כיצד הממסד הרפואי נשלט ע"י הכסף

ינואר 2016 – ד"ר פיטר רוסט (MD), לשעבר סגן נשיא ענקית התרופות פייזר, מתאר כיצד משפיעה תעשיית התרופות על הממסד הרפואי.

מודעות פרסומת

גלולה מרה – תחקיר על סכנות תרופות ומשככי כאבים

עושות חשבון – גלולה מרה :06/09/2015 מערכת נענע 10 למה לא מספרים לנו שאפשר למות ממשככי כאבים? מהן הסכנות? והאם התרופה שהרופא רשם לך זו באמת המתאימה לך או זו שעליה הוא מתוגמל? לינוי בר גפן וסיון קלינגבייל בתוכנית תחקירים חדשה שלא עושה חשבון לאף אחד 

חצי מהשתלות הכבד נגרמות משימוש יתר בתרופות כמו אקמול, אופטלגין. החומר הפעיל באופטלגין אסור לשימוש ברוב מדינות העולם עוד משנות ה- 70 משום שעלול לגרום למוות, בישראל נמכר האופטלגין ללא מרשם. לאחרונה פרסם ה- FDA אזהרה על שימוש במשככי כאבים מסוג נורופן, אדוויל (חומר פעיל איבופרופן) משום שעלול לגרום לשבץ מוחי.

גם תרופות מרשם נגד סכרת, לחץ דם וכולסטרול עלולות לפגוע בבריאות שלנו. חברות התרופות נמנעות מלדבר על תופעות הלוואי של תרופות אלו משום שמה שמעניין אותן זה לקדם את הרווח שלהן.

השיווק האגרסיבי של חברות התרופות: הפחדה, הטיה ופברוק נתונים

השיווק האגרסיבי של חברות התרופות: הפחדה, הטיה ופברוק נתונים  , עידו אפרתי , 17.08.2015 , הארץ

כיצד חברות תרופות בישראל מעבירות לציבור מסרים מעוותים ומפחידים על מחלות כדי לגרום לו לרכוש מוצרים רפואיים? מחקר מאוניברסיטת חיפה שבחן כ-1,500 הודעות לעיתונות מנסה לענות על כך

"שמונה מתוך עשר נשים עלולות להידבק בנגיף הפפילומה במהלך חייהן", "95% מהאוכלוסייה סובלים מנדודי שינה בשלב כלשהו בחייהם", "למעלה מ-60% מקרב בני 25+ סובלים מכאבי ברכיים או כאבי גב כרוניים", "עד כמחצית מהגברים מעל גיל 40 סובלים מדרגה כלשהי של הפרעה בזקפה", "אחת מכל שמונה נשים עלולה לחלות בסרטן השד". אוסף האמירות האקראי הזה לקוח מקמפיינים ומהודעות לתקשורת שמאחוריהם עומדות חברות מתעשיית הפארמה הישראלית. אין להן קשר ממשי למציאות – הן מנופחות, מעוותות, ובעיקר מעוררות אימה. ובכל זאת הן מוגשות לציבור הרחב בכלי התקשורת על בסיס יומי, ובעיקר בכתבות בנושאי בריאות, ולעתים במסווה של קמפיינים ל"העלאת המודעות" למחלה זו או אחרת בתור "שירות לציבור". בניגוד למה שנהוג לחשוב, בשנים האחרונות רופאים אינם עוד קהל היעד היחיד של חברות התרופות, ואלה פונות יותר ויותר ישירות לציבור הרחב. הן עושות זאת בעיקר באמצעות פרסום ופעילויות יחסי ציבור (יח"צ). בישראל, כמו באירופה ובמרבית העולם , פרסום ישיר לצרכן של תרופות מרשם (DTCA – Direct to Consumer Advertising) אסור על פי החוק. על כן, חברות הפארמה מצאו "מסלולים עוקפים" ושיטות מתוחכמות ויצירתיות לשווק את מוצריהן.

"רבות מהאסטרטגיות והטקטיקות שבהן משתמשות חברות הפארמה בארץ לקידום מוצריהן הן כאלו המוגדרות כ'חרחור מחלות'. חלקן דומות מאוד לשיטות שבהן השתמשו בעבר תעשיות הטבק, ובמקרים רבים הן מנוגדות לא רק לכללי האתיקה, כי אם גם לחוקים, לתקנות ולנהלים בארץ", מסבירה ד"ר יפה שיר-רז, חוקרת תקשורת בריאות מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה ועיתונאית בריאות ותיקה. התמונה שעולה מעבודת הדוקטורט שלה צריכה בהחלט להדאיג את הציבור הרחב, את צמרת מערכת הבריאות ואת העיתונאים שמסקרים את התחום, והיא ממחישה עד כמה עמוקים השורשים שהכתה תעשיית הפארמה במערכת הבריאות וכיצד היא צמחה פרא תחת רדאר הרגולציה.

בנובמבר האחרון פרסם אגף הרוקחות במשרד הבריאות נוהל חדש שנוגע לפרסום קמפיינים להעלאת מודעות למחלות במימון חברות התרופות. בין היתר קובע הנוהל כללים בנוגע לאיכות, דיוק ועדכניות הנתונים המפורסמים בקמפיין והוא מחייב שקיפות וציון שמו של הגורם המממן במודעות ובתשדירי הקמפיין. כמו כן ממליץ הנוהל ליוזמי הקמפיינים לקיים התייעצות מקדימה עם גורמים במשרד הבריאות בטרם הקמפיין יוצא לדרך. לטענת שיר-רז, הרגולציה וחידוד הנהלים בתחום חשובים ומבורכים, אבל ספק רב אם יובילו לשינוי דרמטי. הדברים מתחדדים כאשר נחשפים למגוון הטקטיקות השיווקיות של תעשיית הפארמה בישראל: מגיוס רופאים, איגודים רפואיים ועמותות חולים כדי שיעמדו בחזית המסרים ויעניקו להם אצטלה חפה ממסחריות, דרך טקטיקות של הפחדה, הסתרת מידע והטיית מידע מדעי, ועד פברוק סקרים והמצאת ימי מודעות חדשים למחלות.

המחקר של שיר-רז, שנערך בהנחייתו של פרופ' אלי אברהם מאוניברסיטת חיפה, מבוסס על איסוף וניתוח של כ-1,500 הודעות לעיתונות שהופצו בין 2003 ל-2013 לצד עשרות ראיונות עם גורמים מתעשיית הפארמה, עמותות חולים, איגודי רופאים וכן אנשי הפרסום והיח"צ שעובדים בשירות התעשייה. "בהתחלה הייתי משוכנעת שאני יודעת הרבה על שיטות השכנוע והמניפולציות הסמויות בהן. אבל מהר מאוד התברר לי שטעיתי", היא מספרת. כבר בתחילת הדרך התברר לה כי רובן המכריע של ההודעות שהועברו לכלי התקשורת, לכאורה על ידי גורמים מקצועיים כמו איגודים רפואיים, עמותות חולים ורופאים שונים – בכלל זה הודעות על קווים מנחים חדשים לטיפול במחלות – נכתבו למעשה על ידי משרדי היח"צ של חברות הפארמה והועברו על ידיהם. "אחד הממצאים המטרידים ביותר שעולים מהמחקר הוא שבשליש מהמקרים העיתונאים למעשה לא יודעים מי הלקוח שעומד מאחורי ההודעות לעיתונות שהם מקבלים. כ-30% מההודעות לעיתונות שמופצות לכאורה מטעם איגודי רופאים ועמותות חולים, שעליהן מתנוסס במקרים רבים לוגו של ארגון, הן למעשה 'הודעות צללים'. המסרים בהודעות, ואפילו התזמון שבו הועברו, משקפים למעשה את האג'נדה של חברות הפארמה", מספרת שיר-רז. ראיונות שערכה לצורך המחקר עם אנשי יח"צ ודוברי החברות העלו כי להוציא מעט עמותות ואיגודים, הארגונים הללו אינם מעסיקים משרדי יח"צ משל עצמם, וכי משרדי היח"צ המייצגים אותם לכאורה עושים זאת בהוראתן ובמימונן של חברות הפארמה.

חברות התרופות מעוותות את המציאות

חברות התרופות מעוותות את המציאות
חברות התרופות מעוותות את המציאות

אסטרטגיית השיווק של חברות הפארמה מתנהלת בכמה מישורים. במישור הרפואי-מקצועי היא נסמכת על יעילות המוצר ותרומתו לחולים, שמוצגות לרופאים בכנסים מקצועיים ובאמצעות תועמלנים. אבל קיים רובד נוסף, של פנייה לציבור הרחב. ובהקשר הזה מבוסס השיווק על היכרות מעמיקה של פסיכולוגיית ההמונים בענייני בריאות ועל שימוש בנקודות תורפה. בריאות – על כל מוצריה ושירותיה – רלוונטית לכלל האוכלוסייה ברמה יומיומית. אלא שמנגד, מדובר בתחום מקצועי ומדעי, שעם השנים רק הופך קשה יותר להבנה ולהתמצאות. הפער שבין העניין הציבורי הרב ובין חוסר ההתמצאות הוא המרחב הגדול שבו מיטיבות חברות התרופות לתמרן.

אחת מאסטרטגיות השיווק היא "מיתוג מחלות" – העצמת מחלות, שכיחותן וסכנותיהן כדי להגדיל את קהל היעד הפוטנציאלי של המוצר הרפואי. ברמה המעשית מדובר בשיווק שמתמקד במחלה ולא במוצר. על פי מחקרה של שיר-רז, קרוב ל-50% מההודעות לעיתונות שמגיעות מחברות הפארמה וממשרדי היח"צ מטעמן מבוססות על אסטרטגיה זו, תוך יישום טקטיקות הפחדה, הכוללות הצגה מוטה של נתונים סטטיסטיים ורטוריקה של הפרזה בשכיחות המחלות וסיכוניהן. "תקשורתית, בשביל להעלות את המודעות, הכי טוב להגיד את המספר הכי גדול שאפשר", מספר אחד מאנשי היח"צ שהתראיין למחקרה. אחת הדרכים לנפח את מספר החולים היא באמצעות הצגת נתונים המתייחסים להגדרה רחבה יותר של המחלה. "זה תמיד מנופח", מעיד במחקר מרואיין אחר: "נגיד אם עוסקים בסוכרת מסוג 2, אז לא ידברו (רק) על הסוכרת הזאת. לוקחים את (כל) 400 אלף חולי הסוכרת בישראל". הרעיון של מיתוג מחלות הוא ליצור "דרישה מלמטה" שמגיעה באופן אותנטי לכאורה, מהציבור. אחד היתרונות הבולטים בשיטה שהיא מפחיתה גם את סף החשדנות העיתונאית בנוגע להודעות מטעם חברות מסחריות. "בקמפיין מציגים אנשי מקצוע את הבעיה הרפואית ואת הסכנות. כעבור כמה חודשים מגיע הפתרון ונערכת מסיבת עיתונאים", מסבירה שיר-רז.

אסטרטגיית שיווק נפוצה אחרת שבה משתמשות חברות הפארמה הוא "טכניקת הצד השלישי" – שמוכרת לציבור הרחב מפרסומות למוצרים רפואיים שאינם תרופות מרשם או מקמפיינים להעלאת מודעות שמאחוריהם מסתתר מוצר. "ממצאי המחקר שלי עולה כי 60% מההודעות לעיתונות מבוססות על אסטרטגיה זו. זה אומר ש-60% מהזמן חברות הפארמה מוצאות רופאים וחולים שמוכנים לשתף עמן פעולה ולייצג את התרופה עבורן", אומרת שיר-רז. יתרה מכך, "רוב הזמן, אסטרטגיה זו נעשית מבלי לחשוף את ניגודי האינטרסים של הרופאים, כגון השתתפות במחקרים שהחברות מימנו או קבלת מענקים מהן", היא אומרת. ואולם, האסטרטגיה הצורמת ביותר היא זו שמאופיינת בקשר סמוי בין חלק מהחברות ובין איגודי רופאים ועמותות חולים שנהנים ממוניטין חיובי ונתפשים כמי שבריאות הציבור היא נר לרגליהם. "עמותות חולים, איגודים רפואיים ורופאים הם אכן בעלי השפעה נרחבת על סדר היום הציבורי והתקשורתי בנושאי בריאות. למרבה הצער, חלק גדול מהשפעה זו מתומרנת על ידי תעשיית הפארמה. המחקר מצביע על כך שהיחסים בין חברות הפארמה לבין איגודי רופאים ועמותות חולים הם במידה רבה יחסי "קח-תן" כלכליים", אומרת שיר רז. עם זאת, היא מדגישה, לא כל איגודי הרופאים ועמותות החולים משתפים פעולה עם חברות הפארמה באופן לא אתי, ולא כל החברות נוקטות באסטרטגיות שיווק לא אתיות.

"לאיגודים המקצועיים אין תקציבים. אז מה הם עושים? חברות תרופות מממנות אותם", מעיד מרואיין מחברת יח"צ במחקר. לדברי מרואיין אחר מתעשיית הפארמה, לחלק מהחברות יש תקציב שנתי ייעודי לאיגודים רפואיים. מרואיין אחר מהתעשייה טוען: "זה קשר שכל כולו מבוסס על מימון". הקשר הלא בריא הזה, שכולל לא פעם מימון של משרד יח"צ עבור האיגוד, מאפשר לחברות דריסת רגל והשפעה על סדר היום במערכת הבריאות. קשר בעייתי אחר מתנהל בין החברות לעמותות חולים. התמיכה הכלכלית של החברות בעמותות מתבטאת בתקצוב כספי ובמימון פעילויות שונות – הן לצורכי יח"צ לקידום התרופות בקרב הקהל הרחב והן פעילויות ממוקדות לחולים. "כל עמותות החולים היום, רוב התקציב שלהן מגיע מחברות מסחריות", מעידים דוברים ואנשי יח"צ. "חלק מראשי העמותות גרידים ותחמנים… הם עושים משא ומתן בין החברות – מי נותן לי יותר? אחר כך הם הולכים ומתראיינים בכל מקום ואומרים לעיתונאי 'חשוב לי שתזכיר את זה ואת זה'. עכשיו כשהעיתונאי שומע את זה מיו"ר עמותה, זה אחרת מאשר כשהוא שומע את זה מהיחצ"ן של החברה".

השיווק האגרסיבי של חברות התרופות: הפחדה, הטיה ופברוק נתונים  , עידו אפרתי , 17.08.2015 , הארץ

הפרעת קשב וריכוז ADHD – מחלה מומצאת

אוקטובר 2014 – ליאון אייזנברג האב המדעי של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נפטר בשנת 2009 , אך לפני מותו נתן וידוי כי "הפרעת קשב וריכוז היא דוגמא מובהקת למחלה מומצאת"
חברות התרופות לוחצות ומשחדות מדענים, מממנות מחקרים, משלמים כספים לחברי ועדות שונות כדי לקבוע קריטריונים להלעיט צרכנים בכמה שיותר תרופות.
הפסיכיאטריה היא אחד התחומים הנתון לרמאויות בשל האבחון הסובייקטיבי של ה"מחלה" שמבוצע ע"י פסיכיאטר ללא כלים אובייקטיביים כגון בדיקת דם, בדיקת MRI ועוד. לפיכך חברות התרופות והפסיכיאטרים ממציאים מחלות ומקבעים אותם ב- DSM.

קידום של סמים במסווה של תרופות

קידום של סמים במסווה של תרופות

מרץ 2014 – מזה כ 15 שנה חברי עמותת מגן מצויים במאבק להעלאת המודעות אצל האנשים שחיים סביבנו, על סכנות השימוש בסמים הפסיכיאטרים. רבים מהמקרים של אנשים שפנו אלינו שנטלו תרופות פסיכיאטריות סבלו מתופעות לוואי קשות.
הלב נצבט כשאתה רואה איך הפסיכיאטרים עם חברות התרופות הצליחו להפיל לרשת שלהם אנשים תמימים.

נתקלתי בפסיכיאטר ייחודי בשם – וולטר אפילד, פסיכיאטר שאומר: ” מה שמתרחש בתחום ההכשרה של הפסיכיאטרים ובאיכות הפסיכיאטריה הוא שהם הפכו להיות סוחרי סמים".

הם…שכחו כיצד לשבת עם המטופלים ולדבר איתם אודות בעיותיהם".

לפני 50 שנה, אנשים הבינו כי סם יכול להיות אחת משתי האפשרויות הבאות: חומר הרשום חוקית על ידי מתמחה ברפואה על מנת לסייע במחלה פיזית – או במלים אחרות, תרופה; לחלופין, חומר לא חוקי המתאפיין בגרימת התמכרות, ויכול לגרום לשינוי משמעותי במצב ההכרתי – כאלה הם למשל סמי הרחוב, ההרואין והאופיום.

רוב האנשים יודעים כי סמים לא חוקיים הינם אחד מהאויבים הגרועים ביותר של החברה, בהחדירם פשיעה ותחלואים לרחובותינו, לקהילותינו ולבתי ספרינו.


אולם, בעשורים האחרונים, זן חדש של סמים חדר לשדרות העם. סם זה הפך עד כדי כך לחלק מן החיים, שרבים יתקשו לחשוב על החיים, אפילו על יום אחד, בלעדיו.

תרופות פסיכיאטריות הפכו ל"תרופת הפלא" ללחצים ולמתחים של החיים המודרניים; הן בשימוש נרחב בבתי ספר, בבתי אבות, במרכזי גמילה מסמים ובמתקני כליאה. סומכים עליהן "שיסייעו" בכל עניין, החל בשליטה על משקל הגוף ובעיות מתמטיות וכתיבה, בבניית ביטחון עצמי, בטיפול בחרדות, בהפרעות שינה ובטרדות יומיומיות קטנות.

בעוד שתרופות רפואיות מטפלות לרוב במחלות, מונעות או מרפאות אותן, או משפרות את המצב הבריאותי, תרופות פסיכיאטריות לכל היותר מטשטשות תסמינים – תסמינים השבים ברגע שהתרופה מתפוגגת. בדומה לסמים לא חוקיים, הן מספקות לא יותר מאשר בריחה זמנית מבעיות החיים.

כמו כן, תרופות פסיכיאטריות גורמות לעיצוב הרגלים ולהתמכרות. הגמילה מהן עלולה להיות הרבה יותר קשה מאשר גמילה מסמים לא חוקיים. הראיה הברורה ביותר לדמיון בין תרופות פסיכיאטריות לבין סמים לא חוקיים הינה שהתמכרות לתרופות פסיכיאטריות כעת מתחרה בהתמכרות לסמים לא חוקיים כבעיית הסמים מספר אחת באזורים רבים בעולם.

לפי הפרסום בליידי גלובס לאחרונה מדובר ב400,000 אנשים שנוטלים תרופות אנטי דיכאוניות, זה מספר מדהים.

השאלה הנשאלת האם יש כאן מחלה אמיתית?

היא האם ל"פציינטים" הבטיחו מזור לצרותיהם? האם התרופות שהם נוטלים יעלימו את דיכאונם ויחלימו מהפרעתם? באופן הגיוני כשאתה מחלים אתה לא צריך ליטול את התרופה. האם כאן זה המצב? חומר למחשבה.

בברכה

יהודה קורן
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
3350928 052
Yodak8@gmail.com
www.cchr.org.il

פסיכיאטרית ג'ואנה מונקריף: "אין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב"

הרופאה שתערער כל מה שחשבתם על כדורים פסיכיאטריים , גלובס , תחייה ברק , פברואר 2014

ד"ר ג'ואנה מונקריף: אנחנו הפסיכיאטרים לא הופכים אנשים למאוזנים. נקודה

בשנת 2010 בלבד הוציאו האמריקאים 35 מיליארד דולר על תרופות לטיפול בדיכאון, חרדה והפרעות קשב, נתון שהוביל את התובע הכללי של מדינת ניו יורק, אריק שניידרמן, להכריז כי "תרופות מרשם פסיכיאטריות הן בעיית הסמים ה'צומחת' ביותר בניו יורק ובארה"ב".

לאור כל זאת, האלטרנטיבה המאופקת של הפסיכיאטרית הבריטית ד"ר ג'ואנה מונקריף, 47, הופכת חתרנית ממש. בחדר הטיפולים שלה המוצא האחרון הוא טיפול בכדורים פסיכיאטריים. היא נחשבת היום לאחת החוקרות הבולטות במאבק המערער על לגיטימיות השימוש הנרחב בתרופות כפתרון כל-יכול, ויוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של מיתוס הריפוי הכימי – שמשרת לדעתה אינטרסים פוליטיים וכלכליים נרחבים. בקליניקה שלה היא מציעה אלטרנטיבות לכדורים: לא בוחלת במדיטציות, מערבת פסיכולוג ועובד סוציאלי, ובאופן כללי שולחת את החולים להתבונן על חייהם ולערוך בהם שינויים נדרשים.

"כבר כפסיכיאטרית צעירה, בתחילת שנות ה-90, הבנתי שאין שום בסיס למחשבה שאנשים יקחו תרופות פסיכיאטריות וירגישו יותר טוב", מספרת מונקריף בראיון ל'ליידי גלובס'. "בבתי החולים הפסיכיאטריים שבהם עבדתי, אנשים התהלכו סהרוריים ומלאי בתרופות, נראו כמו זומבים. לחלקם היו תנועות לא נורמליות, טורט וטיקים, או תסמונות שגורמות להתכווצות שרירים פתאומית בלשון, בצוואר או בלסת, וכל זה כתופעת לוואי לתרופות. הם אמנם כבר לא היו פסיכוטים, אבל היו מעורפלים. הבנתי שאנחנו מכחידים סימפטומים פסיכוטיים על ידי סימום של המטופלים ודיכוי התגובות הרגשיות שלהם לדברים. הדבר השני שהבחנתי בו זו העובדה שלאנשים שהתאוששו מדיכאון היה קשר מועט, אם בכלל, לכך שלקחו כדורים אנטי דיכאוניים.

"אלו היו ימי התהילה של הפרוזאק והסרוקסט (פקסיל), מפורסמים יצאו מהארון וסיפרו שהם לוקחים אותם נגד דיכאון, פחות ופחות אנשים התביישו לספר שהם נוטלים כדורים פסיכיאטריים, ואני כפסיכיאטרית צעירה כלל לא הייתי בטוחה שהכדורים האנטי חרדתיים יצרו איזשהו הבדל. גיליתי שהדבר היחיד שחולל מפנה אצל אנשים מדוכאים היה זה שהם עשו שינוי גדול בחיים שלהם. מי שהיה בדיכאון בגלל נישואים קשים או כי איבד את העבודה, ופתר את הבעיות הללו, יצא מהאפיזודה הדיכאונית שלו".

– אבל כשאתה תחת עננת דיכאון, קשה לך לבצע שינויים כה דרמטיים בחייך.

"זה נכון, ועם זאת לא מצאתי שכדורים אנטי דיכאוניים שיפרו את המצב עבור אנשים בדיכאון קשה. אין פתרונות קלים או מהירים, אני מצטערת".

אופיום להמונים

– איך הכדורים הפכו כה פופולריים?

"אנשים תמיד חיפשו חומרים ותחליפים משני תודעה שיגרמו להם להרגיש טוב יותר ויעשו את החיים לטובים יותר. לפני הופעת הכדורים המרגיעים זה היה אופיום, למשל. לאנשים תמיד הייתה נטייה לחפש פתרון קל, וחברות התרופות רק העצימו את התחושה הזו בעזרת קמפיינים שהכינו חברות הפרסום. בתחילת שנות ה-90 החלו קמפיינים מסיביים לשכנע אנשים שדיכאון הוא תוצר לוואי של חוסר איזון כימי, ושהטיפול בו עובר דרך שימוש בכדורים. זאת למרות שלא היו עדויות משמעותיות שדיכאון נגרם בגלל חוסר איזון כימי. המסר הזה פומפם בצורה מסיבית על ידי תעשיית התרופות, תקע יתד ונשאר עד היום, ובהצלחה יתרה.

"פספסנו לגמרי את כל 'הקטע' של הכדורים. יש שינויים כימיקליים במצבים רגשיים שונים, אבל אנחנו עדיין לא יכולים למפות את מצב המוח, ולהבין מה מופעל ואיך במצבים רגשיים שונים, או בהתנהגויות ספציפיות. החשד שלי שלעולם לא נצליח, זה מורכב מדי.

"ניקח לדוגמה את הדיכאון. בשנים האחרונות מייחסים רמת סרוטונין נמוכה במוח כמקור לדיכאון או לחרדה, אלא שהמחקרים בנושא לגמרי לא עקביים. לצד מחקרים שמצביעים על סרוטונין נמוך בחולי דיכאון, יש מחקרים אחרים שלא מראים הבדל בין רמת סרוטונין אצל דיכאוניים לזאת שנמדדת אצל אנשים בתפקוד נורמלי, ויש מחקרים שבכלל מראים שלאנשים בדיכאון יש הפרשה מוגברת של סרוטונין. ולמרות כל המחקרים הלא עקביים הללו, פסיכיאטרים והציבור כאחד, יגידו שסרוטונין נמוך במוח הוא הוא הסיבה לדיכאון".

– כל תרופות ה-SSRI בנויות על ההנחה הזו.

"חברות תרופות קידמו את העניין של מעורבות חומרים כימיים. זה מסר שטוב להן – משהו השתבש במוח שלך ואתה צריך תרופות כדי לחזור לעצמך. זה לא הנישואים הגרועים, אלא הסרוטונין הנמוך. התרופות מאפשרות ריחוק מעצמנו, מחיינו, ממה שמתחולל בהם. אנחנו מכחישים את המציאות של הסבל האנושי, בעיות החיים עברו טרנספורמציה לבעיות ביוכימיות. זה גורם לאנשים לראות את עצמם כקורבנות של הביולוגיה שלהם ולהימנע מלפתח דרכי התמודדות עצמאיות. ברמת המקרו, המסר הזה מאפשר לממשלות להתעלם מסיבות פוליטיות וחברתיות הגורמות לכך שאנשים כה רבים חשים אי נחת.

"איש הפיתוח של הפרוזאק בענקית התרופות אלי לילי כבר הודה שאין לנו מושג איך הפרוזאק עובד ומה הוא מחולל במוח. כשהוא אמר את זה הוא הודה למעשה שתיאוריית הסרוטונין לא מבוססת. אין לנו מושג מה המכניזם של הדיכאון או החרדה".

ובכל זאת, כשאדם מגיע מדוכא או בהתקף חרדה אל הרופא, מיד יוצע לו ציפרלקס או חבר אחר מתרופות ה-SSRI, ולא חקירה של יסודות חייו.

"את צודקת. אין שום הצדקה הגיונית להציע את זה למטופל. מה שיש לנו ביד הם מחקרים אקראיים שמראים שהתרופות נוגדות הדיכאון עוזרות רק במידה מועטה יותר מהפלסיבו, והבעיה היא שההבדל קטן מדי ולא משמעותי מבחינה קלינית. אני עצמי התפלאתי שלכדורים האנטי דיכאוניים יש יתרון מחקרי כלשהו, כי בשדה הטיפולי לא ראיתי הבדל כזה".

תגובת חברת התרופות אלי לילי: פרוזאק מאושרת לשימוש על ידי הרשות האמריקאית, הרשות האירופית ומשרד הבריאות בישראל, ומוכרת כתרופה יעילה ובטוחה. מעבר להיותה אחת התרופות הנחקרות ביותר קלינית בהיסטוריה, היא הועילה וממשיכה להועיל לאורך השנים למיליוני חולים ברחבי העולם.

——————  סוף מאמר גלובס

יהודה קורן, דובר עמותת מגן לזכויות אנוש, מציין כי בכך מצטרפת ד"ר מונקריף לרשימה מכובדת של אנשי מקצוע אשר יצאו בגלוי כנגד הפרקטיקות המקובלות של פסיכיאטריה. רשימה זו כוללת את ד"ר פיטר ברגין, ד"ר תומאס סזאס, ד"ר ניל מקלארן, ד"ר ג'פרי שיילרד"ר ג'ון וירפן, הכימאי שיין אליסון ועוד רבים אחרים.

 קישורים:

  • מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם – המאמר מגיפת הריטלין: במקום להילחם על הילדים – מסממים אותם , אסף אוזן , נענע , נובמבר 2011 – כשמרגילים ילד קטן לבלוע כדור בכל פעם שקשה, מעבירים אותו שיעור מסוכן בהתמודדות עם בעיות. ריטלין הוא אולי הפתרון הקל לבעיות קשב וריכוז, אבל הדרך הנכונה היא עבודה צמודה, אינטנסיבית וממושכת. ואולי חלק מהבעיה נעוץ בכלל בשיטות הלימוד?… 
  • הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות – שיטת האבחון – ד"ר בועז רפפורט – יוני 2010 – בכתבה "השלב הבא הוא לחנוק את הילד" – עיתון "פוסט"- ד"ר בועז רפפורט, מומחה להתפתחות הילד הילד, הגיש תלונה נגד "סופר נני", שלטענתו לא עושה אבחון מקצועי של רופא ומשדרת להורים מסרים אלימים. תגובת קשת: "מיכל דליות היא אשת מקצוע מהשורה הראשונה"…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…
  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 – ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים

כיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות – מאמר מאת מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

תרופהכיצד מסתירים מן האזרח את הסיכונים שבתרופות

מאת עו"ד אריק גינזבורג והרוקח אילן סלומון

השימוש הרווח במונח "תרופה" מתייחס למעשה לכל "כדור" שהאדם מקבל כהמלצה מהרופא. ישנן תרופות שניתן לקבל אותן רק עם מרשם רופא, וישנן כאלה שכל אחד יכול לקבלן וליטול אותן לפי שיקול דעתו. הצרכן שלא למד את הנושא לעמקו עשוי לשגות ולהאמין שכל תרופה שהוא נוטל מבצעת פעולה של ריפוי. בפועל, רובן המוחלט של התרופות אינן משמשות ל"ריפוי" אלא נמצאות בשימוש קבוע ל"תחזוקה" של הגוף, כגון תרופות להפחתת סוכר, תרופות להפחתת לחץ דם וכו'. ישנן כמובן גם תרופות לשיכוך כאבים גופניים ונפשיים, שמספקים רק הקלה זמנית בתחושות.

בפועל נמנע המחוקק מלסווג את ה"תרופות" באופן שיציין את פעולתן האמיתית באמצעות שימוש במונח הכוללני "תכשיר", אולם עדיין קיים הבדל בין "תרופות שאינן דורשות מרשם" כמו אקמול, תרופות בעלות רעילות נמוכה שמחייבות מרשם רופא, כגון אנטיביוטיקה, "רעלים" ו"סמים מסוכנים".

רעלים הינם חומרים, שחריגה קטנה בכמותם עלולה לגרום נזק רב או אף להמית את המשתמש.

סמים מסוכנים הינם חומרים המשפיעים על מערכת העצבים ואשר הנוטלים אותם עלולים להתמכר אליהם או לפתח תלות בהם ולרצות להשתמש בהם למטרות שאינן רפואיות, כמו למשל "לתפוס ראש" או לברוח מן המציאות, מה שקרוי "שימוש לרעה" (Abuse). על תרופות המשתייכות לסיווג הזה מתקיים מעקב צמוד מצד הרשויות, והן נשמרות בכספת של בית המרקחת.

בסעיף 20 ל"תקנות הרוקחים, תכשירים- 1986" מפרט המחוקק את הנתונים שנדרש "לגלות" לצרכן על גבי התכשיר.

מעיון בתקנה זו עולה כי אין חובה ספציפית לציין בעלון התרופה את סיווג התכשיר. אמנם תרופות המשתייכות לסיווג של "רעלים" זוכות לסימון זעיר בצורת האות T עבור Toxica ("רעילות" בלטינית), אך ניתן להתווכח אם סימון זה הינו בולט או מובן מספיק עבור הצרכן הישראלי.

אולם בנושא הסימון של תרופות שהחוק הגדיר כי הן משתייכות לרשימת ה"סמים המסוכנים" המידע לצרכן לוקה בוודאות בחסר, היות שאין אזכור לעובדה זו בעלון התרופה או על גבי האריזה, ולכן אדם מן הישוב אינו יכול להבחין כאשר הוא נוטל או נותן לילדיו תרופה המשתייכת לקבוצת הסמים המסוכנים.

דוגמא מובהקת לכך היא הריטלין, שגם הרופא, גם הרוקח וגם חברת התרופות מציגים אותו למטופל כ"תרופה", מבלי לציין את השתייכות החומר הפעיל שבו – מתילפנידאט – לרשימת החומרים המסווגים כסמים מסוכנים בכל הליך רישום התרופה וניפוקה.

הסיבה לכך נעוצה בחשש הקיים בקרב רופאים וחברות תרופות, שאם האדם יידע כי הוא נוטל סמים מסוכנים ולא תרופות, הוא לא יסכים ליטול את התכשירים המוצעים לו, ובמילים אחרות: הוא לא יקנה!

כאשר הורה נותן לילד ריטלין על בסיס יומיומי למשך שנים, אין זה סביר להסתיר ממנו כי התרופה מסווגת כסם מסוכן, שיש העושים בו שימוש לרעה. חשוב ליידע את ההורים על האפשרות שחברים יפנו לילדיהם בניסיון לרכוש מהם כדורים לשימוש לא חוקי. או האפשרות שימצאו את הילד המתבגר שלהם כשהוא "מסניף" כדורים היישר דרך אפו כדי "לתפוס ראש" לאחר שנטילה של שנים דרך הפה כבר לא מספקת לו את אותן תחושות – מאחר שגופו התרגל לכדור, ומבקש כעת להגדיל את המינון ואת ההשפעה שהוא תלוי בה.

חובת ה"הסכמה מדעת" כחלק מזכויות החולה, מחייבת גילוי נאות באשר לטבעם של החומרים שהרופא ממליץ לו ליטול, כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת ואחראית. היעדר מידע מלא על סיווג התכשיר פוגע לכן בזכויות החולה, ויש לו השלכות משפטיות וכלכליות מרחיקות לכת גם בתחום ביטוחי הבריאות וחוק הבריאות הממלכתי.

ההמלצות שלנו הן כי לאור המצב הקיים על המחוקק להבטיח כי במיוחד בנוגע לריטלין ודומיו יש לגלות לצרכן בצורה מפורשת ובולטת בעלון לצרכן או על האריזה כי מדובר בסם המשתייך לפקודת הסמים המסוכנים.

הערה: המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או רפואי, ויש לפנות לרופא או לעורך דין בכל עניין פרטני.

יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
www.cchr.org

נייד:3350928 052
טל' 7312875 03 טלפון עמותה: 5660699