תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם

תחקיר  תעלומת ילדי תימן – הילדה שחזרה מאי שם , שמשון עופר , עיתון דבר , יום שישי, 17 בפברואר 1967.

להורדת הכתבה בקובץ PDF הקלק כאן

יונה כהן בת 17 היא תלמידת הכיתה השביעית בבית ו^פר ומקצועי "אורט'י ברמת־עמידר ברמת גן, שבו היא לומדת שרטוט אדריכלי ועיצוב־פנים.
היא גרה לא הרחק מבית הספר, יחד עם בני משפחתה — האם אסתר, האב אהרן, שפוטר לפני שללשת רבעי שנה מעבודת: כפועל בבית החרושת כיתן, שתי אחיותיה, מורה וגננת ז ואחיה, מסגר ב"סולל בונה".

 סיפור פשוט ורגיל. חוץ מפרט אחד: יונה כהן כבר נחשבה למתה, ואילולא עקשנותה ללא גבול של אמה, היתה, צעירה זו נכללת ברשימת מאות הילדים מעולי "מרבד ר'קטמים", שעקבותיהם לא נודעו.
יונה היתה בת שמונה הדשים כאשר הביאוה הוריה לארץ בשנת 1949 . המשפחה שנקראה אז בשם עיראקי, והילדה שנקראה חממה, הועברו למחנה עולים בבית־ליד.

"הילדה מתה"
 לדברי אמה לא הרגישה הילדה בטוב ונמסרה לבית־התינוקות במחנה. האם היתה באה לשם שלוש פעמים ביום ומיניקה את הילדה. לאחר כחודש לקתה הילדה בשיתוק־ילדים. האט לקחה את הילדה בלי רשות מבית התינוקות אל האוהל של המשפחה, אך החזירה אותה לשם משנתברר לה, כי לא תוכל לטפל בה בעצמה. היא הוסיפה לבקר אצלה יום־יום. לתקופת מה הועברה הילדה לצריף מבודד, מחשש להדבקת ילדים אחרים במחלה,
לאחר כך הוחזרה לבית־החולים בבית־ליד. מכאן הועברה הילדה לבית־החולים בסרפנד. כשהגיעה האם  לשם, נאמר לה, כי הילדה אינה נמצאת במקום זה. אך היא םרצה פנימה ומצאה את ילדתה. מעתה ביקרה האם את ילדתה בבית חולים זה. באחד הביקורים נאמר לה שם כי הילדה מתה, האם סירבה להאמין וחזרה מיד למשרד המחנה בבית־ליד. שם הודיעו לה, כי בתה הועברה לבית־חולים בחיפה.
מישהו הביא את האם לבית החולים בחיפה, שם מצאה את ילדתה. בינתיים הלכה הילדה והחלימה.
אסתר כהן (עראקי) מספרת, כי באותו פרק־זמן שמה לב לכך, שאחד מעובדי בית־החולים . שיחק באופן קכוע עם ילדתה. איש זה שאל את האם באחד מביקוריה במקום, כמה, ילדים יש לה. "הוא גם אמר, שהוא רוצה את חממה שלי". לדבריה, ענתה לו בצחוק: .תטפל בה יפה ואחר־כך אתן לך אותה".

 באותה תקופה עזבה המשפחה את מתנה־העולים בבית־ליד ועברה לשיכון ברמת־עמידר, שבו. היא גרה עד היום. היא הודיעה על כך באותו בית־חולים ונאמר, שאין מקום לדאגה וכי הילדה תישלח אליה במקום.

מראה כפי שנחרת בזכרתה של האם: שער־ברזל בפתח בית-חולים

שיחה עם עובד בית החולים

לאחר זמךמה שמעה משכנתה, כי קיבלה את ? בנה שהיה באותו בית־חולים. דבר זה הניעה אותה, לנסוע מיד לחיפה. בהגיעה לבית־החולים שאלה את האחיות על אודות בתה. הוישובה היתה כי הבת מתה.
באיזה בית חולים מדובר ? מתי בדיוק אירע הדבר? בזכרונה של, האם שמורים פרטים מדויקים בקשר לבת. אך היא לא התעניינה בתאריכים או בשמות. היא ידעה, כנראה, להגיע לבית־החולים, לאחר שהראו לה את המקום, אולם לא על דעתה לשאול לשמו. עם זאת נחרטו בזכרונה כמה פרטים חזותיים: כבישים רחבים, מדשאות,  ודלת ברזל גדולה בפתח כית־החולים, אשר לתאריך, זכור לה רק כי הדבר היה יומיים לפני יום־כיפור.

לאחר שהאחיווז אמרו לה כי בתה מתה,- חזרת לביחה   שבורה ובוכה. הבעל סירב להאמין לדברי אשתו. כל אותו לילה לא ישנו והבעל אמר לאשתו, כי לא יקבל אותה ל ביתו, אלא אם כן תביא עמה את בתם. למהרת, ערב יום־כיפור, נסעה באוטובוס הראשון לחיפה. השער הכבד של בית־החולים עדיין היה סגור. היא חיכתה ולבסוף פגשה באותו עובד בית־החולים שנהג לשחק עם בתה. היא שאלה אותו היכן בתה.

וכך מתארת האם את השתלשלות העניין:
"הוא אמר לי: ,אה, מסכנה. עוד לא הודיעו לך י הילדה שלך כבר מתה מזמן'. תפסתי בחלוק שלו, ישבתי על האדמה ברחוב ופרצתי בבכי. דרשתי את ילדתי. אמר לי: ,מאיפה אני יכול להביא את הילדה שלך י אני לא יכול להביא לך אותה. היא מתה. אמרתי לו, שיראה את קברה. אני אחפור ואוציא אותה ואראה אם זו בתי. תפסתי אותו בכל כוחי כל הזמן. עיני היו נפוחות מבכי. הייתי תשושה והתעלפתי. אבל לא הרפיתי לרגע מחלוקו. סביבי התקהלו אחיות רבות שחלקן הגדול פרצו גם הן נבכי והפצירו בי לעזוב אותו. מוזר היה לי, שהוא לא כעס עלי על שאחזתי בו ולא הרפיתי ממנו כל הזמן. הוא פנה אלי ואמר: ,מה את רוצה ממני,
אני לא אשם'.

 "חפשו טוב'" 
לבסוף אמרו לי ללכת למשרד אחרי שאחזתי בו כארבע שעות. שלש או ארבע אחיות תמכו בי והובילו אותי למשרד וכל הזמן ידי לופתת חזק את סינורו של האיש. האיש פנה לאנשי המשרד ואמר: "חפשו". אמרו לו: ,אין. אמר להם: "חפשו טוב". זו הילדה חממה, שעושה תמיד רעש. זו הילדה שלה.
הוציאו כרטיס ואמרו: ,חממה. זו שלך עניתי /כן. ענו לי: זה לא נכון. היא לא דומה לך. היא לא שליך'. עניתי, שזו. כן בתי. ,תכינו את הילדה שאמא באה.
 ניגשתי לטלפון לשמוע, כשאני־ אוחזת באיש.
נתנו לי לשמוע ושמעתי אומרים מהצד השני: ,הילדה עור ישנה'. חזרו ואמרו תכינו את הילדה. אמה באה לקחת אותה'. ואז אמרו לי: .עכשיו לכי. יקחו אותך באוטו לקבל את הילדה'.
אסתר כהן ממשיבה בסיפורה: לאחר זמן־מה הופיעה מכונית מגן דוד אדום. לקחו אותי עם האיש, כשאני מסרבת להרפות ממנו וסחבתי אותו לאוטו. האוטו עצר. והנה על המדרכה ממול באה לקראתנו אחות עם הילדה בידיה. זו היתה, ילדתי.
ילדתי היתה לבושה יפה ומסופרת יפה, והביאו לי עם הילדה שתי חבילות בגדים חדשים בסריגת־יד.
נתנו לי מכתב ואסרו למסור זאת לרופא. לקחתי את הילדה שלי. אז שחררתי את ידי מהאיש. הרבה זמן לא יכולתי להניע את האצבעות. אחרי זה חזרתי הביתה. הגעתי לביתי בשעות הערב המאוחרות, כשכל האנשים מתכוננים לצום יום־הכיפורים".

השכן, שבנו שכב באותו בית־חולים ליד בתה של אסתר כהן, אמר, כי היה זה בית־החולים ,רמב"ם בחיפה,
לדעת מנהל ביה החולים "רמב"ם ד"ר משה לזר כל הסיפור כולו אינו מתקבל על הדעת. זה יכול להיות רק פרי־ דמיון מאי עד ת'. למרות, שבאותה תקופה עדיין לא עבדתי בבית־חולים זח, אלא במחנה שער־העליה, אני יכול לומר במלא האחריות, כי מעולם לא הוצא ילד או ילדה מבית־החולים בלי שנמסרו לאב או לאם הלגאליים". ד"ר לזר מוסיף כי בית־הוזולים רמב"ם קיבל בעבר ומקבל גם היום רק חולים מאזור הצפון, שהגבול הדרומי שלל הוא חדרה.
לכן אי אפשר, לדבריו, שנתקבלה ילדה ממחנה בית ליד או אף מבית-החוליפ בסרפנד (צריפין 1, כפי שמש־ תפע מסיפורה של האם)
מנהל הארכיון בבית־החולים בדק לבקשתי את תיקי החולים מאותה תקופה (הן לפי השם כהן והן לפי השם
עראקי) ולא מצא תיק כזה,. כן היפש, ללא תוצאות את שם הילדה בתיקי המחלקה המיוחדת לילדים ולשיתוק, שהיתה קיימת ב"רמב"ם". גם האנשים שהיו אחראים לקבלת חולים, לרישומם ולשחרורם אמרו, כי
לא זכור להם מקרה כזה. לדעתם, לא ייתכן, כי דבר כזה התרחש בין כתלי בית החולים בלי שהדי המעשה היו מגיעים לאזניהם.

ילד ש"קם לתחיה"
סיפורה של מרגלית כובאני אשר גילתה את אחיה החורג, ראובן שמש. והחזירה אותו לחיק משפחתו — כפי שהיא נרשם על ידי נציג הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים , מעיד לכאורה על כוונת העלמה זדונית. ראובן, שהתגייס בימים אלה לצה"ל, נולד במחנה האשד והובא לארץ ב־ 1949 , בהיותו בן כמה – חדשים. הוא הועבר עם משפחתו למחנה־העולים בבית־ליד. פרשת העלמותו דומה לזו של ילדי תימן רבים אחרים.  היה בנית תינוקות במחנה ואמו באה, יום יום להיניקו. יום אחד נתבשרה, כי בנה, מת. האם לא חקרה בדבר  והספידה את בנה. אך יעבור כמה שבועות נתעורר ספק בלבות בני המשפחה. היה זה, כאשר התארחו
בשבת בבית קרוביהם, ותיקים בארץ הגרים. בהרצליה, הללו שאלו, אותם לשלום הילד ראובן. "כאשר סיפרו  להם כי הוא מת שאלו הקרובים אם קיבלו תעודת פטירה.או ראו את הגוויה. כשהשיבו בשלילה, אמרו להם, כי במצב זה אין ודאות שאמנם הילד מת. עם צאת השבת חזרה המשפחה למחנה בית־ליד.
אחותו החורגת של ראובן מיהרה לבית־התינוקות ודרשה להראות לה את הילד. על־פי עצתה של אחות  תימניה, שעבדה בבית־התינוקות עברה לבית חולים בקצה המחנה, שנקרא, לדבריה, בית החולים הטרפוליטני. גם כאן פגשה באחות מיוצאות תימן, שאיפשרה לה לעבור בין המיטות ולחפש את הילד.
היא גילתה את הילד וזיהתה אותו. אך ליד מיטתו היה רשום שם אחר. לאחר דין־ודברים עם עובדי  בית־החולים סוכם שאמו של הילד (אמה החורגת של מרגלית), שהתגוררה בירושלים, תבוא לזהות את הילד, כאשר הגיעה האם וראתה את הילד התעלפה. מאחר שהילד היה חולה, נשאר עוד זמן מה  בבית  החולים ואחר כך הוחזר למשפחתו.

להמשך קריאה הקלק על התמונה…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s