הרב עוזי משולם – הסרט המלא

2 בנוב׳ 2015 -יהוד 1994. סכסוך בניה פעוט בערב פסח הופך לדרמה בשידור חי המעסיקה את המדינה כולה במשך חמישים יום. הרב עוזי משולם, מנהיג תימני כריזמטי, מסתגר בביתו עם תלמידיו החמושים, ודורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית להיעלמותם של אלפי ילדים תימנים בשנים שלאחר קום המדינה. בזמן שהתקשורת עטה על הסיפור, הפוליטיקאים עולים לרגל לבית ביהוד והמשטרה מאיימת בפריצה אלימה לתוך המתחם, עולה פרשת ילדי תימן על סדר היום הציבורי בעוצמה חסרת תקדים, חושפת פצעים שמעולם לא הגלידו ומעוררת מחלוקות היסטוריות ופוליטיות.
אייל בלחסן, יוצר דוקומנטריסט ומפיק, הוא מיוצרי "לוד: בין ייאוש לתקווה" ו"נחשון וקסמן: הספירה לאחור". זהו סרטו הראשון של העיתונאי נועם שיזף.
בימוי: אייל בלחסן, נועם שיזף מפיק: אסף אמיר תסריט: אייל בלחסן, נעם שיזף צילום: עודד קירמה עריכה: חגי לזר עיצוב פס-קול: מיכאל אמת
מקור: נורמה הפקות, תל אביב 51 דקות, עברית, תרגום לאנגלי הופק בתמיכת ערוץ 8

 

הילד של זכריה בן עזרא – יעל צדוק – מוסף הארץ – 16.2.1996

הילד של זכריה בן עזראיעל צדוק – מוסף הארץ – 16.2.1996

גם אם נדחה על הסף את טענתו של עוזי משולם על אלפי ילדים חטופים, הרי על 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת. 90 ילדים נעדרים והציבור שתק. איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש?

"מה קרה לתימנים?" שאלו לאחרונה אי אלו קולות במדינה, והרימו גבה בתמיהה אמיתת. משהו נראה להם לא ברור, לא כמו שהיה מאז ומתמיד. למרות המחאה שקמה באגף התימני, השאלה הזאת לגיטימית בהחלט. הנה, הקבוצה שנחשבה הכי חביבה, הכי שקטה, מוציאה מתוכה לפתע, בתוך זמן קצר ובלי כל התראה מוקדמת, פורעי חוק שכאלה.

התימנים נחשבו מאז ותמיד לעדה הכי נחמדה בישראל. יעקב אורלנד יצר בדמותהם הקולקטיבית את זכריה בן עזרא, האב טיפוס של התימני המיתולוגי, כפי שנתפס אז בעיני היישוב האשכנזי הוותיק:

"אני, זכריה בן עזרא ולחמי לחמא עניא
וגר אני במעברה,
אצל הכביש לנתניה.
"בחורף – יא, הקור חודר,
בקיץ – יא, מחניק לי;
אבל איני דורש יותר,
זה מה שיש – מספיק לי…"
פה כל עשיר וכל עני
מוצא פגם או מום לו,
רק האחד התימני,
עוד לא חסר מאום לו".

איזו ענווה, חביבות והסתפקות במועט. כמה נוגע ללב וכמה משתלם לסביבה.

מכרי האשכנזים מספרים שאפילו אמהות פולניות קשוחות, שעיקמו את האף בסלידה לשמע האפשרות שבתם תינשא למזרחי – אפילו הן הוסיפו מיד בסוגריים שתימני-זה-בסדר. והאיש שהחליף לי מצבר בשבוע שעבר קיבל את פני בקרית צהלה רועמת: "את תימנייה, נכון? אני מת על תימנים!"

כמה נוח להתכרבל בחיק האהדה הגורפת הזאת. כמה מפתה להזריק את החיבה הלאומית ישר לוורידים. וכך הלכו להם השניים יחד, חבוקי זרוע, במשך שנים ארוכות: התימני והאומה הישראלית.

האומה ליטפה, והתימנים הזריקו לווריד, ולא עשו מהומות. מנהיגיהם היו תמיד מפא"יניקים נאמנים, אף פעם לא מנהיגים מורדים. אנשיהם לא היו מעורבים באירועי ואדי סאליב או הפנתרים. לכל היותר קמו להם זמרים, וגם אלה הקפידו רק לשיר, לא לדבר.

שושנה דמארי מעולם לא צייצה במחאה כמו שלמה בר, למשל. היא אפילו שרה ביידיש. סמל המיזוג המושלם. להגיד משהו על ילדי תימן היה, בנסיבות האלה, דיסוננס צורם. זה בלי ספק היה משבש את רומן האהבה המניפולטיבי והמדכא הזה.

הנינוחות, החביבות והסובלנות שהביאו איתם יהודי תימן הן תכונות יפות עד מאוד בעיני. הלוואי שתשרודנה.

הן נפלאות בחברה רגועה, חזקה מבוססת מבחינה חברתית, שבה המודעות לזכויות הפרט ממוסדת ומושרשת.

התכונות הללו הרסניות בחברה כמו שלנו: חברת מהגרים רצופת טלטלות, כוחנית, ספוגה דעות קדומות. חברה שבה הממסד מפעיל על אזרחיו סיסמאות מניפולטיביות ודיכוי, גלוי או סמוי. חברה שזה עתה חוקקה את חוק כבוד האדם וחירותו, ועוד לא יודעת מה זה בכלל.

בג'ונגל הזה, זכריה בן עזרא מצא את עצמו חסר אונים. עצב וכעס חדרו ללבו.

"אני אוהבת אותך ככה, כשאתה שקט", עודדה אותו המדינה.

התימנים היו אולי שקטים, אבל לא מטומטמים. הם ידעו שהתכשיטים וספרי הקודש שהביאו איתם מתימן בשנות החמישים נגנבו ולא "הלכו לאיבוד". הם ידעו שחלק מן הילדים נעלמו בנסיבות מחשידות מאוד. הם ידעו הכל. הם גם מחו על כך. אבל איש לא הקשיב להם. הממשלות השונות הקימו שתי ועדות בדיקה בעלות סמכויות מוגבלות, רק כדי לסתום להם את הפה ו"להרגיע אותם", כאילו הם כלבלב חסר מנוחה. והעיתונות ברובה הגדול שתקה.

45 שנה הם כאבו את האובדן, את האדישות, את ההשתקה. תלונותיהם, העלו אבק (עוד נושא שוועדת החקירה הנוכחית מוזמנת לבדוק), זה הרי מדהים, כי גם אם נדחה על הסף את טענתו של הרב עוזי משולם ז"ל על אלפי ילדים חטופים, הרי שעל 90 ילדים נעדרים הסכימה אפילו ועדת הבדיקה הקודמת.

90 ילדים נעדרים – והציבור הרחב שותק, והתקשורת שותקת.

איפה היתה החברה הישראלית כל השנים הללו? איפה היו יפי הנפש? איפה היו לוחמי זכויות הפרט? איפה היו כל החרדים לצל צלו של עוול? איך זה שאף ממשלה לא טרחה לבדוק מה קרה לתשעים ילדים נעדרים? איך עלתה שתיקה רועמת כזאת מכלי התקשורת?

זו בעיה של התימנים, אמרו כולם ומשכו בכתפיהם בביטול. מקצתם הלכו הביתה, מקצתם הלכו לחתום על עצומה נגד סגירת ערוץ 7. זה מאוד חשוב לא לסגור את ערוץ 7, בשם הדמוקרטיה, זכויות הפרט, הצדק ומה לא.

ארבעה עשר איש חתמו על העצומה הזאת באוגוסט 1996. אנשי שמאל חילונים, מרצים, אנשי תקשורת, אנשים מפורסמים. אחרי ששלחו את העצומה לשולמית אלוני ז"ל טפחו מן הסתם זה לזה על השכם (פיסית או מילולית, מה זה משנה) ושיפשפו את כפותיהם בהנאה. זה היה קל כמו להחליק כוסית קמפארי לגרון, נחמד.

הרווחה היה גבוה (העצומה עוררה הדים בתקשורת והארבעה עשר קיבלו תעודה שהם נאורים), והמחיר – אפסי.

בעיית ילדי תימן הנעדרים מורכבת יותר ומאיימת יותר. בעצם היא פשוט מזוויעה.

היא מזוויעה כי לקחו תינוקות מהוריהם ומסרו אותם להורים אחרים, שנחשבו "ראויים יותר", ואל נא תקנו את הטענה שזה בגלל "שלא מצאו את ההורים". לא מצאו את ההורים כשזה לא היה חשוב למצוא אותם.

היא מזעזעת כי היא צמחה על קרקע של דעות קדומות וגזענות כלפי העולים מתימן. היא מאיימת מפני שהיא עדתית באופיה. ואצלנו, כל מי שמציץ לסיר ורואה משהו שנראה לו כמו "בעיה עדתית", סוגר מיד את המכסה בבהלה: "אמאל'ה, עדתיות!"

מאז ומתמיד מותר היה אצלנו לגרום עוול על בסיס עדתי, אבל לא למחות על בסיס עדתי.
 
ב- 1.2.96 הביאה אשה אחת, שהיתה אחות בשנות החמישים, תמונות של ילדים כחושים לתוכנית של חיים יבין בערוץ הראשון, כדי לשכנע אותו שהם פשוט מתו בהמוניהם ולא נחטפו.

"למה החלטת לספר על כך דווקא עכשיו?" שאל אותה יבין בשידור. "כדי להרגיע את הרוחות", אמרה האחות טובת הלב. להרגיע את הרוחות, זה מה שחשוב.

כי אילו היה מדובר בשני תימנים, שני פולנים, אחד רומני ואחד רוסי היה אפשר לקרוא לזה, נניח, "ילדי ישראל הנעדרים", "ילדי שנות החמישים הנעדרים", אפילו "ילדינו הנעדרים", משהו כזה אנושי, ישראלי. בהחלט חשוב לחקור את זה. אבל "ילדי תימן הנעדרים?" השתגעתם? זה יתסיס ויעורר רוחות רעות. זה יפגע באחדות העם!

וכך שתקו כולם. אישי הציבור, הסופרים, המשוררים, האמנים, אנשי התקשורת. רגישות לצדק היא בין השאר פונקציה של נוחיות.

כך קרה שנדרש איזה עוזי משולם כדי להביא להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית. כל האחרים נאלמו דום. מעתה ישראל ישאל נא כל ילד את הוריו: איפה הייתם אתם 45 שנה? ואם לחזור לראשית הדברים: השאלה איננה "מה קרה לתימנים?", השאלה היא מה קרה לחברה הישראלית.
מה היא עשתה כשזכריה בן עזרא זעק כשלקחו לו את הילד, ואיך פתאום נגמרת למדינה האהבה, כשהתימנים האלה הנחמדים, השקטים והמסתפקים במועט מהפרק הקודם הפסיקו לחייך.

הילד של זכריה בן עזרא - יעל צדוק - מוסף הארץ - 16.2.1996
הילד של זכריה בן עזרא – יעל צדוק – מוסף הארץ – 16.2.1996

ד"ר משה נחום: רבין הציע פיצוי על פרשת ילדי תימן

'רבין הציע פיצוי על פרשת ילדי תימן' , ערוץ 7 , שמעון כהן, פרסום ראשון: ט"ו בתמוז תשע"ג, 23/06/13

ד"ר משה נחום, המתווך בין לשכת רבין לרב עוזי משולם ז"ל, מספר על הרב, ההתבצרות ופרטים לא ידועים נוספים בפרשת חטיפת ילדי תימן.

ביום שישי הלך לעולמו והובא למנוחות הרב עוזי משולם ז"ל, מחולל הקריאה הציבורית לחקירה מעמיקה וממלכתית של פרשת ילדי תימן משנות החמישים.

גבי גזית משוחח עם ד"ר משה נחום על פרשת חטיפת ילדי תימן

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם ד"ר משה נחום, יו"ר הפדרציה העולמית של יהודי תימן, על דמותו של הרב משולם ועל הפרשה הכואבת ההיא והטענה לחטיפת אלפי ילדים ותינוקות.

ד"ר נחום נשא גם הוא את דגל המאבק והקריאה לחקירת הפרשה תוך שהוא מאתר ברחבי העולם ילדי עולים מתימן שהועברו למשפחות בקנדה ובארה"ב. בתקופת התבצרותו של הרב משולם עם תלמידיו ביהוד היה נחום עצמו המגשר בין לשכת ראש הממשלה המנוח רבין לבין הרב משולם. גם על ימים אלה של דילוג מירושלים ליהוד סיפר בראיון ארוך ומקיף שהעניק לערוץ 7.

לדבריו הרב משולם היה אדם "משכמו ומעלה. אדם מלומד. ירא שמים. רדף צדק ולחם בעוול שאנשים חוו. הוא כאב את הסבל שנעשה ליהודי תימן המזרח והבלקן. הסבל שהוא סבל היה איום ונורא".

על המאבק לחשיפת הפרשה הכואבת ההיא מספר ד"ר נחום כיצד בימים בהם דילג בין לשכת רבין ליהוד, לעיתים פעמיים ביום: "אמרתי שירייה ראשונה שתיפלט תביא למלחמת אחים. בימים הראשונים הנהג של רבין, יחזקאל שרעבי, סיפר לי על ההתייעצות שבין רבין לשמיר כאשר אמר לו ש'התימנים החזיקו את עצמם הרבה זמן, אבל כשנכנס הרב משולם זו צרה צרורה. יש לו אלפי חסידים שמוכנים להקריב את חייהם בשבילו על הסבל שהוא חווה'".

ממשיך נחום ומספר כי בימי המצור אמר לו הרב משולם שיסכים להגשת בג"ץ על אף שנואש מהניסיונות המשפטיים הקודמים שכשלו, אך זאת בתנאי שהעתירה תוגש על ידיו, ואכן נחום הגיש בג"ץ ולבקשתו נקבעו חמישה שופטים, אך ביום הדיון הראשון פרשו שניים מהם באופן תמוה. לדבריו הם עצמם אמרו למזכיר בית המשפט העליון דאז, שמריהו כהן ז"ל, כי כל בקשה ועתירה לפתיחה בחקירה ממלכתית תידחה על הסף, כך שאין כל סיכוי למהלך. נחום מספר כי אמירה זו נאמרה לו מפיו של שמריהו כהן עצמו.

ד"ר נחום מספר על יהודים שהביא מקנדה לאחר שביקשו לקיים מפגש עם הוריהם הביולוגיים, יוצאי תימן, אך שוב ושוב הושמו בפניהם מחסומים. אחת הדוגמאות הייתה במפגש שאורגן לאחד היהודים עם תושבת כפר אורה שמיד כשפגשה אותו אמרה לו שהיא דורשת ממנו שיחדל לחפש אותה יותר. נחום מספר שהיהודי קבע בפניו נחרצות כי מדובר באישה ערבייה ולא יהודייה שהתחזתה לאמו. מנגד הודיעו לו הוריו המאמצים כי אם יחפש את הוריו הביולוגיים ינשלו אותו מהירושה כפי שאכן אירע.

עוד מספר ד"ר נחום על צילה לוין שהובאה לישראל מסקרמנטו כדי לחפש את הוריה, מצאה את אחותה התאומה ונערכו להן בדיקות DNA שהוכיחו שאכן מדובר באחיות, מעבר למראה הזהה של שתיהן. ואולם הפרופ' יהודה היס דחה את מסקנותיהם של שני הבודקים המומחים, ד"ר חטיב וד"ר פרידמן.

בדיון שהתקיים בישיבת ועדת העלייה והקליטה של הכנסת ואליו הגיע פרופ' היס הטיח בו נחום "הולך עם רשעים ירשע", וסיפר על היס שהמציא שקרים וביצע סחר באיברים מתוך גופות שהובאו למכון לרפואה משפטית. הוא אף הזמין את היס לתבוע אותו תביעת דיבה אם אין ממש בטענותיו, אך היס העדיף שלא לעשות זאת.

"מה שהבעיר את דעתו של הרב משולם היה שאפילו נציגי המדינה בורחים מהאמת", אומר נחום ומספר על אירוע של רעידת אדמה שהתרחש במצרים והשלכותיו היו גם בישראל. באירוע זה נפלו מדפים בארכיון משרד הפנים ולתדהמתו של אחד העובדים נפל ארגז ובו 5822 תיקים שעליהם כתוב 'תיקי ילדי תימן הנעדרים' ו'סודי ביותר'. העובד מיהר להתקשר אליו כדי לדווח לו על כך. נחום מצידו יצר קשר עם ערוץ 9 שהגיע וצילם את הארגז, אך מאוחר יותר כבר היה המחסן ריק מבלי יכולת לאתר בו את הממצאים.

עוד הוא מספר על ראיונות שערכה העיתונאית יהודית יחזקאלי ומהם עלו עדויות על נשים שנחטפו והועלמו מבעליהן. נחום מציין בדבריו גם את שמותיהם של הבעלים שהנשים נלקחו מהם. לאחר מהם, עובדיה מליחי, נעלמה אישתו הבריאה בעודה בחודש השביעי להריונה כאשר הלך להביא לה אוכל. ליהושע קראווה נעלמה האישה עם בנו יחד איתה. האישה נעלמה לאחר שהושארה מספר ימים בבית החולים על אף שהייתה בריאה. ביום ה-13 להיעלמה נאמר לו 'לא הייתה כאן אף אישה'. נחום עצמו תוהה כיצד זה טוענים שלא הייתה אישה כאשר אחיו התאום של הילד שנעלם איתה עודו בחיים, "אם אין אישה איך הוא נולד הילד הזה?", הוא שואל.

בהמשך הדברים הוא מספר על אישה, תושבת עפולה, שנחטפה והועברה לאחד הקיבוצים לאחר שחמדו אותה, כלשונו, אמרו לה שבעלה נהרג בתאונת דרכים והיא נלקחה.

"הרב משולם ראה שלא רק שלא יוקם בית שלישי אלא שאנחנו מחריבים את הקרקע שעליה הוא צריך לקום. הוא התהלך כועס ועצבני על כך".

גם ד"ר נחום מודע היטב לכך שרבים אינם מאמינים לסיפורי הילדים החטופים ורואים בהם דמיונות. למול דברים בנוסח שכזה הוא מספר על דבריו של הרב אבידור הכהן ז"ל שסיפר כיצד בביקורו בקנדה ראה ילדים כהי עור למשפחות בהירות וכשהתעניין מניין הגיעו נאמר לו (באידיש, כפי שמצטט נחום עצמו) ש'יש לנו גנבים שגונבים בארץ ישראל ומוכרים לנו בקנדה'. "אורי אבנרי כתב על זה ב'העולם הזה' ומאז החל להיות נרדף".

עוד הוא מספר על שני חסידים בשם כץ וברגמן שהופיעו בשדה התעופה במונטריאול בפברואר 52' כשבמזוודותיהם שלושה מיליון דולר כשפועל השתכר לחודש 50 דולר.

מוסיף נחום ומספר על מפגש עם הרב משולם ז"ל בימים בהם היה בכלא ובו אמר לו כי כל עוד לא תיפתר הפרשה תרבוץ קללה על מדינה. להערכתו בני העדה התימנית לא ירפו מהפרשה גם לאחר פטירת הרב משולם וימשיכו במאבק לגילוי וחשיפת פרטי האמת שמאחוריה.

בהמשך דבריו מספר נחום על מפגש עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין שהציע לו עסקה ובה תיתן המדינה חמישים מיליון דולר לבני העדה התימנית כפיצוי ובכך יושם קץ לפרשה. "אמרתי לו: יצחק, חמישים מליון דולר לא מכסים את התכשיטים והרקמות של המכנסיים של נשות תימן. מה עם הספרים העתיקים?". מעבר לכך לא הסכים נחום לפיצוי שיבוא מכספי המדינה "אני לא מוכן לקחת גם מאתיים מיליון דולר מהמדינה", אמר לרבין וקבע כי כספי הפיצוי לעדה התימנית צריכים להגיע מתרומות הג'ויינט וארגונים אחרים שייועדו לחיזוק בני העדה ולא מכספי מדינה. רבין מצידו, כך מעיד נחום, אמר שייתכן ויש לבחון את הגדלת סכום הפיצוי, אך לדאבונו מעבר לדברים אלה לא נעשה דבר למימוש הפיצוי לטובת בני העדה.

לדבריו מאוחר יותר אמרה לו רעייתו של הנהג של רבין, יחזקאל שרעבי ז"ל, כי בעלה מעריץ אותו על שהוא אינו ניתן למכירה.

נחום מציין בדבריו כי הוא מוכן להיבדק בפוליגרף לבדיקת אמיתות פרטיה של אותה פגישה עם ראש הממשלה רבין.

"על הרב משולם נאמר 'הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו. לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו'", חותם נחום את הדברים.