ילדים של אף אחד – פשעי משרד הרווחה נגד ילדים בסיכון ומשפחותיהם

ילדים של אף אחד , נעמה לנסקי , ישראל היום , 26.2.2016 איור: רות גווילי
מוסדות כליאה משרד הרווחה – איור רות גווילי

ילדים של אף אחד , נעמה לנסקי , ישראל היום , 26.2.2016 איור: רות גווילי

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

הם באים מבתים קשים. סובלים מבעיות מורכבות. נפלטים ממערכת החינוך, מ›צאים מהבית על ידי הרווחה למסגרות לא מתאימות, אבל כושלים גם שם, ומגיעים לרחוב, לפשע – ולכלא. בישראל יש עשרות נערים ונערות כאלה, ואין שום מסגרת מתאימה שיכולה לקלוט אותם › כך קורה שבמתקן הכליאה לנוער יושבים נערים, שגם השופטים שהרשיעו אותם מודים שהם לא אמורים להיות שם

אבי הוא ילד שאף אחד לא רוצה בו. כבר כשהיה תינוק, הוריו, שהביאו אותו לעולם בגיל מבוגר אל תוך משפחה במאבק תפקודי, התקשו מאוד בגידולו. כפעוט בגן היתה הגננת חסרת אונים לנוכח התנהגותו הכפייתית. הוא נהג לקפוץ מגגות, שטף ידיים ללא הפסקה, ואט אט הפך בלתי נשלט. הפתרון המעשי היחיד היה תרופתי, ובגיל 3 החל אבי להיות מטופל בריטלין על בסיס יומי.

בגיל 6 כשעלה לכיתה א,' הוא הוצא מבית הוריו, שלא הצליחו עוד לטפל בו, והועבר לפנימייה סגורה. למרות גילו הצעיר, הוא הבין שהסביבה הקרובה הרי- מה ידיים. הוא בכה בלי הפסקה, לילות כימים, היה מלא כעס, האשים את הוריו על שנטשו אותו ואיפשרו לגורמי הרווחה להעביר אותו מהבית למוסד מרוחק.
שש שנים גדל בפנימייה. רק לעיתים רחוקות ביקר בבית. הוא התגלה כילד חרדתי, חסר אמון במבוגרים, עולה על גדותיו מרוב זעם. בגיל ,12 לאחר סידרת התפרצויות כלפי ילדים ואנשי צוות בפנימייה, נשלח למרכז לבריאות הנפש אברבנאל. דווקא שם הצליחו הרופאים, כמעט לראשונה, לראות באבי ילד שאפשר לסייע לו. אחרי חודש של אשפוז, הם היו משוכנעים שיש בו פוטנציאל לשי – פור ולהתקדמות, אם רק יקבל טיפול ארוך טווח, יציב ועקבי. הוא הוצא מהפנימייה שבה שהה, הוחזר לבית הוריו בתל אביב והחל ללמוד בבית ספר לחינוך מיוחד. אבל בגיל 12 כבר נפתח נגדו תיק פלילי ראשון, בגלל איומים על איש צוות בבית הספר תיק אחר נפתח בעקבות תלונה של הוריו, לאחר שאיים עליהם וירק על אביו. המערכת שוב לא הצליחה להכיל אותו. הוא הוחזר לאברבנאל לתקופה קצרה, ואז החל להיטלטל בין מוסדות. האחרון שבהם היה מעון נעול, שאינו ערוך למתן טיפול וליווי נפשי שוטפים. גרוע מזה: במשך קרוב לשנה ניתן לו טיפול תרופתי שגוי – כדורים פסיכיאטריים שהשילוב ביניהם אסור במקביל, נפתחו לו עוד ועוד תיקים במשטרה. הוא תקף פיזית את אנשי הצוות, איים, קילל, העליב. בהיעדר הליכים טיפוליים הכרחיים, פנה הצוות לריסון פיזי. כשאחד המדריכים ניסה לבצע בו "הולדינג" (טכניקה שבה המטפל אוחז בילד בחוזקה מאחור, לעיתים על ידי השכבתו על הקרקע) אבי נאבק בו ופצע אותו. כשהמשטרה הוזעקה באחד הימים למקום, אבי התנגד בכל כוחו לכבילה באזיקים. לא פעם נשלח לבידוד ב"חדר ההרגעה" – חדר נעול, קטן ומרופד. עוד לפני גיל 13 הוגש נגד אבי כתב אישום ראשון. בגיל 14 ויום, ברגע הראשון שהחוק איפשר, הוא נעצר. שורה ארוכה של תיקים פתוחים ועומדים נגדו בבתי המשפט. הקושי למצוא עבורו מסגרת מתאימה עלה ביתר שאת באותה תקופה. שופטת בית המשפט לנוער בתל אביב, טובה פרי, ציינה באחד הדיונים שכבר שנים הוא לא מקבל מענה טיפולי הולם, ודרשה מרשויות הרווחה להציע חלופות טיפוליות. אולם אלו לא הצליחו לאתר חלופה מתאימה. לפני כחודשיים, באין חלופה אחרת, נגזר דינו של אבי בבית המשפט לנוער בתל אביב, והוטלו עליו עשרה חודשי מאסר בכלא אופק בש- רון, מתקן הכליאה לבני נוער היום הוא בן .15 במאסר, ללא מענה טיפולי. ללא תקווה.

 אבי לא לבד. את הילדים שבקצה הרצף הטיפולי המדינה מעדיפה לשכוח. כשנפתחים להם תיקים פליליים המצב הופך חמור בהרבה, ואז המוצא הוא בדרך כלל מאסר כי בישראל אין מסגרת טיפולית שמתאימה לילדים כמו אבי. זה תשע שנים שמשרד הרווחה ומשרד הבריאות מנהלים ביניהם דיונים עקרים לקראת הקמתה של מסגרת מוגנת וסגורה לילדים הסובלים מפגיעות נפשיות בדרגה מורכבת, שבמקרים רבים נלוות להן מגבלות קוגניטיביות, הפרעות התנהגותיות או התמכרויות. כשלכל אלה מתווספות עבירות פליליות, חשיבותה של מסגרת כזאת גדולה פי כמה. רק שעד כה, למרות הדחיפות, הדיונים לא העלו דבר בעוד משרד הרווחה מראה נכונות ורצון להקמת המסגרת, משרד הבריאות אפילו לא כלל את הנושא בתקציבו. "מדובר בנערים ונערות שהעבירות שהם מבצעים הן פעמים רבות פועל יוצא של המצוקות הנפשיות שלהם," אומרת עו"ד רחל דניאלי, הממונה האר- צית לייצוג נוער בסנגוריה הציבורית. "כמעט תמיד מדובר בעבירות שכרוכות בפגיעה בבני המשפחה, בגורמים בקהילה, באנשי צוות במוסדות הטיפוליים או בנערים אחרים במעונות. "הם פוגעים בסביבה הקרובה, כי הם נמצאים במ – סגרות שאינן כשירות לטפל בבעיה שלהם. אנחנו לא מקלים ראש בעבירות שהם מבצעים, אבל אם היו מטפלים בילדים האלה קודם בצורה נכונה, זה כנראה לא היה מגיע בכלל לתחום הפלילי. "כל המעונות הטיפוליים הפוסט-אשפוזיים בארץ אינם שמורים ואינם ערוכים לטיפול בקטינים בעלי מוגבלויות נפשיות כל כך מורכבות. לעומת זאת, כל המסגרות השמורות והנעולות שמיועדות לנוער קצה לא מספקות מענה טיפולי הולם למצבים נפשיים קשים. "אמנם נעשים מאמצים רבים למצוא לילדים האלה פתרונות טיפוליים במעונות. חסות הנוער, שאחראית על המענים החוץ-ביתיים של נוער קצה עובר חוק, מצליחה לעיתים לכופף את הפתרונות הקיימים כך שיתאימו אפילו חלקית, בהיעדר ברירה אחרת. אבל אין בנמצא מעון שמור שבו הנערים יהיו מל›וים כל היום על ידי אנשי טיפול מתחום בריאות הנפש. כל מי שמתעסק בתחום יודע היטב שחייב לקום מעון כזה, אבל זה פשוט לא קורה. "בגלל שאין מסגרת מתאימה, יושבים בבית הסוהר ילדים שלא אמורים להיות שם. העבירות שהם מבצעים הן פועל יוצא של הקשיים שלהם, ואז הכי קל זה לשלוח אותם לכלא. זה מין פלסטר זמני שפותר את הבעיה למראית עין ומרחיק את בני הנוער האלה מהציבור, אבל ברור שזה לא פתרון. הצעירים האלה יוצאים משם הרבה יותר פגועים, ואז חוזרים לחברה או הביתה כשהם עדיין לא מטופלים. המשפחות והסביבה סובלות מזה. "במקרה של אבי, אני לא מאמינה שיש גורם טיפולי שסבור שהמקום הנכון עבורו הוא בית סוהר. אני מת – קוממת לנוכח אמירות של גורמי רווחה, וגם של בתי המשפט, במקרה שלו ובמקרים אחרים, ש'כיוון שהוא לא שרד במסגרות הטיפוליות השונות, אין ברירה אלא לכלוא אותו.' הרי אין היום מסגרת שמתאימה לנערים במצבו, והמדינה יודעת את זה, אז איך אפשר להאשים אותו שהוא לא משתלב במסגרות הקיימות? "טיפלנו, למשל, בקטין עם בעיות נפשיות, שהביאו אותו לביצוע עבירות. הוא הגיע לכלא, בהיעדר מס – גרת טיפולית מתאימה, וישב לבדו בתא בכל תקופת המאסר. כצפוי, המצוקה הנפשית שלו רק החריפה שם, עד כדי עשיית הצרכים על רצפת התא. בכלא התריעו בפני הגורמים הטיפוליים שהוא לא מתאים לבית הסוהר, אבל הנער האומלל הזה המשיך להיות כלוא שם למשך שנה שלמה."

בעוד שבועיים ידון בית המשפט המחוזי בתל אביב בערעורה של הסנגוריה הציבורית על עונש המאסר שהוטל על אבי. "זה אחד המקרים המורכבים, הקשים והעצובים ביותר שבהם טיפלתי במשך כל שנותיי במקצוע," אומרת עורכת דינו, אבישג כהן בן נתן, המתמחה בייצוג נוער "כואב לי הלב על אבי, שמגיל 14 כבר מעביר את חייו בתא של בית סוהר כמעט כל הזמן הוא מופרד שם מיתר הנערים, ולא מצליחים להתמודד איתו. בכל פעם שניסו לשים אותו ליד מישהו, הוא תקף או הותקף, נערים אחרים ניסו לחתוך אותו עם קופסת שימורים, גנבו לו ציוד. "מצד שני, הוא תוקף את כל מי שמתקרב אליו. הוא מאוד מנותק, מבודד ודחוי. הוא איבד תיאבון, רזה מאוד ומסרב ליטול את התרופות שלו. "מכיוון שלגורמי הרווחה אין שום פתרון עבורו, הם מנסים להתנער ממנו בכל דרך אפשרית. לאחד הדיונים הפליליים זומנה עובדת סוציאלית לחוק הנוער, שעמדה בבית המשפט וטענה שלצערה, המקום הכי טוב עבורו הוא הכלא. "והוא יושב שם באולם, שומע את הדברים, ומבין שאף אחד לא מאמין שיש לו עתיד. אז איך ימצא כוחות להאמין בעצמו"?

מה היה אפשר לעשות אחרת? "כל החיים שלו, אבי לא קיבל את המענה המתאים. אם היה קיים עבורו מענה, הוא לא היה מגיע למקום הזה. לא רק אני אומרת את זה. שתי שופטות שונות שדנו בעניינו כתבו שהכתובת היתה על הקיר כל השנים. שכיוון שהוא מעולם לא קיבל את הטיפול הנכון, ברור שיידרדר באופן קיצוני עד לפתיחת תיקים פליליים ולמצב העצוב שבו הוא נמצא היום. "ההורים שלו היו באים לבית המשפט ומתחננים שיימצא עבורו פת – רון, כי להם אין את הכלים לסייע לו. הם הודו בפה מלא שעל אף אהבתם אליו, אין להם יכולת להתמודד עם המורכבות שלו. יש פה מצב מגוחך גורמי הרווחה מנהלים מלחמות על הוצאת אלפי ילדים מהבית. במקרה הזה מדובר בילד שההורים מבקשים שיעזרו לו, ואין פתרונות. "בית הסוהר הוא הרסני עבורו, בוודאי בגיל כל כך צעיר זה שהוא כלוא עכשיו מאחורי סורג ובריח זאת תעודת עניות למערכת. בדיון האחרון אמא שלו סיפ – רה שהיא כבר חודש מתקשרת לגורמי רווחה ושואלת, מה יהיה איתו ביום שאחרי? מה יקרה כשישתחרר מה- כלא? ההורים הודיעו שהם לא רוצים שיחזור הביתה. "זאת גם השאלה שהכי מטרידה את אבי. הוא שואל אותי, 'אבישג, לאן אני אלך אחרי הכלא'? ואני אומרת לו שאין לי תשובה בשבילו. אני יודעת שהוא יגיע לרחוב וייאלץ לנסות לשרוד, עד הפעם הבאה שייתקל ברשויות החוק. ובאמת שהכתובת על הקיר."

גיהנום משרד הרווחה – פנימיה פוסט אישפוזית בני ארזים

נדב היה בן 15 כשמונתה לו עורכת דין מהסנגוריה הציבורית, לאחר שביצע שורת עבירות פליליות, מר – ביתן בתחום הרכוש. בגיל ,16 בהיעדר פתרון מתאים, נגזר עליו מאסר. כששוחרר, שב מייד לסורו. הוא הגיע לבית של מכר, ובאיומי סכין דרש ממנו כסף. לאחר כמה ימים חזר לבית המכר והשיב לו את הכסף, אבל התיק הפלילי כבר נפתח. "הוא ילד מקסים מרקע קשה," מספרת עורכת דינו, נעמה טייב. "משפחה שבורה, הרבה ילדים, קשיים בגידול, פגיעה מינית ומה לא. כשהיה בכיתה א' הוריו התגרשו, והוא הועבר לפנימייה. הוא ניסה לפגוע בעצמו והיה במצב מאוד לא טוב. ילד פגוע מינית שהפך פוגע מינית, שסובל מקושי רגשי עמוק וממגבלה קוגניטיבית. "כל השנים הוא נדד בין מסגרות ולא מצא את מקומו. לאחר שנפתח לו התיק הוא היה מסתכל לי בעיניים ואומר: 'אני מתחנן שתמצאי לי מקום שסוף סוף יעזור לי.' היה בוכה כמו תינוק ואומר לי: 'רק אל תיתני שיחזירו אותי הביתה.' הוא ידע בעצמו, חרף כל המגבלות שלו, שישתחרר מהכלא ושום דבר לא ישתנה. הוא יחזור לדלות, לאומללות, לבדידות – ומהר מאוד גם לפשע. "במשך חודשים הוא סירב להישפט והעדיף לשבת במעצר.

ניסיתי, יחד עם שירות המבחן, למצוא לו מסגרת מתאימה שתשמור עליו ותטפל בו, וגם תגן על החברה מפניו. מקום שיכול להתמודד עם מורכבות בעיותיו של נדב, שהוא גם טיפולי וגם סגור אני לא מקלה ראש לרגע בעבירות שהוא ביצע, ומבינה שאולי קשה להזדהות איתו בגלל הקשיים שלו וההתנהגויות פורעות החוק – אבל זה ילד שלא היה יום אחד בחייו בסביבה שטובה בשבילו ויכולה לסייע לו. "לאחר ארבעה חודשים שבהם לא מצאנו לו מסגרת טיפולית מתאימה, בית המשפט החליט, בצער, ובלית ברירה בעצם, לגזור את דינו. השופטת לא התעלמה מהרצון שלו להשתקם ולקבל טיפול. גם היא, כמוני, היתה משוכנעת שהוא באמת רוצה שיעזרו לו לעלות על דרך חדשה, ושמתפקידנו לעזור לו, לבד הוא לא יכול לעשות את זה. "היא גזרה עליו חצי שנת מאסר הוא ריצה ארבעה חודשים, השתחרר, ואחרי פחות מחודש הודיעו לי שנעצר שוב, לאחר שנתפס נוטל סמי פיצוציות. הגעתי לתחנת המשטרה, והוא הסתכל לי בעיניים, בכה ובכה בלי הפסקה, אמר לי שאיכזב אותי והתחנן לעזרה. זה קרע אותי. חזרתי הביתה שבורה. "בלתי נתפס מבחינתי איך לא קיים שום פתרון בשביל הילד הזה. איך אנחנו, כחברה, נותנים לו לזלוג לנו בין הידיים. במקרה הזה לא הוגש כתב אישום, והוא שוחרר הביתה, או נכון יותר – לרחוב." לפני מספר חודשים, חששותיה הכבדים של טייב התממשו. בין נדב לצעיר אחר התפתח עימות אלים, כשנדב בילה עם כמה מחבריו ברחוב בקירבת ביתו. במהלך העימות דקר נדב את הצעיר ברגלו מספר פעמים באמצעות סכין, ואז חמק מהמקום. הצעיר נותר שכוב על הקרקע, פצוע ומדמם. כשאנשי מד"א הגיעו, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. על נדב נגזרו תשע שנות מאסר בגין הריגה. "לעולם לא אשכח את נדב ואת מה שקרה לו," אומרת טייב בעצב. "הסיפור הזה ירדוף אותי כל החיים. איזו החמצה איומה. אין ספק שאפשר היה להציל פה חיים. "לא הפסקתי לבכות מאוזלת היד של המדינה שלנו. נזכרתי איך שנה קודם לכן היינו מגיעים כל שבוע לדיון בבית המשפט ומתבשרים על ידי גורמי הרווחה שאין מה להציע לו. האכזבה שלי מהמערכת היתה כל כך קשה, ששקלתי להפסיק לייצג קטינים. "הידיעה שבכלא יושבים עוד ילדים כמו נדב כואבת לי. ילדים שלמרות שיש רצון של כל הגורמים ושלהם עצמם לקבל טיפול נכון, אין פתרון בשבילם. אני לא מבינה, מה עשינו פה? מגיל 16 הוא כמעט לא היה חופשי. בגיל 27 הוא ישתחרר מהכלא, ואז מה יהיה איתו? איזה עתיד יש לו"?

 על השירותים הניתנים לילדים ולבני נוער עם הפרעות נפשיות אחראים משרדי הבריאות, הרווחה והחינוך, במסגרת הקהילה ובמסגרות חוץ-ביתיות, כמו מוסדות לאשפוז פסיכיאטרי של משרד הבריאות או מסגרות פנימייה פוסט-אשפוזיות של משרד הרווחה. עדית סרגוסטי, רכזת תחום בריאות הנפש בארגון "בזכות," המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, מציינת כי "באופן כללי, לילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים אין מענים מתאימים, למעט טיפול במרפאות על ידי פסיכיאטרים או פסיכולוגים. אין גורם שלוקח על עצמו אחריות מלאה לפיתוח מענים לילדים האלה. באשפוז פסיכיאטרי אמורים לשהות רק למשך זמן מוגבל ביותר. יש צורך בפיתוח מענים בקהילה בין היתר על מנת למנוע אשפוזים. "פנימיות פוסט-אשפוזיות ואומנות טיפוליות עשויות להיות רלוונטיות לחלק קטן מהאוכלוסייה, וגם הן נותנות מענה מוגבל וחלקי. במסגרות חינוכיות הפתרונות מעטים. והחוסר הכי עמוק הוא במסגרת הקהילה. למשל, נניח שילד עם קשיים נפשיים שורד בקושי במסגרת חינוכית. כשהוא יוצא מבית הספר בצהריים או אחר הצהריים, אין מסגרת מותאמת שהוא יכול להגיע אליה, או גורם שיכול ללוות אותו. "על אחת כמה וכמה, הקושי הוא אדיר כשמדובר בילדים שנפלטו ממערכת החינוך. זה כדור שלג, שכיוון התגלגלותו ברור וידוע מראש." ארגון "בזכות" יזם וניסח לאחרונה הצעת חוק המבקשת לעגן את זכותם של ילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים לקבל שירותי טיפול ושיקום המותאמים לצורכיהם במסגרת הקהילה. בדברי ההסבר להצעת החוק, שיזמו חברי הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, קארין אלהרר, שולי מועלם, יעקב מרגי, אורי מקלב, חיליק בר, אבי דיכטר ומרדכי יוגב, מצוין כי יש תיאום לקוי בין משרדי הממשלה השונים, וכך נוצרים "בעיות וחסרים הן בקבלת אחריות והן במתן מענים לילדים ובני נוער אלו, ורבים מהם נופלים בין הכיסאות. בקרב ילדים רבים, מתן מענה מוקדם ימנע החמרה של מצבם." היות שהמחסור כה נרחב, פוגשים את הקטינים האלה בנקודות שונות, שאינן כוללות רק את ההליך הפלילי. עו"ד לידיה רבינוביץ,' הממונה הארצית על ייצוג קטינים באגף הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אומרת כי מדובר באוכלוסייה מוחלשת במיוחד, לעיתים קורבנות של פגיעה מינית, אלימות או הזנחה. "אנחנו נתקלים ביתר שאת במחסור המתסכל במסגרת שהיא גם שמורה ונעולה וגם כוללת מערך טיפולי שמותאם לילדים ונוער עם קשיים נפשיים ו/או הנמכה קוגניטיבית. אנחנו מטפלים בכ- 3,500 תיקים הנוגעים לקטינים מגיל לידה עד גיל ,18 כך שהפרספקטיבה שלנו רחבה. "התסכול נובע מכך שאלה גילאים שבהם עוד ניתן לעזור לילדים האלה, שנסיבות החיים והפרעות שונות מביאות אותם למקום לא טוב. בגיל מבוגר יהיה קשה פי כמה, אם לא בלתי אפשרי. והנזק שנגרם להם בהיעדר טיפול מתאים הוא בלתי הפיך "למעשה כל עוד הילדים לא מגיעים לכדי התנהגות עבריינית, הפתרון עבורם הוא אשפוז פסיכיאטרי, גם אם אין ממש צורך באשפוז, מה שמכונה 'אשפוז סוציאלי.' אבל ברור שבית חולים פסיכיאטרי הוא לא מסגרת ארוכת טווח. מרגע שיש היבטים עברייניים, מוצעות מסגרות של חסות הנוער, שבהן אין מענה לצרכים פסיכיאטריים או למוגבלות קוגניטיבית." רבינוביץ' מספרת על מקרה שמטופל בימים אלה על ידי האגף לסיוע משפטי ונוגע לנער בן ,17 בעל הפרעת קשב וריכוז והפרעות התנהגות, שבעברו שימוש באלכוהול וכן ניסיון אובדני. הוא כבר אושפז בעבר שלוש פעמים בבית חולים פסיכיאטרי, ולאחרונה אושפז בפעם הרביעית. "גורמי הרווחה ביקשו להמשיך את אשפוזו הפסיכיאטרי, בכפייה, עד למציאת מסגרת. אבל בגלל השימוש באלכוהול ובעיות התנהגות, שלוש מסגרות פוסט- אשפוזיות לא הסכימו לקבל אותו. זה עצוב, כי הוא מסכים להשתלב במסגרת ארוכת טווח שתנסה לעזור לו. בית המשפט קבע שמדובר בנער שאם לא ישהה במסגרת בעלת גבולות, יהיה מסוכן לעצמו ולסביבתו. "על פי אבחון שנערך לו ברור שהוא זקוק למסגרת חוץ-ביתית למתבגרים, שתכיל אותו, תהיה שמורה ותתאים לצרכיו המיוחדים. אבל אין כזאת. העניין עדיין נמצא בדיון בין אגף השיקום של משרד הרווחה לבין אגף חסות הנוער ובית החולים הפסיכיאטרי."

 בסנגוריה הציבורית מעריכים כי מוסד שיספק מענה לכ- 30 בני נוער יהווה כרגע מענה מספק. "אני מניח שמוסד אחד לא יפתור את הבעיה כולה, אבל הוא צעד גדול והכרחי," אומר עו"ד שי פלד, המייצג בני נוער מטעם הסנגוריה. "אני מסתכל על המקרים האלה, ומדובר בשיברון לב. הם מטולטלים ממקום למקום, עד שמגיעים לתוצאה הצפויה מראש – שאין מקום מתאים. "גם אם מצליחים למצוא מסגרת שהיא הרע במיעוטו, לא פעם נדרשת המתנה של חודשים. לילד בן ,14 שעל פי כל חוות הדעת זקוק לטיפול וגם רוצה בטיפול, אין זמן לחכות. כל יום שהוא מבלה במעצר מדרדר את מצבו ומפחית את סיכוייו בחיים. מטופח פה מעגל של עבריינות, שרק ילך ויחמיר." אחד הנערים שאותם ייצג פלד הוא גידי, שמגיל ינקות אושפז במחלקות פסיכיאטריות, בשל קשיים נפשיים רבים שהגיעו ברבות הימים גם לפגיעות עצמיות ולפריעת חוק. "עוד כשהיה תינוק הרגשתי אצלו אי שקט גדול," מספרת אמו. "היו לו התנהגויות לא ברורות. הוא היה מנסה לאכול חומרי ניקוי. מכניס את הכלב למכונת הכביסה. כל הזמן הייתי צריכה לרדוף אחריו. "בגיל חצי שנה הוא כבר נכנס לגן ליום שלם, עד שעות הערב. שם היו איתו צרות בלי סוף. לא ידעו איך להתמודד איתו, אז היו סוגרים אותו במקלט. היו לו הפרעות התנהגות קשות, חרדות, דיכאונות, והחברה לא קיבלה אותו. "ניסו כמעט הכל. שילוב בבית ספר רגיל, אשפוז יום בבית חולים ואשפוז פסיכיאטרי סגור, וכל מיני פנימיות שלא התאימו לו. לא הצלחתי להבין איך לא מוצאים לו מקום מתאים. בבתי חולים פסיכיאטריים היו ממלאים אותו בתרופות ומרדימים אותו. במקום להרים אותו, הפילו אותו. בפנימיות הוא לא החזיק מעמד ולא הצליחו להתמודד איתו. הוא ברח מהפנימיות, התחיל לעבור על החוק, עד שמצא את עצמו במוסד סגור, ושם למד עוד דפוסים עברייניים. "בין לבין הוא היה אצלי בבית, בלי מסגרת, בלי ליווי, בלי שיהיו לי כלים להתמודד איתו. המשפט ששמעתי הכי הרבה היה שאם יש איתו בעיה – להתקשר למשטרה. ואם הוא מאיים לקפוץ מהמרפסת, מה אני אעשה עד שהמשטרה מגיעה? "אני מגדלת לבד שלושה ילדים, כל אחד עם הבעיות שלו. חיה בקושי מ- 2,500 שקלים לחודש, ותקופות ארוכות מהרבה פחות. עבדתי בשלוש עבודות ולא הצלחתי להרים את עצמי ואת הילדים שלי לשום מקום. הכל יצא מכלל שליטה. הייתי רואה ילדים משחקים בגינה ובוכה, בוכה. הייתי מבקשת עזרה מהרווחה והיו אומרים לי: אין פתרון. ידעתי שיבוא יום והוא יסתבך עם החוק." היום הזה הגיע כשגידי היה מעורב בעבירת רכוש אלימה. כצפוי, לא נמצאה לו מסגרת מתאימה, והוא נשלח לכלא לתקופת מאסר של 14 חודשים. היום הוא בן ,18 וכבר נמצא בכלא לבגירים. "הוא כל הזמן מתקשר אלי מהכלא ומספר כמה קשה לו, וכמה הוא לחוץ ומפחד. זה לא המקום בשבילו, עם כל הבעיות שלו. "לי לא היו הכוחות והכלים לעזור לו, אבל איך לא נמצאה אפילו מסגרת אחת שכן הצליחה? הוא ילד טוב, שאוהב בעלי חיים ואוהב לשיר. יכלו לעבוד עם זה. בינתיים הוא בכלא, חוטף מכות, הולך מכות, שמים אותו הרבה בבידוד. "בקרוב הוא ישתחרר, ושוב אני לא יודעת מה יהיה איתו. איבדתי מזמן אמון בכל המערכת. מה אני אעשה איתו כשהוא יחזור הביתה? איזה עתיד יש לו? מה ייצא מהמשפחה שלנו? מתי יזכרו שאנחנו קיימים ?"  naamal@israelhayom.co.il  

מתקן כליאה המיועד לבני נוער. "העבירות שהם מבצעים הן פועל יוצא של הקשיים שלהם, ואז הכי קל זה לשלוח אותם לכלא" (צילום ארכיון, למצולמים אין קשר לנאמר)

עו"ד רבינוביץ.' "מתסכל"

"מגיל 16 הנער כמעט לא היה חופשי. בגיל 27 הוא ישתחרר מהכלא, ואז איזה עתיד יש לו"? (צילום ארכיון, למצולמים אין קשר לנאמר)

עו"ד כהן בן נתן. "כאב לב"

הזנחה והתעללות קשים בפנימיית רננים – משרד הרווחה מטייח

אלימות נגד ילדים בפנימיית רננים - משרד הרווחה מטייח
אלימות נגד ילדים בפנימיית רננים – משרד הרווחה מטייח

עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת , נעמה לנסקי , צילום: אפרת אשל , ישראל היום , מרץ 2015

לקריאת מתגובות לכתבה הקלק כאן

"ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים, כי הוא לא הסכים ללכת לישון" • "מדריך תפס ילד באוזן וגרר אותו בכוח" • "אשת צוות מרכזית היתה אומרת לילדות: 'את תאכלי ממני חרא, אני אקרע אותך, אמרר לך את החיים"' • "תמיד היה ריח של שתן, ואם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים עד הבוקר" • 200 ילדות וילדים בעלי רקע של בעיות רגשיות והתנהגותיות מתגוררים בפנימיית רננים בזכרון יעקב • עכשיו החליטו אנשי צוות שעבדו בפנימייה שאינם יכולים לשתוק עוד • המשטרה בודקת תלונות שהגישו הורים • הפנימייה: "אנחנו נמצאים בפיקוח הדוק של משרד הרווחה ופועלים בשקיפות מלאה"

 לקריאת התחקיר המלא הקלק כאן

"עבדתי שנים בפנימיית רננים, עם ילדים שהוצאו מהבתים ומהמשפחות שלהם כדי לתת להם הזדמנות חדשה, לקדם אותם, להרים אותם מהתחתית למקום טוב – ולא ראיתי שזה קורה. יצאתי עם לב כואב…" "כקצינה בצבא החלטתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים הוא חינוך. הרצון הזה התנפץ לרסיסים כשהגעתי לרננים. מה שחשבתי שהוא הגשמת חלום הפך שם לסיוט. עד היום לא השתחררתי ממה שעבר עלי בפנימייה הזאת…"

אינספור עדויות הגיעו אלינו על הנעשה בפנימיית רננים בזכרון יעקב. הן מגוללות את המתרחש בפנימייה בשנים האחרונות, עד היום. אנשי הדרכה שעבדו בפנימייה, הורים לילדים החיים בה וגם הילדים עצמם, גוללו סיפורים על אלימות קשה כלפי חניכים וחניכות, הזנחה, עזובה והיעדר פיקוח, במקום המצהיר על עצמו שהוא "מעניק לחניכיו מסגרת המספקת חוויית קשר משמעותית, טיפול, טיפוח, העשרה ומוגנות, תוך דגש על העצמה אישית." סיפורים קשים, כואבים ומקוממים, שחלקם אף מעלים חשד כבד לפלילים.

רננים היא פנימייה טיפולית המאכלסת כ- 200 בנים ובנות בני ,18-6 בעלי רקע של בעיות רגשיות, התנהגותיות ונפשיות. חלקם מגיעים לאחר אשפוז פסיכיאטרי או כחלופה לאשפוז, חלקם בעלי אינטליגנציה גבולית עד פיגור קל, וחלקם בעלי קשיים רגשיים, הפרעות התנהגות או לקויות למידה. רבים מהם נמצאים בפנימייה מתוקף צו בית משפט, ובעקבות החלטות של גורמי הרווחה להוציאם מבתיהם. הילדים חיים בפנימייה שנים ארוכות ומעצבות ומעבירים בה את שנות הילדות וההתבגרות. חלקם יוצאים לחופשות או לביקורים בבית מדי שבוע או כמה שבועות; לאחרים זה הבית, והם ממעטים לצאת ממנו.

הפנימייה נתונה לפיקוח השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה, ועל פי אתר האינטרנט שלה, מופעלת בידי "ד.י.ש בע"מ," חברה פרטית שהוקמה 1971-ב וזכתה במכרז של משרד הרווחה, שבמסגרתו היא מפעילה שש פנימיות לילדים ולנוער בסיכון. גם פנימיית רננים הוקמה ,1971-ב וסמוך לה פועל בית ספר לחינוך מיוחד באותו שם, שבו לומדים רבים מילדיה. על פי הערכות של אנשי מקצוע, התקציב הממוצע המועבר מהמדינה לפנימיית רננים עבור כל ילד עומד על 12,500-כ שקלים – כלומר תקציב שנתי של 30-כ מיליון שקלים.

צוות הפנימייה הקבוע כולל רכזי הדרכה, כמה נשים שמתפקדות כ"אם בית," מדריכים שמהווים את כוח העבודה המרכזי, הן מבחינת מספר שעות העבודה והן מבחינת המגע השוטף עם הילדים, וכן צעירים בני 18 בשנת שירות, שאינם מקבלים שכר, ובמקרים רבים ממלאים תפקיד של מדריכים לכל דבר. בנוסף כולל הצוות שומרי לילה, צוות טיפולי, צוות מרפאה, אנשי אחזקה ולוגיסטיקה, עובדי מטבח, צוות סייעות לליווי לבתי הספר, צוות ניהולי ומזכירות. "המחזות שראיתי בפנימייה ממשיכים לעלות כל הזמן מול עיניי," מספרת ליאת (שמה בדוי, כמו יתר שמות אנשי ההדרכה בכתבה, כדי לא לאפשר זיהוי של הקטינים המעורבים,( מדריכה שעבדה ברננים במשך שנתיים. היא מתארת אווירה של אלימות יומיומית כלפי הילדים, מילולית ופיזית. "משפטים כמו 'אני אחנוק אותך• ,' 'אני אדאג שתשבי בחושך, תאכלי חרא ותצטערי על היום שנולדת,' וגם בעיטות, עיקומי ידיים, דחיפת ילדים למיטות שלהם ומתן תרופות בכוח לילדים שמתנגדים. הילד יורק את הכדור? שוב דוחפים לו אותו בכוח, ואת שואלת את עצמך, אין דרך אחרת? "אם הבית שעבדה איתי היתה מקללת את הילדים, יורדת עליהם, מעליבה אותם וכמעט לא מפסיקה לצעוק. דיווחתי על האלימות שראיתי להנהלת הפנימייה. הזמינו את אם הבית לשיחות אזהרה, אבל האלימות לא פסקה.

"במו עיניי ראיתי איש צוות מרביץ לאחד הילדים כי הוא עשה בלאגן ולא הסכים ללכת לישון. הוא גרר את הילד לחדר האוכל, כשהמקום היה ריק, ושם עיקם לו את הידיים, הצמיד אותו לקיר ואיים עליו. הילד צרח בהיסטריה 'למה אתה מרביץ לי'? ואז, כשאיש הצוות הבחין בי, הוא אמר: 'הנה, אפילו ליאת רואה, אני לא מרביץ לך.' דיווחתי גם על המקרה הזה להנהלה, אבל שום דבר לא נעשה. "ההנהלה לא מצליחה להתמודד, למרות שלחלק מהמנהלים יש כוונות טובות. נכון, הילדים לא פשוטים להתמודדות. יש כאלה שבורחים, או מנסים לברוח, מנפצים חלונות, נוקטים אלימות כלפי הצוות, וזה מעורר חוסר אונים. אך לא פעם מחזירים להם באותו מטבע. "פניתי עם מדריכים נוספים לכל מי שאפשר. להנהלת החברה, לגורמי רווחה, למשטרה. אבל הרגשנו שאין מי שמקשיב, שלאף אחד לא אכפת, והכי עצוב זה שהיו גורמים שהדברים לא נראו להם חריגים. כשעזבתי את הפנימייה שאלתי את עצמי אם עשיתי מספיק כדי לעזור לילדים האלה. והם הילדים הכי מדהימים בעולם. אני מתכוונת לזה. בוגרים ורגישים ואמיצים ומתוקים. "כן, חלקם ילדים חולים, ויש להם בעיות בבית, אפילו הרבה בעיות. אבל אני לא חושבת שזאת סיבה להעניש אותם. והמקום הזה הוא עונש, בעיקר בגלל ההתנהלות שלו, היחס שהילדים מקבלים שם. הנפשי, הרגשי והפיזי. לוקחים את הילדים עם הרקע הכי קשה, הכי עצוב, ושמים אותם במקום שעלול רק להחמיר את כל הבעיות שלהם וליצור בעיות וצלקות נוספות." "ראיתי מדריך בחוג תופס ילד באוזן וגורר אותו בכוח," מספרת דפנה, שעבדה כמדריכה ברננים במשך חצי שנה, עד שלא יכלה עוד. "הילד לא שיתף פעולה עם הפעילות שערך המדריך. הוא היה מהדרום, ילד מלא בטראומות של טילים. בכל פעם שהיה שומע קול שהזכיר לו אזעקה, הוא היה נלחץ ומתחבא בפינה, ואז המדריך תפס אותו בכוח ומשך אותו משם. "במקרה אחר, אשת צוות הטיחה את תיק היד שלה בעוצמה בחזה של ילדה שהתחצפה אליה. זה לא אמור לקרות. הילדים האלה שם כדי שיעזרו להם ויגנו עליהם, לא כדי שיספגו עוד אלימות." נורית, מדריכה נוספת, מספרת שבקבוצה שהיתה באחריותה, של ילדות בנות ,14-8 "אשת צוות מרכזית היתה מכניסה אותן למיטות בצעקות. היא היתה דוחפת אותן, גוררת אותן, צועקת, מנבלת את הפה. היא היתה אומרת להן, 'את תאכלי ממני חרא,' 'אני אכנס בך מכל הכיוונים,' 'אני אקרע אותך,' 'אני אמרר לך את החיים.' אחת הילדות, קטנה ורזה כמו ענף שביר, היתה מציצה מפתח החדר בזמן ההשכבות, ואשת הצוות היתה מעיפה אותה פנימה בכוח, כדי שתלך לישון. "היא הוציאה ילדות בכוח באמצע המקלחת, עירומות, אם לא עמדו בזמן שהוקצב למקלחת. בקבוצה שלנו היו כמה מקלחות עם וילונות ומקלחת אחת עם דלת, שנועדה לילדות הקטנות, ילדות חלשות יותר מבחינה גופנית, אלה שהיו חדשות בקבוצה או בנות שעברו פגיעה מינית. באחד הערבים, ילדה שהתקלחה שם לא עמדה בזמנים, ואותה אשת צוות דפקה בעוצמה על הדלת, צעקה עליה לפתוח, ואז שלפה אותה משם בכוח, לפני שסיימה להתקלח, עירומה, לפני כולן." 

דיווחת להנהלה?

"בוודאי. אבל שום דבר לא קרה, ולך אין יכולת להתוות דרך אחרת. ככה מתנהלים עם הילדות האלה במשך שנים, אז איך תבואי ותשני משהו לבד? אותה אשת צוות היתה אומרת לי, 'אני לא מרביצה, אני רק תופסת לילדה את היד ומעקמת אותה טיפה, שתדע לא להתעסק איתי בפעם הבאה'.
"כשהבנתי שאני לא יכולה לשנות כלום, ולא יכולתי עוד לשאת את החוויות הקשות בעבודה, החלטתי לעזוב".
לפני שעזבה, היא תיעדה את האלימות המילולית נגד הבנות. "בכל פעם שהפעלתי את מכשיר ההקלטה, היה מה להקליט".
ההקלטות קשות להאזנה. אשת הצוות נשמעת בהן צורחת על הילדות משפטים כגון: "את תתחילי לסתום את הפה שלך, יא תולעת. כן, את, חתיכת תולעת, זה מה שאת"… "יאללה, סתמי כבר, את לא מבינה שאת לא מזיזה לי שערה?!"… "סותמת עכשיו? את סותמת? טוסי מכאן, עופי מכאן. צאי מהמועדון… שאני יעזור לך?! אם את נשארת אז את סותמת, את שותקת עכשיו"… "החיים שלך בזבל אם תמשיכי ככה".
נורית הגישה תלונה למשטרה בנובמבר 2013, וצירפה את ההקלטות. לפני כשנה היא זומנה לחקירה, אבל נכון להיום, התלונה עדיין נבדקת על ידי המשטרה.
מיכל, מדריכה נוספת שעבדה כמה שנים בפנימייה, מספרת שבתחילת דרכה היתה עדה להתפרצות מצידו של אחד הילדים. "הוא ירק, קילל ולא נשמע לצוות. ההתמודדות שלהם עם זה היתה להכניס אותו בכוח, עם הבגדים, לתוך מקלחת קרה".

יש הנחיה לנהוג כך כדי להרגיע ילדים?

"אין הנחיה כזאת. אני הייתי בהלם. זה קרה בסך הכל חודש אחרי שנכנסתי לתפקיד, וראיתי איך איש צוות ובחור בן 18 בשנת שירות עושים לילד את המעשה המשפיל הזה".

"קוראים לזה בית כלא"

גם ילדים בפנימייה מתלוננים בפני הוריהם על האלימות שהם חווים. לפני כמה שבועות הקליטה אמו של אחד החניכים, בן 12, שיחת טלפון שבה התלונן באוזניה על כאבים בצלעות, "אחרי ששתי מדריכות ישבו עלי. לא יכולתי להתנגד, הן גדולות… אחת מהן הפילה אותי לרצפה ואמרה לי 'כלב טוב'. היא ישבה עלי עם כל המשקל שלה, ולא נשמתי. אמרתי לה, 'תרדי ממני, אני לא נושם', עד שהתחילה לנזול לי נזלת מהאף. אחת מהן עיקמה לי את הידיים, והן אמרו לי, 'אל תתנגד, אל תתנגד'. אחרי שהן עזבו אותי ראיתי שהיד שלי נפוחה, וכשילד לקח לי את הנעליים וזרק אותן על הראש שלי, לא עשו לו כלום".
ילד אחר, גם הוא בן 12, סיפר לאחרונה לאמו כי "ארבעה ילדים לא הפסיקו לקלל אותי ואת המשפחה, נתנו לי מכות בלי הפסקה באמצע האוכל. לא יכולתי לאכול, כל שנייה קיבלתי כאפה. ילד אחד הכניס את הברך לתוך הפנים שלי. והכל ליד המדריכים… אז המדריכה אמרה (לי), לך לחדר… המדריכה ועוד מדריכה שהצטרפה אליה דחפו אותי לחדר בכוח, ואחת מהן קיפלה לי את היד וזה היה כואב. אמרתי, 'אבל הם מתחילים איתי, מחלקים לי כאפות', וקיללתי את המדריכה, כי היא הכאיבה לי.
"עמדתי בכניסה לחדר וניסיתי לחזור לחדר האוכל, והמדריכה אמרה לי, 'אתה לא יוצא', ונתנה לי ברכיות מלא פעמים. דחפה אותי עם הרגליים שלה חזרה לחדר.
'יש לי מדריכה שלא מתייחסת כשהיא רואה מה עושים לי, ויש מדריכה שכן אכפת לה ממני. יש מדריכים שרואים שמקללים אותי בלי הפסקה ואומרים לי 'תתעלם'. כולם פה קוראים למקום הזה בית כלא, בגלל איך שמתנהגים אלינו".
בעקבות דיווחיו של הילד, הגישה אמו החודש תלונה במשטרה, המצויה בבדיקה.
לא מעט עדויות מספרות על "הולדינג" בלתי מוצדק שנעשה לחניכים. ההולדינג (בלשון מקצועית – "אחיזה טיפולית מרסנת") הוא טכניקה שבה דמות מטפלת בוגרת אוחזת בחוזקה בגופו של ילד מאחור, על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. האחיזה מגבילה את חופש התנועה של הילד ומונעת ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובתוך כך יוצרת קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לדמות הטיפולית האוחזת בו. לשם ביצוע הולדינג יש לעבור הכשרה מיוחדת.
על פי מאמרו של הפסיכולוג אמיתי מגד, שמופיע גם באתר משרד הרווחה, ההולדינג מתבצע על ידי תפיסת הילד מאחור בעודו משתולל, משיכת ידיו באופן מוצלב לפני גופו כך שכפות ידיו נוגעות כל אחת בצידי הגוף, הוצאת הילד משיווי המשקל, הפלתו לארץ ואחיזתו בידיים מוצלבות, כשפניו אל הרצפה. במקרים רבים יש צורך בשניים לביצוע האחיזה, כשאחד אוחז בידיו של הילד והשני ברגליו, כדי לא לאפשר לו לבעוט או להשתולל.
המחקר מדגיש כי המטרה באחיזה אינה רק הריסון הפיזי של הילד בעת ההתפרצות, אלא גם יצירת התקשרות בטוחה בין המדריך לחניך. ההולדינג אמור ליצור קירבה בין הילד למבוגר שאוחז בו, להחזיר לילד את השליטה העצמית ולהעניק לו תחושה שהוא מוגן.
אלא שכאשר אחיזה מתבצעת באופן כוחני או מעניש, היא עלולה להוות שיחזור של החוויות הכואבות מעברו של הילד ולחזק אצלו את הדפוסים הבעייתיים. "כשאחיזה מתבצעת כנקמה בילד, כשהיא מתבצעת מתוך זעמו של המדריך, או כשמדריך מבצע אותה מתוך הצפה וחוסר שליטה, אין כל אפשרות שהוא יוכל להיות קשוב לצרכיו המשתנים של הילד ולהיענות להם", נכתב במאמר. "אחיזה כזו אינה יכולה להיות טיפולית. אחיזה משיגה תוצאות אנטי טיפוליות והרסניות כשהיא מתבצעת באופן כוחני, כנקמה או כעונש".
מיכל: "ראיתי הרבה מקרי הולדינג בפנימייה, שבהם מדריך שעבר במקרה ראה ילד משתולל ועשה לו הולדינג. לפעמים זה היה מדריך שאפילו לא מכיר את הילד. הילד היה נרגע לכמה דקות ואז שוב משתולל, כי לא עברו איתו שום תהליך. ובגלל שכמעט תמיד יש בפנימייה מחסור באנשי צוות, לא היתה ברירה אלא להיעזר גם במי שלא הוכשר לבצע הולדינג".
נורית מספרת על סכסוך קולני שהתגלע בין אשת צוות לאחת מבנות הפנימייה. "האישה אמרה לנערה לשטוף כלים, הנערה סירבה, והתחיל ביניהן ויכוח קולני שהגיע למצב של התקוטטות ודחיפות הדדיות. בשלב מסוים אשת הצוות תפסה את הנערה בצווארון של החולצה, גררה אותה לקצה המסדרון, קראה לאיש צוות נוסף, ויחד הם הורידו אותה להולדינג, בנוכחותי ובנוכחות נערות נוספות שהיו שם. השכיבו אותה עם הפנים לרצפה, כשהידיים שלה מוצלבות מאחורי הגב, במשך 15-10 דקות. אחרי שהם שיחררו את הנערה, האישה אמרה לנו: 'איזה כיף היה לעשות לה הולדינג'.
"הייתי עדה לעוד מקרים שבהם היא עשתה הולדינג לא מוצדק, וגם לאיומים שלה על הנערות: 'לי לא מרביצים, אני ישר מורידה להולדינג'".
גלעד, שעבד בפנימייה שנים רבות, מספר על המקרים שראה: "לא פעם המדריכים היו נכנסים להולדינג מתוך מה שנקרא כמקום של איום או נקמה. היו תופסים את הילד בכוח באמצע הרחוב, מחוץ לפנימייה, ומכאיבים לו. ואתם רואים שילד בהולדינג לא חווה תהליך של הרגעה אלא להפך, הוא חווה קושי, לחץ, קושי לנשום".
ליאת: "כל הזמן ראיתי שעושים הולדינג, בזמן שזה אמור להיות דבר נדיר. מדריכים היו 'מורידים' ילדים להולדינג כאזהרה לילדים האחרים, כעונש או פשוט מתוך חוסר אונים ואיבוד עשתונות. היו תקופות שזה קרה כמה פעמים ביום. אני חושבת שכמעט כל המקרים שראיתי היו לא מוצדקים ואלימים מאוד. הם נעשו בצורה אלימה, כאמצעי ענישה.
"ראיתי אם בית שהתגרתה בילד שהיה בהתקף עצבים, עד שהוא התנפל עליה והרביץ לה. אחר כך, כשהוא כבר נרגע, הורידו אותו להולדינג, מול עיניהם של ילדים אחרים, שעמדו והסתכלו. זה היה פשוט עונש, ועונש רע לילד שהוא בסופו של דבר חסר אונים.
"היה מקרה שבו אחד הילדים לא הסכים לעלות להסעה. מדריך שהיה שם ניסה לדחוף אותו לתוך האוטובוס, וכשהילד הלך לאחור, המדריך דחף אותו שוב. בסוף הילד דחף את המדריך חזרה וניסה לברוח. הורידו אותו להולדינג על המדרכה, בצורה אלימה, מול כל הילדים שהיו באוטובוס. למה? כי הוא לא רצה ללכת לבית הספר. הייתי שם, ראיתי את זה".

 להשיג שקט. לא משנה איך 

אוכלוסיית החניכים בפנימייה אינה קלה, והמדריכים נדרשים להתמודדויות מורכבות ביותר. לכן, איכות כוח האדם המטפל, הכשרתו, מחויבותו ומסירותו חשובות לאין שיעור. "בפועל, חלק מהמדריכים לא בקיאים בחינוך, אלא עושים למעשה שמרטפות, בתנאים קשים ועם הפעלת כוח מיותרת", אומר גלעד. "הנראות היא הדבר החשוב: שתצליח לשלוט בקבוצה. אם יש שקט, הצלחת. לא משנה איך השגת את השקט.
"באים לשם אנשים צעירים, לזמן קצר. הם עובדים קצת, חוסכים כסף וממשיכים הלאה, משאירים את הילדים מאחור. גם אני באתי לשם כדי להרוויח עוד קצת כסף. הילדים לא מספיקים ליצור יחסי אמון, וכבר מתחלפות הדמויות סביבם. וידוע עד כמה ילדים חייבים לדעת שיש מישהו שתמיד נמצא שם בשבילם, שלמישהו אכפת מהם, במיוחד לילדים כמו אלה שבפנימייה. ממה ששמעתי מהילדים שם, הם לא מרגישים בבית אפילו לרגע. אין מספיק חופש, אין הכלה, אין קבלה. אם הם יסטו מהמותר, יורידו להם את הראש".
ליאת: "אני מלכתחילה ניסיתי להתקבל לרננים כי הבנתי שאין באמת דרישה להתחייבות ארוכת שנים. הראיון היה ברמה מאוד נמוכה וכלל בעיקר דיבורים של המראיין, ואחריו יום של דינמיקה קבוצתית. בתחילת השנה היו כמה ימי היערכות, שבהם לא היתה שום הכשרה או הכנה למה שעומד להיות.
"בזמן שעבדתי שם לא זכיתי לליווי או הדרכה משמעותיים. פעם בשבועיים היתה אמורה להיות שיחה תקופתית עם עובדת סוציאלית, אבל בהרבה מקרים זה לא קרה. גם ישיבות צוות, שהיו אמורות להתקיים פעם בשבועיים, התקיימו בתדירות הרבה יותר נמוכה והיו לא מועילות. בסופו של דבר, התחושה היתה שכל מדריך יכול לעשות ככל העולה על רוחו. לא היה שום פיקוח".
דפנה: "תחלופת כוח האדם מטורפת, ואין הכשרה מסודרת או ליווי בעל ערך. ביום הראשון שלי בפנימייה גיליתי שאני ועוד בחור בן 18, בשנת שירות, צריכים להיות אחראים לבד על קבוצה של 12 ילדים בני 14-9. עבדנו ככה שמונה שעות ורבע. זה כל כך לא הגיוני ולא אחראי. מדובר בילדים פוסט אשפוזיים, מרקע לא פשוט. עם כל הרצון הטוב, הייתי בת 22, רק נכנסתי לעבודה, איך מאפשרים מצב כזה?
"באותו יום, ילד משך לי בשערות ודחף אותי. יצאתי החוצה ובכיתי. הייתי נסערת מאוד. במקרה ראתה אותי פסיכולוגית שעובדת בפנימייה וניגשה אלי. דיברנו עשר דקות, ולרגע היא לא אמרה לי איך מתמודדים עם מצבים כאלה. ממה נובעת האלימות של הילדים. היא רק אמרה לי שאני לא חייבת להישאר אם אני לא רוצה.
"בהמשך גם מנהלת הפנימייה הבהירה לי ש'אין מתכון להתמודדות עם הקשיים האלה', שהיא לא יכולה ללמד אותי מה לעשות. שאני צריכה למצוא את הפתרונות בזמן אמת, בשטח. אבל איך? אילו כלים יש לנו? לפחות אם המעטפת סביב היתה נכונה, תומכת, מכווינה, כזאת ששמה את הילדים במרכז, הייתי פחות מרגישה את המחסור בכלים".

מה כללה העבודה שלך כמדריכה?

"המון. במשמרת את מקבלת את הילדים בצהריים מבית הספר וצריכה לדאוג שיאכלו, שיפנו את הכלים, שיכינו שיעורי בית, שינקו, שיסדרו, שילכו לפעילויות, שלא יריבו ולא ילכו מכות. את עוזרת לילדים לסדר, לקפל את הכביסה, לנקות. וכל הזמן קוראים לך, זקוקים לך, כמעט כל שנייה את שומעת את הילדים קוראים לך, ואין זמן לגשת לכולם, לטפל בהם, להיות שם בשבילם. שלא לדבר על להעביר להם תכנים חינוכיים או פשוט להקשיב להם. זה יצר אצלם תסכול עמוק, ובצדק.
"בגלל חוסר זמן, היעדר הכשרה ומחסור באנשי צוות, הכל נעשה בצעקות. כל הזמן צועקים, כולם. אני לא מבינה איך אפשר לגדול ככה.
"היה, למשל, יום שעבדתי 30 שעות ברצף. הגעתי בתשע בבוקר לישיבת צוות, נשארתי לקבל את הילדים מבית הספר, ואחרי שהשכבתי אותם בערב ביקשו ממני להיות שומרת לילה על אחת הקבוצות, כי היה מחסור בכוח אדם. זאת היתה קבוצה שדורשת שמירה בעֵרוּת, אי אפשר ללכת לישון.
"בשש בבוקר עזבתי אותם והלכתי הביתה לעשות השכמה לילדים שלי, ואז חזרתי לפנימייה ונשארתי שם עד ארבע אחה"צ, כי היה יום הורים. כשחזרתי הביתה, מותשת ומטושטשת, לא הפסקתי לחשוב איך איפשרו לי להיות אחראית על ילדים כאלה במצב כזה".
מיכל: "לא עברתי שום הכשרה להיות מדריכה, אז או שיש לך את זה או שאין לך את זה, והילדים הם אלה שמשלמים. את זאת שצריכה להחליט לעצמך, את זה אני אעשה ואת זה לא, כי אין מישהו שבאמת רואה ויודע כל מה שאת עושה עם הילדים. אין באמת ביקורת. גם לא אומרים לך מה בדיוק לעשות, אז את פשוט מאלתרת או נותרת חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.
"המחסור באנשי צוות הוא משמעותי. היו ימים שהייתי מאושרת, כי היו איתי עוד שני אנשי צוות. אמרתי לעצמי, נהדר, הנה הזדמנות לעשות לילדים עוד פעילויות. אבל מייד היו לוקחים לי איש צוות אחד, כדי למלא חורים בקבוצה אחרת. כל כך קשה לעבוד ככה.
"גם אותי העבירו בין הקבוצות כדי למלא חורים, בלי שהכרתי את הילדים. אלה משמרות חסרות משמעות, שבהן את רק דואגת שהם לא יהרגו אחד את השני, שיאכלו, יתקלחו וייכנסו למיטות. שום ערך מוסף. רציתי לתת שם הכל ולעמוד בכל הדרישות, אבל לא נותנים לך את התנאים".

עכברים, שתן ופטריות

חלק מהחניכים בפנימייה מחולקים לקבוצות על פי מאפיינים נפשיים והתנהגותיים, וחלקם מחולקים לקבוצות על פי גילאים. ילדים עד גיל 14 מתגוררים בחדרים בפנימייה; מגיל 14 הם עוברים להתגורר במשפחתונים (ובלשון הצוות "וילות"), המצויים סמוך למבנה הפנימייה.
"בקבוצות שבהן טווח הגילאים רחב זה מאוד קשה ולא מתאים", אומרת ליאת. "הקטנים חלשים יותר ונחשפים לדברים שהם לא אמורים להיחשף אליהם, למשל מיניות ואלימות".
"אצלי בקבוצה היה ילד בן 14 שעשה קולות ותנועות מיניות", אומרת דפנה. "ילד בן 9 מאותה קבוצה התחיל לחקות אותו. לא יכולתי לראות את זה".
א', שבנה הוצא מהבית בצו בית משפט וגדל בפנימייה יותר משלוש שנים, מספרת כי "בהתחלה הצוות עטף אותו, הרגשתי שהמדריכים שומרים עליו ושטוב לו. הוא היה ב'וילה', שהייתי מוקסמת ממנה, אבל אחר כך אחד המדריכים עזב, והמצב הידרדר. הוא עבר לבית אחר, מלוכלך, שהמיטות בו היו מסריחות והקירות מתקלפים.
"בשיחות שלי איתו הוא התחיל לתאר אלימות קשה כלפיו, ואמר שהמדריכים יודעים עליה. הוא סיפר לי שילד נישק אותו, ילד קפץ עליו עם סכין וילדים זרקו עליו כיסאות. הגשתי תלונות למשטרה על האירועים האלה. אני כבר לא מרגישה שהוא מוגן.
"באחד הביקורים שלי בפנימייה ראיתי כתם דם על הרצפה באחד החדרים. הילדים סיפרו שילד אחד הרביץ לילד אחר ופתח לו את השפה, והדם לא נוקה במשך יומיים. ראיתי שם ילדים, שנראו לי בני 12-11, מעשנים בחשאי. אמרתי להם: 'בתור אחת שמעשנת, אני אומרת לכם שלא כדאי. הסיגריה מלאה בכימיקלים מסוכנים וממכרים'. ואז הצטרף אלינו מדריך ואמר, 'נראה לך? אני בחיים לא אפסיק לעשן. אני חולה על סיגריות'. הבנתי שזה לא מקום טוב. עכשיו אני נלחמת להוציא אותו משם".
ד', שבנה הועבר לפנימייה בחודשים האחרונים מספרת ש"הוא סובל שם מאוד. הוא סיפר לי שכואבות לו הידיים מרב שהוא צריך לנקות, לטאטא, לשטוף, שאומרים לו שהוא לא יראה יותר את אמא שלו, שיש אלימות קשה של ילדים כלפיו, כולל שימוש בסכינים. באחת השבתות אבא שלו בא לבקר אותו וראה שיש לו גרב על היד. הסתבר שהוא נחבל וזה הפתרון שניתן לו. האבא לקח אותו מיד לחדר מיון ושם טיפלו בו וחבשו לו את היד למשך ימים. ככה שומרים בפנימייה על הילדים?
גלעד: "היו לילות שכל הפנימייה היתה אחוזת פחדים. בחורף, כשהיו רעמים, הילדים היו מתעוררים. הרי יש ביניהם כאלה שסובלים מפוסט טראומות או מחרדות אחרות, או שפשוט קשה להם כי הם לא ליד הוריהם. גם כשהרבה ילדים היו חולים, כי וירוס השתלט על הפנימייה, כולם היו מתעוררים. ואז יש איתם אדם אחד, שלא תמיד מכיר אותם. איך אפשר להשתלט לבד על כל כך הרבה ילדים מפוחדים?
"במשך כמה שנים היתה בעיית עכברים. בלילות העכברים היו מתרוצצים, לפעמים עולים על הילדים ומעירים אותם. ושוב, היתה בהלה, המולה, ואת לבד, לעיתים עם עשרות ילדים. ומה אפשר לעשות? מעט מאוד, מעט מדי. הכל דווח, אבל לא נמצא פתרון.
"אחת העובדות היתה אומרת לי: 'שהילדים האלה יעריכו שבכלל יש להם מיטה, לחם, קורת גג. שיגידו תודה שהם לא ברחוב".
ליאת: "הילדים היו לובשים חולצות במידות לא מתאימות, או שבגדים היו נעלמים להם במכבסה, מתבלים, או שפשוט לא היו בגדים, והיה צריך להסתדר עם מה שיש. אני זוכרת רק מקרים מעטים שהילדים בקבוצה שלי הלכו לבית הספר בגרביים תואמים. לא תמיד בכלל היו גרביים. זאת היתה בעיה נוראית, גם בחורף ילדים היו הולכים בלי גרביים.
"תמיד היה ריח של שתן, ובשבתות היה למדריכים מין נוהג כזה לא לתת לילדים לצאת מהמיטה. למה? כדי שיהיו להם עוד כמה שעות של שקט, ביום שבו אין בית ספר. כך, גם אם היו ילדים שברח להם שתן, הם נשארו במיטה".
גלעד: "אם ילד היה מרטיב בלילה, הוא נשאר עם המצעים והבגדים הרטובים משתן עד הבוקר. בשנים שעבדתי שם, היה אסור לי להחליף להם מצעים ובגדים, וגם לא לתת לילדים להחליף לבד או ללכת להתקלח לבד. הם היו מתחננים אלי, 'תן לי ללכת להתקלח', ולא יכולתי לתת להם. יש בעיה לתת להתקלח בלי פיקוח, כשאני לבד איתם בלילה וצריך לשמור על כל היתר.
"היה ילד שבכל לילה עשה פיפי במיטה, ונשאר במצב הזה במשך שעות. אחרי שפניתי כמה פעמים, נתנו לי בשבילו שמיכה דקה להחלפה ואיפשרו לי לתת לו להחליף בגדים, אבל לא להתקלח.
"אני חושב שמעבר להחלפת הבגדים והמצעים, זה היה חוסר תשומת הלב שהעציב אותי. הילדים שם צמאים לתשומת לב. יש להם מחסור רגשי, אין להם קשר הורה־ילד, ובהרבה מקרים אין להם שום קשר קבוע וממושך, כשכל כך הרבה מדריכים באים והולכים".
"מה שעצוב הוא ההתרגלות לכך שיש ילדים שמרטיבים במיטה ונשארים במצב הזה", מוסיפה מיכל. "זה מדהים איך ברגע שמתרגלים למשהו, הוא כבר לא נראה חמור כל כך. בהתחלה את שואלת את המדריכים סביבך אם זה נראה להם בסדר, ומגלה שהם כבר התרגלו לזה. בסוף את הופכת להיות כמותם. זה מה שנורא.
"אני זוכרת שהלכתי לחדר האוכל לבקש גבינה בשביל הקבוצה שלי, והתורן בחדר האוכל אמר לי: 'קיבלתם אתמול'. האחראית על הקצאת הציוד והאוכל באותה תקופה נתנה הוראות שכל ילד יקבל שתי כפות גבינה בארוחה. אבל הילדים שלי לא קיבלו גבינה, אז הייתי צריכה להתחנן.
"בחדר המקלחת היו טחב או פטריות על התקרה. בחלק מהמקלחות היו וילונות ובחלק לא. וכשאין, לוקח המון זמן עד שבאים לטפל בזה.
"גם מתלים לנייר טואלט לא תמיד היו, ולא בכל חדרי המקלחת היו תנורי חימום, ואלה שהיו לא תמיד עבדו. היה לקבוצה שלי ארון נעליים שהוצב בחוץ, ומעליו סכך לא אטום. מי הגשם היו מטפטפים על הארון, הוא התפורר לגמרי, ולא עשו עם זה כלום. רק אחרי שעזבתי הבנתי שהילדים קיבלו ארון נעליים חדש".
דפנה: "הילדים היו מנקים את אזור המגורים לבד, ופעם בשבוע היתה מנקה. אחרי בקשות נשנות הביאו את המנקה פעמיים בשבוע. כשילד בן 9 שוטף כלים, לא תמיד הם באמת נקיים, לפעמים הם אפילו מסריחים. הייתי מביאה איתי כל יום כוס מהבית כדי לשתות קפה, כי הכוסות בפנימייה היו מסריחות. ואם לי זה הפריע, אז גם לילדים זה הפריע.
"בשירותים של הילדים לא הייתי מסוגלת להשתמש, רק אם לא היתה לי שום ברירה אחרת. הכל היה מלוכלך ומסריח. הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהפנימייה הוא של מים עומדים בכיור המטבח ובמקלחות. מים שומניים, מלוכלכים.
"בגדים עוברים מילד לילד, בגדים מתבלים. ילדים לובשים בגדים בגודל שלא מתאים להם, תחתונים וגרביים עם חורים. חניך שלי איבד נעליים ונאלץ לנעול נעליים קרועות ובלויות שמצא. הלכנו לחפש לו נעליים במחסן וברחבי הפנימייה ועברנו מסכת ארוכה ומייסרת עד שהאחראית על הציוד הסכימה לתת לו נעליים אחרות, משומשות".
"בתקופה שעבדתי בפנימייה היא היתה מטונפת", מספר אפי, שהיה שומר לילה ברננים לפני כמה שנים. "בקבוצות מסוימות השמירה מחייבת ערות ובקבוצות אחרות לא, אבל אתה אף פעם לא באמת ישן".
הוא הגיע לתפקיד בעקבות מודעה שראה בעיתון המקומי. "התקשרתי והזמינו אותי לפגישה. שאלו אותי שאלות בסיסיות, מי אני ומה הרקע שלי, ומהר מאוד עברו לדבר על תנאי ההעסקה. אחרי חצי שעה של שיחה, הייתי בפנים. קיבלתי רשימה שמית של הילדים, טלפונים של כמה מאנשי הצוות – וזהו. כשזה הסינון, היה יכול להגיע גם אדם לא מתאים.
"ראיתי בפנימייה תנאים מחפירים. מחסור בדברים בסיסיים דוגמת נייר טואלט, מגבות לידיים. הריח של השתן באוויר היה נורא. ניסיתי לנקות, ולא היה עם מה. בקבוצה שבה עבדתי הספות היו מרופטות, הקירות כמעט עירומים. הכל היה ספרטני.
"אני זוכר שבאחד הלילות ראיתי ילדה קטנה הולכת לשירותים. היה לה קר, אז היא התעטפה בסדין, ניסתה להתחמם בעזרתו, ואז דרכה ברגליים היחפות על מים עומדים, מלוכלכים, בחדר האמבטיה. זה לא יוצא לי מהראש.
"כשהיה יום הורים, או ביקורים אחרים, היו עושים מבצע ניקיון, כמו לפני ביקור של הרמטכ"ל בבסיס צבאי. ואז, למשך יום אחד, המקום נראה טוב. בלילות הילדים לא תמיד ישנו. היו מקרים שכל הבית היה ער, שילדים היו מנסים לברוח. אני יכול להבין אותם.
"ראיתי שהיכולת שלי לתת מענה לילדים האלה יורדת ויורדת. גם אם אתה קדוש, ואני לא, אי אפשר אחרת. ואני מאמין שמי שעומד בראש המקום הזה, או מפקח עליו, לא היה מוכן שהילדים שלו יהיו שם, עם או בלי קשר לפרופיל של האוכלוסייה. הילדים נמצאים שם כדי לקבל טיפול טוב יותר משקיבלו עד שהגיעו לשם, אבל ממה שאני ראיתי, זה נראה כמו משהו גרוע יותר".

הערכים התנפצו בכל פעם

מוטי לייבל, פעיל חברתי ומייסד קבוצת הפייסבוק "הורים שכולים לילדים חיים", מספר שקיבל פניות רבות הנוגעות לפנימיית רננים, לגבי התנהלותם של אנשי הדרכה במקום, האלימות וההזנחה. "כפעיל חברתי מגיעות אלי עשרות פניות ביום, שרובן ככולן קשורות לעובדים סוציאליים של משרד הרווחה, להתנהלויות קשות במוסדות רווחה ותחנונים לעזרה מצד הורים שמנותקים מילדיהם המצויים במוסדות וסובלים בהם סבל רב. על פי הבדיקות שלי, חלק גדול מאוד מהפניות מוצדקות".
כל המרואיינים לכתבה מספרים שהתלוננו בפני גורמים רבים, החל מהנהלת הפנימייה והנהלת החברה הפרטית המפעילה אותה ועד לגורמים בכירים במשרד הרווחה.
"בראיון הקבלה שלי לפנימייה, שארך 20 דקות, נשאלתי מה הייתי עושה אם הייתי יודעת שאחד מאנשי הצוות מרים ידיים על ילדים", מספרת דפנה. "עניתי שהייתי מדווחת, כמובן. אבל בהמשך הבנתי שלמעשה, לדיווחים אין משמעות אמיתית. יש דברים שמושתקים, נסגרים בפנים".
נורית: "חובה לעשות בדק בית בפנימייה הזאת. זו היתה חובה כבר מזמן לעשות שיחות חתך, עם הצוות ועם החניכים והחניכות. חובה שיהיו ביקורות חינוכיות, הדרכתיות, מקצועיות, שבודקות את השיגרה של הילדים. בבתים שמהם הוציאו אותם היו ביקורות כאלה. אז הוציאו אותם מהכאוס שם והכניסו אותם לבית עם רישיון, רק שהבית הזה פרוץ.
"את יודעת מה הכי כואב לי? שלא עשיתי יותר. שלא צעקתי יותר חזק, שלא התפוצצתי בכל ישיבות הצוות. אני שונאת את עצמי על שהתרגלתי למצב, כמו רבים אחרים, כנראה. שנכנעתי למצב שלא היה מקובל עלי, ונשכתי שפתיים. שנשארתי במקום שבו הערכים שלי התנפצו בכל פעם מחדש.
"המצפון שלי זעק כל הזמן. לא היה יום שבו לא התחבטתי אם להישאר בפנימייה או לעזוב. מצד אחד, לא יכולתי להישאר שם ולהיות חלק מכל כך הרבה דברים שגויים בעיניי. מצד שני, אמרתי לעצמי שאם אני לא אהיה איתם, מי ישמור על הילדים? איך אני יכולה לנטוש אותם? הדבר הכי עצוב היה שבשני המקרים אני לא משנה כלום. המקום מתנהל כך שנים על גבי שנים, באין מפריע".

"גורם מופרט לא מעורב בהוצאת ילד מביתו"

"במנגנון של הוצאת ילדים מבתיהם לפנימיות מעורבים גופים פרטיים, שפועלים למטרות רווח", אומר רו"ח קובי אליה, המתמחה בפיקוח ובקרה על איכות השירותים הממשלתיים הניתנים לציבור. "משרד הרווחה הוא המשרד המופרט ביותר בישראל, והרוב המוחלט של השירותים שהוא נותן מסופקים על ידי עמותות וחברות פרטיות. ובעידן ההפרטה, לנותני השירותים הכי משתלם לספק למשרד הרווחה שירותים חוץ־ביתיים".
לדברי אליה, "משרד הרווחה מתאים את עצמו לאינטרסים הכלכליים של נותני השירותים. כ־4 מיליארד שקלים, יותר ממחצית מתקציב המשרד בשנת 2013, שעמד על 7 מיליארד, הוקצו עבור אחזקת 35 אלף נזקקי רווחה במוסדות חוץ־ביתיים, בעיקר להשמת בעלי מוגבלויות וילדים בסיכון במוסדות. נזקקים אלה מהווים פחות משלושה אחוזים מתוך 1.3 מיליון הרשומים במשרד הרווחה.
"למעשה, העיוותים חמורים יותר. בישראל פועלות מאות פנימיות שאינן מתוקצבות על ידי משרד הרווחה, אולם המשרד מפנה אליהן ילדים בסיכון. התקציב מגיע ממקורות מגוונים, ובהם משרד החינוך והסוכנות היהודית, ולכן הילדים הללו כלל לא נספרים בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות. כך, למשל, כ־4,000 ילדים בסיכון גבוה, שחלקם הוצאו בצווי בית משפט, הושמו במוסדות המפעל להכשרת ילדי ישראל ועמותת מת"ן. ילדים אלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, וכלל לא נספרו בדיווחי משרד הרווחה כילדים בסיכון בפנימיות".
במשרד הרווחה אומרים כי "מדיניות המשרד היא בראש ובראשונה השארת הילדים בקהילה. רק במקרים שבהם מוצו כל התהליכים הקהילתיים, מחליטים להוציא למסגרות חוץ־ביתיות. בקבלת ההחלטות על הוצאת ילדים מהבית מעורבים רק גורמי המקצוע במשרד הרווחה – אין שום גורם מופרט שמעורב בקבלת ההחלטה.
"משרד הרווחה פועל על פי חוק חובת המכרזים ומאפשר התמודדות שווה של גופים פרטיים אל מול עמותות וגופים מלכ"ריים לסוגיהם. מפעילי המסגרות נחשבים קבלני משנה של המשרד ונתונים לפיקוחו הצמוד. פנימיות משרד החינוך הן פנימיות ראויות ומפוקחות, המיועדות לילדים שחלקם מוגדרים ילדים בסיכון, בעלי פוטנציאל תקין ויכולים להשתלב בכל מערכת נורמטיבית. הוצאת ילד בצו אינה קשורה למצבם של הילדים או משפחתם, אלא רק להסכמה או להתנגדות של ההורים".
• • •
משרד הרווחה: "התלונות נבדקו ולא נמצא בהן ממש"

הנהלת פנימיית רננים סירבה לבקשתנו לבקר בפנימייה ולשוחח עם מנהליה. במקום זה שלחה לנו הפנימייה את התגובה הבאה: "הטענות נבדקו וטופלו במלואן, הן ברמה המקצועית והן ברמה של משטרת ישראל, ולא נמצא להן ביסוס. נראה כי עושים שימוש ממוחזר בתלונות שנבדקו וטופלו, ברגישות וברצינות, על ידי כל הגורמים המוסמכים.
"במחצית השנה האחרונה נערכה בדיקה על ידי שר הרווחה לשעבר ומנכ"ל משרדו, וכן על ידי מר מוטי וינטר, לשעבר מנהל האגף לשירותים אישיים וחברתיים. לא זו בלבד שהוסרה דאגה מליבם, הם יצאו בהתרשמויות חיוביות מהביקורים הבלתי מתוכננים שקיימו ברננים.
"פנימיית רננים נמצאת בפיקוח אינטנסיבי של משרד הרווחה. המפקחת על הפנימייה מבצעת פיקוח ובקרה על עבודת הפנימייה, ביקורים תכופים ושיחות פורמליות ובלתי פורמליות עם הצוות והילדים. אנו פועלים ומיישמים את כל הנחיות משרד הרווחה ללא דופי.
"הפנימייה פתוחה להורים, ללשכות לשירותים חברתיים ולקהילה, ופועלת בשקיפות מלאה. הצוות עושה לילות כימים כדי להבטיח רמה גבוהה של חינוך וטיפול לחניכיו.
"המנהלת החינוכית־טיפולית של הפנימייה נמצאת בה מדי שבוע, מבקרת בקבוצות ומשוחחת עם אנשי צוות וילדים. בימים אלה היא מקיימת שיחות חתך עם אנשי צוות הנבחרים באופן אקראי מכלל הסקטורים בפנימייה. ראוי לציין כי עד כה לא הועלו תלונות על הזנחה או טיפול בלתי הולם בחניכים. יתרה מזו, המרואיינים דיווחו על אקלים חיובי.
"ראוי לציין כי לעיתים רחוקות אנו נתקלים בהתנהגות בלתי הולמת של איש צוות. כל אירוע כזה מדווח להורים, ללשכה לשירותים חברתיים ולפיקוח, וזוכה להתייחסות בכובד ראש. אנו שוללים מכל וכל טענות על הזנחה. כל בעיה מטופלת בתשומת הלב הראויה.
"באשר לטענות על צוות לא מיומן: עוד לפני תחילת עבודתם מקבלים המדריכים הכשרה בימי היערכות ומשתתפים בתוכנית הכשרה רשתית לצוות חינוכי בראשית דרכו. במהלך השנה הם מקבלים ליווי והכוונה מקצועיים, משתתפים בישיבות צוות, השתלמויות והדרכות.
"מהות העבודה בפנימייה היא להתמודד עם כאבם ומצוקותיהם של ילדים ומשפחות. התנגדות של הורים מופנית אל הפנימייה, גם אם לא היא זו שהחליטה על הוצאת הילדים מהבית.
"אין ספק שתלונות הורים היו ויהיו. כל תלונה נבדקת ברגישות, באמפתיה ומקצועיות. אנו עושים מאמצים עילאיים לחבור לשותפות עם ההורים למען קידום הילדים. ההורים מוזמנים לישיבות צוות, וניתנת להם הזדמנות לחלוק את רגשותיהם. הם גם משתתפים בקבוצות הורים ובפעילות הורים ענפה.
"אין לנו מידע על תלונות חדשות או מהשנים האחרונות. במידה ויש תלונות שיש בהן חשד לפלילים, יש לפנות למשטרת ישראל. תלונות מפורטות ולא אנונימיות יזכו תמיד לטיפול מעמיק, לא מעל דפי העיתונות, אלא בדרך שמיטיבה עם הילדים וההורים ושומרת על כבודם ופרטיותם".
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "לפני כמה חודשים ביצעו השר לשעבר מאיר כהן ומנכ"ל המשרד יוסי סילמן ביקורי פתע בפנימייה. בביקורים הם מצאו מסגרת המתנהלת בצורה טובה מאוד. התלונות שעליהן מדובר הן ישנות, והן נבדקו על ידי המשטרה ועל ידי המשרד, ונסגרו לאחר בדיקה וחקירה, משלא נמצא בהן ממש. המקרה הנוגע לבנה של ד' טופל במקצועיות רבה. אביו של הילד עודכן בכל השתלשלות העניינים, ולדברי מנהלת הפנימייה נרגע כשהובהר לו מה קרה. לא ידוע למשרד על תלונות חדשות למשטרה".
ממשטרת ישראל נמסר: "במהלך שלוש השנים האחרונות התקבלו במשטרה תלונות שעיקרן התנהלות צוות המוסד כלפי השוהים בו. משטרת זכרון יעקב מטפלת בכל תלונה ותלונה, כדי להגיע לחקר האמת. במידה שתתגבש תשתית ראייתית מספקת באחד התיקים, תישקל העמדתם לדין של המעורבים/חשודים".

מעון מסילה – מדיניות טיפול משרד הרווחה בילדות חוסות

שלמה שוהם - מנהל מעון מסילהפרשת ההתעללות בנערות חוסות במעון מסילה של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה שפורסמה בתחקיר מעריב ביוני 2010, חושפת עדויות נערות החוסות במעון על מדיניות משרד הרווחה לטיפול בנערות במקום. ידועים אינספור פרשיות התעללויות קשות בילדים במסגרות הרווחה פנימיות, אומנה: בית טף , בני ארזים , גיל עם , השלושה , כפר נחמן , מסילה , מצפה ים , מקי"ם , צופיה , רננים , שדה בר , שקמה … ועוד.

עיקרי מדיניות משרד הרווחה לטיפול בילדים במעונות נעולים:

כליאה בצינוק למשך כ- 48 שעות – במעון 'מסילה' ישנו צינוק המכונה "חדר פסק זמן", או לחלופין ב"החדר הבטוח", המעון נועל את החוסות לתקופות ממושכות, ללא מאווררים או גישה לשירותים. הנערות ששוחחנו איתן כינו את החדר הזה: "הצינוק". "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".
דוח הסנגוריה הציבורית תיאר את חדר "פסק הזמן" כך: "מדובר בחדר קטן (בערך עשרה מ"ר) המצופה כולו (לרבות קירותיו) בשטיח מקיר לקיר. אין בו שירותים או מיטה. בחדר ישנו משטח מוגבה בגובה 30 ס"מ, שלא ניתן לשבת עליו בנוחות. גם משטח זה מכוסה בשטיח צמוד. האור בו מעומעם ואין לשוהה בו יכולת שליטה על עוצמת האור. התחושה מחניקה וקלסטרופובית. בדלת החדר קבוע חלון דרכו המדריך בודק את מצבה של הנערה. שהייה של למעלה מ-20 דקות טעונה אישור של המנהל.
שהייה של למעלה משעתיים טעונה אישור של המפקח. דווח לנו על ידי הצוות המנהל על מקרים שבהם נערות שהו בחדר זה לילה שלם. הוסבר לנו כי מדובר בחדר המיועד למצבים קיצוניים בלבד, בהם הנערה מסוכנת לעצמה אולם בשיחות עם הנערות סופר לנו כי כמעט כל "אירוע פיזי" מסתיים שם ונוצר הרושם כי מדובר בסנקציה עונשית ולא בברירת מחדל שתכליתה להרגיע את הנערה הנסערת.

אירועים פיסיים – אחיזת "הולדינג" – נערות סיפרו גם כי לעתים כיפוף היד מאחורי הגב הוא "עד העורף" באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים. אחת הנערות הדגישה כי הדבר עלול לעורר תחושות קשות שבעתיים ולעורר טראומות מן העבר, כאשר מדובר בנערה שעברה פגיעה מינית.
מדבריהן של הנערות עולה כי השימוש בשיטת ריסון זו אינו מידתי ונעשה באופן תדיר. ויודגש: מדובר באמצעי המשמש גם לענישה ולא רק לצורך ריסון. בדוח צוין עוד כי נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 "אירועים פיזיים" וכי נערה אחרת נזקקה לטיפול אורתופדי בעקבות "אירוע פיזי".

נעילת בנות חוסות בחדרים נטולי חשמל – סנקציה נוספת שנוקטים המדריכים היא נעילת הבנות בחדרן או בחדר אחר, נטול חשמל. בשפת המעון זה נקרא: "להוריד שקעים". במסמכים הפנימיים של המקום, תחת הסעיף "בנות בנעילה", נכתב: "לא לנעול באוטומט. על בנות בנעילה להתעורר יחד עם שאר הבנות. נערות סיפרו לסופשבוע כי "על כל דבר קטן שולחים אותך להיות נעולה בחדר".
"נאמר לנו שמדובר באמצעי ראשוני לריסון התנהגותה של הנערה, "נכתב בדוח הסנגוריה הציבורית". באגף מגן נאמר לנו שהדלתות נעולות בלילה והמדריך בודק את החדרים כל חצי שעה. יודגש: מדובר בדלתות פלדה כבדות ואטומות, שאין בהן כל חלון הצצה. משיחות עם הנערות עולה כי בלילה המדריך עובר בחדרים כל שעתיים. אחת הנערות סיפרה כי פעם לא פתחו לה את הדלת במשך ארבע שעות למרות שהייתה חולה. אחת הנערות סיפרה כי כאשר שהתה באגף הקידום הייתה נעולה בחדרה במהלך ארבעה ימים שלמים לאחר שחזרה מבריחה.

חוקים נוקשים באגף הנעול – אסור לנערות לשבת על מיטות של נערות אחרות. בזמן הארוחה אין לאפשר הערות מתריסות על האוכל. אין לעמוד או לשבת במפתן הדלת. נערה שלבושה לא הולם תאבד בכל פעם שאיבר יציץ שתי נקודות. הקפדה יתרה חלה בעניין הטלפונים: "יש להקפיד על כללי דיבור נאותים של הבנות ולהתערב בשיחה במידת הצורך. הנערות נדרשות לדבר עם משפחותיהן באמצעות רמקול הטלפון ואינן זכאיות לשום פרטיות". אפילו בכלא מותר לאסירים לנהל שיחות חופשיות. צריך לאפשר להן לפרוק את מה שהן מרגישות. מדובר בנערות צעירות",אמר הגורם.
עוד עולה מהמסמכים הפנימיים כי חל איסור על הנערות לדבר ביניהן בשפה זרה, דבר שגורם למתחים רבים וכעס שמוביל פעמים רבות למרד. כך, למשל, נכתב לגבי האגף הפתוח: "אין לדבר בביתן בשפות זרות. נערות יכולות לשמוע מוזיקה בערבית רק כשהן לבדן בחדר". לגבי האגף הנעול נכתב: "נערות ערביות/ רוסיות/ אתיופיות יכולות לשמוע מוזיקה ערבית/ רוסית/ אמהרית בחדרן כשהן לבד".
.
פקידי הרווחה מעלילים על החוסות כדי להתיר התעללות בהן – אסתר הרצוג, פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית שחקרה את המתרחש במוסדות לנוער, אומרת כי "ממש לא מפתיע אותי שיש כישלון חד משמעי. המנהלים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. הם יודעים שזה נכשל ושהן סובלות ושונאות אבל הם מצדיקים את זה ברטוריקה שמכנה את הנערות האלה "קצה הרצף", "התחתית". אין לנו ברירה. עשינו הכל, השקענו את הנשמה אבל הן בקצה הרצף. אלה מושגים מאוד מניפולטיביים, מכבסת מילים שמשרתת את המטרה. הם כולאים נערות שהם לא יכולים לעזור להן ועושים להן עוול נורא יום אחר יום".

בנות בפער גילאים גדול שוהות יחד – מיכל מספרת כי העובדה שבנות בגילאי 18-13 שוהות יחד ללא הפרדה משפיעה מאוד על הנערות הצעירות שמגיעות לשם לראשונה. "אני זוכרת נערה בת 12. ילדה טובה. אין לה תיק. היום כולה חתכים, תיקים במשטרה, מקללת. היינו עושות את המרידות כדי לקבל יותר חופש אבל זה לא שווה כי מה שאת מקבלת בסוף זה פחות חופש ותיק במשטרה".
גם בדוח הסנגוריה צוינה הבעייתיות שבעובדה שבנות בגילים ומרקעים שונים דחוסות יחד: "אין כל התייחסות למאפיינים השונים ולצרכים הטיפוליים של הנערות בהקשר של חלוקתן בחדרי המגורים. אין הפרדות בין נערות בעייתיות לשקטות, בין נערות אובדניות לנערות בעלות נטייה לתוקפנות. אין התייחסות לפער המנטלי המשמעותי הקיים בין נערה בת 13 ובין נערה בת 18, הדבר יוצר תופעות של כוחניות ושליטה והפיקוח של הצוות המקצועי בעניין זה מצומצם ביותר".

בנות מעדיפות כלא במקום מעון מסילה – עורכי דין שמייצגים נערות מ"מסילה" מדווחים כי כשהן מגיעות לבית המשפט הן מבקשות מהשופט להישלח לכלא נווה תרצה, במקום בחזרה למעון. "רק לא מסילה", הן אומרות לשופט. "זה חוזר על עצמו בפרוטוקולים. נערות מעדיפות להיכלא במגרש הרוסים או בבית כלא עם נשים מבוגרות מאשר להישלח למעון שכביכול אמור לשקם אותם. זה בלתי נתפס", אומרת עו"ד פוליטיס.

שימוש במעצר פלילי ככלי ענישה – בעיה נוספת שעליה מצביעים סולומון ואחרים נוגעת לעבודה שמעצר פלילי הפך ב"מסילה" לכלי ענישה. "המעון מזמין את המשטרה, המנהל ממלא דוחות. בתיקים של הנערות אני רואה שהצוות כותב: "את הנערה אני מציע להשאיר במעצר". זה נדמה כאילו המעצרים הם כלי לחנך את הנערות. הדברים עולים גם מחומר שהגיע לידי המשטרה בעקבות מעצרן של בנות מהמעון בשנה שעברה בעקבות הצתה. מנהל המעון, שלמה שוהם, הביע במכתב את דעתו שמעצר ושיפוט מהיר נחוצים כדי להבהיר להן שההתנהגות מסוכנת וכשמדובר בעבירות חמורות יש בצדן תגובות משמעתיות ושיפוטיות כואבות.

מעון מסילה אינו מעניק טיפול שיקומי – למעשה , אפילו הצוות ב"מסילה" מודה שהמקום לא מעניק טיפול שיקומי לנערות שמגיעות אליו. "כששוחחתי עם המנהל, שלמה שוהם, הוא אמר משהו שזעזע אותי, אומרת עו"ד פוליטיס. "הוא אמר שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה – מבחינתו זה הצלחה. ממנהל מקום טיפולי של נשים שאמור לשלב אותן בחברה זה פשוט איום ונורא. בהמשך השיחה הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. אין לך מה לתרום? אז מה אתם עושים שם? מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18? איך מנהל של המקום משלים עם דבר כזה? …. וכך מסכם דוח הסנגוריה: "במעון אין ביקורת על הצלחת השיקום. נאמר לנו כי לגבי נערות מסוימות ברור כי הן הגיעו לנקודת רוויה טיפולית והן במצב שבו לא יוכלו עוד להיתרם מהתהליך הטיפולי. כך, נשללת חירותן ולמעשה הן נענשות אף שלא ביצעו כל מעשה פלילי. לא נעשה כל מחקר באשר לנעשה במעון ולא נבדקת הצלחת השיטות הטיפוליות הנהוגות בו במשך שנים כה רבות".

קישורים:

פנימייה טיפולית רננים בזכרון יעקב של משרד הרווחה – חשש להתעללות בילדים – כסף תמורת ילד – סרט דוקומנטרי

פברואר 2010 – כסף תמורת ילד – תחקיר מבט שני על רשויות הרווחה הקורעות ילדים מבתיהם ושמים אותם בפנימיות מופרטות. בפנימיות אלו הקטינים חסרי אונים, מוכים, עוברים טיפולים פסיכיאטריים, ואחרים מזיקים שלא לצורך. בעוד שניתן בעלות נמוכה בהרבה לסייע למשפחות במסגרת קהילתית. ישנן פנימיות של משרד הרווחה אשר אינן מספקות לילדים הגנה מאלימות, וגורמות לנזק ולא לתועלת.

סיפורה של מ' בת ה- 14 חזרה לאמה לאחר מאבק מתמשך של רשויות הרווחה שחשבו שהפתרון עבור הילדה הוא רחוק מהבית. מ' מספרת על שהותה בפנימיית רננים.
המדריכה לשעבר א' בפנימייה מספרת: "יש ילדים שהם באמת עם בעיות התנהגות והם מטופלים עם ריטלין … היו הרבה ילדים שהם באמת בסה"כ ילדים טובים, .. את אומרת איפה? למה? את לא מבינה בכלל מה הם עושים פה. זה ממש לא המקום שלהם … ברגע שאת רואה ילד שהוא הוצא או שההורים שלו החליטו לשים אותו בפנימייה כזאת ,כי הם לא יכלו להתמודד ודברים כאלה. ואת אומרת מהרגע שהילד הגיע לשם הוא רק יורד במדרגות".
.

.

.

פרופ. אסתר הרצוג: "ילדים זה סחורה, ילדים זה משאב להשגת משאבים נוספים, להשגת כוח, לצ'פר (לתגמל) תומכים, כשהיום אנחנו מדברים על הפרטה, של מוסדות אז מדברים על הרבה כסף.
הבעיה החמורה והקשה זה שמוציאים ילדים בכפייה מבתיהם, ילדים לא רוצים שיוציאו אותם מבתיהם, ושמים אותם במוסדות שאינם מספקים להם פתרון יותר טוב לבעיות שקיימות או לא קיימות, למעשה שמים אותם במוסדות שהם גרועים פי כמה מאשר הבית, אפילו בית שהוא פוגע. אבל אנחנו יודעים שבהרבה מאוד מהמקרים לא מדובר בבתים שהם פוגעים, מדובר הרבה פעמים בבתים שהם דלים, הם חלשים, הם עניים, והרבה פעמים באים אל ההורים ואומרים: 'אתם לא יכולים לתת לילדים כל מיני שירותים, אין לכם כסף, אנחנו נעזור לכם, ניקח את הילדים נשים אותם במוסדות, אנחנו נהיה אחראים עליהם' ".

קישורים:

מעון מסילה – רשות חסות הנוער במשרד הרווחה – שימוש חריג באלימות נגד נערות

דצמבר 2009 – מעון מסילה של משרד הרווחה – מדריך מעקם ידיה של חוסה, מפילה לרצפה ובועט בראשה. אחיזות מרסנות, משטר קפדני וקשוח. המעון מצהיר כי אינו תורם לחוסות מבחינה טיפולית. בנות ללא עבר פלילי מסתבכות בפלילים בשהותן במעון. המדריך עדיין עובד בפנימייה.

הכתבה "תלונה על תקיפה נגד מדריך במעון לנערות בסיכון" , דנה ויילר פולק , הארץ , דצמבר 2009

מעון מסילה עלה לכותרות פעמים רבות באשר ליד הקשה הננקטת כלפי כ-70 נערות בסיכון השוהות במקום. כעת הגישה לראשונה הסנגוריה הציבורית תלונה נגד מדריך במעון בגין תקיפת אחת הנערות. לטענת הנערה המדריך בעט בראשה ועיקם את ידיה במהלך "אחיזה מרסנת" שביצע בה. שוטרים שהיו במקום טוענים כי ניתן היה להשתלט על הנערה ללא שימוש בכוח, כפי שנעשה.

מרבית הנערות שנשלחות ע"י בית המשפט למעון במושב אורה, הסמוך לירושלים, מגיעות לאחר שחוו אלימות קשה, התעללות והזנחה בביתן. רבות ברחו ושוטטו ברחובות מגיל צעיר אך לא היו מעורבות בפלילים, עובדה שמשתנה ברוב המקרים במעון. המקום מאופיין במשטר קפדני וקשוח, נערות שמסרבות לצאת לבית הספר ננעלות בחדריהן, ומדריך בודק את מצבן כל 15 דקות.

על מנת לרסן את הנערות נוקטים המדריכים ב"אחיזה מרסנת" – נוהל מוכר במקום שבו תופסים את ידי הנערה מאחורי גבה ועם העלאת היד למעלה, הנערה נופלת לרצפה וידה כמעט נשברת.

בחודש אוגוסט החלה התפרעות של כמה נערות במעון. על מנת לרסן את הנערות נקט אחד המדריכים ב"אחיזה מרסנת". אלא שהוא לא הסתפק בזה, לדברי הנערה, ובעט בראשה בעודה על הרצפה תוך שהוא מעקם את ידיה. הנערות הואשמו בתקיפה ואיומים, ואילו המדריך נחקר ושוחרר, והוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום אלא רק נגד הנערה. לאחר הגשת התלונה על ידי הסנגוריה הציבורית, הועבר חומר לפרקליטות לעיון מחודש בנושא.

"עד היום נמנעו מהגשת תלונה במשטרה, היות והבנות חוזרות למעון ולא מעוניינות להתלונן נגד הצוות" אומרת סגנית ומ"מ סנגור מחוזי ירושלים ומנהלת מחלקת נוער, עו"ד נוחי פוליטיס. "לאחר סיור שערכנו במקום, קבלנו על העובדה שהמוסד מחזיק בנות שהצהיר כי אין לו כיצד לתרום להם מבחינה טיפולית, והם שם רק בשל החלטת בית משפט, לדאבוננו מצב זה הופך את המקום למחסן אנושי לנערות שאין להם מסגרת אחרת".

בחקירתה סיפרה הנערה כי המדריך פגע בה פיסית, פגיעה שבה חשה כי ידיה קרובות לשבירה. כשהתלוננה על הכאבים, אמר לה המדריך: "אז מה, אשבור לך את היד", בסוף חקירתה אמרה שהיא מבקשת דבר אחד – ש"האמת תצא לאור. מה שקורה במוסד נעלם מהעין".

אחד השוטרים שנכח במקום בעת האירוע אמר החקירתו, כי ראה את הנערה שוכבת על הרצפה כשהמדריך אוחז בה, ושמע אותה צועקת "כואב לי, אבוא בטוב". לדברי השוטר, הוא אמר למדריך כי הנערה בשליטה ושישחררה, אך הוא לא הרפה. לסיכום דבריו אמר כי אפשר היה להתגבר על הנערה גם מבלי לעקם את ידיה אלא ב"טוב", כהגדרתו.

המדריך שעובד במקום זה ארבע שנים, הכחיש בחקירתו כי בעט בנערה וטען כי עיקום הידיים הינו חלק מנוהלי המקום. בחקירתו הגדיר זאת "הולדינג" וסיפר כי עבר סדנאות בנושא, וכי חלק מהולדינג הוא עיקום היד ובמקרה הצורך גם הפלת הנערה לרצפה.

"אין מחלוקת כי מדובר במקום שבו הנערות לא רוצות להיות היות שסביבתן מזיקה להן", אומרת פוליטיס. "בדיון בתיק אחר סירב תובע משטרתי לשחרר נערה למעצר בית, ואמר כי 'משאת נפשן של בנות מסילה היא לחזור הביתה. שחרור הנערה יהווה דוגמא לנערות אחרות ויש למנוע זאת'. כיום אין ספק שהשיטה הטיפולית במקום אינה מתאימה לחלק מהבנות, והן כלואות במקום שמצהיר שאינו יכול לשקם אותן. על רשויות הרווחה להתערב בנושא ולהראות לבנות את האור בקצה המנהרה".

לטענת הנערה המדריך בעט בראשה ועיקם את ידיה

מדריכים אלימים במעון מסילהפלייליסט על מעון מסילה


.
קישורים:

אלימות קשה של מדריכים על בני נוער בפנימיית רננים

מרץ 2007פנימיית רננים – החניך הותקף, נחבל, טופל בבית חולים, והמדריך החשוד בתקיפה התלונן נגדו במשטרה.

הכתבה אלימות קשה בפנימיית רננים , מגזין המושבות , סמי עלי , מרץ 2007

ביום רביעי שעבר הגיע לבית החולים הלל יפה, תלמיד בן 17 מפנימיית "רננים", כשהוא חבול קשות בפניו, החבלות הן כתוצאה של עימות אלים שפרץ בין התלמיד לבין אחד המדריכים בפנימייה. המשטרה עדיין חוקרת. המוסד החינוכי מגבה את המדריך. מידע פנימי אשר הגיע ל"מגזין המושבות" מעלה את החשד כי המדריך הפעיל כח חריג ולא לראשונה. לעומת זאת, מי שהולך לשלם את המחיר הוא הנער ומשפחתו אשר אין ביכולתם לעמוד מול הממסד.
.

ביום רביעי ה-28 לחודש ביצע מדריך מפנימיית רננים השכמה בביתני המתבגרים שהם הנערים המבוגרים ביותר בפנימייה. אחד מהחניכים נער בן 17, שאינו מקובל חברתית ומשמש כקורבן לחבריו שלא אוהבים אותו מסיבות שונות הקשורות למצבו האישי, התקשה להתעורר. המדריך ניסה להעירו מספר פעמים, ולא היסס להשתמש בשיטות לא שגרתיות ואף בברוטליות ובבעיטות למיטה ומשיכת השמיכה בכוח מהילד וזריקתה אל מחוץ לחדרו. בעקבות זאת התלמיד שסובל מבעיות רבות ובעיות התנהגותיות, (להזכיר שהנער בגיל התבגרות ומדובר בפנימייה פוסט אישפוזית), החל לקלל את המדריך, שנכח לבד בביתן החניכים בניגוד להנחיות ולתקנות. אז החלה מריבה אלימה בין המדריך לחניך. לפי המידע שקבל מגזין המושבות ממקורות פנימיים, המדריך חנק את הנער והפילו לרצפה בכוח תוך כדי מכות עזות ואגרופים. דבר שאסור לעשות. ודאי שלא לבדו, ללא נוכחות מדריך נוסף, שיכול לעזור לו לרסן ולפקח על מעשיו של המדריך הראשון. הנער הגן על עצמו ניבל את פיו כלפי המדריך והשליך עליו סל כביסה.
.
בעקבות האירוע המזעזע נחבל הנער קשות ונפצע בגופו, הוא דמם מפיו ושיניו, דם דלף מאוזניו, חבלות קהות ויבשות עם שטפיי דם רבים, חבלות בצווארו, פניו ושריטות בכל חלקי גופו ואפילו נימיי דם שהתפוצצו בעיניו וגרמו לשטפי דם גדולים בעיניים, ולנפיחות עקב מכת אגרוף בפניו, מכל התקרית הזו המדריך יצא ללא כל פגע או פצע ואפילו שריטה מהחניך המדמם.
.
הנער הובהל לבית החולים הלל יפה על ידי העובדת הסוציאלית של הפנימייה, ושם הוא ניבדק וקבל טיפול רפואי. מבית חולים הילל יפה נמסר שביום רביעי בצהריים הגיע קטין לבית החולים והוא טופל במשך מספר שעות עקב פציעתו – מכות יבשות, שטפי דם מסביב לעיניים, חתכים שטחיים וחבלות יבשות הנער עבר סדרת בדיקות וצילומים, ולא התגלו שברים. הנער שוחרר לאחר מספר שעות. החבלות היו בעיקר בפנים, פניו של הנער היו נפחות אך מבחינה רפואית לא נשקפה סכנה לחייו. המשטרה זומנה על ידי הצוות הרפואי, המשטרה גבתה עדות מהקטין ומהמדריך. המדריך טען שהוא נפצע במהלך ניסיון להרגיעו ולא עקב תקיפה. כמקובל בית החולים הזמין משטרה והחוקרים גבו עדויות מהנער, במקביל המדריך מהר והגיש תלונה במשטרה נגד הנער, לאחר שקבל הנחייה מהנהלת הפנימייה, שדאגה בראש וראשונה לדאוג לעצמה ולפנימייה. משפחתו של הנער הגיעה למקום. והוריו מתכוונים לעקוב אחר החקירה.
עדויות תלמידים שהגיעו לידינו מציירות תמונה אחרת. לדברי התלמידים, החוששים להיחשף, התקיף המדריך, שזו אינה הפעם הראשונה שהוא נוקט באלימות, את התלמיד, בעודו ישן. האלימות של המדריך הסלימה את תגובתו של הנער, שכאמור אכן סובל מבעיות שונות, והוא הגיב באלימות משל עצמו.
.
עוד נודע למגזין המושבות כי המדריך החשוד בתקיפה, העובד במקום עשר שנים, ניהל שיחות אינטנסיביות עם עמיתיו המדריכים ועם תלמידים רבים, ואף יצר איתם קשר טלפוני במהלך היום. הוא, על פי מקורותינו, דאג לעשות להם מין שטיפת מוח, והקים מטה מאבק כנגד הנער, שגם כך איננו אהוד ואינו מקובל בקרב הצוות או חבריו. הוא ביקש מעמיתיו שיעידו לצידו ויטילו את האשמה על הנער. ואף גבש גרסה לאירוע, שמתכונתה היא שהנער התחיל ותקף אותו ופגע בו ואז הוא התגונן והגן על עצמו מפני הנער המשתולל, בעת שניסה לרסן אותו, וכך הנהלת הפנימייה תדאג שנער לא יחזור למתחמה ויגורש ממסגרת רננים.
.
הנהלת הפנימייה, מגבה כאמור את המדריך. רוית לוי מנהלת הפנימייה, סיפרה שהמדריך עשה השכמה בבוקר שלמחרת מסיבת פורים, הוא ניסה להעיר את הנער אשר סירב לקום, הנער קם עצבני והחל להשתולל טרק דלתות. המדריך עזב את החדר וירד במדרגות, הנער הטיח בראשו של המדריך סל כביסה מלא בגדים באופן מכוון. המדריך נפגע בראשו עקב כך, המדריך חזר וניסה להרגיע את הנער שהיה בתקרית זעם, ניסה לרסנו. הנער התנגד פיזית. המדריך עשה כל מאמץ להרגיעו מאחר והוא סיכן את הנערים, המדריך והסביבה. באירוע נכחו הנערים הנוספים השוהים בביתן מספר 15. בסופו של דבר הצליח המדריך להרגיעו והנער נלקח למרפאה הפנימייה הרופא המליץ להעבירו למיון מאחר ומדובר בפציעות ראש, פנים וחתכים. הנער נלקח על ידי אחות ופסיכולוגית וטופל בנוכחות הוריו. ההורים זעמו על המקרה ובמקביל דיווחה ההנהלה לכל הגורמים. המדריך הגיע אף הוא לרופא מאחר וסבל מפגיעה בראשו ובחילות. עקב זאת יצא לחופשה ולא הגיע לעבודתו. המשטרה גבתה עדות מהמדריך והנער והוא שוחרר לאחר מספר שעות לביתו לבלות שם את חופשת הפורים. הנער אמור לחזור ביום שלישי בבוקר מהחופשה. ההורים היו נסערים והבינו שהתרחש אירוע חמור, סיפרנו להם את אשר נאמר למפקחת ואנו ננקוט בהליכים רק לאחר סיום החקירה המשטרתית ונקבל החלטות. אם התברר שהמדריך התנהג שלא כשורה ינקטו נגדו הליכים על פי החוק והנהלים. לגבי פציעות ודימום היא אמרה שהמידע מוטעה לחלוטין והוא רק סבל מפציעות בפנים וחבלות יבשות. בינתיים הכל ממשיך כרגיל והחניך יישאר בפנימייה עד לסיום החקירה והבדיקה.
לשאלה "האם היא מודעת שפתיחת תיק פלילי במשטרה יכולה לגרום לנער לפגיעה חמורה בעתידו?"
היא ענתה ש"נפתח תיק במשטרה מאחר ומדובר באשמה חמורה ונאלצנו לעשות זאת כי היה מצב מסוכן שיכל לגרום נזק לאנשים רבים. במקרים שכאלה הנושא תלוי בנער עצמו ובהתנהגותו. הטיפול עובר לידי שירות מבחן, שם ישנה הזדמנות לנער להביע חרטה ולשקם את עצמו ובכך להביא לסגירת התיק ומניעת מצב בו התיק יתגלגל הלאה ויביא לכליאתו."
היא מקווה מאד שהכתבה תציג את מלוא התמונה והעובדות ולא תעסוק בהכפשות. הפנימייה אינה סובלת מאירועים כאלו וזה מקרה יוצא דופן והוא מטופל בצורה המקצועית והטובה ביותר.
נחום עידו, דובר משרד הרווחה אמר שמבדיקה ראשונית של משרד הרווחה עולה כי הנער הוא זה שתקף את המדריך בזמן שזה בה להעירו. הנער סירב להתעורר ותקף בחמת זעם והמדריך היה חייב לרסן אותו בשיטה הנקראת בשפה המקצועית "הולדינג" אשר פירושה להצמיד לרצפה כדי לא לפגוע באחרים. יצוין כי מדובר בנער שניסה להפעיל את כוחו נגד המדריך, ומדובר בנער חזק מאד המדריך וגם הנער הגיעו לבית החולים וקבלו טיפול. שניהם הגישו תלונה במשטרה, המשרד ימתין עד לסיום חקירת המשטרה וקבלת מסקנות, ואז המשרד יסיק מסקנות וינהג בהתאם.
המידע שקבלנו ממקורות פנימיים, מצייר תמונה שונה במקצת. המקור מציין שזו לא הפעם הראשונה שהמדריך החשוד בתקיפת הנער נוהג באלימות כנגד חניכים. המידע מדגיש שהמדריך נוהג לתת סטירות, צביטות ובעיטות לחניכים באופן די קבוע בהתנהלותו. ומאידך זוכה לגיבוי של הנהלת הפנימייה אליה הוא מקורב באופן אישי.
יצוין כי פנימיית רננים הינה מסגרת מיוחדת, פוסט אשפוזית, וחניכים אשר נפלטים ממנה מוצאים את דרכם או לכלא או למוסדות נוער סגורים, ובמצבים קיצוניים מוצאים עצמם בבתי חולים לחולי נפש. ההתנהלות והתגובות מסמנות שאכן הולכים לנקוט צעדים קשים ביותר נגד הנער שעלולות לפגוע בעתידו. בניגוד למדריך שהתנהל בצורה מחפירה כנגד הילד ואף התסיס את שאר הנערים כלפיו, כנראה במטרה להרחיק את הנער לצמיתות מהפנימייה וכל זאת נעשה תחת חסותה של ההנהלה. בצל הקשיים שחיים הוריו שסובלים מבעיות נפשיות, ואינם יכולים לטפל בבעיה ללא מעורבות ותמיכה של צד שלישי. מבלי שיש לו או למשפחתו את היכולת והאפשרות להגן עליו מפני ההשלכות של התנהלות הפנימייה שהעדיפה לגלגל את האחריות כלפי הנער.
.
תגובות:
בוקסה: תגובת המשטרה – רפ"ק אבי דניאלי
הנושא הגיע לידי רפ"ק אבי דניאלי, מפקד תחנת זכרון יעקב, בינתיים חוקרים את המקרה וצוין כי המדריך מהפנימייה הגיש תלונה מיד לאחר האירוע נגד הנער שתקף אותו. התלמיד הגיע למחרת, רק לאחר ששוחרר מבית החולים, יום לאחר האירוע, הגיע עם הוריו למשטרת חדרה שם הוגשה תלונה מטעם ההורים והנער נגד המדריך בגין תקיפה אלימה במסגרת חינוכית אשר הועברה לטיפול בתחנת זכרון. לפי החקירה יש לנער סימני חבלה, המדריך נחקר. החקירה נמשכת ועדיין אין התקדמות.
.
לידים:
החלה מריבה אלימה בין המדריך לחניך. לפי המידע שקבל מגזין המושבות ממקורות פנימיים, המדריך חנק את הנער והפילו לרצפה בכוח תוך כדי מכות עזות ואגרופים. דבר שאסור לעשות. ודאי שלא לבדו, ללא נוכחות מדריך נוסף, שיכול לעזור לו לרסן ולפקח על מעשיו של המדריך הראשון.
בעקבות האירוע המזעזע נחבל הנער קשות ונפצע בגופו, הוא דמם מפיו ושיניו, דם דלף מאוזניו, חבלות קהות ויבשות עם שטפיי דם רבים, חבלות בצווארו, פניו ושריטות בכל חלקי גופו ואפילו נימיי דם שהתפוצצו בעיניו וגרמו לשטפי דם גדולים בעיניים, ולנפיחות עקב מכת אגרוף בפניו, מכל התקרית הזו המדריך יצא ללא כל פגע או פצע ואפילו שריטה מהחניך המדמם.
ההורים היו נסערים והבינו שהתרחש אירוע חמור, סיפרנו להם את אשר נאמר למפקחת ואנו ננקוט בהליכים רק לאחר סיום החקירה המשטרתית ונקבל החלטות. אם התברר שהמדריך התנהג שלא כשורה ינקטו נגדו הליכים על פי החוק והנהלים. לגבי פציעות ודימום היא אמרה שהמידע מוטעה לחלוטין והוא רק סבל מפציעות בפנים וחבלות יבשות. בינתיים הכל ממשיך כרגיל והחניך יישאר בפנימייה על לסיום החקירה והבדיקה.

הכתבה אלימות קשה בפנימיית רננים , מגזין המושבות , סמי עלי , מרץ 2007

.
קישורים:

מוסד לנערות "מסילה" – משרד הרווחה לא הפיק לקחי דוח מבקר המדינה, ומסכן את החוסות בצו בית משפט, במעון מסילה

מדיניות משרד הרווחה ממשיכה להסב נזקים לנוער ולחוסים, המוצבים במסגרות ההשמה החוץ ביתית בצו בית משפט, והחוסים תמיד אשמים.

להלן הכתבה: "הבנות במסילה תכננו מבצע הרס" , אוגוסט 2009 , יפעת ראובן
.
שש נערות ממעון לחוסות מסילה זעמו על כך שהצוות פסל להן ביקורים, ולא איפשר להן לשוחח בטלפון. תגובתן לא אחרה: ברגע שכבו האורות במוסד, הן פתחו במרד שכלל תקיפת מדריכים ושוטרים, ניפוץ חלונות והבערת פחים.
.
ביום רביעי שעבר נראה מעון מסילה לנערות חוסות כמו זירת קרב. שש בנות במעון, חמש מהן בנות 17, והשישית בת 15, תכננו בקפידה מבצע מלחמתי לשעות הקטנות של הלילה. בזמן שהנערות האחרות והמדריכים ישנו, קמו הבנות וע"פ החשד החלו לזרוע הרס במעון. הן התיזו מים על המדריכים בזרנוק, השליכו עליהם תמונות, כוסות, ספרים ומכל הבא ליד.
תקפו מדריך באמצעות מגב, שברו חלונות ואיימו שיתקפו כל מי שינסה לעצור אותן. כמו כן הציתו פחי אשפה, וגרמו לשרפה במעון.
.
המדריכים לא הצליחו להשתלט על הבנות, והזעיקו את כוחות המשטרה. שוטרי תחנת מוריה הגיעו למעון אך הם מצאו את עצמם מותקפים. לבסוף הצליחו לעצור את הבנות ולביאן לתחנת מוריה.
.
מסילה הוא מעון לנערות שמצבן הנפשי וההתנהגותי מחייב טיפול אינטנסיבי כפוי במסגרת מגבילה. במעון צוות מדריכים שכולל צוות חינוכי טיפולי, אם בית, מחנכת, עובדת סוציאלית, וסטודנטים המתמחים במקצועות הטיפול השונים.

בדיון להארכת מעצרן, טען נציג המשטרה, רס"מ יעקב בן יקר, כי זאת אינה הפעם הראשונה שהנערות הללו מתפרעות. לדבריו, גם יומיים קודם לכן הוזעקה המשטרה למקום, לאחר שהנערות ניסו לזרוע הרס במקום. הן נעצרו ושוחררו בחזרה.
.
הבנות טוענות שהחליטו למרוד מכיוון שפוגעים בזכויותיהן בניגוד לחוק. לדבריהן, הצוות אינו מאפשר להן לדבר בטלפון, ופסל להן ביקורים. נציג המשטרה סיפר בדיון כי בחקירתן טענו הבנות שהמדריכים מכאיבים להן. הן סיפרו על פעולה שנקראת 'הולדינג' – אחיזה מרסנת שמופעלת נגד בנות שמסכנות את עצמן או גורמות נזק לסביבתן.לפי אחת הבנות, במהלך ה'הולדינג' המדריכים תופסים את הבנות בשתי ידיהן ומרימים אותן למעלה, מאחורי הגב. בעקבות טענות אלו נחקרו גם המדריכים.
במקביל הסביר נציג המשטרה כי ידוע שהבנות מבצעות את העברות הללו מכיוון שהן רוצות לצאת מהמוסד, ושלא פעם הן גם מנסות לברוח.
.
מנהל המוסד, שלמה שוהם, טען כי כל הבנות במסילה שם לצורך טיפול והשגחה. עוד טען כי תפקידו של המעון לעזור לבנות שלא הצליחו להיקלט במסגרות אחרות. לזבריו, הבנות עברוהרבה מסגרות מכיוון שהן פחות מתאימות למסגרות אחרות.
"מסילה היא פחות או יותר הזדמנות אחרונה שלהן, והמטרה היא להרחיק אותן מחיי הפשע. השיקום אינו משימה קלה משום שבדרך כלל הבנות לא רוצות להיעזר. אתמול יכולנו לגמור עם גופות", טען. "הבנות הציתו פחים, ניסו להצית ספרייה אבל ניסו גם להציף אותה במים ולכן לא הצליחו בניסיון ההצתה, הן זרקו שברי זכוכית ובקלות רבה זה היה יכול להיגמר בפציעות".
.
להמשך הכתבה הקלק/י על התמונה …
קישורים – מאתרי הרהורים על משפחה וילדים:

אחיזת הולדינג

מסילה

קישורים נוספים: