כבילת עצורים ברגליהם באולמות בתי המשפט, בזמן ההמתנה לדיון ובזמן הדיון בעניינם

יהונתן רבינוביץ
עורך דין יהונתן רבינוביץ'

10.06.2020 – פסיקת בג"צ 7942-19 בעניין כבילת עצורים ברגליהם באולמות בתי המשפט, בזמן ההמתנה לדיון ובזמן הדיון בעניינם.

העותר עורך דין יהונתן רבינוביץ' המשמש כסנגור, טוען על תופעה כלל ארצית במסגרתה, לטענתו, עצורים מובלים לדיון בעניינם בבתי המשפט השונים כשהם נותרים כבולים ברגליהם בתוך אולם בית המשפט, הן בזמן המתנתם לדיון והן בזמן הדיון עצמו. על פי הנטען בעתירה, שירות בתי הסוהר הוציא הנחיה לפיה יש להותיר כל עצור במהלך דיון בבית המשפט כשהוא כבול ברגליו. זאת בניגוד להוראת סעיף 9א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על פיה עצור לא יהיה כבול במקום ציבורי אלא על פי הוראות אותו סעיף.

בג"צ מסביר כי עצור לא יהיה כבול במקום ציבורי לרבות בית משפט, אלא לפי הוראות הסעיף

סעיף 9א לחוק המעצרים קובע כי עצור לא יהיה כבול במקום ציבורי אלא לפי הוראות הסעיף. ללמדך, כי "ברירת המחדל" היא כי עת מובא עצור לאולם בית המשפט, אשר לא יכולה להיות מחלוקת כי הוא בבחינת "מקום ציבורי" (וראו: סעיף קטן (5) בו מוגדר "מקום ציבורי" כמקום "שלציבור או חלק ממנו גישה אליו") – אין לכבלו אלא בהתקיים אחד מהחריגים המפורטים בסעיף. זאת, בין היתר, כמפורט בסעיף קטן (1): כאשר קיים חשש סביר שהעצור עלול להימלט או לסייע לאחר להימלט; לגרום נזק לגוף או לרכוש; לפגוע בראיות או להעלימן; לקבל או למסור חפץ שעשוי לשמש בביצוע עבירה או לפגוע בסדרי מקום המעצר. כמו כן, לפי סעיף קטן (4) לאותו סעיף, על אף התקיימותם של החריגים, שופט רשאי להורות על שחרור עצור מכבילה כשהעצור שוהה באולם בית המשפט. הוראות דומות בקשר לכבילה במקום ציבורי של מי שנתון במשמורת בית סוהר – בין בהיותו אסיר ובין בהיותו עצור (זאת על פי הגדרת "אסיר" בסעיף 1 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה)) – נקבעו בסעיף 11א לפקודה.

בג"צ קבע כי שב"ס ייזום פניה לשופט טרם תחילת הדיון ויסביר מדוע העציר אזוק

מצופה מסוהרי יחידת נחשון עת הם מובילים עצור כבול לאולם בית המשפט, להסב את תשומת לב בית המשפט הדן בעניין שהעציר כבול בשל התקיימותם של החריגים שפורטו בחוק. הנחת המוצא היא כי השופט היושב בדין אינו ער לכבילת העציר המובא לפניו, ולו בשל מגבלות זוויות הראיה, קיומן של "חופות עצורים" והמרחקים הפיזיים הקיימים בין דוכן השופט לבין "ספסל הנאשמים". במסגרת זו אין על הסוהרים להמתין להעלאת הסתייגות מטעם העצור או סנגורו לכבילתו, אלא עליהם ליזום את הפניה לבית המשפט ולנמק מדוע לדעתם עניינו של העציר או האסיר הספציפי נכנס לגדרו של אחד מהחריגים. או אז, ישקול בית המשפט אם העניין מצדיק הפעלת הסמכות להורות על התרת הכבילה לפי סעיף 9א(4) לחוק המעצרים על כל המשתמע מכך.

מצורפת פסיקת בג"צ 7942-19 בעניין כבילת עצורים ברגליהם באולמות בתי המשפט, בזמן ההמתנה לדיון ובזמן הדיון בעניינם.

Document-page-001

Document-page-002Document-page-003

Document-page-004

Document-page-005

Document-page-006
פסיקת בג"צ 7942-19 בעניין כבילת עצורים ברגליהם באולמות בתי המשפט, בזמן ההמתנה לדיון ובזמן הדיון בעניינם

בג"ץ: אין להחזיר לאם ילד שנמסר לאימוץ למרות שהתחרטה לאחר 4 ימים

תאוות משרד הרווחה לסחר בילדים – לוחצים על משפחות בכל דרך לסחור בילדיהם, למרות שאם היו מסייעים ומעודדים מעט את המשפחות היה נחסך כאב לב רב, ונזקים כלכליים לפרט למשפחה ולחברה.

עיתון "דבר" – רביעי, יוני 23, 1976- מה הדין לגבי אישה שמסרה את בנה לאימוץ והיא מתחרטת אחרי ארבעה ימים בלבד ודורשת להחזיר לה את בנה? האם יש להיעתר לה?

בית הדין הגבוה לצדק, שדן בסוגיה זאת, קבע כי חוק אימוץ הילדים אינו מכיר בתוקף החזרה מן ההסכמה למסור את הילד לאימוץ, ולפיכך הוא דחה את בקשת האשה

לכתבה הקלק על התמונה

בג"צ או בית משפט גבוה ל"סדר" וטיוח – מדוע אמא אינה רואה את ילדיה מזה 3 שנים

ספטמבר 2011 –בג"צ 4613/11– מדובר באמא אשר ילדיה הוצאו מחזקתה לפני כ- 3 שנים מאחר ופקידת הסעד מלשכת הרווחה גבעתיים (לימים נתברר כי שיקרה בבית משפט נגד האמא) הייתה "סבורה" כי הילדים בסיכון. האמא אינה רואה את ילדיה מזה כ- 3 שנים למרות שהינה אשה עובדת, נורמטיבית, ללא רבב, וזאת בעקבות הליכים ביורוקרטיים בבית משפט לענייני משפחה. פקידות הסעד מלשכת הרווחה גבעתיים ולשכת הרווחה רמת גן מעלות דרישות ותנאים שונים ומשונים אשר מונעים לאורך שנים מהאמא וילדיה להיפגש. האמא עתרה לבג"צ לקבוע הסדרי הראיה בין העותרת וילדיה הרכים בשנים. האמא ביקשה כי בית משפט זה יוציא לאלתר צו המורה למשיבים להפגיש בין הקטינים לבין אמם.

בג"צ בראשות השופטים מרים נאור, אסתר חיות, וחנן מלצר דחו את העתירה בתואנה כי "כל השאלות שהיא (האמא) מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, ובמידת הצורך ניתן לפנות בערעור או בבקשת רשות ערעור על ההחלטות הניתנות על ידו".
בדיקת ה"נימוקים" הלקוניים של בג"צ מעלות תהיות וספק רב באשר לשיקוליו ודרכי פעולותיו והערכאות השיפוטיות בענייני רווחה. מתקבלת התחושה כי בג"צ פוחד שמא תיפתח תיבת פנדורה של פשעים חמורים וקשים של רשויות הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער הנעשים מידי יום בדלתיים סגורות, ועל כן בג"צ מגבה פשעים אלו בדרכי טיוח. בג"צ בכך משית "סדר" שבו תעשית עושק המוחלשים של עוס"ים, מאבחנים, עמותות מופרטות, מטפלים ושופטים מתפרנסים על גבם וזעקתם של ילדים ומשפחות.

תיאור חלקי של העתירה תוך השמטת נקודות מרכזיות
מדובר באמא וילדיה אשר רשויות הרווחה וערכאות שיפוטיות מונעות מהם להיפגש כ- 3 שנים. בג"צ מתאר זאת בלקוניות: "עניינה של עתירה זו בהסדרי הראיה בין העותרת וילדיה הרכים בשנים. העותרת מבקשת כי בית משפט זה יוציא לאלתר צו המורה למשיבים להפגיש בין הקטינים לבין אמם. עוד ביקשה להעביר את הקטינים למשמורתה".
מן הראוי כי כאשר מדובר בפגיעה כל כך חמורה בזכויות אדם יסודיות, וצדק טבעי של ילדים לפגוש את אימם, יפרט בג"צ את הסיבה לכך למניעת המפגשים. בג"צ כאמור נמנע מחשש כי רשויות הרווחה ובתי המשפט יעמדו לביקורת בשל כך. עם זאת כפי שיפורט בהמשך בג"צ אינו חוסך מהטחת האשמות שווא נגד האמא, חרף העובדה שלא דן בעתירה, תוך תיאור תמונה חלקית ושטחית לרעת האמא.

בג"צ מתחמק מאחריותו לטפל בעתירה בנגוד לחוק יסוד השפיטה – ומקבע את אי מימוש אמנת זכויות הילד שישראל חתומה עליה מזה 20 שנה
בג"צ תרץ החלטתו לא לדון בעתירה בתואנה כי "כל השאלות שהיא (האמא) מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה, ובמידת הצורך ניתן לפנות בערעור או בבקשת רשות ערעור על ההחלטות הניתנות על ידו" – טענה זאת אינה נכונה. בענייני זכויות ילדים לפגוש הוריהם ישראל חתמה על אמנת זכויות הילד בספטמבר 1991 (לפני 20 שנה) אולם טרם חוקק חוק בנושא לכן האמנה אינה בסמכותם של בתי משפט.
אמנת זכויות הילד סעיף 9 דן בזכויות ילדים להיות בקשר עם הוריהם. האמא הוסיפה טענות נוספות מן הצדק בעתירתה. מן הראוי היה כי בג"צ ידון בעתירה ולו רק בשל שהמדובר בהסדרי ראיה בין אמא לילדיה, בענייני אמנת זכויות הילד.

בג"צ לא קיים חובת הנמקה
בג"צ אינו מפרטת השאלות שמעלה האמא בעתירה, אינו דן בהם וקובע כי דין העתירה להידחות מחר ו"כל השאלות שהיא מעלה בעתירתה מצויות בסמכות בית המשפט לענייני משפחה" – תשובתו של בג"צ לקונית ולא ניתן לדעת ולהבין מה הן השאלות שמעלה האמא בעתירתה ומה הן תגובות בג"צ – מן הראוי היה כי בנושא כל כך מהותי ועקרוני ממנו סובלות משפחות וילדים רבים מוחלשים רבים בישראל יינתנו תשובות ברורות ומפורטות במיוחד ממוסד רם כבג"צ.

בג"צ כחומת ברזל על מחדלי רשויות הרווחה וערכאות שיפוטיותבג"צ כאמור דחה העתירה בתירוצים לקוניים מבלי שכתב את טענות העותרת. מצד שני תוקף בג"צ ומאשים את העותרת באי קיום הסדרי ראיה תוך השמטת עובדות מהותיות ומרכזיות. לשם כך משתמש בג"צ בציטוט ערכאה שיפוטית נמוכה יותר של בית משפט מחוזי.
מן הראוי כי כאשר קובע בג"צ נקודה הנראת לו יציין את גם את טענות העותרת. התנהלות זאת הנה הטיית ההליך השיפוטי לטובת רשויות הרווחה ובתי המשפט הדנים בעניין. בג"צ בפועל משמש כחומת המגנה על פשעי רשויות הרווחה בדלתיים סגורות נגד אזרחים טובים ללא רבב.

האשמות שווא ללא כל בסיס ובצורה חד צדדית
בג"צ כותב: "מן הדיון שהתנהל בפנינו ומן הכתובים שקראנו הבנו כי בין רשויות הרווחה לבין העותרת קיים סכסוך עמוק, בשל פגיעות שפוגעת העותרת בדרכים שונות בעובדי הרווחה שאינם מוכנים עוד לטפל בה. אין צריך לומר כי העותרת אינה זכאית לפגוע בעובדי הרווחה, בשום צורה ובשום דרך…"
בג"צ חושב את האזרח לפתי ומצפה שיניד בראשו כאות הן עם רשויות הרווחה המציגות עצמן כאומללות ופגועות, בעוד שהעובדות בשטח, ותחקירי ועדות כגון סלונים נבו, גילת, מראים ההפך. רשויות הרווחה פועלות בצורה מופקרת (מקצת הפשעים, קצה הקרחון – ראה קישורים בסוף הפוסט) ומסבים נזקים לילדים ומשפחות.
מן הראוי כי בג"צ יפרט ויציג תמונה מלאה של הטיעונים והבודות טרם הקביעה המסולפת כי העותרת פגעה ברשויות. יוצא כי בג"צ במקום לדון בענייני העתירה מנצל את הבמה ליחצ"נות לטובת רשויות הרווחה המשומנות.

סוף דבר
בג"צ פעל בצורה מוטה נגד האמא העותרת ומעמיד את אזרחי המדינה כפתאים האמורים להאמין למוצא פיהם של שופטיו מבלי להתייחס לעובדות ולמסקנות. בג"צ נמנע מעשיית צדק כנדרש ואף צדק מינימלי בענייני רווחה מחשש כי פשעי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה ונוער יחשפו וזה עלול לפגוע ב"סדר" הקיים שבו עו"סים ועמותות מופרטות ועמיתיהם מתפרנסים על גבם של ילדים ומשפחות הנפגעים ונעשקים.

קישורים: