תמי אוחיון מחפשת את אחיה דוד (זכריה) מנוס שנחטף בשנות ה-50 מבית חולים

מתוך סטטוס פייסבוק – יולי 2016 –  Limor Limi Yinon Cohen‎‏

להלן הסיפור, מאת תמי אוחיון :
האח שלי- דוד (זכריה) מנוס.
רקע:
בתאריך 8.12.1950 האם: סעדה מנוס ילדה תאומים כנראה זהים לאחר הריון תקין, ובלידה תקינה בבית , לאחר הלידה מדריך המעברה בשם משה (חבר באגודת הפועל המזרחי ) התעקש כי עליה להתפנות לבית החולים הסקוטי בטבריה.
לאחר ההודעה לבית החולים הובאו התאומים להוריו להנקה ראשונה ונראו בריאים וחיוניים.
להנקה השנייה והשלישית הובא רק תאום אחד בטענה שהתאום השני חולה.
כאשר הגיע מסעוד מנוס, אבי התאומים לבית החולים , נאמר לו שהתאום "חולה "
ביום השלישי עדיין לא הובא התאום להנקה, האחות הזהירה את מסעוד האב כי רוצים לקחת את הילד והדגישה כי אינו חולה ושלא יאמינו לנאמר להם.
מסעוד הנסער דרש לראות את הילד ונאמר לו כי התינוק הועבר לבית חולים בחיפה (רמב"ם?), עם הגיעו לשם נאמר לו כי התאום נפטר ונקבר בעפולה.
לא נמסרו סיבת פטירה/ תעודת פטירה /הוכחה למותו /מיקום קבורה מדויק של התאום.
האב מסעוד נסע לבית העלמין בעפולה אך לא מצא קבר.
אבלים וחפויי ראש חזרו מסעוד וסעדה לביתם אשר במעברת פרוד (פרדייה) וכל אשר בידם הוא תעודת לידה של התאום הנעדר על שם זכריה (יתכן כי מדובר בשימוש המילה "זכר" ) מנוס.
לדבריהם לאחר הלידה הגיע לביתם "אדון גורדון" מנהל העבודה של מסעוד, ובידו ציוד ראשוני לתאום שנותר.
פעולה נדיבה זו הייתה חריגה ולא נעשתה על ידו בעבר. שכנים סיפרו כי מזה מספר ימים נשמע קול בכי תינוק מביתו של אדון גורדון, שהיה ניצול שואה נשוי וללא ילדים.
יש שטענו שאף ראו את התינוק וכי הוא דומה דמיון רב לתאום הנותר בבית משפחת מנוס.
לאחר שהחלו הרינונים בנושא , עזבו אדון גורדון ורעייתו את המעברה ולא נודעו עקבותיהם.
מסעוד וסעדה מנוס נותרו עם תאום אחד וללא תשובות ומידע לגבי התאום הנעדר- אשר בבדיקה מול משרד הפנים לפי ת.ז שמו דוד מנוס.
אני ואחיי לא נואשנו מלמצוא אותו ואנחנו מחפשים אותו עד היום.

תעודת ליה זכריה מנוס

מודעות פרסומת

ועדת חקירה ממלכתית לחטיפת ילדי תימן – העלמותה של שמעה בת עמרם

לאחר יותר מ- 50 שנה של בירורים והמתנה על העלמותה של שמעה בת עמרם בשנת העלה כי נפטרה מרעלת.

מדובר בזוג הורים שעלו ארצה מתימן ושוכנו במחנה עין שמר. התינוקת חלתה הועברה לבית חולים רמב"ם בחיפה ושם נעלמה. להורים נמסר כי נפטרה אולם הם לא ראו חלקת קבר. מאידך מבמלך השנים קיבלו צו גיוס והודעות מביטוח לאומי.

ועדת החקירה הממלכתית קבעה בשנת 2002 כי שמעה נפטרה מרעלת והציגה מסמכים מיומן בית החולים, משרד הבריאות ורשיון קבורה.

הועדה לא הסבירה מדוע אין תעודות פטירה, והיכן קבורה החטופה, מדוע קיבלה המשפחה צווי גיוס והודעות מביטוח לאומי במהלך השנים ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לפענח את העלמה של שמעה.

הוועדה לא חקרה לעומק את התופעה למניעת השנותה בעתיד.

ניסים מנוס מחפש את זכריה אחיו התאום שנעלם בשנות ה -50

יוני 2016 – "אני זוכר הורים שבורים ועצובים, לא הייתה שמחת חיים בבית בגלל האובדן הזה. חיינו בתחושת חסר ותעלומה שליוותה את המשפחה לכל מקום ובכל השנים". ניסים מנוס (66) מראשון לציון מקיים למראית עין חיים רגילים ושגרתיים. יש לו שישה ילדים ושישה נכדים, אבל מאז שהוא זוכר את עצמו האלמנט המרכזי בחייו לא עוזב אותו: החיפוש אחר אחיו התאום שממנו נפרד שלושה ימים בלבד לאחר לידתם. "יש לי הרגשה חזקה שהוא חי וקיים", אמר מנוס ברקע ציון יום המודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן.

"אני ואחי התאום נולדנו בבית והועברנו ביום הלידה לבית חולים בטבריה", סיפר מנוס, שהעיד בפני כמה ועדות חקירה שבדקו את הפרשה. "יום למחרת ההגעה לשם, אחי התאום זכריה נעלם. בבית החולים אמרו להורים שהוא חלה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. כשאבא הגיע לשם וחיפש את הילד בקדחתנות אמרו לו 'הילד מת ונלקח לקבורה בעפולה'. צריך להבין, הוא היה בריא ושלם לפני זה, אבא הגיע לעפולה לחברה קדישא אבל אף אחד לא היה מוכן להראות לו קבר".

מנוס נמנה עם בני המשפחות שהגיעו היום לכנסת והשתתפו בדיונים, שבהם עלתה הדרישה לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ילדי תימן. "רק האמת תרפא", אמר מנוס. "במשך שנים חשדנו באדם חשוך ילדים שהתגורר במושב שלנו. כמה שבועות אחרי מה שסיפרו לנו שמענו בכי של תינוק מהבית שלו, והוא פשוט נעלם. כל כמה זמן בא מישהו ואומר 'ראינו אותך', התחושה היא שחצי ממני חסר, אני מחפש אותו כל חיי".

"הוא היה ילד בריא ושלם". ניסים מנוס עם אחותו תמי אוחיון-מנוס

תעודת לידה זכריה מנוס

תעודת ליה זכריה מנוס

תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם

תחקיר  תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם , שמשון עופר , עיתון דבר , יום שישי, 17 בפברואר 1967.

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

יונה כהן בת 17 היא תלמידת הכיתה השביעית בבית ו^פר ומקצועי "אורט'י ברמת־עמידר ברמת גן, שבו היא לומדת שרטוט אדריכלי ועיצוב־פנים.
היא גרה לא הרחק מבית הספר, יחד עם בני משפחתה — האם אסתר, האב אהרן, שפוטר לפני שללשת רבעי שנה מעבודת: כפועל בבית החרושת כיתן, שתי אחיותיה, מורה וגננת ז ואחיה, מסגר ב"סולל בונה".

 סיפור פשוט ורגיל. חוץ מפרט אחד: יונה כהן כבר נחשבה למתה, ואילולא עקשנותה ללא גבול של אמה, היתה, צעירה זו נכללת ברשימת מאות הילדים מעולי "מרבד ר'קטמים", שעקבותיהם לא נודעו.
יונה היתה בת שמונה הדשים כאשר הביאוה הוריה לארץ בשנת 1949 . המשפחה שנקראה אז בשם עיראקי, והילדה שנקראה חממה, הועברו למחנה עולים בבית־ליד.

"הילדה מתה"
 לדברי אמה לא הרגישה הילדה בטוב ונמסרה לבית־התינוקות במחנה. האם היתה באה לשם שלוש פעמים ביום ומיניקה את הילדה. לאחר כחודש לקתה הילדה בשיתוק־ילדים. האט לקחה את הילדה בלי רשות מבית התינוקות אל האוהל של המשפחה, אך החזירה אותה לשם משנתברר לה, כי לא תוכל לטפל בה בעצמה. היא הוסיפה לבקר אצלה יום־יום. לתקופת מה הועברה הילדה לצריף מבודד, מחשש להדבקת ילדים אחרים במחלה,
לאחר כך הוחזרה לבית־החולים בבית־ליד. מכאן הועברה הילדה לבית־החולים בסרפנד. כשהגיעה האם  לשם, נאמר לה, כי הילדה אינה נמצאת במקום זה. אך היא םרצה פנימה ומצאה את ילדתה. מעתה ביקרה האם את ילדתה בבית חולים זה. באחד הביקורים נאמר לה שם כי הילדה מתה, האם סירבה להאמין וחזרה מיד למשרד המחנה בבית־ליד. שם הודיעו לה, כי בתה הועברה לבית־חולים בחיפה.
מישהו הביא את האם לבית החולים בחיפה, שם מצאה את ילדתה. בינתיים הלכה הילדה והחלימה.
אסתר כהן (עראקי) מספרת, כי באותו פרק־זמן שמה לב לכך, שאחד מעובדי בית־החולים . שיחק באופן קכוע עם ילדתה. איש זה שאל את האם באחד מביקוריה במקום, כמה, ילדים יש לה. "הוא גם אמר, שהוא רוצה את חממה שלי". לדבריה, ענתה לו בצחוק: .תטפל בה יפה ואחר־כך אתן לך אותה".

 באותה תקופה עזבה המשפחה את מתנה־העולים בבית־ליד ועברה לשיכון ברמת־עמידר, שבו. היא גרה עד היום. היא הודיעה על כך באותו בית־חולים ונאמר, שאין מקום לדאגה וכי הילדה תישלח אליה במקום.

מראה כפי שנחרת בזכרתה של האם: שער־ברזל בפתח בית-חולים

שיחה עם עובד בית החולים

לאחר זמךמה שמעה משכנתה, כי קיבלה את ? בנה שהיה באותו בית־חולים. דבר זה הניעה אותה, לנסוע מיד לחיפה. בהגיעה לבית־החולים שאלה את האחיות על אודות בתה. הוישובה היתה כי הבת מתה.
באיזה בית חולים מדובר ? מתי בדיוק אירע הדבר? בזכרונה של, האם שמורים פרטים מדויקים בקשר לבת. אך היא לא התעניינה בתאריכים או בשמות. היא ידעה, כנראה, להגיע לבית־החולים, לאחר שהראו לה את המקום, אולם לא על דעתה לשאול לשמו. עם זאת נחרטו בזכרונה כמה פרטים חזותיים: כבישים רחבים, מדשאות,  ודלת ברזל גדולה בפתח כית־החולים, אשר לתאריך, זכור לה רק כי הדבר היה יומיים לפני יום־כיפור.

לאחר שהאחיווז אמרו לה כי בתה מתה,- חזרת לביחה   שבורה ובוכה. הבעל סירב להאמין לדברי אשתו. כל אותו לילה לא ישנו והבעל אמר לאשתו, כי לא יקבל אותה ל ביתו, אלא אם כן תביא עמה את בתם. למהרת, ערב יום־כיפור, נסעה באוטובוס הראשון לחיפה. השער הכבד של בית־החולים עדיין היה סגור. היא חיכתה ולבסוף פגשה באותו עובד בית־החולים שנהג לשחק עם בתה. היא שאלה אותו היכן בתה.

וכך מתארת האם את השתלשלות העניין:
"הוא אמר לי: ,אה, מסכנה. עוד לא הודיעו לך י הילדה שלך כבר מתה מזמן'. תפסתי בחלוק שלו, ישבתי על האדמה ברחוב ופרצתי בבכי. דרשתי את ילדתי. אמר לי: ,מאיפה אני יכול להביא את הילדה שלך י אני לא יכול להביא לך אותה. היא מתה. אמרתי לו, שיראה את קברה. אני אחפור ואוציא אותה ואראה אם זו בתי. תפסתי אותו בכל כוחי כל הזמן. עיני היו נפוחות מבכי. הייתי תשושה והתעלפתי. אבל לא הרפיתי לרגע מחלוקו. סביבי התקהלו אחיות רבות שחלקן הגדול פרצו גם הן נבכי והפצירו בי לעזוב אותו. מוזר היה לי, שהוא לא כעס עלי על שאחזתי בו ולא הרפיתי ממנו כל הזמן. הוא פנה אלי ואמר: ,מה את רוצה ממני,
אני לא אשם'.

 "חפשו טוב'" 
לבסוף אמרו לי ללכת למשרד אחרי שאחזתי בו כארבע שעות. שלש או ארבע אחיות תמכו בי והובילו אותי למשרד וכל הזמן ידי לופתת חזק את סינורו של האיש. האיש פנה לאנשי המשרד ואמר: "חפשו". אמרו לו: ,אין. אמר להם: "חפשו טוב". זו הילדה חממה, שעושה תמיד רעש. זו הילדה שלה.
הוציאו כרטיס ואמרו: ,חממה. זו שלך עניתי /כן. ענו לי: זה לא נכון. היא לא דומה לך. היא לא שליך'. עניתי, שזו. כן בתי. ,תכינו את הילדה שאמא באה.
 ניגשתי לטלפון לשמוע, כשאני־ אוחזת באיש.
נתנו לי לשמוע ושמעתי אומרים מהצד השני: ,הילדה עור ישנה'. חזרו ואמרו תכינו את הילדה. אמה באה לקחת אותה'. ואז אמרו לי: .עכשיו לכי. יקחו אותך באוטו לקבל את הילדה'.
אסתר כהן ממשיבה בסיפורה: לאחר זמן־מה הופיעה מכונית מגן דוד אדום. לקחו אותי עם האיש, כשאני מסרבת להרפות ממנו וסחבתי אותו לאוטו. האוטו עצר. והנה על המדרכה ממול באה לקראתנו אחות עם הילדה בידיה. זו היתה, ילדתי.
ילדתי היתה לבושה יפה ומסופרת יפה, והביאו לי עם הילדה שתי חבילות בגדים חדשים בסריגת־יד.
נתנו לי מכתב ואסרו למסור זאת לרופא. לקחתי את הילדה שלי. אז שחררתי את ידי מהאיש. הרבה זמן לא יכולתי להניע את האצבעות. אחרי זה חזרתי הביתה. הגעתי לביתי בשעות הערב המאוחרות, כשכל האנשים מתכוננים לצום יום־הכיפורים".

השכן, שבנו שכב באותו בית־חולים ליד בתה של אסתר כהן, אמר, כי היה זה בית־החולים ,רמב"ם בחיפה,
לדעת מנהל ביה החולים "רמב"ם ד"ר משה לזר כל הסיפור כולו אינו מתקבל על הדעת. זה יכול להיות רק פרי־ דמיון מאי עד ת'. למרות, שבאותה תקופה עדיין לא עבדתי בבית־חולים זח, אלא במחנה שער־העליה, אני יכול לומר במלא האחריות, כי מעולם לא הוצא ילד או ילדה מבית־החולים בלי שנמסרו לאב או לאם הלגאליים". ד"ר לזר מוסיף כי בית־הוזולים רמב"ם קיבל בעבר ומקבל גם היום רק חולים מאזור הצפון, שהגבול הדרומי שלל הוא חדרה.
לכן אי אפשר, לדבריו, שנתקבלה ילדה ממחנה בית ליד או אף מבית-החוליפ בסרפנד (צריפין 1, כפי שמש־ תפע מסיפורה של האם)
מנהל הארכיון בבית־החולים בדק לבקשתי את תיקי החולים מאותה תקופה (הן לפי השם כהן והן לפי השם
עראקי) ולא מצא תיק כזה,. כן היפש, ללא תוצאות את שם הילדה בתיקי המחלקה המיוחדת לילדים ולשיתוק, שהיתה קיימת ב"רמב"ם". גם האנשים שהיו אחראים לקבלת חולים, לרישומם ולשחרורם אמרו, כי
לא זכור להם מקרה כזה. לדעתם, לא ייתכן, כי דבר כזה התרחש בין כתלי בית החולים בלי שהדי המעשה היו מגיעים לאזניהם.

ילד ש"קם לתחיה"
סיפורה של מרגלית כובאני אשר גילתה את אחיה החורג, ראובן שמש. והחזירה אותו לחיק משפחתו — כפי שהיא נרשם על ידי נציג הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים , מעיד לכאורה על כוונת העלמה זדונית. ראובן, שהתגייס בימים אלה לצה"ל, נולד במחנה האשד והובא לארץ ב־ 1949 , בהיותו בן כמה – חדשים. הוא הועבר עם משפחתו למחנה־העולים בבית־ליד. פרשת העלמותו דומה לזו של ילדי תימן רבים אחרים.  היה בנית תינוקות במחנה ואמו באה, יום יום להיניקו. יום אחד נתבשרה, כי בנה, מת. האם לא חקרה בדבר  והספידה את בנה. אך יעבור כמה שבועות נתעורר ספק בלבות בני המשפחה. היה זה, כאשר התארחו
בשבת בבית קרוביהם, ותיקים בארץ הגרים. בהרצליה, הללו שאלו, אותם לשלום הילד ראובן. "כאשר סיפרו  להם כי הוא מת שאלו הקרובים אם קיבלו תעודת פטירה.או ראו את הגוויה. כשהשיבו בשלילה, אמרו להם, כי במצב זה אין ודאות שאמנם הילד מת. עם צאת השבת חזרה המשפחה למחנה בית־ליד.
אחותו החורגת של ראובן מיהרה לבית־התינוקות ודרשה להראות לה את הילד. על־פי עצתה של אחות  תימניה, שעבדה בבית־התינוקות עברה לבית חולים בקצה המחנה, שנקרא, לדבריה, בית החולים הטרפוליטני. גם כאן פגשה באחות מיוצאות תימן, שאיפשרה לה לעבור בין המיטות ולחפש את הילד.
היא גילתה את הילד וזיהתה אותו. אך ליד מיטתו היה רשום שם אחר. לאחר דין־ודברים עם עובדי  בית־החולים סוכם שאמו של הילד (אמה החורגת של מרגלית), שהתגוררה בירושלים, תבוא לזהות את הילד, כאשר הגיעה האם וראתה את הילד התעלפה. מאחר שהילד היה חולה, נשאר עוד זמן מה  בבית  החולים ואחר כך הוחזר למשפחתו.

להמשך קריאה הקלק על התמונה…

פרופ. אבינועם רכס מסביר התנהלות סאדיסטית בתי משפט לענייני משפחה ורשויות הרווחה בטיפולים בכפייה

ערב חדש יולי  2015 – מדובר בצו שהוצא ע"י שופטת בית משפט לענייני משפחה ורד ריקנטי רוסהר לעצור ילד באזיקים ולשלוח אותו לבית חולים רמב"ם לטיפול כימותרפי בכפייה, למרות שברור לכל כי טיפול בכפייה נועד לכישלון.
התנהלות לקויה וכפייתית זאת של השופטת ורד ריקנטי רוסהר ורשויות הרווחה הובילו לטשטוש מי הורי הילד משפחתו וקרוביו בעיני המטפלים: ההורים, האפוטרופסים והרווחה, ולכשלון הטיפול בילד.

המשטרה הביאה באזיקים בן 15 לטיפול כימותרפי

פרסום ראשון: המשטרה נדרשת להביא באזיקים בן 15 לטיפול כימותרפי ,  23/07/2015 , אלי לוי , נענע 10

לפני כשנה הכריע בית המשפט בטבריה והורה לנער לעבור טיפולים בניגוד לרצונו ולרצון הוריו. הבוקר הוציא האפוטרופוס שמונה לפיקוח על ביצוע הטיפול צו להבאת הנער לבית החולים כשהוא אזוק אחרי שברח מהמקום. עורך הדין של המשטרה ערער על ההחלטה. בית החולים: "האחריות להמשך הטיפול היא של ההורים"


צילום: בית חולים רמב"ם (ארכיון)

צו הבאה הוצא הבוקר (חמישי) נגד נער בן 15 שברח מבית החולים בו הוא מקבל טיפולים כימותרפיים וטיפולי קרינה בהוראת בית משפט – בניגוד לרצונו ולרצון משפחתו. האפטרופוס שמונה על ידי בית המשפט כדי לוודא שהטיפולים מתקיימים הוציא צו המורה למשטרה להביא את הילד כשהוא אזוק בחזרה לבית החולים להמשך הטיפול.

הנער ברח אתמול מבית החולים רמב"ם בחיפה אחרי שהובא לקבל טיפולים שנועדו לטפל במחלת הסרטן שהתגלתה בגופו. כבר שנה שהוא מסרב לקבל את הטיפולים ואמש הוא ברח מבית החולים והוא שוהה עם בני משפחתו בצפון.

לאחר בריחתו פנה האפוטרופוס לבית המשפט להוצאת הצו להחזרתו לטיפול בהקדם האפשרי. עו"ד אפרים דימרי המייצג את המשפחה מסר שהוא "פונה לבית המשפט המחוזי בערעור על ההחלטה לכפות על הילד טיפולים".


הנער שברח מבית החולים

בית החולים: "לא יכולים למנוע בכוח את יציאתו"


עו"ד אפרים דמרי – צילום: יח"צ

"בית החולים מטפל בנער כבר למעלה משנה על מנת להציל את חייו – כולל פניות חוזרות לרשויות הרווחה ובית המשפט. מדובר בנער החולה במחלה אונקולוגית ברת טיפול – בתנאי שהמשפחה תשתף פעולה ותביא את הקטין לטיפולים", נמסר מבית החולים רמב"ם.

עוד נמסר: "מכיוון שגם הורי הנער, המשמשים אפוטרופוסים על פי דין, וגם הנער עצמו לא משתפים פעולה עם הצוות הרפואי, ונשמעים לעצתם הבלתי מקצועית של גורמים אחרים, התערבו רשויות הרווחה והחוק, ובצו בית משפט חוייבה משפחתו להביאו לטיפול. בית חולים אינו בית מעצר. האחריות על השהיה של קטין בבית חולים לקבל טיפולים היא של הוריו. כל זמן שבית משפט לא הורה למשטרה לוודא שמטופל נשאר באשפוז, אין לנו אין שום אפשרות למנוע בכוח יציאה מבית החולים של נער שנמצא בהשגחת הוריו".

בית המשפט קבע: "תועלת הטיפול גוברת על הסיכונים"

הנער חלה בלוקמיה לימפטית לפני כחמש שנים והבריא לאחר שקיבל טיפול כימותרפי. עם זאת, בשנה שעברה אובחנה הישנות של המחלה והוא נותח לכריתת הגידול. לדברי הרופאים שמטפלים בנער, הוא זקוק לטיפולים כימותרפיים והקרנות.

אלא שהוריו של הנער סירבו לתוכנית הטיפול שהציע צוות בית החולים. גם הנער סירב לקבל את הטיפול הרפואי. ההורים סיפרו שהתייעצו עם רב שהורה להם להימנע ממתן הטיפול. עוד טענו ההורים כי לאחר הסרת הגידול מגופו של בנם, תוצאות הבדיקות שנערכו לו הן תקינות.

אלא שבית המשפט לענייני משפחה בטבריה קיבל את עמדת המדינה והורה לנער לקבל את הטיפולים בניגוד לרצונו ולרצון הוריו. בהחלטתה כתבה השופטת ורד ריקנטי-רוסהר ש"הטיפול הכימותרפי דרוש לשם שלמות גופו של הקטין והתועלת מנקיטה מיידית בטיפול עולה לאין שיעור על הסיכונים הכרוכים בה".

פרסום ראשון: המשטרה נדרשת להביא באזיקים בן 15 לטיפול כימותרפי ,  23/07/2015 , אלי לוי , נענע 10

לקחו אותם בלילות

מאת יגאל משיח
 
לקחו אותם בלילות – עדותו המדהימה של נהג אמבולנס מפרדס חנה, המספר לראשונה כיצד העביר עשרות מילדי תימן מהמעברה בעין שמר לבית חולים בחיפה, ולא החזיר אפילו אחד. מה עלה בגורלם? סיפוריהם של שני ילדים, שהוחזרו בנסיבות מסתוריות להוריהם, מסייעים לשפוך אור נוסף על פרשת חטיפת ילדי תימן, הארץ, יגאל משיח, 22.12.1995, קובץ pdf

בכתבה "להתראות ילדים" (מוסף "הארץ" 8.12.95) סופרו קורותיהן של כמה משפחות תימניות שאיבדו את ילדיהן בשנות המדינה הראשונות, מיד לאחר עלייתן ארצה. בחודשים האחרונים יושבת ועדת חקירה ממלכתית וגובה עדויות במטרה לגלות סוף סוף את גורלם של מאות ילדים שנעלמו.

בכל המקרים הודיעו להורים, בעל פה, שהילדים מתו.
התחלתי בכמה מקרים שלא סופרו לוועדת החקירה, והסיפורים התגלגלו הלאה. אף אחד מהאנשים שראייתני לא ראה מימיו את גופת ילדו המת או את קברו. לא היה מרואיין שלא שמע על כמה היעלמויות מקבריות כמו שלו.
וכך הלכתי בין הסיפורים, ומהם בחרתי שבעה שעוולתם ברורה.
הרבה מהסיפורים הנוראים האלה נותרו במחברת הרשימות, מקוצר היריעה. בכל בכל מקום שגרים יוצאי תימן יש סיפורי גניבת ילדים. כל משפחה ונעדריה, ילדי זכרונות, היום בני חמישים ומשהו, היכן שהם.
בעקבות הכתבה תרמולי כמה קוראים מידע חשוב נוסף. ציון אהרון, היום תושב אליכין, סיפר לי על שני מקרים במשפחתו. בן ובת שנלקחו וחזרו הבית, והסיפורים מדברים בעד עצמם.
"בסיפורים שלך יש רק מעקרון, יקנעם ועפולה", אומר אהרן, "אז בוא תשמע קצת סיפורים מאליכין. אחר כך, אם תרצה, נשלח אותך ליישובים אחרים".
כשהגענו אל הצריף של בדור אברהם באליכין התחיל גשם. את רוב סיפורי מות הילדים שמעתי על רקע תיפוף הגשם. ואם לא ירד גשם עם הסיפור, ירד אחר כך, בלילה, בדרך הביתה.
ביקנעם, שבועיים קודם, הובילה אותי יונה עומיסי, אמה של רשל שנעלמה, אל האמהות האחרות. כשנכנסנו למכונית הביטה בטיפות הגשם על השמשה ואמרה, "זה הדמעות על הילדים". התום מכפר על השמאלץ.
בדור אברהם מאליכין היא עדה אחרת, כדור אש. את הסיפור שלה היא מספרת כמו מערכון קומי, אולי משום שיש לו הפי-אנד. "תשבו איפה שתשבו", היא צוחקת, "לא הספקתי לסדרף אם לא הייתם באים כבר הייתי במיטה". אחר כך היא  מתעטפת בצעיף צבעוני נגד הקרה, מצווה על בן אחותה להכין לנו קפה, כעונש על שגער בה על אי הסדר, ועוד לפני שאני שואל היא מזהירה אותי לא לכתוב את גילה על פי תעודת הזהות, כאילו הגעתי מטעם מפקד האוכלוסין.
– מה הבעיה עם הגיל?
"תראה, הגענו – רשמו אותנו הרבה יותר זקנים. למה, אני לא יודעת. אותי רשמו הרבה יותר מבוגרת מאמא שלי. עלן פי התעודת זהות אני בת מאה וחמש".
– ובחיים?


"בחיים אולי שבעים וחמש. זה אתה שואל כדי לדעת בת כמה הייתי אז, אם אני זוכרת הכל. צאז תשמע, אני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. שאני אתחיל איך הוצאתי אותה מהם, המנוולים?"

– לא. תתחילי בהתחלה. מתי הגעתם ארצה, באיזה מחנה הייתם.
"הגענו עם כולם".
"הם הגיעו ב- 49'", מתערב בן האחות.
"היינו בעין שמר".
– ולמה לקחו את הילדה?
טוב, הילדה תמיד היתה מקבלת כאב גרון. באה האחות לאוהל ואמרה, צריך לקחת אותה לבית חולים.
– לאיזה בית חולים?
שאלתי לאן, אמרו לבית חולים בחיפה.
– מי אמר?
אמרו, האחות, האיש ממגן דוד. זה היה ביום רביעי. לא היה לי כסף לנסוע, אבל ביום ראשון הצלחתי לאסוף כמה גרושים. באתי לתור, שאלתי כמה עולה נסיעה לחיפה, אמרו לי כך וכך. היה חסר לי גרוש. אבל היתה שם אחת בתור שנתנה לי גרוש. מאגד הלכתי לבית החולים ברגל. זה היה קרוב. הגעתי לרמב"ם והתחלתי לחפש את הילדה.
– את מי שאלת ואיך בכלל התחלת לחפש? רמב"ם גם אז היה בית חולים גדול.
מה הבעיה. שאלתי במשרד בכניסה, אמרו לי 'אין ילדה כזאת'. אמרתי להם 'שקרנים בני שקרנים, אמרו לי שלקחו אותה לבית החולים בחיפה'. אמרו לי 'תלכי מפה'. אמרתי להם, 'אני לא הולכת מפה עד שאני מוצאת את הילדה. בעלי, הזקן הזה', אני אומרת להם, 'יש לו שבעה ילדים, שיהיו בריאים, אבל לי יש ממנו רק ילד וילדה אחת, אין לי שבעה'. אמרו לי 'לכי מפה'. אמרתי להם 'אני לא הולכת עד שתביאו לי את הילדה'.
"עזבתי אותם והתחלןתי לחפש בין הקומות, מקומה לקומה: נשים, גברים, זקנים, עד שמצאתי איפה הילדים, וגם שם לא מצאתי אותה. ירדתי למשרד ואמרתי להם: 'תשמעו, או שתביאו לי אותה, גנבים, או שאביא עליכם את המשטרה', לא פחדתי. אמרו לי, 'אם לא ראית – אין, לכי מפה, משוגעת'".
– הם קראו למשטרה?
לא קראו למשטרה ולא כלום. ואני אומרת להם, תראו, אני אשרא לישון פה, לא אזוז מפה אפילו שאין לי מה לאכול ומה לשתות. לא אכלתי מהבוקר. היו שם למזלי כמה תלמידות, כאלה שלומדות להיות אחיות. הן ריחמו עלי. ראו שאין לי איפה לישון ולקחו אותי אצלן לפנימייה. נתנו לי לאכול ולשתות וישנתן איתן בחדר".
– בבית החולים?
לא, לא, זה היה על יד, איפה שישנות התלמידות. ישנתי איתן, שלוהים יתן להן אריכות ימים. ככה באמצע הלילה, אני לא יכולה לישון מרוב פחד על הילדה, אני שומעת את האחיות מדברות: 'היא לא תוותר להם, זה ברור, למה הם לא נותנים לה כבר את הילדה, זה לא יפה'. אתה מבין, הם חשבו שאני לא מבינה עברית. עם כולם דיברתי ערבית תימנית מעורבבת בקצת עברית".
– שאלת את האחיות עם ראו את הילדה?
לא שאלתי אותן כלום. עכשיו ידעתי שהילדה בחיים. ישר בבוקר, בלי לאכול ובלי לשתות חזרתי למשרד והתחלתי לצעוק. אני צועקת והם צועקים עלי. פתאום אני רואה במסדרון תימני אחד בחלוק לבן עושה לי סימנים שאבוא בשקט. חיכיתי קצת והלכתי אליו. מתי לקחו את הילדה, הוא שואל. ביום רביעי שעבר, אני ומרת לו. את תזהי את הילדה? הוא שואל אותי.


התחלתי לצחוק. מה זה אזהה אותה, היא בת שנתיים. לקחו אותה ביום רביעי. חוץ מזה יש לה סימן. בתימן, נפל קומקום קפה על היד שלה ונשארה לה אצבע מקופלת. מסכנה, זחלה על הרצפה מתחת לאש ונפל הקומקום. איך שאני מספרת לו על הסימן הוא משתתק. תחכי לי פה, הוא אומר. הלך, חזר והביא לי כוס תה ופרוסת לחם לאכול. 'תשמעי, קודם את אוכלת, כי נחלשת מאוד. אחר כך אנחנו עולים למעלה. את הולכת אחרי, לא קרוב מדי, אני אפתח דלת ואת תחפשי מיד, בצד ימין'. הוא הולך ואני אחריו, פתח לי דלת, נכנסתי, והילדה מתנפלת עלי. היו שם בחושך, צפוף, הרבה ילדים".

– כמה בערך?
לא יודעת. הרבה ילדים. היה חושך בחדר, למרות שזה היה ביום וגם הייתי כל כך נרגשת.
– מי עוד היה בחדר?
"היתה שם אחות אחת, רק אחת. אמרתי לה, 'זאת הילדה שלי, תביאי אותה מיד'. והיא אומרת לי, 'זאת לא הילדה שלך, תסתלקי מפה'. אני אומרת לה, 'תביאי את הילדה' והיא דוחפת אותי החוצה. ירדתי למשרד והתחלתי לצעוק כמו משוגעת, ולפני שאני נכנסת מה אני שומעת – אחות אחת, כנראה המנהלת, מתרגזת עליהם שסיפרו לי, 'מי גילה לה שהילדה למעלה', רצתה להרוג אותם".
– וניצחת?
"זה לא היה קל. הם התעקשו.נשארתי שם ועשיתי צעקות עד השמים. לא הפסקתי לצעוק, 'גנבים תחזירו את הילדה'. בסוף נבהלו ממני והורידו את הילדה מלמעלה, לבושה בשמלת משבצות. לא השמלה שלה".
– הוא היה תימני, המציל שלך?
"בטח. הוא דיבר ערבית צנענית. אני אני אגיד לך, שלח לי אלוהים מלאך תימני מהשמיים".