מירי אלוני מספרת על פשעי משרד הרווחה נגד משפחתה

12.09.2016 – אודיטוריום בת ים – כנס לזכרה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין ז"ל, בנושא הקהילה למען ילדים ונוער במצוקה. מירי אלוני מספרת על פשעי משרד הרווחה נגד משפחתה
ד"ר מרינה סולודקין. אנחנו כאן בנושא של הוצאת ילדים מביתם. זה נושא שאני סבלתי ממנו ועדיין סובלת ממנו. אחת הפוליטיקאיות היחידות שניסתה לעזור, לא רק לי באופן אישי, אלא גם לעמותה שנקראת "עוללים בשבי" (הוקמה על ידי האמא רמית בר), פגשה אותנו והיא גרמה לכך ששר הרווחה דאז, בניזרי, היחידי שפגש אותנו והזיז דברים.

לזכרה של מרינה ולכבוד כל האימהות, והאימהות הכואבות בעיקר שניתקו את ילדיהן מעליהן.

הנושא של הוצאת ילדים מביתם, הוא נושא מאוד טעון באופן אישי אצלי. אני אף פעם לא פתחתי את זה כך בצורה הזו. קצת דיברתי פה ושם בראיונות, אבל לא ממש. אין לנו זמן להיכנס לכל הסיפור האישי שלי, שהוא סיפור של שנים ומאוד מורכב, אבל אני אכלתי אותה קשות מעובדות סוציאליות, ואני יכולה להגיד לכם, עם כל הכבוד לנשות הרווחה כאן, קודם כל בתור משפט פתיחה, אני יכולה לומר לכם כאן שאני סוציאליסטית. אני חושבת שחברה שאינה דואגת לחלשים, היא לא חברה אנושית.

איך עוזרים להם? אני תמיד הופעתי בהתנדבות לעובדות סוציאליות, נשים מוכות, כל מיני אירועים, והכרתי אותם רק מהצד שלי כזמרת שבאה להתנדב. לא הכרתי אותם באופן אישי אחד-לאחד. לא הזדקקתי להם, לא ליועצים פסיכולוגים ולא לשום דבר. קיימנו, אני ובעלי שמוליק, משפחה עם שני בנים, משפחה נורמטיבית, לא רוצה להתפאר יותר מידי, לא נכנסו לחיים שלנו עובדות סוציאליות, לא נזקקנו ליועצים פסיכולוגים וליועצות חברתיות בבתי הספר שהילדים למדו. אף פעם לא הייתה בעיה כזו.

כשרבין נרצח, למי שזוכר, אני הייתי איתו על הבמה, ואני הפכתי לפלאקט הזיכרון של הערב הזה. בעקבות כך, למרות שהתפרסמתי בכל העולם ובכל הטלוויזיות וכו', באופן אישי לקריירה שלי זה מאוד הזיק. פשוט לא הזמינו אותי להופעות. לא רק הימניים. גם השמאלנים. לא רצו לראות אותי. לא הייתה לי עבודה, והסיבה לכך היא פשוטה, מכיוון שזו אחת הטראומות הגדולות ביותר, בייחוד שזה היה טרי בשנים הראשונות, אף אחד לא רצה להיזכר בזה. כל מי שרואה אותי, עד היום, מדבר איתי על הלילה ההוא. אז היום זה מביא כבוד, אבל אז, זה היה כל כך טרי, כל כך כואב וכל כך טראומתי שלהופעות, והופעה זה בדרך כלל בידור. אנשים באים לצחוק, לשמוח. אף אחד לא רצה להזמין אותי, וכבר שמישהו הזמין אותי להופעה בערב יום העצמאות, הוא ביקש ממני שזה לא יהיה פוליטי.

 

מירי אלוני בכנס לזכרה של חה"כ מרינה סולודקין – ספטמבר 2016

פתאום, שלא מרצוני, כזמרת השלום שבאה להופיע בעצרת של כן לשלום ולא לאלימות, הפכתי שלא מרצוני לזמרת פוליטית. שיר השלום אף פעם לא היה פוליטי, עד אותו ערב כנראה.

לא הייתה לי עבודה. עברנו מתל-אביב לכפר-סבא, ושם הופעתי בבתי אבות, לימדתי פיתוח קול. מאוד נהניתי מזה אבל, כסף קטן. המשפחה חייתה מאובר-דראפט לאובר-דראפט, ואם לא מנהל הבנק שלי היה לארג' איתנו, ונתן לנו אובר-דראפט של עשרות אלפים, לא יודעת אם היינו מצליחים לשרוד. אבל שרדנו והתגלגלנו. יום אחד הגיע לארץ אמרגן ישראלי שעזב את הארץ בשנות השבעים והוא אמרגן מאוד ידוע בברלין. הוא הזמין אותי לסיבוב הופעות בגרמניה, וכך קרה שהתגלגלתי לשם. בהתחלה זה לא היה מתוכנן להישאר שם, אבל מאחר וכבר הייתי שם ומאוד מאוד הצלחתי לקהל עולמי, החלטנו שמאחר ואין פרנסה בארץ מהשירה שלי, אולי שם אפשר להתחיל מחדש ולהרוויח יותר, וכך יש משפחות שאחד ההורים יוצא לעבוד בסולל בונה, או כיועץ צבאי, אחד מבני המשפחה עובר לגור בחו"ל כדי לפרנס את משפחתו. יש סידורים כאלה. ולא מעט. במקרה שלנו, זו הייתי אני. זו הייתה האישה. בעלי אז יצא לגמלאות, והמקצוע שלו לא איפשר לו להמשיך לעבוד. הוא עבד בבניין כמפעיל ציוד מכני כבד. הוא כבר לא יכול היה לעבוד בזה.

יצא שהוא נשאר לבד עם הילדים בארץ, וטיפל בהם במסירות רבה. כך עברה לה שנה. אני הגחתי מידי פעם לארץ, גיחות קצרות, והוא היה איתם רוב הזמן וגם מגיע איתם לברלין ששם חייתי, מידי פעם.

כעבור שנה וקצת, התגלו אצלו חורים מוקולריים במרכז האישונים. הוא היה צריך לעבור ניתוח מאוד קשה, ובבית הספר שהילדים למדו, היועצת, הציעה לו בתקופה שהוא היה צריך להחלים, זו החלמה מאוד קשה. הוא צריך לשכב עם הפנים כלפי מטה, כדי שכל הגז שהכניסו לאישון, יצא.

אני לא יכולתי לחזור לארץ, היו לי שם התחייבויות ולתהליך ההבראה, היועצת הציעה לו, "יש איזה פנימיה, ברח' פרופ' שור בתל-אביב, קוראים לה פנימיית בית הילד, תכניס לשם את הילדים לתקופה שאתה צריך להחלים". כך עשינו.

באתי לארץ כדי לראות את המקום. המקום עבר שיפוץ, נראה מצוין. בחדר האוכל שניצל וסלט, והחדרים משופצים עם מחשבים, והכל נראה נהדר, ואחרי זה אמרו לי "את רק צריכה לגשת ללשכת הרווחה בדרום תל אביב, לחתום שאת מוכנה שהילדים יהיו".

בהתחלה הם הציעו לנו את זה ללא תשלום. וכך הנזל וגרטל נכנסו למלכודת. אני חתמתי ונסעתי חזרה לגרמניה, והשערים תמיד היו פתוחים, נכנסת ויצאת. הילדים היו בני 13.5 ו- 14.5 לקראת 14 ו- 15 כבר. היו בתחילת גילאי הבגרות, ובאותה שנה הם היו בגרמניה והעלינו בפניהם את האפשרות להישאר בגרמניה, אבל זה גיל מאוד קשה. זה לא כמו לקחת ילד בגיל 6 לחו"ל, כשהוא נכנס לבית ספר ולומד וכו' ויותר קל לו. זה גיל שיש את הקשיים שלו, וקשה מאוד… הם לא רצו לחיות שם, ובהחלט כיבדנו את זה. הסיסמא של העובדות הסוציאליות "רצון הילדים הוא הקובע".

אז רצון הילדים קבע אצלנו ובעלי נשאר איתם בארץ. הכנסנו אותם לבית הילד מרצוננו, כשפיתו אותנו שהילדים יהיו שם ללא תשלום, והתוכנית הייתה שבחופש הגדול הם יבואו אלי לברלין ויהיו איתי שם. ואז, מנהלת בית הילד, רינה כוכבי המכשפה, התחילה להסית אותם נגד אבא שלהם. את כל הדברים האלה אני יודעת בדיעבד. לא ידעתי אותם אז, כי הבן שלי סיפר לי. "מה אתם צריכים, אמא שלכם עזבה אותכם, מה אתם צריכים את אבא שלכם?, תעזבו את אבא שלכם הקשוח הזה. יש לכם פה בית, אתם לא צריכים אותם". היא התחילה פשוט לפתות אותם להישאר שם. לנו לא הייתה כוונה להוציא אותם משם. חשבנו שאולי זו אפילו אפשרות נהדרת שהם יישארו, כי הם קשורים לבית הספר שלהם, לחברים שלהם, לתל-אביב והכל טוב.

מה שהיא לא אמרה לי כשאני באתי אליה אז, היא לא אמרה לי שכל הילדים באותה פנימייה, נמצאים שם תחת צו של בית משפט לנוער. כלומר זה ילדים שהוצאו ממשפחות. היום אני יודעת שבהרבה מקרים בעוולה, והיא לא אמרה לי את זה.

קשה לי לספר לכם את זה בקיצור, מה שהיא עשתה, היא התחילה להגיד לבעלי, על הילד שלי יוסף, הצעיר בן 13.5 שנים, שהוא נוסע כל הזמן בחצר עם הסקייטבורד שלו, שזה בלתי אפשרי, בלתי נסבל "תיקח לו את הסקייטבורד!".

הילדים סיפרו לה שהם עומדים לנסוע לגרמניה בחופש, והיא התחילה להסית אותם "מה אתם צריכים לנסוע לגרמניה, שפה זרה, לא יהיה לכם טוב שם". אז יום אחד יוסף בא עם הסקייטבורד הבייתה, ובעלי שמוליק אמר לו "תשאיר את הסקייטבורד", והוא אמר "מה פתאום?", כי הוא היה נורא קשור לסקייטבורד שלו, והתפתח ויכוח ומריבה ביניהם והם צריכים היו לחזור כבר, והם לא חזרו לבית הילד, והיו צריכים לצאת מהבית והלכו לשבוע הספר, כמו שכל שנה הם היו עושים. מורידים את כל הספרים הישנים מהמדף בבית והולכים למכור אותם כדי להרוויח כמה גרושים. אז הם הלכו לשבוע הספר, ושם בבית הילד מחכים להם והם לא מגיעים. מצלצלים לשמוליק, "איפה הילדים?". הילדים חזרו לבית הילד בשעה 24:00 בלילה, אבל בינתיים הם כבר הזעיקו את המשטרה, ולמחרת כששמוליק הגיע לבית הילד, כדי לפגוש את המנהלת גב' כוכבי, לשאול מה קרה ולדבר איתם, השער היה נעול.

בשער עמד שומר מזויין עם נשק שלא נתן לשמוליק להיכנס. שמוליק אמר "תן לי בבקשה להיכנס. אני רוצה לדבר עם המנהלת", אז המאבטח אמר "אני אלך לברר". הוא חזר אליו, היא לא באה לשער. המאבטח אמר: "המנהלת אמרה שתבוא לפה ביום ראשון". שמוליק הגיע ביום ראשון ואז חיכו לו שם פאנל שלם של דיות, כל העובדות הסוציאליות של אגף הרווחה, וירדו עליו "מה אתה עושה לילדים?", ולא נתנו לו לדבר, ובאותו יום לא נתנו לו לפגוש את הילדים, הוציאו צו הפרדה לשבעה ימים, צו הרחקה. זאת אומרת "האבא והאמא המסוכנים", הצו היה גורף, וכעבור שבעה ימים האריכו את זה לחודש, ואחרי חודש האריכו את זה לעוד שלושה חודשים, וזה הכל בעקבות מה שאמרו לבית המשפט העובדות הסוציאליות.

כעבור שלושה חודשים כשהגעתי לארץ, עמדנו ליד הגדר, ופתאום ראיתי שהגדר היא ענקית. לא נתנו לי להיכנס. גדר בגובה 2 קומות, שומר מזויין, לא נותנים לי להיכנס. אני.

עמדנו ליד השער והתחלנו לצעוק "יוסי, ירמי, ירמי, יוסי", והתחלנו לשרוק את השריקה. הילדים יצאו והם ישבו על מדרגה. המדרגות הם רחוקות, מרחק של כ- 70 מ"ר, ואנחנו מעבר לגדר, עומדים וירמי ישב על המדרגות, יוסף ניגש אל הגדר. מנהלת הפנימיה כוכבי, באה אליו, וקרעה אותו מעלינו. כמו בשואה. כמו נאצית בשואה. קרעה אותו מאיתנו ואמרה לו "אסור לך לדבר איתם!", וסחבה אותו בחזרה.
זה היה עינוי. השקענו אלפי שקלים במשפט כדי לבטל את הצו. ירמי בחר להישאר שם, ויוסף ביקש לצאת. הוא אמר "זה בית סוהר. אני לא יכול להיות פה". משרד הרווחה לא שחררו אותו מהצו. לא היתה להם ברירה, אז הם אמרו לשופטת שתכתוב שיוסף יכול לעזוב את הפנימייה, כי אין לו אפשרות היפרדות מאביו. משפט מטומטם. בחור בן 14 פלוס. רק בגלל זה הן מוותרות, אבל הן לא ביטלו את הצו. עברנו עם הרווחה ויה דולורוזה. אני לא רוצה לגזול מזמנכם, ובפעם הבאה אני אספר את המשך הסיפור.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s