו שהילד לא הגיע לשם מעולם. בערב הגענו בחזרה לעין שמר וניגשנו לבית התינוקות. האחות ניסתה להתחמק ממני, אבל אני לא ויתרתי. תפסתי אותה חזק והכרחתי אותה להגיד לי איפה הילד. היא הסתכלה עלי שוב ואמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא ב'תל השומר'".
משהגיעו לבית החולים, נאמר להם שבנם אכן נמצא שם, בביתן מס' 13. כשהגיעו השניים לביתן, הורתה להם אחת האחיות לעזוב מיד את המקום.
הסברתי לה שעשינו דרך ארוכה, ושאני חייב למצוא את הילד שלי. האחות התעקשה שאחכה בחוץ עד שיגיע הרופא. הרופא התפנה אלי רק כעבור מספר שעות וישר התחיל לצעוק עלי: 'אין כאן שום ילד שלך לא הביתה'. למזלי היה שהשומר בכניסה נתן לי פתק שבו היה כתוב שהילד נמצא בביתן.
הראיתי לרופא את הפתק, והוא הורה לאחות להראות לנו את הילד דרך החלון. כשהיא הרימה את הילד, ראיתי את נקודת החן הגדולה שהיתה לו בעורף, וידעתי מיד שזה הילד שלי. אחרי כמה דקות, אמרה האחות: 'ראיתם את הילד, עכשיו תלכו הביתה'.
ההורים סירבו לעזוב את בית החולים ללא הילד, והאחות הזעיקה את משטרת רמת גן. למזלי, ממשיך צעירי, הגיע שוטר תימני שהבין את החרדה שלי. הוא דיבר עם הרופא, וכשזה הודה שהילד בריא ושאין לו כלום, הוא סיכם איתו שלמחרת יתנו לנו את הילד. את הלילה העברנו בבית המעצר, ולמחרת לקחו אותנו לבית החולים. כשהגענו לשם, הרופא שוב התחיל לעשות בעיות וסירב לתת לנו את הילד. רק כשהשוטר דיבר איתו ואמר לו שהוא לא יכול להשאיר בבית חולים ילד בריא, הוא נכנע. הזמינו לנו אמבולנס ולקחו אותנו בחזרה לעין שמר.
אבל בכך לא הסתיימה מסכת התלאות.
כשהגענו למחנה סירבנו להחזיר את הילד לבית התינוקות, אבל האחות לא ויתרה ואמרה שהילד לא יכול להישאר באוהל. הבנתי שאם לא אעשה משהו, ומהר, אני לא אראה את הילד יותר. ההתעקשות של הממסד הרפואי היתה חשודה בעיניי והיתה לי הרגשה מאוד לא טובה. הזמנתי מונית, ושלחתי את אשתי עם התינוק לדוד שלה, שגר בחדרה. אני חזרתי לאוהל.
למחרת בבוקר הגיעו לאוהל נציגים של הנהלת המחנה ושאלו אותי איפה התינוק. אמרתי להם שאני לא יודע, ושגם אשתי נעלמה. כשהם ראו שאני לא משתף פעולה הם הזעיקו משטרה והשוטר לקח אותי למעצר בתחנת פרדס חנה.
היחס שקיבל במשטרה, היה לדבריו, משפיל.
מייד כשהגעתי לשם, הורו לי להתפשט והשכיבו אותי על הריצפה במסדרון כשאני לובש תחתונים בלבד. הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל פושע. אמרו לי לשכב על הגב בלי לזוז. כל פעם הגיע שוטר אחר שניסה לחקור אותי.
במשך 48 שעות שכבתי שם על הגב בלי אוכל ובלי שתיה. הם ניסו לשבור אותי. כשהם ראו שאני לא נשבר, הזמינו את יצחק אריכא, שהיה אז מנהל מחנות העולים. הוא בא, הסתכל עלי ואמר לי לקום. עניתי לו בציטוט מהתנ"ך ואמרתי שאני מתבייש במדינה הזאת, של היהודים. אמרתי שכשחייתי עם ערבים התייחסו אלי בכבוד, ואף פעם לא התנהגו איתי כמו כאן.
אריכא אמר שאני נראה חולה והזמין לי משהו לאכול. הוא אמר לי שאם אגיד את האמת הוא יעמוד לצידי. סיפרתי לו איך לקחו לי את הילד בלי להודיע לי, איך טרטרו אותי בכל הארץ ולא רצו להחזיר לי את הילד.
אריכא הבטיח שאף אחד לא יקח את הילד שלי, ונסע איתי בחזרה למחנה.
כשהגענו לשם, הוא נכנס איתי לחדר של מנהל המחנה ונזף בו. אריכא הוציא לי אישור מיוחד שאיפשר לי לראות את הילד כל ארבע שעות, וככה זה נמשך כמה חודשים, עד שעזבו את המחנה ועברנו לבית משלנו.
עד כאן הסיפור. צעירי יודע שהוא בר מזל. משפחות רבות אחרות ממוצא תימני לא הצליחו למצוא את ילדיהם האבודים. הוא כן.
החלטתי שאני הולך עד הסוף, אומר צעירי, גם אם זה ידרוש ממני להתנהג בצורה אלימה. אני זוכר שבאותו שבוע הסתובבתי כמו חיה פצועה. הרגשתי שאני לא עוצר עד שאני רואה את הבן שלי. כשמצאתי אותו בסוף, הבנתי שזה קרה רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
הבן ישראל, היום בן 46 ואב לארבעה ילדים, ישב ליד אביו במהלך הראיון ולא הצליח להסתיר את התרגשותו.
אני מכיר את הסיפור הזה מאז שהייתי ילד, וכל פעם שאני שומע אותו אני מתרגש מחדש, הוא אומר. כל חיי גדלתי בידיעה שאם לא היה לי אבא נחוש ואמיץ כל כך הייתי חי היום במקום אחר.
– ישראל, אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם אביך לא היה מתעקש?
אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. כל פעם שאני חושב על הפרשה הזאת, אני מתמלא כעס מחדש. אני יודע שאני בר מזל שיש לי אבא כזה. אני יודע שהסיפורים של משפחות רבות אחרות נגמרו בצורה טראגית. ההורים היו יותר מבוגרים ולא היתה להם תעוזה כמו זו של אבא שלי. כשנעשיתי אבא, ההזדהות שלי איתו התחזקה. אני אסיר תודה לאבא שלי שלא ויתר והחזיר אותי לחיק המשפחה. יש לנו במשפחה שני בני דודים שנעלמו, ואני מכיר את הכאב הזה.
כאמור, יעקב צעירי יופיע בקרוב בפני ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן. האמת היא שלא רציתי ללכת לשם, כי כבר אין לי אמון באף אחד, אבל הצליחו לשכנע אותי, הוא אומר. אני חושב על כל אותם הורים שנמסר להם שילדיהם מתו, והם אפילו לא זכו לקבור אותם כדת וכדין. זה פשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה. אם המדינה לא תעשה את כל המאמצים לפתור את התעלומה הזאת, זה יישאר כתם לדורות.

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 1.8.1995
היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

ורק חוקר אחד מופקד על הכל – יגאל משיח 5.7.1996

קשה לשבור אותם – אנשים באים לפעמים במטרה לטהר את הממסד, אומרת פרקליטת הוועדה לחקירת היעלמם של ילדי תימן, ומעירה כי "אין טעם לשמוע עדים כאלה ללא חומר רקע". וזאת בדיוק הבעיה: הוועדה מסתמכת על עבודתו של חוקר יחיד, וחוקרת עדי מפתח בלי הכנה מספקת ובלי הצלבה עם מסמכי הוועדות הקודמות, הארץ, יגאל משיח, 5.7.1996 קובץ pdf  – כתבה עשירית בסדרה

ורק חוקר אחד מופקד על הכל- מאת יגאל משיח

שנה חלפה מאז החלה הוועדה לבדיקת חטיפת ילדי תימן לשמוע עדויות, מתגלים ליקויים תמוהים בעבודתה של ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תימן: גביית העדויות מתבצעת מבלי שנמלמדו ממצאי הוועדות הקודמות: עדים חשובים הוזמנו בלי כל הכנסה; תיקי אימוץ עוד לא נפתחו. תקציב דווקא לא חסר לנו, מספר מזכיר הוועדה.

שנה חלפה מאז החלה הוועדה הממלכתית לחקר היעלמות ילדי תימן לשמוע עדויות. ביום רביעי שעבר נכחו באולם שבבית אגרון בירושלים שמונה אנשים בלבד: העד, המקליט, איש הביטחון, שני אנשי עמותת "משכן אוהלים" המתעדים דרך קבע את ישיבות הוועדה, צלם ועיתונאי מ"הארץ", וצופה מסור אחד, שלמה גמליאל, שלא החסיר אפילו ישיבה אחת.

וכך, לולא שבעת האנשים שנכחו באולם בתוקף תפקידיהם, היה קם לכבוד חברי הוועדה עם כניסתם קהל של איש אחד.

ערב הדיון אמרה לי עו"ד דרורה נחמני רוט, פרקליטת הוועדה, שהעדים יהיו הורי ילדים שנעלמו, לא עדי מפתח, ולפיכך אין סיבה שהיא תטרח לבוא כדי לחקור אותם. לפני ישיבת הוועדה התברר ששני העדים שהוזמנו חשובים ביותר: יהודה הלוי מרחובות, שהיה בשנות ה- 50 נהג אמבולנס, ודורה שוורץ, האחראית על הרישום במשרד הפנים, שביכולתה להסביר מדוע מקבלות משפחות הנעלמים זה שנים מסמכים סותרים ומבלבלים, קצתם בחתימת ידה של שוורץ עצמה.

נחמני רוט לא קיבלה דיווח על השינוי בתוכנית: יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, החליט לנהל את החקירה בעצמו והתובעת לא הוזמנה.

יהודה הלוי לא בא להעיד מרצונו. בשיחה איתו לאחר העדות הוא הודה כי הנושא אינו מעניין אותו וכי בא לוועדה מחוסר ברירה, משום שקיבל זימון. אבל חקירתו התנהלה כאילו בא לנדב מידע מרצונו, ואין צורך להקשות עליו כדי לדובבו. את הזימון לוועדה, סיפר הלוי, קיבל יומיים לפני הישיבה. איש לא בא לחקור אותו מראש, כדי להכין חומר רקע לקראת מתן העדות.

השופט כהן פתח את חקירתו של הלוי בהצהרה ובבקשה מנומסת: "יש לנו מידע שהיית נהג אמבולנס במחנות, ואנחנו מבקשים שתמסור לנו עדות. מה עשית בכלל ואיך הגעת לזה?".

העד לא התבקש לתאר את נסיבות עבודתו במגן דוד אדום; הוא לא התבקש לציין את גילו ולומר באיזה גיל החל לנהוג על אמבולנס וכמה שנים עשה זאת. הוא לא נשאל אם נמצא בידו תיעוד משנות עבודתו במד"א: קבלות, מסמכים, רשיונות, מכתבים, תמונות, כל מידע שעשוי לסייע לחקירה. הוא לא נשאל מי היו הממונים עליו, ואם זכורים לו שמותיהם. הוא לא נשאל אם הוא זוכר מאז שמות אחיות ורופאים ממחנות העולים ומבתי החולים.

בידי הוועדה נאסף כבר חומר עדויות רב נגד נהגי האמבולנסים, מפי אנשי ממסד שזומנו להעיד וניסו להטיל על הנהגים את אשמת הבלאגן הגדול. הלוי לא עומת עם עדויות אלה, לא התבקש לאשרן או להעיד עליהן. בעדותו הוא חזר ותיאר את הבלאגן, הרשלנות ברישום הילדים ובאיתור הוריהם, אבל למעשה לא תרם מידע חדש.

הלוי היה נהג אמבולנס בתחנת מגן דוד ברחובות, ששירתה את מחנות העולים באזור. קריאות להעברת חולים הגיעו לתחנה, ואז היה נשלח למחנות, לוקח את הילדים מידי האחות, או ההורים, ומסיעם לבית החולים…

לקריאת המשך הכתבה הקלק כאן

המתים קמו לתחייה – אביבה לורי – הארץ – 04.12.2001

המתים קמו לתחייה  , אביבה לורי  , הארץ , 04.12.2001

קרוביהם של ילדי תימן הנעלמים ממשיכים לפקפק בממצאי ועדת החקירה הממלכתית, ובמידה רבה של צדק. איך ייתכן שזכריה קטיעי, שמסמכים רפואיים קבעו את מותו, נמצא חי וקיים בירושלים? ומה גורלה של ציונה יוסף, שוועדה קודמת הצביעה על קברה, ועתה הוחזרה למעמד של "נעדרת"?

