עדות: שש שנים אחר מות התינוק קיבלה בקשה מהעירייה לבוא לרשום בגן

כנס העלמות תינוקות מבתי חולים בשנות ה- 70 וה- 80 , בית שלמה פתח תקוה – 08.03.2018.
עדות דליה שיליאן שילדה בשנת 1973 בבית החולים השרון פתח תקוה תינוק. התינוק הועבר לבית תינוקות ויצו משום שהיה קטן, לאחר 3 ימים הודיעו לדליה שהתינוק מת. דליה מעולם לא קיבלה תעודת פטירה של התינוק. כעבור 6 שנים קיבלה בקשה מהעירייה לבוא לרשום את הבן לגן.

מודעות פרסומת

"העבירו אותה לויצו בוולקסווגן מסחרית, בעלי נסע אחריהם, לא נתנו לו להיכנס"

כנס העלמות תינוקות מבתי חולים בשנות ה- 70 וה- 80 , בית שלמה פתח תקוה – 08.03.2018.
עדות חסויה של אם שילדה תינוקת פגה אבל בריאה ב- 23.03.1972 בבית חולים השרון פתח תקוה. הוחלט להעביר את התינוקת לויצו ושם כעבור ימים ספורים נמסר למשפחה כי הבת התינוקת מתה. המשפחה לא קיבלה תעודת לידה, תעודת פטירה או מסמך כלשהן מבית החולים הנוגע לתינוקת שמתה בויצו.

עו"ס ליאת רייס כלאה ילד בויצו הדסים ואינה מאפשרת לו להיפגש עם אימו

d104b-25d7259c25d7259925d7259025d725aa2b25d725a825d7259925d7259925d725a1
עו"ס ליאת רייס

ינואר 2017 – ליאת רייס – דיוקן תסביכיה של עובדת סוציאלית לחוק הנוער המקבלים גיבוי מלא מבית משפט לנוער ורשויות הרווחה. ליאת רייס החליטה כי אם שלכאורה כתבה גרפיטי נאצה לא תראה את בנה שיישאר כלוא בויצו במרכז חירום ויצו הדסים. על מנת להקל כאבו של הילד יקבל סמים פסיכיאטריים קשים.

נקמתה של עו"ס ליאת רייס באמא שלטענתה ריססה נגדה כתובות נאצה על תחנת אוטובוס: הרחקתה מבנה.

קטין הוצא בכפייה למרכז חירום ויצ"ו הדסים, ולא מאפשרים לאמא לראות את בנה או לקחת אותו הבייתה

טענת עו"ס ליאת רייס: האמא ריססה כתובות נאצה נגד חוטפות הילדים על תחנת האוטובוס בגנותן.

האמא: אין שום הוכחה שזו אני, וגם אם זו אני, עובדה המוכחשת מכל, מדוע על הילד להיענש?

עו"ד יניב מויאל בא כוחה של האמא, הקליט את העו"סיות הנקמניות, והגיש צו
מניעה נגד העובדות הסוציאליות שלא מאפשרות לאימה את זכותה לקבל את בנה.

התינוקות "נפטרו" במעון ויצו יום לאחר לידתם – דרכי רמיה מוסדות ויצו והמדינה לסחר בתינוקות בשנות ה- 60

יהודית כהן ילדה בשנות ה- 60 שני תינוקות בבית חולים קפלן רחובות. התינוקות נעלמו מבית החולים והמדינה הנפיקה לה תעודות פטירה (ראה התעודות בהמשך) ליום אחרי הלידה. מקום הפטירה הנו מעון ויצו . יהודית ובעלה לא ראו מעולם גופות התינוקות או קבריהם.
מדובר במנגנון משומן לחטיפת תינוקות וסחר בהם המורכב ממשרדי ממשלה ואגודות ועמותות כויצ"ו. מנגנון פשע זה מתרץ פשעיו במונחי פולחן ומרמה כגון "טובת הילד", "עבודת קודש" אולם בפועל מחריב משפחות משיקוליו הזרים

להלן קטע מהכתבה "איפה התאומים שלי?" , גלעד מורג , ידיעות ראשון , 6.5.2011
את יום הלידה כהן זוכרות במדויק: 14 באוקטובר 1962 , התאריך המוטבע בתעודת הלידה שאותה היא ממהרת להציג. "הייתי בחודש תשיעי, המתנתי שמשה יחזור מהעבודה ונסענו יחדיו במונית לבית חולים באזור מרכז.
בשעה 18:00 הגענו, ערכו לי בדיקות והתברר שהלידה קרובה. ביקשו ממשה לעזוב הביתה כי אני נכנסת לחדר לידה. הצירים נמשכו בערך עד 02:00 ואז נולד הבן הבכור שלי.
מיד אחריו, מספרת כהן, האחות צעקה: "יש עוד אחד! אני רואה ראש נוסף". ליהודית נולדו באותו יום תאומים.
"בכיתי מהתרגשות"
"אמרו לי ששניהם מאותה שלייה ושהם קצת קטנים", היא נזכרת. "נשארתי בחדר לידה וכעבור זמן מה החזירו אותם בעריסת תינוקות ושמו ליד המיטה שלי. ראיתי אותם ובכיתי מהתרגשות. שיער ראשם היה מלא, שחור, יפה ומבריק, עיניים כחולות. לאחד היה סימן כחול ברגל שנוצר מהלחץ. הם נראו בריאים לחלוטין".
זו הייתה גם הפעם האחרונה שיהודית תראה את שני בניה. "השעה הייתה בערך 05:00 לפנות בוקר שלקחו אותי לחדר התאוששות ללא הילדים. בחדר היו עוד שלוש נשים שבירכו אותי, השמועה על התאומים פשטה בכל מחלקת היולדות", היא מספרת.
"בשעה 10:00 הביאו לנשים שלידי כל אחת את הילד שלה, ולי לא. שאלתי בתמימות 'היכן הילדים שלי? הם לא צריכים גם כן לאכול?'.
לדבריה, האחות אמרה כי הם נולדו קטנים ושהם מועברים לפגייה במוסד רפואי אחר. ההסבר היה כי בבית החולים אין אינקובטורים.
"שאלתי אם בעלי יוכל לגשת לשם לראות אותם, ונאמר לי שכן". כעבור שעה הגיעו אביה ובעלה לבית החולים: "התנשקנו, התחבקנו ואז הבחינו שאני בוכה, סיפרתי מה קרה. הם ניגשו לחדר האחיות ונאמר להם שהילדים כבר עברו למוסד רפואי אחר".
האב והבעל נסעו לעיר האחרת כדי לחפש את המקום אך ללא הצלחה. "הם היו עולים חדשים ולא דיברו עברית. משה דיבר רק טורקית ולאדינו", מספרת כהן. הם חזרו הביתה בידיים ריקות.

תעודות לידה ופטירת התינוקות

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה

תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה
תעודת פטירה במעון ויצו יום לאחר הלידה

ילד אחד מכל עשרה – יגאל משיח – מוסף הארץ – 2.2.96

ילד אחד מכל עשרהיגאל משיח – מוסף הארץ – 2.2.96

דליה בן יעקב היתה ב- 1950 אחות בראש העין, ואחר כך האחות הראשית במעון "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. "היו אצלנו גם ילדים תימנים" היא מעידה. "היו ילדים תימנים שהוחזרו להוריהם, והיו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ". כמה נמסרו לאימוץ? "בערך עשרה אחוז". מנהל המעון שמעון שרשבקי, ממשיך להכחיש. כתבה שביעית בסדרה

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

ילד אחד מכל עשרה - יגאל משיח - מוסף הארץ - 2.2.96
ילד אחד מכל עשרה – יגאל משיח – מוסף הארץ – 2.2.96

רלה בן-יעקב היתה ב-1950 אחות בראש העין, ואחר כך האחות הראשית במעון "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב. היא מעידה כי בערך עשרה אחוז מהילדים התימנים שהגיעו למעון נמסרו לאימוץ. מנהל המעון, שמעון שרשבסקי, ממשיך להכחיש כי היו שם ילדים תימנים

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 02/02/1996
לפני חודש היא היתה עדיין תמונת ארכיון בת שלושים. אשה כבת 40, במדי אחות, מגישה למנהל מעון "אם וילד" של ויצ"ו צרור ניירות לחתימה. אז עוד חיפשתי את המנהל, שמעון שרשבסקי. לפני שלושה שבועות הוא התראיין ודחה מכל וכל את העדויות שהתפרסמו במוסף "הארץ" על חלקו של המעון שבראשו עמד בפרשת ילדי תימן ("העקבות מובילים אל ויצ"ו", מוסף "הארץ" 12.1): שרשבסקי סיפר שלא ראה מימיו ילד תימני במוסד שלו, מימיו. "אם וילד", לדבריו, גם לא היה מעורב באימוץ ילדים. העובדות הסוציאליות היו באות מפעם לפעם ולוקחות ילדים למען לא ידוע, אבל אימוץ — חלילה. בארכיון "הארץ" נמצאה תמונה שלו במוסד בשנת 1966. לצדו הופיעה עליזה רלה, האחות הראשית של המוסד.
חיפשתי אותה במשך שבוע על פי שם זה. בהנהלת ויצ"ו סירבו לענות. "אם היתה עובדת כזו היא ודאי ברשימת הפנסיונרים", נאמר לנו במחלקת כוח אדם. "לא שאנחנו מודים שהיתה עובדת כזו. כן, הגיוני שיהיה לה תיק אם היא עבדה אצלנו כל כך הרבה שנים, לא שאנחנו מודים שהיא עבדה אצלנו".
על פי מידע הנמצא בידינו היא היתה האחות הראשית, לא סתם עובדת. אולי אפשר לעזור לנו ולחפש?
"לא. אי אפשר".
למה?
"ככה. לא חייבים לתת לכם פרטים".
בבית האבות, מול איכילוב, שהיה פעם מעון הילדים "אם וילד", נמצא עובד ותיק שהכיר עובד ותיק אף יותר. "תחפשו אותו, אולי הוא עדיין בחיים". השם עליזה רלה נשמע לו מוכר. וכך הלכנו בין השמות, המתים והחיים, עד שנזכר מישהו ששם משפחתה של האחות הראשית היה בן-יעקב. רלה, אם זיכרונו לא מטעה אותו, היה רק שם חיבה, משהו שהביאה איתה מאירופה.
בבית הקפה התל אביבי שבו נפגשתי איתה ניגנו את "ארבע העונות" בעוצמת קול של אם-טי-וי. "אפשר לעבור מכאן", אמרה רלה והתיישבה. "אני שמחה שאנחנו נפגשים. כעסתי מאוד על המאמר עם שרשבסקי".

עליזה בן-יעקב: "היו מכל העדות. היו ילדים תימנים שהוחזרו להוריהם אחרי שנפתרה הבעיה המשפחתית, והיו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ"

שמעון שרשבסקי: "לא היה לנו קשר לשום סוג של אימוץ. לא תימנים ולא אחרים. אנחנו רק טיפלנו בילדים. העירייה הביאה, העירייה לקחה. עבדנו באופן אוטומטי"

מנהל מעון "אם וילד", שמעון שרשבסקי, והאחות הראשית רלה (עליזה) בן-יעקב (1966). "לא ידענו באילו נסיבות ניתנו הילדים לאימוץ" יעקב אגור

 כעסת עלי או על הדברים שאמר שרשבסקי?

"נו טוב, נעזוב את זה. זה מלא אי דיוקים. איך הוא אומר שבחיים הוא לא ראה ילד תימני ב'אם וילד'. זה קצת, נו.."
שרשבסקי שיקר לי?
"בוא נעזוב את שרשבסקי".
שרשבסקי אמר שהמוסד לא עסק באימוץ, שמעולם לא אומצו ילדים תימנים דרך המוסד.
"אני לא רוצה להתחיל בתימנים. אני רוצה לתאר לך את התמונה כולה, מה עשינו ב'אם וילד'. עכשיו, בגלל הנושא התימני, הכל השתבש פתאום. עשינו ב'אם וילד' דברים נפלאים".
אז אולי נתחיל בך. אם אני לא טועה, היית גם אחות בבית הילדים במחנה העולים בראש העין.
"כן. במסגרת ויצ"ו. ויצ"ו הקים בראש העין מעון ילדים, קראנו לו 'אם וילד', כמו בתל אביב".
היה עוד מעון ילדים, מטעם הממשלה או הסוכנות?
"לא, רק שלנו, של ויצ"ו".
טיפלתם בילדים חולים?

"לא, לא. ילדים נשלחו אלינו להבראה. אנחנו לא היינו בית חולים. לא נשלחו אלינו ילדים חולים. אלינו נשלחו ילדים שסבלו מתת תזונה, ילדים חלשים. ראית את התמונות בטלוויזיה? נשלחו אלינו ילדים כאלה. אבל הילדים החלימו וחזרו להוריהם. לא היתה תמותה אצלנו".
בתמונות הילדים נראים נורא. איך הם הידרדרו למצב הזה?
"לאמהות התימניות היתה בעיה. הן לא ידעו לטפל בילדים על פי תנאי הארץ. אחרי שנגמרה ההנקה הן לא ידעו מה לעשות עם הילד, מה לתת לו לאכול. אמרו בטלוויזיה שהאמהות התימניות הניקו עד גיל שנתיים ולכן זה לא יכול לקרות. להיפך. אנחנו ניסינו להסביר להן שאחרי חצי שנה צריך לשנות את המזון, להוסיף ירקות ובשר, לגוון. ניסינו להדריך את האמהות, ללמד אותן איך לטפל בילד. הרבה לא רצו ללמוד, לא באו. זה מה שעשינו, טיפלנו בילדים שסבלו מתת תזונה שהיו צריכים הבראה. טיפלנו בהם בהרבה אהבה ומסירות, כפי שיכולנו, התנאים היו מאוד קשים. במחנה היו עשרת אלפים נפשות, באוהלים".
הילדים נולדו באוהלים?
"כן. היתה שם מיילדת תימניה אחת, שמנה שמנה".
ואחרי שנולדו הועברו התינוקות למעון הילדים?
"לא, הם נשארו באוהלים. הרבה גם מתו באוהלים ולא אמרו לאף אחד. אף אחד לא ידע".
ולא היו היעלמויות מ"אם וילד", הכל היה מסודר?
"אצלנו לא היו היעלמויות. הכל היה מסודר. כל ילד חזר למשפחה".
ומה קרה כאשר חלו הילדים ב"אם וילד" של ויצ"ו, הילדים שהועברו אליכם להבראה?

אהרן ברוכים. שתי התאומות הועברו לפגייה של ויצ"ו ב-1966 יואב רוקאס

"העברנו אותם לבית החולים במחנה. זה היה מאוד קרוב".

קיבלתם ילדים לטיפול ולמשמרת והעברתם אותם לבית החולים. מה עשיתם אחר כך, עקבתם אחריהם, ידעתם מה עלה בגורלם?
"לא. אחרי שהבאנו אותם לבית חולים הם היו באחריותו של בית החולים. אנחנו יצאנו מהתמונה".
ואחרי שהחלימו, הם חזרו אליכם מבית החולים?
"לא. בית החולים היה אחראי להם, לא ידענו לאן החזירו אותם".
וכאשר בית החולים שבמחנה שלח את הילדים שהובאו אליו מ"אם וילד" לבתי החולים הגדולים בערים, קיימתם מעקב? ידעתם מה קרה לילדים: אם הוחזרו לבית החולים במחנה, אם הוחזרו להורים, אם נשארו תקועים בבית החולים בעיר?
"אנחנו היינו אחראים רק על הילדים שהיו ברשותנו ב'אם וילד'. כשיצאו מ'אם וילד' נגמר אתם הקשר, לא היה מעקב".
הייתם קרובים מאוד לבית החולים. מה קרה שם? שמענו סיפורים מחרידים על אי סדר מפי מי שהיה אחראי על שירותי הבריאות אז. שמענו שלקחו ילדים ממחנה אחד והחזירו אותם למחנה אחר, הביאו למרפאת המחנה, הניחו ונסעו, ולא היתה כל דרך לזהות אותם ולהחזירם אותם להורים. היית אחות במחנה ראש העין, עדת ראייה.
"תראה, זו היתה גם אשמתם של ההורים. לא היה כל כך אכפת להם. הם לא באו לבקר את הילדים. הם לא באו לחפש אותם. היתה איזו אי אכפתיות. העברנו פעם ילד מהמעון לבית החולים והוא מת. לא ידעתי איך לספר את זה לאבא. איך לבשר לו. האבא בא ואיכשהו סיפרתי לו שהילד מת בבית חולים והוא אומר לי 'אלוהים נתן, אלוהים לקח'. אמר והלך, לא שאל שום שאלות, בכלל לא הגיב. הילדים התימנים שכבו בבתי החולים וההורים לא חיפשו אותם. אפילו לא באו לבקר. להורים התימנים לא היה אכפת, זאת האמת".
ראיינתי הורים שהלכו ברגל קילומטרים לבקר את ילדיהם בבתי החולים בערים רחוקות. הגיעו לבית החולים בעיר ואמרו להם "הילד מת". היו כאלה שלא נכנעו. היו הורים שהתעקשו, הרימו קול, איימו, התנהגו באלימות — והילד נמצא פתאום.
"אולי היו כאלה שהלכו לחפש את הילדים בבתי החולים. ממה שאני ראיתי, הם כמעט ולא באו לבקר את הילדים, לא היה אכפת להם. היו משאירים את הילדים בבית התינוקות ולא באים אפילו לבקר".
זאת האשמה כבדה.
"בעלי היה מנהל לשכת הסעד בראש העין. שנים הוא היה מספר את הסיפור הזה: פתאום הופיע אבא לבקר את הילד שלו בחול המועד פסח. שואל אותו הבעל שלי, 'מה נזכרת, עכשיו אתה בא, איפה היית כל החודשים האלה?' מה עונה לו האבא התימני — 'עכשיו חג, חול המועד, יש לי זמן'. הם לא ביקרו את הילדים, לא אצלנו ולא בבית החולים במחנה. היה גם מאוד קשה למצוא את המשפחות. לכל גבר היו ארבע נשים, הרבה ילדים, היה בלגן גדול".
ומ"אם וילד" הוחזרו הילדים להורים?
"אצלנו ב'אם וילד' היה סדר, לכל ילד היה תיק. הילדים חזרו להורים".
תמיד?
"מאיתנו לא הלכו ילדים לאימוץ ולא נגנבו. אבל במקרה שההורים נעלמו ולא היה למי להחזיר את הילד, היתה נכנסת לתמונה העובדת הסוציאלית ומעמידה את הילד לאימוץ".
העובדת הסוציאלית היתה מעבירה ילדים לאימוץ ממעון הילדים של ויצ"ו בראש העין?
"אם לא נמצאו ההורים".
כמה זמן היית אחות בראש העין?
"בערך שנה. מנובמבר 1950".
היה קשה?
"אי אפשר להגיד שהיה קשה. התימנים היו חומר טוב. הם הבינו מהר מאוד שאם הם מביאים את הילד למעון, הילד מבריא. הם הבינו שבבית התינוקות יותר טוב לילד מאשר באוהל, אז למה לקחת אותו חזרה".
וכשלא נמצאו ההורים נכנסה לתמונה העובדת הסוציאלית והילד נמסר לאימוץ?
"כן".

כך אבדו עקבותיהם: מבוסס על התרשים בדו"ח ועדת בהלול-מינקובסקי ועל עדויות שהתפרסמו במוסף "הארץ"

ילדים לאימוץ

רלה בן-יעקב לא העידה בוועדת החקירה הנוכחית, בראשות השופט יהודה כהן, וגם לא בשתי הוועדות שקדמו לה. בוועדת כהן, סיפרתי לה, נשמעו עדויות על בית הבראה בצפת שהפעילה בשנים ההן תנועת ויצ"ו העולמית. מחזורים של 30-20 ילדים הגיעו לשם מבתי החולים, הבריאו ושוחררו על ידי רופאת המוסד. הרופאה העידה שלא החזירה אותם להוריהם. היא אינה זוכרת למי שחררה אותם. בית הבראה של ויצ"ו העולמית לילדים תימנים, בצפת. מוזר לא?
"לא ידעתי שהיה מוסד כזה", היא ענתה. "הייתי אז עולה חדשה מהונגריה, לא ידעתי הרבה. שמעתי על זה רק לאחרונה".
לפני שבועיים פגשתי מאומץ, איש ששמו יהודה קנטור. הוא מחפש את הוריו הביולוגיים. הוא סיפר לי שאמו המאמצת לקחה אותו ממעון ברחוב גאולה בחיפה.
זה היה מעון של ויצ"ו?
"אני לא יודעת, אבל את הסיפור שלו אני מבינה. כנראה היתה תימניה צעירה שילדה מחוץ לנישואים ולא רצתה את הילד. אצלם זה בושה גדולה, בייחוד בזמן ההוא. אז היא מסרה את הילד ומשפחה אימצה אותו. היה לו מזל. אולי אם היה נשאר אצל האמא שלו לא היה יוצא כזה משכיל".
אולי, ואולי לא. האמא המאמצת היתה אשה קשה.
"אנחנו גם לא יודעים איזה אמא היתה יוצאת מהאמא הביולוגית".
שמעת על ההיעלמויות? אמהות מגיעות לבית החולים אחרי יומיים ואומרים להן "הילד מת".
"המצב היה קשה".
אם הילד מת, למה לא הציגו להורים גופות, איפה הקברים? התימנים אנשים דתיים, קבורה כדין חשובה להם.
"סיפרתי לך מה אמר לי אותו האב אחרי שהודעתי לו שהילד שלו מת: 'אדוני נתן, אדוני לקח'. לא היה אכפת להם. אמרו 'מת אז מת'".
נחזור ל"אם וילד" בתל אביב. שרשבסקי אמר שהמוסד לא עסק באימוץ. אז אומצו ילדים תימנים דרך "אם וילד" או לא אומצו?
"ודאי שאומצו, אבל אני רוצה לתאר לך את התמונה כולה. המוסד היה עד 1953 ברחוב המלך ג'ורג'. התפתחנו מאוד וב-53' עברנו לבניין החדש מול איכילוב. צריך להבחין בין שתי תקופות: ראשית המדינה והתקופה אחר כך. בראשית המדינה הגיעו למוסד בעיקר ילדים של הורים חולי שחפת. הרבה מהעולים החדשים היו חולים בשחפת ובמחלות מדבקות אחרות, והיה צריך להפריד אותם מההורים שלא יידבקו. הגיעו ילדים אשכנזים והגיעו ילדים תימנים. עשינו דבר חברתי חשוב מאוד. לילדים האלה לא היה לאן ללכת. לא היתה להם משפחה. הצלנו אותם. טיפלנו בהם באהבה רבה עד שהחלימו ההורים".
ואחרי שהחלימו ההורים?
"החזרנו אותם למשפחות".
הילדים לא נשלחו לאימוץ?
"לא, הילדים האלה לא נשלחו לאימוץ. הם הובאו לטיפול עד החלמת ההורים. בשנים הראשונות לא היה קשר עם ההורים במשך השהות אצלנו, אבל אחר כך טיפחנו מאוד את הקשר עם ההורים. עודדנו ביקורים. הזמנו הורים לימי הולדת. הילדים האלה באו ממשפחות במצוקה: הורים חולים, הורה בבית כלא, בעיות משפחתיות קשות".
מי הביא את הילדים האלה?
"תמיד אחד ההורים. ההורים גם באו לבקר, כמו שאמרתי. היה לנו קשר טוב עם ההורים".
אבל היו גם ילדים שנשלחו לאימוץ.

עליזה בן-יעקב: "בראש העין נשלחו ילדים שסבלו מתת תזונה. ראית את התמונות בטלוויזיה? נשלחו אלינו ילדים כאלה. אבל הילדים החלימו וחזרו להוריהם. לא היתה תמותה אצלנו"

"נכון. הילדים האלה באו מראש כילדים לאימוץ".
ילדים לאימוץ?
"כן. טיפלנו בהם עד שיימצא להם הורה מאמץ".
מי הביא אותם?
"תמיד העובדת הסוציאלית".
לא ההורה הביולוגי?
"אף פעם לא. תמיד העובדת הסוציאלית, אחרי שכל העניינים הפורמליים הוסדרו".
ידעתם מאיפה באו הילדים, אלה שהיו מיועדים לאימוץ?
"לא ידענו כלום. לא ידענו מי ההורה הביולוגי, לא ידענו באיזה נסיבות ניתנו לאימוץ, גם לא ידענו מאיזו עדה הם באים".
מה ידעתם?
"רק את הגיל. אם היו בעיות רפואיות מיוחדות, ידענו גם מאיזו עדה".
היו ביניהם ילדים תימנים? מי שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של "אם וילד" אמר לי בראיון שמעולם לא ראה במוסד ילד תימני.
"איך הוא יכול להגיד את זה. היו מכל העדות. היו גם ילדים תימנים".
גם בשנים הראשונות, בין סוף שנות הארבעים לאמצע החמישים?
"בוודאי, גם בשנים אלה. היו ילדים תימנים שהוחזרו להוריהם אחרי שנפתרה הבעיה המשפחתית, והיו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ".
האם היו מקרים שילדים תימנים הגיעו לא לשם אימוץ ואחר כך הם נמסרו לאימוץ?
"כן. לפעמים השתנו הנסיבות. למרות שהילד הובא אלינו רק עד שתיפתר הבעיה המשפחתית, הבעיה לא נפתרה, לפעמים היא הוחרפה, ואי אפשר היה להחזיר את הילד למשפחה. אז מסרנו אותו לאימוץ".
מי מסר?
"העובדת הסוציאלית. לנו לא היה כל חלק בזה. זה היה עניינם של שירותי הרווחה. אנחנו רק טיפלנו בילדים עד שיימצא מאמץ".
אני חוזר על השאלה, זה חשוב מאוד לענייננו: היו ילדים שמלכתחילה הובאו אליכם עד שיימצא להם מאמץ? חשוב להבהיר את זה שנית.
"כן. זה היה עניינה של העובדת הסוציאלית, היא הביאה את הילד. היא הביאה את ההורים המאמצים, היא הודיעה לנו מתי צריך להכין את הילדים למסירה".
פגשתם את ההורים המאמצים, שוחחתם אתם?
"לא, העניין היה מאוד סודי. ראינו אותם כשבאו להכיר את הילד, אבל לא שוחחנו אתם. העובדת הסוציאלית היתה מביאה אותם לראות את הילד וזהו".
הם הסכימו תמיד?
"לפעמים סירבו, אבל בדרך כלל זו היתה אהבה ממבט ראשון".
ואם לא הסכימו?
"אז היו מראים להם ילד נוסף, אבל לא מיד. העובדת הסוציאלית היתה מחכה איזה שבועיים, שייכנסו קצת למתח, וק אז היתה מראה להם ילד נוסף".
כמה ילדים היו במעון?
"מאה וחמישים".
והיתה גם פגייה?
"נכון".
את יכולה לומר לי מה היה היחס המספרי בין הילדים שהובאו לטיפול, לבין הילדים שהובאו מלכתחילה לאימוץ?
"מספר הילדים שהובאו לאימוץ היה קטן מאוד".
כמה? עשרה אחוז, עשרים אחוז?
"פחות מעשרה אחוז".
במוסד היו כ-150 ילדים, וכעשרה אחוזים מכל הילדים ששהו במוסד בכל עת נמסרו לאימוץ?
"זה נכון. אולי אפילו פחות".
ומה עשו עם הפגים?
"אם הם החזיקו מעמד, העבירו אותם להורים".
היו פגים שהחזיקו מעמד וניתנו אחר כך לאימוץ?
"היו. על פי אותם תנאים. זו היתה האחריות של העובדת הסוציאלית. אנחנו לא ידענו מי ההורה הביולוגי, למה נמסרו לאימוץ, מה קרה לאמא, ומי ההורה המאמץ. הכל היה חוקי לגמרי, צריך להדגיש את זה".
מה זה חוקי? האימוץ היה חוקי, אבל איך וממי באו המאומצים — פגים או ילדים — לא ידעתם בויצ"ו.
"לא".
ופגים שניתנו לאימוץ לא כלולים באחוז המאומצים שדיברנו עליו.
"לא, אבל לא היו הרבה, צריך להדגיש את זה".
כמה, בערך?
"לא הרבה. מספר קטן".
צריך להיות תיק
אני רוצה לספר לך סיפור עצוב, אמרתי לרלה בן-יעקב. לפני שבוע הגיע לבניין "הארץ" איש נסער מאוד, קרוב לבכי. בכניסה לא הבינו בדיוק מה הוא מבקש. האיש הצביע על הכתבה "העקבות מוליכים אל ויצ"ו", אמר משהו בקול חנוק וביקש לדבר עם הכתב. שם האיש אהרן ברוכים. לדבריו "נגנבו שתי התאומות" שלו מהפגייה של ויצ"ו ב-1966.
"מה זאת אומרת נגנבו?" שאלה רלה, "ולמה הוא נזכר רק עכשיו?".
גם אני שאלתי אותו והוא הסביר לי שעכשיו, בעקבות העניין הציבורי שהתעורר, קיבל אומץ. אולי זה לא כל כך משכנע, אבל הוא עומד על גרסתו. אשתו הגיעה לבית חולים בחודש השביעי להריונה. היו בעיות, לדבריו. "היא היתה מלאה במים", הוא מספר, "ניסו לשאוב וכנראה טעו. נכנס איזה פרופסור, והתחיל לגעור בצוות. השאיבה האיצה כנראה את הלידה". נולדו שתי בנות, פגות. אמרו לו ולאם שהן בריאות ושלמות, והוא נסע הביתה, על אופניו.
למחרת חזר לבית החולים כדי לקבל אישור למענק הסוציאלי. ביקש לראות את התאומות ואמרו לו שהן הועברו ל"אם וילד" בתל אביב. עלה על האופניים ונסע.
בתל אביב אמרו לו שהכל בסדר, אבל הוא לא יכול לראות אותן. ככה טירטרו אותו כמה ימים, בלי להניח לו להציץ בהן, בתוך האינקובטור אני מניח. לבסוף נמאס עליהם הנדנוד ואחת האחיות הודיעה לו שהפגות מתו. לא הראו לו תעודת פטירה, או קבר. כלום.
"כנראה שמתו", אמרה רלה. "זה הגיוני".
בלי תעודת פטירה, רישיון קבורה? אין לו שום מסמך.
"אחוז הפטירה של פגים היה בערך עשרים אחוז. את הקבורה עשינו בלי ההורים.
קראנו לחברה קדישא והם היו באים וקוברים. אז לא היו צריכים את ההורים כדי לקבור פגים. אבל תגיד לי, למה הוא התעורר רק עכשיו"
שאלתי אותו, אותו ואת האחרים. אני חוזר ושואל את השאלה הזאת עשרות פעמים: למה לא הגבתם באותו רגע, למה שתקתם? אחדים אומרים, "היינו תמימים, ניצלו אותנו", אחרים אומרים "היינו בהמות". אהרן ברוכים אומר שהיה טיפש ותמים. לפני שבוע הלכתי איתו להנהלת ויצ"ו. ביקשו מאיתנו להמתין שלושה ימים עד שתבוא אחות אחת ששמה ערגה ברגרזון, רק לה מותר להגיב.
"נו טוב, הם חוששים עכשיו", העירה רלה. "ומה היא אמרה?"
שאין לה תשובה, התיקים בידי ועדת החקירה.
"אם הפגים נפטרו ב-1966 אז צריך להיות תיק. היו תיקים. אני זוכרת שמפעם לפעם היה צריך לעיין בתיקים, הגיעו מאומצים שרצו אינפורמציה. כשביקשנו קיבלנו תיק. כשסגרו את 'אם וילד' ב-1981 העבירו את התיקים לאיזשהו מקום".
לאן?
"אני לא יודעת".
במסקנות של ועדת בהלול-מינקובסקי יש תרשים שמראה תנועת ילדים מבתי התינוקות בארבעה מחנות עולים אל "אם וילד", הלוך וחזור. הגיעו ילדים מהמחנות ל"אם וילד"?
"כשנסגר 'אם וילד' בראש העין ב-1952, נשארו ילדים שלא מצאנו את ההורים שלהם, אז לקחנו אותם לתל אביב למוסד".
ועדת מינקובסקי דיווחה שאנשיה לקחו מכם 80 תיקים רפואיים של ילדים מראש העין.
"לא שמעתי מעולם את השם מינקובסקי. המשטרה לקחה את התיקים".
אז היו בידיכם תיקי מאומצים?
"ודאי שהיו. איפה הם היו, אני לא יודעת. היתה מזכירה אחת שזה היה התפקיד שלה, היא כבר נפטרה. כל כך הרבה כבר אינם", אמרה רלה בן-יעקב וקמה ללכת, בלי התראה, כאילו מכוח תוגתו של איזה זיכרון חוזר. מעבר לזכוכית היא נראתה כאילו היא עומדת לחזור לרגע, בשביל הערה מסכמת, או אולי כדי להפציר בי לנסות לראות את הדברים מעיניה, מעיני העולם שהיה.
"רצינו כל כך לעזור", היא אמרה בשיחה, "עבדנו בכזאת התלהבות, בתנאים נוראים, בקור, עשינו מעשים טובים, הצלנו ילדים". זה מה שאמרה, אבל בקולה היה משהו מכאבה של נבגדת שפתאום כפה הזמן על סיפור אהבתה איזה מבט חדש לאחור, כאילו יש לה משהו להתבייש בו.
לא ידענו כלום
צילצלתי אל שמעון שרשבסקי, מי שהיה המנהל של "אם וילד" כל אותן שנים. "איך אתה לא תופס מה שאני אומר לך", כעס שרשבסקי. "לא היה לנו קשר לשום סוג של אימוץ. לא תימנים ולא אחרים. העירייה הביאה, העירייה לקחה. אנחנו רק טיפלנו בילדים. לא ידענו כלום. כמו שאמרתי לך בשיחה הקודמת, הכל היה עניין של העירייה. אנחנו רק טיפלנו בילדים. אימוץ זה דבר מסובך, מה לנו ולאימוץ. עבדנו באופן אוטומטי. קיבלנו מהעירייה, החזרנו לעירייה. לא היה אימוץ ולא ראיתי מימי ילדים תימנים".
בדו"ח ועדת מינקובסקי יש תרשים שמראה תנועת ילדים רצינית בין המחנות לבין "אם וילד" בתל אביב.
"מי זה מינקובסקי? בחיים לא שמעתי את השם הזה".
ועדת החקירה הראשונה לגילוי ילדי תימן, בראשות יוסף בהלול וראובן מינקובסקי, טענה שהגיעו ילדים ממחנות העולים ל"אם וילד" בתל אביב ומשם הועברו למוסדות אחרים. התרשים ברור מאוד.
"מי זה מינקובסקי, אני שומע את השם הזה בפעם הראשונה. אנחנו הרי לא ידענו מאיפה באים הילדים. לא ידענו עליהם כלום. העירייה הביאה, העירייה החזירה. לא ידענו ממי הביאה, לא ידענו למי החזירה. מהמחנות או לא מהמחנות. זה גם לא עניין אותנו. לא התעניינו מי הילד. החזקנו אותו כמה שהעיריה רצתה".
היו תיקים.
"אני יכול להבטיח לך, בתיק לא היה כתוב כלום".
אנשי ועדת מינקובסקי לקחו ב-66' שמונים תיקים.
"זה שטויות. הם לא לקחו אפילו חצי תיק".
כמה ילדים יצאו מהמוסד בשנה?
"אין לי שום מושג. אתה שואל על משהו לפני 45 שנה. אני מוכן להישבע לך שלא ידענו שום דבר על אימוץ. הביאו ולקחו. אנחו היינו כמו אוטומט".
הורים ביקרו במוסד?
"לא היה לנו שום קשר עם ההורים. לא ידענו מי הם. אולי פעם באה איזה אשה לחפש את הילד, אבל זה היה מקרה נדיר".
שמעון שרשבסקי ועליזה בן-יעקב, שני אנשים שעבדו יחד באותו מקום במשך שנים רבות, וגרסאותיהם רחוקות כל כך זו מזו. ובכל זאת יש דמיון: על כמה שאלות שניהם עונים "לא ידענו". אבל מה שהם ידעו, מה שהם יודעים, שופך הרבה אור על תעלומה שמלווה את החברה הישראלית כבר יותר מארבעים שנה.
*     *     *
טעות של 33 שנים ו-8,000 תיקים
בכתבה "ולאן נעלמו הילדים שהחלימו?" (מוסף "הארץ" 5.1) נמצא פער גדול בין מספר תיקי האימוץ שנבדקו על ידי ועדת הבדיקה בראשות השופט בדימוס ד"ר משה שלגי, לבין מספר תיקי האימוץ שנידונו בבתי המשפט. וכך התפארה ועדת שלגי בדו"ח המסכם שלה מנובמבר 1994: "בנוסף לכל המקורות האחרים בדקו חוקרי הוועדה, על פי הסמכה מאת היועץ המשפטי לממשלה, כ-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949, לאיתור מקרי אימוץ. לא נמצא אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם".
מה שהיה אמור להפגין עבודה יסודית פעל כבומרנג. הנתון המנופח הזה, 10,000 תיקי אימוץ, הוציא את הדיון בפרשה מכל פרופורציה ואיפשר לדוברים חשדנים של העדה התימנית לזרוק לחלל האשמות על אלפי ילדים שלכאורה נחטפו ונמסרו לאימוץ. אלא שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים 1960-1949 טיפלו הערכאות המשפטיות ב-1,838 תיקי אימוץ בלבד.
השבוע הגיע למערכת מכתב הבהרה מגדעון גלבוע, מנהל "שירות חקירות כללי" (שח"כ):
"משרדנו ביצע את הבדיקה הנדונה עבור הוועדה וברצוני להעמיד דברים על דיוקם:
"א. נמסרו לנו אכן כ-10,000 תיקים מהשנים 1993-1949.
"ב. הסימון החיצוני על התיקים לא איפשר לזהות את התיקים מהשנים הרלוונטיות והדרך היחידה להגיע לתיקים אלה היתה לבדוק בדיקה ראשונית את כל התיקים, כדי לאתר את התיקים הרלוונטיים.
"ג. לאחר מכן נבחנו לעומק התיקים מהשנים 1960-1949 שאותרו כאמור.
"ד. ייתכן ומקור אי-ההבנה הוא בכך שבדו"ח שהוגש על ידינו לוועדה לא צוין התהליך במלואו".
ועדת שלגי הוטעתה, אם כן. 10,000 הילדים לא נמסרו לאימוץ בשנים 1960-1949, אלא במשך תקופה ארוכה מזה ב-33 שנים. גלבוע סירב להתייחס לתוכנם של תיקי האימוץ משנות ה-50, אבל החוקר הפרטי עמי חובב גילה לנו לפני שלושה שבועות כמה פרטים על מה שמצא בהם. "היו הרבה ילדים שלא ידעו מי ההורים שלהם", אמר חובב. "בהרבה תיקים לא היו בכלל פרטים על ההורים".
מהתיקים אי אפשר, כמובן, לדעת מי מהילדים הללו נולד להורים יוצאי תימן, ומי איבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה של הנאצים. על הילדים התימנים ידע עמי חובב לספר ש"אלה ילדים שהיו בבתי חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו בירושלים". לדבריו, היו "עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים שלהם", וכשהסוכנות היהודית סירבה לממן את החזקתם במעונות של ויצ"ו, "התחילו למסור את הילדים לאימוץ".

ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96

ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96   – תחקיר מאת יגאל משיח

עשרות ילדים של עולי תימן הועברו מבתי חולים לבתי ילדים של ויצ"ו ומשם נמסרו ככל הנראה לאימוץ. איפה הם כולם? לה הם שותקים? השבוע החליט יהודה קנטור לספר את סיפורו בתקווה למצוא את אמו הביולוגית. כתבה שישית בסדרה.

יהודה קנטור: ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96
יהודה קנטור: ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96

קשה להתחקות על עקבותיהם של מאות "ילדי תימן" שנעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה. שתי ועדות חקירה כבר הודיעו שרוב הילדים האלה מתו, וכנראה גם 90 ילדים שאת גורלם לא הצליחו לברר. העדויות שנאספו ופורסמו כאן בשבועות האחרונים, וגם אלו שגבתה ועדת החקירה הממלכתית בשנה האחרונה, מערערות את הגרסה הרשמית הזאת.

עשרות רבות של ילדים, ואולי מאות, שהועברו ממחנות העולים מבתי חולים, החלימו אך לא הוחזרו להוריהם. הם הועברו לבתי הילדים של ויצ"ו. כמה מהם נמסרו אחר כך לאימוץ, לא ידוע.

בתוך התעלומה הרחוקה הזאת, ההולכת ונחשפת, לא ברורה עדיין שתיקתם הארוכה של המאומצים הללו. רק מעטים, עד כמה שידוע לנו, ניסו למצוא את הוריהם הביולוגיים. קשה להבין מדוע עכשיו, בעיצומם של דיוני ועדת החקירה השלישית, הם לא נחשפים בזה אחר זה, לפחות למען ההיסטוריה, להגיד לבניהם. או אולי זה כל העניין, אחרי חמישים שנה אין כבר טעם להגיד, אין אולי טעם בטלטלת ההיחשפות, ולעזאזל ההיסטוריה. הרי יש כבר כל כך הרבה נוגעים בדבר, דור ראשון ושני, הורים מאמצים והורים ביולוגיים, ילדים ונכדים.

שתי מאומצות שחשפו את סיפוריהן בחודש שעבר ב"הארץ" סייעו להבנת הקשיים הנפשיים הכרוכים בהתמודדות עם הבעיה, למרות שלשתיהן סיפרו ההורים המאמצים את האמת כבר בגיל 12.

אחת מהן (מרים שוקר) אותרה על ידי אביה הביולוגי, דוד שוקר, לפני כשמונה שנים, אבל רק לאחרונה סיפרה לאמה המאמצת על הוריה הביולוגיים. שתיהן התלבטו מאוד עד שהסכימו לחשיפה בעיתון, ומה ששכנע אותן היה דווקא העניין הציבורי.

איך קיבלה הסביבה את המאומצים והוריהם, בהווי החיים השכונתי של שנות החמישים, מרפסת מול מרפסת? וכמה זמן יכלה השכונה, אינטימית כפי שהיתה באותו דור, להמשיך בקשר השתיקה. רשעים או טיפשים היו גם אז. הייתכן שכולם ידעו ושתקו, כל האנשים כל הזמן?

השבוע החליט מאומץ נוסף לחשוף את סיפורו. שמו יהודה קנטור. הוא בן 45, חלומה של כל אם יהודייה. בוגר הטכניון בהצטיינות, בעל תואר שני בפיסיקה, חוקר בכיר במוסד מדעי, אלוף שחמט בנעוריו, צלם אמנותי, מוסיקאי. כל אלה. נפגשנו לשיחה באחד הקניונים המכוערים של פרברי חיפה, בפינת מסעדה סינתטית מהסוג שנראה תמיד כאילו הוקם לפני רגע מקוביות לגו. מקום פחות מתאים לשיחת נפש אי אפשר לבחור.

"שיניתי דעתי", אמר קנטור. "סלח לי שהטרחתי אותך, החלטתי לדחות את העניין. אני צריך לחשוב. דיברתי אתמול עם המשפחה. אני צריך לחשוב עוד קצת. אולי זה מוקדם. אבל לא אכפת לי שנשב ונדבר קצת. אבל זה לא לפרסום. עד שאחליט, תבטיח לי".

הבטחתי לו, אבל ליתר בטחון הניח קנטור רשם קול על השולחן. אני הנחתי מולו את הרשם קול שלי וכך החלה השיחה, מכשיר מול מכשיר במזללת עופות שיובאה מטקסס לתפארת קרית ביאליק.

בתחילתה היתה השיחה יבשה מאוד, שנים, תאריכים ונסיבות. אבל אי שם במשך השיבה אל העבר העירו התמונות איזה כאב ותיק ומה שהתחיל כמו עדות לפרוטוקול היה לסיפור אישי עצוב, ובעיקר בודד. בסוף השיחה אמר קנטור שאולי, בכל זאת, יחליט להיחשף. הוא יודיע לי.

הוא התקשר ביום ראשון קצת לפני חצות. "החלטתי לתת לכם את הסיפור". על הסיפור כבר שוחחנו בראיון. יהודה קנטור החליט להיחשף למען העניין הציבורי ובעיקר בניסיון להיעזר בפרסום כדי למצוא את אמו. אחרי שהסכים נמשכה השיחה עד שתיים לפנות בוקר. בכל פעם נזכר במשהו חדש, והזכרונות, עכשיו כשהחליט, היו נוגים יותר, חומה נבקעה.

שחום העור היחיד
בכיתה, בבית הספר בעפולה הישנה, הוא היה שחום העור היחיד. "אבל לא היתה אפליה בכיתה. גם לא היתה אפליה בשכונה, לפחות לא אפליה גלויה. הוא לא זוכר ביטויים בוטים, הוא לא זוכר התייחסות לצבע עורו, אבל בכל זאת היה אפוף כל ילדותו בהרגשת זרות נעלמה. ילד יפה, כהה עור, שונה כל כך בשכונה אשכנזית, מפא"יניקית, בעפולה הפרולטרית של שנות ה- 50. "צריך לחיות שם, בתוך האינטימיות השכונתית הזאת של עפולה באותם ימים, כדי להבין. פתאום מגיע ילד שחום עור לזוג אשכנזים, מבוגרים, חשוכי ילדים".
– והשכונה שתקה? איש לא גילה לך מעולם שאתה מאומץ?
"אף אחד. מעולם. אפילו לא חצי מילה".
– גם לא הילדים?
"לא ברצינות. במריבות בשכונה, לפעמים, היו צועקים אלי משהו בסגנון 'שתוק יא מאומץ אחד', אבל לזה אתה לא מייחס חשיבות, ילדים אומרים כל מיני דברים כשהם כועסקים".
– ואיש לא סיפר לך מעולם? אף אחד לא לקח אותך לשיחה מלב אל לב וגילה לך שאתה מאומץ?
"איש לא גילה לי".
– ואתה חושב שכולם יעו?
"אני יודע שכולם ידעו".
– איך?
"הייתי כבר בן עשרים וארבע. בגיל הזה כבר ידעתי, ביני לבין עצמי, אם כי הורי לא העזו לספר לי מעולם. פגשתי חברה מהעבר ושאלתי אותה ישירות אם היא ידעה, כשהיינו ילדים בשכונה. היא התפלאה. חשבה שאני מיתמם. 'מה זה ידעתי, כולם ידעו'. זה היה בשבת. אני זוכר. הייתי כבר בן עשרים וארבע. עוד באותה שבת הגעתי אל הורי, נסער מאוד. אמרתי להם, עכשיו די, עכשיו ספרו את האמתץ פעם אחת ולתמיד. בלי להתחמק, הפעם אני לא מניח לכם. אמי בכתה, התפתלה ניסה שוב לברוח מהעימות אתי. אבי ניסה לגונן, עליו, עליה. איש אציל נפש, תמיד היה, גם ברגע המר הזה".
– מה הוא אמר?
"'תעזוב את זה, מה שהיה היה'. הוא רק רמז שהיה משהו, עדיין לא הודה בפה מלא".
– אז מי סיפר לך?
"אמי, באותה שבת. הפעם לא הנחתי לה להתחמק. היא אמרה שהם החליטו לאמץ. שהיא הגיעה למעון הילדים ברחוב גאולה בחיפה, כמה פעמים".
– מעון של ויצ"ו?
"אני לא זוכר שהזכירה ויצ"ו. היא הגיעה כמה פעמים. אמרו לה, תסתובבי ותתרשמי. אני צדתי את עיניה. היא סיפרה שהייתי ילד מתוק ונחמד והיא לקחה אותי לסוף שבוע בעפולה. בכיתי בלי הפסקה, ככה היא סיפרה, והיא החזירה אותי למעון. אחרי שבועיים היא חזרה למעון ולקחה אותי".
– שמרו אותך בשבילה?
"כנראה".
– מה היא סיפרה לך על הוריך הביולוגיים?
"היא סיפרה לי שאמי היתה תימנייה, שילדה בן מחוץ לנישואים ומסרה אותו מיד לאימוץ".
– זהו?
"זהו בערך. אמי המאמצת היתה מאוד נסערת, היא היתה אז קרובה לגיל שבעים. כמעט שבעים וזו הפעם הראשונה שהיא מספרת לבנה על האימוץ, מודה בפניו. בשבת".
– ואביך?
"אבי לא התערב שיחה. הוא רק אמר שבהליכי האימוץ הוא לא היה מעורב, אבל אחרי יומיים 'נפשו נקשרה בנפשי כאילו נולדתי לו' – זה ציטוט. ככה הוא אמר, במילים האלה. הוא אהב אותי מאוד. בדרכו השקטה הנפלאה. לימים פיתח כנראה איזו חרדת פרידה. בלילות הייתי שומע אותו צועק 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו אותו'. לא ישנתי איתם. ישנתי בחדר סמוך, הסיוטים שלו היו מעירים אותי באמצע הלילה. 'יודלה, יודלה, געוואלד, אל תקחו לי אותו'. דווקא פירשתי את זה כאות אהבה".
– ומה הוא הסביר לך, ליהודה הילד?
"שאלה סיוטים, סתם חלומות רעים. שהוא חולם שבאים לקחת אותי ממנו, למה הוא לא יודע. סתם חלומות רעים מתוך אהבה".
– הוא היה אב טוב?
"אבא נפלא, מכל בחינה. אגב, הוא היה משכיל מאוד. פועל בניין, גאה בעבודת כפיים, וגם איש ספר, בוגר מדרשה. אז היה קיים המיזוג האידיאולוגי הזה. הוא נפגע בעבודה, עבר קורס להנהלת חשבונות וירד מהפיגום למשרד. מנהל חשבונות בסולל בונה עד יומו האחרון. סיפרתי לך מה אמר באותה שבת – 'נפשו נקשרה בנפשי'. מעשיו הוכיחו זאת. הייתי מאוד אהוב עליו ועל משפחתו. הוא היה אבא נאור, מסור, תומך, תמיד מאחורי. גם כשלא הסכים אתי ידעתי שהוא שם. בסוף הוא היה תמיד בוכה איתי".
– בתחילת השיחה אמרת שפנית אלי כדי שנעזור לך למצוא את אמך הביולוגית. סיפרת לי על כל המאמצים שעשית כדי לאתר אותה. נראה לי שאתה מחפש את אמא ולא רוצה למצוא את אבא.
"טוב, אבא לא חסר לי".
– ואמא?
"כאילו אני הבן של מישהי אחרת".
– איך מגיב על זה ילד?
"כתבתי יומן חיים. כאבתי. הרגשתי שהיחס הזה לא מגיע לי מאמא. לא הבנתי את הזעם, גילויי הכעס היו קשים מאוד".
– אתה חושב שהיחס הזה, שמות הגנאי ביידיש, היו איזה תחליף? במקום לספר לך שאתה בן של אישה אחרת קראה לך בכינוי גנאי כדי שתגלה בדרך הזו?
"יכול להיות, אבל זה הפירוש שלך".
– ובמשך כל הילדות לא חשדת בכלום, למרות שמות הגנאי המוזרים האלה בהתקפי הכעס של אמא?
"לא ידעתי שאני מאומץ, אבל הרגשתי אחר, זר, לא מקובל".
– בביתך?
"חלילה. זר בחברה סביבי, בשכונה, בחברת בית הספר. הרגשה לא מודעת לגמרי. היא נבעה גם מהתייחסות הסביבה".
– אתה יכול לתת דוגמה?
"לי לא היתה האנציקלופדיה העברית. אז הלכתי לחבר הביתה לקרוא מהאנציקלופדיה שלו וההורים שלו לא הרשו לי לקרוא. דברים כאלה. בכל עפולה הוותיקה של שנות החמישים היו איזה אלף משפחות. הילדים היו אשכנזים ואני ביניהם השחרחר היחיד. הגרשת נרדף לא מודעת ליוותה אותי כל הזמן. תראה, זה לא שהייתי איזה כישלון, נהפוך הוא. הייתי ידוע מאוד בעפולה של אז, הייתי אלוף נוער בשחמט. זכיתי בחידון התנ"ך לנוער במקום השני, הייתי תלמיד מצטיין, הייתי קריין באירועים ציבוריים. זה הרגיז אותם. מין קנאת הורים שכזאת".
– קנאת הורים , אבל מה זה שייך לאימוץ?
"היתה לי ההרגשה שבמשפחות האשכנזיות אמרו בבית, תראו את קנטור הזה, לקח ילד מבירא עמיקתא והילד הזה עולה על הילד שלנו. גם בבית ספר הרגשתי לא שווה. הרגשתי שמסתכלים עלי אחרת, הבנות בעיקר. כאילו לי אסור לגשת אליהן. לא במעמדי, אבל אולי זאת לא ההגדרה. לא טוב מספיק. היתה לי הרגשה כזו, הרגשת ילד מאומץ לא מודעת, אם כי לא ידעתי כלום, לא באופן פורמלי.
– בשנים אחר כך , שוחחת על זה עם חברי הילדות?
"כן, ארגנו פגישת מחזור, עשרים שנה לבית הספר היסודי. פגשתי שם את הבנות מהכיתה ושאלתי אותן על הילדות. למה נתנו לי להרגיש כך, למה נותרתי בחוץ. והן, הבנות, אומרות לי, מה פתאום, זה היה בראש שלך, אהבנו אותך, רק חיכינו לצעד ממך ולא באת. אבל לי היתה הרגשת זר".
– אז אולי זו היתה רק הרגשה שלך?
"במשחקי שח, למשל, הייתי מרגיש איזו התלכדות של כולם נגדי, איזו ציפייה קבוצתית לתבוסה שלי. מוכרחים להביס אותו בתחרוריות הרגשתי איזו עוינות קבוצתית. אני חושב שזה מה שספגנו הילדים בבית".
– איך התייחסו הוריך בילדותך לתמינים, אתה זוכר משהו?
"לאמי היה קשר רגשי עמוק לתימנים, מעניין. היתה פעילה ב'עזיזה'. עפולה היתה מוקפת משקים תימניים. 'עזיזה' הוקמה כדי לעזור להם בגידול הצאן והעזים. ייעוץ וטרינרי. אמי היתה פעילה שם מאוד. אתה יודע מה, אני נזכר, היה שם תימני אחד, איש יפה, עם זקן כזה של נביא. בכל פעם שהיה בא, היה מחבק אותי, מניף אותי באוויר. מורדוף. שמו היה מורדוף, תראה, נזכרתי בשם".
אחד משלנו
יהודה קנטור הוא איש מצליח. ועם זאת, למרות ההכרה שהעניקה לו החברה "הצלחה עם קבלות", שבו וחזרו גם בשיחותינו הטלפוניות שני מוטיבים: דחייה ואהבה. אביו אהב אותו ללא תנאי, אמו אהבה אותו בדרכה המיוסרת. הם היו הורים נפלאים ועם זאת מלווה המבט לאחור כעס גלוי. למה לא סיפרו לו. אולי, משתמע מסיפורו, לוא היו מספרים לו, לא היה אפוא כל ילדותו הרגשת ניכור מייסרת, חסרת פשר.
פתאום הוא מספר על בן דוד אחד שלא הגיע לחתונתו. הוא לא הבין למה. הרי עברו יחדיו ילדות רומנטית בעפולה, שני בני דודים בני אותו גיל. כעבור שנים פגש קנטור חבר משותף שפתר לו את התעלומה. הוא בכלל לא בן דוד שלי", סיפר לחבר בן הדוד מהילדות. "הוא מאומץ, למה שאלך לחתונה שלו?"
"אהבתי את הבן דוד הזה כל כך כל כך", מחייך קנטור. "היתה קנאה ותחרות במשך הילדות. הייתי טוב ממנו בכל התחומים, אבל הייתי מוותר לו. בשביל החברות. וככה הוא מחזיר לי. זה אדם מבוגר שמתנהג כך, לא ילד. אתה מבין, הוא נזכר בילדות ואומר לעצמו, אה, הוא היה מאומץ. המאומץ הזה גבר עלי. ואני נזכר במכתב שכתב הדוד, שהבן שלי לא פחות טוב מהבן שלך. אגב, בן הדוד ניתק קשר לגמרי".
יהודה קנטור, לשעבר ודעני, אולי ידעני, בנה של זהרה, שאולי ילדה אותו מחוץ לנישואים ונטשה אותו, ואולי לא. הוא היום אב לבנים, מנסה להסתדר עם סיפור הנטישה הכאוב הזה מאז אותה שבת לפני עשרים שנה. לו היה יודע את האמת היה יכול לסלוח, או לנסות להבין. אבל אמת אין, כרגיל. גם פקידת הסעד לא הוסיפה לו פרטים, אפילו סירבה להראות לו את התיק.
האימוץ היה חוקי, נאמר לו, השאר נסתר. עוד אימוץ שתחילתו במסתורין. ילד שנלקח ממעון הסב אושר רב להורים חשוכי ילדים, אבל מי יערוב לו שלא נחרבו חיים אחרים. "אושר של משפחה אחת לא יכול לבוא על חשבון עוולה למשפחה אחרת", אמר לי יהודה קנטור בשיחתנו האחרונה, ביום שני לפנות בוקר. "כתוב שאני תימני בנה של זהרה ודעני, אבל אולי לא".
כך או כך, תימנים נמשכים אליו. "דודתי שכבה בבית חולים והלכתי לבקר אותה. היתה שם משפחה תימנית במחלקה ואיך שאני נכנס הם מסתכלים עלי, ככה בפליאה. הם עלי ואני עליהם, לא מבין את פשר המבטים התמהים ופתאום נופל האסימון. מה עושה הבחור התימני הזה אצל הדודה הפולנייה. הרי הוא משלנו. הם הזמינו אותי אליהם הביתה, ישבנו, שוחחנו וגיליתי להם שאני מאומץ. היית צריך לראות. נפלו על צווארי ממש, כמו על בן אובד, נפלו מהרגליים. ידענו מיד שאתה משלנו, אנחנו המשפחה שלך, אנחנו אוהבים אותך, איזה חום ואהבה הרעיפו עלי".
יהודה קנטור שוחח עם פקידת משרד הרווחה. בתיק האימוץ לא הורשה לו לעיין. אין בו כלום, נאמר לו.
בידיו תעודות רישום של משרד הפנים בחדרה שמספרה ה/08562. בתעודה נכתב: "הננו מאשרים כי ודעני (השם הפרטי שמור במערכת) בן זהרה שנולד ביום שמיני לחודש אוקטובר 1950, הגר באופן קבוע בעין שמר נרשם בספר התושבים". התאריך: 27.11.51.
עין שמר ג' הוא אחד ממחנות העולים שהוקמו אז ליד קיבוץ עין שמר. יהודה קנטור מבקש באמצעות פרטים אלה למצוא את אמו. כל היודע דבר על מקום הימצאה, או שברשותו מידע העשוי לסייע באיתורה, מתבקש לפנות למערכת מוסף "הארץ".

 יהודה קנטור מחפש את הוריו

ילד אחד לדוגמא - יגאל משיח - מוסף הארץ - 19.1.96   - תחקיר מאת יגאל משיח
ילד אחד לדוגמא – יגאל משיח – מוסף הארץ – 19.1.96   – תחקיר מאת יגאל משיח

העקבות מובילים אל ויצ"ו – יגאל משיח – 12.1.1996

העקבות מובילים אל ויצ"ויגאל משיח – מוסף הארץ –  12.1.1996 – כתבה חמישית

מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה)

למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35, כאן היה המוסד עד 1950. משמאל: מול איכילוב, לכאן עבר המוסד ב- 1950.

מאות ילדים תימנים נשלחו מבתי החולים ומבתי התינוקות במעברות להחלמה במוסדות של ויצ"ו. לפי העדויות, רבים מהם הגיעו לשם בלי רישום, בלי שם, בלי קשר עם ההורים. לפחות שני ילדים מאומצים טוענים שנלקחו לאימוץ ממעון "אם וילד" בתל אביב. אבל שמעון שרשבסקי, שהיה אז מנהל המוסד, אומר השבוע שלא ראה אצלו מעולם ילד תימני ומעולם לא שמע על אימוץ

19.04.2016
יגאל משיח

הכתבה פורסמה לראשונה בתאריך 12/01/1996

טובה ברקה, שהסכימה לחשוף לראשונה את סיפורה לפני שבועיים (מוסף "הארץ", 29.12.95), שמעה שהיא בת מאומצת מפי דודתה כשהיתה בת 12. כעבור זמן תיארה לה אמה המאמצת את הליכי האימוץ. הלכנו לויצ"ו, סיפרה לה האם, וביקשנו לאמץ ילדה. נציגים של ויצ"ו ושירותי הרווחה הגיעו לבית ההורים, התבוננו, בדקו וראיינו את המבקשים. ההורים מילאו טפסים. נערכו עוד כמה בדיקות, סיפרה לה אמה, ואחרי כמה חודשים קיבלו ההורים הודעה שבקשת האימוץ אושרה.

העקבות מובילים אל ויצ"ויגאל משיח – מוסף הארץ –  12.1.1996 – כתבה חמישית

את הילדה הביאו הביתה מבית ילדים גדול באזור תל אביב. "זה היה שם כמו שוק", סיפרה לה אמה. "המון ילדים באולם גדול אחד. אמרו לנו 'תסתובבו ותבחרו'". ההורים המאמצים, לאה ויעקב חסיד, עשו כפי שהתבקשו. הסתובבו בין הילדים, התבוננו ובחרו בטובה, שאז היה שמה לאה סעדיה. "אבא בחר בך", סיפרה לה האם, "ולקחנו אותך הביתה".

"רק ויצ"ו שמעתי", אמרה לי טובה ברקה השבוע. "פנו לויצ"ו, לקחו מויצ"ו, הכל ויצ"ו". זמן מה אחרי האימוץ לקתה הילדה בשיתוק ילדים. השכנות יעצו לאמה להחזיר אותה לויצ"ו ולבחור ילדה אחרת, אבל האם נפגעה מעצם הרעיון. "'היא כבר בתי', אמרה להן, 'ואם הייתי יולדת אותה הייתי עוזבת אותה במחלתה?'" טובה ברקה, בכל שיחה, חוזרת ומתארת את מסירותם ואהבתם של הוריה המאמצים בתקופת מחלתה.

במארס 1985 ריאיין כתב "העיר" אילן מגט גבר בן 33 בעל מראה תימני שאומץ על ידי זוג ניצולי שואה. בתעודת הלידה שלו רשומים הוריו המאמצים כהוריו הביולוגיים. כאשר שאל את אביו איך זה יכול להיות, ענה לו האב: "בשנת 52' בכסף יכולת להשיג הכל. עלה לנו הרבה כסף העסק הזה של תעודת הלידה. אף אחד לא יכול לבוא עכשיו ולתבוע אותך".

מה אתה יודע על עצמך, שאל אותו הכתב. "כמעט כלום. אמי סיפרה לי שבשנת 52' השתתפו הורי בסיור במוסד 'אם וילד' של ויצ"ו בתל אביב, אחרי שתרמו לו כסף. כשעמדה אמי ליד אחת המיטות ראתה ילד נחמד, לקחה אותו לידיה ונתנה לו לשתות מבקבוק חלב. הילד הזה הייתי אני. כשרצתה להחזיר אותי למיטה, סיפרה, הידיים שלי נסגרו עליה. לא רציתי לעזוב אותה. ואז היא הסתכלה על אבי ואמרה: ניקח אותו".

השם ויצ"ו השתרבב גם לשיחתי מלפני שבוע עם ראובן פלד, מי שהיה האחראי מטעם משרד הבריאות על שירותי הבריאות במחנות העולים בשנות המדינה הראשונות. ילדים היו נשלחים להבראה במוסדות של ויצ"ו, במימון משרד הבריאות. "ילדים שנשלחו למעונות הילדים של ויצ"ו להבראה היו חוזרים למחנות", טען ראובן פלד. "ויצ"ו היו מסודרים מאוד. הם ניהלו רישום מדויק. ילד שהגיע אליהם חזר למחנה".

שמעון שרשבסקי היה מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב במשך כארבעים שנה, עד פרישתו בשנת 1975. היום הוא גמלאי, תושב תל אביב. "איך מצאת אותי?" שאל שרשבסקי בשיחת הטלפון המקדימה. דרך משרד הבריאות, אמרתי. שרשבסקי הסכים להתראיין ברצון והזמין אותי לביתו, אבל כשנכנסתי השתנה מעט מאור הפנים. "לפני שאתה מוציא את המחברת, תסביר לי בדיוק מה אתה רוצה ממני", אמר שרשבסקי בהסתייגות.

שמעון שרשבסקי: "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור"

למעלה: מנהל מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב, שמעון שרשבסקי, בשנת 1966 (עם האחות הראשית, עליזה רלה). מימין: רחוב המלך ג'ורג' 35 בתל אביב, שם שכן מוסד "אם וילד" של ויצ"ו עד 1950 יעקב אגור

אני כותב על שנות המדינה הראשונות, הסברתי. על מחנות העולים, שירותי הבריאות, העליות מתימן, אימוץ הילדים.

"סליחה שהטרחתי אותך", אמר שרשבסקי, "אין לי שמץ מושג על העניין. מעולם לא ראיתי ילד תימני אצלי, מעולם לא שמעתי על אימוץ. באמת מצטער שאני לא יכול לעזור".

נאמר לי שהיית המנהל של מוסד "אם וילד" של ויצ"ו. זה נכון, אני מבין.

"הייתי המנהל ארבעים שנה".

"בהתחלה ברחוב המלך ג'ורג'", מצטרפת אשתו לשיחה, "ואחר כך, כשהמוסד שם נהיה קטן מדי בשביל כל הילדים, העבירו אותו למוסד מול איכילוב. תראה, אני הייתי מורה בתל אביב יותר משלושים שנה ולא ראיתי אפילו ילד אחד שככה נראה תימני, אצל הורים אשכנזים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" הפסיק אותה בעלה בחוסר סבלנות. רעייתו חזרה למקומה במטבח, אבל המשיכה להשתתף בשיחה מאצל מחבת הטיגון. מפעם לפעם גם חזרה לחדר לתרום הערה קצרה, על חשבון התבשיל שעל פי טרונייתו של שרשבסקי החל מיד להישרף.

אז אתה אומר שילדים מ"אם וילד" לא ניתנו לאימוץ. הילדים הגיעו אליכם עם ההורים?

השופט משה שלגי (מימין) מוסר לראש הממשלה יצחק רבין את דו"ח הוועדה, דצמבר 94' יואב למר

"לא. לא. הילדים הגיעו מהעירייה. לי לא היה כל קשר עם ההורים".

לא ראית מעולם את ההורים, כל הקשר היה עם העירייה. אז מי הביא את הילדים?

"העירייה, העובדת הסוציאלית".

הביאה אותם באמבולנס?

"לא, לפעמים בטקסי, לפעמים במכונית פרטית".

ומי החזיר אותם?

"העירייה. העובדת הסוציאלית".

אבל זאת היתה האחריות שלך?

"לא שלי. העירייה הביאה, העירייה לקחה. לי היה קשר רק עם העירייה".

אני לא מבין, זאת היתה פגייה או שזה היה מעון ילדים?

"גם פגייה וגם מעון ילדים", אמרה רבקה שרשבסקי, שהתגנבה שוב לשיחה. "היו שם איזה מאתיים ילדים".

מאתיים פגים?

"לא לא", אמרה רבקה שרשבסקי. "איזה חמישים פגים ומאה וחמישים ילדים".

"לא נשרף לך משהו במטבח?" לחש אדון שרשבסקי והחזיר את אשתו אל הסירים.

אני לא מבין את העניין הזה עם הפגים. אמרת שהמוסד לא עסק באימוץ, אבל אתה לא ראית הורים, אז מאיפה באו כל הפגים?

"מאיכילוב".

ככה הביאו פגים? אם לא לשם אימוץ, אז לשם מה?

"ואם איזה זונה ילדה ילד, אז מה עושים איתו? הביאו אותו אלינו".

ומי לקח אותו? מי החליט מתי ייקחו אותו, אתה?

"לא אני. באו מהשירותים הסוציאליים ולקחו אותו".

באו ולקחו פגים?

"ילדים הוא החזיק עד גיל ארבע", העירה רבקה שרשבסקי מהמטבח.

עד גיל ארבע. פגים שגדלו אצלכם וילדים שהובאו והוחזקו עד גיל ארבע. וילדים תימנים לא נשלחו אליך ממחנות העולים?

"לא ראיתי ילדים תימנים, כבר אמרתי. באמת שאני לא יכול לעזור לך, מצטער שהטרחתי אותך לחינם".

רק עוד שאלה. אז לאן שלחת את הילדים, את הפגים, אחרי שהתפתחו?

מרדכי וירשובסקי: "לאן נעלמו הילדים? למה לא אמרו להורים את האמת? למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר? דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות. היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן"

"לא אני שלחתי. היו באים ולוקחים. העובדת הסוציאלית. יותר אני לא יכול להגיד לך, אני לא יודע".

אתה בטח יודע לאן שלחו אותם.

"לא לא. לאן שלחו ולמה לקחו אני לא יודע".

ולא שאלת?

"תשמע, היו מביאים את הילדים ואנחנו טיפלנו בהם, פיטמנו אותם".

והורים לא ביקרו במוסד מעולם?

"אף פעם".

ואם בא איזה הורה לחפש את הילד ולא מצא?

"הייתי אומר 'מצטער' ומפנה אותו לעירייה".

"אדון שרשבסקי", אמרה אשתו מהמטבח, "עבד שם ארבעים שנה. אם הוא אומר, הוא יודע".

"כדי שלא תצא בידיים ריקות", אמר שרשבסקי, "אני אספר לך סיפור מצחיק על הילדים. היתה לנו שם במוסד פינת חי בשביל הילדים והיה שם איזה ילד פרחח ויום אחד שמעתי מהילדים שהוא שבר לאחד האפרוחים את הרגל. ככה במזיד. זה הרגיז אותי מאוד. גם הילדים הצטערו. אז כשהם באו אלי אמרתי להם: במקום שאני אתן לו את העונש, אז תחשבו אתם איזה עונש לתת לו. למחרת הם באים אלי, הם חשבו ביניהם ויש להם עונש. לשבור לילד את הרגל. עין תחת עין. מה אתה אומר?"

מצחיק מאוד.

"מצחיק, נכון. ויש לי עוד סיפור".

"הוא היה צריך לכתוב ספר", אמרה אשתו מהמטבח.

"אז תשמע, שתצא בכל זאת עם משהו. בחדר האוכל היינו מסדרים לילדים את הצלחות על השולחן, הכל ביחד. פה המנה הזאת, על ידה המנה הזאת ובסוף הפודינג. אז ילד אחד התחיל לאכול, אבל כל הזמן גנב כפית מהפודינג של הילד על ידו. בסוף, אחרי שהוא אכל לו כמעט חצי מהפודינג, הילד קם, הרים את הצלחת, ככה בשתי הידיים, ושפך לו את הפודינג על הראש. מצחיק, לא?"

מרדכי וירשובסקי: "גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת?"

מצחיק מאוד. אז זה היה בית יתומים כזה, כמו בסיפורים העצובים.

"למה בית יתומים? לא היו שם רק יתומים. היו גם ילדים עם הורים. אם היתה משפחה במצוקה והיא לא היתה יכולה לגדל את הילד, אז היו לוקחים לה את הילד ומביאים אלינו. אחר כך שינו את זה. התחילו לתת למשפחות כסף שיסתדרו".

ואת הילדים שלקחו מהוריהם היו מחזירים להורים?

"זה אני לא יודע. העובדת הסוציאלית היתה באה ולוקחת".

וילדים תימנים לא נשלחו אליכם ממחנות העולים?

"לא", אמר שרשבסקי בהחלטיות.

חזרתי אל ראובן פלד.

סיפרת לי ששלחתם ילדים תימנים ממחנות העולים להבראה. גם ל"אם וילד" בתל אביב?

פלד: "ודאי".

שמעון שרשבסקי, שהיה מנהל המוסד ארבעים שנה, אומר שלא ראה ילד תימני מהמחנות.

"שרשבסקי, שמעתי את השם. איך זה יכול להיות? הרי שלחנו גם ל'אם וילד' בתל אביב".

אז איך אתה מסביר את זה?

"נו טוב, אולי לא נעים לו".

אולי גם לא נעים לו, משום מה, לדבר על הליכי האימוץ שהתבצעו במוסד שניהל. לפני 30 שנה, בהקשר אחר, אירח שרשבסקי במוסד "אם וילד" את כתב "הארץ" רן כסלו, לכתבה על פעילותו הברוכה כתחנה בדרכם של ילדים "בלי אבא, בלי אמא" אל המשפחה המאמצת. כסלו מתאר שם את הליכי האימוץ במוסד, כיצד באים זוגות, עורכים סיור במעון ובוחרים ילד לאימוץ. וגם שם תרם שרשבסקי לסיום סיפור על ילד עזוב שהתגלה על שפת הים, טופל בבית החולים, והופנה למוסד שלו כשהחלים. "איש לא מסוגל להבין עד כמה חזק כושר החיים של ילדים כאלה", אמר אז שרשבסקי.

בתחילת שנות החמישים ניהלה תנועת ויצ"ו העולמית בית הבראה לילדים עולים בצפת. הילדים נשלחו לצפת מבית החולים רמב"ם בחיפה, שהו במוסד תקופת מה, החלימו ושוחררו. רופאת המוסד, מי שהורתה לשחרר את הילדים וחתמה גם על מסמכי השחרור, העידה בוועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של מאות "ילדי תימן". היא אינה זוכרת לאן נשלחו הילדים. על פי עדותה לא פגשה בהורי הילדים מעולם. רמב"ם שלח והיא טיפלה. לפעמים רמב"ם שלח ורמב"ם לקח.

לא היה לי כל קשר עם ההורים, העידה הרופאה, רק עם רמב"ם. גם עדים אחרים, הזוכרים עדיין את בית ההבראה של ויצ"ו העולמית, העידו שלא ראו מעולם את הורי הילדים. הילדים החלימו בבית ההבראה, באו ויצאו במחזורים של 30-20, אבל ההורים לא באו מעולם לבקרם. עובדת במוסד מעידה על כך, רופאת המוסד מעידה על כך, שכנים מעידים על כך. "העובדה שבאותן שנים פעל בצפת מוסד השייך לויצ"ו העולמית מעורר סימן קריאה", אמרה ל"הארץ" חוקרת הוועדה הממלכתית, דרורה נחמני רוט.

לאן הועברו הילדים ממוסדות ויצ"ו? כמו הרופאה האחראית על בית ההבראה בצפת, גם שמעון שרשבסקי מתל אביב, שהיה אחראי על הפגייה ועל הטיפול ב-150 ילדים ללא הורים, אומר שאינו יודע לאן נשלחו. ועדת בהלול-מינקובסקי, הוועדה הראשונה שחקרה את היעלמם של "ילדי תימן", התייחסה בדו"ח שלה למעורבותם של מוסדות ויצ"ו בתעלומה, וצירפה לדו"ח תרשים שכותרתו "תנועת ילדי תימן הנעדרים".

על פי תרשים זה, מוסד "אם וילד" של ויצ"ו בתל אביב היה מרכז לתנועת ילדים דו-סטרית: מבתי תינוקות במחנות העולים ראש העין, עין שמר, פרדס חנה ובית ליד; באמצעות משרד הסעד ל"אומנה" בצפת; באמצעות משרד הסעד למוסד ויצ"ו בירושלים, ומשם באמצעות משרד הסעד ל"משפחות אומנות". אבל שמעון שרשבסקי, שניהל את המוסד ברציפות מימי היותו ברחוב המלך ג'ורג' בסוף שנות הארבעים, טען באוזני שלא ראה אפילו ילד אחד מהמחנות. איך ייתכן?

ועדת בהלול-מינקובסקי ניסתה לברר את גורלם של 342 ילדים שנעלמו. היא קבעה ש-316 מהם מתו, ארבעה אומצו, ועל 22 לא הצליחה למצוא מידע חד משמעי.

יוסף בהלול, שעמד בראש הוועדה הראשונה, מונה אחר כך לתפקיד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת. בפברואר 1985 הוא נשאל על ידי כתב "העיר" מה התחדש מאז שהסתיימה החקירה שלו ב-68'.

"אל החקירה הזו התייחסתי כאל שלב א', שאחריו צריך לבוא שלב ב', לא כאל סוף פסוק", אמר השופט בהלול. "אבל לא ידוע לי שנעשה משהו. יש המלצה להמשיך לחקור, הרי נשארו עוד 22 ילדים! זה מספר שאי אפשר להתעלם ממנו. לא מצאנו שום ראיה על מקום הימצאם, איננו יודעים אם הם חיים או מתים, אם הם נמסרו לאימוץ שלא כדין, אם הם נמצאים בחו"ל או לא. כל האפשרויות פתוחות".

לעומת כל סימני השאלה המציקים האלה, הודיעה ועדת החקירה השנייה, ועדת שלגי, עם תום עבודתה ב-1994, כי עיינה ב-10,000 תיקי אימוץ בגנזך המדינה מהשנים 1960-1949 ולא מצאה בהם אף מקרה אחד הקשור לילדים שהוועדה בדקה את גורלם. מסקנותיה הפסקניות כל כך של ועדת שלגי נראות תמוהות עוד יותר כאשר קוראים את דברי חבריה בפרוטוקול ישיבת ועדת הפנים של הכנסת מ-27 במאי 1991.

הישיבה ההיא כונסה אחרי שעברו יותר משנתיים וחצי מאז הקמת הוועדה. חבריה מדווחים לחברי הכנסת על ההתקדמות האטית של החקירה, על קשיי העבודה, על המורל הירוד ועל הישגיהם המבוטלים עד אז.

בפתח דבריו מספר יו"ר הוועדה, השופט משה שלגי, על היקף העבודה העצום.

משום כך החליטה הוועדה לבקש מהמשטרה להקצות לה כמה שוטרים לסייע בחקירה.

הוועדה, מספר שלגי, נתקלה בסירוב גמור: "הם לא היו מוכנים להקצות לנו אנשים". בלית ברירה החליטה הוועדה להעסיק ארבעה חוקרי משטרה בגמלאות.

הניסיון להשיג לחוקרים אלה סמכויות שוטר, כדי לדון בחומרים חסויים, נתקל בסירוב.

אחר כך סיפר השופט שלגי לחברי הכנסת על בעיות תשלום לחוקרים. בשל בעיות אלה התפטר אחד החוקרים מיד, ושני האחרים התפטרו כעבור חודשיים. בסופו של דבר ביטלה הוועדה את הקשר גם עם החוקר הרביעי. "חשבנו שאם החוקרים לא עמדו בזה גם דומיהם לא יעמדו בזה וצריך למצוא שיטה אחרת".

אבל הוועדה לא מצאה שיטה אחרת, ושכרה צוות חקירה נוסף. אחרי שדיווח בהרחבה על קשיי המשימה, הודיע שלגי כי בשלב זה, שנתיים וחצי שנים מתחילת החקירה, יש בידיו 12 תיקים שבהם חומר סופי, ברור ומוסמך. 12 מתוך 400 תיקים.

"מה אומרים תיקים אלה?" שואל ח"כ יהושע מצא.

"12 התיקים האלה מדברים על פטירה", עונה השופט שלגי.

"אלה 12 תיקים אקראיים מתוך 400 ומעלה?"

"נכון", עונה שלגי.

ואחר כך הוא מוסיף: "מה שעשינו נראה לכאורה בלתי יעיל. אנחנו כבר בשנה השלישית של עבודה. בשלב מסוים, אני באופן אישי, חשבתי על החזרת המנדט לראש הממשלה וחשבתי לומר שבקצב כזה ובקשיים שכאלה אני לא יכול לעמוד. אבל אחרי מחשבה שנייה חשבתי שאם התחלנו בעניין, אנחנו מוכרחים לגמור אותו.

אבל אני לא יכול לומר שאני מרוצה מקצב העבודה. אם הייתי אופטימי בעבר, אני פחות אופטימי היום. כאשר קיבלנו את המינוי האמנתי שתוך שנה וחצי-שנתיים נגמור את העניין".

מצא: "מה מונע מבעדך להגביר את קצב העבודה?"

שלגי: "בעיה אחת היא לחשוף חומר מלפני ארבעים שנה. במשרד הפנים יש מעט מאוד חומר מקורי. בחלק גדול יש רישומים ובחלק גדול אין רישומים. לחשוף חומר כזה קשה מאוד. חלק גדול מהמוסדות שהילדים הוחזקו בהם לא קיים. בתי חולים השמידו ארכיונים. חלק מהארכיונים של בתי החולים נמצאים בידי הסוכנות. החומר הזה איננו מסודר. יש בעיה קשה".

בהמשך דבריו קרא שלגי פסקה ממכתבו של מר ברדוגו, אחד מחוקרי צוות החקירה השני: "ככל שמעמיקים את הבדיקה כדי להגיע לתוצאות סבירות, כן הזמן הנדרש לכל מקרה הוא מעבר לכל מה שחשבנו כשהתחלנו במבצע. העניין לא פשוט ודרושה סבלנות רבה, בייחוד כשלא ניתן להשיג עובדים מיומנים המוכנים להצטרף לצוות הקיים, עקב אי רצון או זמן או התמורה הניתנת".

בתגובה למכתב תלונה זה שואל ח"כ מצא, אם אפשר להעסיק פנסיונרים ממשרד הפנים.

שלגי: "הנושא הזה הועלה פעמיים בישיבות הוועדה. פה יש צורך במיומנות, לטעמי. אפשר לחשוב על זה פעם שנייה ולצרף אנשים אחרים אם הצוות יהיה מוכן לעשות את עבודת הניהול".

בעניין זה העיר חבר ועדת שלגי יגאל יוסף, ראש מועצת ראש העין: "אני מציע שלא נרוץ אלא נעשה זאת לאט לאט. אולי נצליח למצוא כוח אדם קטן שיתגבר את הצוות הזה, אבל הקצב לא יהיה בהרבה יותר מהיר".

אחר כך דיווח החוקר ברדוגו: "עד היום פתרנו 12 מקרים. ההערכה שלי היא שעברנו את 20 המקרים. אלה מקרים שאפשר להציג למשפחה הוכחות של 100 אחוזים בדבר פטירה. הישיבה של היום נקראה בדיוק כשאנחנו נמצאים בשלב שקשה לדווח במיוחד. יש קבוצה שעימה הגענו עד בתי חולים. יש קבוצה שהגענו עד חברות קדישא. אז רישום הפטירות היה בידי משרד הבריאות ולא בידי משרד הפנים.

באותה תקופה משרד הבריאות היה רושם את הפטירה וזורק את ההודעה, ונשאר רישום בספר בלבד. יש בעיה, האם הוועדה מוכנה לקבל את הספר כהוכחה שהיתה הודעת פטירה? אנחנו רוצים להחמיר עוד יותר. בנוסף לרישום בספר אנחנו נוסעים לבית חולים, מוציאים רישום רפואי וכן הלאה. זה לא פשוט. חלק גדול מהחולים נפטרו במרפאות או במחנות.

"גם חברות קדישא, יש חברות מסודרות ולא מסודרות. יש רישומים בכתב יד בספר והספר בידי הקברן בביתו. יורשיו השמידו לעתים את הספרים… יש בעיה של תקציב ובעיה של כוח אדם. אנחנו עובדים בנושא זה רק יום אחד בשבוע ואיננו רשאים יותר… היו"ר הציע להעסיק פנסיונרים. בצוות שלנו נמצא פנסיונר אחד. אפשר להשיג עוד אחד או שניים.

"ביקשנו רכב, למשל, כדי להגיע אל ההורים של הילדים — יש צורך לעשות השוואות. לא נותנים רכב ולא נותנים דברים אחרים".

שלוש שנים אחר כך פירסמה ועדת שלגי את מסקנותיה ההחלטיות. כמעט ללא כוח אדם הודיעה עכשיו כי הצליחה לבדוק לא 12 ולא 120 תיקים אלא 10,000 תיקי אימוץ. 199 ילדים שאת גורלם חקרה, לא נמצאו שם. הם מתו ונקברו, קבעה הוועדה. רק גורלם של 65 נעדרים לא הוברר.

מרדכי וירשובסקי, אז חבר ועדת הפנים שהשתתף בישיבה ההיא, זוכר אותה היטב. "שאלנו למה זזים כל כך לאט וכמה זמן זה יקח", הוא אומר עכשיו. "לוועדת שלגי לא היו סמכויות של ועדת חקירה. תיאורטית אפשר היה לשקר לה. לא היתה חובה להתייצב לפניה או לכתוב לה, וגם לא היתה חובה להגיד את האמת כמו לפני ועדת חקירה. הקשיים היו קשיי אמת, אבל כל מה שאתה קורא בפרוטוקול לא היה קורה אם היו מקימים אותה לפני 40 שנה. חבר הכנסת שילנסקי ואני הצענו כבר לפני עשר שנים להקים ועדת חקירה בעלת סמכויות, אבל לא שמעו לנו. היו מספיק אנשים שהבינו שדברים שייצאו משם — יותר טוב שלא ייצאו. לא שמי שהתנגד להקמת הוועדה היה מעורב בעניין, אבל פחדו מהרבה דברים".

ממה?

"מהתשובות. לאן נעלמו הילדים. למה לא אמרו להורים את האמת. למה נמסרו ילדים לבית חולים ולמחרת הם אינם ואין קבר. דברים מוזרים מאוד שלא נמצאו להם תשובות".

ניסו להשכיח?

"היה ניסיון שיטתי להשכיח. בפירוש כן. ברגע שאני שואל שאלות ולא מקבל תשובות ענייניות, והעניין לא קשור לביטחון המדינה, אז מה נותר להסיק? שיש ניסיון להשכיח. מי שיש לו ידיים נקיות חייב להוכיח. לממסד היה נוח מצב נמשך של אי ודאות".

האמנת למסקנות ועדת שלגי?

"גם אני לא האמנתי שוועדת שלגי ירדה לחקר האמת. רק ועדת חקירה יכולה להגיע לאמת. אני לא זוכר באיזו צורה התבטאתי בדיוק אז, אבל אפילו נשארו רק שישים מקרי היעלמות, זה לא מספיק כדי לחייב אותנו לנסות ולהגיע לאמת? מספר המקרים לא מוסיף ולא מוריד: אנשים נעלמו וחייבים להגיע לאמת. מה צריך היה כדי להביא לחקירה, רצח המוני? ומתי החליטו על ועדת חקירה ממלכתית? רק אחרי שהתחילה האלימות, בגלל פחד וחולשה, כמו שקורה בדרך כלל במדינת ישראל".

"עשרות, אולי מאות ילדים": ויצ"ו ירושלים

יו"ר הוועדה הממלכתית החוקרת את היעלמם של מאות "ילדי תימן" הגיש תלונה במשטרה נגד החוקר הפרטי עמי חובב, בחשד לשיבוש הליכי החקירה. כך אומרת התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים. לדבריה, החשד נגד חובב התעורר בסוף אוקטובר 95', בעת שחקרה את העדה סוניה מילשטיין, שהיתה בתחילת שנות ה-50 אחות מוסמכת במחנה העולים בעין שמר.

מילשטיין טענה שמעולם לא הודיעה להורים על מות ילדיהם בבתי החולים, ואז קיבלה נחמני רוט פתק שהעביר אליה אחד הצופים באולם, חיים גיאת. בפתק זיהה גיאת את העדה מילשטיין כמי שדיווחה לדודו ולדודתו על מות בנם. רק כשההורים התחילו להשתולל במרפאה וסירבו להשלים עם ההודעה, כתב גיאת בפתק, ניגשה מילשטיין לחדר השכן והחזירה את הילד. נחמני רוט ביקשה מגיאת לעלות אל דוכן העדים. אחר כך שמעה התובעת מפי שלושה צופים, כי בהפסקה התיישב עמי חובב ליד מילשטיין והנחה אותה כיצד להמשיך להעיד, מה לומר ומה לא לומר. על סמך מידע זה הוזמנו השלושה ללשכת יו"ר הוועדה, השופט בדימוס יהודה כהן, ומסרו שם את עדותם באופן רשמי.

גם חיים גיאת העיד כי עמי חובב בא לביתו וניסה לשכנע אותו ואת משפחתו לא להעיד בוועדה. העיתונאי אבנר פרחי, שראיין את סוניה מילשטיין בביתה לפני עדותה בוועדה, העיד כי עמי חובב התקשר אליה באמצע הראיון.

על סמך עדויות אלו הוגשה במשטרה התלונה נגד עמי חובב. חובב אישר השבוע ל"הארץ" שנחקר, אך סירב להגיב על החשדות נגדו. "התחייבתי במשטרה לא לדבר בנושא עד שיגמרו את החקירה", הסביר, "אבל אחרי שיגמרו יהיה לי הרבה מה להגיד".

עמי חובב, לשעבר קצין הביטחון של עיריית ירושלים, הוא דמות מפתח בחקירת הפרשה. בשנת 1966 היה חובב אחד הפעילים הראשונים של הוועד הציבורי לגילוי ילדי תימן הנעדרים. כאשר הוקמה ועדת החקירה הראשונה ב-1967, ועדת בהלול-מינקובסקי, מינה הוועד הציבורי שניים מחבריו ללוות את ועדת החקירה בעבודתה. חובב היה אחד מהם. בדו"ח הוועדה צוינה תרומתם: "עבודתה של הוועדה נסתייעה סיוע רב על ידי נציגי הוועד הציבורי, עו"ד חיים קהן ומר עמי חובב. שני הנציגים הללו טרחו ועמלו לספק לוועדה כל חומר שנדרש מהם ואף יעצו לוועדה בכל שלבי החקירה".

חובב עבד במשך שנתיים כחוקר פרטי גם בשירותה של ועדת הבירור השנייה, בראשות השופט בדימוס משה שלגי. גם בדו"ח ועדת שלגי הוא זכה לצרור מחמאות: "מר חובב הקדיש לעבודת הבירור את מיטב זמנו, מאמציו והידע שלו, והוועדה מודה לו על כך. עבודתו נתנה למלאכת הבירור את הדחיפה הנחוצה, והיא נעשתה במומחיות הולמת, בכישרון, באיכות מרשימה ובמסירות מיוחדת. בידו עלה להגיע למידע שבודקים לפניו לא הגיעו אליו. הרבה בזכות מומחיותו ומסירותו נסתיימה מלאכת הבירור ברמה טובה ככל שהשיגה ידנו".

עלה חשד שעמי חובב שיבש את תהליכי החקירה, כשהנחה נחקרים כיצד להעיד

עמי חובב הוא דמות מפתח גם בבירור התעלומה האופפת את מספר הילדים שנמסרו לאימוץ. ועדת בהלול-מינקובסקי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-3,060 תיקי אימוץ מהשנים 1956-1949, ואילו ועדת שלגי כתבה בדו"ח שלה כי אנשיה עיינו ב-10,000 תיקי אימוץ מהשנים 1960-1949. אבל לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה התבצעו בשנים 1960-1950 רק 1,830 אימוצים. השבוע ביקשנו מחובב להסביר את הפער העצום הזה.

"בגנזך המדינה נמצאים 10,000 תיקי אימוץ מכל שנות קיומה של המדינה", אמר. "אנחנו בוועדת שלגי קיבלנו אישור לעיין בתיקי האימוץ. קודם כל עשינו מיון, והוצאנו את התיקים מהשנים הרלוונטיות לחקירה, ואז אולי נשארו 3,000".

ואיך מיינתם את התיקים האלה? הפרדתם את התיקים של ילדים שהוריהם יוצאי תימן?

"לא, הרי זו הבעיה, שהיו הרבה ילדים שלא ידעו בכלל מי ההורים שלהם. בהרבה תיקים לא היו בכלל פרטים על ההורים. ראינו בכמה תיקים, שהשופט התבקש לאשר את האימוץ אבל הוא החזיר את התיק וביקש להמשיך לבדוק, לנסות לאתר את ההורים הביולוגיים. ורק כעבור זמן, אחרי שלא מצאו אותם, אישר את האימוץ".

איפה היו הילדים עד אז?

"אלה ילדים שהיו בבתי חולים וההורים לא באו לקחת אותם. אז בתי החולים העבירו אותם לויצ"ו בירושלים, ושם הם היו חודש, שנה, שנתיים".

כמה ילדים כאלה היו?

"עשרות, אולי מאות ילדים שלא הצליחו לאתר את ההורים שלהם. צריך להבין, הסוכנות מימנה את החזקתם של הילדים בויצ"ו, ואחרי זמן הסוכנות אמרה די, עד כאן, לא מוכנים לשלם יותר, ולחצו על משרד הסעד לטפל בהם. ואז התחילו למסור את הילדים לאימוץ".