בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – "המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו"

"המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו" , רן רזניק , ישראל היום , 13.07.2019

זוועה באברבנאל: גופתו של אורן שלום נמצאה כשהוא קשור בידיו וברגליו • סיבת המוות: דלקת ריאות שלא אובחנה • משפחתו: "התעלמו ממצבו" • אברבנאל: "מותו לא נגרם מרשלנות"

אברבנאל בת ים
אברבנאל. "אורן טופל ונבדק באופן כושל" // צילום: גדעון מרקוביץ'

פרשה מחרידה ובלתי נתפסת: אורן שלום (52) מטופל נפש, נמצא מת במיטתו כשהוא קשור בשתי ידיו ובשתי רגליו במשך שעות במחלקה סגורה ג' לגברים בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים.
לאחר מותו של אורן התגלה שהוא נפטר מדלקת ריאות קשה וחריפה, שכלל לא אובחנה וכלל לא טופלה בבית החולים. לטענת המשפחה, המנוח טופל באופן רשלני כושל ומוטעה על ידי כל הרופאים והצוות הסיעודי במחלקה הסגורה בבית החולים, שהוא אחד המרכזיים לבריאות הנפש בארץ.

עוד עולה מהתיק הרפואי של שלום ז"ל באברבנאל כי במשך כל ששת הימים שבהם הוא היה מאושפז במחלקה הסגורה, הוא נבדק גופנית רק פעם אחת בלבד על ידי רופא תורן, כשאורן היה קשור בידיו וברגליו, וכי בדיקה זו נעשתה "רק כדי לצאת ידי חובה והיתה חסרת ערך".

עוד מתגלה כי במשך כל ששת ימי אשפוזו בדקו לו האחים והאחיות במחלקה רק פעמיים את הסימנים הרפואיים החיוניים. הם התעלמו אז מהדופק המהיר ולחץ הדם הגבוה, ובכל הימים האחרים הם רק העתיקו מחדש את הנתונים האלה שוב ושוב, תוך התעלמות מחומרתם.
נוסף על כך, לפי התיק הרפואי, לאורך כל האשפוז ועד לסופו הטראגי לא התקיים כל דיון מחלקתי על תוכנית הטיפול ומצב החולה.

קשור 4 שעות 

מהתיק הרפואי ומטענות המשפחה נטען כי אורן, שהיה מאושפז בכפייה, נקשר כל לילה במשך כל שעות הלילה בשבוע שלפני מותו, וכי הוא נמצא לאחר שהיה קשור במשך כ־4 שעות ללא השגחה רפואית וסיעודית המתחייבת מהוראות משרד הבריאות, וממצבו הבריאותי הקשה.
עוד נטען ממסמכי בית החולים כי סרטי הצילום שתיעדו את חדר הקשירה נמחקו על ידי הצוות הרפואי, ולא היתה השגחה רצופה עליו בזמן הקשירה כמתחייב.

עוד נטען כי הפרשה המזעזעת שאירעה ב־22 במרס 2013 טויחה על ידי בית החולים ועל ידי משרד הבריאות, ולא נחקרה לעומק וביסודיות, כמתחייב מהמקרה. חשוב לציין כי באותה מחלקה סגורה ג' באברבנאל התגלו ב־2016 מקרים קשים נוספים של קשירת חולים בלתי חוקית, תוך הזנחתם על ידי הצוות הסיעודי והרופאים.
כל זה מתגלה מתביעת רשלנות רפואית חסרת תקדים בחומרתה, שנחשפת כאן לראשונה, שהוגשה ביום חמישי שעבר על ידי אמו ואחיו של אורן נגד בית החולים ונגד משרד הבריאות.
התביעה הוגשה בדרישה לקבלת פיצויים כספיים על ידי עורכי הדין ד"ר אבי רובינשטיין, שמואל יקירביץ ואיתי נאור־צברי לבית משפט השלום בכפר סבא. אורן שלום ז"ל בעצמו היה עורך דין בהכשרתו ומוסמך במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועבד בתחום זה בישראל ובארה"ב.
התביעה החדשה נגד אברבנאל מסתמכת על מסמכי התיק הרפואי (שברובם התיעוד הוא דל ביותר גם זאת באופן המנוגד להוראות החוק ומשרד הבריאות) וגם על חוות דעת של ד"ר שמואל קרון, שניהל את בית החולים הפסיכיאטרי שלוותה בהוד השרון, ונחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ.
ד"ר קרון העלה בחוות דעתו ביקורת נוקבת, חריפה וקשה מאוד על בית החולים, וקבע כי אורן נבדק וטופל באופן כושל ושטחי מאוד לאורך כל ימי אשפוזו וכי הוא "הוזנח" על ידי צוות המחלקה, שלא פעל על פי הוראות החוק ומשרד הבריאות לקשירת חולים.
עוד קבע ד"ר קרון כי התיעוד הדל כל כך בתיק הרפואי לא מאפשר לקבוע אם היתה בכלל הצדקה לקשירה של אורן כפי שמחייב החוק, והדגיש כי עצם הקשירה של חולה במיטתו בפני עצמה היא "גורם סיכון ידוע לסיבוכים גופניים חמורים ובהם גם סכנה למוות".

