מירי אלוני מספרת על פשעי רשויות הרווחה נגד משפחתה

מירי אלוני מספרת על התנהלותם הפושעת של העובדות הסוציאליות נגד משפחתה: הסתה נגד ההורים, עלילות בבתי משפט, כליאת הילדים בפנימיות, ועוד…

היזהרו מרשויות הרווחה

מתוך הכתבה "אני רק מבקשת להמשיך לעבוד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , 08.07.2016

מה קרה ביניכם?

"בשנים האחרונות לפני ששמוליק פרש לפנסיה, הוא עבד כמנופאי, כנהג משאית, ניהל פרויקטים של בניין, הפעיל ציוד מכני כבד. התפרנס מעמל כפיו. איש מקצוע מאוד רציני, לא חלטוריסט. בגיל 65 הוא איבד בן, פוטר מהעבודה ומצב הבריאות שלו הידרדר. אני הייתי אז בגרמניה, ועול הפרנסה היה מוטל עלי. הייתי שולחת כסף לארץ.

"בגיל 67 שמוליק היה צריך לעבור ניתוח קשה בעיניים. הוא גידל לבד את הילדים, שהיו בני 14 ו־15. יש לי רגשות אשמה איומים שלא הייתי בארץ, אבל זה סיפור שהתגלגל, מאז רצח רבין. לא היתה לי ברירה.

"לפני שעבר את הניתוח, חשבנו מה יהיה עם הילדים, כי הניתוח דרש החלמה ממושכת. היועצת בבית הספר המליצה על פנימייה בתל אביב. הגעתי ארצה לראות את המוסד. הייתי באה לארץ לכמה ימים, בצ'ארטרים. לא היינו משופעים בכסף. חיינו על הכספים שהרווחתי בגרמניה ועל קיצבת הביטוח הלאומי של שמוליק.

"הפנימייה בדיוק עברה אז שיפוץ. חדרים יפים, מחשבים, שניצלים וסלט בחדר האוכל. המנהלת קיבלה אותי במאור פנים. היא אמרה, 'אל תדאגי, הם יהיו כמו הילדים שלי'. היא לרגע לא סיפרה לי שכל הילדים נמצאים שם מכוח צו בית משפט, שאלה ילדים ממשפחות קשות.

עם שמוליק אומני. "לא בורר מילים" // צילום: רוני שיצר

"לא הכרתי את היועצת בבית הספר מעולם. גם לא הכרתי עובדות סוציאליות מימיי, רק כשהייתי מופיעה בהתנדבות בכל מיני מוסדות רווחה לצורך גיוס כספים.

"אמרנו, טוב, הילדים יהיו פה חודשיים, עד החופש הגדול, שמוליק יחלים והם ייצאו משם וימשיכו בבית הספר. זה נראה סידור נהדר. שמתי אותם שם מרצוני החופשי, וכעבור חודשיים הוציאו צו שהם חייבים להישאר בפנימייה".

איך זה הגיע לכך?

"פימפמו אותם נגד אבא שלהם. אמרו להם, 'איזה אבא הוא, לא אכפת לו מכם, ואמא שלכם עזבה אתכם. מה אתם צריכים אותם בכלל, יש לכם פה בית'. ממש הסיתו אותם. הם היו אמורים לנסוע אלי לברלין בחופש הגדול, ובפנימייה חשבו שככה יאבדו אותם, שהם לא יחזרו. והיו הרבה מיטות ריקות למלא בפנימייה ההיא, כשעבור כל ילד מקבלים כסף.

"סידרו ריב בין שמוליק לילדים. למשל, המנהלת אמרה לשמוליק שיוסף רוכב על הסקטבורד בפנימייה, וזה לא בא בחשבון, אז שייקח לו את הסקטבורד. הוא עשה את זה, ונוצר ריב.

"ערב אחד הילדים באו לבקר בבית, רבו עם שמוליק ולא חזרו לפנימייה. הם הלכו להסתובב בשבוע הספר. ובפנימייה היה חוק, שצריך לחזור עד 9 בערב. ב־11 בלילה התחילו לחפש אותם, עד שהם חזרו לבד בחצות.

"למחרת שמוליק בא לפנימייה, לברר מה קורה, והשערים היו נעולים בפניו, לראשונה. עד אותו יום יכולנו להיכנס בלי בעיה. אחרי כמה ימים קראו לו לפגישה בפנימייה, ושם המתינו לו כל הקלפטעס, כל הנשמות הטובות, עשר כאלה, והתנפלו עליו, 'מה אתה עושה לילדים, מה אתה הורס את הילדים'. תיק־תק הוציאו צו. בהתחלה לשבוע, אחר כך לחודש, ואז לשלושה חודשים. אין ילדים".

ואיפה את בכל הזמן הזה?

"אני לא בארץ. ידעתי שאין לי מה לבוא, כי לא נתנו לנו לפגוש את הילדים. אחרי שלושה חודשים הגעתי, ולא איפשרו לי להיכנס לפנימייה. שמוליק ואני קראנו לילדים מעבר לגדר. יוסף התקרב לגדר, וקרעו אותו משם. כמו בשואה.

"אני מגדירה את העובדות הסוציאליות האלה, עובדות הרווחה, כמאפיה. יש להן כוח הרבה מעל הסביר. הדברים שלהן בבית המשפט הן כמו דברי אלוהים חיים.

"הייתי צריכה להפוך עולמות כדי לראות את הילדים, והצלחתי לפגוש רק את יוסף. ביקשתי מהרופא שטיפל בו בילדות, בבית החולים תל השומר, שיזמן אותו לבדיקות, כדי שגם אני אגיע. זה הצליח.

"ישבתי עם יוסף בקפטריה של תל השומר, כשעובדת סוציאלית יושבת לידנו ומפקחת עלינו. אמרתי לו, 'פה אבא הציל את החיים שלך כתינוק'. והוא אמר לי, 'כן. חבל'. למצב הנפשי הזה הוא הגיע. וברגע שהתחילו לזלוג לו דמעות, העובדת הסוציאלית קפצה עלינו כמשחרת לטרף, כאילו להציל אותו מפניי, כי בגללי הוא בוכה. רק בזכות הרופא, שהזמין אותנו אליו לחדר, הצלחתי לשבת איתו שעה שלמה בארבע עיניים, לפני שהוא נלקח שוב לפנימייה".

מה היו הטענות כלפיכם?

"שאנחנו לא הורים טובים. אני בחו"ל, שמוליק קשוח. מה אני יודעת מה הם אמרו. אולי הם ניזונו מהשמועות הרעות שהידרדרתי בגרמניה. שאני במצוקה, שאין לי כסף לחיות, שאני מופיעה בפאבים.

"ניהלנו משפט מולם, שילמנו לעורך דין אלפי שקלים. עברנו שבעה מדורי גיהינום. יוסף לא רצה להיות שם. יש לי מכתב שבו הוא כותב שהפנימייה היא כמו בית סוהר. אחרי כמעט חצי שנה נתנו לו לחזור הביתה. טענו שאין לו יכולת היפרדות מאבא שלו. כאילו זה פגם.

"ירמי, לעומתו, רצה להישאר, למרות שניסינו להחזיר אותו הביתה. ביקשנו שלפחות לא יהיה תחת צו. אם הוא רוצה להישאר, שיישאר, אבל לא תחת צו, כי אנחנו לא משפחה איומה שחייבים בדין לקרוע את הילד מהוריו. אבל הצו נשאר, וירמי לא חזר. מאז נותק הקשר איתו. הוא כועס עלינו ואומר שלא היה לו טוב איתנו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s