גם היום, אחרי פרסום דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, לא ברור אם בחלקה מספר 69 בגוש י"ב בהר המנוחות בירושלים, קבורות שתי גופות, גופה אחת או אולי הקבר בכלל ריק. שלוש ועדות ניסו מאז 1967 לברר מה עלה בגורלן של שתי תינוקות, ציונה יוסף וציונה סלם, שנעלמו בשנת 1950 ממחנה העולים בראש העין: הוועדה הראשונה לא הצליחה לגלות דבר וקבעה ששתיהן בגדר נעדרות. הוועדה השנייה קבעה כי שתיהן מתו בבית החולים איתנים בירושלים בהפרש של יום ונקברו בהר המנוחות ב-21 בנובמבר 1951 באותו גוש ובאותה חלקה. הוועדה השלישית סיימה בחודש שעבר את עבודתה וקבעה כי רק אחת משתי הציונות קבורה באותו קבר, ואילו השנייה, ציונה יוסף, שוחררה מבית החולים כבר במארס 1950 "במצב טוב" ומאז נעלמו עקבותיה.

ציונה יוסף נולדה תוך כדי הנחיתה בלוד, מספר אחיה למחצה יוסף אל-על. את אמה אחזו הצירים עוד בטיסה. "אילו היה נולד בן היו קוראים לו ציון", אומר אל-על. "להרבה ילדים מהעלייה שלנו קראו ציון או ציונה". לא פלא שוועדות חקירה מתבלבלות.

יוסף אל-על, קבלן שיפוצים בן 66 מחולון, היה בן 14 כשאחותו ציונה יוסף נעלמה מבית התינוקות במחנה בראש העין. "הלכנו מתימן עד עדן על חמורים, ברגל ובמכוניות. באנו מרדאע, שם היינו אמידים מאוד. לאבא שלי היה עסק גדול למעילי עור. הוא העסיק הרבה עובדים, היה גם שוחט וגם ישב בבית הדין. אחרי מלחמת העולם באו שליחים והיתה התעוררות יהודית בקרב הנוער והתחילה עלייה. אני יצאתי לדרך עם אמי החורגת, אחרי שאמי נפטרה מאסתמה. אבא נשאר בתימן לחסל את החנויות ואת העסקים. המתנו לו חודשיים במחנה עולים בעדן, וכשהוא בא לשם, תוך שבועיים עלינו למטוס.

"בלוד, ממש בנחיתה, אמי כרעה ללדת ומשם לקחו אותה לבית חולים. אותי ואת אבא לקחו למעברה של אוהלים בראש העין. אני זוכר, היה קר וגשם ושלגים. אחרי שהיא חזרה עם התינוקת מבית החולים לקחו את הילדה לבית ילדים ואמא היתה הולכת לשם להיניק אותה. עד היום היא זוכרת את האחיות המטפלות בשמות. לאחראית קראו עליזה, הסגנית שלה היתה חנה. ציונה היתה ילדה חמודה, מחייכת, אכלה יופי. יום אחד, אני זוכר זה היה שבת, אמא שלי הלכה להיניק את הילדה ואז חטפו לה אותה מהיד ואמרו שהיא חולה. היא היתה בת ארבעה חודשים. ביום ראשון הלכנו לשם שוב, אני ואמא, ושאלנו, איפה הילדה? אמרו 'הילדה בבית חולים'. איזה בית חולים? אמרו 'לא יודעים. היא חולה ונמצאת בטיפול'.

"אחרי כמה ימים שוב הלכנו לחפש אותה בבית התינוקות, איפה ציונה? ציונה, הם אומרים, נפטרה. אנחנו אנשים מאמינים, אומרים נפטרה – גמרנו, אנחנו מאמינים. עולים חדשים, תימנים, יש להם אמונה בממסד. אמרו שקברו אותה וזהו. בכל זאת אבא שלי לא היה שקט וגם אני לא נחתי וכל הזמן שאלנו, 'מה זה פתאום למות ככה? היא לא היתה חולה ולא כלום'. עזבנו את המעברה ועברנו לגור במושב מולדת. היו שם בתים נטושים, שיפצנו שני חדרים וגרנו שם 15 שנה, בלי מים, בלי חשמל, העיקר לעזוב את המעברה".

סעיד יוסף, אביה של ציונה, פנה למשטרה והגיש תלונה על היעלמה של התינוקת. ב-68' הוא זכה להתייחסות ממלכתית בעניינו. מכתב קצרצר מאגף החקירות במטה הארצי סיכם את ממצאי הוועדה הראשונה שחקרה את גורל ילדי תימן שנעלמו: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה העלתה שבתך הנ"ל נפטרה בבית חולים איתנים בתאריך 21.11.51 והובאה לקבורה בבית העלמין בירושלים בתאריך 21.11.51 בגוש י"ב חלקה 69. המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון". זאת היתה הפעם הראשונה שהמשפחה קיבלה מסמך רשמי כתוב מטעם המדינה עם ציון העובדה שבתם מתה ובצירוף מספר תעודת פטירה.

"כשהיא היתה בת 18 הגיע צו גיוס על שם ציונה יוסף סעיד", מספר יוסף אל-על. "קיבלנו שוק. איך אתם מעיזים לשלוח דבר כזה לאדם שמת? אמא שלה נסעה ליפו ללשכת גיוס, הביאה להם את המכתב והם שם, כמו שהיא סיפרה לי, חטפו לה את צו הגיוס מהיד".

שלוש ועדות מונו לחקור מה עלה בגורלם של יותר מאלף ילדים שנעלמו להוריהם, רובם יוצאי תימן. הן הדפיסו קילומטרים של נייר, עלו מיליוני שקלים למשלם המסים, גבו אלפי עדויות מהורים, בני משפחה ואנשי ממסד, קראו רבבות מסמכים, העלו לתודעה פרשיות כואבות מתולדות המדינה, חשפו אי סדרים מביכים וגילויים של חוסר הבנה וחוסר רגישות מינימלית בקרב גורמי הקליטה, ובעיקר לא הביאו בשורה למשפחות. המסקנות לא הובילו להתנצלות ממלכתית לפני המשפחות על הסבל הממושך; אם הכוונה היתה לפוגג את החשדנות של התימנים כלפי מוסדות המדינה ולהביא לקירוב לבבות, אז הושג בדיוק ההיפך. גם אם לא היו חטיפות מאורגנות של ילדי תימן ומסירה המונית לאימוץ לאשכנזים חשוכי ילדים, המשפחות שילדיהן נעלמו באופן בלתי מוסבר מסרבות להשתכנע.

מעקב אחרי חילוקי הדעות בין שלוש הוועדות לבין עצמן רק מחזק את הספקות הממשיכים לנקר. ועדה מס' 3, בראשות השופט בדימוס יעקב קדמי, קבעה שציונה סלם נולדה בינואר 50'. לפי ועדה מס' 2, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, היא נעלמה מבית התינוקות בראש העין עוד בטרם נולדה, באוגוסט 1949. ציונה יוסף, לעומת זאת, מתה לפי ממצאי ועדה מס' 1 באוקטובר 51', כשהיא בת שנתיים; לפי ועדה מס' 2 – בנובמבר 51', ולפי ועדה מס' 3 היא היתה בת חמישה חודשים כששוחררה מבית חולים ממשלתי יפו במארס 50'. אז מי קבור בהר המנוחות?

מתה, מתה, נעדרת – קבעו שלוש הוועדות השונות בעניינה של ציונה יוסף. "אנחנו לא הלכנו להעיד באף ועדה", אומר יוסף אל-על. "לוועדת שלגי קראו לנו ולא הלכנו. גם לוועדה הממלכתית לא הלכנו. את יודעת כמה אנחנו כועסים? ועכשיו כתבו שהיא לא מתה, שהיא נעדרת. אנחנו כל השנים חשבנו שהיא חיה".

יוסף לא חזר

"אחרי כל השנים של כל הוועדות האלה וזאת התוצאה?" שואל יצחק צדוק, אחיהם של דליה ויוסף צדוק, שנעלמו ממחנה ראש העין בהפרש של פחות מחודשיים זה מזאת. המשפחה עלתה לישראל באוקטובר 1949 אחרי נדודים של כמעט שנה ברגל מצנעא לעדן. יוסף היה בן שנתיים ואמו חביבה היתה בהריון מתקדם כשהם הובאו למחנה האוהלים בראש העין. "הכל בגלל כוס חלב", אומר צדוק. "אמרו לאבא שלי שמחלקים עוד מנה של חלב לילדים חלשים. הוא אמר טוב ונסע יום אחד לקופת חולים ונתנו לו פתק לעוד מנת חלב עד שהילד יתחזק. הילד היה בריא, מתרוצץ ובורח לאוהל, ואמא שלי שוכבת באוהל, בהריון, כבר לא יכלה ללכת. השעה ארבע, והיא רואה מהאוהל את אבא שלי נותן את הפתק על תוספת החלב לאחות ואז היא שומעת אותה צועקת לאבא שלי, 'אדון צדוק' – או צלאח, בתימן קראו לו צלאח – 'אני יכולה לסדר לבן שלך בית הבראה בתל-השומר, שם הוא יאכל, ישתה, יהיה פרח'. ואבא אמר לה, 'לא, אנחנו פה רק זמן קצר, עוד מעט עוברים'. ואמא שלי צועקת מהאוהל, 'תעזוב אותה, הילד בריא', והאחות ממשיכה, 'כדאי לך אני אתן לך פתקים לנסיעה'. היא כל כך נידנדה שאבא שלי השתכנע. לקח ממנה פתקים ונסע לבקר אותו לפחות פעמיים בשבוע".

אז הוא לא היה חולה?

"שום דבר. כתבו 'הילד סבל ממחלות שונות, ביניהן איבוד נוזלים'. זה שטויות. מי לא סבל אז מאיבוד נוזלים? אבא נסע כל החודש עד שיום אחד אמרו לו 'מחר שולחים אותו מפה, הבית הבראה נגמר'. אמא שלי נורא נלחצה מזה שהילד לא איתה ואבא שלי הבטיח לה שאם זה יימשך, הוא יביא צלם ויצלם בשבילה את הילד. אבל כשאמרו לו שמחר משחררים אותו, הוא אמר לה, 'את רואה, את סתם דואגת'. ופה היתה הטעות, אם כי אני לא בטוח שזה היה עוזר. אבא שלי ביקש למחרת מאחות של אמא שלי שתבוא לקחת את הילד מההסעה שבה היו מחזירים את הילדים למחנה מתל-השומר, כי הוא הלך לעבודה. היא הלכה ועמדה שם וחיכתה וגמרו את הרשימה של הילדים. אז היא שאלה, איפה יוסף צדוק, ואמרו לה שלא יודעים. אבא שלי בא יותר מאוחר והיא אמרה לו שהילד לא חזר. הוא הלך לאחות והיא אמרה שהיא לא יודעת כלום. הוא רץ לבית חולים, אמרו לו 'החזרנו אותו'. חזר למחנה, האחות כבר לא היתה. בא אליה בבוקר והתחיל להשתולל, איפה הילד, אז הזמינו משטרה והוא ברח לאוהל.

"האחות הזאת, הוא לא ישכח אותה. הוא אמר בוועדת בהלול (ועדה מס' 1, בהרכב יוסף בהלול וראובן מינקובסקי), 'מה הבעיה? תביאו מאה אחיות, אני אזהה אותה'. אחרי שהוא עשה לה בלגן, העבירו אותה למחנה אחר. כעבור שלושה חודשים עברנו לקרית אונו ואז אבא שלי הלך להתלונן במשטרת ישראל, אבל מהר מאוד הבין שלא ייצא מזה כלום. ב-67', כשקמה ועדת בהלול, הוא התלהב, כל המשרד של הוועדה היה אצלנו בבית בקרית אונו. היו צריכים לאסוף כסף ולארגן לבד את כל העדויות. ושוב, שום דבר. כל הצריפים בתל-השומר היו אז עוד קיימים והוא אמר לוועדה, 'בואו איתי ואני אראה לכם מי עבד שם ומי אחראי' ואותו דבר במרפאה של המעברה. הוא אמר, 'אני זוכר את כל האחיות שהיו שם'".

חלק בירושת האב

ועדת בהלול-מינקובסקי בדקה ומצאה כי הילד יוסף "יצא את בית החולים בריא ב-14 בדצמבר 49', אך לצערה של הוועדה פנקס ההעברה של מגן-דוד-אדום רמת-גן שהסיע את הילדים מבית החולים תל-השומר למחנה ראש העין, המתייחס לשנת 1949, לא נמצא ועל כן נבצר ממנה לגלות אם אכן הועבר הילד הנ"ל למחנה ראש העין או בטעות למחנה אחר. מחשש שמא הילד נפטר בדקה הוועדה גם בפנקס הפטירות הארצי במשרד הפנים ולא נמצא רישום המתייחס לילד הנ"ל".

באופן רשמי קיבלה אמו של הילד יוסף, חביבה צדוק, את הפתק הסטנדרטי מהמטה הארצי של המשטרה: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה לא גילתה עקבות בנך ולפי החלטת הרשויות המוסמכות החקירה לגילוי גורל בנך תימשך על ידי משטרת ישראל". על החתום: רב פקד י' ספרן, ראש מדור רישום פלילי.