מיטת קשירת חולה
קשירת חולה במיטתו היא "גורם סיכון ידוע" // צילום: גדעון מרקוביץ

עוד קבע כי "חוסר ההשגחה המוחלט בימים הקריטיים אחר מצבו הגופני, וזאת בעת שהיה קשור למיטתו, הביאו לכך שסימנים גופניים בעלי חשיבות רבה לא זוהו. לו היו סימנים אלה מזוהים היה ניתן לטפל בו ולמנוע את מותו".
יש לציין כי ד"ר קרון עמד גם בראש הוועדה שחקרה במשרד הבריאות הקשירה של מטופלת בת 28 שנקשרה באופן אכזרי ובלתי נתפס במאי 2016 ל־24 יום ברציפות בשתי ידיה ובשתי רגליה, בדרך המנוגדת באופן חמור לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה ולהוראות משרד הבריאות, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה א' לנשים בבית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר.

נתון לחסדי מטפליו 

על פי ממצאי החקירה, שנחשפו באוגוסט 2017 ב"ישראל היום", המטופלת, בת 28, הושארה קשורה בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בחיתול חד פעמי, היא הורשתה להתקלח רק פעם ביומיים, והצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של המשפחה.
ועדת החקירה בראשותו של ד"ר קרון העלתה אז ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הנהלת בית החולים שיבא, על ראשי החטיבה הפסיכיאטרית בשיבא, על משרד הבריאות ועל ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן.

על פי התביעה החדשה שהוגשה בחמישי נגד בית החולים אברבנאל, "אין לתאר מצב קיצוני יותר ממקרה זה, של חסר ישע הנתון לחסדי מטפליו, כאשר יש מחדל איום ולא מאובחנת אצלו דלקת הריאות, וכלפי אדם חסר אונים זה ננקטים אמצעי הכפייה וההגבלה הקיצוניים ביותר שיכולים להיות כלפי חולה בבית חולים".
"הדבר המדהים גם הוא, שאף אחד מטעם בית החולים לא טרח להתנצל בפני המשפחה על מה שאירע ומדו"ח הבירור הפנימי של בית החולים עולה כי לא הופקו לקחים מהמקרה ובמשרד הבריאות לא טרחו אפילו להקים וועדת חקירה למרות שמדובר במותו של אדם בבית החולים מדלקת ריאות חריפה כשהוא קשור ב־4 גפיים".
בכתב התביעה נטען עוד כי בית החולים ומשרד הבריאות הפרו במקרה של אורן שורה ארוכה של חוקים כולל חוק זכויות החולה, חוק הטיפול בחולי בנפש, חוק הפיקוח על חסרי ישע, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק העונשין. ועוד התבקש בתביעה בית המשפט להורות על מתן "פיצויים מוגברים שישקפו את סלידתו מחומרת המעשים ומחדלי הצוות הרפואי, שלא עשה דבר על מנת להשגיח ולשמור על גופו וחייו של אורן, כאשר מותו היה בר מניעה של ממש, באמצעים פשוטים של השגחה והקפדה על טיפול ראוי".
עו"ד רובינשטיין, שמייצג את המשפחה, מסר כי "אורן מת מדלקת ריאות מבלי שיאובחן ויטופל בזמן שהיה קשור בארבע גפיו מספר ימים, כחלק מהטיפול לו זכה כחולה פסיכיאטרי בניגוד למתחייב ממקצוע הרפואה. סיבת הפטירה התבררה רק בנתיחה במכון המשפטי אבו כביר, וכך נודע הדבר למשפחה".
"תביעת רשלנות רפואית נגד בתי חולים כמו תביעה זו, הן חיוניות במטרה שמשרד הבריאות והנהלות בתי החולים ידאגו באופן ראוי הרבה יותר לבטיחות החולים. זו גם השקפת בתי המשפט, כי תביעות רשלנות רפואית הן אמצעי בקרה משפטי בעל חשיבות, המשמש אמצעי הגנה, באופן עקיף אמנם, על בריאות הציבור מפני טיפול כושל ומוטעה".

"נוהל תקין"
ממשרד הבריאות נמסר כי "מדובר במקרה מצער, והמשרד יגיב כמקובל בבית המשפט כאשר יתקבלו חומרי התביעה".
מבית החולים אברבנאל נמסר כי "האירוע תוחקר ונמצא כי ניהול המקרה היה תקין. על פי דו"ח הנתיחה של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מותו נגרם מדלקת ריאות חריפה ולא כתוצאה מההגבלה. בעת ובסמוך לפטירתו, לא היה ידוע על מחלות גופניות, וכן המטופל ז"ל לא התלונן ולא נמצאו תסמינים המעידים על חשד לדלקת ריאות".
"על פי משרד הבריאות, הנציב הקודם של קבילות הציבור למקצועות רפואיים החליט לסגור את הבירור בהסתמך על מסקנות התחקיר הפנימי. המקרה נבדק בבית החולים, דווח להנהלת בית החולים דאז, והמלצות התחקיר נדונו במסגרת הוועדה לניהול סיכונים. על פי העולה מהתחקיר, כולל דו"ח הנתיחה הפתולוגי והתייחסות נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות דאז, מותו המצער של המנוח לא נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית".

זוועה באברבנאל בת ים

 

מודעות פרסומת

התעללות בחוסה בית חולים מעלה הכרמל

מתוך "סדר יום עם קרן נויבך" – 18.03.2018 – "עדי", שם בדוי, נקשרה והוכנסה לבידוד 14 פעמים בפרק זמן של שבועיים, במהלך אשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מעלה הכרמל. באחת הפעמים היא נקשרה ל14 שעות רצופות. ע"פ מסמכים ועדויות שהגיעו לידנו, בשום שלב, עדי לא היתה מסוכנת לעצמה או לאחרים.
‏בין הסיבות לקשירה שצוינו במסמכים שמצוטטים במכתב תלונה של ארגון בזכות למנכ"ל משרד הבריאות: אי שקט, צעקות, סירוב לקחת תרופה, זריקת טלפון, דפיקה על השולחן, התעמתות מילולית עם הצוות וניבול פה וגרימת נזק לרכוש.
‏אין ספק, זה לא פשוט לצוות, זו התמודדות לא קלה, אבל ע"פ מסקנות הוועדה לצמצום הקשירות במערכת הבריאות, מסקנות שאומצו במלואן ע"י משרד הבריאות, הן אינן מצדיקות, בשום שלב קשירה של מטופל. קשירה שהיא פגיעה קשה בגופו, בנפשו ובכבודו של האדם. ‏יותר מזה: השימוש בקשירות הופך את הטיפול למועד לכישלון מראש. הוא מביא לפגיעה אנושה בכבודה, בגופה ובנפשה של עדי, להתנהגות סוערת יותר מצידה, לקשירה נוספת, להתנגדות נוספת וכך, מעגל אינסופי ומיותר שלא יביא מזור לאיש. האם לא הבינו בביה"ח מעלה כרמל שהמטרה אינה לשבור את רוחו של המטופל?

טיפול פסיכיאטרי בבית חולים שער מנשה – עשר שנים בבידוד

ועדה מקצועית תבחן מחדש את הטיפול בחולים פסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך , עידו אפרתי, 15.06.2017, הארץ
הוועדה שמינה משרד הבריאות תבדוק אפשרויות התערבות חדשות למען 11 החולים הפסיכיאטריים המורכבים ביותר אשר מאושפזים בבית החולים שער מנשה, כמה מהם במשך שנים ארוכות

ועדה מקצועית מיוחדת תבחן מחדש את הטיפול ב–11 החולים הפסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. בוועדה, שמונתה על ידי משרד הבריאות, חברים מנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, רופאים פסיכיאטרים ומטפלים נוספים. הוועדה אמורה לבדוק דרכי התערבות חדשות למען החולים, הנחשבים למורכבים ביותר במערכת הפסיכיאטרית, ואף לדון באפשרות של סיום אשפוזם בבידוד והעברתם למחלקה או לבתי חולים אחרים.


בכתב המינוי של הוועדה נכתב כי "הייעוץ יינתן תוך בחינת משך ואופי הבידוד, תוכנית ההתערבות הקיימת לכל מטופל והכנת תוכנית התערבות כוללת ורב-ממדית הדרגתית – אשר תאפשר את העברת המטופלים המורכבים מהבידוד הממושך בו הם שוהים, בזמן קצר ככל שניתן". לצד זאת, מצוין כי ההעברה תיעשה תוך הימנעות מלקיחת סיכונים שאינם הכרחיים – כך שתימנע פגיעה אפשרית של המטופלים בעצמם, במטופלים אחרים ובאנשי הצוות. זאת, תוך התחשבות בקיומם והתאמתם של התנאים והמשאבים הנדרשים, למידת המסוכנות של המטופלים.

הוועדה, שהוקמה ביוזמת פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים, באה בהמשך לבדיקה מקיפה שערכו גורמי מקצוע בחודש שעבר, לכל החולים המאושפזים בבידוד. בבדיקה הראשונה – שנערכה לבקשת איגוד הפסיכיאטריה בישראל, האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות והנהלת שער מנשה – השתתפו 18 רופאים, שישה פסיכיאטרים מחוזיים ו–12 פסיכיאטרים מומחים. הם העריכו את מצבם של כל המאושפזים בבידוד, ופרסמו דו"ח מסקנות מפורט לגבי כל אחד מהם, שהוגש להנהלת משרד הבריאות.

מתוך כ-20 אלף אשפוזים פסיכיאטריים בשנה, קבוצת החולים בבידוד ממושך מצומצמת ומונה כיום 11 חולים בבידוד קבוע או מזדמן, בהם גם כאלה השוהים כעשר שנים בבידוד — כולם בבית החולים בשער מנשה. האגף לביטחון מרבי במוסד, שהוקם בשנת 1997, כולל כ-130 מטופלים, בארבע מחלקות, שמצויות במתחם מאובטח היטב. הוא שוכן בלבו של מרכז בריאות הנפש שער מנשה, הכולל עוד מגוון מחלקות אשפוז ומרפאות – והוא כיום מוסד בריאות הנפש הגדול בארץ. כשני שלישים מהמטופלים באגף לביטחון מרבי נמצאים בו בצו בית משפט, והיתר בהוראת פסיכיאטר מחוזי. רובם המכריע של המטופלים סובלים מסכיזופרניה על גווניה השונים, בדגש על סכיזופרניה פרנואידית ומאניה־דיפרסיה, שמאופיינות במחשבות רדיפה, מחשבות שווא, שיגעון גדלות ואובססיות. אלו מובילות לעתים להתפרצויות אלימות בלתי נשלטות. החולים במצב הקשה ביותר נמצאים בבידוד.

בכל מחלקה יש שלושה חדרי בידוד, שבהם נמצאים המטופלים לפרקי זמן שונים שיכולים לנוע בין שעות ספורות, כמה שבועות ובמקרים מסוימים אף שנים. גודלו של כל חדר בידוד הוא כ–16 מטרים רבועים, והוא מכיל חלון מסורג גדול הפונה אל החצר ושתי מיטות מקובעות לרצפה. בחלקו העליון של אחד הקירות מוצבים שני רמקולים ומקרן שבהם ניתן להשמיע מוזיקה או להקרין סרט למטופל. החדר מפוקח דרך קבע במצלמה. מחוץ לחדר יש מבואה צרה, יחידת שירותים ומקלחת.

החולים יוצאים מחדרי הבידוד אל מבואת המחלקה או החצר כשהם מלווים בארבעה, ובמקרים קיצוניים אף בעשרה, אנשי צוות מחשש להתפרצויות אלימות. לפי גורמי מקצוע, הקושי טמון לא רק באלימות אלא באימפולסיביות של החולים, שבהתקף פרנויה עשויים לפגוע בסביבתם מאוד.

מפני שמדובר בקבוצת חולים מורכבת כל כך, לפחות חלק מגורמי המקצוע סבורים שטווח הפתרונות שניתן להציע מוגבל, ונע בין שינוי הטיפול התרופתי לשיפור איכות חייהם בבידוד, באמצעות שדרוג מבני הבידוד או בניית חצר פרטית. פתרון אחר, שהוא כיום ההצעה המועדפת, בניסיון לצמצם הגבלות מכאניות של מטופלים, הוא תוספת של אנשי צוות, והכשרות בתחום של מניעת הסלמה (דה-אסקלציה), שעשויות לסייע ברוב בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. במקרה של החולים בבידוד, הערכות גורמי מקצוע גורסות כי גם שיטות כאלה לא יוכלו להביא להוצאתם הקבועה מבידוד, אך הן עשויות להעניק לצוות כלי התמודדות טובים יותר, כאשר הם מלווים את החולים אל מחוץ לחדר. תובנות אלה מוכרות זה כבר בקרב גורמי המקצוע ובמשרד הבריאות, ולביצוען נדרשים משאבים כספיים.

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

בתי חולים פסיכיאטריים – להיות שפוי במקומות לא שפויים – הניסוי של דיוויד רוזנהן

תקציר המאמר
David L. Rosenhan, “On Being Sane in Insane Places,Science, Vol. 179 (Jan. 1973), 250-258 "להיות שפוי במקומות לא שפויים"

דייוויד רוזנהן, פסיכולוג ועיתונאי, ביקש לערוך ניסוי: הוא נידב שמונה מחבריו – שלושה פסיכולוגים, סטודנט לתואר שני, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר ועקרת בית – להתחזות לחולי נפש כדי לבחון את יכולתה של הפסיכיאטריה לאבחן את מצבם.

רוזנהן וחבריו, כולם אנשים שפויים, פנו לתשעה בתי-חולים לחולי נפש והתלוננו שהם שומעים קולות. כשנשאלו מה הקול שהם שומעים, ענו: "בום". די היה בכך כדי שיאושפזו ויעברו סדרה של בדיקות ושל אבחנות. כולם הוגדרו כלוקים בנפשם, כשקשת האבחנות הרפואיות נעה מסכיזופרניה ועד מאניה-דיפרסיה.

בהתאם להנחיות שסוכמו מראש, הודיעו המתחזים מיד לאחר אשפוזם ששוב אינם שומעים את הקולות, אבל הרופאים שטיפלו בהם לא התרשמו: הם נתנו להם כדורים (שאותם השכילו המתחזים לא לבלוע), ערכו להם בדיקות, קיימו איתם שיחות טיפוליות והתייחסו אליהם כאל חולים לכל דבר. דווקא בין החולים האמיתיים שבמחיצתם שהו המתחזים היו כאלה שהבחינו בתרמית ואמרו לאחדים מהם: אתה לא חולה, אתה עיתונאי או חוקר.

הצוות הרפואי המשיך בשלו. המתחזים שהו בבתי-החולים בין שבעה ל-52 יום (כל מתחזה לפי החלטת המוסד שבו אושפז), והשתחררו כשהאבחנה הרפואית קובעת "חלה נסיגה במחלתם".

רוזנהן פירסם את תוצאות הניסוי בכתב-העת היוקרתי לענייני מדע "Science" כשהוא קורא בכך תיגר על תקפותן של השיטות שבאמצעותן הפסיכיאטריה מאבחנת את מטופליה. המאמר עורר סערה וגרר לא מעט תגובות ביקורתיות. אחד מבתי-החולים הנוגעים בדבר השליך לעברו של רוזנהן כפפה: הוא הזמין אותו להפנות אליו כל מספר של מתחזים בשלושת החודשים הבאים, בלי ליידע על כך את המוסד, והבטיח כי יצליח לזהות את כולם. רוזנהן נענה לאתגר. מקץ שלושה חודשים הודיע בית-החולים כי זיהה בוודאות 41 חולים מדומים. רוזנהן הבהיר כי לא הפנה לבית-החולים ולו חולה אחד.

כל זה קרה ב-1972. הניסוי של רוזנהן נחשב למחקר מכונן על מהימנות האבחון בתחום הפסיכיאטריה ועל עוצמתם של התיוג המוקדם והדעה הקדומה ביחסם של פסיכיאטרים למטופלים. הוא לא היה אפשרי לולא השימוש במתנדבים מתחזים.

להלן קטע מתחילת המאמר "להיות שפוי במקומות לא שפויים" של דיויד רוזנהן

"איך אנחנו יודעים מה מהווה "נורמליות" או מחלת נפש? החוכמה המקובלת מציעה שלאנשי מקצוע שהוכשרו לכך יש את היכולת לאבחן באופן מדויק למדי. במחקר זה, לעומת זאת, דיוויד רוזנהאן מספק ראיות המערערות הנחה זו.

אם שפיות ושיגעון קיימים, איך נדע אותם?

השאלה היא לא קפריזית ולא חסרת היגיון בעצמה. עם זאת, אישית אנו משוכנעים שאנחנו יכולים לספר מה נורמלי מן הלא נורמלי, הראיות פשוט לא משכנעות. למשל, לעתים קרובות אנו קוראים על משפט רצח מפורסם שבו טענות הפסיכיאטרים מטעם ההגנה סותרות את טענות הפסיכיאטרים מהתביעה בעניין השפיות של הנאשם. באופן כללי יותר, יש מידה רבה של נתונים סותרים על האמינות, והמשמעות של מושגים כמו "שפיות", "טירוף", "מחלת נפש", ו"סכיזופרניה".
לבסוף, רות בנדיקט (1934) הציע כי נורמליות ולא נורמליות אינם אוניברסליים. [1] מה שנתפס נורמלי בתרבות אחת עשוי להראות די נלוז בתרבות אחרת. לכן, מושגים של נורמליות ולא נורמליות אינם מדויקים כמו שאנשים מאמינים שהם.

השאלה בנוגע נורמליות ואי נורמליות אינה בשום אופן השאלה כמה התנהגות סוטה או מוזרה. רוצח הוא סוטה. כך גם הוזה. שאלות כאלה אינן מכחישות את קיומו של הסבל האישי הקשור לעתים קרובות עם "מחלת נפש". חרדה ודיכאון קיימים. סבל פסיכולוגי קיים. אבל נורמליות ולא נורמליות, שפיות ושיגעון, והאבחונים שלהם פחות ממשיים מאשר רבים מאמינים.

השאלה האם ניתן להבחין בין שפוי למטורף (והאם יש דרגות של אי שפיות שניתן להבחין בין אחד לשני) היא עניין פשוט: האם אלו התכונות העיקריות של המטופלים שאותן מאבחנים, או שזוהי הסביבה וההקשרים שבו המשקיפים מוצאים אותם?
מבלוילר, דרך קרצ 'מר, דרך הניסוח האחרון המתוקן של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, הדעה היא כי חולים עם סימפטומים בהווה, יכולים להיות מסווגים, וע"י כך להבדיל בין שפוי למטורף. לאחרונה, עם זאת, דעה זו נחקרה. מבוססת בחלקה על שיקולים תיאורטיים אנתרופולוגיים, פילוסופיים, משפטיים, וטיפוליים, הרואים סיווג פסיכולוגי של מחלות נפש כחסר תועלת במקרה הטוב, ממש מזיק, מטעה, ומזלזל במקרה הרע. אבחנות פסיכיאטריות, בראייה זאת, אינן נכונות ואינן מאפיינות את הנצפה אלא במוחם של המשקיפים .

ניתן לבצע בדיקה של נושא ע"י השמת אנשים נורמליים (כלומר, אנשים שאין להם, ומעולם לא סבלו, מסימפטומים של הפרעות פסיכיאטריות קשות) בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר מכן לקבוע אם הם התגלו כשפויים, ואם כן, כיצד . אם השפיות של "חולי דמי" אלו תתגלה תמיד, יש ראיות לכאורה שאדם שפוי יכול להיות מובדל מהמטורף במקום שבו הוא נמצא. נורמליות די ברורה מוכרת בכל מקום בו היא מתרחשת, משום שזה תלוי באדם.
אם, לעומת זאת, לא יגלו את השפיות של החולים המדומים, קשיים רציניים יצוצו באבחון פסיכיאטרי. בהתחשב בכך שצוות בית החולים חסר יכולת לזהות כי החולה המדומה מתנהג בצורה שפויה מחוץ לבית החולים. תופעה כזאת תתמוך בעובדה כי האבחון הפסיכיאטרי בוגד מעט בנבדק, אך הרבה יותר בסביבה שבה המשקיף מוצא אותו.

מאמר זה מתאר ניסוי (בדיקה) כזה. שמונה אנשים שפויים נכנסו ל- 12 בתי חולים פסיכיאטריים שונים, ולא חשפו כי הם ללא עבר או בעיות פסיכיאטריות שונות. חוויות האבחון שלהם מהוות את החלק הראשון של מאמר זה; שאר המאמר מוקדש לתיאור חוויותיהם במוסדות פסיכיאטריים.
פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שעבדו בבתי חולים כאלה, מכירים את החוויה. רק לעתים רחוקות הם מדברים על זה עם מטופלים לשעבר, אולי משום שהם לא בוטחים במידע שמקורו בעבר הלא שפוי של המטופלים. מי שעובד בבתי חולים פסיכיאטריים סביר להניח שהסתגל היטב לחוויה כך שהוא לא רגיש להשפעה שלה. ישנם דיווחים מזדמנים של חוקרים שהקדישו עצמם למחקר של טיפולים פסיכיאטריים, חוקרים אלה בדרך כלל שהו בבתי החולים לתקופות קצרות של זמן, לעתים קרובות השתמשו בידע של צוות בית החולים. קשה לדעת באיזו מידה צוות בית החולים התייחס אליהם, כמו חולים או כמו עמיתי מחקר. עם זאת, הדו"חות שלהם על בתי החולים הפסיכיאטריים היה יקר. מאמר זה מרחיב את המאמצים הללו.

החולים המדומים והצבתם בניסוי
בניסוי היו שמונה חולים מדומים ושונים. אחד היה סטודנט לפסיכולוגיה בשנות ה- 20 לחייו. שבעת האנשים הנוספים היו מבוגרים יותר: שלשה פסיכולוגים, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר, ועקרת בית. שלש היו נשים, וחמשה גברים. נקבעו להם שמות בדויים על מנת שלא יובכו בסוף הניסוי. אלו שהיו בעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש בדו בניסוי מקצוע אחר על מנת לא למשוך תשומת לבם של עמיתים למקצוע.
החולים המדומים הוצבו בבתי חולים שונים. 12 בתי החולים בניסוי היו בחמש מדינות שונות (בארה"ב) בחוף המזרחי והמערבי. … "

קישורים:

סירחון והזנחה בבת ים – התנאים המזעזעים במוסד הפסיכיאטרי "אברבנאל" בת ים

הכתבה מסריח ומוזנח, התנאים המזעזעים ב"אברבנאל" , שרית רוזנבלום , ynet , 18.01.2010

למוסד הפסיכיאטרי הוותיק אברבנאל בת ים, המאכלס דרך קבע 300 מטופלים, לא מוקצים תקציבי בנייה ופיתוח והחולים במקום סובלים מצפיפות, סירחון כבד ועובש על הקירות. במכתב המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב מנכ"ל משרד הבריאות למנהל המוסד: "המקום פוגע בצלם האדם"
.

.

.
ריח עז של שתן, צפיפות בחדרים, חדרי מקלחת מוזנחים שקירותיהם מכוסים עובש ורק וילון דק מפריד בהם בין המתקלחים – ואף טיפה של פרטיות. זוהי המציאות הקשה השוררת במוסד פסיכיאטרי בישראל בשנת ‭.2010‬

מדובר בבית-החולים הממשלתי אברבנאל בבת-ים, שהוקם בשנות ה‭30-‬ והיה עד לפני כמה שנים אחד המרכזים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ. כיום הוא מאכלס בקביעות 300 חולים פסיכיאטריים ובהם חולים כרוניים המאושפזים שם זה שנים, וכן פוקדים אותו מאות מטופלים מרחבי גוש דן.

עד שישה חולים בחדר קטנטן

ועדה שבחנה את שירותי בריאות הנפש בישראל המליצה ב‭2001-‬ על צמצום מספר המיטות באברבנאל, ובעקבות כך החליטה הממשלה ב‭2003-‬ על סגירתו ועל פיזור החולים. אבל לחולים לא נמצא תחליף הולם, ובית-החולים המשיך להתקיים. אלא מה? בשל ההחלטה על סגירתו אין מוקצים לבית-החולים כבר שנים תקציבי בנייה ופיתוח. הסובלים העיקריים הם החולים, בעיקר הכרוניים – שבית-החולים הוא למעשה ביתם. אלה מתגוררים בצפיפות קשה של ארבעה עד שישה בחדר קטנטן. המקלחות והשירותים משותפים לכל החולים, אף שהמקום מאכלס גם כ‭30-‬ ילדים ונערים מגיל 12 לצד קשישים. כדי ליצור הפרדה מינימלית בין נערים לנערות במחלקת הנוער נקבעו שעות מקלחת שונות לכל אחת מהקבוצות.

מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר איתן חי-עם, שביקר באברבנאל לפני שבוע במסגרת תפקידו, נחרד מהתנאים וכתב למנהל בית החולים ד"ר יהודה ברוך מכתב ובו הביע זעזוע ממה שראה: "שמחתי לפגוש צוות מקצועי עם תחושת מחויבות ושליחות, אבל נחרדתי ממצב התשתיות. כאזרח, כאדם, כרופא וכמנכ"ל התמלאתי בושה מול התנאים שבהם אנו מטפלים באנשים החלשים ביותר בחברה. לבי על ההורים שחוזרים שבורים לביתם אחרי שאשפזו את ילדם, שמעבר לגורלם המר צריכים גם להתייסר על כך שהם משאירים אותו במקום שלטעמי פוגע בצלם אדם‭."‬

תקרה מתפוררת בבית חולים אבארבנאל בת ים (צילום: מיכאל קרמר)

תקרה מתפוררת בבית חולים אבארבנאל בת ים  (צילום: מיכאל קרמר)
"עשר שנים לא נגעו כאן בתשתיות"

גם ח"כ רחל אדטו, רופאה וסגנית מנהל בית-חולים לשעבר, סיירה במקום ויצאה בתחושה קשה: "זה מדכא. התנאים במחלקות הישנות איומים. המחלקה של הילדים האוטיסטים נראית נורא. הקבוצות הכי חלשות באוכלוסייה מאושפזות

בתנאים-לא-תנאים‭."‬ מנהל בית-החולים, ד"ר ברוך, מסכים עם הביקורת. אמש אמר: ‭10"‬ שנים לא נגעו כאן בתשתיות, ובחלק מהמחלקות המצב מזעזע. השתן שהטילו החולים הכרוניים על הרצפה כבר ספוג בקירות. הריח שם נורא. בגלל הצפיפות בחדרים מספיק שאחד מהחולים לא מאוזן תרופתית כדי שזה ישפיע מיד על כל האחרים. יש מחלקות שאני מתבייש לאשפז בהן חולים‭."‬

הוא ביקש מהממשלה להכריע בהקדם באשר לגורלו של בית החולים. "הצוות שלנו איכותי, מסור ומשקיע, אנחנו מקבלים שבחים רבים על הטיפול בחולים, אבל זה נעלם כשהתנאים בשטח כל כך קשים. אתם רוצים לסגור אותנו – תסגרו, אבל אל תשאירו את החולים בתנאים כל כך עלובים‭." ‬

קישורים: