אבק אדם – בית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה"

אבק אדם  , מרב בטיטו-פריד | 12/11/2005  , מעריב

רחוק מהעין, בתנאים מחפירים, סגורים חולים חסרי אונים בבתי חולים פסיכיאטריים פרטיים. אמא של דוד ספגה מכות רצח ואושפזה, ולו בכלל לא הודיעו. שלומי לא מקבל גרביים אפילו שכבר קר. לאמו לא נותנים לבקר אותו במחלקה הסגורה. והגרוע מכל: משרד הבריאות יודע על עשרות חולים שמאושפזים לא לצורך, אבל לא עושה הרבה בעניין. עובדה, כשצוות בדיקה הגיע אל אחד המוסדות הפרטיים לבצע בדיקה, הוא סולק באלימות על ידי העובדים. אולי בעקבות תחקיר "סופשבוע" יזוז משהו

האחות במחלקה הסגורה שבבית החולים הפסיכיאטרי "נווה שלווה" שרבבה את ראשה החוצה דרך הסדק הצר. הצחנה הזדחלה מאחוריה בגנבה, הסתננה החוצה והכתה ישר בפרצוף. את דלת הפלסטיק, זו שמאחוריה רוחשים קולות, פרצי בכי וצחוק מקוטע, לא פותחים בדרך כלל. בטח שלא לבני משפחה הבאים לבקר לעתים רחוקות.

נוה שלוה 2
הכניסה למוסד "נווה שלווה" בפרדס חנה

ביקורים הם עניין נדיר במקומות כאלו, זו כנראה הסיבה לכך שהאחות ג' מרשה לעצמה לגחך לנוכח בקשתה המשונה של עפרה (שם בדוי) לראות סוף סוף את החדר שבו מתגורר שלומי בנה (שם בדוי). עפרה חרדה לו מאוד. רק לפני שנה וחצי העבירו אותו הנה, לאחר שסבל מהתעללות מינית קשה מצד חוסה אחר במחלקה הסגורה בבית חולים פסיכיאטרי לא רחוק משם. היא נשבעה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

בעלה עזב לפני עשר שנים, היא נותרה מאחור עם שני ילדים צעירים. שלומי, הקטן מהשניים, סבל מבעיות התנהגותיות כבר בגיל צעיר, עוד לפני שהיה בכיתה א'. הוא נשלח לבית ספר השייך לחינוך המיוחד, אך כבר בגיל 13 הומלץ לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי ומאז הוא שם. "הייתי לבד ולא ידעתי מה לעשות", מספרת עפרה, "העובדת הסוציאלית אמרה לי שאין מה לעשות עם ילד כזה ושחייבים לאשפז אותו במקום הזה".

עכשיו היא עומדת מול הדלת של המחלקה, ניצבת לנוכח הסירוב העיקש, הבלתי מתקבל על הדעת של האחות. "אני רוצה להיכנס פנימה. לראות את המיטה ששלומי ישן עליה, אני רוצה לראות את החדר שבו הוא גר", היא מסבירה לה בסבלנות. "חבובל'ה", עונה האחות בחביבות מאולצת, "את לא יכולה להיכנס, מסוכן בפנים, מישהו עלול לפגוע בך ואין לך ביטוח". עפרה המומה. בתמימות היא שואלת: "אז את אומרת לי בעצם שהבן שלי נמצא במקום מסוכן?". האחות מחייכת, חושבת רגע ואומרת: "כן. ועכשיו חכי יפה בחוץ עד שנוציא לך את שלומי".

אז היא יושבת בחוץ, מהדקת אל גופה את המעיל ומיטיבה את שיערה. האוויר הצונן של ראשית נובמבר לא נח לרגע, מטריף את צמרות האורנים, מערבל את זעקות האנשים הכלואים במחלקה. זה יום ההולדת של שלומי שחגג 24.

לפני שיצאה לדרך המפרכת מהעיר הדרומית שבה היא גרה אל בית החולים בפרדס-חנה עצרה בחנות, קנתה עוגת שוקולד ונרות יום הולדת קטנים. "תמיד לוקח להם המון זמן להכין אותו עד שהוא יוצא", היא קובלת בשקט. "הם צריכים להלביש אותו, כי הרבה פעמים הוא עירום. לא תמיד הם דואגים בכלל להלביש אותו. פעם הצלחתי להציץ פנימה וראיתי שהוא בכלל לא לבוש. שאלתי למה ועד היום לא קיבלתי תשובה".

נוה שלוה 1
בית החולים נוה שלוה בפרדס חנה  – צילום: רמי שלוש

70 מאושפזים ללא צורך

בשלושה אוטובוסים היא הגיעה עד המקום שבו נפגש הכביש עם דרך עפר מתפתלת, שם ירדה והחלה לצעוד עד לבית החולים, נזהרת שלא למעוך את עוגת יום ההולדת. פין ברזל מכופף פותח לרגע קצר מאוד את הדלת ושלומי יוצא. הוא עומד על השביל בחולצתו המוכתמת, במכנסיו הקרועים ובמבטו החלול. שלומי אבוד. השיער שלו גדל פרא והוא מבהיק בלובן רבבות קשקשים, ועל פניו שלא גולחו זה ימים מפציע חיוך. אמא.

"שלומי, לא קר לך? למה אתה נועל סנדלים", ממהרת אליו עפרה, מחבקת ותולה מבט שואל באחות. "רק מה-15 בנובמבר אנחנו נותנים גרביים", היא מקריאה בעל פה את התקנות. עפרה משיבה מלחמה: "אבל קר לילד! זה חורף עכשיו, הוא יהיה חולה!". האחות, נעליים סגורות לרגליה, בשלה: "לא קר. חוץ מזה, בתוך המחלקה חם ונעים וזה מה שחשוב".

כאן המקום לספר כי בשבועיים האחרונים הגיעו לחדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה חמישה חוסים מבית החולים "נווה שלווה". כל החמישה סבלו מהיפותרמיה. מנהל חדר המיון, ד"ר אשכר ג'לאל, שריבוי המקרים עורר את תשומת לבו, התריע על כך בפני משרד הבריאות ולשכת הפסיכיאטר המחוזי.

בין השנים 58'-66' נפתחו במדינת ישראל עשרה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים. מדובר בבתי חולים שהוקמו על ידי אנשים פרטיים אשר מצויים בפיקוח משרד הבריאות וזוכים למימון מהמדינה. במרוצת השנים נסגרו כמה מהם וכיום פועלים חמישה בתי חולים פסיכיאטרים פרטיים שבהם מאושפזים 862 אנשים שסובלים ממחלת נפש. המדינה משלמת עבור כל אחד מהם 250 שקל ליום אשפוז, לעומת כ-750 שקל המשולמים עבור חולה המאושפז בבית חולים ממשלתי.

משמעות הפער הזה היא שגם יזם הגון יתקשה לספק את צורכי המאושפזים וכמובן שכגוף פרטי, הוא מונע בין היתר מהרצון להרוויח. כך יש פחות רופאים, פחות אחיות, פחות עובדים סוציאליים, פחות מים חמים, פחות טיולים בחוץ, פחות גרביים, פחות חוגים, פחות מסיבות, פחות תרופות מתקדמות, פחות ידיים דואגות, פחות עיניים מרגיעות, פחות נשמה, פחות חיים.

אין הדברים אמורים לגבי כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים במדינת ישראל, אולם די בציטוט מדבריו של יחיאל שרשבסקי, הממונה על השיקום בשירותי בריאות הנפש, כדי להבין כיצד רואות הרשויות האמונות על הטיפול באנשים הללו את מצב העניינים: "מדובר בכמה מאות אנשים שבתי החולים השקיעו בהם עד כה מעט מאוד. למעשה הם היו ועודם החצר האחורית של מערכת האשפוז".

מקור בכיר במשרד הבריאות אומר כי ידוע להם שההנהלות של כמה מבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים מפעילות מניפולציה על החולים ועל משפחותיהם ומשכנעות אותם כי המקום הטוב ביותר עבורם הוא בית החולים שבו הם שוהים.

הנתון המזעזע ביותר הוא זה שנתגלה באקראי באחת הישיבות של המועצה הארצית לשיקום נכי הנפש בקהילה שהתקיימה במאי השנה. ד"ר אלכס גרינשפון, ראש שירותי בריאות הנפש בישראל, קיבל את רשות הדיבור וסיפר אגב דיון בנושא אחר לגמרי, כי כבר לפני שנתיים בדק משרד הבריאות את החולים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים וגילה כי 70 חולים מאושפזים ללא כל צורך. "אלו אנשים שצריכים להיות בהוסטלים בקהילה ואין הצדקה לכך שהם מאושפזים", אמר גרינשפון והוסיף: "גם מר שרשבסקי היה מעורב בתהליך הבדיקה והתקבלה ההחלטה שאותם 70 איש ישוחררו מבתי החולים הפרטיים".

בחדר הישיבות נכחו כל חברי המועצה הארצית לשיקום חולי הנפש, בכירי מערכת בריאות הנפש בישראל, אולם דומה כי הדברים לא ממש זכו להתייחסות, לפחות לא על פי הפרוטוקול החסוי מאותה ישיבה. היחידה שהזדעקה מן הדברים היתה סילביה טסלר-לזוביק, מנכ"ל ארגון "בזכות" ומשתתפת קבועה בישיבות המועצה.

"שמענו עדות מחרידה של ראש השירות שמספר כי כבר לפני שנתיים אותרו 70 איש שלא צריכים להיות מאושפזים, אך הם עדיין שם", אמרה טסלר-לזוביק באותה ישיבה. "איך ייתכן שהמצב הזה נמשך? איך ייתכן שאנשים שמתאימים לשיקום עדיין מאושפזים?". שרשבסקי ענה, לפי אותו פרוטוקול, כי הוא פגוע מדבריה כאילו המשרד פותר בעיות על גב החולים וכי "אנו לא מביאים כל דבר לדיון במועצה ואין לנו החובה להביא לדיון במועצה".

החולים הם הפרנסה

שרשבסקי אולי לא חייב בדיווח, אבל לפעמים רק התערבות עיתונאית מזיזה דברים. בשבוע הבא, בעקבות פניית "מעריב", יתלווה צוות מהמשרד לבטחון פנים אל אנשי משרד הבריאות שיגיעו אל כל בתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים, על מנת להוציא משם את החולים שאינם צריכים להיות מאושפזים.

הצורך בליווי של אנשי המשרד לביטחון פנים נראה תמוה, אבל יש לכך סיבה. והיא די מדהימה. בדיון הנ"ל דיווח ד"ר גרינשפון לחברי המועצה כי באפריל השנה ניסה משרד הבריאות להוציא חלק מן החולים הללו, אולם נתקל באלימות מצד עובדי בית החולים אשר מנעו בגופם את כניסת אנשי משרד הבריאות לתוך שטח בית החולים.

בתשובה לשאלת "מעריב", הודה השבוע ד"ר גרינשפון כי אנשיו אכן הגיעו לבית החולים "החלמה ונופש" בנתניה, שם נתקלו באלימות כלפיהם מצד העובדים במקום.

מה עשו אנשיך לנוכח גילויי האלימות של אנשי הצוות?
"כמובן שעזבו את שטח בית החולים, אין שום סיבה שהעובדים שלי יחטפו מכות. הוריתי להם להגיש תלונה בתחנת המשטרה בנתניה, אבל השוטרים טענו שהם אינם יודעים היכן נמצא המקום. בסופו של דבר הגשנו תלונה, אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור".

חשבת על כך שהאלימות שבה נוהגים האנשים האלו עלולה להיות מופנית גם כלפי חולים חסרי ישע? אתה ישן בשקט עם הידיעה שאלו האנשים המופקדים על שלומם של חולים?
"אני חי עם זה בסדר גמור מסיבה אחת ויחידה: אם המשטרה ובית המשפט לא חושבים שצריך לתמוך במשרד הבריאות, אז זו כבר אינה בעיה שלי. בנוגע לאלימות שהם הפנו כלפינו, אני לא מסכים שזו אלימות שעלולה להיות מופנית כלפי החולים. החולים הם הפרנסה שלהם ואנחנו באנו לקחת מהם את הפרנסה".

אבל מי שאלים תמיד אלים, לא?
"לא. מעולם לא קיבלנו תלונות על אלימות במקום הזה ואין צורך להאשים סתם. הם עשו את עבודתם נאמנה במשך שנים וזו עבודה קשה מאין כמוה".

מה עם החולים שאין הצדקה לאשפוזם, אותם באתם לפנות?
"הם עדיין שם".

דעתי לא נחשבת

גם שלומי שם. מביט באמא שחותכת לו פרוסה מהעוגה על ספסל עץ ברחבת הכניסה. הוא, כמו חבריו למחלקה, אף פעם לא יוצא החוצה וביקור נדיר של אמא מזמן לו חוויה חד-פעמית של הצצה לעולם האמיתי. "יש להם חצר פנימית שאליה הם יוצאים לפעמים לטייל", סיפרה האחות ג'. "אבל החוצה ממש אנחנו לא יכולים להוציא אותם".

מנתוני משרד הבריאות עולה כי מתוך 862 החולים, 13 מאושפזים למעלה מ-40 שנה. הייתכן שאותם אנשים לא יצאו החוצה במשך עשרות שנים? בהחלט. אבל לא רק זאת: בבית החולים "נווה שלווה" אין מסיבות, אין חוגים, אין מוזיקה, בקושי טייפ עלוב שמפיק מנגינות לא ברורות באירועים מיוחדים.

רווחתו של החולה לא מעניינת אף אחד. "בעלי הבית לא נגישים בכלל", אומרת ג'. " זה לא מעניין אותם, הם אנשי עסקים, רוצים להרוויח. גם הגרביים, המים החמים והחימום בחדרים לא תלויים בנו. ברגע שמספקים לי אותם אני יכולה לספק אותם לחולים, ולא דקה אחת קודם".

שלומי מתענג על הידיעה שביום רביעי יחגגו לו יום הולדת במחלקה. הוא רוצה שג' תגיד לו מתי בדיוק תהיה המסיבה לכבודו. "ברביעי הזה או ברביעי הבא?", הוא חוזר ושואל ללא הרף, "ומה אני אקבל מתנה?". אבל ג' לא עונה, היא מדברת עם אמא של שלומי, מסבירה שכבר אמרה לרופא ששלומי לא צריך להיות במחלקה הסגורה: "לפני חודש דיברנו על זה. אמרתי לרופא שזה לא המקום שלו כאן ושהוא צריך לעבור להוסטל, לאיזו מסגרת שיקומית". עפרה מזדקפת בתקווה: "ומה אמר הרופא?". ג' נאנחת: "הוא חושב שהוא עלול לברוח. אבל זהו, מאז לא דיברנו על זה".

הדרך היחידה להיכנס לבית החולים עם עפרה היא להתחזות לבת משפחה. האחות, כך ניכר מתשובותיה, אינה רגילה לשאלות נוקבות מצד קרובי משפחה. ליתר דיוק, היא אינה רגילה כלל לשאלות מצד קרובים. כאשר אני מתערבת בשיחה היא נדרכת.

איך את מסוגלת לחיות עם העובדה שאת יודעת שהבחור לא צריך להיות במחלקה סגורה ובכל זאת הוא כאן? המצפון שלך שקט?
"דעתי לא נחשבת כאן. יותר נכון, עדיף שאשתוק, כי אם אבלבל את המוח יותר מדי עם הדעות שלי מהר מאוד יראו לי את הדלת החוצה. תביני, הוא פה במחלקה כי זה משתלם להם הרבה יותר מאשר שיהיה בהוסטל. שם הם יקבלו עבורו 150 שקל ליום, וכאן הרבה יותר".

את בטח יכולה להביע את דעתך במסגרת ישיבה שבועית עם הרופאים, הרי את כאן רוב הזמן.
ג' צוחקת. "אין כאן ישיבות צוות. המוסד הזה לא קיים כאן. כל אחד עושה את העבודה שלו וזהו. את מי בכלל מעניינת הדעה שלי?".

שלומי מספר לי שהוא אוהב את זוהר ארגוב, אבל הוא מפוצץ בכדורים, השיר בורח לו דרך הרווחים שבשיניים, דרך השפתיים חסרות התחושה, דרך הלשון שאיבדה שליטה. הוא מת לשיר ולא מצליח. אנחנו יושבים על ספסל העץ בלב גינה קירחת וריקה ושרים "בדד". הוא מצליח לפרקים, אבל בעיקר שובר את הלב. הילד הזה, שרוב חייו סגור מאחורי דלתות נעולות, מתגעגע לחיות, לשיר, מתגעגע לאיזו תשובה ושואל: "מתי יעבירו אותי להוסטל? " ו"מה את רושמת?", ואחר כך שואל: "מתי אני אצא מפה?". וכשאני אומרת לו: "אני לא יודעת", אז הוא ממשיך: "אז מי יודע?", והשאלה נשארת תלויה באוויר.

לא שואלים את המשפחה

את סילביה טסלר-לזוביק שום דבר כבר לא מפתיע מאז אותה ישיבה שבה התברר לה כי כבר שנתיים יודעים בכירי משרד הבריאות על עשרות המאושפזים שלא לצורך. "המחדל הוא משולש", היא אומרת. "איך קיימים בתי חולים בתנאים כאלו? איך נמצאים אנשים בבתי חולים ללא צורך קליני? ואיך קורה שבכירים במערכת יודעים על כך ולא משלמים מחיר על העוול הזה?". לדידה התשובה ברורה לחלוטין: "זו אוכלוסייה חלשה וחסרת מגן שאף אחד לא מקשיב לה. גם המעגל הקרוב למאושפזים במקומות הללו שייך לשוליים החלשים במדינה: זקנים, חולים, כאלו שבאים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ואין להם את האמצעים והיכולת להקים קול זעקה".

יום לאחר הישיבה היא שלחה מכתבים לכל מי שאפשר. לשר הבריאות דני נוה, למבקר המדינה (דאז) השופט אליעזר גולדברג, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לפרקליט המדינה ערן שנדר, לראשי מערכת בריאות הנפש ולנציגי העמותות הפועלות למען חולי הנפש בישראל. התשובות שקיבלה נעו בין התעלמות בוטה לדחייה מנומסת. היא כועסת בעיקר על האבסורד שבכל העניין.

"מערכת הבריאות אמורה לפקח על בתי החולים הללו, לוודא שהם מטפלים היטב בחולים חסרי ישע. איך קורה שהמערכת הזו מסתירה למעלה משנתיים את דבר קיומם של 70 חולים שלא צריכים להיות שם? איך אני יכולה לסמוך על מערכת כזו שמועלת בתפקידה ומפקירה את החולים בידיים אלימות ביודעין? אני לא סומכת עליהם. הם אומרים 70, אולי זה הרבה יותר? בתי החולים הללו מוסתרים מעין הציבור. אף אחד לא באמת יודע מה קורה שם בפנים, ואם לא נותנים לנציגים בכירים של המדינה להיכנס כדי לבצע את חובתם, איך יתייחסו לבני משפחותיהם של החולים, לחולים עצמם?".

אמו של דוד (שם בדוי) מאושפזת מאז היתה בת 28, היא חיה קרוב ל-20 שנה בבתי חולים פסיכיאטריים. דוד מנסה בדבקות נוגעת ללב לראות מה קורה מעבר לדלתות הסגורות. הוא איש צעיר בן 31 שלא ידע מעולם יום אחד של חסד. כשהיה בן 13 אושפזה אמו לראשונה עקב התמוטטות עצבים.

אביו עזב את הבית ונעלם, והוא נשאר עם סבו וסבתו בעיירה הצפונית שבה הוא חי עד היום. "היא היתה שוברת דברים בבית, מתרגזת ומשתוללת. הפסיכיאטרים לא ממש ידעו איזה טיפול לתת לה, אז הם ניסו כל מיני קוקטיילים", הוא נזכר. "בשנים הראשונות היא היתה יוצאת לחופשה מדי פעם, אבל עם הזמן הפסיקו לשחרר אותה והמצב שלה הלך והידרדר".

כשהגיע לגיל 18 הפך דוד לאפוטרופוס של אמו. עד שנת 2002 היא היתה מאושפזת בבית חולים ממשלתי, אולם אז נודע לו כי עומדים להעבירה. "יום אחד קיבלתי מכתב ובו הודעה שהתקיימה ועדה בה הוחלט להעביר את אמא ל"החלמה ונופש". את מבינה? הם עושים מה שבא להם, לא מתייעצים עם בני המשפחה ולא שואלים את האפוטרופוס. אבל אני נאבקתי בכל הכוח. ידעתי שהמקומות האלו נוראיים ושהתקציב שם זעום. החלטתי שאני לא אתן בשום אופן שיעבירו אותה, היא לא איזה חפץ שאפשר לעשות איתו מה שרוצים". הוא כתב לכל גורם אפשרי והצליח לדחות את רוע הגזרה. אמו הועברה לבית החולים הממשלתי בטירת הכרמל.

לאחר שנתיים ביקשו הרופאים את רשותו של דוד לטפל באמו באמצעות מכות חשמל, בטענה שמיצו את כל אפשרויות הטיפול האחרות. "שוב התנגדתי", מספר דוד. "האישה הזאת סובלת כל כך, לא אתן שעוד יוסיפו על הסבל שלה". הפעם התגובה היתה מהירה. דוד קיבל מברק ובו הודעה כי הוחלט להעביר את אמו לבית החולים "נווה שלווה" בפרדס חנה. הוא פנה שוב לכל מי שאפשר, כתב לפסיכיאטר המחוזי, לד"ר גרינשפון ולסגנו. הוא חיפש סיוע משפטי, אוזן קשבת ואיזו הבנה לטיעוניו.אך הפעם זה לא עזר.אמו אכן הועברה ל"נווה שלווה". בסוף ספטמבר השנה הגיעה האם לבית החולים. "ביקשתי שייתנו לה לצאת הביתה לחופשת ראש השנה", מספר דוד, "אבל הם סירבו. טענו שהיא חולה חדשה ואי אפשר כבר להוציא אותה לחופשה, זה מוקדם מדי".

"המדינה הפריטה אותה"

מכאן התגלגלו האירועים במהירות. במהלך חג הסוכות דוד קיבל שיחת טלפון מבית החולים הלל יפה בחדרה, על הקו היתה עובדת סוציאלית של בית החולים שהודיעה לו כי אמו אושפזה אצלם בשל חבלות קשות בפניה, באפה, בזרועותיה ובכל גופה. "הם רצו שאחתום על הסכמה לניתוח אף דחוף שהיו צריכים לעשות לה. היא הגיעה לשם עם אף מרוסק, עם לסת שבורה. המצב שלה היה גרוע, אז נאלצתי לחתום על הטופס באמצעות פקס וכשהגעתי היא כבר היתה אחרי הניתוח".

אז גם התברר לדוד לראשונה שהפציעה אירעה יומיים לפני שהגיעה לבית החולים הלל יפה וכי סבלה כאבי תופת במחלקה הפסיכיאטרית מהחתך בראש, מהאף המרוסק ומהחבלות הקשות בכל הגוף, וכל זאת בלי שאף אחד הגיש לה סיוע ואף לא עידכן את דוד במצבה."' נווה שלווה' לא הודיעו לי אפילו שפינו אותה לבית החולים", הוא אומר, "אני רק מדמיין את הימים שבהם היא סבלה כל כך ונקרע לי הלב. זאת אישה ששירתה בצבא, למה זה מגיע לה? המדינה הפריטה אותה, הוציאה החוצה מהמערכת וזרקה לכלבים".

בית החולים הלל-יפה בחדרה הגיש תלונה במשטרה, אולם עד כה לא נעשה דבר בנדון. דוד, מצדו, לא מתכוון להרפות. הוא עושה הכל כדי להבין מה בדיוק קרה. כשהתקשר, אחרי ההלם של הימים הראשונים שבהם שהה ליד מיטת אמו, אמרו לו אנשי "נווה שלווה" שהם לא נותנים שום הסברים בטלפון וכי אם הוא רוצה, שיגיע בעצמו. השבוע הוא נסע לבית החולים. להלן תמליל השיחה:

דוד: "נדהמתי מזה שלא הודעתם לי על מה שקרה. זה דבר בסיסי. אני הבן שלה, אני האפוטרופוס שלה. נראה לך הגיוני שאני צריך לשמוע את זה מבית החולים דקה לפני שהיא נכנסת לניתוח? ואז התקשרתי אליכם, את ענית לי ואמרת: 'החוק אומר שאנחנו לא מחויבים להודיע למשפחות'. זוכרת?".
האחות ר': "נכון".
דוד: "אני רוצה שתסבירי לי איך זה קרה לה, מה בדיוק קרה לה, מי עשה לה את זה ולמה?".
האחות ר': "זה בית חולים פרטי, נכון?".
דוד: "לצערי, כן".
האחות ר': "סליחה, התאונה עם העין (התרחשה לפני מספר שנים בבית החולים שבו היתה אמו של דוד מאושפזת) קרתה בבית חולים ממשלתי, נכון?".
דוד: "נכון".
האחות ר': " אתה רואה? לא הממשלתי או הפרטי יוצרים את המצב, אלא החולים עצמם. והחולים יכולים להיות נחמדים ולא פוגעים ויש חולים מסוכנים. אני עבדתי פעם ב'שער מנשה' והיו שם מחלקות משפטיות של רוצחים, שודדים, ושמה כל רגע עלול לקרות דבר כזה. עכשיו, כמה צוות שלא יהיה, אנחנו יכולים לעמוד חמישה אנשים, ופתאום חולה מקבל איזשהו. . . טראח עושה ככה. . . לידנו ! החולה ייפול ויקרה לו משהו. לא כל הזמן יכולים להיות על ידה. ולא כל הזמן אפשר לסגור אותה. אמא שלך במקרה הנוכחי היתה קצת לא שקטה ולא יציבה. מה שאנחנו עשינו להגנתה, סגרנו אותה. אי אפשר לסגור אותה ל-24 שעות. רחמנות. היא יושבת וצועקת 'דוד! בוא!' הלב לא יכול. אז נתנו לה קצת מנוחה".

"יש לי דעות משלי"

בשלב זה מתארת האחות את התנהגותה של החולה, שבעקבותיה הוחלט להעבירה אל המחלקה הסגורה, באחריותה של ר'. היא מספרת, בין השאר, על כך שהיא ניגשת לחולים, מחבקת ומנשקת אותם, מפגינה כלפיהם יחס אמהי, כזה שלא כל חולה נהנה ממנו.

האחות ר': "יש כאלה שברגע שהיא נוגעת בהם נותנים לה בוקס".
דוד: "אבל לפי מה שראיתי חיבלו בה בצורה לא רגילה. היא היתה חבולה בכל הגוף, בראש. זה היה יותר מכמה דקות שחיבלו בה. היו לה סימנים בכל הגוף!".
האחות ר': "לא. הסימנים בגוף זה גם מנפילות שלה. לא צריך כמה דקות. בוקס אחד והחולה הולך. עכשיו, אני לא רואה את המכה באותו רגע. כחול נהיה אחרי 24 שעות. לא קורה לך שאתה נחבל כשאתה מקבל מכה?".
דוד: "אבל זה כל הגוף שלה. זה לא בוקס אחד. הרופאים אמרו לי: 'תשמע, אנחנו לא ראינו דבר כזה'". האחות ר': "שלא יספרו מעשיות! אנחנו שולחים אליהם לא פעם מקרים כאלה. הרי יש לנו פה הרבה כאלה שכל הזמן מקבלים כחול, נותנים מכות".
דוד: "אבל הראש שלה! למה לא לקחתם אותה למיון? למה החזקתם אותה פה יומיים?".
האחות ר': "דוד, דוד, את זה תבקש מד"ר ניקולאי את התשובה. אני לא רוצה פה להיכנס. יש לי דעות משלי. אל תגיד שר' אמרה ככה. אתה תגיד שבזה ר' אמרה ש'היא לא מתערבת', 'זה לא עניין שלה', והיא נתנה לי תשובות על הכל".
דוד: "מה עם האף? נשבר לה האף!".
האחות ר': "לא, לא. לא נשבר לה האף".
דוד: "מה עם הדם? היא איבדה דם, היו צריכים לתת לה שש מנות דם!".
האחות ר': "היא אנמית. יש לה אנמיה כרונית".
דוד: "אז למה לא בדקתם את זה קודם? היא חולה שלכם. היא הגיעה למצב קשה של חוסר דם וזאת אחריותכם".

חיי סבל מתמשכים

בהמשך השיחה נדהמת האחות ר' מהבקיאות שמפגין דוד בכל הנוגע לרמות ההמוגלובין בדם (חלבון נושא חמצן). היא מנסה את כוחה, אך נכנעת לבסוף כשדוד מוכיח לה שאמו הגיעה ל"נווה שלווה" עם רמת המוגלובין 12 ואילו כשאושפזה בבית החולים הלל יפה נמצאה אצלה רמת המוגלובין 6. היא שוב מפנה אותו לרופא. ואז מגיעה השיחה אל פרטי המקרה עצמו.

האחות ר': "חולה דחף אותה על הרדיאטור. היא חטפה את המכה לא מרצפה ולא מקיר".
דוד: "וגם באף?".
האחות ר': "לא, לא, לא. או שהיא נפלה בעצמה על הפנים או שדחפו אותה".
דוד: "אבל את אמרת לי שהכניסו לה אגרוף. את אמרת לי!".
האחות ר': "אני אמרתי לך כי זה מה שמסר לי אחד האנשים. עבר מטפל וראה במקרה. הביאו אותה אל האח במרפאה והוא קרא לרופא המטפל, שאר הטיפול זה עניין של רופא מטפל. אם כן העבירו אותה לבית החולים או לא העבירו אותה לבית החולים, את זה (מנמיכה את הקול) תבקש מהרופא. אני לא נכנסת לזה. לא אני וגם לא האח שהיה כאן. זה לא תפקידנו להגיד לרופא מה לעשות, תפקיד הרופא להחליט מה לעשות וזה לא ענייננו. אתה מבין? מה שעשו עשו וזכותך המלאה לברר למה. את כל השאלות שאתה שואל אותי תשאל את ד"ר ניקולאי".

דוד לא היה מוכן לסיים את השיחה עד שימצה גם את עניין הדיווח.
האחות ר': "גם העובדת הסוציאלית של בית החולים התפלאה שלא דיווחנו לך, אז היא הלכה ובדקה ובאמת ראתה שאני צודקת. אמרתי לה: 'תראי, אני לא עובדת כאן יום-יומיים ואני יודעת שזה לא מחובתנו".
דוד: "אבל תגדילו ראש!".
האחות ר': "אתה יודע שאת כל השיחות איתך עשיתי מפלאפון (הנייד הפרטי שלה – מ.ב.פ). אין לנו קו טלפון אחר הצהריים. וזו מחלקה אחרת. אני לא יכולה להרים טלפון ולצלצל אליך".
דוד: "מה זאת אומרת אין קו? אתם בית חולים! אני לא מבין".
אחות ר': " אנחנו בית חולים פרטי. שומרים על הקווים, שומרים על הכסף, שומרים על הכל. רופא מטפל אחראי בלבד לתת לי שיחת טלפון אליך".
דוד: "אז לא יכולת לבקש מהרופא המטפל שיחת טלפון אחת אלי? זה מקרה חריג!".
האחות ר': "אני יוצאת למשרד, אני עוזבת מחלקה. אני כאחות אחראית לבד לא יכולה לעזוב מחלקה. אנחנו מחויבים רק כשהחולה מתאשפז".
דוד: "את לא יודעת מה זה פתאום לקבל טלפון ובו מודיעים לי שאמא הולכת לעבור ניתוח. את לא יודעת מה עבר עלי".
האחות ר': "תאמין לי שמאוד הייתי רוצה לעשות דברים שאני מנועה מלעשות אותם".

העובדת הסוציאלית ב' מגיעה למחלקה במקרה ותורמת את שלה לדיון. היא מסבירה לדוד איך בדיוק זה קורה: "בן אדם כמוה יכול לברוח מעצמו? הבעיה נמצאת אצלה. היא נותנת גירוי לאנשים לבוא לתקוף אותה, לתת לה את. . . לא משנה איפה היא תהיה". ומסכמת האחות ר': " אנחנו רק בני אדם. כל דבר יכול להתפספס פה ושם. זה לא בגלל שזה בית חולים פרטי. זה היה יכול לקרות גם עם צוות של עשרה".

דוד מספר על הזנחה קשה במחלקה, עוד לפני המקרה שבו נפצעה. "כשהגעתי אליה לביקור בפעם הראשונה הזדעזעתי. מהריח שלה היה ברור שלא קילחו אותה כבר כמה ימים. כשביקשתי שיקלחו אותה אמרו לי שאי אפשר ושיש זמנים מיוחדים". כשהגיע עם סבו המבוגר שרצה לבקר את בתו, נאלץ דוד לעבור שוב דרך ייסורים: "הוא אדם מאוד חולה. בימיו האחרונים הוא רוצה לראות את הבת שלו. כשהגענו הנה אחרי נסיעה ארוכה אפילו לשירותים אי אפשר היה לקחת אותו. אין כאן שום תנאים למבקרים, התחננתי שייתנו לי להכניס אותו למחלקה".

דוד אומר שלחיות בבית חולים פסיכיאטרי זה להיות נידון לחיי סבל מתמשכים: "אני שם בלילה את הראש על הכרית וחושב איך היא סובלת. קם בבוקר וחושב איך היא מתייסרת. לפעמים אני הולך לבקר אותה רק כדי להרגיש שיש לי אמא. אני יודע שהם לא אוהבים את כל הפניות והנדנודים שלי, הם לא סובלים את זה שאני כותב מכתבים ושואל שאלות, אבל אמא היא כל מה שיש לי בחיים ואעשה הכל שהיא תפסיק כבר לסבול".

כתב אישום עצמי הנתונים מצביעים על כך שבבתי חולים ממשלתיים משחררים כמעט 98 אחוז מהחולים בתוך שנה, בעוד שבבתי החולים הפרטיים 88 אחוז מן החולים מאושפזים למעלה מארבע שנים. כל הגורמים מודעים לכך שבתי החולים הפרטיים נגועים בניגוד עניינים חזק, אין להם עניין לשחרר חולים משום שבעשותם כן הם מאבדים אוטומטית תקציב נוסף לעסק שלהם.

במאי 2004 הודיע משרד הבריאות לארבעה בתי חולים פסיכיאטריים פרטיים כי בכוונתו להפסיק את התקשרותו איתם: "אילנית" בפרדס חנה, "החלמה ונופש" בנתניה, "נווה יעקב" בפתח תקווה ו"נאות מרגלית" בראשון לציון. ארבעתם עתרו לבג"ץ נגד ההחלטה, אולם לפני מספר שבועות דחה בית המשפט את עתירתם.

בבית החולים "נווה יעקב" בפתח תקווה שידרו השבוע אווירה של עסקים כרגיל. כאשר הזדהיתי כבת משפחתו של אדם המועמד לאשפוז ערכו לי סיור מקיף וגאה בבית החולים. המזכירה הרפואית הסבירה לי מה הפרוצדורה שיש לעבור כדי לאשפז קרוב משפחה וכמובן לא הזכירה ולו ברמז את העובדה שהם מועמדים לסגירה בחודשים הקרובים. גם שם לא התירו לי לראות את המחלקה הסגורה בטענה ש"מסוכן שם מדי".

"נווה שלווה", אגב , אינו מיועד כלל לסגירה והוא מתוכנן להמשיך ולפעול במתכונתו הנוכחית. טסלר-לזוביק טוענת כי התגובה שהגישה פרקליטות המדינה לעתירה מהווה כתב אישום עצמי קשה ביותר בכל הנוגע להתנהלות המערכת הפסיכיאטרית הפרטית. "הם מתארים שם משא ומתן שהתמשך על פני שנתיים וחצי במהלכן ניסו לשכנע את בתי החולים הפרטיים בבחירת חלופות לשירות שאותו הם נותנים כיום".

כך, למשל, הוצע להם להסב את עצמם למוסדות שיקום כמו הוסטלים או דיור מוגן בתוך הקהילה, אולם הם סירבו, התנגדו נמרצות, הכשילו את התהליך במתכוון והמשא ומתן איתם הסתיים בלא כל תוצאות. טסלר-לזוביק טוענת כי תיאור זה ממחיש את חדלונה של מערכת הבריאות. "אלו האנשים שבידיהם מופקד שלומם של חולים רבים. הם אינם מסוגלים לעשות את הדבר הפעוט ביותר: ליישם החלטות שהם עצמם קיבלו לאחר הבנה מעמיקה כי יש לשנות את המצב".

דוד אומר כי לו היה צריך לעשות בחירה בין להיות חולה נפש ובין להיות חולה סרטן, היה בוחר באופציה השנייה. "חולה סרטן יודע לפחות שהסיוט שלו ייגמר יום אחד והוא ימות. חולה נפש יכול לחיות עד גיל 80 ולסבול יום-יום עד הרגע האחרון. כשמישהו מברך אותי או מחייך אלי אני מחייך בחזרה, אבל בפנים אני מת. אני חי את הסיוט של אמא כל יום מחדש".

אבק אדם

בית חולים פסיכיאטרי אברבנאל בת ים – "המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו"

"המטופל הוזנח במשך ימים – ונמצא מת כשהוא קשור במיטתו" , רן רזניק , ישראל היום , 13.07.2019

זוועה באברבנאל: גופתו של אורן שלום נמצאה כשהוא קשור בידיו וברגליו • סיבת המוות: דלקת ריאות שלא אובחנה • משפחתו: "התעלמו ממצבו" • אברבנאל: "מותו לא נגרם מרשלנות"

אברבנאל בת ים
אברבנאל. "אורן טופל ונבדק באופן כושל" // צילום: גדעון מרקוביץ'

פרשה מחרידה ובלתי נתפסת: אורן שלום (52) מטופל נפש, נמצא מת במיטתו כשהוא קשור בשתי ידיו ובשתי רגליו במשך שעות במחלקה סגורה ג' לגברים בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי אברבנאל בבת ים.
לאחר מותו של אורן התגלה שהוא נפטר מדלקת ריאות קשה וחריפה, שכלל לא אובחנה וכלל לא טופלה בבית החולים. לטענת המשפחה, המנוח טופל באופן רשלני כושל ומוטעה על ידי כל הרופאים והצוות הסיעודי במחלקה הסגורה בבית החולים, שהוא אחד המרכזיים לבריאות הנפש בארץ.

עוד עולה מהתיק הרפואי של שלום ז"ל באברבנאל כי במשך כל ששת הימים שבהם הוא היה מאושפז במחלקה הסגורה, הוא נבדק גופנית רק פעם אחת בלבד על ידי רופא תורן, כשאורן היה קשור בידיו וברגליו, וכי בדיקה זו נעשתה "רק כדי לצאת ידי חובה והיתה חסרת ערך".

עוד מתגלה כי במשך כל ששת ימי אשפוזו בדקו לו האחים והאחיות במחלקה רק פעמיים את הסימנים הרפואיים החיוניים. הם התעלמו אז מהדופק המהיר ולחץ הדם הגבוה, ובכל הימים האחרים הם רק העתיקו מחדש את הנתונים האלה שוב ושוב, תוך התעלמות מחומרתם.
נוסף על כך, לפי התיק הרפואי, לאורך כל האשפוז ועד לסופו הטראגי לא התקיים כל דיון מחלקתי על תוכנית הטיפול ומצב החולה.

קשור 4 שעות 

מהתיק הרפואי ומטענות המשפחה נטען כי אורן, שהיה מאושפז בכפייה, נקשר כל לילה במשך כל שעות הלילה בשבוע שלפני מותו, וכי הוא נמצא לאחר שהיה קשור במשך כ־4 שעות ללא השגחה רפואית וסיעודית המתחייבת מהוראות משרד הבריאות, וממצבו הבריאותי הקשה.
עוד נטען ממסמכי בית החולים כי סרטי הצילום שתיעדו את חדר הקשירה נמחקו על ידי הצוות הרפואי, ולא היתה השגחה רצופה עליו בזמן הקשירה כמתחייב.

עוד נטען כי הפרשה המזעזעת שאירעה ב־22 במרס 2013 טויחה על ידי בית החולים ועל ידי משרד הבריאות, ולא נחקרה לעומק וביסודיות, כמתחייב מהמקרה. חשוב לציין כי באותה מחלקה סגורה ג' באברבנאל התגלו ב־2016 מקרים קשים נוספים של קשירת חולים בלתי חוקית, תוך הזנחתם על ידי הצוות הסיעודי והרופאים.
כל זה מתגלה מתביעת רשלנות רפואית חסרת תקדים בחומרתה, שנחשפת כאן לראשונה, שהוגשה ביום חמישי שעבר על ידי אמו ואחיו של אורן נגד בית החולים ונגד משרד הבריאות.
התביעה הוגשה בדרישה לקבלת פיצויים כספיים על ידי עורכי הדין ד"ר אבי רובינשטיין, שמואל יקירביץ ואיתי נאור־צברי לבית משפט השלום בכפר סבא. אורן שלום ז"ל בעצמו היה עורך דין בהכשרתו ומוסמך במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועבד בתחום זה בישראל ובארה"ב.
התביעה החדשה נגד אברבנאל מסתמכת על מסמכי התיק הרפואי (שברובם התיעוד הוא דל ביותר גם זאת באופן המנוגד להוראות החוק ומשרד הבריאות) וגם על חוות דעת של ד"ר שמואל קרון, שניהל את בית החולים הפסיכיאטרי שלוותה בהוד השרון, ונחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בארץ.
ד"ר קרון העלה בחוות דעתו ביקורת נוקבת, חריפה וקשה מאוד על בית החולים, וקבע כי אורן נבדק וטופל באופן כושל ושטחי מאוד לאורך כל ימי אשפוזו וכי הוא "הוזנח" על ידי צוות המחלקה, שלא פעל על פי הוראות החוק ומשרד הבריאות לקשירת חולים.
עוד קבע ד"ר קרון כי התיעוד הדל כל כך בתיק הרפואי לא מאפשר לקבוע אם היתה בכלל הצדקה לקשירה של אורן כפי שמחייב החוק, והדגיש כי עצם הקשירה של חולה במיטתו בפני עצמה היא "גורם סיכון ידוע לסיבוכים גופניים חמורים ובהם גם סכנה למוות".

מיטת קשירת חולה
קשירת חולה במיטתו היא "גורם סיכון ידוע" // צילום: גדעון מרקוביץ

עוד קבע כי "חוסר ההשגחה המוחלט בימים הקריטיים אחר מצבו הגופני, וזאת בעת שהיה קשור למיטתו, הביאו לכך שסימנים גופניים בעלי חשיבות רבה לא זוהו. לו היו סימנים אלה מזוהים היה ניתן לטפל בו ולמנוע את מותו".
יש לציין כי ד"ר קרון עמד גם בראש הוועדה שחקרה במשרד הבריאות הקשירה של מטופלת בת 28 שנקשרה באופן אכזרי ובלתי נתפס במאי 2016 ל־24 יום ברציפות בשתי ידיה ובשתי רגליה, בדרך המנוגדת באופן חמור לחוק הטיפול בחולי הנפש ולחוק זכויות החולה ולהוראות משרד הבריאות, וכל זאת במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה א' לנשים בבית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר.

נתון לחסדי מטפליו 

על פי ממצאי החקירה, שנחשפו באוגוסט 2017 ב"ישראל היום", המטופלת, בת 28, הושארה קשורה בחדר הקשירות כשהיא עושה את צרכיה על עצמה בחיתול חד פעמי, היא הורשתה להתקלח רק פעם ביומיים, והצוות הרפואי והסיעודי מנע את רוב הביקורים של המשפחה.
ועדת החקירה בראשותו של ד"ר קרון העלתה אז ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הנהלת בית החולים שיבא, על ראשי החטיבה הפסיכיאטרית בשיבא, על משרד הבריאות ועל ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות, ד"ר טל ברגמן.

על פי התביעה החדשה שהוגשה בחמישי נגד בית החולים אברבנאל, "אין לתאר מצב קיצוני יותר ממקרה זה, של חסר ישע הנתון לחסדי מטפליו, כאשר יש מחדל איום ולא מאובחנת אצלו דלקת הריאות, וכלפי אדם חסר אונים זה ננקטים אמצעי הכפייה וההגבלה הקיצוניים ביותר שיכולים להיות כלפי חולה בבית חולים".
"הדבר המדהים גם הוא, שאף אחד מטעם בית החולים לא טרח להתנצל בפני המשפחה על מה שאירע ומדו"ח הבירור הפנימי של בית החולים עולה כי לא הופקו לקחים מהמקרה ובמשרד הבריאות לא טרחו אפילו להקים וועדת חקירה למרות שמדובר במותו של אדם בבית החולים מדלקת ריאות חריפה כשהוא קשור ב־4 גפיים".
בכתב התביעה נטען עוד כי בית החולים ומשרד הבריאות הפרו במקרה של אורן שורה ארוכה של חוקים כולל חוק זכויות החולה, חוק הטיפול בחולי בנפש, חוק הפיקוח על חסרי ישע, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק העונשין. ועוד התבקש בתביעה בית המשפט להורות על מתן "פיצויים מוגברים שישקפו את סלידתו מחומרת המעשים ומחדלי הצוות הרפואי, שלא עשה דבר על מנת להשגיח ולשמור על גופו וחייו של אורן, כאשר מותו היה בר מניעה של ממש, באמצעים פשוטים של השגחה והקפדה על טיפול ראוי".
עו"ד רובינשטיין, שמייצג את המשפחה, מסר כי "אורן מת מדלקת ריאות מבלי שיאובחן ויטופל בזמן שהיה קשור בארבע גפיו מספר ימים, כחלק מהטיפול לו זכה כחולה פסיכיאטרי בניגוד למתחייב ממקצוע הרפואה. סיבת הפטירה התבררה רק בנתיחה במכון המשפטי אבו כביר, וכך נודע הדבר למשפחה".
"תביעת רשלנות רפואית נגד בתי חולים כמו תביעה זו, הן חיוניות במטרה שמשרד הבריאות והנהלות בתי החולים ידאגו באופן ראוי הרבה יותר לבטיחות החולים. זו גם השקפת בתי המשפט, כי תביעות רשלנות רפואית הן אמצעי בקרה משפטי בעל חשיבות, המשמש אמצעי הגנה, באופן עקיף אמנם, על בריאות הציבור מפני טיפול כושל ומוטעה".

"נוהל תקין"
ממשרד הבריאות נמסר כי "מדובר במקרה מצער, והמשרד יגיב כמקובל בבית המשפט כאשר יתקבלו חומרי התביעה".
מבית החולים אברבנאל נמסר כי "האירוע תוחקר ונמצא כי ניהול המקרה היה תקין. על פי דו"ח הנתיחה של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, מותו נגרם מדלקת ריאות חריפה ולא כתוצאה מההגבלה. בעת ובסמוך לפטירתו, לא היה ידוע על מחלות גופניות, וכן המטופל ז"ל לא התלונן ולא נמצאו תסמינים המעידים על חשד לדלקת ריאות".
"על פי משרד הבריאות, הנציב הקודם של קבילות הציבור למקצועות רפואיים החליט לסגור את הבירור בהסתמך על מסקנות התחקיר הפנימי. המקרה נבדק בבית החולים, דווח להנהלת בית החולים דאז, והמלצות התחקיר נדונו במסגרת הוועדה לניהול סיכונים. על פי העולה מהתחקיר, כולל דו"ח הנתיחה הפתולוגי והתייחסות נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות דאז, מותו המצער של המנוח לא נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית".

זוועה באברבנאל בת ים

 

התעללות בחוסה בית חולים מעלה הכרמל

מתוך "סדר יום עם קרן נויבך" – 18.03.2018 – "עדי", שם בדוי, נקשרה והוכנסה לבידוד 14 פעמים בפרק זמן של שבועיים, במהלך אשפוז כפוי בבית החולים הפסיכיאטרי הממשלתי מעלה הכרמל. באחת הפעמים היא נקשרה ל14 שעות רצופות. ע"פ מסמכים ועדויות שהגיעו לידנו, בשום שלב, עדי לא היתה מסוכנת לעצמה או לאחרים.
‏בין הסיבות לקשירה שצוינו במסמכים שמצוטטים במכתב תלונה של ארגון בזכות למנכ"ל משרד הבריאות: אי שקט, צעקות, סירוב לקחת תרופה, זריקת טלפון, דפיקה על השולחן, התעמתות מילולית עם הצוות וניבול פה וגרימת נזק לרכוש.
‏אין ספק, זה לא פשוט לצוות, זו התמודדות לא קלה, אבל ע"פ מסקנות הוועדה לצמצום הקשירות במערכת הבריאות, מסקנות שאומצו במלואן ע"י משרד הבריאות, הן אינן מצדיקות, בשום שלב קשירה של מטופל. קשירה שהיא פגיעה קשה בגופו, בנפשו ובכבודו של האדם. ‏יותר מזה: השימוש בקשירות הופך את הטיפול למועד לכישלון מראש. הוא מביא לפגיעה אנושה בכבודה, בגופה ובנפשה של עדי, להתנהגות סוערת יותר מצידה, לקשירה נוספת, להתנגדות נוספת וכך, מעגל אינסופי ומיותר שלא יביא מזור לאיש. האם לא הבינו בביה"ח מעלה כרמל שהמטרה אינה לשבור את רוחו של המטופל?

טיפול פסיכיאטרי בבית חולים שער מנשה – עשר שנים בבידוד

ועדה מקצועית תבחן מחדש את הטיפול בחולים פסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך , עידו אפרתי, 15.06.2017, הארץ
הוועדה שמינה משרד הבריאות תבדוק אפשרויות התערבות חדשות למען 11 החולים הפסיכיאטריים המורכבים ביותר אשר מאושפזים בבית החולים שער מנשה, כמה מהם במשך שנים ארוכות

ועדה מקצועית מיוחדת תבחן מחדש את הטיפול ב–11 החולים הפסיכיאטרים המאושפזים בבידוד ממושך בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. בוועדה, שמונתה על ידי משרד הבריאות, חברים מנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, רופאים פסיכיאטרים ומטפלים נוספים. הוועדה אמורה לבדוק דרכי התערבות חדשות למען החולים, הנחשבים למורכבים ביותר במערכת הפסיכיאטרית, ואף לדון באפשרות של סיום אשפוזם בבידוד והעברתם למחלקה או לבתי חולים אחרים.


בכתב המינוי של הוועדה נכתב כי "הייעוץ יינתן תוך בחינת משך ואופי הבידוד, תוכנית ההתערבות הקיימת לכל מטופל והכנת תוכנית התערבות כוללת ורב-ממדית הדרגתית – אשר תאפשר את העברת המטופלים המורכבים מהבידוד הממושך בו הם שוהים, בזמן קצר ככל שניתן". לצד זאת, מצוין כי ההעברה תיעשה תוך הימנעות מלקיחת סיכונים שאינם הכרחיים – כך שתימנע פגיעה אפשרית של המטופלים בעצמם, במטופלים אחרים ובאנשי הצוות. זאת, תוך התחשבות בקיומם והתאמתם של התנאים והמשאבים הנדרשים, למידת המסוכנות של המטופלים.

הוועדה, שהוקמה ביוזמת פורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים, באה בהמשך לבדיקה מקיפה שערכו גורמי מקצוע בחודש שעבר, לכל החולים המאושפזים בבידוד. בבדיקה הראשונה – שנערכה לבקשת איגוד הפסיכיאטריה בישראל, האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות והנהלת שער מנשה – השתתפו 18 רופאים, שישה פסיכיאטרים מחוזיים ו–12 פסיכיאטרים מומחים. הם העריכו את מצבם של כל המאושפזים בבידוד, ופרסמו דו"ח מסקנות מפורט לגבי כל אחד מהם, שהוגש להנהלת משרד הבריאות.

מתוך כ-20 אלף אשפוזים פסיכיאטריים בשנה, קבוצת החולים בבידוד ממושך מצומצמת ומונה כיום 11 חולים בבידוד קבוע או מזדמן, בהם גם כאלה השוהים כעשר שנים בבידוד — כולם בבית החולים בשער מנשה. האגף לביטחון מרבי במוסד, שהוקם בשנת 1997, כולל כ-130 מטופלים, בארבע מחלקות, שמצויות במתחם מאובטח היטב. הוא שוכן בלבו של מרכז בריאות הנפש שער מנשה, הכולל עוד מגוון מחלקות אשפוז ומרפאות – והוא כיום מוסד בריאות הנפש הגדול בארץ. כשני שלישים מהמטופלים באגף לביטחון מרבי נמצאים בו בצו בית משפט, והיתר בהוראת פסיכיאטר מחוזי. רובם המכריע של המטופלים סובלים מסכיזופרניה על גווניה השונים, בדגש על סכיזופרניה פרנואידית ומאניה־דיפרסיה, שמאופיינות במחשבות רדיפה, מחשבות שווא, שיגעון גדלות ואובססיות. אלו מובילות לעתים להתפרצויות אלימות בלתי נשלטות. החולים במצב הקשה ביותר נמצאים בבידוד.

בכל מחלקה יש שלושה חדרי בידוד, שבהם נמצאים המטופלים לפרקי זמן שונים שיכולים לנוע בין שעות ספורות, כמה שבועות ובמקרים מסוימים אף שנים. גודלו של כל חדר בידוד הוא כ–16 מטרים רבועים, והוא מכיל חלון מסורג גדול הפונה אל החצר ושתי מיטות מקובעות לרצפה. בחלקו העליון של אחד הקירות מוצבים שני רמקולים ומקרן שבהם ניתן להשמיע מוזיקה או להקרין סרט למטופל. החדר מפוקח דרך קבע במצלמה. מחוץ לחדר יש מבואה צרה, יחידת שירותים ומקלחת.

החולים יוצאים מחדרי הבידוד אל מבואת המחלקה או החצר כשהם מלווים בארבעה, ובמקרים קיצוניים אף בעשרה, אנשי צוות מחשש להתפרצויות אלימות. לפי גורמי מקצוע, הקושי טמון לא רק באלימות אלא באימפולסיביות של החולים, שבהתקף פרנויה עשויים לפגוע בסביבתם מאוד.

מפני שמדובר בקבוצת חולים מורכבת כל כך, לפחות חלק מגורמי המקצוע סבורים שטווח הפתרונות שניתן להציע מוגבל, ונע בין שינוי הטיפול התרופתי לשיפור איכות חייהם בבידוד, באמצעות שדרוג מבני הבידוד או בניית חצר פרטית. פתרון אחר, שהוא כיום ההצעה המועדפת, בניסיון לצמצם הגבלות מכאניות של מטופלים, הוא תוספת של אנשי צוות, והכשרות בתחום של מניעת הסלמה (דה-אסקלציה), שעשויות לסייע ברוב בתי החולים הפסיכיאטריים בישראל. במקרה של החולים בבידוד, הערכות גורמי מקצוע גורסות כי גם שיטות כאלה לא יוכלו להביא להוצאתם הקבועה מבידוד, אך הן עשויות להעניק לצוות כלי התמודדות טובים יותר, כאשר הם מלווים את החולים אל מחוץ לחדר. תובנות אלה מוכרות זה כבר בקרב גורמי המקצוע ובמשרד הבריאות, ולביצוען נדרשים משאבים כספיים.

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

הפסיכיאטריה – טפח מפרצופם המזוהם של רשויות הרווחה

המאמר עלובי החיים || ההתעללות בחוסים היתה כאן מאז ומתמיד , רוחמה מרטון , דצמבר 2012 , הארץ

החשד להתעללות במוסד נווה יעקב מעורר זיכרונות לזוועות שהתחוללו בבתי החולים הפסיכיאטריים בישראל

בריאות הנפש היא החצר האחורית של משרד הבריאות ומשרד הרווחה וגם של הביטוח הלאומי. אך גם בחצר האחורית יש אזור דחוי ומוזנח עוד יותר: חולי נפש כרוניים, אנשים הסובלים מפיגור שכלי, ומי שלא מצאו את מקומם בחברה מסיבות אחרות. באחרונה קראתי בכאב חלק מהדיווחים על בית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב, והתחשק לי להגיד: "בוקר טוב. סליחה, איפה הייתם כל השנים?".

בסוף שנות ה-70 עבדתי כפסיכיאטרית בכירה במרפאה של בית החולים שלוותה, בית חולים אוניברסיטאי רחב אופקים. מנהלו, פרופ' שמאי דוידסון ז"ל, התחנך בבריטניה שלפני עידן תאצ'ר, והיה מאמין גדול בתפקידה של הקהילה בשיקום ובבריאות הנפש. למדתי ממנו רבות. בשיחות שניהלנו העליתי את הנושא של חולי הנפש הכרוניים המופנים ממרפאתנו המתקדמת לבתי החולים הפסיכיאטריים הפרטיים באזור. תמהתי מדוע מעולם לא קיבלתי מהם משוב על החולים שנשלחו אליהם. למעשה מהרגע שחולה הופנה לבית חולים פרטי הוא נעלם לתמיד. במהלך השיחות נבנתה הבנה שעלינו, כבית חולים ציבורי, לדעת מה קורה באותם בתי חולים פרטיים. הקמנו מעט צוותים שתפקידם לראיין מאושפזים בבתי החולים הפרטיים ולדון בממצאי הראיונות.

בית החולים הפסיכיאטרי הפרטי שביקרתי בו, במרכז הארץ, היה קטן ומאוכלס בצפיפות. בחצר הפנימית הסתובבו מאושפזים שנראו רע בלבושם ובעיקר בתנועות גופם – תנועות מכאניות, כתפיים כפופות והבעת פנים קפואה. לפסיכיאטר מספיק מבט אחד כדי לדעת שהם מקבלים מינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות (מהסוג הישן) הגורמות לתמונה גופנית כמו-פרקינסונית ודיכוי גורף של האנרגיה הנפשית, אנשים "כבויים" שאינם תוקפנים ואינם דברנים. בית החולים נוהל ביומיום על ידי אחות ראשית ו"כוחות עזר". פסיכיאטר ביקר בו פעם בשבוע (או בשבועיים), עבר על רשימת התרופות ואישרה בחתימתו.

אביא לפניכם סיפורו של אחד החולים שראיינתי. מר ב', שהיה אז בשנות ה-50 לחייו, רזה מאוד, דובר עברית שבורה, הגיע כעולה חדש בודד בשנות ה-50 ולא ידע מלה בעברית. יום אחד עמד שעות ארוכות בתחנת אוטובוס ולא הצליח לתקשר עם אנשים ולהבין לאיזה אוטובוס לעלות. הערב ירד, ולאחר שנמלא פחד וזעם, החל ב' לצעוק ולהכות את עצמו בתחנה. השוטרים שהוזעקו למקום הביאו אותו לחדר מיון בבית חולים כללי וכיוון שגם שם צעק, נשלח לאחר זריקת הרגעה לבית החולים הפסיכיאטרי שבו הוא נמצא מאז. בחלוף השנים למד קצת עברית, וכיוון שנוכחו שאין הוא חולה או אלים, החל בהדרגה למלא שליחויות עבור בית החולים. בהיותו בודד וללא אמצעי מחיה, לא ניסה אפילו לברוח. הוא הסכין למגוריו בבית החולים והמשיך בחייו הבודדים אך המוגנים, ומשרד הבריאות משלם את דמי אשפוזו.

אתה רוצה לצאת מכאן? שאלתי אותו. "אני מפחד מהעולם בחוץ. כבר 25 שנים אני כאן. לא מכיר אף אחד. מה אעשה שם?". "שם" היה כל העולם שמחוץ לבית החולים. למעט מאושפז זה ומאושפז נוסף, מצבם של שאר המאושפזים היה כה רע עד שלא היה ניתן לראיינם.

שימוש בפסיכיאטריה ככלי להשתקה והעלמה

קשורים לקיר

לא אדבר כאן על התנאים הפיזיים הגרועים, טיב האוכל, המינון הגבוה להחריד של תרופות. ברצוני להתעכב על האלימות הקשה במיוחד שבה נתקלתי בעיקר במחלקות של צעירים/ נערים. בביקור באחד מ"בתי החולים" האלה, שבו היו מאושפזים נערים וצעירים, ראיתי את המזעזע מכל: שורה של נערים יושבים על רצפת בטון חשופה, קשורים אל טבעות ברזל בקיר, כל היום. המאושפזים היו מפגרים קשים, מפגרים קלים, פסיכוטיים, וצעירים עם הפרעות התנהגות קשות, כולם ביחד, ללא טיפול פרט למינון גבוה של תרופות אנטי פסיכוטיות. כך יום אחרי יום. חלקם קשורים למיטותיהם גם בלילה. הריח היה נורא כתוצאה מהפרשות גוף, לכלוך, קיא, ורחצה מעטה מדי. הם הוכו בצינור גומי ששימש גם להתזת מים עליהם במקום רחצה. על כל זאת אפשר היה לקרוא בדו"חות שהכנו בזמנו.

 פסיכיאטריה – עסק מכניס

 מניסיוני למדתי כמה קל הוא השימוש לרעה בסמכותו של הפסיכיאטר בבתי החולים הפרטיים. הפסיכיאטר מקבל גמול כספי גבוה במיוחד מהנהלת בית החולים כדי לאשר פעם אחר פעם מינון גבוה של תרופות פסיכיאטריות בלי לבדוק את המאושפזים, מינון שעוזר לצוות לנהל את שגרת המוסד ללא הפרעות מצד המאושפזים. פסיכיאטרים אלה לא היו, למיטב ידיעתי, נתונים לשום פיקוח או בקרה מצד משרד הבריאות, הנהלת קופת החולים או ההסתדרות הרפואית בישראל. זה למעשה סוג של עסק מכניס לכל הנוגעים בדבר על חשבון חייהם של המאושפזים ועל חשבון משלם המסים הישראלי.

אילו ב' היה נבדק בדיקה פסיכיאטרית ראויה במהלך שנות אשפוזו הארוכות, היה מתברר שהוא אולי תימהוני ומסוגר אך אינו חולה נפש, וזקוק רק למסגרת תומכת שתאפשר לו ללמוד את השפה ולעסוק בעבודה המתאימה לכישוריו.

 השתקה אלימה

 מניסיוני ניתן היה ללמוד גם על כוחה של השתקה. מה קרה לסקר שהכנו אז בשנות ה-70? כלום. העניין הושתק מלמעלה ומגישי הדו"ח נענשו: מי בבריאותו ומי בקידומה המקצועי. לא הממשלה שהיתה אחראית על בתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים ולא קופת חולים כללית, היחידה שנתנה אז שירותי בריאות הנפש, התעניינו באותם ימים באלפי המאושפזים הכרוניים, ולכן גם לא רצו להתעמת עם הלחצים של בעלי עניין.

עברו 35 שנים מאז. כל מי שקצת קרוב לבריאות הנפש בישראל יודע עד כמה המצב נורא בבתי החולים הפרטיים. מה חמור הוא שמציירים את חשיפת הזוועה בנווה יעקב כמקרה חריג הדורש טיפול ושפוליטיקאים מייחסים את הזוועות לתוצאה עכשווית של מדיניות ההפרטה. מציאות זו התקיימה בישראל לפני שהמציאו את המילה "הפרטה".
והרפורמה בבריאות הנפש? לא, זו אינה פנויה לעסוק בגיהינום למאושפזים, שבשוגג מכונה בתי חולים פסיכיאטריים.

ובכן, מה לעשות? אתחיל במה שלא צריך לעשות: אסור להתחיל רק בביקורת על הנעשה במוסדות הפרטיים. מוסדות אלה חייבים להיסגר באופן מוחלט. האחריות על חייהם ובריאותם של המאושפזים בהם נתונה בידי המדינה בלבד.

יש לתקצב ולערוך סקר מקצועי רציני של כל המאושפזים כדי לעמוד על צרכיהם ולתת להם מענה: אשפוז פסיכיאטרי, שיקום, אשפוז סיעודי, מגורים מוגנים בקהילה וכיוצא באלה, וזאת לאחר הפחתה הדרגתית ומבוקרת במינון התרופות הגובל בהרעלה של רבים מהמאושפזים כיום.

אין ללכת בדרך הקלה של הכשר למוסדות פרטיים ועידודם. יש לדעת שרעה חולה זו נמשכת במדינת ישראל משנות ה-50 של המאה הקודמת. עכשיו חייבים וצריכים לתקן את המעוות באופן יסודי ולהניח את היסודות להמשך טיפול נכון והוגן לחסרי הישע בחברה.

ד"ר רוחמה מרטון היא פסיכיאטרית, מייסדת ונשיאה של עמותת רופאים לזכויות אדם

התעללות בבית חולים ממשלתי לחולי נפש טירת כרמל- קשר השתיקה במלוא כיעורו

קישורים:

בתי חולים פסיכיאטריים – להיות שפוי במקומות לא שפויים – הניסוי של דיוויד רוזנהן

תקציר המאמר
David L. Rosenhan, “On Being Sane in Insane Places,Science, Vol. 179 (Jan. 1973), 250-258 "להיות שפוי במקומות לא שפויים"

דייוויד רוזנהן, פסיכולוג ועיתונאי, ביקש לערוך ניסוי: הוא נידב שמונה מחבריו – שלושה פסיכולוגים, סטודנט לתואר שני, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר ועקרת בית – להתחזות לחולי נפש כדי לבחון את יכולתה של הפסיכיאטריה לאבחן את מצבם.

רוזנהן וחבריו, כולם אנשים שפויים, פנו לתשעה בתי-חולים לחולי נפש והתלוננו שהם שומעים קולות. כשנשאלו מה הקול שהם שומעים, ענו: "בום". די היה בכך כדי שיאושפזו ויעברו סדרה של בדיקות ושל אבחנות. כולם הוגדרו כלוקים בנפשם, כשקשת האבחנות הרפואיות נעה מסכיזופרניה ועד מאניה-דיפרסיה.

בהתאם להנחיות שסוכמו מראש, הודיעו המתחזים מיד לאחר אשפוזם ששוב אינם שומעים את הקולות, אבל הרופאים שטיפלו בהם לא התרשמו: הם נתנו להם כדורים (שאותם השכילו המתחזים לא לבלוע), ערכו להם בדיקות, קיימו איתם שיחות טיפוליות והתייחסו אליהם כאל חולים לכל דבר. דווקא בין החולים האמיתיים שבמחיצתם שהו המתחזים היו כאלה שהבחינו בתרמית ואמרו לאחדים מהם: אתה לא חולה, אתה עיתונאי או חוקר.

הצוות הרפואי המשיך בשלו. המתחזים שהו בבתי-החולים בין שבעה ל-52 יום (כל מתחזה לפי החלטת המוסד שבו אושפז), והשתחררו כשהאבחנה הרפואית קובעת "חלה נסיגה במחלתם".

רוזנהן פירסם את תוצאות הניסוי בכתב-העת היוקרתי לענייני מדע "Science" כשהוא קורא בכך תיגר על תקפותן של השיטות שבאמצעותן הפסיכיאטריה מאבחנת את מטופליה. המאמר עורר סערה וגרר לא מעט תגובות ביקורתיות. אחד מבתי-החולים הנוגעים בדבר השליך לעברו של רוזנהן כפפה: הוא הזמין אותו להפנות אליו כל מספר של מתחזים בשלושת החודשים הבאים, בלי ליידע על כך את המוסד, והבטיח כי יצליח לזהות את כולם. רוזנהן נענה לאתגר. מקץ שלושה חודשים הודיע בית-החולים כי זיהה בוודאות 41 חולים מדומים. רוזנהן הבהיר כי לא הפנה לבית-החולים ולו חולה אחד.

כל זה קרה ב-1972. הניסוי של רוזנהן נחשב למחקר מכונן על מהימנות האבחון בתחום הפסיכיאטריה ועל עוצמתם של התיוג המוקדם והדעה הקדומה ביחסם של פסיכיאטרים למטופלים. הוא לא היה אפשרי לולא השימוש במתנדבים מתחזים.

להלן קטע מתחילת המאמר "להיות שפוי במקומות לא שפויים" של דיויד רוזנהן

"איך אנחנו יודעים מה מהווה "נורמליות" או מחלת נפש? החוכמה המקובלת מציעה שלאנשי מקצוע שהוכשרו לכך יש את היכולת לאבחן באופן מדויק למדי. במחקר זה, לעומת זאת, דיוויד רוזנהאן מספק ראיות המערערות הנחה זו.

אם שפיות ושיגעון קיימים, איך נדע אותם?

השאלה היא לא קפריזית ולא חסרת היגיון בעצמה. עם זאת, אישית אנו משוכנעים שאנחנו יכולים לספר מה נורמלי מן הלא נורמלי, הראיות פשוט לא משכנעות. למשל, לעתים קרובות אנו קוראים על משפט רצח מפורסם שבו טענות הפסיכיאטרים מטעם ההגנה סותרות את טענות הפסיכיאטרים מהתביעה בעניין השפיות של הנאשם. באופן כללי יותר, יש מידה רבה של נתונים סותרים על האמינות, והמשמעות של מושגים כמו "שפיות", "טירוף", "מחלת נפש", ו"סכיזופרניה".
לבסוף, רות בנדיקט (1934) הציע כי נורמליות ולא נורמליות אינם אוניברסליים. [1] מה שנתפס נורמלי בתרבות אחת עשוי להראות די נלוז בתרבות אחרת. לכן, מושגים של נורמליות ולא נורמליות אינם מדויקים כמו שאנשים מאמינים שהם.

השאלה בנוגע נורמליות ואי נורמליות אינה בשום אופן השאלה כמה התנהגות סוטה או מוזרה. רוצח הוא סוטה. כך גם הוזה. שאלות כאלה אינן מכחישות את קיומו של הסבל האישי הקשור לעתים קרובות עם "מחלת נפש". חרדה ודיכאון קיימים. סבל פסיכולוגי קיים. אבל נורמליות ולא נורמליות, שפיות ושיגעון, והאבחונים שלהם פחות ממשיים מאשר רבים מאמינים.

השאלה האם ניתן להבחין בין שפוי למטורף (והאם יש דרגות של אי שפיות שניתן להבחין בין אחד לשני) היא עניין פשוט: האם אלו התכונות העיקריות של המטופלים שאותן מאבחנים, או שזוהי הסביבה וההקשרים שבו המשקיפים מוצאים אותם?
מבלוילר, דרך קרצ 'מר, דרך הניסוח האחרון המתוקן של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, הדעה היא כי חולים עם סימפטומים בהווה, יכולים להיות מסווגים, וע"י כך להבדיל בין שפוי למטורף. לאחרונה, עם זאת, דעה זו נחקרה. מבוססת בחלקה על שיקולים תיאורטיים אנתרופולוגיים, פילוסופיים, משפטיים, וטיפוליים, הרואים סיווג פסיכולוגי של מחלות נפש כחסר תועלת במקרה הטוב, ממש מזיק, מטעה, ומזלזל במקרה הרע. אבחנות פסיכיאטריות, בראייה זאת, אינן נכונות ואינן מאפיינות את הנצפה אלא במוחם של המשקיפים .

ניתן לבצע בדיקה של נושא ע"י השמת אנשים נורמליים (כלומר, אנשים שאין להם, ומעולם לא סבלו, מסימפטומים של הפרעות פסיכיאטריות קשות) בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר מכן לקבוע אם הם התגלו כשפויים, ואם כן, כיצד . אם השפיות של "חולי דמי" אלו תתגלה תמיד, יש ראיות לכאורה שאדם שפוי יכול להיות מובדל מהמטורף במקום שבו הוא נמצא. נורמליות די ברורה מוכרת בכל מקום בו היא מתרחשת, משום שזה תלוי באדם.
אם, לעומת זאת, לא יגלו את השפיות של החולים המדומים, קשיים רציניים יצוצו באבחון פסיכיאטרי. בהתחשב בכך שצוות בית החולים חסר יכולת לזהות כי החולה המדומה מתנהג בצורה שפויה מחוץ לבית החולים. תופעה כזאת תתמוך בעובדה כי האבחון הפסיכיאטרי בוגד מעט בנבדק, אך הרבה יותר בסביבה שבה המשקיף מוצא אותו.

מאמר זה מתאר ניסוי (בדיקה) כזה. שמונה אנשים שפויים נכנסו ל- 12 בתי חולים פסיכיאטריים שונים, ולא חשפו כי הם ללא עבר או בעיות פסיכיאטריות שונות. חוויות האבחון שלהם מהוות את החלק הראשון של מאמר זה; שאר המאמר מוקדש לתיאור חוויותיהם במוסדות פסיכיאטריים.
פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שעבדו בבתי חולים כאלה, מכירים את החוויה. רק לעתים רחוקות הם מדברים על זה עם מטופלים לשעבר, אולי משום שהם לא בוטחים במידע שמקורו בעבר הלא שפוי של המטופלים. מי שעובד בבתי חולים פסיכיאטריים סביר להניח שהסתגל היטב לחוויה כך שהוא לא רגיש להשפעה שלה. ישנם דיווחים מזדמנים של חוקרים שהקדישו עצמם למחקר של טיפולים פסיכיאטריים, חוקרים אלה בדרך כלל שהו בבתי החולים לתקופות קצרות של זמן, לעתים קרובות השתמשו בידע של צוות בית החולים. קשה לדעת באיזו מידה צוות בית החולים התייחס אליהם, כמו חולים או כמו עמיתי מחקר. עם זאת, הדו"חות שלהם על בתי החולים הפסיכיאטריים היה יקר. מאמר זה מרחיב את המאמצים הללו.

החולים המדומים והצבתם בניסוי
בניסוי היו שמונה חולים מדומים ושונים. אחד היה סטודנט לפסיכולוגיה בשנות ה- 20 לחייו. שבעת האנשים הנוספים היו מבוגרים יותר: שלשה פסיכולוגים, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר, ועקרת בית. שלש היו נשים, וחמשה גברים. נקבעו להם שמות בדויים על מנת שלא יובכו בסוף הניסוי. אלו שהיו בעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש בדו בניסוי מקצוע אחר על מנת לא למשוך תשומת לבם של עמיתים למקצוע.
החולים המדומים הוצבו בבתי חולים שונים. 12 בתי החולים בניסוי היו בחמש מדינות שונות (בארה"ב) בחוף המזרחי והמערבי. … "

קישורים:

סירחון והזנחה בבת ים – התנאים המזעזעים במוסד הפסיכיאטרי "אברבנאל" בת ים

הכתבה מסריח ומוזנח, התנאים המזעזעים ב"אברבנאל" , שרית רוזנבלום , ynet , 18.01.2010

למוסד הפסיכיאטרי הוותיק אברבנאל בת ים, המאכלס דרך קבע 300 מטופלים, לא מוקצים תקציבי בנייה ופיתוח והחולים במקום סובלים מצפיפות, סירחון כבד ועובש על הקירות. במכתב המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב מנכ"ל משרד הבריאות למנהל המוסד: "המקום פוגע בצלם האדם"
.

.

.
ריח עז של שתן, צפיפות בחדרים, חדרי מקלחת מוזנחים שקירותיהם מכוסים עובש ורק וילון דק מפריד בהם בין המתקלחים – ואף טיפה של פרטיות. זוהי המציאות הקשה השוררת במוסד פסיכיאטרי בישראל בשנת ‭.2010‬

מדובר בבית-החולים הממשלתי אברבנאל בבת-ים, שהוקם בשנות ה‭30-‬ והיה עד לפני כמה שנים אחד המרכזים הפסיכיאטריים הגדולים בארץ. כיום הוא מאכלס בקביעות 300 חולים פסיכיאטריים ובהם חולים כרוניים המאושפזים שם זה שנים, וכן פוקדים אותו מאות מטופלים מרחבי גוש דן.

עד שישה חולים בחדר קטנטן

ועדה שבחנה את שירותי בריאות הנפש בישראל המליצה ב‭2001-‬ על צמצום מספר המיטות באברבנאל, ובעקבות כך החליטה הממשלה ב‭2003-‬ על סגירתו ועל פיזור החולים. אבל לחולים לא נמצא תחליף הולם, ובית-החולים המשיך להתקיים. אלא מה? בשל ההחלטה על סגירתו אין מוקצים לבית-החולים כבר שנים תקציבי בנייה ופיתוח. הסובלים העיקריים הם החולים, בעיקר הכרוניים – שבית-החולים הוא למעשה ביתם. אלה מתגוררים בצפיפות קשה של ארבעה עד שישה בחדר קטנטן. המקלחות והשירותים משותפים לכל החולים, אף שהמקום מאכלס גם כ‭30-‬ ילדים ונערים מגיל 12 לצד קשישים. כדי ליצור הפרדה מינימלית בין נערים לנערות במחלקת הנוער נקבעו שעות מקלחת שונות לכל אחת מהקבוצות.

מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר איתן חי-עם, שביקר באברבנאל לפני שבוע במסגרת תפקידו, נחרד מהתנאים וכתב למנהל בית החולים ד"ר יהודה ברוך מכתב ובו הביע זעזוע ממה שראה: "שמחתי לפגוש צוות מקצועי עם תחושת מחויבות ושליחות, אבל נחרדתי ממצב התשתיות. כאזרח, כאדם, כרופא וכמנכ"ל התמלאתי בושה מול התנאים שבהם אנו מטפלים באנשים החלשים ביותר בחברה. לבי על ההורים שחוזרים שבורים לביתם אחרי שאשפזו את ילדם, שמעבר לגורלם המר צריכים גם להתייסר על כך שהם משאירים אותו במקום שלטעמי פוגע בצלם אדם‭."‬

תקרה מתפוררת בבית חולים אבארבנאל בת ים (צילום: מיכאל קרמר)

תקרה מתפוררת בבית חולים אבארבנאל בת ים  (צילום: מיכאל קרמר)
"עשר שנים לא נגעו כאן בתשתיות"

גם ח"כ רחל אדטו, רופאה וסגנית מנהל בית-חולים לשעבר, סיירה במקום ויצאה בתחושה קשה: "זה מדכא. התנאים במחלקות הישנות איומים. המחלקה של הילדים האוטיסטים נראית נורא. הקבוצות הכי חלשות באוכלוסייה מאושפזות

בתנאים-לא-תנאים‭."‬ מנהל בית-החולים, ד"ר ברוך, מסכים עם הביקורת. אמש אמר: ‭10"‬ שנים לא נגעו כאן בתשתיות, ובחלק מהמחלקות המצב מזעזע. השתן שהטילו החולים הכרוניים על הרצפה כבר ספוג בקירות. הריח שם נורא. בגלל הצפיפות בחדרים מספיק שאחד מהחולים לא מאוזן תרופתית כדי שזה ישפיע מיד על כל האחרים. יש מחלקות שאני מתבייש לאשפז בהן חולים‭."‬

הוא ביקש מהממשלה להכריע בהקדם באשר לגורלו של בית החולים. "הצוות שלנו איכותי, מסור ומשקיע, אנחנו מקבלים שבחים רבים על הטיפול בחולים, אבל זה נעלם כשהתנאים בשטח כל כך קשים. אתם רוצים לסגור אותנו – תסגרו, אבל אל תשאירו את החולים בתנאים כל כך עלובים‭." ‬

קישורים:

חשד להתעללות במוסדות פסיכיאטרים, בית חולים לב השרון – תחקיר

בבתי החולים הפסיכיאטרים מטופלים נקשרים ל- 18 שעות, מטופלת אחרת נקשרה מאחר וביקשה לראות רופא. שיטות הטיפול בבתי החולים הפסיכיאטרים במדינת ישראל, שנויות במחלוקת, מיושנות, ואף חשד להתעללות.
.

.

איילה – מטופלת בכפייה מספרת: "איזה כמה שעות ככה שכבתי, קשורה למיטה בעצם. צעקתי, צעקתי הרבה כי הדבר היחיד שאתה יכול להזיז זה הפה שלך".

מטופל אחר מספר: "מתעללים שם בלי סוף, קושרים אנשים ימים כלילות".

בת של מאושפז מספרת: "יום אחרי שאבא השתחרר הוא רק מלמל, 'הם הרגו אותי', 'הם הרגו אותי', הם הרגו אותי', 'הם הרגו אותי'".

המאושפזים, יש להם תחושות, וכאבים, מצוקות ופחדים, אבל אין להם קול ואין להם פנים. בתי החולים הפסיכיאטרים הם המקום שבו נמצאים האנשים הכי חסרי אונים במדינת ישראל. הציבור מעדיף לא לדעת ולא לשמוע מה קורה שם.
בהרבה מאוד מקרים יש במקומות האלו הכל, חוץ מחמלה, אהבה ויחס אנושי.

א' אושפז בבית החולים "לב השרון". כששוחרר נראו על רגליו סימני קשירה קשים מאוד: סימני קריעה, חתך של הבשר.
בתו מספרת: "הוא הגיע הביתה ופשוט צרח מכאבים. כל הליכה, כל התיישבות, כל תנועה שהיא הייתה מלווה בהמון כאב. ימים ושבועות לאחר מכן לאבא שלי היה קשה מאוד להתהלך בחופשיות"

קישורים:

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" – בית חולים פסיכיאטרי לילדים – נס ציונה

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" , מרב בטיטו , NRG 14/7/2007 – מעריב

תחקיר "סופשבוע": עדויות קשות ממחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. בן 11 מספר שחנקו אותו, בן תשע שבעטו בו. אם ששהתה שם עם בתה מאשרת שהצוות מפעיל אלימות נפשית ופיזית.

תגובת בית החולים: "מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות"

– מה זה בידוד?

"בידוד, בידוד זה חדר כזה לבן, עם ריפוד, שהכל שמה סגור, עם דלת סגורה".

– וחדר מחשבה? "אותו דבר, רק שזה עם דלת פתוחה".

– מה שמעתי? י' הרביץ לך?

"כן, י'. הוא תפס אותי, חנק אותי, והפיל אותי על הרצפה".

– מי זה י'?

"מכוח עזר".

– למה הוא עשה את זה?

"התעצבנתי על זה שצחקו עלי מזה שצחקתי. צוחקים עלי מזה שצחקתי, אז אמרתי לו, 'אני לא הולך, אני הולך לשבת על הדשא, ולא זז משם'. אני הולך, והוא רץ אחרי, מפיל אותי, וחונק אותי".

– וזה כאב?
"כן, כי לא התנגדתי. אחר כך במחלקה הוא תפס אותי, אני השתחררתי ממנו בכזאת קלות, מ' היה עלי, א', י' ו-פ', וגם הם לא הצליחו לתפוס אותי".
– מיהם? המטפלים?
"לא, הם רופאים".
– אז הם תפסו אותך חזק?
"כן, הם ניסו לתפוס אותי חזק, ולא הצליחו. עד שבסוף אמרתי, 'נו יאללה, מה זה החלשלושים האלה, אני אתן להם לתפוס אותי?' ".
– ומה , ואז י' הרביץ לך?
"לא, פשוט העיפו אותי לתוך החדר".
– אבל זה לא יפה שהוא חנק אותך.
"זה לא יפה, אבל הם מאמינים לו, מאשר לי".
– אז כבר אין מה לעשות.
"טוב, ומה הם פה? הם מאמינים למדריכים, אפילו שהם ישקרו, הם יאמינו להם מאשר לילדים".

(שיחה שהוקלטה עם בן 11 שמאושפז במחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007. השמות וההקלטות שמורים במערכת).

הפתולוגיה הסבוכה ביותר
קבוצת ילדים חוזרת בדילוגים מהבריכה, מחום מעיק של חודש יולי אל הדחיסות האפלולית של המחלקה, מחלקת הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה. אני מתבוננת בהם. תכף יתיישבו כולם בצורה מסודרת, יקבלו את הכוסיות הקטנות ובתוכן כדורים בכל הצבעים. מאחורי הדלת הפנימית, בתוך המחלקה הסגורה, יש תור של שלושה ילדים לסוני פלייסטיישן. קטנצ'יק בן שש לכל היותר רץ לבשר לי שהוא האחרון בתור.
דלתות החדרים נעולות, ובמסדרון מהלך מישהו, ספק ילד ספק ילדה. פרצופו אטום, ונראה שהוא לא יודע לאן הוא הולך ומאין בא, לבושו – מדי בית חולים – סתור, ושיערו פרוע. חדר הבידוד הלבן פתוח לרווחה, אפשר לראות את הלבן המעוור, זה שממנו פוחדים כל כך הילדים.
בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה הוא אחד משני בתי החולים היחידים בישראל שבהם קיימת מחלקה עבור ילדים הסובלים מהפרעות התנהגות קשות. המחלקה השנייה נמצאת בבית החולים "איתנים". במחלקה הסגורה בנס ציונה מאושפזים 15 ילדים, בפתוחה ובאשפוז יום עוד 22 ילדים בגיל שש עד 13. על אלה מופקדים פסיכיאטרית שמנהלת את המחלקה ולצדה עוד שני פסיכיאטרים בכירים ושני מתמחים, ארבעה פסיכולוגים בכירים וארבע מתמחות, שלוש עובדות סוציאליות, שבעה מדריכים ומרפאים בעיסוק, 21 אנשי סיעוד – אחים, אחיות וכוחות עזר, ועוד כ-30 אנשי צוות הוראה בבית הספר הקטן הצמוד למחלקה. גדוד של יותר מ-70 אנשי צוות מטפלים בפחות מ-40 ילדים המוגדרים כקשים ביותר לטיפול.
למחלקה בנס ציונה מגיעים המקרים בעלי הפתולוגיה הסבוכה ביותר. לעתים מרצונם של ההורים, שאינם יכולים עוד להתמודד, לעתים לפי החלטה של רשויות הבריאות. ילד בכיפה שחורה רודף אחרי הרופאה, הוא מבקש ממנה שתסיר את התחבושת הקטנה הדבוקה לווריד בזרועו. התחבושת ספוגת דם והוא מחייך אל הרופאה, מתחנחן ומתחנן שתתייחס אליו. דלת נפתחת לרגע, מציגה חדר צפוף מיטות. החלונות המסורגים מטילים אור מועט על הקירות החשופים, מדגישים את היעדרם של ארוניות, של וילונות, של כל בדל ביתיות או חום.
ביציאה מהמחלקה נשען עלי ילד. הוא מנסה לצאת איתי החוצה, לתפוס טרמפ קצר אל החופש היחסי במחלקה הפתוחה. הרופאה הודפת אותו בעדינות פנימה, הדלת נטרקת.
.
"הוא בא ובעט ברגל"

– מה זה אס-או-אס?
"זה זריקה".
– איפה? בטוסיק, בגב?
"בטוסיק".
– מה זה, עושים את זה בכוח כזה?
"בכוח. אני הסכמתי שיעשו לי, כדי שאני אירגע. אבל תפסו אותי, וזרקו אותי לרצפה, בבידוד".
– מי זרק אותך?
"א'".
– ומה, הוא נשאר איתך בחדר?
"לא. ואחרי זה טלטלו אותי".
– הוא תפס אותך, והוא זרק אותך פשוט לרצפה?
"הוא תפס, ואני התפללתי . . . הוא תפס אותי, וזרק אותי. הוא בא ובעט ברגל".
(שיחה שהוקלטה עם בן תשע שמאושפז במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
האיום: מחלקה סגורה
החיים של אורית (כל השמות בכתבה בדויים) מעולם לא היו קלים. לא כשהתגרשה – אם צעירה לשלושה ילדים קטנים – ובטח לא כשבמהלך אכזרי במיוחד של המציאות טבע בעלה לשעבר לנגד עיניהם של שלושת הילדים. "בשתיים בצהריים התקשרו אלי מהמשטרה והודיעו לי ששניים מהילדים ואבא שלהם מאושפזים בבית החולים", היא מספרת. "כשהגעתי לשם מצאתי אותם מבוהלים ובוכים. הם היו דקות ארוכות בעומק הים, מחזיקים את הראש של אבא שלהם ומחכים לכוחות ההצלה. אחר כך הם ראו איך מנשימים אותו, איך מפנים אותו לבית החולים ומכניסים אותו לחדר טראומה".
אבי הילדים שרוי בקומה עד היום. אורית היא זו שנאלצה להתמודד עם ההשלכות הפוסט טראומטיות של הטביעה: "שלי החלה לסבול מהזיות, היא טענה שהיא רואה אנשים קטנים, האשימה את עצמה באסון שקרה ולא הצליחה להירדם בלילות".
שלי בת העשר הובאה על ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. "בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, 'אני אשרוף את עצמי'".
במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. "הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: 'הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה'. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: 'תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם'. הרופאה ענתה לה: 'את מתאשפזת. חד משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות' ".
לאורית הוסבר שאם לא תתייצב בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, במחלקת הילדים, תגיע המשטרה ותיקח את שלי בכוח. היא הצליחה להשיג דחייה זמנית לאחר שקיבלה תור להערכה מחודשת של מצב הילדה. במכתב שכתבה המעריכה, ד"ר עמית ירוסלבסקי, נרשם: "אין סכנה מיידית לפגיעה עצמית ואין סימנים פסיכוטיים". אבל זה לא עזר. "ברגע אחד את הופכת להיות שקופה", אומרת אורית. "לא מעניין אף אחד שאת אמא של הילדה. הם החליטו שהכי נכון זה לאשפז אותה, והם לא רואים אותך".
בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. "שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו", היא נזכרת. במכתב ההפניה שהחזיקה צוין במפורש שהיא רשאית להיות עם בתה במשך כל שהותה בבית החולים, כך שהיתה משוכנעת שאף אחד לא ייתן לשלי שום טיפול שלא תסכים לו, אבל דבר לא הכין אותה למה שראתה שם.
"ראיתי שם ילדים שהפכו אותם לרובוטים מרוב כדורים. מהילדה שלי לא זזתי. היא הולכת לשירותים – אני איתה, לארוחה – אני איתה, בלילה – אני בתוך המיטה שלה. למדתי לא לסמוך על אף אחד שם ולא השארתי אותה רגע אחד ללא השגחה שלי. מהר מאוד אתה לומד את סדר היום שם: בבוקר מקבל כל אחד מהילדים את הכדורים בכוס פלסטיק קטנה. מי שמסרב לבלוע אותם, או סתם לא מוכן לשתף פעולה, מאוים מיד שיוכנס למחלקה הסגורה. מיד אחרי הכדורים של הבוקר עושים להם בדיקות דם. יש ילדים שבוכים, שמפחדים מהבדיקה. מי שמסרב לעשות אותה לא יוצא החוצה, וגם כאן שוב אותו איום: המחלקה הסגורה".
.
"כי ראיתי דברים…"
אורית נחשפה למציאות במחלקה, ראתה לדבריה איך נוהגים בילדים סוררים, איך נוקטים שיטות של אלימות, של אי דיווח להורים. "ילדה בת 12 סירבה לקחת את הכדורים של הבוקר. אמרו לה שבלי כדור לא תלך לבית הספר, וכך היה. כל הילדים יצאו חוץ ממנה. אני לא הסכמתי ששלי תלך עם כולם לבית הספר, נשארנו שם וראינו איך אומרים לה: 'עכשיו נכניס אותך למחלקה הסגורה'. הם קראו לה מבפנים, אמרו לה שתיכנס לשם לאכול, וכשהיא התקרבה לדלת של המחלקה הסגורה אחד האחים דחף אותה פנימה כאילו היא איזה כלב ונעלו אותה בפנים. היא התחילה לדפוק על הדלת ולהשתולל, תוך מספר דקות ניגש אליה אח עם זריקת אסראוראס. השעה היתה שבע וחצי בבוקר כשנתנו לה את הזריקה. היא התעוררה רק בשש בערב כשהיא בוכה ומתלוננת על כאבי ראש חזקים. היא בכתה ושאלה 'איפה אמא שלי?', רק אז הזעיקו את האמא, אבל אף אחד לא טרח לספר לה מה בדיוק קרה, איזו זריקה נתנו לילדה שלה ואיך בדיוק".
שלי מקשיבה לזיכרונות של אמא שלה מבית החולים. היא מוסיפה פרטים, מדייקת שמות, זוכרת היטב כל ניואנס מהשבוע שבו שהתה שם לצורכי הסתכלות. מדי פעם היא שואלת: "אמא, לא תיקחי אותי לשם שוב, נכון?".
למה את לא רוצה לחזור לשם?
"כי ראיתי דברים… הם דחפו ילד אחד לחדר של הבידוד. הוא צעק ובכה הרבה זמן והאחות המשיכה לדבר בטלפון. אף אחד לא הקשיב לו. פחדתי שלא ייתנו לי לחזור הביתה, וישאירו אותי שמה".
.
"עף פנימה וחטף בפרצוף"
לאורית דעה נחרצת – וחד צדדית – בנוגע למתרחש במחלקה. היא היתה שם שלא מרצונה, היא ביקשה להוציא משם את בתה, היא לא אהבה את המקום. אבל אורית יכולה לספק עדות נדירה של אדם מבוגר ששהה במשך שבוע במחלקת הילדים בבית החולים."אין במקום הזה חיבוק, ליטוף, הסבר או מילה טובה", היא אומרת. "הילד חשוף לא רק להפעלת כוח מצד הצוות, אלא גם לאלימות מצד הילדים במחלקה הסגורה. היתה אמא שהגיעה יום אחד לבקר את הילד שלה. הוא היה חבול ושרוט, וסיפרו לה שהוא נפל. האמת היתה שאת הבן שלה, שהיה מאושפז בפתוחה, דחפו בכוח לסגורה אחרי שלא הסכים לעשות משהו. הם דחפו אותו בכזה כוח, שהוא עף פנימה וחטף בפרצוף. אחר כך הכו אותו כמה ילדים, אבל האח היה בחוץ, שתה קפה ועישן סיגריה".
אורית נאבקה בכל כוחה. פנתה לעורכי דין, ניסתה להביא לבית החולים רופאה פרטית, התריעה בפני הצוות על כל גילוי של אלימות שראתה, ובעיקר לחצה שישחררו משם את שלי. "הם ידעו שאני רואה הכל, ורצו להיפטר ממני, אבל זה היה מסובך. הם ידעו שכשההורים מגיעים לביקור אני מספרת להם בדיוק מה עובר על הילדים שלהם כשהם לא נמצאים, איך מתנהגים אליהם וכמה תרופות דוחפים להם. היה שם ילד קטן שכל הזמן סימן לי עם האצבע 'בואי, בואי'. הם קינאו בבת שלי שיש מי ששומר עליה כל הזמן. הם היו באים אליה ואומרים 'איזה כיף לך, גם אנחנו רוצים את אמא'".
כעבור שבוע שוחררה שלי. על טופס השחרור נכתב: "במהלך השבוע שהתה האם ליד הילדה ללא הפסקה", כמין תירוץ על כך שהילדה לא ממש אובחנה כזקוקה לאשפוז. "היציאה מהמקום הזה היתה קשה", אומרת אורית. "למרות שכל השבוע נלחמתי בהם, הרגשתי שלא ניצחתי אותם. עשיתי להם את המוות על דברים שראיתי בפנים, אבל מאחורה נשארו ילדים שממשיכים לסבול. כשכבר הייתי בחוץ התחלתי לדמוע. אני הוצאתי את הילדה שלי מהמקום הזה, אבל מה יהיה עם אלו שנשארו שם? לפני שיצאתי משם שאלתי את אחת האחיות: 'תגידי את האמת. מישהו מהילדים כאן מבריא?'. היא ענתה לי: 'אף אחד לא יוצא מכאן נורמלי'".
שלי ממשיכה לסבול מסיוטים שהנה מגיע אמבולנס ולוקח אותה פעם נוספת למקום ההוא. היא מוודאת שוב ושוב שלא יחזירו אותה לשם, ואף שעברה חצי שנה מאז, היא עדיין מבקשת מאמא שתישן איתה בלילה.
.
לפעמים קושרים לכיסא
"אם נגיד ילדים סתם מתנהגים לא יפה, ואז הם ילכו לחדר הזה".
– לאיזה חדר?
"בידוד".
– זה נכון שלפעמים קושרים את הילד לכיסא?
"כן".
– מה זאת אומרת? תספרי לי על זה.
"רגע, אם אתה לא רגוע, ואתה עושה התפרצויות, אתה, קושרים אותך לכיסא כדי שלא תעשה בעיות בחדר בידוד, או בחדר מחשבה".
(שיחה שהוקלטה עם בת עשר שמאושפזת במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, מאי 2007).
.
"את לא אמא טובה"
אורי היה בן 11 וחצי כשהתנהגותו החלה להפוך דכאונית. הוא הבן הרביעי במשפחה בת שבעה ילדים. "הוא איבד עניין בסובבים אותו. הפך להיות שקט עוד יותר ממה שהיה, והתחיל להימנע מחברה של ילדים אחרים. אם הציקו לו בכיתה, הוא היה מתחבא מתחת לשולחן", מספרת אמו רוזי. היא כבת 40 ואף על פי שהיא מטופלת בבית מלא ילדים, היא נחושה להוכיח שנעשה לבן שלה עוול נוראי.
בהתחלה לקחה את אורי לבית החולים, שם אובחן על ידי רופא פסיכיאטרי כבעל דיכאון קל. הרופא הרגיע את רוזי והבטיח לה שתוך זמן קצר תקבל זימון לטיפול פסיכולוגי במרכז עירוני המיוחד למטרה זו. אלא שבינתיים המשיך המצב להידרדר: "המורה היתה מענישה אותו, מבודדת אותו משאר התלמידים בכיתה, עד שיום אחד הוא כתב בטלפון הנייד שלו 'אני רוצה למות', מרוב תסכול הוא גם היה אומר לחברים שלו, 'הלוואי שידרסו אותי'. התור למרכז הטיפולי לא הגיע, אז פניתי לפסיכולוגית של בית הספר כי הבנתי שהמצב רע".
הפסיכיאטרית שראתה את אורי הפנתה אותו מיד לאשפוז בבית החולים בנס ציונה. "הרגע שבו אומרים לך שהילד צריך אשפוז הוא רגע איום ונורא", משחזרת רוזי. "הציפו אותי בבת אחת רגשות אשם קשים שלא עשיתי מספיק כדי למנוע את המצב שלו, שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה. בדרך לנס ציונה הסברנו לו שהוא חייב לקבל עזרה, ושבמקום הזה יטפלו בו יפה".
כשהגיעו למקום התגובה הראשונה של רוזי היתה "הילד שלי לא צריך להיות כאן". בתום השיחה עם הרופא סירבה לחתום על טופס הסכמה לטיפול בבנה שהוחלט לאשפזו במחלקה הפתוחה. בעלה חתם, והיא לקחה הצדה את הילד, שעד אז מעולם לא טופל על ידי כדורים, ותדרכה אותו. "אמרתי לו שלא יסכים לקחת אף כדור, וגם אם מכריחים אותו – שיסרב. נשארנו איתו עד תשע בערב ויצאנו משם בלב כבד. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את בעלי בוכה. שנינו לא ישנו כל הלילה".
כבר בשבע בבוקר הרימה לשם טלפון. "הקול שלו היה משונה, עמום ורדום. ביקשתי ממנו שייתן לי לדבר עם האחות. 'נתתם לו כדורים?', שאלתי אותה. היא השיבה בחיוב, אמרה שהיה צריך לקבל כמו כולם. ביקשתי לדבר איתו שוב. אמרתי לו: 'אורי, אל תפחד. תענה לי ב'כן' ו'לא'. ספר לי מה היה'. עוד לפני שהוא ענה שמעתי את האחות אומרת 'תגיד שעשית בעיות, ובגלל זה נתנו לך כדור'. והוא אומר לי: 'אמא, זה לא נכון. לא עשיתי בעיות'. עליתי על האוטו ונסעתי לשם".
מהרופא בבית החולים דרשה לרשום במכתב השחרור את כל האמת: שהילד אינו אלים, אינו עלול להזיק לעצמו או לסובביו, והרופא כתב הכל. הוא כתב שהילד בדיכאון אך אינו מסוכן, וכי יש לטפל בו. "הוצאנו אותו בשמחה ובצהלה, אבל עוד לפני שהגענו הביתה, כשהיינו בדרך, קיבלנו טלפון מהעובדת הסוציאלית שלנו, שהודיעה כי פקידת הסעד מתכוונת להתערב ולאשפז אותו בכפייה".
רוזי ובעלה פנו לפסיכיאטרית פרטית בניסיון לעצור את האשפוז הכפוי, שם הוברר להם כי יצטרכו לבצע סדרת בדיקות בעלות של אלפי שקלים. בדיוק כשהבינו כי לא יצליחו לשלם עבור הבדיקות קיבלו זימון לדיון בבית המשפט. בסיומו של דיון סוער, שבמהלכו הורה השופט על הוצאתה של רוזי מהאולם, הורה בית המשפט על אשפוז.
אורי, ילד רזה וחייכני, מוכן לספר מה קרה מאותו הרגע: "בכיתי, רציתי את אמא שלי. פתאום בא אלי שוטר ושם לי אזיקים על הידיים והרגליים. לא הבנתי למה, בחיים לא שמו עלי אזיקים. שמעתי את אמא בחוץ צועקת ובוכה. היא אמרה לשוטרים, 'אל תיקחו לי את הילד'. שאלתי את העובדת הסוציאלית לאן הם לוקחים אותי והיא אמרה, 'עוד מעט תדע'. הם העלו אותי למונית ונסענו".
ממכתב שניתן לה למדה רוזי כי אורי בדרך לנס ציונה, למחלקה הסגורה. כבר למחרת התייצבה שם, מצוידת במכשיר הקלטה. לדבריה, כשנכנסה למחלקה אמרה לה אחת האחיות: "כמעט הרגו לך את הילד. נתנו לו תרופה שהרדימה אותו כמעט ל-24 שעות. נתנו לו כמות מאוד גדולה".
.
"שימוש באלימות – עונש ולא טיפול"
רוזי לא העזה לערער על סמכות הצוות המטפל מחשש שישללו ממנה את הביקורים, אבל למדה אט-אט להבין כיצד הדברים מתנהלים שם. "בהתחלה חשבתי שאס-או-אס זו זריקת הרגעה. לא ידעתי שהיא מרדימה. אף פעם לא טרחו לדווח לי שהוא קיבל אותה. הבנתי את זה רק כשהייתי מתקשרת, והם לא נתנו לי לדבר איתו, או כשהייתי מחכה הרבה זמן על הקו, ואז הוא היה מגיע ומדבר איתי בקול משונה כזה. קלטתי שהם מעירים אותו בכוח כדי שיבוא לדבר איתי, אבל הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. הוא היה מסומם לגמרי".
אורי מספר שלא עבר יום בלי שקיבל את הזריקה. עד שלמד להודות בדברים שלא עשה, לשתף פעולה בהכנעה מתוך פחד מהזריקה. "הם היו קוראים לי 'ילד משוגע' או 'ילד מטומטם'. לוקחים ילדים בכוח, צועקים עליהם, מושכים אותם בידיים וברגליים ודוחפים אותם לתוך הבידוד או למחלקה הסגורה. כל הזמן בכוח. היה ילד אחד שזרקו אותו פנימה כל כך בכוח, שהוא עף על הקיר. הוא בכה בפנים, אבל אף אחד לא פתח".ממה הכי פחדת?
"הכי מפחיד? מ'. על כל שטות הכי קטנה הוא היה מכניס ילדים לחדר בידוד. פעם הייתי שם שעתיים. אני יודע כי היה לי שעון. זה כמו חלום בלהות. הכל לבן. אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לך אם אתה מתחנן לצאת החוצה. הוא דוחף ילדים וזורק אותם חזק לבידוד
".
מה היה העונש של ילד שלא הסכים לעשות מה שאומרים?
"או זריקה, או בידוד, או להיכנס למחלקה הסגורה. הזריקה היתה הכי נוראית. בהתחלה נתנו לי כל יום. אחרי שאתה מתעורר יש לך בחילות וכאבי ראש. לא בא לך לאכול כלום. פעם אחת נתנו לי יחד עם הזריקה גם כדורים וגם משהו לשתות. ישנתי הרבה זמן, כמעט 24 שעות".
איך התייחסו אליך אנשים מהצוות?
"תלוי. היתה ס', שהיא הכי נחמדה. אבל היתה ר', שפעם לקחה אותי לחדר שלי וצבטה את האצבעות שלי עם הציפורניים שלה. אמרתי לה שזה כואב לי, אבל היא לא הפסיקה".
רוזי גילתה לא פעם סימנים כחולים ושריטות על גופו של אורי. הבעיה היתה שלא היה את מי לשאול. אורי היה אטום לחלוטין מרוב תרופות. כשהשתחרר מבית החולים כעבור שלושה חודשים, נטל מאות מיליגרם תרופות מדי יום. אחות סיפרה לה באחת הפעמים ששריטה עמוקה על מותנו של אורי נגרמה מדחיפה ברוטלית של אחד מאנשי הצוות.
"ילד שמאושפז במחלקות פסיכיאטריות מרוסן מיידית באמצעים כימיים", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, המתנגדת באופן נחרץ – ושנוי במחלוקת – לכל סוג של טיפול פסיכיאטרי. "אמצעי כימי גורם למיתה מנטלית. לאיים על ילד שיוכנס לחדר בידוד באמצעות הפעלת כוח בערב כי בבוקר לא התנהג כשורה, זה עונש ולא טיפול. שימוש של מבוגרים באלימות כלפי ילדים זה עונש, ושום היגיון בעולם לא יכול להחשיב את זה כטיפול".
.
צריך להיות זהירים במיוחד כאשר מטיחים האשמות במוסד פסיכיאטרי המטפל במקרים רפואיים קשים של ילדים. בעבור מטופלים רבים, בית החולים הוא מקום מרפא חיוני, לא מקום מזיק. לכן חשובה במקרה הזה עוד עדות, של אחד מאנשי הצוות, המצטרפת לעדויותיהם של הילדים וההורים. "האווירה הקבועה במחלקה רוויית מתח אלים", אומר אחד מאנשי הצוות. "לפני כמה שבועות הייתי בלובי של המחלקה הסגורה עם כ-15 ילדים, זה היה אחר הצהריים, האחות האחראית ניגשה אל אחד הילדים כדי לתת לו זריקת אס-או-אס. הוא היה לגמרי רגוע, אבל כמה שעות לפני כן, בשעות הבוקר, הוא השתולל, וכבר אז נאמר לו שיקבל עונש אחר הצהריים. העונש היה זריקה. הילד התחנן שיוותרו לו על העונש, הוא אמר לאחות 'אני מבטיח להתנהג יפה, בבקשה אל תעשו לי את הזריקה'. אל החדר הגיע רופא כדי לאשר את מתן הזריקה, והיא הזריקה לו לעיני כל הילדים. מיד כשסיימה הוכנס הילד לחדר הבידוד, הדלת נסגרה אחריו, וגם האור כובה. היא אמרה, 'מגיע לו, עכשיו נראה אותו', וחזרה לחדר האחיות. לאחר חצי שעה התעורר הילד והחל לצעוק שיפתחו לו את הדלת ושהראש כואב לו נורא. אף אחד לא פתח לו."ילד שקיבל את הטיפול הזה יוצא משם כל כך מדוכא שניתן לעשות בו כל דבר שרוצים. הוא לא מתעצבן יותר, לא מגיב לגירויים, כנוע וירוד מבחינה מורלית. מצב הרוח שלו בהתאם: הוא מדוכדך, עצוב ומפוחד, חי כל הזמן תחת איום שאין לו שום דרך להתמודד איתו. חוסר אונים תמידי. הבעיה הכי גדולה כאן שאף אחד לא יאמין לו אם יספר. אלו חוויות קשות מדי להתמודד איתן, גם עבור מבוגר".
.
"איש צוות אלים לא היה נשאר כאן"
"כאשר ילד כבר מוכנס לאשפוז אצלנו מדובר במצב פסיכופתולוגי התנהגותי וחשיבתי שמאופיין בהתנהגויות קשות, בהתפרצויות זעם ובקטטות", אומר בתגובה ד"ר נח גונן, סגן מנהל בית החולים. "נניח שמתרחשת השתוללות של אחד הילדים בזמן הלימודים בבית הספר, ומזעיקים אח מהמחלקה משום שהמורות אינן מסוגלות להשתלט עליו. בזמן הניסיון להרגיע אותו יכול להיות שהילד ייצבט בטעות או יחטוף איזו מכה. לא התרחש כאן שום דבר מכוון. אין דברים כאלו אצלנו, לא היו ולא יהיו. אתה לא יכול להגיד לילד כזה 'תירגע', ולצפות שזה ירגיע אותו".
גונן מסביר כי קיים נוהל דיווח על אירוע חריג שאותו ממלא איש הצוות כשמתרחש אחד כזה: השתוללות של ילד במהלכה נפגע מישהו, נפילה ממיטה או ממקום כלשהו, טעות במתן תרופה וכד'.
-אתה לא מצפה שאיש צוות שכשל, או שהכה חניך וגרם לו חבלה, ידווח לך על זה בטופס.
"למה לא? נוהל הדיווח הזה הוצג בפנינו על ידי ועדת ניהול סיכונים של משרד הבריאות ותפקידו לנסות ולחנך את אנשי הצוות, למנוע הישנות אירועים מהסוג הזה. כל איש צוות – רופא, איש סיעוד או מדריך – יכול למלא טופס כזה".
– עדיין, הציפייה שלך לא ריאלית.
"את לא מתארת את אחד משני בתי החולים המרכזיים בארץ לטיפול בילדים בעלי בעיות פסיכיאטריות, את מתארת תמונה של מתקן עינויים וענישה. ילד שנותנים לו שוקולד או סוכרייה, ואז משכנעים אותו להגיד למצלמה או למכשיר הקלטה משהו ששמע מההורים שלו, זה מופרך לגמרי. לו היה מובא לידיעתי מקרה ספציפי של חניקה או הכאת מטופל, איש הצוות הזה לא היה נשאר לעבוד פה".
– אז הנה, אני מביאה לידיעתך שלפי עדויות, אלה דברים שהתרחשו כאן.
"לא ידוע לי על שום חניקה או צביטה".
.
"ילד משתולל הוא ילד סובל"
"הפתיחות כאן היא מאוד גדולה", אומרת ד"ר אנקה רם, מנהלת מחלקת הילדים. "אנחנו מעודדים ילדים להתלונן, יש שקיפות בעבודה, הקשבה לילד ולהוריו. אני לא דוחה את טענותייך מכל וכל, אבל אני חייבת לבדוק לפני שאני נוקטת צעדים נגד מישהו. בשנה האחרונה הרחקנו מהעבודה שני אנשי צוות שהיו נוקשים מדי בדיבורם כלפי הילדים, נגד איש צוות אחר הוגשה תלונה במשטרה, והוא אינו מורשה להיכנס למחלקה".
מה בנוגע לזריקות אס-או-אס שאתם נותנים במחלקה? מה הרכבן?
"בתחילת תקופת האשפוז של הילד משתדלים לא לתת לו טיפול תרופתי לפני שמכירים את התחלואה שלו, משתדלים להחזיק אותו כך למטרות הסתכלות, ולפעמים עצם הניתוק מהגירויים השליליים או החיוביים מספיק כדי להרגיע אותו במידה מסוימת. קחי בחשבון שילד משתולל מקבל כוחות אדירים, הוא עלול לפגוע בעצמו או בסביבתו – אנשי צוות חטפו לא פעם מכות, נשיכות וחבלות תוך כדי התמודדות עם מצב כזה. רק היום היו במחלקה שלושה אירועים כאלו במהלכם נחבלו אנשי צוות. כשילד משתולל, אל יחשוב איש שטוב לו ככה. הוא סובל נורא, זו תחושה של התפרקות טוטאלית, רע וקשה לו, ועדיף לו שיישן. אם ילד לא מקבל טיפול תרופתי קבוע ומתחיל להשתולל, משתדלים לתת תרופת הרגעה כמו פנרגן. זו תרופה לא ספציפית, שלא אמורה לשבש שום דבר אצלו, אבל תוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אם הילד כבר נוטל תרופות הרכב הזריקה יהיה מתוך התרופות שהוא נוטל, רק במינון גבוה יותר".
יכול להיות שיש אנשי צוות שנוח להם להשתמש בפתרון הקסמים הזה? זריקה מחסלת את הצורך בהתמודדות. "תמיד יכול להיות 'גנב' במחלקה. לא אמרתי שבמערכת שלי אין 'גנבים' שעושים דברים בניגוד לנהלים, אבל אנחנו מרעננים אותם כל הזמן. עד לפני תקופה מסוימת אפשר היה להשאיר הוראה למינון לאס-או-אס. היום הצוות הסיעודי אינו יכול לתת זריקה בלי הוראת רופא".
.
"תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה"
ד"ר גונן: "המצדדים בזריקה יגידו שזה פתרון אנושי יותר מאשר קשירה, ואלה שמצדדים בקשירה יגידו שזריקה פוגעת בחולה ובבריאותו. כאן לא קושרים בכלל, תמיד אפשר למצוא צידוק או להתנגד לכל אחת מהבחירות המקצועיות".
מה בנוגע לדיווח על הזריקה להורים?
ד"ר רם: "אנחנו מתחייבים בפני ההורים שעל כל טיפול רפואי ידווח להם. נכון שלא תמיד זה קורה בזמן אמת. אנחנו עובדים בסיטואציה של 'אירוע גורר אירוע' ולא יכולים כל היום לנסות להשיג את ההורים. כשהילד מתאשפז אנחנו מעדכנים אותם שבמצבי דוחק נהיה רשאים לתת לילד טיפול חד פעמי לפי הבנתנו, לא תמיד אפשר לדווח בזמן אמת".
אז מתי כן?
"להורים יש פגישות עם העובדת הסוציאלית. פעם, פעמיים או שלוש בשבוע. תלוי. אז הם מקבלים עדכון. מהצד השני יש הרבה דוגמאות להורים שמוזמנים לשיחה על ידי או על ידי מישהו מהצוות ואין להם זמן להגיע, גם זה קיים".
מה המדיניות לגבי חדר בידוד?
"ברוב הגורף של המקרים, לא בכולם, מנסים קודם את האופציה של חדר מחשבה. חדר פתוח וריק תחת השגחה. רק אחרי שמוצתה האופציה הזו והילד ממשיך להתפרע הוא יוכנס לחדר בידוד".ידוע לכם על מקרים שבהם הצוות משתמש בחדר הבידוד כאמצעי ענישה?
"הנהלים מדברים על כך שחייבת להיות חתימת רופא בכניסה וביציאה של הילד מן החדר
".
וזה תמיד כך? תמיד יש רופא במחלקה?
"לא. יש שעות שבהן יש רופא תורן שאחראי על בית החולים כולו".
ומה אם בשעות האלה אנשי צוות עושים צעדים ללא אישור רופא?
"אם היה מקרה כזה, וילד הוכנס לחדר בידוד ללא אישור רופא, איך אני אמורה לדעת מזה?".
אולי הגיע הזמן לרענן את הנהלים.
ד"ר גונן: "במשרד הבריאות אין דיפרנציאציה בין נוהלי בידוד מבוגר לבידוד של ילד. מותר לבודד עד ארבע שעות. אצלנו המקסימום הוא שעה".
ד"ר גונן אומר כי הוא "משרת ציבור" כבר שנים רבות."תמיד יהיה מישהו שלא יהיה מרוצה, ולפעמים מתפתחת עוינות כלפי הצוות המטפל, ואז קל מאוד למצוא את כל הפגמים. אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מעולם לא זוהמנו בכוונות רעות".
בעקבות המקרים המופיעים בכתבה פנה מנהל בית החולים בנס ציונה לממלא מקום ראש שירותי הנפש במשרד הבריאות בבקשה להקים ועדה מקצועית לבדיקת התלונות.

המאמר "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" מרב בטיטו, NRG 14/7/2007 – מעריב

קישורים: