"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנחטף מאמו

משרד הרווחה חבורת נוכלים - שומר נפשו ירחק
משרד הרווחה חבורת נוכלים – שומר נפשו ירחק

"השירות למען הילד" גוף המופרע ומושחת של משרד הרווחה משום שאם ישנם משפחות אומנה מדוע לנתק את הילד לחלוטין ממשפחתו? התשובה לכך ברורה: מדובר בעובדות סוציאליות מופרעות ומושחתות הרואות את טובת המאמצים לנגד עיניהם.

"קשר הדם אומר את דברו": בית המשפט ביטל אימוץ ילד שנלקח מאמו , דנה ירקצי , וואלה חדשות , 30.01.2017

הילד, שנולד כשהוא מכור לסמים, הוצא עם לידתו ממשמורת אמו. אחרי שנגמלה, התנגדה האם להליך האימוץ אך לבסוף נקבע כי אינה מסוגלת לגדל את בנה. בשבוע שעבר התקבל ערעורה והוחלט לבטל את האימוץ

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של אם שבנה נלקח ממנה בטענה כי אינה כשירה לגדלו, והורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הקטין יאומץ באימוץ סגור. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות משרד הרווחה מול האם. בשנת 2013 נולד לא' תינוק מחוץ למסגרת הנישואין, לאב לא ידוע, כאשר הוא סובל מתסמונת גמילה מסמים, בעקבות שימושה של אמו בחומרים אסורים. מיד לאחר לידתו נלקח ממשמורתה של האם ומאז לא שב אליה. לאחר טיפול וגמילה בבית החולים הוא הועבר למשפחת אומנה והוכרז כקטין נזקק.

בינואר 2015 החלו הליכי אימוץ בעניינו של הקטין בבית המשפט לענייני משפחה. האם, שיוצגה על ידי הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, התנגדה לאימוץ. בתום הליך ארוך ומייגע שבו נתקבלו תסקירים, חוות דעת למסוגלות הורית והליך הוכחות, ניתן פסק דין שקבע כי הילד יאומץ באימוץ סגור, וכי האם אינה מסוגלת לגדל את ילדה ואין צפי לשינוי או שיקום עתידיים. זאת, על אף עזרה כלכלית וטיפולית שקיבלה מרשויות הסעד. עוד נקבע כי אין לאפשר קשר כלשהו בין הילד לאמו.

האם ערערה על ההחלטה בעזרת עו"ד ליאת קוזקוב מהאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, עד אשר הדיון הגיע לבית המשפט המחוזי. בערעור קבלה האם על התעלמות בית המשפט מכך שלא ניתנה לה מעולם הזדמנות אמתית לבחינת כשירותה לשמש כאם לפעוט. בנוסף, טענה כי התנהלות שירותי הרווחה הייתה זריזה ומכוונת מטרה – הליך קלט חירום, אומנה בתוך שלושה חודשים מרגע הלידה, והליכי אימוץ בתוך חודשים ספורים נוספים – תוך צמצום הקשר בינה לבין בנה. לדבריה, כל אלה לא הותירו לה סיכוי להתמודד אל מול משפחת האומנה המגדלת את הקטין ברציפות מאז היותו כבן שלוש, או אפשרות לייצר קשר משמעותי עם בנה.

פקידת אימוץ אורנה הירשפלד - מדיניות רמיה לסחר בילדים לאימוץהאם, שבינתיים נגמלה מסמים, עברה שיקום, מצאה עבודה ובבדיקות שנערכו לה לא נמצאו חומרים אסורים בגופה. היא עשתה מאמצים לקיים את הוראות השופטים על פי התסקירים השונים שהוגשו לכל אורך התיק, אך לא באמת זכתה להכיר את בנה משום שפגשה אותו פעם בשבוע.

טענת האם בערעורה הייתה כי שירותי הרווחה לא עמדו בדרישות כדי להוכיח את נכונותו של סעיף א' לחוק האימוץ, שקובע כי ילד יימסר לאימוץ רק במקרים חריגים ובהם תמיכה בהורה לא תסייע. לדבריה, במקרה זה תמיכה הייתה אכן מסייעת. בתגובה קבע בית המשפט כי כל ילד רוצה את הוריו האמתיים. לפי ההחלטה, אפשר להחזיר את הפעוט למסלול נוער, שבמסגרתו אמו תראה אותו לעיתים קרובות יותר, והקשר ביניהם יתחזק עד שתוכל לקבל אותו בחזרה למשמורתה.

"הדל שבהורים טוב בעיני הילד מהשופע שבמאמצים"

בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, קיבל בית המשפט המחוזי פה אחד את טענות האם המערערת והורה על ביטול פסק הדין המורה על אימוץ הקטין ולא על צמצום תוצאות האימוץ בלבד. בנוסף הורה בית המשפט על השבת התיק להמשך טיפול בבית המשפט לנוער, שם תוכן תכנית מעטפת מכילה ומיטיבה לילד, לפיה תגדל בהדרגה תדירות המפגשים בין האם לקטין, בתחילה לפעמיים בשבוע, למשך שעה וחצי, ובהמשך ליותר. זאת, על מנת ליצור אופק לחזרתו של הקטין באופן הדרגתי לחיק אמו.

בית המשפט ביקר את התנהלות משרד הרווחה וקבע כי "רק במקרה קיצוני בו אין אפשרות לשנות את המצב, תתהווה עילת אימוץ, כאשר נקודת המבט באשר למסוגלות נבחנת מבעד לעדשת ההורה ה'מסתייע' ולא ההורה ה'עצמאי'. ההורה הביולוגי אינו צריך להוכיח את מסוגלותו ההורית, אלא היועץ המשפטי לממשלה ומשרד הרווחה הם שצריכים להוכיח את היעדרה, וכן להוכיח כי לא קיים סיכוי לשיפור ושינוי עתידי".

עוד נאמר כי "קשר הדם ושלטונו של הטבע אומרים את דברים. ואמנם, בהעדר חשש לפגיעה בילד, הרי הדל שבהורים טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים". בנוסף, לדברי בית המשפט לא ניתנה לאם הדרכה הורית, נציגי הרווחה שמו דגש אך ורק על הפן השלילי של הביקורים והיו אי דיוקים בתסקיר שהוגש לבית המשפט בכל הנוגע לאפיון הביקורים של האם עם הקטין במרכז הקשר.

לדברי עו"ד שני שדה, הממונה הארצית על תחום האימוץ במשרד, "פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא ציון דרך בתחום דיני האימוץ, ומדגיש מחדש כי נטל הראייה מונח לפתחם של שירותי הרווחה להוכיח כי ההורים אינם כשרים לגדל את ילדם ואף לא יהיו כן בעתיד. זאת ועוד, חלה חובה על הרשויות לתת, ולוודא כי ניתנה, עזרה כלכלית וטיפולית סבירה להורה, בטרם נקבעו מסמרות באשר להוצאתו לצמיתות של הילד ממשמורתו". עוד הוסיפה כי "בית המשפט חוזר שוב על אמירותיו בדבר חשיבות הקשר בין הורים לילדיהם, ועל זכות היסוד שלהם לגדלם, למעט במקרים קיצוניים. עוד ייאמר כי אין זה התיק הראשון בו הצליח הייצוג מטעם הסיוע המשפטי להביא להחלטה אחרת מן המצופה, ולהותיר קיומו של קשר בין ההורים הביולוגיים לילדם. הסיוע המשפטי מודע לכובד האחריות המוטל עליו בסיוע להורים בשעתם הקשה כשילדם נלקח מהם, ופועל כל העת למתן ייצוג מקצועי ואיכותי להורים, תוך התחשבות במצבם הרגיש והפגיע במהלך המשפט".

חוה לוי – עובדת סוציאלית ארצית לחוק הנוער מציגה ג'נוסייד

אולפן שישי – דצמבר 2014 – חוה לוי עובדת סוציאלית ארצית לחוק הנוער מציגה כיצד רשויות הרווחה תולשות ילדים מקבוצות במדינת ישראל. השיטה מורכבת מארבעה שלבים:

שלב 1 – הגדרת אוכלוסית היעד לתלישת הילדים מביתם ומשפחתם, כגון: עניים, מזרחיים, חד הריות, יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר העמים, ועוד..
שלב 2 – תלישת הילד מביתו ומשפחתו ע"פ שמועות בדלתיים סגורות ללא ראיות
שלב 3 – הפקרת הילד במוסדות הרווחה ללא פיקוח לחסדי רשויות הרווחה להזנחה, אונס, התעללות…. לגרום לשבר במשפחה
שלב 4 – הפצת דברי בלע והבלים להשחיר את הילד ומשפחתו

נרי מנור עובדת סוציאלית לחוק הנוער מציגה ג'נוסייד

דצמבר 2014 – לשכת הרווחה תל אביב – עובדת סוציאלית לחוק הנוער נרי מנור מציגה כיצד מדינת ישראל מעבירה ילדים מרשותם של מבקשי מקלט ועובדים זרים, לרשויות הרווחה מבלי שנעשה מאמץ כלשהו לאתר את ההורים ולברר דעתם או ע"י גירוש ההורים. וזאת בניגוד לאמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם (ג'נוסייד) הקובעת (סעיף 2.5): השמדת-עם פירושה… העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך כפייה

הפשע נעשה כביכול מתוך כוונה טובה בשם טובת הילד ואולם העובדות מדברות בעד עצמן. מדובר בתופעה שאינה חדשה ומזכירה את פרשת ילדי תימן שנעלמו.
התנהלות משרד הרווחה מתבצעת בדלתיים סגורות ללא ראיות מול אנשים אומללים מבקשי מקלט בעלי קשיי שפה שקל לחטוף מרשותם את ילדיהם אופן מניפולטיבי וביורוקרטי.

העוגן של הילד הם הוריו אולם עובדת סוציאלית נרי מנור משיקולי תאוות בצע עמותות הרווחה המופרטות תולשת הילדים מהעוגן שלהם ומעבירה אותם לעמותות המופרטות מבלי לשאול את ההורים או לידע אותם.

משרד הרווחה מציג סחר בילדים במשפחות קלט

אולפן שישי – דצמבר 2014 – משרד הרווחה מציג משפחת קלט
רשויות הרווחה מציגות דרכי רמיה בסחר לילדי עובדים זרים – האב גורש מהארץ, והאמא "נטשה" את הבת ע"פ טענת פקידת הסעד נרי מנור. מנור לוקחת את הילדה לרשות הרווחה לסחור במסגרות הרווחה המופרטות מבלי שנעשה ניסיון אפקטיבי לאתר את ההורים לשמוע ולהציג דעתם. מדובר בשיטה לסחר בילדים ממשפחות על רקע אתני מסוים במצב מסוים – עובדים זרים.
תומס ומיכל הולזה הם משפחת קלט מעמותת אור שלום לילדים המועברים אליהם ע"י רשויות הרווחה. הם מקבלים על כל ילד 3700 שקלים לחודש ובנוסף הטבות כגון עוזרת בית, הקלות מהרשויות,  ותרומות מקרנות פילנטרופיות. הם אינם פוגשים את הורי הילדים בהחזקתם כדי לברר דעתם מה שגם חשוב לבריאותו הנפשית והפיסית של הילד. הילד רואה את הוריו אחת לשבוע או שבועיים במרכז קשר גם שגורם לשבר בבני המשפחה.
חוה לוי פקידת סעד ראשית לחוק הנוער מרעילה נגד הורים בתאור מקרי התעללות קיצונים בעוד עיקר ההתעללות בילדים מתרחשת במוסדות משרד הרווחה.
התנהלותם של רשויות הרווחה ועמותת או שלום לסחר בילדי עובדים זרים אומללים מבלי שנעשה ניסיון ממשי לאתרם ולשתף אותם על גורל ילדיהם מדיפה ריח ג'נוסייד. רשויות הרווחה והאומנים תומס ומיכל הולזה מוציאים דיבה נגד ההורים מבלי לשאול דעתם ולהציג אותה.

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? – מאמר מאת שוש מדמוני גרבר

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?שושנה מדמוני-גרבר 11.07.13 , העוקץ

מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד

English

בראיון מן הזמן האחרון ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, אמר ביל מויירס, עיתונאי אמריקאי עטור פרסים: "עניינה של העיתונות הוא במה שאנשים רוצה להסתיר. כל השאר זה יחסי ציבור". הטון ונקודת המבט של ירון לונדון במאמר "ואולי הילדים לא הועלמו?", שפורסם בסוף השבוע בתגובה למאמרה של נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן ועורר תגובות רבות, מדגימים להפליא את האמירה של מויירס; דוגמה שכמו לקוחה מספר לימוד אודות האופנים בהם מכונת ההגמוניה הציונית מבנה שיח ציבורי כדי לשמר את הסטטוס-קוו, כאשר בו בזמן טענות מנוגדות, על אף שהן לגיטימיות, מושתקות. ללונדון יש השפעה ניכרת על השיח הציבורי, אבל כמו עמיתיו בתקשורת הישראלית במקום להשתמש בהשפעה זו כדי לחשוף את הנסתר מן העין ולשאול את השאלות הראויות, הוא בחר להגן על המדינה. או כפי שאילנה דיין אמרה לירין קימור ב"פגוש את העיתונות" ב-1996, לאחר כתבתו ב"מבט שני" על הפרשה: "המדינה אינה זקוקה לך… אם אתה חושב שדבר לא קרה, עבור לנושא אחר!"

לונדון מודע לכך שהידע שלו על אחת הפרשות היותר טרגיות בהיסטוריה של ישראל מוגבל. אבל הן היעדר הידע והן חוסר היכולת שלו, ככל הנראה, לתפוס את גודל הטרגדיה, אינם מונעים ממנו להגיע למסקנה; ואין זה מפתיע כלל שמסקנה זו תואמת את מאמצי המדינה לטשטש את הנושא ולהסתירו באמירה: רובם מתו; לא הייתה זו אלא אי-הבנה אחת גדולה. כך, על אף מאות עדויות של הורים אשר סותרות אמירה זו, כולל אמהות אשר העידו שתינוקותיהן נחטפו בכוח מידיהן ממש כמו למשל נעמי גברא ומרים עובדיה, ועל אף מקרים ברורים כמו זה של מרים שוקר, אשר נחטפה ונמסרה לאימוץ בזמן שאביה דוד מחפשה בכל רחבי הארץ.

הזמנה להצביע לכנסת ה-14 שקיבל ילד שנעלם עשרים שנה לפני כן לכתובת של הוריו. מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד-סטרית", שעסק בילדים החטופים

מסקנתו של לונדון זהה למסקנות שהוועדות השונות שמונו על ידי המדינה הגיעו אליהן. אגב, שתי הוועדות הראשונות לא היו ועדות חקירה: הראשונה הייתה ועדה בין-משרדית והשנייה הייתה ועדת בדיקה, ושתיהן היו חסרות סמכות להוציא צו הבאה (לזמן לעדות) ונעדרו כל כוונה לחקור. רק ועדת קדמי הוגדרה כוועדת חקירה ממלכתית. מה שכן, כל הוועדות כולל האחרונה "הצטיינו" באיטיות פעולתן ובנפח המועט של המידע החדש שיכלו לחשוף.

באותו הזמן, כלי התקשורת גילו חוסר עניין ראוי לציון בעימות שבין המדינה לבין זעקות המחאה של תימנים ומזרחים אחרים. למעט "העולם הזה" ב-67', סדרת כתבות ב"הארץ" וב"העיר" מאמצע ועד סוף שנות ה-90, ומספר תוכניות טלוויזיה, כמעט ולא התקיימה חקירה עיתונאית בעקבות המחאה הציבורית. משנות ה-60 ואילך ועד פרסום הממצאים של הוועדה האחרונה ב-2001, הייתה התאמה מעוררת תמיהה בין ההודעות לעיתונות של המדינה לבין הדיווח העיתונאי.

כאשר עבדתי על ספרי, "Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: the Yemenite Babies Affair" (המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי), בדקתי את הנרטיב התקשורתי ומצאתי שיח אוהד באופן גורף למאמצי המדינה להשקיט את הדיון בפרשה. כבר במאמרים הראשונים משנות ה-60, מחבריהם היו נלהבים לבטל טענות בדבר חטיפה. "אתם לא חושבים שאם ההאשמות האלה היו נכונות המשטרה כבר הייתה פותחת בחקירה?" ("מעריב", 9 באוקטובר, 1996). במלים אחרות, אם לא הייתה חקירה, כנראה שגם לא היה פשע. אחרים ביטלו את כל הדרישות לחקירה באומרם: "כל האנשים שעבדו במחנה ללא יוצא דופן היו אנשים ישרים" ("מעריב", 1 באפריל, 1966). או "אף פעם לא שוחרר ילד מבית החולים ללא תעודה מזהה" ("עיתון תל אביב", 20 בדצמבר, 1985).

קטע מעדות אחות ראשית סוניה מילשטיין ממחנה עולים עין שמר בפני ועדת חקירה להעלמם של ילדי תימ ן- "העיר" אוקטובר 95'

במעט הכתבות שטרחו לעסוק בפרשה, הסתמן שעתוק של סטריאוטיפים גזעניים שליליים. עולים חדשים תימנים הוצגו כפרימיטיבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כראוי במקרה הטוב, וכמי שלא אכפת להם אם ילדם חי או מת, במקרה הגרוע. מאמר אחד ב"דבר" (24 בפברואר, 1966) תיאר את העולים התימנים כ"מציצים מהחלון ורואים בפעם הראשונה בחייהם איך לרחוץ תינוק ואיך להחליף חיתול". מאמר אחר בעיתון ציטט אחות שאמרה שהורים תימנים אדישים למותו של ילד. "אם ילד היה מת באוהל, הם היו רק אומרים אלוהים נתן אלוהים לקח" (26 בפברואר, 1966). מכאן ועד לתפיסה שהם לא מתאימים להיות הורים הדרך קצרה מאד. יתירה מזאת, רגשות גזעניים אלה, כמו שציינה קטיעי במאמרה ובצדק, הדהדו שנים מאוחר יותר בעדויותיהן של אחיות בפני ועדת החקירה הממלכתית והעיתונות. "אולי עשינו להם טובה", אמרה אהובה גולדפרב, בת 92, אחות ראשית לשעבר במחנות העולים, בראיון אתי ב-95'. אחות ראשית נוספת, סוניה מילשטיין, אמרה לוועדה שהורים תימנים "לא התעניינו בילדים שלהם". אחות זו היכתה אפילו את השופט המנומנם יהודה כהן בתדהמה כשבמהלך עדותה היא כינתה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות", והוסיפה, "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב".

הסוגייה החשובה ביותר כאן אינה שדו"ח ועדת קדמי ביטל כביכול את אפשרות קיומה של קונספירציה ממסדית, אלא שעבודת הוועדה הייתה בעייתית ביסודה. זו התרומה העיקרית של הניתוח של בועז סנג'רו שפורסם לפני כעשור ב"תיאוריה וביקורת", המערער באופן יסודי את סמכות עבודת הוועדה: "עבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: היעדר אפיסטמולוגיה של חשד" (עמוד 48). כל עיתונאי שיטרח לקרוא את דו"ח הוועדה יבחין שאין זו אלא, איך לומר זאת… פדיחה להשתמש בביטוי "קבעה בוודאות" ביחס לכל אחת ממסקנותיה.

אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד. אותה גישה גזענית שכפי הנראה הובילה למעשים הנוראיים הללו ממשיכה להניע את ההשתקה ארוכת השנים ואת דחייתה של הזעקה הלגיטימית לתשובות. הן הממשלה והן כלי התקשורת מעניקים לגיטימציה לגישות אלה. שם היה צריך לונדון למקד את מאמצי הדקונסטרוקציה שלו. מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?"

דו"ח קדמי, כמו זה של שתי הוועדות הקודמות, רווי בסתירות מהותיות ובשגיאות עובדתיות. רבות מדי לפירוט במאמר זה. קווי חקירה חשובים נזנחו כולל בארה"ב, עדויות קריטיות ניתנו מאחורי דלתיים סגורות ונותרו חסויות ל-70 שנים נוספות. תיקים מקוריים, ארכיונים של בתי חולים ורישומי קבורה שנעלמו באופן מסתורי ואף נשרפו,1 תיקי לידה שהוועדה ביקשה מבית חולים הלל יפה, למשל, "הושמדו בטעות" – לא בשנות ה-50 אלא בסוף שנות ה-90 ובמהלך עבודת החקירה לכאורה. במקום לסמן אירוע זה כראוי לבדיקה או לחקור מי השחית את הרישומים, הוועדה פשוט ביטלה את חשיבות העניין כ"תקלה מינהלית". אני שואלת, כמו סנג'רו, כיצד שיבוש כה בוטה של הליכי חקירה נותר ללא חקירה בעצמו? נראה לי שאפילו נער חסמב"ה היה יודע מה לעשות כאן.

מאמצי המדינה להשתיק את הביקורת התאפשר רק בעזרת שיתוף פעולה מלא ולפרק זמן ארוך של כלי התקשורת. כפי שקלריס חרבון ציינה במאמר הסקירה שלה על ספרי, פרשה זו היא גם חלק ממערכת גדולה יותר של דיכוי אשר מתוחזקת ומגובה באופן מודע על ידי המערכת המשפטית. מה שחרבון מציעה הוא דרך חדשה לבחון את הפרת החוק, "לתפוס זאת כשפה חיונית, כצורה לגיטימית של התנגדות, כמה שמזמן עקרונות גדולים יותר של צדק… ומכוון לתיקון של אי-צדק בהווה ומן העבר". חשוב להבין בהקשר זה שההשמצה וההגחכה של הרב עוזי משולם בתקשורת, והביטול המוחלט שלו, היו מכוונים ומושלמים במטרה לעשות דה-לגיטימציה למחאה שלו. המבט הציבורי התעניין בעיקר ב"אי השפיות" שלו כפי שהציגה אותו התקשורת, ולא במחויבות המוסרית של התקשורת ובתביעה הציבורית לתשובות לשאלה – מדוע ואיך נלקחו בכוח מאות או אף אלפי תינוקות מהוריהם ומעולם לא הוחזרו?

מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית
מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

בורות מעודדת גזענות

אי-ידיעה אינו נשקם של תיאורטיקנים של קונספירציות, כפי שלונדון מבקש שיאמינו קוראיו, פחות מאשר נשקם של אלה שמשתיקים את התביעה הלגיטימית לחקירה ראויה ומונעים אותה. חטיפה, או העברה בכוח של ילדים/תינוקות מקבוצה אחת לאחרת, אינה רק מעשה אלים אלא מוגדר על ידי האו”ם כג'נוסייד (ראו סעיף 2e). עובדה זו לבדה הייתה צריכה לא רק להניע את התקשורת לפעולה, אלא גם לעורר את כל המדינה למחאה.

אבל במקום להיות מונעים בידי מנה בריאה של חשד, כלי התקשורת עזרו למדינה להסתיר בלב חפץ ועל ידי מיחזור התירוץ הקלוש של "בלגן העלייה". תירוץ אשר באופן פרדוקסלי לא הפריע לוועדת קדמי להגיע למסקנה המכרעת, שלפיה כל המסמכים מאותה תקופה הם מדויקים. אז מה היה? בלגן או שמא דיוק? אבל למה לטרוח סביב טרמינולוגיה לא חשובה, כאשר כה קל להאשים את הקורבן? וזה בדיוק מה שוועדת קדמי עשתה. כפי שסנג'רו מציין: "לכל אורך הדוח אנו מוצאים תיאור יבש לגמרי של ממצאים חמורים ביותר, ללא שמץ של ביקורת… בדוח כולו לא נמצא ולו אחראי אחד בשר ודם… ואולם דווקא על ההורים הוועדה מוצאת לנכון למתוח ביקורת, בבחינת האשמת הקורבן" (עמודים 72-73).

מה שכל אזרח ישראלי, כולל עיתונאים, צריך לשאול את עצמו או את עצמה, הוא מדוע כחברה אנחנו מגלים סימפטיה לכאב אחד ומתעלמים מאחר? מדוע במקרה של יוסלה שוחמכר, הילד החרדי שנחטף על ידי סבו ב-62', כל המדינה, הממשלה והמוסד עמדו על הרגליים עד שהוא חזר להוריו? שום מאמץ לא נחשב מוגזם כדי להשיב ילד אחד, בעוד שמאות הורים תימנים לא נמצאו ראויים לשבריר של סימפטיה או נכונות למאבק?

אז מה בין שמיטה להר סיני? לונדון שואל, ואני עונה: חמלה ואנושיות. מאבק אמיתי נגד אי-צדק צריך לשים על סדר היום שלו את כל המערכות של דיכוי – הן כרוכות זו בזו. כמו שלוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג אמר ב-63': "אי-צדק בכל מקום מאיים על צדק באשר הוא". כאשר השמאל הישראלי ייאבק נגד אי-צדק וגזענות פנים-יהודים באותה ההתלהבות והתשוקה שבאים לידי ביטוי במחאה נגד הכיבוש, יהיה לנו סיכוי לעתיד טוב יותר.
———————————————————————————————————
1 לדוגמאות מפורטות יותר קיראו את ספרה של שוש זייד, הילד איננו, גפן (2001) ומאמריו הרבים של רפי שובלי בכתב העת אפיקים, כמו גם בספרי שלי.

*

שושנה מדמוני-גרבר היא פרופסור חבר ומרצה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת ספולק בבוסטון

"עוד ועדת דמה" – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

עוד ועדת דמה / פרופ. אסתר הרצוג , מעריב , 07.11.2001 
 המסקנות השקריות של ועדת החקירה לילדי תימן הן המשך ישיר לפשעי המדינה נגד ההורים

השקריות של מסקנות ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן משתקפת היטב בניסוחן המעוות. "רוב הילדים שנעלמו להוריהם בין השנים 1948 ל- ­1954 נפטרו", קובעת הוועדה במסקנותיה. איך יכולים ילדים "להיעלם"? כאשר נעלם ילד אחד, המדינה כולה עומדת על רגליה, המשטרה וכוחות הביטחון ורבים אחרים נזעקים להפוך אבן על אבן כדי למצוא אותו. איך יכולים היו להיעלם מאות או אלפי ילדים (1500 תלונות נאספו על ידי פעילי עמותת משכן אוהלים) כל­כך בשקט? האם לא היתה משטרה? ואיפה היו הרשויות המקומיות? כולם לא ידעו ורק באקראי ולאחר שנים רבות שמעו על "מקרים" שבהם "נעלמו" ילדים? השקר ממש צורח.
 לשש שנים וחצי נצרך השלטון כדי לטייח הפעם את פרשת ילדי תימן. הוא כלא את הרב עוזי משולם ותומכיו לשנים ארוכות, ללא השוואה ויחס למה שעשו ­ אפילו בייחוס המעשים להם היה רב המעוות על האמיתי ­ והצליח לסרס את מנהיגו הכריזמטי והמסור של מאבק זה והפך אותו לצל אדם. משולם ותומכיו חויבו "לשבת בשקט", שאם לא כן יילקח הרב שוב לכלא, ואז, קרוב לוודאי, הוא ייצא רק לבית הקברות.אבל גם כעת, כאשר קולו של משולם אינו נשמע, צדקתו זועקת לשמים . ממש כפי שטען כך אירע: הוועדה היתה מכורה מראש. דיוניה לא הוצגו בטלוויזיה, כדרישתו, ומספר רב של עדויות נסגרו בפני הציבור הרחב ללא סיבות מספקות. תיקי מסמכים חיוניים לא נחשפו לציבור, לא השתתפו בוועדה נציגי משפחות הנחטפים, ומונו לחברים בה נאמני השלטון. כך הובטח מראש שגם הוועדה הנוכחית, כמו קודמותיה, לא תנתק את פתיל ההשתקה של השלטון וחלילה תחשוף את הקונספירציה מאחורי היעלמות הילדים. יחגגו להם שונאי הקונספירציה כרצונם, אך טרם מצאתי מלה טובה יותר היכולה להגדיר התרחשות מקיפה וזדונית כל­כך, המחייבת תיאום מקיף ושיטתי כל­כך בין זרועות השלטון השונות. ממש השתקה מאורגנת.

לא רק ההיעלמות מעידה כאלף עדים על הקשר שמאחורי השוד המאורגן של תינוקות עולי תימן וקבוצות נוספות שהיו במרכזי קליטה, מעברות ומחנות מעבר. גם האשמת הש.ג. היא מאלפת. הסוכנות, מה איכפת לה ומה איכפת ממנה? היא לא הממשלה. אנשיה יכולים בקלות להתנער מכל אחריות למה שהיה לפני 50 שנה, העיקר שהממשלה אינה מקושרת לפשע קולקטיבי נגד עולי תימן ובלקן ואחרים.אנשים שונים בממשלה עדיין קשורים לפרשה אפילו באופן ישיר. לא זו בלבד שחלק מהאנשים או ילדיהם תופשים עדיין עמדות כוח בשלטון, וחלילה להם להיות מקושרים אפילו דרך אבותיהם לפרשה המזעזעת, אלא שעד היום השלטון גוזל תינוקות של קבוצות חלשות לצורך אימוץ בקבוצות המקורבות אליו, ובוודאי שמבחינתו חיונית השתיקה באשר לשיטות בהן ניתן להשתלט על צאצאיהם של אזרחי המדינה.

מי שיקרא את ספרה החשוב של שוש זייד, "הילד איננו", על פרשת ילדי תימן, יוכל לשפוט טוב יותר מכל מסקנות ועדות הדמה לדורותיהן, של משרתי בעלי השררה בישראל, על הקונספירציה שהיתה ועוד איך היתה.

מעיון בספר הפורש את דיוני הכנסת בנושא בשנות ה- ­50 וה- ­60 ואת המסמכים והעדויות הרבות של ההורים, עולה אותו סיפור, עולים אותם שקרים וטיוח של אחיות, עובדות סוציאליות, פקידים ואירגוני נשים. בהכרח ימצא עצמו הקורא מאמין להורים ולא למנגנוני המדינה, ועדותיה ופקידיה. ישראל היא מדינת זדון ורשע כל עוד לא תודה בפשעיה נגד ההורים של אז ותחדל מפשעי גזילת ילדים היום. שום ועדה לא תמחק עובדה זו. הוועדות לדורותיהן הופכות את חבריהן לשותפים מרצון לפשעי המדינה נגד אזרחיה בפרט והאנושות בכלל.

חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל

עוד ועדת דמה מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג על טיוח פרשת ילדי תימן

פסיכיאטר באירוע לרגל "יום השואה": רבים בארץ אינם יודעים שלפסיכיאטריה הגרמנית בכללותה מעורבות עמוקה וחד משמעית במהלכים שהובילו לשואה

פסיכיאטר באירוע לרגל "יום השואה": רבים בארץ אינם יודעים שלפסיכיאטריה הגרמנית בכללותה מעורבות עמוקה וחד משמעית במהלכים שהובילו לשואה.

באירוע רב משתתפים שערכה עמותת "מגן לזכויות אנוש" ב-8/5, , בתיאטרון אלהמברה המחודש, בית המרכז לסיינטולוגיה, תחת הכותרת: "ההיסטוריה האפלה של הפסיכיאטריה בגרמניה שלפני המלחמה", הוצג לציבור חומר תיעודי רב ערך, הכולל ראיונות עם היסטוריונים, חוקרי שואה, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. החומר עסק בשורשיה של האאוגניקה,תורת טוהר הגזע, והראה כיצד ראשי הפסיכיאטריה הגרמנית דאז, בדגש על הפסיכיאטר אמיל קרפלין שהיה האב הרוחני של תורת הגזע בשנים שלפני מלחמה"ע ה-2, ועל תלמידו, הפסיכיאטר ארנסט רודין, שהפיצו אותה במסווה של מדע שנים לפני עליית הנאצים לשלטון.

ארנסט רודין צוטט באומרו:"הפסיכיאטר ואנשים בריאים חייבים לחבור יחד נגד הפגם הגנטי…על הפסיכיאטר לתת את שירותיו לקידום גזע בריא, בעל יכולת ועליון, שיעביר תכונות אלו בירושה". כמי שחגג את עליית שלטון ה-SS בגרמניה אמר רודין: "באמצעות העבודה הפוליטית של אדולף היטלר, רק הוא יאפשר לנו להגשים את חלומנו מזה שלושים שנה להפוך את טוהר הגזע למציאות".

פרופ' האנס ולטר-שמול, מההיסטוריונים המובילים כיום את חקר השואה בגרמניה, הסביר כי הפסיכיאטרים ביצעו במו ידיהם עוד לפני המלחמה עיקור וכפייה של מאות אלפי ילדים ואזרחים גרמניים שאובחנו כחולי נפש., הם גם הגו וביצעו את תכנית "המתת החסד",שבמסגרתה הובילו בכפייה עשרות אלפי חוסים לשישה מרכזי הריגה בתוך המוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה ורצחו אותם בתאי גזים באמצעות גז רעיל.

ההיסטוריונים המופיעים בסרט התיעודי שהוקרן באירוע, ובראשם פרופ' שמול, קבעו באופן פסקני כי: "הצלחתה" של תכנית המתת החסד הפסיכיאטרית בגרמניה היא שסללה את הדרך לשואה. מסתבר ש- 92 אנשי הצוות ופסיכיאטרים ממטה תוכנית המתת החסד בגרמניה נשלחו בהמשך למזרח פולין, כדי להקים שם את המערך הלוגיסטי של מחנות ההשמדה הראשונים כמו טרבלינקה וסוביבור, מה שהיה קרוי "מבצע ריינהארד", ושם הם הקימו את אותו מנגנון שהכירו במרכזי "המתת החסד" הפסיכיאטריים, זה אומר שהם הקימו תאי גזים שהיו במסווה של מקלחות, ומשרפות מאחורי תאי הגזים. הם קבעו את הנהלים הארגוניים של מחנות ההשמדה בדיוק באותו אופן שזה נעשה בתוכנית המתת החסד". בנוסף הם ביצעו את ה סלקציות המוות המחרידות, שקבעו מי יחיה ומי אינו כשיר לעבודה וישלח לתאי הגזים. פרופ' שמול מסכם ומסביר כי: "זו הסיבה, שהשואה נראית במידה רבה כיישום של תכנית "המתת החסד" שהוגדל פי אלפי מונים".

בין היתר הצהיר שמול בראיון עימו גם את הדברים הבאים:

· "עד היום, הציבור לא באמת יודע שגם לאחר ההפסקה הרשמית של תכנית "המתת החסד" נטלה הפסיכיאטריה בעצמה את היוזמה להיפטר ממרבית המטופלים שלה על ידי הרעבה, מתן תרופות במינוני יתר, והזנחה של מטופלים".

· "לדעתי לא ניתן לומר שיש רק 'כמה תפוחים רקובים' בתוך הפסיכיאטריה, שעשו את עבודת השטח של הנאציונל-סוציאליזם, אלא זוהי בעיה עם המקצוע בכללותו".

· "בפסיכיאטריה, אנשים שופטים התנהגות חברתית של אנשים אחרים, ואנשים מטופלים בניגוד לרצונם החופשי, זהו טבעה של הפסיכיאטריה. תמיד קיימת סכנה פוטנציאלית, והאדם חייב תמיד להיות זהיר- כדי שהזכויות הבסיסיות והכבוד של האדם תישמרנה".

בחלק השני של האירוע נערך פאנל של שאלות ותשובות בין הגב' מגידו שאירחה את ד"ר ריקרדו שטיינבאום, פסיכיאטר ישראלי מומחה לילדים ומבוגרים.

ד"ר שטיינבאום נשאל ע"י הגב' מגידו האם הפסיכיאטרים שהציגו את תורת הגזע "כמדעית" באותה העת בגרמניה אכן הסתלקו מהעולם או האם יש לנו את אותו הדבר היום רק באריזה שונה? וענה, שלצערו הפסיכיאטריה לא השתנתה ושהיא ממשיכה להטעות את הציבור ולספק נתונים בלתי מבוססים ומסוכנים כאילו היו מדע. ד"ר שטיינבאום התמקד בנושא "הפרעת הקשב וריכוז" שלטענתו אין לה כל ביסוס מדעי, והסביר שבאמצעות קריטריונים "שרירותיים" מבוצע תיוג המוני של ילדי ישראל בהפרעה זו. הוא גם התייחס לכך שהשימוש בריטלין שמוגדר כסם מסוכן הינו הרסני ביותר.

ד"ר מיכאל קרונגהאוז, שנכח בקהל הצטרף והסביר שההרכב הכימי של ריטלין לא רק שהוא דומה לקוקאין, אלא שמחקר שנעשה בארה"ב קבע כי ריטלין מסוכן פי 10, ושתופעות הלוואי ותופעת הריבאונד שמגיעות בעקבות השימוש מסוכנות ועלולות לגרום לפגיעה בלב ולמוות.

בסיום האירוע חתמו המשתתפים על הצטרפות לתלונה שהגישה מנכ"לית העמותה הגב' גת מגידו לרשויות בגרמניה, הקוראת לשלטונות בגרמניה להפסיק להנציח את זכרו של הפסיכיאטר אמיל קרפלין, שהיה האב הרוחני של תורת הגזע והעיקור בכפייה בגרמניה, וכן על עצומה בינלאומית בנושא זה.

למידע נוסף,
יהודה קורן,
דובר עמותת מגן לזכויות אנוש
3350928 052
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
אתר בינלאומי
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03