לא ידוע מה עשתה משטרת ישראל לגילוי עקבותיו של הילד יוסף, שמצד אחד בלעה אותו האדמה ומצד שני המשיך, לפחות במסמכים הרשמיים, לחיות ביחד עם בני משפחתו. הוא היה רשום במשרד הפנים בכתובת של הוריו, הוא קיבל צו גיוס ואף רצה להיות שותף בירושה לאחר מות אביו. "מבחינה מסוימת אבא שלי עמד כנאשם בפני שלטונות הצבא, הוא היה צריך להביא להם את מסקנות ועדת בהלול כדי להוכיח שיוסף נעדר. לפי משרד הפנים הוא חי עד היום, אבל אין לו כתובת. ביקשנו להוציא אותו מהכתובת של אמא שלי, כי היא כל השנים המשיכה לקבל מכתבים על שמו והיא עברה מספיק טראומות".

בשנת 1981, אחרי מות אביהם, החליטו כל הילדים להעביר את חלקם בירושה לטובת האם, וביקשו מבית המשפט להוציא צו ירושה. אבל אז צץ ועלה יוסף, האח העשירי, שעל פי חוקי המדינה תבע את חלקו בירושה. עו"ד יאיר זהבי טיפל בעניין. "זה סיפור נדיר מאוד", הוא אומר. "הכרתי את הבעיה שלהם, שהבן הזה ממשיך לקבל מסמכים כאילו שהוא בחיים, אז הייתי חייב להתייחס אליו בצו הירושה. אם הייתי מתעלם ממנו זו עבירה על החוק. ביקשנו מבית המשפט לחלק את הירושה כאילו מדובר בעשרה ילדים ואמרנו שנפקיד את החלק שלו במשרדי האפוטרופוס הכללי עד אשר יתבררו העניינים. ואז בית המשפט קבע שתי חלופות: הצהרת מוות, שזה לא היה רלוונטי, כי לא היו הוכחות שהוא נפטר, או לכתוב תצהיר שכל הניסיונות לאתר את הילד עלו בתוהו. לפי סעיף 68 א' בחוק הירושה יש אפשרות שבית המשפט יצהיר על נימוקים למותו של אדם, מטעמים שנראים לו. סיפרנו לשופט ישי לויט, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, את כל הסיפור והוא הבין וויתר להם אפילו על הפקדת החלק בידי האפוטרופוס. זה מקרה יוצא דופן גם מהבחינה המשפטית".

חודש אחרי היעלמו של יוסף נולדה למשפחת צדוק בבית חולים פרוינד בתל אביב תינוקת חדשה. הם עדיין שהו במחנה בראש העין, ועל-פי עצת האחיות בבית התינוקות קראו לילדה דליה. שבוע אחרי הלידה חזרה האם חביבה למחנה ואת דליה מסרה, כמו כולם, לבית הילדים. במשך שלושה שבועות, פעמיים ביום, היא באה לשם כדי להיניק אותה, עד שיום אחד הודיעו לה שהילדה מתה. "בשעה ארבע אמא עוד טיפלה בה", אומר צדוק, "ובשעה שבע בערב באותו יום, כך כתוב בתיק שלה בגנזך המדינה, היא כבר מתה. לפי ועדת קדמי, היא נקברה רק ארבעה ימים מאוחר יותר. זאת אומרת שהיא היתה במחנה עוד ארבעה ימים ואף אחד לא טרח להראות להורי גופה. מאז פגשתי אנשים שאמרו שמי שהלך למנהל המחנה וצעק עליו, קיבל את הילד בחזרה. ההנחה שלי היא שהיו מחכים כמה ימים לראות אם המשפחה עושה מהומות, או אם יש להם קשרים ולא כדאי להתעסק איתם".

מאז שאיבדה שני ילדים, הוא מספר, אמו אינה מסוגלת לראות חלוק לבן. "היא ילדה אותנו, את כל הילדים (תשעה), בבית בקרית-אונו. רופאים אצלה או גונבים או הורגים. אנחנו לא היינו חברים בקופת חולים. היה לנו רופא פרטי שאבא שלי היה מבקש ממנו, 'אל תבוא בחלוק לבן, תבוא כמו ג'נטלמן' ובאותו יום אבי לא היה הולך לעבודה, כי אמא פחדה שמא הרופא יגנוב לה תינוק.

"אבא שלי קיבל שבץ וכשבאו להודיע לאמא שלי אחרי שלושה ימים שהוא נפטר בבית חולים, היא אמרה, 'ידעתי שהוא לא יחזור. מבית חולים אף אחד לא חוזר'".

המת החי

בשבועות האחרונים קיבלו משפחות הנעדרים בדואר את הדו"ח הסופי של ועדת קדמי, כל משפחה את החלק הנוגע לה. צדוק נדהם כשקרא את מסקנות הוועדה על היעלמו של אחיו יוסף, שמעמדו שונה מנעדר למת, ואילו ילד אחר, שהיה בחזקת מת, קם לתחייה. הוועדה, בניסיונה להתיר את התסבוכת, הסתבכה יותר ויותר.

ב-13 בנובמבר 49' אושפזו שני ילדים בערך באותו גיל בבית החולים תל-השומר. שניהם היו תימנים ממחנה העולים ראש העין. ביומן הקבלה בתל-השומר נרשם קודם זכריה קטיעי ושתי שורות מתחתיו יוסף צדוק. כעבור שלושה ימים מת אחד מהם, כנראה זכריה קטיעי, כי יוסף, לפי ממצאי הוועדות הקודמות, שוחרר לביתו ב-14 בדצמבר. בגופתו של קטיעי אף נערכה נתיחה לאחר המוות לקביעת סיבת המוות. הוא נקבר בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה ב-20 בנובמבר 49'.

הכל היה בא על מקומו בשלום אלמלא מצאה הוועדה הפניה על שמו של קטיעי, כחודש אחרי שהוא נקבר, לאשפוז בבית החולים הדסה ראש העין, וגם תעודת שחרור מאותו בית חולים ב-10 במאי 50', אחרי 112 ימי אשפוז. ליתר ביטחון נבדק תיקו האישי של זכריה קטיעי במשרד הפנים ונמצא שהוא אכן חי מאוד. אז מיהו הילד שמת? "בסבירות גבוהה", קובעת הוועדה, "יוסף צדוק הוא הילד בן השנתיים שנפטר בבית החולים תל-השומר, והגופה שנותחה היא של יוסף צדוק והוא זה שנקבר בסגולה ארבעה שבועות לאחר עלייתו לארץ".

השם קטיעי היה מוכר ליצחק צדוק. כבר יותר מ-30 שנה שהוא מתפלל בבית כנסת בירושלים יחד עם אריאל קטיעי. "שאלתי אותו אם הוא מכיר זכריה קטיעי במשפחה שלו, והוא אמר, 'כן, אני. כשהייתי ילד קראו לי זכריה'".

הוועדה, מתברר, לא טרחה להודיע למת-החי קטיעי על ממצאיה. הוא בכלל לא ידע שבמשך חמישים שנה שכבו אי-שם מסמכים רפואיים המעידים כי מת, הועבר לניתוח שלאחר המוות ואחר כך נקבר. לפני שבוע העביר לו עמיתו לתפילה, יצחק צדוק, העתק של הדו"ח. "כשראיתי את הדו"ח כמעט חטפתי שבץ", אומר זכריה (אריאל) קטיעי. "הילדים שלי אמרו, 'אבא יצא מהפתולוגיה'. עכשיו אני מבין שבגלל שהייתי מת לא קראו לי לצבא, הלכתי ביוזמתי ללשכת גיוס, ועכשיו הוועדה החייתה אותי. ברוך השם".

אחרי הלידה קראו לו מרדכי, הוא מספר, כי נולד בפורים (1947). "בתימן, כשילדים היו חולים היו מחליפים להם שם כדי שיבריאו, יש הלכה כזאת, אז כשהייתי חולה החליפו לי את השם לזכריה. אחר כך חזרתי למרדכי והוספתי אריאל ועכשיו אני אריאל-מרדכי. שאלתי את אמא שלי אם הייתי פעם בהדסה ראש העין, אז היא אמרה שכן. אני הייתי ילד חולני מאוד, אמא שלי אמרה שבגיל שנתיים נראיתי כמו בן חודש, עוד לא הלכתי. יצחק אומר שאחיו בסך הכל סבל מאיבוד נוזלים, אז איך הוא מת ואני, במצב כל כך קשה, נשארתי בחיים? כנראה שלא הייתי כל כך יפה, אז אף אחד לא רצה לקחת אותי".

שרה קטיעי, בת 85, אמו של אריאל, גרה בראש העין, לא רחוק מהמעברה ההיסטורית. "גם אני הייתי חולה", היא מספרת. "בעלי הלך לבית הילדים ואמרו לו שהילד חולה ושלקחו אותו לבית חולים תל-השומר. בעלי היה הולך לבקר אותו כל כמה ימים, ואני הלכתי לשם פעם אחת ולא נתנו לנו להיכנס לראות אותו, רק דרך החלון. הוא היה ילד קטן, ממש קטן ורזה ונורא חולה, סבל משלשולים, היה חלש. אחרי חודש החזירו אותו לבית הילדים ואחרי כמה ימים עוד פעם היה חולה ולקחנו אותו לרופאים ושלחו אותו לבית החולים הדסה ראש העין. שם הוא שכב כמה חודשים. כל הזמן פחדתי שימות, כשראיתי אותו בחזרה היה לי אור בעיניים".

צדוק: "לפי ממצאי ועדת קדמי, אבי ביקר בבית החולים במשך חודש ימים ילד אחר. זה משפיל לבוא ולהגיד דבר כזה. הם הלכו שנה שלמה ביחד ברגל מתימן. אבא שלי סחב אותו על הכתפיים, היה הולך לחלוב לו כוס חלב מהערבים בסביבה, אז להגיד שהוא לא מזהה את הילד שלו? כתוב פה שזכריה חזר למחנה ב-13 בדצמבר, ואבא שלי היה ב-13 בבית חולים ואמרו לו שם שאחי חוזר למחרת, כלומר ב-14, אז את מי אבא שלי ביקר באותו יום? זכריה אומר שהוא היה חולה מאוד; אבא שלי אומר שיוסף הבריא ואם זכריה הוא לא הילד שמת, אז מי הילד שנפטר? אולי זה בכלל ילד שלישי?"

היו לך ציפיות מהוועדה? "כן, ציפיתי מהוועדה הזאת שתקח אחריות. שהמדינה תקח אחריות. שיתנו פיצויים לאמא שלי על עוגמת הנפש ועל הצרות שעשו לה כל החיים. מה היא אשמה? מה היא עשתה למדינה?"

המתים קמו לתחייה - אביבה לורי - הארץ - 04.12.2001
המתים קמו לתחייה – אביבה לורי – הארץ – 04.12.2001

2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל- הארץ – 04.12.2001

2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל- הארץ - 04.12.2001

2 שאלות לחברי הוועדה , אהוד עין-גיל , הארץ , 04.12.2001

קריאה מדוקדקת ב-1,828 עמודי הדו"ח חושפת פגמים בשיטת העבודה של הוועדה, מעמידה בספק את קני המידה שהנחו אותה וממילא גם את מסקנותיה

כמעט שבע שנים אחרי הקמת ועדת החקירה הממלכתית, הגישו חבריה לפני חודש את הדו"ח המסכם את עבודתם. במשך השנים הללו נעשתה עבודת חקירה מרשימה: נאסף ונסרק חומר ארכיוני רב, נגבו מאות עדויות, התבצעה מלאכת מחשבת של הצלבת עדויות ומסמכים. מותר להניח, שהוועדה קיוותה לראות בדו"ח עב הכרס סוף פסוק לפרשה מעיקה וטעונת רגשות, המלווה את המדינה כבר יותר מחמישים שנה והעסיקה שתי ועדות בדיקה קודמות. למרבה ההפתעה, קריאה מדוקדקת בדו"ח מעוררת מספר גדול מדי של שאלות ותמיהות, המטילות ספק בשיטת העבודה של הוועדה, בקני המידה שהנחו אותה לקבלת מסקנותיה, וממילא גם בנכונות המסקנות עצמן. לא סוף פסוק יש כאן, אלא סימן שאלה גדול.

ראוי להתחיל במה שאין בדו"ח:

* איך זה שאין בו התייחסות לאווירה שאפפה את עבודת הוועדה, מלבד אזכור העובדה שתומכי עוזי משולם צילמו את מתן העדויות בווידאו? איך זה שלא הוזכרו הניסיונות להשפיע על עדים, לפעמים עד כדי איומים, הן מצד חסידי עוזי משולם, המשוכנעים כי היתה חטיפה ממסדית של המוני ילדים כדי למסרם לאימוץ, והן מצד תומכי הממסד, המכחישים זאת?

* פה ושם בדו"ח פזורות הערות שעדים נתנו בוועדה עדות שונה מזאת שנתנו בהזדמנויות אחרות (ועדות קודמות, תקשורת). האם ייתכן כי שינוי הגרסה היה תוצאה של לחצים, או איומים? בדו"ח הביניים שפירסמה הוועדה באוגוסט 97' ציינו חבריה כי אנשים שהוזמנו להעיד על קליטת ילדים בקיבוצים "העידו כפי שכפאם השד", "לא נענו לשאלותינו" ו"לא הוסיפו לנו מידע". מדוע נעלמה ההערה הזאת בדרך אל הדו"ח המסכם?

* בדו"ח אין רשימת שמות של עדים שהופיעו בוועדה, ולא פרטים על מספר העדים שהוזמנו ולא הופיעו. כמה עדים כאלה, אנשי הממסד הפוליטי, הרפואי והסיעודי של אותן שנים, לא נענו להזמנה להעיד? בדו"ח הביניים נכתב כי הוועדה נתקלה ב"רתיעה כמעט כללית להופיע בפנינו" מצד אנשים "שעדויותיהם עשויות היו לשפוך אור על הנושא". איך זה שאפילו האזכור הזה נשכח בדרך אל הדו"ח המסכם?

* האם נקטה הוועדה צעדים כלשהם לכפות על עדים סרבנים לבוא ולהעיד? אם כן, אילו צעדים, ומה היתה השפעתם?

* האם ייתכן שעדים אלה מסתירים עובדות שעלולות להעמיד בספק את מסקנות הוועדה?

השמדת ראיות

* הוועדה מציינת כי חלק מהארכיון הרפואי של בית החולים שפעל במחנה עין שמר הוצג לחוקרי ועדת בדיקה קודמת, "אך לאחר מכן אבד". האם נערכה חקירה כדי לוודא שהארכיון אכן "אבד", ולא הושמד במטרה להעלים ראיות?

* בדו"ח נכתב שארכיונים של בתי החולים של השירות הרפואי לעולה, "שחלקם לפחות" עמד לרשות חוקרי ועדה קודמת "שמצאו בהם מידע רב", הוחזרו לבית החולים הלל יפה בחדרה. והוועדה מוסיפה: "נראה כי בסוף שנות השישים, במסגרת מבצע ביעור חומר ישן, בוערו גם הארכיונים הללו". האם נעשה ניסיון לברר מי היה אחראי ל"ביעור" הזה, ומה היו מניעיו?

* חברי הוועדה מציינים כי עם תחילת עבודתם, ביקשו מבית החולים הלל יפה לשמר את רישומי בית היולדות, "אך, למרבית הצער, מחמת תקלה מינהלית כלשהי, בקשה זו לא כובדה והרישומים הושמדו". מה זאת אומרת "למרבית הצער"? זה כל מה שיש לוועדה להגיד על זה? וכיצד הגיעו חבריה למסקנה שהיתה כאן רק "תקלה מינהלית"? הרי זה אותו בית חולים ש"ביער" ארכיונים חיוניים גם בשנות ה-60. האם חקרו מי היה אחראי להשמדה הנוכחית, בניגוד לבקשה מפורשת שלהם, ומה היו מניעיו? האם הוגשה תלונה במשטרה? ומדוע הסתפקה הוועדה ב"בקשה", ולא תפסה את המסמכים מיד? הרי עצם העובדה שביקשה לשמר את הרישומים מעידה על חשד שמישהו עלול להעלים אותם.

* במקום אחר בדו"ח מציינים חברי הוועדה, שוב "למרבית הצער", כי התברר להם שחלק מהחומר הארכיוני הנחוץ לעבודתם "נשלח לביעור – מחמת טעות מינהלית ככל הנראה – בתקופה שבה פעלה כבר הוועדה". לדוגמה, "חומר שהוחזק בארכיון מחלקת הקליטה בתל אביב, נשלח בשנת 1996 לביעור על אף שצריך היה להיות ברור לכל, שחוקרי הוועדה – שדבר מינויה לא נעלם מאיש – ייזקקו לו". האם אין כאן חשד להשמדה מכוונת של חומר ראיות חיוני? כיצד הגיעה הוועדה למסקנה שזאת היתה "ככל הנראה טעות מינהלית"? האם ניהלה חקירה בעניין? האם ביקשה מהמשטרה לחקור? ומי הם אותם מנהלים ש"טעו"? מדוע אין הוועדה נוקבת בשמותיהם? מדוע אינה תובעת למצות איתם את הדין המשמעתי? ומדוע כל אלה אינם מעוררים אצל חברי הוועדה ספק, ולו הקל שבקלים, שמישהו ניסה להעלים מהם ראיות?

* בדו"ח נכתב, כי "לטעמה של הוועדה, לא נרתמו גופי משרד הסעד (היום משרד העבודה והרווחה), אליהם פנתה הוועדה, להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה באיתור ובהשגת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה, ולא נותר אלא להצטער על כך". זה הרי לא ייאמן: חברי ועדת חקירה ממלכתית משוכנעים שבמשרד ממשלתי שמור חומר ארכיוני שמוסתר מפניהם, ולא נותר להם אלא להצטער על כך? משרד הסעד היה אחראי על אימוצי ילדים, ובכל זאת העמיד לרשותם רק "חומר חלקי ביותר בקשר לאימוצים בתקופה הרלוונטית לחקירה". זה הרי לב העניין שהוטל על הוועדה לחקור; איך זה שלא התעורר אצל חבריה חשד, שמישהו לא סתם מתעצל אלא מנסה להסתיר מהם מידע, ובכך להשפיע על מסקנותיהם?

תיעוד לא אמין

לפי הדו"ח, תמותת התינוקות אצל יוצאי תימן היתה גבוהה עד להחריד. לפי ממצאי הוועדה, כ-500 מילדי תימן מתו ונקברו מבלי שהוריהם ראו גופה או נכחו בקבורה; משום מה אין בדו"ח מידע על מספר הילדים והתינוקות שמתו בשנים 54-'48', ונקברו בנוכחות הוריהם, כדי שאפשר יהיה להעריך את התופעה בפרופורציות הנכונות. המצב הבריאותי והתזונתי הירוד, שבו הגיעו יוצאי תימן לישראל, מסביר אולי את התמותה הגבוהה בחודשיהם הראשונים בארץ, אבל מה בדבר תינוקות שכבר נולדו כאן, חודשים ואף שנים אחרי שהוריהם נחתו בלוד? האם העובדה שתינוקות של יוצאי תימן הוצאו מרשות הוריהם ורוכזו בבתי תינוקות, יצרה – עם כל הכוונות הטובות – מדגרה של מחלות מידבקות ומגפות, שגרמה למותם של המונים?

הדו"ח קובע כי 1,033 ילדים נעלמו להוריהם בישראל, ו-20 ילדים בחאשד (עדן), ובסך הכל 1,053 ילדים, רובם המכריע תינוקות. מתוכם חקרה הוועדה, לפי הדו"ח, את גורלם של 778 ילדים. בפרק הממצאים והמסקנות טוענים חברי הוועדה בפסקנות, כי מצאו "תיעוד אמין המראה על פטירתם" של 754 תינוקות. לעניין זה עולות השאלות הבאות:

* בבדיקה פרטנית של "אסופת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות" לא נמצאה התאמה לנתונים המסכמים שבדו"ח. רק ב-683 מקרים יש קביעה כי מהמידע שהתגלה בחקירה "עולה בוודאות" שהתינוק מת. ב-48 מקרים אין קביעה ודאית של מוות אלא רק "בסבירות גבוהה", "ככל הנראה", "במידה של סבירות" או "בסבירות נמוכה". מדוע הדו"ח אינו מזכיר את ההבדלים הללו? האם זה משום שהדבר עשוי להגדיל את מספר הילדים שגורלם לא ידוע בוודאות, מ-69 ליותר מ-100?

* מהו אותו "תיעוד אמין" שמצאה הוועדה? בפרק "אמינות התיעוד" מציינים חבריה, כי בקביעת מותם של תינוקות הם הסתמכו רבות על "תיעוד ראשוני", הכולל רישומים מקוריים ביומני קבלה של בתי חולים ובגיליונות חולה (לרבות סיכומי מחלה, פרטי אבחנה, קביעת המוות וסיבתו, דו"חות ניתוחים שלאחר המוות). רישומים אלה, הם כותבים, מתאפיינים בכך שנעשו בזמן אמת על ידי בעלי המידע עצמם במהלך העניינים הרגיל. והם קובעים בפסקנות: "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני לפחות".

* כיצד מתיישבת קביעה זו עם העדויות הרבות שהצטברו במשך השנים, בכלל זה בפסיקות של בתי משפט, שלפיהן מסמכים רפואיים אינם מכילים תמיד דיווח מדויק ואמין, אינם נרשמים תמיד במועד, ולפעמים אף משקפים ניסיון לחיפוי ולהסתרת עדויות? (בינואר 1998, למשל, קבע בית המשפט העליון, בתביעת פיצויים נגד בית החולים הלל יפה בחדרה על פגיעה בעובר, כי נעלמו שני מסמכים רפואיים, שהיה בהם להוכיח ממה נבעה הפגיעה).

* בוודאי עמד לפני הוועדה גם מכתבו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, אל מנכ"ל משרד הבריאות, שנשלח אחרי שהמשטרה נכשלה בניסיונה לאתר שישה תינוקות שנעלמו. "בכל מקום שהתנהלה החקירה", כתב כבר באוקטובר 1952, "נתקלו החוקרים שלנו בהעדר רישום מסודר בבתי חולים, מרפאות, בתי תינוקות וכיו"ב, דבר שמנע ניהול חקירה יעילה ומסודרת". למה אין בדו"ח כל התייחסות או אזכור למכתב זה, שתוכנו כבר פורסם בעבר בתקשורת?

רצף של שיבושים

* הדו"ח טוען כי "שיבושים שנפלו" ברישום שמות התינוקות "אינם פוגעים באמינותו של התיעוד ובכוחו הראייתי". זהו ניסוח מצמצם מאוד של השיבושים שמצאה הוועדה. בדוחות המסכמים שנשלחו למשפחות מפורטים פערים עצומים שנמצאו במסמכים – ברישום השמות, הגילים ואפילו במינם של התינוקות. איך זה שכל הפערים הללו לא עוררו אצל הוועדה ספקות בדבר מהימנות הדיווח?

* לדוגמה, במקרה של הילד בן הארבע שמעון (בן סלם) עוקשי, מצאה הוועדה תיק רפואי של בית החולים הדסה ראש העין "ובצידו רישום על כרטיס ממנו עולה כי 'שמעון בן סלם עבאסי' בן החמש התקבל בבית החולים" וכעבור יומיים "הועבר לבית החולים דג'אני (ביפו)". אבל הוועדה עצמה טוענת שהילד לא הועבר לדג'אני, אלא אושפז באותו יום בבית החולים תל השומר. מה זה אומר על הרישום באותו כרטיס? ייתכן שזהו רצף של שיבושים וטעויות הנובע מרשלנות, אבל האם ייתכן גם שמישהו רצה לטשטש עקבות של ילד?

* חברי הוועדה עצמם מטילים ספק, במקום אחר, במהימנות הדיווחים הרפואיים. בדו"ח המסכם האישי שנשלח למשפחת חג'בי (נספח, עמ' 690) מצוטט מכתב של לשכת הבריאות מחוז הצפון, מיום 17/4/57, ובו טענה כי בדוחות החודשיים שמעביר בית החולים בנהריה זה שלוש שנים אין דיווח ולו על "מקרה מוות אחד במחלקת היולדות". והוועדה מציינת בצדק: "מן הרשום במכתב עולה ספק באשר לנכונות הדיווח של בית החולים". איך זה מתיישב עם אמונה המלא בדיווחים הרפואיים? ומדוע לא נזכר הספק הזה בדו"ח הכללי?

* בהתחשב בספק הנ"ל, כיצד יכלה הוועדה, למשל, לקבוע "בוודאות" כי "בנם של חיים ומרים מועלם נפטר ביום 31/5/54 כשעה לאחר לידתו" בבית החולים בנהריה – אותו בית חולים שלא דיווח ולו על מקרה מוות אחד במחלקת היולדות שלו החל מאפריל 1954? הוועדה כותבת להורים כי איתרה "דף מספר לידות של בית החולים בנהריה", לפיו "מרים מעלים ילדה ביום 31/5/54 בשעה 12:00, ובהערות נרשם כי 'נפתר אחרי 1:00'". איך זה שהחליטה לקבל "בוודאות" דווקא את המסמך הזה, מבית חולים שלטענתה יש להטיל ספק ברישומיו? האם הועדה יודעת "בוודאות" מתי נכתבה ההערה, ועל ידי מי?

* או המקרה של התינוק גוריון ג'רפי, שהוועדה קובעת "בוודאות" כי מת בגיל שלושה חודשים וחצי בבית החולים רמב"ם בחיפה, למרות שבפנקס הפטירות של בית החולים נכתב כי "נפטר בהיותו בן 12 ימים". והוועדה מעירה ביובש: "רישום גילו של גוריון בפנקס הפטירות של בית החולים רמב"ם הינו שגוי". שגוי? כלומר, ייתכן שלא תמיד אפשר לסמוך על אמינותו של התיעוד הרפואי?

* ואם לא די בכל אלה, בא המקרה המחריד של הילדים יוסף צדוק וזכריה קטיעי (ראו גם בכתבתה של אביבה לורי – המתים קמו לתחייה). הוועדה מצאה מסמכים רפואיים ראשוניים המעידים כי זכריה קטיעי מת שלושה ימים אחרי שאושפז, גופתו נותחה ונקברה בפתח תקווה. ובכל זאת, התברר לוועדה שזכריה קטיעי חי וקיים. כיצד יכלו חבריה, אחרי כל זה, לכתוב בפסקנות כי "לא באה לפני הוועדה אפילו ראשיתה של ראיה, המעמידה בספק את אמיתות תוכנו של התיעוד הראשוני"? איזו "אמיתות" יש בדיווח על מותו ועל נתיחת גופתו של הילד הלא נכון?

* הוועדה מצאה שלושה מקרים שבהם הוועדות שקדמו לה קבעו בטעות כי ילדה מתה (ציונה יוסף, עמ' 537; נעמי חוקימה, עמ' 969; צביה מינס, עמ' 543). איך זה שאין בדו"ח המסכם אזכור למקרים אלה, אולי בצירוף הערה ביקורתית כלשהי על עבודתן של הוועדות הקודמות, שגם הן היו אמורות להיות, כל אחת בתורה, "סוף פסוק"?

* מצד שני, הוועדה הנוכחית הצליחה – לשיטתה – לקבוע את מותם של 13 תינוקות, שהוועדה הקודמת, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, פסקה שהם בבחינת "נעדרים". מה זה אומר על ממצאי הוועדות הקודמות? את תיקי הנעדרים הללו החליטה הוועדה לבדוק למרות שקרוביהם כלל לא פנו אליה. לעומת זאת בחרו חבריה לסמוך את ידיהם, בלי כל בדיקה, על מסקנותיהן של הוועדות הקודמות באותם מאות תיקים שבהם קבעו את מותם של התינוקות. מדוע לא נבדקו גם תיקים אלה?

* מקריאת הדוחות המסכמים האישיים שנשלחו למשפחות מתחוורת מגמה מעיקה: בכל פעם שעדויות ההורים עומדות בסתירה לפרטים המצויים במסמכים, המעידים על מות ילדם, הוועדה דבקה במסמכים ומתעלמת מהעדויות הסותרות. זו כמובן זכותה, אך מדוע אין הוועדה מסבירה – להורים ולציבור – מנין לדעתה נובעת הסתירה הזאת? האם המסמכים תמיד נכונים ורק ההורים תמיד טועים, משקרים, מפנטזים, ממציאים, מבולבלים, לא אמינים, או שזיכרונם מתעתע בהם? כיצד זה מתיישב עם אותן הפעמים שבהן – כאשר עדויות ההורים דווקא מסבירות פרטים תמוהים במסמכים – הוועדה מגייסת אותן לחיזוק ממצאיה? האם עדויות ההורים אמינות רק כאשר הן מסייעות "לסגור את התיק" בקביעה שילדם מת?

* סעדה עואוי, למשל, העידה בוועדה כי ילדה בן בצריף המשפחה במעברת מסמיה, הועברה עם בנה לבית החולים צריפין, והניקה אותו שם במשך עשרה ימים. אחר כך נלקח ממנה התינוק בנימוק שהוא חולה וכעבור חמישה ימים נאמר לבעלה שהילד מת. הוועדה שלחה למשפחת עואוי דו"ח הקובע "בוודאות" כי סעדה עואוי ילדה בת, שמתה ביום לידתה. על סמך מה? על סמך "הודעת פטירה" של בית החולים, שלפיה "תינוק של אזני סעדה" ממעברת "מסמיה הגדולה" מת בגיל של יום אחד, ובה מצוין "מינו של התינוק כנקבה". האם ייתכן שהרישום הרפואי מוטעה, ולא זיכרונה של האם? האם מצאה הוועדה "דבר מה נוסף" מלבד אותו רישום, כדי לפסוק – בצורה קרה ובלתי אנושית – שהאם השכולה בעצם שיקרה בעדותה?

יחס סלחני לאחראים

* בדו"ח מושקע מאמץ רב להפרכת ההאשמות, כאילו הסיבה להיעלמותם של מאות הילדים היתה חטיפה ממוסדת במטרה להעבירם לאימוץ למשפחות אשכנזיות. והוועדה קובעת בפסקנות: "אמינותו של התיעוד המעיד על פטירת חלק הארי של התינוקות שנעלמו להוריהם אינה מותירה מקום לטענת החטיפה הממסדית". האם התמיהות שפורטו לעיל (ויש עוד רבות פי כמה שלא נכללו כאן) אינן משמיטות את הקרקע מתחת לקביעה זו?

ייתכן מאוד שגם אם מטילים ספק באמינותו של התיעוד, עדיין הוועדה צודקת בקביעה אחרת שלה, זהירה ומסויגת יותר, שלפיה "אין בחומר החקירה כדי להקים תשתית ראייתית – ישירה או נסיבתית – להוכחת התרחשותה של חטיפה ממסדית". יש הבדל גדול בין שתי הנוסחאות, למרות שקשה אולי להבחין בו בקריאה ראשונה. מצד שני, נדמה כי מרוב מאמצים להפריך את ההאשמה בדבר חטיפה ממסדית, הקלה הוועדה בחומרת התופעה שכן התגלתה לעיניה.

הדו"ח קובע ש-56 תינוקות נעלמו להוריהם בישראל וגורלם לא נודע. יותר מזה, הדו"ח קובע שמאות (אם לא אלפי) תינוקות הופקעו מרשות הוריהם – בכפייה, אם ההורים התנגדו – והופקדו בבתי תינוקות; ושהאחראים על ניהול מחנות העולים ובתי התינוקות נטלו בכך על עצמם את האחריות המלאה לילדים. כאשר תינוק חלה, הוא נשלח לאשפוז בבית חולים מבלי להודיע להוריו, ובוודאי מבלי לקבל את רשותם. הוועדה קובעת כי "למרבית הצער", הקשר בין בתי התינוקות והנהלות המחנות לבין בתי החולים היה "רופף". הדו"ח מתאר מאות מקרים שבהם תינוקות כאלה מתו ונקברו בלי ידיעת הוריהם. וחברי הוועדה פוסקים כי בנסיבות אלו "עשויים היו להישאר תינוקות מנותקי קשר ממשפחותיהם", ו"האפשרות של מסירת תינוקות לאימוץ עולה ברמת הסתברות גבוהה" (זו, אגב, היתה גם המסקנה של סדרת הכתבות מאת יגאל משיח, שהתפרסמו במוסף "הארץ" בשנים 96-'95').

הדו"ח קובע שכאשר המשפחה, "מטעמים שונים, בדרך כלל מוצדקים", לא באה לביקורים אצל התינוק בבית התינוקות, "לא נעשה דבר מצד הגורמים האחראים להחזקת התינוקות שם לחידוש הקשר", והסגל קבע שהתינוק "ננטש"; "התמונה חזרה ביתר שאת כאשר מדובר בתינוקות שאושפזו בבתי חולים". התחנה הבאה היתה מסירה לאימוץ. במקרה אחד שנחקר, שבו נמסרה תינוקת לאימוץ ללא כל מאמץ לאתר את משפחתה, איש לא חשב לנכון "להותיר רישום שיאפשר בעתיד להתחקות אחר עקבותיה".

הוועדה קובעת כי אימוץ בנסיבות כאלו "היה כרוך ב'התעלמות' משמו הרשום של התינוק". האחראים לכך הפרו את "החובה הפורמלית" שלהם, שאותה לקחו לעצמם מעצם העובדה "שההורים חויבו למסור את תינוקותיהם לבתי התינוקות", וגם את "החובה האנושית של שמירת קשר בין תינוקות חסרי ישע שהיו בשליטתם של הגורמים האמורים, לבין ההורים חסרי האונים".

* מדוע, אם כן, פוטרת הוועדה מאחריות את הדרגים הזוטרים והבינוניים במערכת הזאת? מדוע היא כותבת ש"קשה לבוא בטרוניות בהקשר זה לסגל המקומי של בתי התינוקות"?

* סלחני במיוחד יחסה של הוועדה להנהלות בתי החולים: "קשה עוד יותר, אם לא בלתי אפשרי, לבוא בטרוניה בהקשר זה אל הנהלות בתי החולים, אשר היו עמוסים לעייפה והתמקדו במתן טיפול רפואי לחולים". האמנם? האם כל אנשי המינהלה של בתי החולים עסקו ב"מתן טיפול רפואי לחולים"? האם עומס עבודה מצדיק משלוח תינוקות לקבורה מבלי להודיע להוריהם? האם הוא מצדיק רישומים משובשים ושגויים שגרמו לניתוק ילדים מהוריהם?

* בדו"ח נכתב: "קשה לברר היום מדוע השלימו בשעתו העובדות הסוציאליות עם חוסר המעש שגילו הגופים שנשאו באחריות לקליטתם של עולי תימן, בכל הקשור לשמירת הקשר בין התינוקות למשפחותיהם ולאיתור ההורים והתינוקות במקרים של אובדן הקשר ביניהם, ומדוע לא הקימו בשעתו קול זעקה בעניין זה, אלא בחרו בדרך של מסירה לאימוץ". ומעסיקיהן של העובדות הסוציאליות, איפה הם היו? האם הם לא נושאים בשום אחריות?

* אין לוועדה ולו מלת ביקורת אחת על אנשי חברות קדישא, שקברו מאות ילדים בלי זיהוי ודאי של הגופה על ידי בן משפחה, ובלי נוכחות המשפחה בכלל. הרי הם, רובם ככולם יהודים דתיים, ידעו עד כמה חשוב להורים רבים, ובמיוחד ליוצאי תימן, שהיו ידועים באדיקותם, להשתתף בקבורת ילדם ולומר קדיש אחריו. איך זה שהם השלימו עם הקבורה הפרטיזנית ולא הקימו קול זעקה? האם ניסתה הוועדה לברר זאת עם כמה מהם? אם כן, למה אין לכך זכר בדו"ח? אם לא, למה לא? ומה בדבר האחראים על בתי הקברות? והרבנים? והרבנות הראשית? ומשרד הדתות? למה אין להם אזכור בדו"ח?

* לזכותם של חברי הוועדה, הם מטילים את האחריות על הדרגים הגבוהים. מדוע, אם כן, הם עצרו בהנהלת הסוכנות היהודית? רק היא אחראית? האם לא היתה בישראל ממשלה שהפקידה את הטיפול במחנות העולים בידי הנהלת הסוכנות? ומה בדבר אחריותם של בתי המשפט, שאישרו אימוצים רק על סמך עדויות של נציגי הממסד כי הילד "נטוש", או "אסופי"? ומה בדבר אחריותו של משרד הסעד, שהיה אחראי על חלק משמעותי ממסלול האימוץ? או משרד הבריאות, שקיבל כבר ב-1952 המלצה מהמשטרה לפתוח בחקירה מקיפה של ההיעלמויות?

* 13 ילדים נעלמו במחנה חאשד שליד עדן. הוועדה מתארת את התנאים הנוראיים ששררו במחנה, שבו רוכזו היהודים עד להטסתם לישראל, כאילו זו גזירה משמים. האחראי למחנה היה ארגון הג'וינט; אבל גם שם היתה ממשלה ריבונית: עדן היתה אז מושבה בריטית. האם אין יסוד להטיל על ממשלת בריטניה ולו חלק מהאחריות למותם ולסבלם של המוני יהודים, ולהיעלמם של 13 הילדים? וממשלת ישראל, היכן היא היתה? האם מצאה הוועדה אזכור כלשהו של מחאה ישראלית על התנאים בחאשד, או דרישה מבריטניה לשפרם?

* בדו"ח יש הבחנה בין "חטיפה ממסדית" לבין "מסירה מזדמנת לאימוץ", וחברי הוועדה כותבים: "גם 'מסירה מזדמנת לאימוץ' מהווה, בסופו של דבר, הוצאה של תינוקות מרשות הוריהם שלא על דעתם וללא הסכמתם". וחברי הוועדה עצמם טוענים, שגם כאשר נודע לצמרת הממסד על מקרי היעלמות, לא ננקטו הצעדים המתחייבים להפסיקם. "למרבה הצער", הם מסכמים, "הגורמים האמורים בהנהלת הסוכנות לא מילאו את חובתם בהקשר זה". רק הנהלת הסוכנות לא מילאה את חובתה?

* וגם כאשר הוועדה מצביעה על אחראים, היא מסתפקת ב"גורמים" או במוסדות. בראש כל אותם מוסדות היו אנשים. מי היו האנשים הללו? אין להם שמות? הדו"ח מפרטים בטבלאות כמה ילדים נעלמו מאילו מחנות באיזו תקופה. בידי מי היו הילדים הללו מופקדים בעת שנעלמו?

* הוועדה קובעת כי בחומר שהובא לפניה נמצאה "אחיזה" לטענות יוצאי תימן בדבר יחס של "התנשאות", "פטרנליזם", "אפוטרופסות", "אי אכפתיות" ו"זלזול" מצד הממסד, שבו נתקלו מצד "הגורמים האחראים". אבל כאשר היא נאלצה לתאר ולהגדיר את מחדליהם של אותם "אחראים", שעשרות ומאות ילדים שהופקדו בידיהם "נעלמו", נדמה שחיפשה את המלים העדינות ביותר בשפה העברית. המלה אשמה, למשל, או רשלנות, או רשלנות פושעת, אינן מופיעות כלל בדו"ח (האם זה משום שמינוחים אלה עשויים לשמש הורים בתביעת נזיקין אזרחית נגד הנהלת הסוכנות?). גם המלה מחדל נראתה לוועדה חריפה מדי. במה בחרה לבסוף? "אוזלת יד" ו"כשל מינהלי".

* את הדברים הללו כתבו חברי הוועדה בידיעה שהם עומדים לדווח על 69 ילדים שנעלמו וגורלם לא נודע. מה זה אומר עליהם ועל יחסם לטרגדיה ההמונית שנפרשה לנגד עיניהם? ראוי להשוות זאת עם דבריו של ישורון שיף, ראש אגף החקירות במשטרה, במכתבו מאוקטובר 1952 אל מנכ"ל משרד הבריאות. שיף, שהיה מודע היטב לקשיים שבהם פעלו הגורמים האחראים, נרעש לגלות כי שישה(!) תינוקות נעלמו וכתב:

"אינני מתעלם כמובן מהעובדה, שכל המקרים האלה קרו בתקופה של העלייה הרחבה מארצות המזרח, שעה שהלחץ על מנגנון בתי החולים והמוסדות הרפואיים היה גדול. יחד עם זאת נראה לי, שאין לעבור על סדר היום לגבי פרשה עגומה זו, שעה שהמדובר הוא בהעלמם של תינוקות שגורלם אינו ידוע עד היום ואני סבור שהדבר עוד עלול להכות גלים בציבור".

קצין המשטרה הנסער המליץ למשרד הבריאות לפתוח "בחקירה מקיפה" של "סדרי הרישום של תינוקות וילדים רכים במוסדות רפואיים ובבתי ילדים ובעיקר במרכזי העולים החדשים", כדי "לנסות לגלות את כל הרישומים הנוגעים להיעלמם של התינוקות". אפשר רק לשער כיצד היה שיף מגיב למקרא הדו"ח הנוכחי, אילו היה חי עמנו כיום.

* דוברת בתי המשפט, בתגובה על סדרת שאלות שהופנו ליו"ר ועדת החקירה הממלכתית, השופט העליון בדימוס יעקב קדמי: "הוועדה סיימה את תפקידה בתור שכזאת, עם הגשת הדו"ח לממשלה. דו"ח הוועדה – לרבות הנספח – משקף את ממצאיה ומסקנותיה, ואין בלתו. פרוטוקול העדויות וכל חומר החקירה יעמוד – עם סיום פעילות גניזתו – לעיונו של כל גורם מעוניין, במשרד גנז המדינה".

ההורים ימשיכו לחכות – ועדת טיוח ממלכתית לפרשת חטיפת ילדי תימן

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

החקירה להיעלמות ילדי תימן קבעה את מסקנותיה עוד לפני שהחלה לחקור. מה שלא תאם את הנחות היסוד הוגדר כ'חריג'. משרד הרווחה הסתיר מסמכים, והוועדה לא התעקשה לעיין בהם. לא הוטל שום ספק במהימנות מסמכים שהציגה המדינה, אפילו כשלא היו להם אסמכתאות. את הורי הילדים לעומת זאת, כינו חברי הוועדה "עסקנים". ועוד מצפים מהם להשלים עם מסקנות הוועדה.

ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמותם של ילדי תימן סיימה השבוע סוף סוף את עבודתה והגישה את מסקנותיה. שבע שנות עבודה התקבצו אל תוך שלושה כרכים עבי כרס, המכילים 1828 עמודים. 1,033 תלונות על היעלמות ילדים הוגשו עד היום לשלוש הוועדות שדנו בפרשה.

על פי הממצאים 972 מהם נפטרו, 56 נותרו "עלומים" וייתכן שנמסרו ל"אימוץ מזדמן" (איזה ביטוי), ו- 5 נתגלו.

מי שקרא השבוע עיתונים, היה יכול להתרשם שהוועדה מצאה את הכל תקין. הממסד לא חטף ילדים. האגדה התימנית רבת השנים התנפצה בקול רעש גדול.
אלא שקריאה מדוקדקת של הדוח מלמדת אחרת.
עבודת הוועדה ראויה לביקורת מרובה.

הוועדה, כך עולה מכל אחד מדפי הדוח שהוציאה, הניחה הנחת יסוד ראשונית על פיה לא הייתה חטיפה ממסדית של ילדי תימן. ההנחה הזו הובילה את הוועדה כמו עמוד אש, ומכאן והלאה כל מה שנותר לחבריה היה להוכיח אותה. לפעמים היתה ההוכחה קלה, לפעמים פחות, אבל מרגע שנורה החץ – כל המטרות הפכו מתאימות. ממצאים שסטו מן הקו הזה הוגדרו כחריגים, לא מייצגים.
אלא שכאמור, גם בתוך המאמץ הניכר להוציא את הממסד 'נקי', קשה להתעלם מכמה עובדות קשות שנמעלה הדוח כלפי מי שעסקו בעניינם של ילדי תימן בימים ההם. גם כאשר המצליחה הוועדה למצוא הסבר לכל חריגה, נותרות העובדות הללו קשות לעיכול. בלתי נתפשות.
מקור הבעיה בוועדה הזו נעוץ במטרה שבגינה הוקמה. ועדת החקירה לא באה לעולם על מנת לפתור את בעייתם של ילדי תימן האבודים. הוועדה קמה כדי לפתור את בעייתה של המדינה בהתמודדות עם הוריהם של אותם ילדים. מכאן נגזרה דרך המחשבה של חברי הוועדה, ומכאן נגזרה גם דרך עבודתה.
בשורה התחתונה, קשה למי שקורא את הדוח לברוח מהמסקנה שמדובר בדוח מתנשא, יהיר ופטרנליסטי מאין כמותו. ראשי מדינת ישראל של אותם ימים, שאליהם כיוונו משפחות ילדי תימן את טענותיהם במהלך כל השנים, לא היו מנסחים אותו אחרת.
כולם רצו לעזור לעולים, כולם חשבו רק איך אפשר לסייע, כיצד ניתן לעשות טוב לילדים. איך בכל זאת, אם כך, קרה מה שקרה? הכל בגלל היעדר נוהלים, בלאגן בבתי הקברות, תקשורת לקויה ואי הבנות.
הורי הילדים נמצאים היום סביב גיל השמונים. המעטים ביניהם שתלו תקוות בוועדה הזו – התבדו. עוד ועדה כנראה כבר לא תקום. הם, כנראה, יצטרכו לקחת איתם את הכאב לקבר.
למי שמעוניין לקרוא את הדוח ברצינות, מומלץ לנפות ממנו קודם כל את התרשמויות חברי הוועדה והערכותיהם ולהישאר עם העובדות והנתונים. אלו, חרף הנסיונות לכסות על כך בהסברים שונים ומשונים, מציגים כתב אישום חמור מאין כמוהו כלפי המדינה בראשית דרכה.
הדוח מנסה לטשטש את העובדות הללו בדרכו. משפחות עולי תימן שטענו להתנשאות הממסד כלפיהם, ימצאו בדוח הוכחות לטענותיהם.
על פי הדוח, נהגו פקידי המנהלה במחנות העולים לציין שינויים במצב המשפחתי של העולים באמצעות רישום אנונימי בתעודת העולה שלהם.
כך צויינה עובדת פטירתו של העולה, מבלי שצורפה אליה כל אסמכתא לכך. הוועדה לא מסבירה על סמך מה היא מתבססת, אבל היא קובעת בכל זאת כי "ההנחה היא ששינוי רישום שנעשה בתעודת העולה על ידי עובד מנהל במחנה אינו רישום כוזב".
מי קבע את זה? לא ברור. הנחת היסוד הזו, על כל פנים, עוברת כחוט השני בכל הדוח, והיא מקבלת משמעו גדולה עוד יותר כשאותו רישום אנונימי, לא ממוסמך ובלתי מוסבר, הוא שמשמש אותה כדי לקבוע שהילד נפטר.
לעניין הזה יש הרבה דוגמאות, הנה אחת:
שושנה אקרם, הופיעה בפני הוועדה והעידה כי זמן קצר אחרי שעלתה משפחתה לארץ ושוכנה במחנה עין שמר, הועברה אחותה זהרה, בת תשעת החודשים, למרפאת המחנה בשל תנאי מזג האוויר הקשים. למחרת הלכה האם לבקר אותה במרפאה, אולם לא ניתן לה להיכנס. אישה שבה נתקלה מחוץ למבנה בישרה לה כי זהרה נפטרה. הוועדה לא הצליחה לאתר כל מסמך שהוא המעיד על פטירתה של זהרה.
המשפחה, שלא ראתה עד היום גופה או חלקת קבר, הציגה לוועדה 'תעודת עולה' משפחתית, בה סימן מישהו עיגול סביב שמה של זהרה ורשם לידו: "נפטרה ב- 21.1". הוועדה ראתה במסמך הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
הדוגמא הזו מעלה בעיה בסיסית בכל עבודת הוועדה, שכן הוועדה קבעה את עובדת פטירתם של הילדים תוך הישענות על התיעוד מאותה תקופה. הוועדה קבעה גם כי בראייתה – התיעוד אמין. אלא שכאן טמון הכשל הגדול. משפחות ילדי תימן שטוענות במשך חמישים שנה כי ילדיהן נחטפו, לא ישתכנעו מתיעוד השייך לממסד של אותם ימים.
אם להציג את הדברים על פי סיפורה של הילדה זהרה, מי שמאמין שהמדינה חטפה את ילדיו לא ישתכנע שלא כך הדברים אחרי שיראה עיגול סביב שמם.
מדינה שיכולה לחטוף ילדים, יכולה גם לסמן עיגולים.
גם אם כמעט כל הילדים נפטרו, כפי שטוענת הוועדה, עדיין נשאלת השאלה מדוע אף אחד לא דיווח על כך להוריהם. התירוץ בו משתמשת הועודה, לפיו "הודעות שניתנו בהקשר זה במעמד הכריזה הדלה שפעלה במחנות, בדרך כלל לא הגיעו מטעמים שונים, לידיעת המשפחה, לא נראה רציני.
ראשית, מכיוון שגם כשמערכת הכריזה דלה, לא מוגזם לצפות שמישהו יטרח לספר להורים השכולים על מות ילדם הקטן. שנית, ההסבר הזה יכול להתאים למקרה אחד, אולי לשניים. לא למאות. בני המשפחה העידו שהמערכת הכריזה קראה להם ללכת לחדר האוכל, להעביר מזרונים ממקום למקום ושימשה לעוד אלף ואחד הודעות שונות. קשה להאמין שרק את ההודעות על פטירתם של מאות תינוקות אף אחד לא שמע.
חלוקת ילדים
בתוך אוקיינוס המלל האינסופי שהנפיקה הוועד, לא קל לדלות את העובדות. ובכל זאת, כמה מממצאי הוועדה מדהימים בחומרתם, אלא שהוועדה מתייחסת אליהם בלשון יבשה ובסבלנות לא מובנה. הנה אחד הבולטים:
"אנשי הסגל המקומי (בבתי התינוקות) הם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי חולים. הם אלה שהורו על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים. הם אלה שהחליטו אם ומתי ייראה תינוק, שהוריו חדלו לבקרו פרק זמן משמעותי, כמי ש'ננטש' ועל כן מועבר לאימוץ או לסידור אחר".
את ההחלטה על האימוץ, מסביר הדוח בהמשך, היתה מקבלת העובדת הסוציאלית המקומית. עובדת זו היתה עשויה לאמץ את עמדת הסגל בדבר 'הנטישה', ולהתייחס אל התינוק כאל מי שמשפחתו אינה ניתנת לאיתור, וזאת מבלי ליזום ככל שהתברר לפנינו – מאמצי איתור ראויים.
ככל שניתן ללמוד מהחומר שנפרד לפני הוועדה, סגל בית התינוקות לא יזם ולא קבע בעצמו מאמצי איתור ראויים של משפחות שהפסיקו לבקר את תינוקותיהם, ואף לא גרמו לדיווח על הפסקת הביקורים ועל האפשרות של הפיכת התינוק ל'נטוש'.


צריך לקרוא את הדברים היטב כדי להאמין. כל עובדת סוציאלית זוכרת שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, היתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ, בלי קריטריונים. בלי לנסות לאתר את ההורים. בלי לדווח לאף אחד. ומה אם אמו של הילד חלתה ומתקשה להגיע לבקרו? ומה אם אביו הגיע מתימן לפני יומיים ואין לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו? בעיה שלהם. שילדו ילד אחר.

מי הסמיך את העובדת הסוציאלית לחרוץ בעצמה גורלות כאלה? מי אחראי לשערוריה הזאת? מה אפשר ללמוד על הממסד שאיפשר לדברים האלו לקרות? שאלות טובות. בדוח אין תשובות.
המשפחות כאויב
מחברי הדוח לא מחבבים את ההורים שהגיעו להעיד בוועדה. זה נשמע אולי משפט קשה, אבל כל מי שרוצה לחלוק עליו מוזמן לקרוא את הדוח. אין בו, בדוח, בדל אמפתיה למי שמחפשים כבר חמישים שנה את ילדיהם הקטנים. זהו מסמך ללא רחמים.
חברי הוועדה מתעמתים עם כל טענה שמעלים ה'תימנים', ואלו נראים כמעט כאויבי הוועדה.
שיא השיאים בתחום זה שייך, כך נראה, לביטוי האומלל שמדביקים חברי הוועדה למי שטוענים כי הממסד חטף את ילדיהם. "עסקנים", מכנה אותם הוועדה יותר מפעם אחת. כמה מבייש כשהדברים נכתבים על ידי יעקב קדמי, מי שכיהן עד לא מכבר כשופט בית המשפט העליון.
ואולי בכלל יש מקום לעשות לקדמי הנחות. שהרי את הדוח, שבו הוא מרבה לחזור על הביטוי "על פי התרשמותנו", הוא כתב למעשה מבלי להתרשם כמעט משום דבר.
שכן בשלב שמיעת העדויות כיהן בראש הוועדה השופט יהודה כהן, שפרש באמצע הדרך והוחלף על ידי קדמי רק לקראת הסוף.
סביר מאוד להניח שמי שהיה שומע את חממה שרעבי מספרת על חמישים שנות בכי בלתי פוסק ועל ציפייה אינסופית ללאה הקטנה שלה, לא היה קורא לה עסקנית.
ואולי יכול גם מישהו בוועדה להסביר מדוע לא חשב אף אחד להעביר למשפחות ילדי תימן את הממצאים לפני שקוראי העיתונים ייחשפו אליהם?
לקריאת המשך הכתבה, הקליקו בקישור למעלה בקובץ ה- pdf או הקליקו על התמונות מטה.

להורדת המאמר בקובץ PDF

ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001
ההורים ימשיכו לחכות , קלמן ליבסקינד, מקור ראשון , 9.11.2001

האם השלישית – על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון – מעריב דצמבר 1985

האם השלישית - על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון - מעריב דצמבר 1985
האם השלישית – על פרשת ילדי תימן מאת ארז ביטון – מעריב דצמבר 1985

על פרשת ילדי תימן

יש אומרים: בשביל מה לדשדש שוב בבוץ של העבר? למי נחוצה עכשיו הנבירה .הזאת בפרשת ילדי תימן? פרשה,שנערמו עליה עשרות שנים ושהטיפול בה עלול לפגוע בריקמה עדינה של חברה מפוררת כחברה הישראלית כיום. מי יודע אילו קופות שרצים של מעשי מירמה מזוויעים עלולים להיחשף בעקבות חקירה חסרת־פשרות בנושא. יש אומרים: די לנו בחזרה כפייתית לטראומות של שנות החמישים. ויש אומרים עוד: מובן מאליו, שבתוך עשייה כה מופלאה של עלייה המונית הסרת־ תקדים בהיקפה,מובן שייתכנו מעידות מוסריות. הבה נמתח קו על העבר ונפתח דף חדש של הווה ועתיד נאורים יותר.

אולם הוועד חציבורי למען ילדי תימן סבור אחרת, וסבורות אחרת כל אותן משפחות, הנושאות בליבן יום־יום, שעה שעה את הכאב הגדול מכל כאב – את כאב השכול ואי־הידיעה של גורל בנים ובנות. וגם אם חלפו בינתיים למעלה משלושים שנה נשמעים האבות והאמהות של הילדים הנעדרים מוכים בצער ובתדהמה שלא כהו עם הזמן.

נתן אלתרמן, אף־על־פי שהיה ידוע כמקורב למימסד, לא יכול היה להתכחש בשום פנים ואופן לאמת שצפח בתוכו נוכח עוולות שנעשו באקט העליה של שנות ההמישים.והוא היטיב לבטא את הקונפליקט שבין תחושת האפופיאה שבמעשה העליה הגדולה לבין תחושת הסלידה ונקיעת הנפש כלפי תופעות בלתי־אנושיות שנתגלעו בזמן העליה.

אלתרמן הפליא לתמצת את עמדתו הרגשית נגד האפלייה שנעשתה בעליית יהודי מרוקו בשירו הידוע "ריצתו של העולה דניינו" מתוך הטור השביעי‭:(1955)‬‭….‬

… בקום חוקנו זה חרדה האדמה תחתנו, ותקרא הם – לא אתם – בני! 
דעתי היא בכך שונה ויתעוות יסוד יצרי אומה 
ונסת‬לף טבעה ונתבזה כוחה‭…‬‭…‬

… דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים בכל אותם חדרי מיון 
עומדים בלי ניד 
שיבת ציון 
והיא יום־יום מוכה פנים, בלי חוקה נוחה ופחדנית‭."‬

לעולה דנינו, אשר כמעט נפסל לעליה בגלל צליעה קלה ברגלו, אלתרמן אומר‭:
… אם זה החוק לישראל, 
יכול נופל לו שנינו כאחד,
רוץ, רוץ, עבדי דנינו
עורך אני:

רוץ רוץ ואל תיחת…
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּית עמי
אשר זיוה נוצץ מדמעך.
 

א‬לתרמן ידע באמת הצרופה שבו, ‬ שאסור לטאטא תופעות שליליות. שאדרבא, חשיפת תופעות והתמודדות רגשית איתן הן תנאי וערובה לחוסן לאומי חברתי.

על האבות והאמהות של יהודי תימן אפשר גם להחיל את שירו של אלתרמן "האם השלישית‭."‬כאבה של אם שאינה יודעת היכן אבד בנה.כאב שיש בו לא רק צער השכול אלא גם תדהמה ותימהון אי הידיעה.

ובכן, לאלה שביקשו כל השנים לטשטש, לגמד ולהחביא ולטאטא את פרשת ילדי תימן מחשש כביכול של פירוד הלילה, לאלה צריך לומר כי ההיפך הוא הנכון. רק בבדיקה ובחקירה של האמת עד תומה באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, רק חקירה ודרישה שכזאת יכולה לטהר ולזכך אותה אפופיאה יחידה במינה של עליית יהודי המזרח ובכללם יהודי תימן בשנות החמישים.

מ‬דובר כאן אומנם גם על מענה אנושי פשוט, שהוא תשובה למאות הורים אודות בניהם, אבל מדובר כאן לא פחות על מעשה לאומי להסרת כתם היסטורי. אם פרשת ארלוזורוב ופרשות אחרות ראויות היו לוועדת חקירה, אין שום סיבה לא לאפשר הקמת ועדת חקירה ממלכתית גם במקרה של פרשת ילדי תימן. התקווה היא, שחפרשה הזו לא תיהפך לכלי ניגוח פוליטי וגם לא לקרדום חפירה לטובות הנאה עבור סקרנים למיניהם. השיקול האנושי והקולקטיווי־היסטורי הוא שצריך להנחות התמודדות אמיצה בנושא.

מפתיע להיווכח בניצנים של יחס חיובי מצד המערכת הפוליטית כלפי הדרישה להקמת ועדת הקירה ממלכתית. הפרשה הזאת, שהוסטה בעבר,נראה שמקבלת כיום יחס בוגר יותר, ללא פחדים וללא משוא פנים. אין ספק,שמאבקם התקיף של ההורים, שהגיעו אצלם מים עד נפש ושעל כורחם נאבקים לדעת מה האמת, עשוי לתת תוצאות, אם יוסיפו להכות בברזל כל עוד הוא חם, שהרי ידוע כי אצלנו פרשה רודפת פרשה והאנדרלמוסיה חוגגת.

האם השלישית 
 שיר על כאבה של אם שאינה יודעת היכן אבד בנה. כאב שיש בו לא רק צער השכול אלא גם תדהמה ותמהון אי הידיעה.
מילים: נתן אלתרמן

אמהות שרות, אמהות שרות:
"אגרוף רעם ניתך, דומיה חזקה.
בחוצות הריקים צעדו בשורות
פנסים אדומי זקן.
סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם,
ומטר בלי אחרית וראש,
ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם".
שרות אמהות – שלוש.

ואומרת אחת: "ראיתיהו כעת,
אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן.
אניה מהלכת בים השקט,
ובני תלוי על ראש התורן".
ואומרת שניה: "בני גדול ושתקן,
ואני פה כותונת של חג לו תופרת.
הוא הולך בשדת, הוא יגיע עד כאן.
הוא נושא בליבו כדור עפרת".

והאם השלישית בעיניה תועה:
"לא היה לי יקר כמוהו!
איכה אבך לקראתו ואינני רואה?
אינני יודעת איפה הוא"!
אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה,
ואולי עוד לא נח, ואולי…
הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך, אלוהי.

פרופ' בועז סנג'רו: באין חשד אין חקירה אמיתית – דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת חטיפת ילדי תימן

פרופ' בועז סנג'רו: באין חשד אין חקירה אמיתית – דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת חטיפת ילדי תימן, קובץ pdf

בינואר 1995 מינה נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, על פי החלטת הממשלה, ועדת חקירה ממלכתית לפרשת היעלמותם של ילדי העולים מתימן.

יושב ראש הוועדה היה שופט בית המשפט העליון, יהודה כהן, והחליפו בהמשך שופט בית המשפט העליון, יעקב קדמי.

שני החברים הנוספים בוועדה היו השופטת בדימוס דליה קובל והאלוף במילואים דוד מימון.

תמצית הפרשה שבה עסקה הוועדה היא היעלמות ילדיהם של עולים חדשים, בדרך כלל מתימן, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. לאחר שנעלמו, נמסר להורים רק בדיעבד שהתינוקות נפטרו, וזאת מבלי שניתן להם לראות את הגופות או להשתתף בקבורת ילדיהם.

בחלק גדול מהמקרים נעלמו התינוקות מבתי תינוקות שהופעלו במחנות העולים, לאחר שההורים אולצו למסור את התינוקות לטיפולם, או מבתי חולים שאליהם נלקחו התינוקות לקבלת טיפול רפואי.

בעבר פעלו בעניין זה שתי ועדות, שלא היו ועדות חקירה ממלכתיות: הראשונה – ועדת בהלול מינקובסקי, היתה ועדה בין משרדית משותפת למשרד המשפטים ולמשרד המשטרה, ופעלה בשנים 1968-1967.

הוועדה השניה – ועדת שלגי, פעלה בשנים 1994-1988 והוגדרה כ"ועדת בדיקה".

שתי ועדות אלה לא הניחו את דעתם של בני המשפחות, שדרשו כי תוקם ועדת חקירה ממלכתית. זו הוקמה, פעלה במשך למעלה משש שנים, ובסופן, בשנת 2001 הפיקה דוח שמאמר זה בא לנתחו.

מן המבוא לדוח הוועדה (עמ' 21-27) עולים נתוני היסוד הבאים:

מספר הילדים שנעלמו בתקופה שבה עוסק הדוח 1948-1954 שנוי במחלוקת ונע בין כ- 1500 לכ- 5000 ילדים.

מספר הילדים שתלונות על היעלמותם הוגשה לאחת או ליותר משלום הוועדות הוא 1053 מהם 1033 ילדים שנעלמו בישראל ו- 20 ילדים שנעלמו בחאשד שבתימן, סמוך לעלייה לישראל. רובם הגדול של הילדים שנעלמו הם יהודים ממוצא תימני.

הוועדה מציינת שכשני שלישים מן התלונות הוגשו לגבי ילדי עולים מתימן ומכאן שמדובר בכ- 700 ילדים.

בשנים 1948-1954 במסגרת המבצע המכונה בהיסטוריוגרפיה הציונית "על כנפי נשרים" עלו מתימן לישראל כ- 50 אלף יהודים.

רובם המכריע של הנעלמים היו תינוקות בני 0-4 שנים. מספר העולים מתימן בגילים אלה היה 5,824. התמונה המתקבלת מחישוב זה היא איפוא שמכל שמונה פעוטות נעלם אחד לפחות.

נתונים אלה הופכים לדרמטיים עוד יותר לנוכח העובדה שכמחצית ממקרי ההיעלמות מרוכזים בתקופה הקצרה יחסית של מחנות העולים, מסוף 1949 עד אמצע 1950. ההיקף המדהים של התופעה מחייב, ללא ספק, בדיקה קפדנית וחקירה ממצה.

דוח ועדת קדמי, נושא מאמר זה, נכתב בשפה משפטית. דרך הדיון מזכירה מאוד את אופן הכתיבה המקובל של פסקי דין. כך למשל יש התייחסויות רבות למשקל הראיות ולמהימנותן, לנטל ההוכחה ולמידת ההוכחה. הפרדיגמה שבה בחרה הוועדה היא הפרדיגמה המשפטית. במאמר זה אציג ניתוח פנים פרידמגטי, כלומר אשתמש בכלים המשפטיים עצמם כדי לבחון את אופן עבודתה של הוועדה, את הנחות היסוד שלה ואת הלוגיקה שבאמצעותה היא מגיעה למסקנותיה.

המסקנה המרכזית של מאמר זה, המבוססת על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי, היא שעבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: העדר אפיסטמולוגיה של חשד.

התיאורים שמתארת הוועדה את אופן עבודתה וניתוח מסקנותיה מעידים על כך שהחשד לא היה מרכיב פרידמגטי מרכזי אף לא באחד משלבי עבודתה. במובן זה, תפקדה הוועדה כמנגנון ריטואלי של דיון בנושא המעורר מחלוקת בחברה הישראלית.

צורת החקירה, היקפה, אופני הדיבור של הוועדה ואופני הייצוג של הדיווח מצביעים על קיומה של מראית עין של טיפול. אולם יש פער גדול בין יומרתה של ועדת חקירה – כל ועד חקירה – לבין תוצאות עבודתה של ועדת קדמי.
ניתוח הדוח של ועדת החקירה מראה כי יחסה של הוועדה למעשים ולמחדלים החמורים, המפורטים בחלקם בדוח הוא סלחני באופן קיצוני.

כך למשל, השמדת ארכיונים "מתחת לאפה" בזמן פעילותה בשנים האחרונות אינה מעוררת חשד בקרב חבריה ואינה מייצרת דיבור על חשד. נהפוך הוא: הוועדה עושה מאמץ כביר להפריך כל חשד המתעורר בדיוניה באשר להשמדת חומר, ולהשליך את "הקופסאות השחורות" של הפרשה, בלי לתמלל את תוכניהן המוקלטים.

יתרה מזו: עיון בדוח מלמד שהוועדה מעניקה משקל רב לתקינות המינהל ולאמינות התיעוד, היינו לאמינותם של הרישומים השונים על פטירה וקבורה. בהסתמך על תיעוד מן התקופה שבה נעלמו הילדים, מגיעה הוועדה למסקנה שכ- 93% מהילדים נפטרו כבר אז. ואולם, אם מתייחסים בכובד ראש לטענות כי הדברים התנהלו שלא כשורה – בין אם היתה זו חטיפה ממסדית ובין אם היתה "רק" אדישות ממסדית לחטיפה "מזדמנת" של תינוקות ולמסירתם לאימוץ – אזי ההסתמכות על התיעוד מאותה התקופה היא בעייתית.

במובן זה, עבודת הוועדה טומנת בחובה פרדוקס עקרוני: היא מצביעה על חוסר סדר בתקופה הנחקרת, ועם זאת היא מסתמכת על תיעוד מאותה התקופה כהוכחה לכך שלא היתה חטיפה ממסדית. כפי שנראה בהמשך, במקומות שבהם העיד התיעוד על כך שהילדים לא מתו, הוועדה פוטרת זאת בטענה שהתיעוד לקה בחוסר סדר; ואולם, כאשר התיעוד קובע שהתינוקות נפטרו – אז הוועדה מקבלת את התיעוד כאמין, שוב, ללא כל הפעלת חשד.

זאת ועוד; מי שמסוגל לחטוף או לעצום עיניו לנוכח חטיפה, ודאי מסוגל גם לערוך תיעוד שאינו משקף את המציאות, או לאפשר את עריכתו. התבססות על תיעוד שנערך בידי המעורבים בדבר, האמורים להיחשד – אין בה די כדי להוכיח שלא התבצעה חטיפה.

ליקוי מרכזי נוסף העולה מן הדוח הוא שהוועדה הסתפקה בהתייחסות אך ורק לטענה בדבר חטיפה ממסדית (ובדבר גניבה מכוונת, הקרובה לה במהותה), והפנתה את מירב מאמציה להפרכה של טענה זו.

בלשון המשפט הפלילי, החטיפה הממסדית והגניבה המכוונת מבוססות שתיהן על "כוונה".

הוועדה לא הביאה בחשבון את האפשרות שחטיפת ילדים התנהלה בערוצים "סוציולוגיים" אלטרנטיביים, ללא כוונה ממסדית.

במונחים משפטיים, האחריות הפלילית יכולה להתקיים גם בהעדר כל "כוונה". במונחים פליליים, יתכן שמדובר ב"אדישות", ב"קלות דעת", ב"עצימת עיניים", ואפילו ב"רשלנות" בלבד.

קל וחומר כאשר אין מדובר באחריות פלילית אלא באחריות מינהלית, אזרחית או מוסרית.

הדוח מתעלם באופן צורם מן האפשרות של דרכי התנהלות ודפוסי חטיפה שאינם מבוססים על כוונה. כך למשל, הדוח מתעלם מן האפשרות של חטיפה מכוונת שלא אורגנה על ידי הממסד, אלא על ידי אנשים פרטיים, כאשר שלטונות המדינה אדישים לפעולה זו, עוצמים עיניהם או מאפשרים זאת בקלות דעת או ברשלנות.

העדר החשד בא לידי ביטוי בולט באופן שבו הגדירה הוועדה את תפקידה. אף על פי שוועדת החקירה הוקמה מתוקף החלטת ממשלה המעוגנת בחוק, המאפשר לה לפעול באופן אפקטיבי ולהצביע על דרכי חקירה נוספות, היא פעלה כבית משפט. בית משפט מכריע על פי הנתונים שמביאים לפניו הצדדים השונים.

ועדת חקירה, לעומת זאת, יכולה וצריכה היתה להשתמש בסמכויות הרבות המוקנות לה בחוק כדי לבדוק מדוע הושמדו ארכיונים, או מדוע לא פעלו מוסדות המודיעין לבדיקת פרשת החטיפה. הוועדה לא הפעילה סמכויות אלו.

העדר החשד מתבטא לא רק באופן עבודת הוועדה אלא גם באופני הייצוג של הדוח.

בדוחות מן הסוג הזה אנו רגילים למצוא מבנה קבוע, הפותח בהצגת ממצאי ועדת החקירה ולאחריהם דיון ומסקנות. בדוח ועדת קדמי סדר ההצגה הפוך: למן העמוד הראשון מנסים מנסחי הדוח, בעבודת שתדלנות, לשכנע את הקוראים בנכונות התיזה של הוועדה, שלפיה לא היתה "חטמיפה ממסדית".

כל זאת תוך העדר פירוט מינימלי והכרחי של מספרים ונתונים, שנראה כי היו מצויים בידי הוועדה, אולם מקומם נפקד מן הדוח.

זאת ועוד: הדוח מייצר מראית עין של עבודה נרחבת ומקיפה, אולם אם מתעלמים מאין ספור הכרפילויות והחזרות שבו, מצטמצם היקפו ממסמך מכובד המשתרע על פני כ- 300 עמודים לכ- 30 עמודים בלבד. די בעיון קצר בדוח כדי לראות שאין הוא מתמודד כראוי עם הנושא כבד המשקל שבו הוא מתיימר לטפל.

לבסוף, כפי שאראה בהמשך, גם בהעדר הנתונים הרבים החסר4ים בדוח, ואפילו אם מסתפקים בבעיות המינימליות שגם הוועדה מכירה בקיומן – ובראש ובראשונה היעלמותם של 69 ילדים ופטירתם של 983 ילדים – עדיין מצטיירת תמונה קשה מאוד, המחייבת הפקת לקחים חשובים, שאליהם הוועדה אינה מגיעה. בתשעת הפרקים שלהלן אנסה להוכיח טענותיי אלה, ואשתמש לשם כך במובאות ובציטוטים מן הדוח עצמו.

"עוד ועדת דמה" – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

עוד ועדת דמה / פרופ. אסתר הרצוג , מעריב , 07.11.2001 
 המסקנות השקריות של ועדת החקירה לילדי תימן הן המשך ישיר לפשעי המדינה נגד ההורים

השקריות של מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן משתקפת היטב בניסוחן המעוות. "רוב הילדים שנעלמו להוריהם בין השנים 1948 ל- ­1954 נפטרו", קובעת הוועדה במסקנותיה. איך יכולים ילדים "להיעלם"? כאשר נעלם ילד אחד, המדינה כולה עומדת על רגליה, המשטרה וכוחות הביטחון ורבים אחרים נזעקים להפוך אבן על אבן כדי למצוא אותו. איך יכולים היו להיעלם מאות או אלפי ילדים (1500 תלונות נאספו על ידי פעילי עמותת משכן אוהלים) כל­כך בשקט? האם לא היתה משטרה? ואיפה היו הרשויות המקומיות? כולם לא ידעו ורק באקראי ולאחר שנים רבות שמעו על "מקרים" שבהם "נעלמו" ילדים? השקר ממש צורח.
 לשש שנים וחצי נצרך השלטון כדי לטייח הפעם את פרשת ילדי תימן. הוא כלא את הרב עוזי משולם ותומכיו לשנים ארוכות, ללא השוואה ויחס למה שעשו ­ אפילו בייחוס המעשים להם היה רב המעוות על האמיתי ­ והצליח לסרס את מנהיגו הכריזמטי והמסור של מאבק זה והפך אותו לצל אדם. משולם ותומכיו חויבו "לשבת בשקט", שאם לא כן יילקח הרב שוב לכלא, ואז, קרוב לוודאי, הוא ייצא רק לבית הקברות.אבל גם כעת, כאשר קולו של משולם אינו נשמע, צדקתו זועקת לשמים . ממש כפי שטען כך אירע: הוועדה היתה מכורה מראש. דיוניה לא הוצגו בטלוויזיה, כדרישתו, ומספר רב של עדויות נסגרו בפני הציבור הרחב ללא סיבות מספקות. תיקי מסמכים חיוניים לא נחשפו לציבור, לא השתתפו בוועדה נציגי משפחות הנחטפים, ומונו לחברים בה נאמני השלטון. כך הובטח מראש שגם הוועדה הנוכחית, כמו קודמותיה, לא תנתק את פתיל ההשתקה של השלטון וחלילה תחשוף את הקונספירציה מאחורי היעלמות הילדים. יחגגו להם שונאי הקונספירציה כרצונם, אך טרם מצאתי מלה טובה יותר היכולה להגדיר התרחשות מקיפה וזדונית כל­כך, המחייבת תיאום מקיף ושיטתי כל­כך בין זרועות השלטון השונות. ממש השתקה מאורגנת.

לא רק ההיעלמות מעידה כאלף עדים על הקשר שמאחורי השוד המאורגן של תינוקות עולי תימן וקבוצות נוספות שהיו במרכזי קליטה, מעברות ומחנות מעבר. גם האשמת הש.ג. היא מאלפת. הסוכנות, מה איכפת לה ומה איכפת ממנה? היא לא הממשלה. אנשיה יכולים בקלות להתנער מכל אחריות למה שהיה לפני 50 שנה, העיקר שהממשלה אינה מקושרת לפשע קולקטיבי נגד עולי תימן ובלקן ואחרים.אנשים שונים בממשלה עדיין קשורים לפרשה אפילו באופן ישיר. לא זו בלבד שחלק מהאנשים או ילדיהם תופשים עדיין עמדות כוח בשלטון, וחלילה להם להיות מקושרים אפילו דרך אבותיהם לפרשה המזעזעת, אלא שעד היום השלטון גוזל תינוקות של קבוצות חלשות לצורך אימוץ בקבוצות המקורבות אליו, ובוודאי שמבחינתו חיונית השתיקה באשר לשיטות בהן ניתן להשתלט על צאצאיהם של אזרחי המדינה.

מי שיקרא את ספרה החשוב של שוש זייד, "הילד איננו", על פרשת ילדי תימן, יוכל לשפוט טוב יותר מכל מסקנות ועדות הדמה לדורותיהן, של משרתי בעלי השררה בישראל, על הקונספירציה שהיתה ועוד איך היתה.

מעיון בספר הפורש את דיוני הכנסת בנושא בשנות ה- ­50 וה- ­60 ואת המסמכים והעדויות הרבות של ההורים, עולה אותו סיפור, עולים אותם שקרים וטיוח של אחיות, עובדות סוציאליות, פקידים ואירגוני נשים. בהכרח ימצא עצמו הקורא מאמין להורים ולא למנגנוני המדינה, ועדותיה ופקידיה. ישראל היא מדינת זדון ורשע כל עוד לא תודה בפשעיה נגד ההורים של אז ותחדל מפשעי גזילת ילדים היום. שום ועדה לא תמחק עובדה זו. הוועדות לדורותיהן הופכות את חבריהן לשותפים מרצון לפשעי המדינה נגד אזרחיה בפרט והאנושות בכלל.

חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל

עוד ועדת דמה מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

פרופ' בועז סנג'רו – ועדת החקירה הממלכתית על פרשת חטיפת ילדי תימן – באין חשד אין חקירה אמיתית

מאי 2013 – באין חשד אין חקירה אמיתית טוען פרופ. בועז סנג'רו על חקירת הועדה הממלכתית פרשת חטיפת ילדי תימן. הוועדה לא העמיקה כמצופה מוועדה כמותה על פרשת ילדי תימן ולמעשה טייחה את הפרשה.

פרופ. בועז סנג'רו ביקר את עבודת הוועדה במאמרו "באין חשד אין חקירה אמיתית: דוח ועדת החקירה בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן" שפורסם ב"תיאוריה וביקורת" מס' 21 2002. מסקנתו המרכזית, המבוססת על כלי הניתוח המקובלים של טקסט משפטי היא ש"עבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: העדר אפיסטמולוגיה של חשד". לטענתו לא היה חשד באף אחד משלבי עבודת הוועדה וכל צורת עבודתה, החקירה, ההיקף, אופני הדיבור והדו"ח הם רק "מראית עין" של טיפול.