עדות שולמית מליק בפרשת ילדי תימן: "באתי בבוקר והתינוקות לא היו"

עדות דרמטית של שולמית מליק בפרשת ילדי תימן: "באתי בבוקר והתינוקות לא היו" , 11.08.2017 , ידיעות אחרונות , תמר קפלנסקי

להורדת / צפיה בכתבה המלאה מ- 7 ימים הקלק כאן

היא הייתה מטפלת בת 18 במעברת קדימה. כעת, 66 שנים אחרי, שולמית מליק שוברת שתיקה ובעדות שמתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" מתארת את שאירע בבית התינוקות: "ידעתי שכל פעם אחרי שמגיעה קבוצת נשים מחו"ל, היו נעלמים לי תינוקות. זה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים"

"היו מגיעות לבית התינוקות קבוצות של נשים מחוץ לארץ. ידעתי שכל פעם שמגיעה משלחת, אחרי יום-יומיים היו נעלמים לי תינוקות: כל פעם ילד, עוד ילדה, עוד מישהי. באתי בבוקר והם לא היו. בהתחלה חשבתי שלא הביאו אותם. לא עלה בדעתי שמישהו יכול לתת ילד או לקנות ילד. אחר כך התחלתי לחשוד".

בגיל 83, שולמית מליק כבר לא יכולה לשתוק עוד. בעדות דרמטית וראשונה מסוגה, שמתפרסמת היום (ו') במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", היא מספרת, בפנים גלויות ובשם מלא, את מה שקרה לפני 66 שנה, כשעבדה בבית התינוקות במעברת קדימה: מליק ראתה איך פעוטות נמסרים לזרים בזמן שהוריהם בעבודה, ושמעה את זעקת האמהות שחזרו וגילו שילדיהן אינם. עדותה שופכת אור חדש על פרשת ילדי תימן.

בדצמבר 1951 החלה שולמית, אז בת 18, לעבוד בבית התינוקות שהיה שייך למפלגת הפועל המזרחי ופעל ליד מעברת קדימה. מהר מאוד הבחינה במשלחות הנשים שהגיעו למעברה מחו"ל. "אמרו לנו: היום תבוא משלחת, תלבישו יפה את הילדים. הן היו עוברות בין החדרים ומסתכלות. זאת הייתה אומרת: יש לו עיניים יפות. או: מממ… זה יהיה גבוה. הן באו לאמץ ילדים פה. אלה היו אנשים אחרי מחנות, שלא יכלו ללדת ילדים. אני רק הייתי מקשיבה. אסור היה לי לדבר".

מליק מספרת כי להורים היו אומרים שהילד בבית חולים: "זה מה שאמרו לי להגיד. שהילד חולה". לדבריה, היא ראתה את תהליך ה"אימוץ": "כן, כן. הלבשתי את הילד, ואז באו האחראית והגברת (ה"מאמצת" – ת"ק) ונתתי דף, אילו חיסונים הוא קיבל והכול. אף אחד לא אמר לי שלוקחים אותו לאימוץ. זאת הייתה ההרגשה שלי, כי הילד לא היה חוזר. הבנתי שלוקחים את הילד, כמו מתנה כזאת".

וילד אחד נשאר בראשה כל אותם שנים. "ציון הוא בלב שלי. הייתי באה בבוקר לעבודה. בזמן שהייתי מנגבת רגליים מהבוץ – הוא רק היה שומע את הקול שלי ומתחיל לרקוד עם המיטה עד שהגיע עם המיטה לדלת", מספרת מליק שעבדה אז כמטפלת. "מי שלקח אותו לקח ילד מקסים. מלא חיים הילד הזה היה".

מליק סיפרה כי אמרו לה שהיה לו חום גבוה, "אבל הוא היה בריא. אני השארתי אותו בריא. הוא אף פעם לא היה חולה". לדבריה, "את ציון אני לא שוכחת. חשבתי שתמיד נהיה בקשר, כזאת אהבה הייתה לי אליו. אבל לקחת אותו? איך אפשר לחשוב על דברים כאלה".

לדבריה, זה לא המקרה היחיד של ילד בריא שנאמר לה שהוא חולה. "היו אולי חמישה-שישה בתקופה שעבדתי שם", היא אומרת ושוללת את הטענות לפיהם מדובר במקרים ספורים. "אלו לא היו מקרים בודדים, זאת הייתה שיטה". מליק מספרת כי רק אחרי שנים רבות, עקב הפרסומים על הפרשה, הבינה לאן נעלמו התינוקות. "יש הרבה שיודעים מזה", היא אומרת. "מה, אני הייתי יחידה שם?".

היא משחזרת את ביקורי הנשים ואומרת: "אישה מבוגרת באה עם אישה צעירה והן התייעצו על הילדים. זה יפה, זה לא יפה. זה היה חשוד. כל הזמן הייתי שומעת – לקחו לבית חולים. ראיתי שזה מסריח, כל העניין הזה. אפילו שהייתי רק בת 18. אבל זו הייתה העבודה שלי, ושתקתי".

מליק מפרטת בעדותה מקרים נוספים שבהם נכחה כשפעוטות מבית התינוקות נמסרו לזרים – ולא שבו. "זו פעם ראשונה שקמה מישהי וביוזמתה מעידה שנכחה במסירות של ילדים כשידוע שלילדים יש הורים, ולהורים נאמר שהילד חולה", אומרת נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, החוקרת את פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. "בניגוד לעדויות קודמות, שולמית מעידה ישירות בפני הציבור, בפירוט חסר תקדים למיטב ידיעתנו, ועומדת באומץ רב חשופה בכיכר העיר".

להורדת / צפיה בכתבה המלאה מ- 7 ימים הקלק כאן

ת1ת2ת3ת4ת5ת6

מודעות פרסומת

חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא

עובדה עם אילנה דיין 1996 – על חטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן. סיפור חטיפת התינוק ציון גברא מידי אמו נעמי גברא בשנות ה- 50.
ציון בנה של נעמי היה בבית התינוקות במחנה עין שמר ונתנו לה להיניק אותו. בשעה 8 בערב הופיע רופא ועוד 3 אחיות ולקחו את כל התינוקות וגם חטפו מידיה בכוח את בנה הפעוט ציון, מאז לא ראתה אותו או קבורתו.

12 אמהות מחפשות ילדיהן – מעריב 1.4.66 – יוסף צוריאל

הן טוענות בשם עשרות משפחות כי ילדיהן נלקחו מהן במחנות־העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, ועקבותיהם נעלמו עד היום

12 אמהות מחפשות ילדיהן – קובץ PDF – מאמר מאת יוסף צוריאל ,1.04.1966 , מעריב

"אנחנו באנו למחנה העולים עין שמר, השעה היתה 12 בלילה. זה היה לפני איזה 16 שנה. סחבנו איתנו קצת חבילות מתימן ואני החזקתי ביד את התינוקת שלי שושנה. בת שנה היתה. רשמו אותנו והלכנו לאוהל. אחרי שעה באה אחות ואמרה לתת לה את התינוקת. שאלתי: 'למה?' אמרה: 'אסור להחזיק תינוקות באוהל'. אמרתי טוב, אבל שיתנו לי להניק אותה. האחות אמרה בסדר. היה מחר בבוקר. הלכתי להניק אותה. עוד ימים קצת הלכתי להניק אותה.

יום אחד אני באה, מסתכלת עלי האחות ואומרת: התינוקת מתה. שאלתי מתי? אמרה לי בלילה. שאלתי איפה היא. אמרה לי לא יודעת ולא העבודה שלה להתעסק בילדים מתים. שאלתי איפה קברו אותה. אמרי לי לא יודעת, ושאני אלך למשרד".

הלכתי למשרד עם בעלי. לא יודעים כלום. הלכנו לאוהל. בעלי הלך אצל הרב לשאול אם להתאבל על שושנה. אני ישבתי באוהל בוכה על התינוקת שלי. בעלי חזר ואמר שאנחנו לא נשב שבעה, עד שלא נראה את שושנה מתה. ככה עברו שלושה שבועות.

יום-יום הייתי הולכת לבית התינוקות, מתחננת אצל האחיות, שיספרו לי מה קרה לילדה שלי. לא ידעו כלום.

יום אחד בצהריים אומרת לי אחות אחת, שהילדה שלי לא מתה והיא בפרדס חנה. כמעט התעלפתי. שאלתי אותה איפה היא בדיוק. אמרה שלא יודעת רק שמעה ממישהו. רציתי לנסוע לפרדס חנה למצוא את הילדה שלי. באה אחות אחרת אמרה לי, ששושנה לא בפרדס חנה, רק בבית הבראה בחדרה. עלה לי הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות. כל הדלתות היו סגורות. לא ידעתי מי יעזור לי.

אמא מרחבי - חלומות על שושנה
אמא מרחבי – חלומות על שושנה

לא מצאתי את שושנה עד היום. לפני שלוש שנים פגשה הבת הגדולה שלי אחות אחת שעבדה במחנה העולים עין שמר.

היא התעניינה מה אנחנו עושים וככה שאלה שאלות וגם שאלה מה היה הסוף עם שושנה.

הבת שלי אמרה, שאף אחד לא יודע, רק שסיפרו לנו שהיא מתה. אז האחות הזאת חייכה ואמרה: "כדאי היה שתתעניינו מה בדיוק קרה איתה" – והסתלקה מהר מהמקום.

זהו סיפורה של גברת מרחבי, ממושב תרום, היא אישה כבת 55 שעולמה חרב עליה לפני 16 שנה. כל צערו של העולם משתקף מפניה. נורא מכל הוא הסימן השאלה המרחף עד עצם היום הזה על תעלומת היעלמה של התינוקת בת השנה.

מאם אומללה זו נמנעה אפילו הזכות ללכת ולהשתטח על קבר בתה ולספוד לה.

סימן שאלה נורא

אומרים לנו, כי טבעי ומובן, שבתנאי העליה ההמונית של השנים 1949 – 1951, שרר אי סדר. מסבירים לנו, כי כוח האדם המצומצם, שעמד אז לרשות רשויות הקליטה, לא היה מסוגל להשתלט על המון האדם. מנסים לסבר את אוזנינו, כי לטובת העניין מוטב להניח לפרשה כאובה זו שתישאר חסויה בצל הסודיות ולא לפתוח עתה פצעים, שכבר העלו ארוכה.

המציאות שונה לחלוטין. פצעי ההורים לא נגלדו. הם לא השלימו והם רשאים לדעת מה עלה בגורל ילדיהם. בשנה האחרונה, עם התגלות עקבותיהם של שני ילדים אבודים אצל משפחות זרות, נתעוררה מחדש התקווה גם אצל הורים אחרים, כי קרובה שעתם לראות שוב בחיים את ילדיהם שלהם.

גם משרד הרווחה, כמי שאחראי על אימוץ ילדים בישראל, החליט עתה להסיר את הלוט מעל פרשיות נעלמות ולפתוח את ספרי האימוץ, לשם גילוי הילדים התימניים, שנמסרו לאימוץ מאז ראשית העליה ב- 1949 ועד לשנים האחרונות.

גירסות שונות מהלכות בקשר למספר ההורים והמשפחות, שאינם יודעים מה בדיוק עלה בגורל ילדיהם. יש אומדים אותם במאה. אחרים – בחמישים. אנחנו יודעים על 12 הורים, שבביתם ביקרנו ומפיהם שמענו סיפורים מסמרי שיער, שחלקם נשמע כאילו נלקחו מעולם הדימיון.

הטרגדיה של ההורים האלה לא נסתיימה. חלומות בלהות, טלטול אין קץ בין שיאים של תקוות חדשות ואכזבות נוראות, חרושת של שמועות על גורל הילדים, התרוצצות ממשרד למשרד, מחבר כנסת אחד למשנהו, מעובדת סוציאלית לרעותה – כל אלה העכירו את חיי המשפחות האומללות במשך 16 או 17 השנים האחרונות, יצרו איים של אי שקט נפשי, גזרו מתיחויות על הילדים, שנשארו בבית, מנעו מן המשפחות התפתחות נורמלית.

צו גיוס לילדה שנעלמה

חיים דואר: "גם אנחנו, גם הילדים אבודים"

אנחנו הגענו אל מחנה ראש העין סמוך לראש השנה, מספר חיים דואר מירושלים. עברנו בדיקות, קיבלנו תעודות ואז קראו לי אל המשרד ואמרו לי, כי אני צריך למסור את בתי יהודית לבית התינוקות. כך מקובל, טענו. סירבתי. אבל הם היו חזקים ממני. הם אמרו לי, שאם לא אמסור את הילדה, לא אקבל ציוד. לא היה איכפת לי.

ויתרתי על כל הציוד ונשארתי עם המשפחה ברחוב. אבל את זה אפשר לעשות רק לילה אחד. למחרת הלכתי למשרד ואמרתי, שאני מוכן למסור את הילדה, אבל שיתנו לאמא שלה לבקר אותה כל יום. הסכימו. כל יום הלכה אשתי לבקר אותה. יום אחד אמרו לנו, שהילדה נלקחה לבית החולים. שאלנו לאן. אמרו לנו, למקום לא רחוק. האמנו להם. למחרת הלכנו שוב, ביקשנו אפשרות לבקר אותה. אמרו לנו, לא עכשיו. מחר. לא נתנו לבקר אותה. עד שבא אלינו אחד, שמואל בדיחי, מהנהלת המחנה ואמר, שאנחנו עוברים למעברת תלפיות ירושלים. אמרתי: טוב, עוברים, אבל מה עם הילדה? הוא ענה לי שהילדה בריאה ואמר לי: 'אל תדאג לכלום, סע בשלום לירושלים ואני אביא אותה אליך בטקסי מיוחד'.

נסענו. מאז ועד היום לא ראינו לא טקסי, לא שמואל בדיחי ולא את הילדה. הלכנו לברר מה קרה לה. אמרו לנו, שמתה. אני לא מאמין להם. אף פעם בחיים אני לא אאמין להם. תראה איזה גורל: לפני חודשיים קיבלנו בבית צו גיוס בשביל הילדה.

היכן שמעון?

אמא נדאף: "שיאמרו אם הוא חי או מת"

בסוף 1949 הגיעה למחנה העולים עין שמר משפחת נדאף. האם חיבקה בזרועותיה את שמעון בן 7 חודשים. הילד נלקח לבית הילדים במקום, יחד עם כל הילדים האחרים. כאשר הגיעה שעתה של המשפחה, שיעבירו אותה למושב, נמסר להם כי בנם נפטר. המשפחה האמינה.

זמן קצר לאחר שהמשפחה הגיעה למושב בסביבות ירושלים, ילדה הגברת נדאף בן נוסף. הילד לא האריך ימים. היה בן 3 חודשים כאשר נפטר ממחלה. הוא הובא לקבורה במושב ללא רישיון. החוק אינו יכול לסבול זאת וההורים נקראו למשטרה ונתבעו להסביר פשר המעשה. עודם שרויים במבוכה וסבוכים בפרשה זו, מגיע למושב שוטר, נושא בידיו תיק כרסתני, ושואל: 'אתם קברתם את הילד שלכם ללא רישיון קבורה. אבל איפה הילד הראשון שלכם, שמעון?' מוכת הלם משיבה האם: "הוא מת בעין שמר". נציג החוק מזמין את האם להתלוות אליו למשטרה.

במשטרה מספרים לה, כי ילדה הראשון שמעון, חי כנראה. לאחר שהיא מתגברת על הזעזוע, היא מבקשת לראות אותו מיד. אולם המשטרה,  אין דרכה אצה לה. יש לה זמן.

אבא נדאף: "שמעון עומד לנגד עיני"

מספרים לה, כי יתכן שבנה האבוד נמצא אצל משפחה בשכונת בית הכרם בירושלים. חודשיים מושכים אותה ב"לכי-ושובי". כוח – כבר אין לה. רק התקווה שעדיין נשקף סיכוי, כי יתנו לה לראות את הילד שלה, מחייה אותה. אולם כעבור חודשיים חזרה בה המשטרה מההודעה הקודמת. "זה לא הילד שלכם" – אמרו להורים.

הנשים אמרו: "כולו שלי!"

יהודה, בנה של משפחת תנעמי, מגדרה הוא בחזקת משתמט מן הצבא. הוריו קיבלו הודעה מלשכת הגיוס, שאם יהודה לא יתייצב מיד לשרות חובה, ייתבע לדין.

הנה סיפורה של האם:

"מסרנו את יהודה לבית התינוקות במחנה ראש העין, כשהיה בן 3 חודשים. כל יום הייתי הולכת להניק אותו. פעם באתי מוקדם. גבר שניקה את בית התינוקות אמר לי לחכות בחוץ. עמדתי על יד החלון. שתי גברות עמדו קרוב למיטה של יהודה שלי. הן רבו. כל אחת אמרה: "זה בשבילי". אחר כך דיברו בשפה זרה. הלכתי לצד השני. שמעתי שתי אחיות מדברות. אחת אמרה: "אז מה יש? יש לה הרבה ילדים!". השנייה אמרה: "טוב, אבל אסור לעשות ככה".

הרגשתי איך שהלב שלי נשרף. ביקשתי להיכנס מיד לבית התינוקות. נכנסתי ואחת האחיות אמרה לי, שיהודה מת. פרצתי בבכי ודרשתי לראות את ילד חי או מת. האחות אמרה לי: 'תלכי למשרד, הילד שם'. הלכתי. לא היה שם. הלכתי לאוהל, כדי לספר לבעלי, ובדרך שמעתי מכריזים ברמקול, שאני אבוא מיד ובני לא מת. רצתי למשרד.

שלום אבדר: "עייפנו מחיפושים"

שם היה איש אחד בשם עוזרי הסווג, והוא אמר לי: "תדעי לך שהילד שלך לא מת. אני פה אחראי על הקבורה. לכי לחפש אותו".

אני חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אנחנו היינו כמו עיוורים בארץ חדשה.

"לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא שמע אותנו. צעקנו, בכינו, התחננו – שום דבר".

זהים לחלוטין סיפוריהן של משפחות חשאש מכפר אונו, אבדר ממושב אורה ומשפחות אחרות. רק שמות הילדים שונים. הטרגדיה של המשפחות – בדיוק אותה הטרגדיה.

פנינו אל עובדי הסוכנות היהודית יוסף רמתי, חיים צדוק וישראל ישעיהו.

הראשון יוסף רמתי, כמי שהיה איש הסוכנות היהודית במחנה העולים ראש העין, השני – חיים צדוק, אחראי על קליטת עולי תימן באותן שנים, והשלישי – ישראל ישעיהו, שהיה הכתובת המרכזית בכל הנוגע לעליה המונית זו.

יוסף רמתי אמר: בשנים 1949 – 1952 פעלה בראש העין קליניקה משותפת של משרד הבריאות הדסה וקופת חולים. שם נמצאו ילדים רבים שמטעמי בריאות והיגיינה אי אפשר היה להשאיר אותם באוהלים ובצריפים.

– האם ידוע לך מה מקור ההיעלמות של הילדים?

כן. מרישום מוטעה של השמות.

– האם ידוע לך על מקרים שמשפחות חשוכות ילדים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים?

כן.

– האם יתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות?

בהחלט יתכן!

– האם אחיות בקליניקה היו כפופות להנהלת המחנה?

לא.

– האם אתה מאמין לסיפורה של גב' תנעמי?

מאמין.

– האם יש אמת בסיפורים שעובדי המחנה קיבלו כסף תמורת מסירת ילדים למשפחות חשוכות ילדים?

אין שמץ של אמת סיפורים אלה. העובדים, ללא יוצא מן הכלל, עבדו ביושר. ובמידה והיו שגיאות, היה זה תוצאה של היעדר דפוסים מינהליים ברורים.

הורים ביקשו עזרה

חיים צדוק, מי שהיה אז האחראי לקליטת עולי "מרבד הקסמים", וכיום סגן מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאחות קיבלה כסף תמורת מסירת התינוק לאימוץ. עם זאת הוא מציין, כי בשנים האחרונות פנו אליו מספר הורים בבקשת עזרה לאיתור ילדיהם שנעלמו בשעתו ממחנות העולים, אך בהעדר פרטים ורישום מסודר, לא עלה בידו הדבר. עצם הפרשה הוא מבהיר: באותם ימים התנהלו מחנות העולים בית ליד, עין שמר וראש העין, כך: היתה יחידה מנהלית שטיפלה בקליטת העולים ופליטתם מן המחנה, למרכזי ישוב שונים, והיתה יחידה שטיפלה בצד הרפואי וההיגייני של העולים.

יחידה שניה זו שהיתה כפופה למעשה למשרד הבריאות היתה רשות בפני עצמה. היא קבעה את מי להעביר לבית החולים ואת מי להחזיר משם. ליחידה זו סייעו שני גופים ציבוריים – ארגון אמהות עובדות וויצ"ו.

הפרדת הרשויות בין ענייני קליטה והטיפול הרפואי, אין פירושה שנציגי הסוכנות במקום לא שותפו בהתייעצויות. אין פירושה שכאילו נחטפו ילדים ממחנות העולים בידיעת עובדי הסוכנות. לי אישית לא ידוע אפילו מקרה אחד של היעלמות ילד בדרכים פסולות. גם לא ידוע לי על תלונה כלשהי כלפי אחות ציבורית או אחות רגילה, באחד ממחנות העולים. אבל אין זה עדיין אומר, שזה לא היה יכול לקרות. אני יודע על מספר מקרים שהובאו לידיעת המשטרה אך לאחר שזו בדקה ולא הגיעה לממצא כלשהו, הפסיקה את הבירור.

סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו מציין כי על סמך ידיעות כלליות שבידו, מאמין הוא כי אמנם נלקחו בשעתו ילדים ללא ידיעת ההורים במטרה למסרם למשפחות חשוכות בנים, עם זאת הוא קובע: 'אני משתומם על ההזנחה, שכולנו גילינו בפרשה כאובה זו, מאז השמעות הראשונות בשנות החמישים ועד היום. לכן הייתי מציע עתה, בעקבות הגילויים, להקים ועדה ציבורית שתבדוק פרשה זו על כל צדדיה כדי שההורים יידעו אחת ולתמיד אם בנם חי או מת.'

אין ספק, כי יימצאו גורמים שיירתעו מהצעה זו. אך זו הדרך היחידה לפתרון פרשה טראגית זו, ששיבשה עד כה את חייהן של עשות משפחות בישראל.

משפחה תימנית מחפשת את בתה שנולדה בשדה התעופה – עיתון דבר – 1952

משפחה תימנית מחפשת את בתה שנולדה בשדה התעופה – עיתון דבר – רביעי, ספטמבר 26, 1973 – עמוד 6

משפחה תימנית מחפשת את בתה שנולדה בשדה התעופה

למשפחה תימנית שבאה לפני שלש שנים לארץ בעלית "מרבד הקסמים" נולדה בת בשדה התעופה בלוד והיא הועברה לבית התינוקות בראש העין. לאחר שהמשפחה הסתדרה בעבודה ובשיכון, החל האב יוסף סעיד, להשתדל בדבר קבלת הילדה לביתו. משפנה לבית התינוקות בראש העין, הוגד לו שהתינוקת חלתה והועברה לבית החולים בצריפין, אך בבית החולים הודיעו לו, שהתינוקת לא הובאה לשם כלל.זה שנתיים מתרוצצת המשפחה בין צריפין וראש העין וטרם הצליחה לגלות את עקבות בתם.
אתמול הגישו בני המשפחה בענין זה תלונה למטה המשטרה.

משפחה תימנית מחפשת את בתה שנולדה בשדה התעופה - עיתון דבר - רביעי, ספטמבר 26, 1973 - עמוד 6

משרד הרווחה מודה: עובדות סוציאליות חטפו ילדים ממחנות עולים לתיירים ומשפחות חשוכות ילדים – מעריב 1986

הכתבה נחרדנו. זו הודעה רשמית של השלטון שגנבו את ילדינו מעריב – Maariv חמישי, ינואר 02, 1986  עמוד: 13 – ברוך נאה

כך הגיבו נציגי העדה התימנית בישראל על עדות שנמסרה בוועדת הפנים של הכנסת והמאשרת כי מאות ילדים תימניים נלקחו מחיק הוריהם עם קום המדינה ונמסרו לאימוץ, תוך הונאת ההורים להם נאמר: "הילדים מתו ונקברו. יו"ר הוועדה דב שילנסקי תובע להקים וועדה "מיד, כל עוד ההורים חיים"

… בפני הוועדה הופיע אביגדור פאר, שהיה סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה במשרד הסעד (משרד הרווחה) בראשית המדינה. פאר סיפר, כי העובדים הסוציאליים במחנות באותם ימים סברו כי הם פועלים לטובת הילדים. רבבות אנשים שהגיעו באותם ימים לארץ שהו במחנות בחוסר כל ובתנאים סניטריים ירודים מאוד. הם נלקחו לבתי הילדים, במחנות ומחוצה להם, שהופעלו על ידי מוסדות הנשים של המפלגות.

פאר סיפר כי לעובדות הסוציאליות היה ברור באותם ימים כי השארות הילדים אצל הוריהם ימיט עליהם אסון. לדבריו כשהיו בתי התינוקות מלאים עד אפס מקום והורים לא באו לבקר אותם לטענתו, החליטו למסור אותם למשפחות חשוכות ילדים כדי ששם, לדבריו, יקבלו טיפול טוב יותר. חוק האימוץ עדיין לא היה קיים אז וקריטריונים לאימוץ כלל לא היו, ובהיעדר אלה לא היו כל בעיות להורים חשוכי ילדים לקבל ילדים לאימוץ. בין מקבלי הילדים היו תיירים מארצות הברית ומאירופה שבאו לבקר בישראל. פאר סיפר, שכשבאו ההורים לחפש את ילדיהם נמסר להם כי הילדים מתו, כדי לא להכעיסם ולגרום להם לרוגז. 

כמעט שנה פועלים כמה עשרות תימנים להעלאת הנושא מחדש ולהקמת ועדת חקירה…

לכתבה המלאה הקלק על התמונה

משרד הרווחה מודה כי עובדות סוציאליות חטפו ילדים ממחנות עולים לתיירים ומשפחות חשוכות ילדים - מעריב 1986

משרד הרווחה מודה: עובדות סוציאליות חטפו ילדים ממחנות עולים לתיירים ומשפחות חשוכות ילדים – מעריב 1986

הכתבה נחרדנו. זו הודעה רשמית של השלטון שגנבו את ילדינו מעריב – Maariv חמישי, ינואר 02, 1986  עמוד: 13 – ברוך נאה

כך הגיבו נציגי העדה התימנית בישראל על עדות שנמסרה בוועדת הפנים של הכנסת והמאשרת כי מאות ילדים תימניים נלקחו מחיק הוריהם עם קום המדינה ונמסרו לאימוץ, תוך הונאת ההורים להם נאמר: "הילדים מתו ונקברו. יו"ר הוועדה דב שילנסקי תובע להקים וועדה "מיד, כל עוד ההורים חיים"

… בפני הוועדה הופיע אביגדור פאר, שהיה סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה במשרד הסעד (משרד הרווחה) בראשית המדינה. פאר סיפר, כי העובדים הסוציאליים במחנות באותם ימים סברו כי הם פועלים לטובת הילדים. רבבות אנשים שהגיעו באותם ימים לארץ שהו במחנות בחוסר כל ובתנאים סניטריים ירודים מאוד. הם נלקחו לבתי הילדים, במחנות ומחוצה להם, שהופעלו על ידי מוסדות הנשים של המפלגות.

פאר סיפר כי לעובדות הסוציאליות היה ברור באותם ימים כי השארות הילדים אצל הוריהם ימיט עליהם אסון. לדבריו כשהיו בתי התינוקות מלאים עד אפס מקום והורים לא באו לבקר אותם לטענתו, החליטו למסור אותם למשפחות חשוכות ילדים כדי ששם, לדבריו, יקבלו טיפול טוב יותר. חוק האימוץ עדיין לא היה קיים אז וקריטריונים לאימוץ כלל לא היו, ובהיער אלה לא היו כל בעיות להורים חשוכי ילדים לקבל ילדים לאימוץ. בין מקבלי הילדים היו תיירים מארצות הברית ומאירופה שבאו לבקר בישראל. פאר סיפר, שכשבאו ההורים לחפש את ילדיהם נמסר להם כי הילדים מתו, כדי לא להכעיסם ולגרום להם לרוגז..

לכתבה המלאה הקלק על התמונה

משרד הרווחה מודה כי עובדות סוציאליות חטפו ילדים ממחנות עולים לתיירים ומשפחות חשוכות ילדים - מעריב 1986

ד"ר נתן שיפריס – נתיב העלמותם של ילדי תימן

ינואר 2013 – אוניברסיטת בר אילן –  ד"ר נתן שיפריס מתאר את השיטה בה נקטו הרשויות לחטיפת ילדי תימן. מדובר במרכזי תינוקות שהוקמו במחנות עולים, התינוקות נלקחו בכפייה מהמשפחות לבתי התינוקות בתואנה כי בבתי התינוקות תנאי הגדילה טובים יותר. משפחות שלא הסכימו למסור התינוק, ננקטו נגדם דרכים אלימות.
התינוקות היו נעלמים מבתי התינוקות בקבוצות, בעיקר בלילה למשפחות נמסר כי מתו.
כיום ילדים מוצאים בכפייה מבתיהם באותה השיטה. בעזרת חוות דעת שונות, וצווים שיפוטיים (חותמות גומי) חוטפות פקידות סעד ילדים מבתיהם למכלאות הרווחה. ההליך מבוצע בדלתיים סגורות, ללא ראיות, וללא סדרי דין.
רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער מתישות הורים המבקשים את ילדים חזרה באמצעות בירוקרטיה ודרכים אלימות יותר.

משרד הרווחה - חטיפת ילדים מביתם ומשפחתם משנות החמישים ועד היום - מאפיינים

קישורים:

פרופ' בועז סנג'רו – ועדת החקירה הממלכתית על פרשת חטיפת ילדי תימן – באין חשד אין חקירה אמיתית – מאי 2013 – באין חשד אין חקירה אמיתית טוען פרופ. בועז סנג'רו על חקירת הועדה הממלכתית פרשת חטיפת ילדי תימן. הוועדה לא העמיקה כמצופה מוועדה כמותה על פרשת ילדי תימן ולמעשה טייחה את הפרשה…

גב' שושי זייד על השתקת פרשת ילדי תימן ע"י הממסד, התקשורת והאקדמיה – עדויות חסויות עד שנת 2066 – מאי 2013 – יום עיון שהתקיים במסגרת מרכז דהאן שבאוניברסיטת בר-אילן ביום שלישי, כ"ו בטבת תשע"ג, 8 בינואר 2013- על פרשת ילדי תימן. הגברת שושנה זייד אשת חינוך ותיקה מזה עשרות שנים (M.A. בלימודי א"י) טוענת כי בדקה את הנושא והפרשה אכן התרחשה. שושי זייד סוקרת את השיטות בהן נקטו הממסד, התקשורת והאקדמיה להשתקת פרשת ילדי תימן…

חוטפי תינוקות יועמדו לדין – ספרד מנקה הפירות הבאושים הפאשיסטיים של הרודן פרנסיסקו פרנקו – אפריל 2012 – חטיפת תינוקות מביתם ומשפחתם בספרד ע"פ ערכי הפאשיסטים נעשתה "לטובתם", "לחנכם לעשותם אנשים מוסריים". החוטפות הפאשיסטיות כונו "אחיות הצדקה". למשפחות נמסר כי התינוקות מתו בלידה. רשת הפושעים כללה רופאים ואחיות אשר הציבור נתן בהם אמון, הרשת המשיכה בסחר התינוקות גם לאחר שספרד חזרה לדמוקרטיה מפאשיזם…

פרשת ילדי תימן – הקשר הישראלי – פברואר 2012 – פרשת ילדי תימן, הקשר הישראלי, טלביזיה חינוכית, בן כספית

כלביית ויצו: חטיפת ילדי תימן – סיפורו של אורי וכטל – מבט שני פברואר 2012 – סיפורו של אורי וכטל מחטופי ילדי תימן, נחטף בילדותו ממעון ויצו ונלקח לאימוץ. עובדות ויצו מסרו לאימו כי היה שיטפון במעון וכל הילדים מתו. אחותו שהיתה בת 12 עלתה על עקבותיו וגילתה כי נשלח לאימוץ למשפחת ניצולי שואה. אורי גילה בגיל 6 כי הוא מאומץ וכששאל את המאמצת בדבר, מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה…
המדור לחיפוש קרובים – רינה מחפשת את חנניה אחיה שנחטף ב- 1949 – פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם…

המדור לחיפוש קרובים – חיפוש ילדים שנחטפו מבתי חולים – דצמבר 2010 – ירון אנוש מהמדור לחיפוש קרובים קורא מכתביהן של שתי משפחות המחפשות את ילדיהן שנחטפו מהן ע"י רשויות המדינה לפני כ- 50 שנה – מדובר בילדים שנחטפו מתוך בתי חולים ולמשפחותיהן נמסר כי הילדים נפטרו עקר מחלה…