הפנייה לאשפוז כפוי על סמך השמועות – פסיכיאטר מחוזי ד"ר זאב ירמלוביץ ועובדת סוציאלית מלשכת הרווחה קיראון

שנת 79 – עא 79 / 219 זאב ירמלוביץ נ’ משה חובבשימוש בחוק פרוץ לרווחה (בזמנו) לאשפוז כפוי, אחריות נזיקית של פסיכיאטר באשפוז לא נחוץ, "קשר השתיקה של הרופאים" וקשיי הוכחה. התובע אושפז אצל הנתבע (הפסיכיאטר ד"ר זאב ירמלוביץ) על סמך פניה בעל פה של עובדת סוציאלית, מכתב מרופאו הכללי (ד"ר מיטרני) של התובע ומכתב מהיועצת החינוכית של בתו של התובע אך בלי שבדק את התובע או שמע אותו.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קבעו שרשלנותו של הפסיכיאטר ירמלוביץ התבטאה בכך שהסתמך על נתונים מפי השמועה מבלי שטרח לברר אמיתותם מכלי ראשון והעיקר – ללא בדיקתו של התובע, בין מרצון ובין בעל-כרחו. יתרה מזו, אחת העובדות הנזכרות במכתבו של ד"ר מיטרני – כאילו היה התובע בהסתכלות במרפאה פסיכיאטרית בקריה – הוכחה כמוטעית.
היועצת החינוכית הודתה שמעולם לא בקשה שהבת תראה לה את החבורות וסימני המכות אותן ספגה, לטענתה, מידי אביה (התובע). העובדת הסוציאלית שטפלה במשפחה הסתמכה על דברי קרובים ושכנים באשר למעשיו ואיומיו של המשיב, אך מעולם לא היתה עדת ראיה להם.
גם מסקנותיו של ד"ר מיטרני, במכתב שכלל לא נועד לפסיכיאטר אלא למשרד הבריאות, אין מסקנה חד-משמעית, שהמשיב חולה בנפשו וזקוק לאשפוז. על כך יעידו המלים המופיעות במכתב "מר פלוני עושה רושם של אדם חולה מאד" וכן "אני סבור שמר פלוני הוא אדם חולה".
לדעת השופטים, בכל אלה לא סגי. בבוא פסיכיאטר מחוזי להשתמש בסמכות הרחבה שהוענקה לו לשלול חרותו של אדם, בפרט בעל-כורחו, דורש הצדק הטבעי שיעשה כן בדחילו, על סמך עובדות מאומתות ובדוקות, להבדיל משמועות גרידא. אמנם אין בחוק הוראה מפורשת המסמיכה את הפסיכיאטר המחוזי לכוף אדם להיבדק על ידו, או על ידי איש מטעמו, עד שהמחוקק יתקן מעוות זה.

משרד הבריאות ערער לעליון שקיבל את הערעור הואיל ובאותה תקופה לשון החוק איפשרה לפסיכיאטר מחוזי לשלוח אדם לאשפוז ללא בדיקה (סעיף 5 בחוק חולי נפש באותה עת: "נוכח פסיכיאטר מחוזי כי חולה עלול לסכן את עצמו או את הזולת חייב הוא להורות, בכתב, שהחולה יאושפז בבית החולים.")
קשר השתיקה של עובדי הרשויות פעל בצורה משומנת כפי שנכתב בפסק הדין: "הרופאות למחלות נפש שטפלו בו, באברבנאל בת-ים וב"גהה", העידו מטעם המערערים וכולן סמכו ידן על הוראת האשפוז".

מסקנות שעולות מפסק הדין:

באילו מצבים ניתן לאשפז חולה ללא הסכמתו?

כאשר החולה אינו מהווה סכנה מותר לאשפזו רק בהסכמתו גם אם החולה זקוק לאשפוז. המצב שונה במידה והחולה מסוכן.

לפי אילו מדדים תבחן ההחלטה האם חולה נפש חייב באשפוז?

השאלה האם יש הצדקה למתן הוראת אשפוז היא שאלה רפואית-פסיכיאטרית ואין לבחון אותה לפי דיני הראיות הנהוגים בבית המשפט או עקרונות הצדק.

האם פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראות אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה פסיכאטרית?

פסיכיאטר מחוזי רשאי לתת הוראת אשפוז גם בלי שהמאושפז נבדק על ידו או מטעמו בבדיקה רפואית פסיכאטרית, ובלי שנתקיים דיון בנוכחותו של המאושפז ונשמע דברו לפני האשפוז.

מה האחריות הנזיקית שעלולה להיות מוטלת על רופא פסיכיאטר הנותן הוראת אשפוז?

רופא פסיכיאטר הנותן הוראות אשפוז רשלנית עלול להיות אחראי בנזיקין ובפליליים בשל תקיפה ובשל כליאת שווא. זאת במידה והוראת האשפוז לא היתה "נחוצה באופן סביר" מהבחינה הרפואית-פסיכיאטרית ואם ההוראה לא בוצעה בתום לב ובלי זדון.

כיצד ניתן להוכיח את קיום תום הלב וחוסר הזדון בהתנהגות הרופא הפסיכיאטר?

בדרך כלל מוכח תום הלב וחוסר הזדון מתוך נחיצותו הרפואית-פסיכיאטרית של המעשה לפי תורת הרפואה. באופן דומה חוסר תום לב וקיום זדוני מוכחים על ידי אי נחיצות המעשה מהבחינה הרפואית.

על מי מוטלת הראיה בתביעה שטענתה כי הוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין?

הטוען שהוראת אשפוז ניתנה ברשלנות, שלא לצורך או שלא כדין – עליו נטל הראיה.

מה המשמעות המשפטית של מצב בו רופא מסרב להעיד בשאלה מקצועית נגד חברו למקצוע או לספק חוות דעת מומחה שתסכן רופא אחר באחריות נזיקית?

מצב זה מכונה במשפט "קשר השתיקה של הרופאים" ולפיו בדרך כלל לא יסכימו רופאים מומחים להעיד בבית המשפט באופן שיסכן את חברם באחריות משפטית. מצב זה, לפי פסיקת בית המשפט, "גובל בפלילים" אבל קשיי ההוכחה אינם יכולים להחליף את העילה הנזיקית עצמה או את החובה להביא ראיות.

האם ניתן לחייב בפיצוי נזיקי במידה והרופא התרשל והפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל אך אין קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם למטופל?

אין יסוד משפטי המאפשר חיוב בפיצוי רק לשם הרתעה ובמידה והקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק נותק, דין התביעה להדחות.

קישורים:

מודעות פרסומת

ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מודה – חוות דעת פסיכיאטריות לא שוות כלום

יולי 2010 – שלוש חוות דעת פסיכיאטריות קבעו שאיתי בן דרור יכול לקחת את עומר, רוני ואור – והוא רצח אותם. כיצד מתרץ זאת ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות? לובין טוען כי החלטה מחוות דעת פסיכיאטרית "לעולם נכונה לרגע נתון" – כלומר, לאחר שעה יום או שבוע יכולה להינתן חוות דעת פסיכיאטרית שונה לחלוטין לאותו אדם, ע"י אותו פסיכיאטר. כתיבת חוות דעת פסיכיאטרית כמוה ככתיבה על המים.
למשל, אם המטופל נבדק ע"י פסיכיאטר, הלך למופע קומי, וחזר לבדיקה, תוצאותיה עשויות להיות שונות לחלוטין.
המסקנה: חוות הדעת הפסיכיאטריות לא שוות כלום. מדוע אם כן מלעיטים אנשים במשך חודשים ושנים בסמים פסיכיאטריים שאינם מרפאים, ממכרים, ועם תופעות לוואי קטלניות?

הכתבה משרד הבריאות על רצח הילדים: אנחנו לא נביאים , מיטל יסעור בית-אור , ynet , 25.07.2010

שלוש חוות דעת פסיכיאטריות קבעו שאיתי בן דרור יכול לקחת את עומר, רוני ואור – והוא רצח אותם. במשרד הבריאות מסרבים בינתיים להגיב ישירות לפרטי המקרה. ראש מערך בריאות הנפש ל-ynet: "ההחלטה לעולם נכונה לרגע נתון"

איך קיבל איתי בן-דרור רשות לשהות עם שלושת ילדיו הקטנים – שאותם רצח בתכנון מוקדם ובקור-רוח מצמרר? ברשויות הרווחה אמרו שהתבססו על חוות הדעת הפסיכיאטריות, ובמערכת הבריאות הגיבו הבוקר (יום א') לראשונה לנושא. "ההחלטה לעולם נכונה לרגע נתון", אמר ל-ynet ד"ר גדי לובין, ראש שירותי בריאות הנפש במשרד. "הערכת מצבו של אדם והערכת מסוכנות אינה יכולה להיות נבואה לעתיד".

מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, הנחה את ד"ר לובין להצטרף לוועדה שהקים שר הרווחה, לבחון את הטיפול במקרה מצד שירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, ומצד בית החולים "לב השרון" בפרדסיה. בין היתר, יבחן ד"ר לובין את שיתוף הפעולה ואת הממשק עם גורמים נוספים – בהם גורמי הרווחה.

"רמת סיכון – לא מענה בינארי של 'כן' או 'לא'"

ד"ר לובין אמר בשיחה עם ynet, בהתייחס לגלגול האחריות מצד גורמי הרווחה, כי "אני מעדיף לשתוק מאשר להתנצח". לדבריו, "חובת הסודיות היא דרישה חוקית – לא דבר שאנחנו בוחרים בו. יש מערכת דרישות נוקשה כלפינו בנושא הסודיות הרפואית, אולי יותר מאשר לעומת גורמים אחרים. אין פה הסתרה אלא כיבוד חוק. אנחנו לא מעוניינים להיות עבריינים".

הוא ציין כי במערכת האשפוז הפסיכיאטרי מתקבלות מדי יום החלטות הרות גורל: "החלטות מסוג זה הן לחם חוקנו. ההחלטה לעולם נכונה לרגע נתון. כשמדברים על מסוכנות, לעולם מדברים על רמת סיכון ולא על מענה בינארי של 'כן' ו'לא'".

עוד אמר ראש שירותי בריאות הנפש, כי "יש בקרה על החלטות בנוגע למסוכנות של אדם. כאשר מעורב בית משפט, הבקרה נעשית על פי חוק ובצורה מסוימת. כשאין אמירה משפטית, הבקרה תלויה בשיתוף הפעולה של האדם שמקבל את הסיוע והטיפול".

בעקבות המקרה כבר התקיים בירור ראשוני בתוך בית החולים "לב השרון". "מערכת בריאות הנפש היא מערכת שלומדת מאירועים מהסוג הזה, וברבות השנים הרחיבה מאוד את יכולות ההשגחה על מי שבחזקתה", סיכם ד"ר לובין. "במציאות שבה אדם אינו מאושפז, ההתמודדות תלויית הסכמה של המטופל, אלא אם בית המשפט חשב אחרת".

בהליכים: חוק "להגן על הציבור" מחולי נפש

יש לציין כי רק בשבוע שעבר הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק שנועדה להקשות על שחרורם של מאושפזים פסיכיאטרים מבתי החולים.

בעקבות הרצח המזעזע אמש, מתכוונת יוזמת ההצעה, ח"כ מירי רגב (ליכוד), לנסות לגייס את תמיכתם של סגן שר הבריאות וראש הממשלה, כדי לקדם את תיקון החקיקה המוצע באמצעות חקיקה ממשלתית, ולא פרטית – כפי שתוכנן מראש.

"מדובר בנושא בהול שהממשלה חייבת לקחת תחת חסותה", אמרה רגב. על ההצעה חתומים, לצד ח"כ רגב, עוד עשרה ח"כים נוספים מכמה סיעות. בדברי ההסבר להצעה נכתב בין היתר: "בעקבות מקרים מחרידים של אלימות קשה ואף אובדן חיי אדם מידיהם של חולי נפש ששוחררו מאשפוז, נוצר צורך ממשי להגן על הציבור, באמצעות קביעת שיקולים ברורים לוועדה פסיכיאטרית, הדנה בשחרורו של חולה נפש… הצעת החוק מאפשרת את קביעתה של מסגרת דיון ראויה ומאוזנת בוועדה הפסיכיאטרית, כדי לאפשר את מניעתם של מקרים של אלימות חוזרת מצדם של חולי נפש כלפי הציבור".

קישורים:

הפסיכיאטריה בישראל כלי למאבק על ירושה – האישה רצתה ירושה, הקרובים איימו עם פסיכיאטר

הכתבה האישה רצתה ירושה, הקרובים איימו עם פסיכיאטר , אורה חושחו , 31.05.10, mynet

תושבת איזור השפלה תובעת פיצויים מבני משפחתה, בטענה שבמסגרת מאבק ירושה הם הציגו אותה כמטורפת, ואף פנו לפסיכיאטר המחוזי. טרם הוגשו כתבי הגנה

עד כמה רחוק ילכו אנשים במאבק על ירושה? תושבת האיזור הגישה תביעת לשון הרע בסך 250 אלף שקל נגד הבעל של דודתה ובנו, בטענה שבשל מחלוקת על מבנה משותף "הבאישו את שמה והציגו אותה כאישה מטורפת והזויה, המהווה סכנה לסובבים אותה", ואף שלחו בעניינה מכתב לפסיכיאטר המחוזי במשרד הבריאות, שבסמכותו לאשפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש.

האישה מתגוררת בקומת הכניסה של המבנה ובני משפחתה הנתבעים מתגוררים בקומה השנייה. בין שני הצדדים קיימת מחלוקת ארוכת שנים, שעניינה פירוק השיתוף בחלקה שבה הם מתגוררים ובשטחים הציבוריים הנמצאים בה. המחלוקת הגיעה לערכאות שיפוטיות פעמים מספר.

בכתב התביעה נטען שלפני חצי שנה ערכו הנתבעים מסיבת ברביקיו מול חלון מטבחה, ובצמוד לבלוני גז. מאחר שחששה מהתפוצצות של בלוני הגז, הזמינה את המשטרה ואת מכבי האש. כתוצאה מכך התפתח עימות מילולי בינה לבין בנו של הדוד.

היא הקליטה את העימות, ולטענתה במהלכו אמר לה בן הדוד פעמים מספר: "את חולת נפש…את משוגעת…את לא נורמלית…לכי קחי כדורים. את רצחת את סבתא שלך, יא חתיכת פוסטמה…את רצחת את הסבתא שלך, שהיית שוטפת אותה עם צינור באמצע החצר".

לטענתה, הבן הטיח בה "דברי בלע נוראיים, במעמד שבו נכחו בני משפחה נוספים, ובהם נכדיו של הבעל של הדודה וחבריהם".

עוד נטען, שלפני שנתיים שלח בעלה של הדודה מכתב לפסיכיאטר המחוזי בתל אביב, שבו נאמר שהיא "מסכנת על ידי התנהגותה את חיי נכדי, והתנהגותה פוגעת באופן רציני באורח חיי וחיי משפחתי. החדירה לפרטיות והתנהגותה מצריכה את בדיקתכם המיידית.
באחרונה משתמשת באלימות על ידי כך שהיא מפרקת במו ידיה גדר מבלוקים ומסכנת חיים. יש לה הזיות מוזרות של הטרדות מיניות. חשש כבד בלבי, כי הגברת לוקה ויש לבדוק את מצבה. הגעתי למסקנה כי היא חייבת להיבדק על ידכם. אודה על טיפולכם הנכון והמהיר. לפי שעה היא מסוכנת לסביבה".

היא טוענת שהפרסומים הם הוצאת לשון הרע, ומבקשת פיצוי של 250 אלף שקל והוצאות. טרם הוגשו כתבי הגנה.

קישורים:

  • גננות רוצות שקט בגן והן להוטות מידי לשלוח ילדים לפסיכיאטרים – הכתבה "ברוב קשב" מירב שלמה מלמד , ידיעות תל אביב , חינוך , 26.03.2010 –ב- 2009 נרשמה עלייה של כשבעה אחוזים בהפניית ילדים עד גיל שש למכוני אבחון של הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אורלי נקר: מדובר ב"הפניית יתר" מצד גננות למכונים…
  • מדוע סמים פסיכיאטריים תמיד רעיםד"ר דאגלס ג. סמית, אני כבר לא ממליץ על תרופות פסיכיאטריות לאף אחד. זה נראה קיצוני במדינה הזו (ארה"ב) כי אנחנו בעיצומה של "המהפכה הביולוגית". נראה שכולם מניחים שתרופות יעילות במיוחד עבור מחלות נפש שונות אשר לפחות בחלקן עקב בעיות כימיות או גנטיות. אני מאמין שהמדע מאחורי זה פגום באופן רציני. הוא מבוסס על הנחות מוטעות שהובילו להנצחת מיתולוגיה עצמית (ועל רווחים עצומים לחברות התרופות). …
  • נוגדי חרדה – גיהנום ההתמכרות והגמילהגוון אולסן עבדה 15 שנים כנציגה בתעשיית התרופות, וחלק מהתמחותה היה סמים פסיכיאטריים. סמים אשר לא מכרה אך הכירה מקרוב הם נוגדי החרדה. גוון השתמשה בנוגד חרדה קסנקס במשך כ- 10 שנים, שבהם התמכרה לסם אך חשבה שהצורך בסם נובע עקב לחץ ומתח בעבודה. גוון טוענת כי הפסיכיאטר הטיפוסי לא יסייע להשתחרר מההתמכרות לסם משום שבהכשרתם הפסיכיאטרים כיום יודעים לטפל רק טיפולים תרופתיים, והם אינם רוצים לאבד מטופלים…
  • תרופות נוגדות דיכאון – התפכחות הפסיכיאטריה – המאמר "תרופות נוגדות דיכאון: כבדהו וחשדהו" של ד"ר פסח ליכטנברג (מעריב, 'לבריאות' אפריל 2010) , חושף את השבר והעדר יכולת של הפסיכיאטריה להבנת הדיכאון והטיפול בו…
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה – ד"ר איתן חבר – חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה – ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות…

יום השואה והגבורה 2010 – עדות ניצולה: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים

ניצולת שואה מעידה על העושק וההשפלה שחוו ניצולי השואה במדינת ישראל.

הכתבה עדות: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים , פנינה קציר , nrg , אפריל 2010

פנינה קציר היא ילידת 1930 מרומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט. היא שרדה את השואה, עלתה לארץ למרות אוניות בריטיות שאיימו לתקוף את ספינתה והקימה משפחה בארץ. אז איך זה שגם בשנת 2010 היא צריכה להתעצבן מהמדינה שדורשת ממנה בדיקות פסיכיאטריות ומעו"ד שלוקחים כספים מניצולים במדינת היהודים?
פנינה קציר | 11/4/2010

שמי פנינה קציר ילידת 1930 ברומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט ,ועברתי את השואה. מגיל תשע ועד הגיעי לישראל לא ידעתי מה זאת ילדות נורמאלית כמו לימודים, משחקים, שמחה וחוסר דאגה. הייתי ארבע שנים בגטו של דז'ורין – עיירה קטנה באוקראינה. שם עברנו גיהנום. רעב, קור, כינים, טיפוס ופחד מוות תמידי. ויחד עם זאת עם שמץ תקווה שיבואו עוד ימים טובים יותר. זאת בזכות אופי המשפחה שלי שלימדה אותנו לחשוב חיובי, לעולם לא לאבד תקווה ולהילחם על החיים שעה-שעה.

אחרי המלחמה חזרנו לרומניה לעיר סירט, אותה מצאנו הרוסה ללא בתי ספר וללא כל אפשרות להשתקם. מה שמהר מאוד התחיל לפעול זו הייתה התנועה הציונית, דבר שנתן לנו טעם לחיים. המטרה הייתה ארץ ישראל. למדנו את שירי הארץ, ריקודי הארץ וגם את הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הקימו קנים בכל רומניה וגם בעירי סירט. כל הנוער התקבל שם יום-יום. הם היו הראשונים שלימדו אותנו להעלות צחוק ולשמוח, הם שנטעו בנו תקווה לעתיד טוב והתחילו להעלות נוער לישראל – כמובן באופן בלתי לגאלי.

כדי לזכות בעלייה היינו צריכים לעבור הכשרה, כלומר לחיות בקומונה, לעסוק בחקלאות ולהתפרנס בכוחות עצמנו כמעין הכנה לחיי קיבוץ. גם אני עברתי מסלול זה, ולפעמים לקח שנתיים עד לנסיעה. אך בסוף היום המיוחד הגיע.

יצאנו לדרך עם שתי ספינות דייגים גדולות והשמות שקיבלו מההגנה היו "גאולה" ו"מדינת היהודים". הוסתרנו בבטן הספינות בצפיפות גדולה, על דרגשי עץ בקומות ללא אוויר ובנוסף לכל זה כולנו חלינו במחלת ים. במשך שבעה ימים שטנו לכיוון הארץ עד שפתאום גילו אותנו ותוך זמן קצר היינו מוקפים בשבע אוניות מלחמה בריטיות. התוכנית המקורית הייתה להתנגד עם הנשק היחיד שהיה לנו, קופסאות שימורים, אך בסוף התקבלה הוראה מההגנה שלא להתנגד.

הספינות ליוו אותנו לנמל חיפה, שם ריססו אותנו בד.ד.ט (כה משפיל), הכניסו אותנו לאוניית אסירים מסורגת מסביב ולקחו אותנו למחנות בקפריסין. לי יצא להיות שם שנה. עם קום המדינה ב-1948 התחילו להעלות את האנשים משם. השמחה הייתה גדולה- סוף סוף יש לנו בית! לא היינו תמימים. ידענו שלא יהיה קל אך עם המון מוטיבציה להגן עליה ולבנות בה חיים חדשים ובטוחים כדי ששואה לא תתחולל שנית. את כל זה כתבתי (וזה רק חלק מקורותיי באותה תקופה איומה) כדי שתבינו את הרקע שלי.

עורכי הדין דורשים 20% מהפיצויים

כעת ברצוני להעלות כאן את הדבר שהכי הרגיז אותי בעניין הפיצויים לניצולי שואה. בשנות החמישים המוקדמות הגרמנים התחילו לשלם 2000 מרק לכל הניצולים שחויבו לענוד טלאי צהוב. מיד נפתחו משרדים גדולים של עורכי דין, והגדול ביותר, כפי שזכור לי, היה ברחוב פינסקר 2.

ואם אני לא טועה, כולם נהרו לשם. מילאנו טפסים והצהרות מול שני עדים, והחתימו אותנו על שכר עורכי דין בסך 20%. החומר המפורט מאוד על קורות חיינו בזמן המלחמה נשלח לגרמניה וכל הנרשמים קיבלו את כספם בניכוי ה-20%. לאחר מכן פנה אלי אותו משרד בפינסקר ובישר לי שאני יכולה להגיש דרכם תביעה לנזקי בריאות.

אני ואחי רצינו לברר קודם במה זה כרוך. התברר לנו שצריך להוכיח שאנחנו פגועים פיזית ובעיקר נפשית. גם התברר לנו שהרופאים הגרמנים שהגיעו ארצה לאותה משימה חיטטו עמוק בנשמותיהם של הניצולים הפונים. אני ושלושת אחיי היינו צעירים, עם רצון להתאקלם בין הישראלים, לשרת בצבא, להקים משפחה ולחנך את הילדים לאהבת הארץ ונתינה לה.

בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לתת את הסיפוק הזה לגרמנים – שאנחנו מסכנים, מטופלים על ידי פסיכיאטרים, בולעים תרופות מתאימות וסובלים מדיכאון תמידי וחלומות בלהות. זה היה בניגוד להחלטה שלנו לגנוז את העבר ולהסתכל רק לעתיד. וכך אני ושלושת אחיי סירבנו לתנאים האלה, לא הגשנו תביעה ולא קיבלו פיצויים (פרט ל-2000 מרק בגין הטלאי הצהוב).

בשלב מסוים הגרמנים העבירו הרבה כסף עבור כל הניצולים בארץ שטרם קיבלו פיצויים. הכוונה לפיצויים רטרואקטיביים מראשית המלחמה, דבר שלכל אחד הייתה זכות לקבל. הסכום עבור כל השנים היה גדול מאוד. אני מניחה שגם עבורי קיבלו את כל הסכום. אני לא זוכרת אם פרסמו זאת, אני בכל אופן לא שמעתי על כך דבר.

להביא לגרמנים חוות דעת פסיכיאטרית? בחיים לא

אחרי 50 שנות שהותי בארץ, בשנת 1998, שמעתי מאחד האחים שלי שניתנה אפשרות לניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים להגיש בקשה לאוצר. היות ומגיע לנו וזה מהאוצר אמרנו שנעשה זאת. שוב עורכי הדין מטפלים בזה ושוב מחתימים אותנו על שכר טרחה של 20%. האכזבה הגדולה שלי הייתה כאשר שוב נדרשתי להביא חוות דעת של פסיכיאטר ושל רופא מטפל. בחיים לא אעשה זאת.

אחי הצליח איכשהו לסדר את ענייניי וקיבלתי הכרה שאני זכאית לפיצויים בנכות של 25% אך ורק מרגע שהגשתי את הבקשה לאוצר. את כל הזמן שעבר, כולל שנות המלחמה, הפסדתי. במשך 12 השנים שאני מקבלת קצבה מהאוצר הגשתי שלוש בקשות להעלאת אחוז הנכות שלי וגם אישרו לי. פעם אחת 5% ופעמיים 10%. בסך הכול יש לי 50%. אך כל זה לא קרה מבלי שהופעתי בפני וועדה מצוידת במכתב המלצה מפסיכיאטר ומהרופא שלי.

אך לא הוצאתי הגה מפי כאשר ישבתי מולם. רק הפניתי אותם למסמכים. זה מרגיז ומשפיל ולא צריך לקרות בשום פנים ואופן. אני שואלת, האם מישהו חושב שאדם שעבר את השואה יצא מזה בסדר לגמרי? לא ולא! מדוע אני צריכה להוכיח שאכן כך הדבר? כל החיים אני משתדלת לחיות חיים נורמאליים למרות כל העבר, ודווקא פה במדינה שלי באים אליי בדרישות כאלה? הרי כל התיעוד קיים בתיק שלנו מאז הטיפול בטלאי הצהוב. מה יש לנו שוב להוכיח, זה לא מספיק?

ולגבי שכר טירחה לעורכי דין. למה אלה שמטפלים בנושא ניצולי השואה לא מצאו עד היום א הפיתרון שימנע מאיתנו לוותר בכל פעם על סכומים גדולים עבור טיפול בטפסים השונים על ידי עורכי דין. הנה, כעת החליטה ממשלת גרמניה לתת פיצוי נוסף לכל אלה שחיו בגטאות, בסך 2000 יורו. שוב עורכי הדין ושוב 15%. למה? שמישהו יטפל בזה.

קישורים:

  • האם קופת חולים כללית עושקת ניצולי שואה מזה עשרות שנים?אפריל 2010 – ניצולת שואה גאולה בויטלר בת 90 מחיפה הגישה תביעה ייצוגית על סך שבע מאות מיליון שקלים נגד קופ"ח כללית. התביעה, על סך 700 מיליון שקלים, הוגשה נגד קופת חולים הכללית – ועל פיה היא לא החזירה במשך עשרות שנים, לניצולי השואה הוצאות רפואיות שאת התמורה עבורן קיבלה מכספי הפיצויים מגרמניה.

יום השואה והגבורה 2010 – עדות ניצולה: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים

ניצולת שואה מעידה על העושק וההשפלה שחוו ניצולי השואה במדינת ישראל.

הכתבה עדות: לא אשכח איך דרשו ממני בדיקת פסיכיאטר כדי לקבל פיצויים , פנינה קציר , nrg , אפריל 2010

פנינה קציר היא ילידת 1930 מרומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט. היא שרדה את השואה, עלתה לארץ למרות אוניות בריטיות שאיימו לתקוף את ספינתה והקימה משפחה בארץ. אז איך זה שגם בשנת 2010 היא צריכה להתעצבן מהמדינה שדורשת ממנה בדיקות פסיכיאטריות ומעו"ד שלוקחים כספים מניצולים במדינת היהודים?
פנינה קציר | 11/4/2010

שמי פנינה קציר ילידת 1930 ברומניה, מחוז בוקובינה בעיר סירט ,ועברתי את השואה. מגיל תשע ועד הגיעי לישראל לא ידעתי מה זאת ילדות נורמאלית כמו לימודים, משחקים, שמחה וחוסר דאגה. הייתי ארבע שנים בגטו של דז'ורין – עיירה קטנה באוקראינה. שם עברנו גיהנום. רעב, קור, כינים, טיפוס ופחד מוות תמידי. ויחד עם זאת עם שמץ תקווה שיבואו עוד ימים טובים יותר. זאת בזכות אופי המשפחה שלי שלימדה אותנו לחשוב חיובי, לעולם לא לאבד תקווה ולהילחם על החיים שעה-שעה.

אחרי המלחמה חזרנו לרומניה לעיר סירט, אותה מצאנו הרוסה ללא בתי ספר וללא כל אפשרות להשתקם. מה שמהר מאוד התחיל לפעול זו הייתה התנועה הציונית, דבר שנתן לנו טעם לחיים. המטרה הייתה ארץ ישראל. למדנו את שירי הארץ, ריקודי הארץ וגם את הגאוגרפיה וההיסטוריה שלה. הקימו קנים בכל רומניה וגם בעירי סירט. כל הנוער התקבל שם יום-יום. הם היו הראשונים שלימדו אותנו להעלות צחוק ולשמוח, הם שנטעו בנו תקווה לעתיד טוב והתחילו להעלות נוער לישראל – כמובן באופן בלתי לגאלי.

כדי לזכות בעלייה היינו צריכים לעבור הכשרה, כלומר לחיות בקומונה, לעסוק בחקלאות ולהתפרנס בכוחות עצמנו כמעין הכנה לחיי קיבוץ. גם אני עברתי מסלול זה, ולפעמים לקח שנתיים עד לנסיעה. אך בסוף היום המיוחד הגיע.

יצאנו לדרך עם שתי ספינות דייגים גדולות והשמות שקיבלו מההגנה היו "גאולה" ו"מדינת היהודים". הוסתרנו בבטן הספינות בצפיפות גדולה, על דרגשי עץ בקומות ללא אוויר ובנוסף לכל זה כולנו חלינו במחלת ים. במשך שבעה ימים שטנו לכיוון הארץ עד שפתאום גילו אותנו ותוך זמן קצר היינו מוקפים בשבע אוניות מלחמה בריטיות. התוכנית המקורית הייתה להתנגד עם הנשק היחיד שהיה לנו, קופסאות שימורים, אך בסוף התקבלה הוראה מההגנה שלא להתנגד.

הספינות ליוו אותנו לנמל חיפה, שם ריססו אותנו בד.ד.ט (כה משפיל), הכניסו אותנו לאוניית אסירים מסורגת מסביב ולקחו אותנו למחנות בקפריסין. לי יצא להיות שם שנה. עם קום המדינה ב-1948 התחילו להעלות את האנשים משם. השמחה הייתה גדולה- סוף סוף יש לנו בית! לא היינו תמימים. ידענו שלא יהיה קל אך עם המון מוטיבציה להגן עליה ולבנות בה חיים חדשים ובטוחים כדי ששואה לא תתחולל שנית. את כל זה כתבתי (וזה רק חלק מקורותיי באותה תקופה איומה) כדי שתבינו את הרקע שלי.

עורכי הדין דורשים 20% מהפיצויים

כעת ברצוני להעלות כאן את הדבר שהכי הרגיז אותי בעניין הפיצויים לניצולי שואה. בשנות החמישים המוקדמות הגרמנים התחילו לשלם 2000 מרק לכל הניצולים שחויבו לענוד טלאי צהוב. מיד נפתחו משרדים גדולים של עורכי דין, והגדול ביותר, כפי שזכור לי, היה ברחוב פינסקר 2.

ואם אני לא טועה, כולם נהרו לשם. מילאנו טפסים והצהרות מול שני עדים, והחתימו אותנו על שכר עורכי דין בסך 20%. החומר המפורט מאוד על קורות חיינו בזמן המלחמה נשלח לגרמניה וכל הנרשמים קיבלו את כספם בניכוי ה-20%. לאחר מכן פנה אלי אותו משרד בפינסקר ובישר לי שאני יכולה להגיש דרכם תביעה לנזקי בריאות.

אני ואחי רצינו לברר קודם במה זה כרוך. התברר לנו שצריך להוכיח שאנחנו פגועים פיזית ובעיקר נפשית. גם התברר לנו שהרופאים הגרמנים שהגיעו ארצה לאותה משימה חיטטו עמוק בנשמותיהם של הניצולים הפונים. אני ושלושת אחיי היינו צעירים, עם רצון להתאקלם בין הישראלים, לשרת בצבא, להקים משפחה ולחנך את הילדים לאהבת הארץ ונתינה לה.

בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לתת את הסיפוק הזה לגרמנים – שאנחנו מסכנים, מטופלים על ידי פסיכיאטרים, בולעים תרופות מתאימות וסובלים מדיכאון תמידי וחלומות בלהות. זה היה בניגוד להחלטה שלנו לגנוז את העבר ולהסתכל רק לעתיד. וכך אני ושלושת אחיי סירבנו לתנאים האלה, לא הגשנו תביעה ולא קיבלו פיצויים (פרט ל-2000 מרק בגין הטלאי הצהוב).

בשלב מסוים הגרמנים העבירו הרבה כסף עבור כל הניצולים בארץ שטרם קיבלו פיצויים. הכוונה לפיצויים רטרואקטיביים מראשית המלחמה, דבר שלכל אחד הייתה זכות לקבל. הסכום עבור כל השנים היה גדול מאוד. אני מניחה שגם עבורי קיבלו את כל הסכום. אני לא זוכרת אם פרסמו זאת, אני בכל אופן לא שמעתי על כך דבר.

להביא לגרמנים חוות דעת פסיכיאטרית? בחיים לא

אחרי 50 שנות שהותי בארץ, בשנת 1998, שמעתי מאחד האחים שלי שניתנה אפשרות לניצולי שואה שלא קיבלו פיצויים להגיש בקשה לאוצר. היות ומגיע לנו וזה מהאוצר אמרנו שנעשה זאת. שוב עורכי הדין מטפלים בזה ושוב מחתימים אותנו על שכר טרחה של 20%. האכזבה הגדולה שלי הייתה כאשר שוב נדרשתי להביא חוות דעת של פסיכיאטר ושל רופא מטפל. בחיים לא אעשה זאת.

אחי הצליח איכשהו לסדר את ענייניי וקיבלתי הכרה שאני זכאית לפיצויים בנכות של 25% אך ורק מרגע שהגשתי את הבקשה לאוצר. את כל הזמן שעבר, כולל שנות המלחמה, הפסדתי. במשך 12 השנים שאני מקבלת קצבה מהאוצר הגשתי שלוש בקשות להעלאת אחוז הנכות שלי וגם אישרו לי. פעם אחת 5% ופעמיים 10%. בסך הכול יש לי 50%. אך כל זה לא קרה מבלי שהופעתי בפני וועדה מצוידת במכתב המלצה מפסיכיאטר ומהרופא שלי.

אך לא הוצאתי הגה מפי כאשר ישבתי מולם. רק הפניתי אותם למסמכים. זה מרגיז ומשפיל ולא צריך לקרות בשום פנים ואופן. אני שואלת, האם מישהו חושב שאדם שעבר את השואה יצא מזה בסדר לגמרי? לא ולא! מדוע אני צריכה להוכיח שאכן כך הדבר? כל החיים אני משתדלת לחיות חיים נורמאליים למרות כל העבר, ודווקא פה במדינה שלי באים אליי בדרישות כאלה? הרי כל התיעוד קיים בתיק שלנו מאז הטיפול בטלאי הצהוב. מה יש לנו שוב להוכיח, זה לא מספיק?

ולגבי שכר טירחה לעורכי דין. למה אלה שמטפלים בנושא ניצולי השואה לא מצאו עד היום א הפיתרון שימנע מאיתנו לוותר בכל פעם על סכומים גדולים עבור טיפול בטפסים השונים על ידי עורכי דין. הנה, כעת החליטה ממשלת גרמניה לתת פיצוי נוסף לכל אלה שחיו בגטאות, בסך 2000 יורו. שוב עורכי הדין ושוב 15%. למה? שמישהו יטפל בזה.

קישורים:

  • האם קופת חולים כללית עושקת ניצולי שואה מזה עשרות שנים?אפריל 2010 – ניצולת שואה גאולה בויטלר בת 90 מחיפה הגישה תביעה ייצוגית על סך שבע מאות מיליון שקלים נגד קופ"ח כללית. התביעה, על סך 700 מיליון שקלים, הוגשה נגד קופת חולים הכללית – ועל פיה היא לא החזירה במשך עשרות שנים, לניצולי השואה הוצאות רפואיות שאת התמורה עבורן קיבלה מכספי הפיצויים מגרמניה.