פרשת הבלוגרים: לורי שם טוב הגישה בקשה לתיקון פרוטוקול שופט העליון סולברג מיום 09.10.2018

01.11.2018 – מתברר שדבריה של לורי שם טוב הוקלדו תדיר בצורה לקויה ובמקרים לא מעטים לא מובנים או שנושאים שלמים הושמטו. לכן הוגשה הבקשה לתיקון הפרוטוקול. (בש"פ 6589/18 מה 09.10.2018)

שם טוב דיברה בצורה רהוטה. לדוגמא, ובדיון טענה כי חשה מוטרדת ופגועה מדבריו של סולברג בש"פ 1999/17 מה- 03.03.2017 שבה השווה אותה לזונה אפיקורסית. דבריה אלו של שם טוב הושמטו לחלוטין מהפרוטוקול.

מצורף צילום הפרוטוקול הדיון סולברג מה- 09.10.2018.

להלן דבריה של שם טוב שנאמרו בדיון ב- 09.10.2018 בפני השופט סולברג:

"אני מודעת לכך שבית המשפט רואה בהליך הנוכחי להארכת מעצר ב—150 יום סתם מכשול בדרך להרשעה שכן כאשר הוגשה הבקשה לדיון הנוכחי ונקבע מועד ה- 20.09.2018, השב"ס הודיע שהוא נופל על מועד הוכחות אצל כב' השופט בני שגיא ודיון נוסף אצל כב' השופט הימן.

ואדוני הוציא החלטה ב- 16.09.2018 ממנה משתמע שאינו מוצא לנכון שאני אנכח בדיון שלי בבית המשפט העליון, ושעדיף לתת עדיפות למועד ההוכחות אצל בני שגיא. כלומר נתבקשתי לוותר על נוכחותי בדיון שאמור להשפיע על השחרור שלי שלא משיקולי זכות היסוד שעומדת לי לקבל הזדמנות כנה להתמודד עם הראיות של התביעה ולהציג את הגנתי, אלא לטובת "קידום ההליך השיפוטי", ולטובת נוכחות בדיון שבו לפי הסטטיסטיקה יש 99% הרשעה. הדבר מעיד שבית המשפט העליון רואה בדיון בבקשה להארכת מעצר הליך סרק, שכן כנראה הוא כבר יודע מראש מה תהיה התוצאה.

לפני 20 חודשים כבודו כתב עלי. "כִּי נֹפֶת (דבש) תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ . וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת (חרב דו צדדית)". (בש"פ 1999/17 מיום 03.03.2017 פיסקה 9)

בית המשפט חיפש בכל התנ"ך פסוק שיהיה משפט מחץ כדי להתאים אותו לי, ואני אמורה לקבל את הפסוק הזה בגאווה ובראש מורם.

אני לא דוברת שפות תנכיות ומקראיות, ולא מבינה את הפסוק הזה. אני צריכה שיפרשו לי את הפסוק הזה, ואכן קיבלתי פרשנות והבנתי שבית המשפט עשה לי שיימינג, הטרדה מינית והחפצה מינית.

אני הוטרדתי מינית ע"י בית המשפט אשר אמר עלי בפומבי, בלי לראות אותי שאני זונה אפיקורסית שמפתה גברים, שהשפתיים שלי נוטפות דבש, שאני לא יודעת בכלל מה זה השמן שנוטף לי מהשפתיים, ושהגברים שאני מפתה מסיימים עם לענה מרה, ושאני מסתובבת עם חרב פיות חדה ומסוכנת ותוקעת בהם את החרב.

אלו הדברים שבית המשפט אמר עלי בתאריך 3/3/2017 רק 5 ימים לאחר שנעצרתי, ועכשיו אני פה אחרי 20 חודש ואני מבקשת שבית המשפט יגיד לי איפה הנופת שנוטפת מהשפתיים שלי? איפה השמן חיכה שאמורה לנזול לי מהשפתיים? איפה החרב פיות שלי?

האם בית המשפט בכלל יכול לתאר לי את החרב שלי? למה היא דומה? לשברייה של ערבים או לחרב של סמוראי יפני?

האם בית המשפט ראה את השפתיים שלי שהן נוטפות נופת? ואיפה חרב הפיפיות שבית המשפט מייחס לי?

האישה הזרה שכבוד השופט נועם סולברג דיבר עליה מתוארת בפרשנויות החכמים כאשת זנונים, פתיינית, שמציעה את השפתיים שלה והחמוקיים שלה לגברים, ואחר כך דוקרת אותם בחרב חדה. יש כאלה שחושבים שהכוונה לאשת פוטיפר, יש כאלה שחושבים שהכוונה למלכה איזבל בת אתבעל מלך צידון, ויש כאלה שחושבים שהזרה בפתגם היא סתם זונה פתיינית.

בכל פסקה 9 בש"פ 1999/17 (כב' השופט סולברג) אין ניתוח מסוכנות,

התביעה שבאה לבית המשפט ומבקשת לעצור אותי לעוד 5 חודשים, לא מספרת לבית המשפט מי אני באמת. אותם מעניין לכוון למשבצת שבחוק המעצרים שמצריכה אותם להלביש עלי תווית של מסוכנת. אז אני אסביר מי אני.

אני הייתי אמא , מדהימה לשני ילדים. יום אחד פקידת סעד שלחה משטרה לחטוף ממנו את הילדים באופן אלים ומפחיד. מאז אין לי ילדים, ואני אימא שכולה לשני ילדים חיים. יכולתי להתבוסס ביגון ובטרגדיה, אבל החלטתי להיאבק בתופעות האלה ע"י פרסום האמת שהחונטה מסתירה אותה. מה באמת מסתתר מאחורי המניעים של עובדים סוציאליים ושופטים, שזה בעיקר כסף, כבוד והשתייכות לחונטה של קליקה של מי שחושבים שהכול מגיע להם.

מה שמייחסים לי זו ביקורת פוליטית. כעיתונאית חשפתי אין ספור כתבות תחקיר שאחרי שפורסמו אצלי התגלגלו אל ערוצי התקשורת הרגילים.

אני חשפתי שבפנימיות ובאומנה שאליהם מעבירים את הילדים שוררת ההזנחה, אלימות, זנות, סמים ומכות. אני אומרת שכל הכתבות בישראל היום בנושא רווחה, זהירות פקידי סעד, פנימיית רננים, הכל התחיל ממני, מי שחוגג הם בעלי העמותות שמושכים לעצמם משכורות עתק. אני חשפתי שהמדינה מעדיפה לשלם 17,000 ₪ ללד בחודש במרכז חירום, ולא לתת שקל למשפחה הנזקקת. אני חשפתי מקרים מזעזעים של אבות בגירושין שמנתקים מהם את הילדים, שמים אותם במרכז קשר, חולבים מהם מזונות פי 3 או ארבע מכל מדינה אחרת, והשופטים מתייחסים אליהם כמו זבל. משנת 2009 אני הייתי ממובילות הפעילות בנושא חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן.

חוק המעצרים נחקק כדי להקטין את המעצרים המיותרים עד תום ההליכים. זה היה ב 1996. מאז מה קרה? המעצרים הוכפלו פי 15. היום בתי הכלא כל כך מפוצצים בעצורים ואסירים, שאין יותר מקום בכלא. בית המשפט העליון הורה לשב"ס להכפיל לעצורים את מרחב המחייה, השב"ס מצפצף, עובר על החוק. במקום לשחרר עצירים שלא צריכים להיות עצורים כמוני, המכונה המשומנת ממשיכה לשנע עוד ועוד עצירים לכלא באמצעות דו"חות סודיים, תסקירים שקריים ופרשנויות הפוכות למטרת המחוקק.

אני כבר בשלב זה טוענת שלאור פסה"ד של כבוד השופט רובינשטיין שהשב"ס חייב להכפיל את שטח המחיה של העצירים פי 3, צריך לשחרר אותי, כי המדינה היא זו שעוברת על החוק, אבל כמובן זה לא מזיז לאף אחד.

הדבר השני שאני טוענת היא שהשופטים לא מסוגלים לשמוע ביקורת. במקום להפנים שהמחוקק ביקש לצמצם את המעצרים המיותרים, בתי המשפט בתחבולות מצאו דרכים להכפיל את מספר העצורים באמצעות שני כלים מזעזעים ולא דמוקרטיים: הלכת זאדה, והמסוכנות.

מסוכנות פיקטיבית

לפני שאדבר על זאדה, אטען בקצרה על המסוכנות. בגלל שלתביעה משתלם להחזיק אנשים במעצר כי זה משפר את סיכויי ההרשעה, ואת הסיכוי שהעצירים יתחננו לעסקת טיעון אז מדביקים לכל אחד תווית של מסוכנות בקלי קלות. השופטת רונית פוזננסקי כץ עצרה אישה שגנבה פחית קולה ו 10 שקלים לקופת צדקה ואמרה שהיא מסוכנת. זה מאוד משתלם למערכת, נותן פרנסה לקציני מבחן, נותן פרנסה לשופטים, וזה שיימינג בחסות החוק של שופטים ותובעים על האזרחים.

בנושא המסוכנות טענתי בהרחבה בכתובים. מדובר במסוכנות באמצעות שימוש במקלדת. אין עילת מעצר שכזו ובית המשפט תפר לי עילת מעצר תפורה במיוחד בשבילי. מעצר בגלל שימוש במקלדת. אני מזכירה שקו פרשת המים הוא נזק גוף. אף מתלונן לא התלונן על נזק גוף. 37 עדים התלוננו וכולם התלוננו על נזק לשם טוב לדעתם.

נזק לשם טוב לא מצדיק מעצר, וגם לא אכיפה פלילית. בשביל זה יש סעדים אזרחיים, ואני לא שונה מאלפי אנשים שתובעים אותם בבתי משפט אזרחיים על לשון הרע. מי שמפסיד בלשון הרע בתביעה אזרחית לא נכנס לכלא.

אף מתלונן לא הגיע לתחנת משטרה עם פנס בעין או רגל שבורה. מתלוננים רבים שחושבים שיש להם שם טוב, בכלל אין להם שם טוב. שופטת שמפלה נגד גברים ובגללה אבא התאבד, לא יכולה להתלונן על השם הטוב שלה כשיש מכתב התאבדות שמאשים אותה במוות. שופט שניתק אמא מהילדים שלה הוא שופט שצריך לדעת לספוג ביקורת. שופטת שצורחת בבית משפט ומסלקת עורכי דין מהאולם שלה, וחושבת שבגלל הדלתיים הסגורות אסור שזה יתפרסם, היא שופטת שאין לה שם טוב.

ובכל זאת כל השופטים שספגו ביקורת ממשיכים לעבוד, מקבלים קידום. שופטת קיבלה קידום. שופט אחר קיבל קידום פעמיים. הפסיקה אומרת שהם צריכים לפתח סיבולת לביקורת עליהם. הפסיקה בכלל דורשת ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור כדי להעמיד לדין.

בענייני אין שום ודאות קרובה לסכנה לשלום הציבור.

עובדה שהמשטרה אומרת שבנובמבר 2015 נכנסו אלי הביתה באופן חשאי והטמינו תוכנות ריגול במחשב ובבית. אם הם ראו את הביקורת שאני כותבת בזמן אמת בנובמבר 2015, ואם הייתה מסוכנות, היו צריכים לעצור אותי בנובמבר 2015. לדעתי, כל מתלונן שפורסם עליו משהו אחרי נובמבר 2015 יכול לתבוע את המשטרה, כי איך יכול להיות שבנובמבר 2015 לא הייתה מסוכנות, ולא עצרו את התופעה, ופתאום בפברואר 2017 יש מסוכנות בוודאות קרובה לשלום הציבור שמצדיקה מעצר לכמה שנים?

כמו שהסברתי הרבה מתלוננים בכלל לא ידעו על פרסומי ביקורת עליהם. השופטים הימן ובני שגיא בכלל לא נחשפו לזה. התפוצה היא מינימלית, ואם זה לא הגיע לידיעת שופטים, זה מראה שאין מסוכנות כי לא הייתה תפוצה.

הכלי השני שבאמצעותו שופטים פוגעים באזרחים במסגרת הליכי מעצר היא הלכת זאדה. המחוקק בחוק המעצרים רצה לייצר מסננת מפני מעצרי שווא. בשביל זה המחוקק דרש ששופט נפרד מהתיק העיקרי יעבור על הראיות ויבדוק שלא מבקשים סתם להכניס אנשים למעצר. ומה קרה בפועל? המציאו את הלכת זאדה שלפי כל דבר שאפשר להגיד עליו שיש פוטנציאל להרשעה זה מספיק בשביל מעצר לשנה שנתיים ואולי גם שלוש וארבע.

הנה אני עצורה כבר שנתיים בלי ששופט בכלל בדק את הראיות נגדי עם זאדה או בלי זאדה. במקרה שלי הפעיל עלי השופט הימן לחץ להודות בראיוות לכאורה. גם העו"ד מהסנגוריה הפעיל עלי לחץ להודות בראיות לכאורה. למה זה בכלל קורה? למה עו"ד צריך להגיד לשופט שהוא חושב שיש "ראיות לכאורה"?

אני טוענת שהגיע הזמן שבית המשפט יקשיב לדברים שאמרה שופטת המיעוט דליה דורנר בפס"ד זאדה. היא אמרה שכדי לעצור אנשים, שופט כמו השופט הימן צריך לדרוש מהמשטרה ראיות ברמה של מעבר לספק סביר, כמו הרמה הנדרשת להרשעה.

במקום זה מה קורה אצל שופטי מעצרים כמו אצל השופט הימן? קורה שם רצח אופי ושיימינג מובהק. התביעה מגישה בקשה בלי נספחים, ואת חומרי החקירה התביעה מעכבת חודשים על גבי חודשים. השופט מאשים את הסנגורים שהם מבקשים דחיה. בענייני גם השופט בני שגיא אמור לצאת לחופשת שבתון בחודשים ינואר פברואר 2019.

אני לא מסכימה לראיות לכאורה. אני סבורה שתפקידו של בית המשפט לבדוק ברצינות את הראיות הללו, ולא סתם לנפנף אותי לטעון טענות בתיק העיקרי. אני סבורה שבית המשפט שמאריך מעצר צריך לקרוא גם את העובדות הנטענות ואת חומרי החקירה, ולא רק את הכותרות, ושהוא צריך לבדוק אותן בקנה מידה של "מעבר לספק סביר", ולא לעצור אנשים סתם על סמך איזה פוטנציאל ערטילאי.

אני גם טוענת שלשופט אין זכות לשאול את הסנגור אם הלקוח מסכים לראיות לכאורה. אין זה מתפקידו של הלקוח לתת מתנות לתביעה, אם נתתי הסכמה לכאורה בגלל לחץ ויעוץ שגוי של הסנגוריה הציבורית, הרי זו מתנת חינם וזכותי לדרוש לבטל את המתנה.

זה משפט שיתנהל לפחות עוד שנה וחצי. יש 260 עדי תביעה. עד כה העידו 37 עדים קלים וקצרים. המספר 260 לא כולל עדי הגנה. אני מתכוונת להביא לפחות כ 100 עדי הגנה שמכירים את המתלוננים, שופטים או עובדות סוציאליות ויפרטו איך הן פגעו באזרחים והרסו את חייהם. אני צופה ל 400 עדים. זה יקח שנתיים. האם אני אמורה לשבת במעצר 4 שנים?

אני טוענת שעל סמך פסיקה השוואתית לטווח העונש, העונש במקרה הכי גרוע לא יהיה יותר משנתיים. יש לי רשימה של מקרים בתגובתי בכתב. התביעה לא טרחה להביא פסיקה השוואתית משלה כדי להראות איך היא מצדיקה מעצר של 4 שנים, כשהעונש הצפוי הוא לא יותר משנתיים. השופט הימן אמר שזו השערה והוא לא יכנס לזה.

זה שוב מראה שהשופט מוטה לטובת התביעה. הרי החוק עצמו מטיל על התביעה להראות פסיקה השוואתית בשלב העונש. בגזר הדין שופטים גוזרים עונש על סמך השוואה של טווח העונש ומקרים קודמים. הם לא פוסקים לפי השערות. מציגים להם תקדימים והם בודקים מה טווח העונש המינימלי והמקסימלי. הימן לא רצה לעשות את זה כי זה לא לטובת התביעה.

לכן אני שואלת שוב, למה אני אמורה להיעצר ל 4 שנים, כאשר העונש הצפוי הוא לא פחות משנתיים?

אני מזכירה לסבית המשפט שאישומי לשון הרע, זילות, העלבת עובד ציבור דורשים אישור היועמ"ש. בלי אישור היועמ"ש, האישומים בטלים. זו הפסיקה. אני עומדת פה ומבקשים לעצור אותי, ואין להם אישורי יועמ"ש. אני טוענת שמבקשים לעצור אותי על סמך אישומים בטלים.

אני טוענת שלבית משפט מחוזי אין בכלל סמכות. הסמכות היא בבית משפט שלום, אבל לסנגורים מטעם הסנגוריה יש ניגוד אינטרסים לטעון את זה כי הסנגוריה תפחית להם 50% מהשכר. אני טוענת שכל סיפורי הבדים על עו"ד XXX שנסחטה בגלל רמיזות לרומן עם עו"ד הוא המצאה אחת גדולה שהמציאו אותה בשביל להגיע אל השופטים הימן ושגיא במחוזי.

עובדה שהתביעה לא מוכנה להתחיל את המשפט עם העדים של אישום 1 ולזמן את XXX ועו"ד XXX, כי אז בית המשפט המחוזי יישאר בלי סמכות, והתיק ירד לבית משפט השלום.

צווים שיפוטיים בהליך החקירה ומעצר הימים

הליך החקירה בתיק הנוכחי החל בחצי השני של שנת 2015. עד יום מעצרי למעצר ימים ה- 27.02.2017 היה הליך החקירה סמוי. ב- 06.04.2017 הסתיים הליך החקירה ומעצר הימים והוגש כתב האישום.

הליך בחקירה שנמשך עד יום הגשת כתב האישום לקוי מיסודו ולאורך כל הדרך. הליך החקירה נעשה ללא ביקורת שיפוטית על פי פרקטיקה של מדיניות שיטתית ורחבה של בתי המשפט, הפרקליטות, והיחידה החוקרת לפגוע באופן חמור בכבודי, חירותי, פרטיותי, קנייני וצנעתי.

כל צווי החיפוש, חיפושים בדברי מחשב, חיפושים במסמכים, צווי המצאת מסמכים, וצווי קבלת נתוני תקשורת בהליך החקירה לקויים, כולם ללא יוצא מן הכלל ובוצעו שלא כדין. הצווים השיפוטיים הוצאו כלאחר יד ללא ביקורת שיפוטית. הצווים חסרים חלק מפרטים מהותיים החל ממספר תיק בית משפט, שם השוטר שהופיע בפני השופט והוזהר כדין, ציון מהות החשד והעילה למתן הצו, מילוי פרטים מלאים של המחזיק, הנמקה מדוע החיפוש במחשב יבוצע ללא עדים, ולפעמים גם שם השופט. לפעמים אין התאמה בין הצו לבקשה.

באף אחד מהצווים לא צוין כי אני עיתונאית. לפעמים חסר הצו רק פרט אחד ולפעמים יותר.

אין מדובר בליקוי אחד או ליקויים בודדים אלא המדובר בכל עשרות הצווים שהוצאו על ידי בתי המשפט במהלך החקירה. המעשים הפסולים האלו בוצעו כחלק ממדיניות הרשויות הנוגעות, פרקטיקה רחבה ושיטתית של פגיעה חמורה בכבודי חירותי, צנעתי, קנייני, ופרטיותי תוך הסכמה מלאה של כל הרשויות הנוגעות בדבר.

איני הקורבן היחידי של הפרקטיקה הזוועתית הזו אלא גם נאשמים מוטי לייבל וצבי זר וחשודים אחרים בתיק ובני משפחותיהם. מדובר בהתנהלות שערורייתית שיש להוקיע החל מהרגע הראשון שבו היא מתגלית.

חוות דעת 98/05 של כב' השופטת שטרסברג על "כתיבת החלטות על טופס" שהובאה בסעיף 16 בבקשה 182 הנדונה, הופכת לכלל יסוד בתיק הנוכחי שניתן לנסחו כדלקמן:

הצווים הנוגעים להליך החקירה פגעו כולם בזכויות יסוד האדם. כך, למשל, צווי החיפוש בביתי. בית המשפט לא נתן דעתו לכך שחיפוש בביתי ובמחשבים שלי פוגע בזכותי כאדם לפרטיות ולצנעה, זכות שנקבעה כזכות יסוד בסעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך גם באשר לצווים אחרים שאפשרו כניסה של המשטרה למקום מגורים או פעולה אחרת שפגעה בזכויות יסוד שלי שחלקן בעלות מעמד חוקתי, כגון חירותי או זכותי לכבוד ולקניין. זאת ועוד. מילוי הצווים בצורה לקויה פגעה בזכותי לקבל את יומי בבית המשפט. החלטות שופטי המעצרים ניתנו כלאחר יד, ללא שיקול דעת וללא ביקורת שיפוטית של היושב על כס השיפוט. שיקול הדעת השיפוטי שהוא יסוד מוסד במלאכת השפיטה לא נעשה, ולכן התפקיד השיפוטי לא יצא לפועל".

אני אבקש בעניין תסקירי שקר

מאגר ההכפשות של המבקשת נגדי אינו מסתיים בתחום הזנות, האפיקורסיות וגרימת המוות בהרעלה וחרבות. במאגר של המבקשת יש הכפשות גם מתחומים נוספים באמצעות תסקירים מכפישים ישנים מלפני שנה שאינם רלוונטיים למצבי הכלואה במעצר מזה כשנה ותשעה חודשים.

יתרה מכך, על פי חוק סדר הדין הפלילי סעיף 21.א.ב: "תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם". החוק בא לבחון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, החלופות לשחרורו בערובה, וזאת מתוך ראיה כי חזקת החפות עדיין עומדת לו. "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (משלי טו 4). התסקירים המוצגים על ידי המבקשת הם תסקירים מסולפים המכפישים אותי בדעות שונות ומשונות על מסוכנות כדי לשבור את רוחי מאחורי סורג ובריח ואינם ממלאים את ייעודם על פי חוק. אילו היו ממלאים ייעודם המשיבה הייתי היום מחוץ לכלא. אני אציין שהתסקיר הראשון המליץ לשחרר אותי ללא איזוק אלקטרוני".

פרוטוקול דיון בש"פ 659/18 מה- 09.11.2018 כפי שהופץ ע"י נעם סולברג- בקשת הארכת מעצר רביעית בבית המשפט העליון.

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004Document-page-005Document-page-006Document-page-007

מודעות פרסומת

פרשת הבלוגרים תלונה נגד פרקליטות מחוז תל אביב – לשון הרע, אלימות מילולית, הטרדה מינית והסתה על נאשמת

בבקשת מעצר עד תום ההליכים מה- 06.04.2017 בתיק פרשת הבלוגרים כתבה פרקליטות מחוז תל אביב ופרסמה באמצעי התקשורת בהקשר נאשמת ציטוט מספר משלי: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, ד). שפירושו: "אל תתפתו אחר דברי החלקות של הזונה האפיקורסית כי סופכם יהיה מר כלענה וכואב כחרב פיפיות". המסמך מפורסם עד עצם היום הזה באמצעי התקשורת.
פרקליטות מחוז תל אביב השוותה את הנאשמת כ"זרה" (זונה ע"פ תרגום מצודות, אפיקורסית ע"פ פירוש רש"י) המפתה אנשים ו"תוקעת" בהן חרבות.
בתלונה צוין כי אפיקורוס ע"פ האמונה היהודית הוא אדם המפקיר ומבזה את התורה ולומדיה ודינו: פסול לעדות, אסור להחזיר לו אבידה, שחיטתו נבלה כשחיטת גוי, אסור לספר עמו ולהשיב עליו תשובה כלל, אין מקבלים אפיקורוס בתשובה לעולם, אפיקורוס שמת אין קרוביו מתאבלים עליו, אין לו חלק בעולם הבא, ספרי תורה תפילין ומזוזות שלו יגנזו, אפיקורסים הם מאלה שמורידים אותם לבור ולא מעלים אותם מהבור.
עוד צוין בתלונה כי השוואתה של הנאשמת ל"זרה" (זונה, אפיקורסית) הנם לשון הרע, הטרדה מינית, אלימות מילולית והסתה.
בית משפט לא אמור להוות עלה תאנה לאלימות מכל סוג שהוא לרבות אלימות מילולית, הסתה והטרדה מינית מצד פרקליטות מחוז תל אביב.

התלונה הוגשה לנציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות
מצורפת תמונת קטע מבקשת מעצר עד תום ההליכים מה- 06.04.2017 עם דברי הסלף של פרקליטות מחוז תל אביב

ת1
קטע מבקשת מעצר עד תום ההליכים מה- 06.04.2017 עם דברי הסלף של פרקליטות מחוז תל אביב

תלונה נגד השופט נעם סולברג – השווה המבקשת לזונה אפיקורסית

03.03.2017 – בפני שופט העליון נעם סולברג הוגשה בקשה למנוע פרסום שם חשודה. החשודה במעצר ימים, כ- 3 ימים, מבודדת, אינה יודעת על מה נעצרה ומהו חומר הראיות, מובלת לעיני כל בניגוד לחוק אזוקה במסדרונות בתי משפט להארכת מעצרה הגישה בקשה לאסור פרסום שמה.

השופט נעם סולברג בהחלטתו משתלח נגד החשודה בציטוט פסוק מספר משלי שאין לו קשר לפרשה וכותב בסעיף 9 בהחלטתו: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, ד) .

סולברג משווה את החשודה לזרה (זונה ע"פ תרגום מצודות, אפיקורסית ע"פ פירוש רש"י) המפתה אנשים תמימים בהחלקת לשון ולבסוף גורמת להם נזקים כחרב. סולברג אינו מציג תימוכין להשתלחותו הבוטה ואינו מביא דוגמאות לפיתויים מצד החשודה והנזקים לכאורה שגרמה בגוף ובנפש לקורבנות כאלו ואחרים.

מדובר באמירות פטתיות בעלמא שאין קשר בינן למציאות, המוצאות מפיו של שופט בית משפט עליון. מן הראוי היה כי שופט במעמדו של סולברג יבקר שיפוטית ומקצועית את הסוגיה שלפניו ויציג תימוכין, ולא ישתלח נגד חשודה עצורה ומבודדת שאינה יכולה להגן על עצמה. נגד השופט נעם סולברג הוגשה תלונה בעניין זה לנציבות תלונות הציבור על שופטים.

תלונה נגד השופט נעם סולברג
תלונה נגד השופט נעם סולברג

שופט נעם סולברג השווה בעלת דין לזונה, אפיקורסית

השתלחות לא מרוסנת - אילוסטרציה
השתלחות חסרת רסן – אילוסטרציה

03.03.2017 – בש"פ 1999/17 – פרשת הבלוגרים בפני שופט העליון נעם סולברג הוגשה בקשה למנוע פרסום שם החשודה לורי שם טוב המעורבת בפרשה. שם טוב במעצר ימים, כ- 3 ימים, מבודדת, אינה יודעת על מה נעצרה ומהו חומר הראיות, מובלת לעיני כל בניגוד לחוק אזוקה במסדרונות בתי משפט להארכת מעצרה הגישה בקשה לאסור פרסום שמה בפרשה.

השופט נעם סולברג בהחלטתו משתלח נגד החשודה בציטוט פסוק מספר משלי שאין לו קשר לפרשה וכותב בסעיף 9 בהחלטתו: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה, ד)

סולברג משווה את החשודה שם טוב לזרה (זונה ע"פ תרגום מצודות, אפיקורסית ע"פ פירוש רש"י) המפתה אנשים תמימים בהחלקת לשון ולבסוף גורמת להם נזקים כחרב.

סולברג אינו מציג תימוכין להשתלחותו הבוטה ואינו מביא דוגמאות לפיתויים מצד החשודה והנזקים לכאורה שגרמה בגוף ובנפש לקורבנות כאלו ואחרים.

מדובר באמירות פטתיות בעלמא שאין קשר בינן למציאות, המוצאות מפיו של שופט בית משפט עליון. מן הראוי היה כי שופט במעמדו של סולברג יבקר שיפוטית ומקצועית את הסוגיה שלפניו ויציג תימוכין, ולא ישתלח בדברי בלע נגד חשודה עצורה ומבודדת שאינה יכולה להגן על עצמה.

נגד השופט נעם סולברג הוגשה תלונה בעניין זה לנציבות תלונות הציבור על שופטים.

ציטוט סולברג
הציטוט המשתלח של השופט נעם סולברג מבלי להציג תימוכין וראיות לבעלת הדין

להלן החלטת השופט סולברג

Document-page-001Document-page-002Document-page-003Document-page-004

 

משפחת אומנה מזניחה ומתעללת – מגיל חמש עד תשע נאנסה על ידי הבן הבכור

זהו סיפורה של תמר (שם בדוי) מהכתבה "אונס לכל החיים" מאת מרב דוד, מעריב "סופשבוע" 23.10.2004.
בכתבה מתואר סיפורה של ילדה אשר מגיל חמש עד תשע, בבית משפחת אומנה מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור. אותות המצוקה ששידרה לא הדליקו נורות אזהרה אצל העובדים הסוציאלים, גם לא דוח פסיכולוגי ותלונות האב הביולוגי. כשסוף סוף שיתפה בסוד הנורא, קיבלה תשובה מתחמקת. היא החליטה להדחיק ולשרוד. עד שבגיל 27, בעקבות טיפול פסיכולוגי, הגישה תלונה ונתקלה בחוק ההתיישנות. לתמר אין ספק, "אני קורבן של רשויות מנוולות".
בכתבה תיאורים קשים על ההתעללות שעברה הילדה בבית משפחת האומנה.
מצוקה - אילוסטרציה
" 'אני מרגישה שבגדו בי, שאני קורבן של רשויות מנוולות, שאחרי שקרעו אותי מההורים שלי, הן לא היו מספיק אחראיות כדי לבדוק באיזו משפחה הם שמו אותי'.
כשהיתה בת שלוש החליטו שירותי הרווחה בעיר במרכז הארץ, שתמר מתגוררת בה עד היום, שהיא ושלושת אחיה צריכים לחיות במשפחות אומנה. לא בגלל שההורים היו מתעללים או אלימים, אלא כי עובדים סוציאלים קבעו שההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם: האם סבלה מדיכאון מתמשך והאב עבד רוב היום, ולטענת שירותי הרווחה לא עמד בנטל. שני האחים הקטנים הועברו למשפחה אומנת בראש העין. לשני הילדים הגדולים, תמר, ואחיה, שהיה אז בן ארבע, בחרו העובדים הסוציאלים משפחה דתית, גם היא בראש העין. את סופי השבוע והחגים בילו ארבעת הילדים עם הוריהם הביולוגיים. המשפחה שהיתה אמורה לגונן על שני האחים הגדולים ולהעניק להם את כל מה שלא קיבלו בבית התגלתה כמשפחה מתעללת. המזעזע מכל הוא מה שעבר על תמר מגיל חמש עד תשע, עד שעזבה את המשפחה. במשך ארבע שנים נאנסה על ידי הבן הבכור. …
בבית המשפחה האומנת היה אסור לבקש אפילו אוכל. 'תמיד היינו רעבים' אומרת תמר. 'זה לא שהם לא נתנו לנו לאכול בכלל, אבל הם נתנו מעט. לא יכולנו לבקש כלום. אין דבר כזה להגיד שאתה רעב, הם מחליטים מתי אני רעבה. המנות שלנו היו אחרות משל הילדים שלהם, הם היו אוכלים בבוקר נגיד חביתה או ביצה עין, ואנחנו אכלנו רק גבינה עם לחם, ואי אפשר לבקש, ואסור לפתוח את המקרר. יום אחד אחי היה רעב, והאבא האומן תפס אותו אוכל בלי רשות. הוא זרק את האוכל לזבל והכריח את אחי לאכול מהפח' …

אונס לכל מחיים במשפחת אומנה - מרב דוד - מעריב סופשבוע - 22.10.04
אונס לכל מחיים במשפחת אומנה – מרב דוד – מעריב סופשבוע – 22.10.04

בסוף שיחררו אותנו

תמר שולפת מסמכים שהשיגה במאמץ רב בשנה האחרונה, כדי לשפוך אור על עברה. הדוח הפסיכולוגי, הפניות של קרובי משפחתה לרשויות, כולם מסודרים בקלסרים.

ממסמכים שהוצאו מתיק המשפחה בלשכת הרווחה שטופלו בה, ברור שהמשפחה הביולוגית של תמר התלוננה על הטיפול של המשפחה האומנת באחיה הגדול ובה. תמר זוכרת שאביה היה הולך באופן קבוע ללשכת הרווחה ודורש שילדיו יוחזרו הביתה. עובדת סוציאלית מנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כותבת, בתשובה למכתב תלונה שנשלח אליה על ידי הדוד של תמר: 'באשר לטענתך בעניין הילדים. לדעת הגורמים המטפלים, הטיפול שניתן לילדים במשפחות אלה הוא סביר, והילדים די מרוצים. המשפחות נמצאות בפיקוח מתמיד של משרד העבודה והרווחה'….
ממכתב שכותבת מפקחת של משרד העבודה והרווחה ביוני 84 ברור כי הפיקוח על המשפחות האומנות לא היה הדוק. במכתב תוהה המפקחת מדוע לא קיבלה דוח על מצבם של הילדים מאז מרס 83 ומדוע לא נכתב דוח סוציאלי מאז ינואר 82 . 'היתה עובדת סוציאלית, שבאה לבקר פעם אחת בכל השנים שהיינו שם בראש העין. הייתי בת שבע ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, סוף סוף מישהו מבחוץ, מישהו שאני יכולה לספר לו. ישבתי עם העובדת הסוציאלית והאמא האומנת הלכה להביא כיסא ואמרתי לעצמי, איזה יופי, עכשיו אני אוכל להגיד לה באוזן ואף אחד לא ישמע, אבל האמא האומנת מיד חזרה ולא הספקתי.'…"

מסמכים נוספים מתיק בלשכת הרווחה הם דוחות שנכתבו על ידי פסיכולוגית על ארבעת האחים. בדוח של תמר, שהיתה אז בת שבע, נכתב "האם האומנת מספקת לתמר את צרכיה הבסיסיים, אך אין היא מעניקה די חום ותחושה של ביטחון שאותם מחפשת תמר כהגנה מפני הפחדים המציפים אותה. מופיעים אצלה פחדים של אלימות ותוקפנות כלפיה." הדוח לא הדליק נורות אדומות אצל הפסיכולוגית או אצל העובדים הסוציאלים שקיבלו אותו.

תמר מוציאה מהקלסר נייר מצהיב שמרתיח אותה במיוחד. כתבה בעיתון מקומי מ- 84 שמאירה את המשפחה האומנת באור ציני להחריד. הכותרת היא "להיות אם לשבעה ילדים ולאמץ שלושה." בכתבה מספרת האם האומנת מדוע החליטה להכניס את תמר ואחיה ותינוקת נוספת לביתה. "להסכים לעשות דבר כזה, זה פשוט דחף פנימי", היא אומרת, "הרצון לסייע לאחרים ולטפח אותם טרם יחמיר המצב עד כדי כך שלא יהיה ניתן לתקנו. בעלי ושני ילדי הגדולים הביעו את הסכמתם המלאה, מתוך הכרה שיש צורך בהול לסייע לאותם ילדים. בשעה שאימצתי אותם היו יתר ילדי קטנים, כך שבעצם הם גדלו ביחד. ילדי רואים בהם אחים לכל דבר." בסוף הכתבה שואלת המראיינת את תמר מה היתה מאחלת לעצמה, והיא עונה "שנחזור הביתה."

ביוני 84 מאשרים הרופאים שמטפלים באם הביולוגית שתמר ואחיה יכולים לחזור הביתה. "שיחררו אותנו," היא אומרת. באותו חופש גדול תמר בת תשע, ומסע ההישרדות שלה מתחיל. מסע שהיא מנסה להתמודד בו עם התחושות הנוראות שמציפות אותה, לשמור את הסוד, ובמקביל ללמוד, להשלים את הפערים שנוצרו בשנים אצל המשפחה האומנת, לסייע לאביה בעבודות הבית ולטפל באמה החולה. "הייתי הולכת עם אמא לבית החולים כדי שתקבל זריקות, כי היא פחדה ללכת לבד. יום אחד היתה אסיפת הורים בבית הספר, והייתי צריכה ללכת איתה. אז אני עושה לאמא שלי הכנות, מלבישה אותה בחליפה יפה, מאפרת אותה, הייתי ילדה בכיתה ג.' ואני אומרת לה, אמא אל תעשי בושות, צריך להיראות נורמלים."

אחרי שנה תמר מבקשת לעבור למשפחה האומנת שטיפלה במסירות באחיה הקטנים. מכיוון שהיא לא יודעת למי לפנות, היא מתקשרת לבקש עזרה מאביה האומן המתעלל. "הוא אמר לי, אם את רוצה לחזור אלינו, אני יכול לסדר את זה. אם את הולכת למקום אחר, זה לא ענייני."

בסופו של דבר היא מצליחה לעבור למשפחה האומנת של אחיה הקטנים, ושם היא חיה מגיל עשר עד 14 התחושות הקשות שלה לא נעלמות, הן ממשיכות לכרסם בה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, שיש בתוכי ריקבון, שמשהו אצלי דפוק. הבנות בכיתה סיפרו על המחזור שהן מקבלות ואני פחדתי שבגלל מה שקרה לי לא אקבל מחזור ולא יהיו לי ילדים."

בגלל ההתעללות שעברה היא לא מסוגלת להבחין בין חיבה לפגיעה. "האבא האומן החדש חיבק אותי חיבוק אבהי, אבל מבחינתי זה היה אות אזהרה. לא הבנתי למה הוא מחבק אותי. אני החלטתי שאני מספרת לאילנה (שם בדוי) האם האומנת החדשה. נכנסנו בערב לחדר האמבטיה כדי שאף אחד לא ישמע את השיחה. ואני מספרת לה, 'הוא מחבק אותי ואני לא יודעת מה הוא רוצה.' אז אילנה אומרת לי, 'הוא כל כך אוהב אתכם ורוצה לתת לכם,' ומבטיחה שהיא תדבר איתו."

התגובה של אילנה גורמת לתמר להחליט שהיא לא שומרת יותר את הסוד בבטן ומספרת לאילנה על ההתעללות המינית שעברה במשפחה הקודמת. לאילנה היו דמעות בעיניים, ואז העזה תמר לשאול בפעם הראשונה בחייה: "נראה לך שאני יכולה להעניש אותם?." אבל היא לא קיבלה תשובה. אילנה גם לא עשתה דבר עם הסוד שתמר סיפרה לה, והנושא כאילו נשכח.

"אחרי כמה זמן," אומרת תמר, "כשליוויתי את אמי הביולוגית לאוטובוס לאחר שביקרה אותנו, עצר לידנו הבן שאנס אותי, שאז כבר היה חייל, והציע לנו טרמפ. בלי להגיד דבר טרקתי את דלת המכונית בכעס. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאילנה על המפגש הטראומטי, היא אמרה: 'בפעם הבאה שתפגשי אותו פשוט תחצי את הכביש."

אפשר להעניש על זה

בגיל 14 מחפשת תמר דרך חדשה לקבל עזרה. בעקבות פרסומת שהיא רואה בטלוויזיה היא פונה למרכז לנפגעות אונס. "התקשרתי למרכז ואמרתי שיש לי משהו לספר. נפגשתי עם המתנדבות וסיפרתי את הסיפור ומיד שאלתי: 'אפשר להעניש על דבר כזה?.' אמרו לי שיש התיישנות ואי אפשר, ואני בכלל לא חשבתי לבקש טיפול, חיפשתי צדק. הלכתי כועסת הביתה. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאומרים לי שאני לא יכולה להעניש אף אחד. אנסו אותי והתעללו בנו ככה, ואני לא יכולה לעשות כלום, ואז החלטתי שאני מוכרחה להמשיך לשרוד,לחיות ולקדם את עצמי."

והיא המשיכה לשרוד ולחיות. למדה בתיכון בפנימייה, התגייסה, השתחררה. זמן קצר אחרי השחרור נפטר אביה. עול הפרנסה והטיפול באם נפל עליה ועל אחיה. חודשים ספורים אחר כך נכנסה האם למוסד סיעודי, שם היא נמצאת עד היום.

רק בגיל 27 הרגישה תמר שהיא מוכרחה להתמודד עם המועקה והסוד שהיא נושאת עימה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. "הטיפול הציף אצלי את הכעס כלפי המשפחה האומנת המתעללת. אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם הביתה. האב ענה. בהתחלה הזדהיתי בתור חברה של תמר ואמרתי שאני יודעת בדיוק מה הם עשו לה. הוא שתק כמה שניות ואז אמר, 'אני ניסיתי לתת להם את כל מה שיכולתי. מה שנתתי לילדים שלי נתתי להם.' הרגיז אותי שהוא משקר ואמרתי, 'אתם הייתם מתעללים בהם.' הוא שתק. התקשרתי שוב אחרי תקופה והזדהיתי בשמי. אמרתי לו, 'אני לא אסלח לכם כל החיים שלי. אני אתבע אתכם. ושתדע לך שהבן שלך אנס אותי.' הוא שתק ואז אמר, 'אני אשם.' במילים האלה."

כבר יותר משנה היא מקבלת טיפול פסיכולוגי במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות. "הטיפול מוגבל בזמן," היא מסבירה, "ואני מרגישה שנפגעי התעללות צריכים לקבל טיפול של מומחה לתחום הזה. המדינה אחראית למה שנגרם לי והיא זו שצריכה לממן לי את הטיפול הזה."

אחרי כמה פגישות עם הפסיכולוגית במרכז החליטה להגיש תלונה במשטרה. "התחלתי לחשוב על זה שלא יכול להיות שאני לא אתלונן. אני רוצה שיהיה לי איזשהו תיקון, ואני מחפשת דרך. זה נותן לי כוחות להמשיך." תמר נשברת ובוכה. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי. פתאום אני חוזרת לילדות הזוועתית הזו, וקשה לי ללכת לעבודה ולעשות דברים, כי אני עסוקה בזה כל הזמן." המשטרה חקרה את המקרה וזימנה את בני המשפחה האומנת, שהכחישו את ההאשמות. בנם של ההורים האומנים כתב בתגובתו למשטרה: "אני איש משפחה, הכל פרי דמיונה."

למרות ההכחשות המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הבן, אלא שפרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק בגלל התיישנות. תמר הגישה ערר ליועץ המשפטי, אבל גם הוא נדחה. "קשה לי לחיות עם עצמי בגלל שלא הוגש כתב אישום. חשבתי שהתביעה הפלילית תיצור את התיקון. זה חלק מלשלוט בחיים שלי, לבחור מה אני רוצה."

במקביל להגשת התלונה פנתה תמר לקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. מאז מלווה אותה צוות המרכז. "חשוב לי שנפגעים יידעו שהם יכולים לפנות למרכז הסיוע, יש שם מתנדבות נהדרות. אני רוצה לומר לכל מי שעבר התעללות בילדות או בבגרות, 'אל תישארו לבד עם הסוד, פנו לעזרה."'

תגובות

דרוש שינוי, והוא כבר באופק

במשרד הרווחה שיפרו את הפיקוח. בכנסת מקדמים את תיקון חוק ההתיישנות.

העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה והיתה אחראית לפקח על המשפחה האומנת, נפטרה. מלשכת הרווחה בעיר של תמר נמסר שהם אינם מוצאים את התיק ובו המסמכים הקשורים במשפחה, ולכן אינם יכולים להגיב על הסיפור.

דובר משרד הרווחה: "לא נוכל להתייחס למה שהיה בעבר, אלא רק לדרך בה אנחנו מטפלים היום בילדים שנמצאים במשפחות אומנה. הטיפול והליווי היום הם אינטנסיביים מאוד, ואנחנו מאמינים כי הסיכוי שמשפחה אומנת תתעלל בילד והמטפלים בו לא יגלו זאת הם קטנים עד אפסיים. אחד השינויים שנעשו בשנים האחרונות הוא העברת הטיפול לעמותות שזכו במכרז והשארת הפיקוח בלבד בידי המשרד.

"כל המשפחות המיועדות לאומנה עוברות הליך ארוך של מיון והדרכה לפני קבלת הילדים. בין תנאי הקבלה: אי רישום פלילי, השכלה של לפחות עשר שנות לימוד, הכנסה קבועה, ויתור על סודיות והתחייבות לעבור קורס הכנה. כל משפחה מאושרת על ידי העובדים המקצועיים. לאחר שהמשפחה התקבלה מתאימים לה ילד לפי אופי המשפחה והעדפותיה, וכמובן לפי צרכיו של הילד. עובדת סוציאלית מלווה את הילד ואת המשפחה בכל זמן ההשמה, ומייעצת להם בכל התמודדות והיא נפגשת עימם לפחות פעם בחודש. כמעט כל ילד זוכה לטיפול פרטני, במקרים רבים על ידי פסיכולוג. יש גם קבוצות טיפוליות לילדים באומנה. כל הפעולות האלה, יחד עם הקשר עם בית הספר וגורמים אחרים שהילד בקשר עימם, אמורים לתת לנו תמונה עדכנית על מצבו של הילד, ואם יש דברים חריגים, אנו יכולים להבחין בהם."

משרד המשפטים: "התיק האמור נבחן על ידי הפרקליטות בחינה מקיפה, שבסופה הוחלט לסגור אותו מהסיבה שעל המעשים שבוצעו בין השנים '84-'82 חלה התיישנות. על סגירת התיק הוגש ערר, שבמסגרתו נבחנו הדברים בחינה מחודשת, הן על ידי מחלקת העררים והן על ידי המשנה לפרקליטת המדינה. לדאבוננו, לא היה מנוס מלדחות את הערר מאחר שהסייג להתיישנות בכל מקרה אינו חל על מעשים שבוצעו לפני ינואר ,'86 וזאת מבלי להזדקק לשאלה אם ניתן להחיל על בן למשפחה אומנת את ההגדרה 'בן משפחה' או 'אחראי על קטין.'

"יצוין כי בשנת '96 הוכנס תיקון לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתיישנות של עבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה או אחראי על הקטין. לצערנו תקופת ההתיישנות גם לאחר תיקון החוק אינה חלה על המקרה שלפנינו."

הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל: "רשויות הרווחה הפקירו את תמר. מחריד לדעת כי ילדים חסרי ישע מופקדים במשפחות אומנה ללא ליווי בקרה ופיקוח. על המדינה ליטול אחריות על ההתעללות שעברה במשפחה האומנת ולממן לה טיפול נפשי מקצועי ומותאם אשר יסייע לה להחלים ולהשתקם מהפגיעה.

"תמר היא דוגמה לאלפי פניות המגיעות מדי שנה למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. רבבות נשים וגברים שנפגעו מאלימות מינית בילדותם, שבגרו וגייסו כוחות לפנות להליך הפלילי גילו כי הפסידו במרוץ ההתיישנות, וכי תוקפיהם לעולם לא ייתנו את הדין על מה שעוללו להם.

"סיפורה של תמר הוא המניע להצעת חוק, שהוגשה על ידי ח"כ ענבל גבריאלי, שעניינה הכללת עבירת מין המבוצעת על ידי בן משפחה אומנת בעבירות מין בתוך המשפחה. אם תתקבל, במקרים כמו זה של תמר, יהיה זמן ארוך הרבה יותר לפנייה להליך הפלילי. הצעת חוק נוספת של איגוד מרכזי הסיוע מאריכה את ההתיישנות הפלילית על עבירות מין בקטינים. כיום, לקטין שנפגע בעבירת מין שלא בתוך המשפחה, על ידי שכן, חבר של ההורים, נער גדול, יש עשר שנים בלבד מאז הפגיעה להתלונן במשטרה. כך נוצר מצב אבסורדי שכאשר מדובר בילד בן חמש, למשל, מסתיימות עשר השנים כשהוא בן 15 ועדיין קטין. הצעת החוק מקודמת על ידי ח"כ גילה פינקלשטיין ועברה בקריאה טרומית לפני מספר שבועות."

פלייליסט – טיפול והשגחה במשפחת אומנה

נקודות:

  • יש ילדים במשפחות אומנה הסובלים מהתעללות קשה.
  • מדיניות משרד הרווחה היא הוצאת הילדים מבית ההורים הביולוגים למשפחות אומנה, גם כאשר הדבר כרוך בהפרדת האחים.
  • משרד הרווחה מממן למשפחת האומנה את עלויות האימוץ, בכסף שיכל לסייע להורים הביולוגים לגדל את בניהם.
  • משרד הרווחה מפקח ברשלנות על הילדים במשפחות האומנה.
  • נציבות תלונות הציבור לא נתנה מענה לתמר, אלא אף סילפה עובדות.
  • משרד הרווחה מתייחס באטימות לפניות הורים ביולוגים שילדיהם הוצאו מהבית.
קישורים