היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימןשוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן תשמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49, תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי חולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה, "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
 
לסיפור הזה, בניגוד לסיפורים רבים אחרים הקשורים בפרשת חטיפת ילדי תימן, יש סוף טוב. זהו סיפורו של יעקב צעירי, היום בן 75, שבנו ישראל נעלם בשנת 49'. צעירי חיפש אותו במשך שבוע ימים בכל רחבי הארץ. הוא לא בחל בשום אמצעי ובילה אפילו מספר ימים בתא המעצר, עד שמצא את בנו וחטף אותו אליו בחזרה.

צעירי זוכר את הסיפור כאילו הוא קרה אתמול והוא מגולל אותו בפרטי-פרטים. הסיפור, כפי שהוא מופיע כאן לראשונה, יושמע בקרוב בפני הוועדה החוקרת את פרשת ילדי תימן. האירועים עשויים לשפוך מעט אור על האמת בפרשה המסועפת, ולהפנות את הזרקורים להביטים אחרים של הפרשהף כמו זלזול מביש של הממסד בעולים החדשים, והשתלטות נפשעת על כל צעד ושעל שלהם.

יעקב צעירי עלה לארץ בשנת 49' עם אמו ואשתו, שהיתה אז בחודש התשיעי להריונה. במהלך שהותם במחנה ב' בעין שמר, נולד לבני הזוג בנם בכורם. האב המאושר תיכנן ברית מילה מפוארת בהשתתפות כל בני משפחתו ששהו אז במחנה. לתדהמתו הרבה, התעקש המוהל, שהגיע מטעם מנהל המחנה, לקיים את הטקס בנוכחות ההורים והסבתא בלבד, ואסר על צעירי להזמין אנשים נוספים.

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן, ועדת החקירה הממלכתית בנושא חטיפת ילדי תימן תישמע בקרוב את סיפורו המרגש של יעקב צעירי. בשנת 49', תשעה ימים לאחר לידתו, נעלם בנו הבכור. במשך שבוע ימים התרוצץ האב המודאג בין בתי החולים ברחבי הארץ, עד שמצא את בנו וחטף אותו בחזרה הביתה. במהלך החיפושים הוא שמע שקרים ואיומים ואף הוכנס למעצר במשטרה. "החלטתי ללכת עד הסוף", הוא אומר. "מצאתי את בני רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ" – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995

המוהל קיבל החלטה נוספת שהפתיעה את ההורים: הוא קבע, שהתינוק ייקרא ישראל כשמה של המדינה שזה עתה נולדה. ההורים נדהמו. צעירי:

"ניסיתי להגיד למוהל שאני רוצה שיקראו לבני שלום, על שם אבא שלי שנפטר, אבל כלום לא עזר. המוהל החליט שהילד יקרא ישראל והשם נרשם מיד בתעודה".
למחרת הברית ליווה צעירי את אשתו לבית התינוקות במחנה, להנקה היומית. להפתעתו התינוק לא היה שם. צעירי:
"שאלתי, איפה האחות האחראית איפה הילד שלי, והיא אמרה שהוא קיבל צהבת והועבר לבית החולים בעפולה. הרגשתי שמשהו לא בסדר, כי שמעתי על ילדים שנעלמים. לא הבנתי למה לקחו את הילד בלי להודיע לי, ומיד החלטתי לפעול. מכרתי מטבע זהב שהיה ברשותי, ונסעתי עם אשתי לבית החולים בעפולה".
לאחר יום שלם בדרכים ומרחק לא מבוטל של הליכה ברגל, הגיעו בני הזוג לבית החולים, שם אמרה להם האחות: "מעולם לא הגיע לכאן ילד בשם ישראל צעירי".
אמרתי לה שזה לא יכול להיות. היא בדקה שוב והתעקשה שהילד לא הגיע לבית החולים. אשתי ואני חזרנו למחנה כלעומת שבאנו. למחרת שוב הלכנו לבית התינוקות, והאחות אמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא בבית החולים 'רמב"ם' בחיפה.
ושוב יצאו השניים לדרכים. "בחיפה התמזל מזלנו ופגשנו אישה טובה שראתה שאנחנו אבודים והציעה עזרה. התברר שהיא אחות ברמב"ם. היא הציעה לקחת מונית על חשבונה ונסעה איתנו לבית החולים לחפש אחר התינוק. אחרי שהיא בדקה מספר פעמים בכל הרשימות, היא הודיעה לנו שהילד לא הגיע לשם מעולם. בערב הגענו בחזרה לעין שמר וניגשנו לבית התינוקות. האחות ניסתה להתחמק ממני, אבל אני לא ויתרתי. תפסתי אותה חזק והכרחתי אותה להגיד לי איפה הילד. היא הסתכלה עלי שוב ואמרה שהיא טעתה, ושהילד בעצם נמצא ב'תל השומר'".
משהגיעו לבית החולים, נאמר להם שבנם אכן נמצא שם, בביתן מס' 13. כשהגיעו השניים לביתן, הורתה להם אחת האחיות לעזוב מיד את המקום.
הסברתי לה שעשינו דרך ארוכה, ושאני חייב למצוא את הילד שלי. האחות התעקשה שאחכה בחוץ עד שיגיע הרופא. הרופא התפנה אלי רק כעבור מספר שעות וישר התחיל לצעוק עלי: 'אין כאן שום ילד שלך לא הביתה'. למזלי היה שהשומר בכניסה נתן לי פתק שבו היה כתוב שהילד נמצא בביתן.
הראיתי לרופא את הפתק, והוא הורה לאחות להראות לנו את הילד דרך החלון. כשהיא הרימה את הילד, ראיתי את נקודת החן הגדולה שהיתה לו בעורף, וידעתי מיד שזה הילד שלי. אחרי כמה דקות, אמרה האחות: 'ראיתם את הילד, עכשיו תלכו הביתה'.
ההורים סירבו לעזוב את בית החולים ללא הילד, והאחות הזעיקה את משטרת רמת גן. למזלי, ממשיך צעירי, הגיע שוטר תימני שהבין את החרדה שלי. הוא דיבר עם הרופא, וכשזה הודה שהילד בריא ושאין לו כלום, הוא סיכם איתו שלמחרת יתנו לנו את הילד. את הלילה העברנו בבית המעצר, ולמחרת לקחו אותנו לבית החולים. כשהגענו לשם, הרופא שוב התחיל לעשות בעיות וסירב לתת לנו את הילד. רק כשהשוטר דיבר איתו ואמר לו שהוא לא יכול להשאיר בבית חולים ילד בריא, הוא נכנע. הזמינו לנו אמבולנס ולקחו אותנו בחזרה לעין שמר.
אבל בכך לא הסתיימה מסכת התלאות.
כשהגענו למחנה סירבנו להחזיר את הילד לבית התינוקות, אבל האחות לא ויתרה ואמרה שהילד לא יכול להישאר באוהל. הבנתי שאם לא אעשה משהו, ומהר, אני לא אראה את הילד יותר. ההתעקשות של הממסד הרפואי היתה חשודה בעיניי והיתה לי הרגשה מאוד לא טובה. הזמנתי מונית, ושלחתי את אשתי עם התינוק לדוד שלה, שגר בחדרה. אני חזרתי לאוהל.
למחרת בבוקר הגיעו לאוהל נציגים של הנהלת המחנה ושאלו אותי איפה התינוק. אמרתי להם שאני לא יודע, ושגם אשתי נעלמה. כשהם ראו שאני לא משתף פעולה הם הזעיקו משטרה והשוטר לקח אותי למעצר בתחנת פרדס חנה.
היחס שקיבל במשטרה, היה לדבריו, משפיל.
מייד כשהגעתי לשם, הורו לי להתפשט והשכיבו אותי על הריצפה במסדרון כשאני לובש תחתונים בלבד. הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל פושע. אמרו לי לשכב על הגב בלי לזוז. כל פעם הגיע שוטר אחר שניסה לחקור אותי.
במשך 48 שעות שכבתי שם על הגב בלי אוכל ובלי שתיה. הם ניסו לשבור אותי. כשהם ראו שאני לא נשבר, הזמינו את יצחק אריכא, שהיה אז מנהל מחנות העולים. הוא בא, הסתכל עלי ואמר לי לקום. עניתי לו בציטוט מהתנ"ך ואמרתי שאני מתבייש במדינה הזאת, של היהודים. אמרתי שכשחייתי עם ערבים התייחסו אלי בכבוד, ואף פעם לא התנהגו איתי כמו כאן.
אריכא אמר שאני נראה חולה והזמין לי משהו לאכול. הוא אמר לי שאם אגיד את האמת הוא יעמוד לצידי. סיפרתי לו איך לקחו לי את הילד בלי להודיע לי, איך טרטרו אותי בכל הארץ ולא רצו להחזיר לי את הילד.
אריכא הבטיח שאף אחד לא יקח את הילד שלי, ונסע איתי בחזרה למחנה.
כשהגענו לשם, הוא נכנס איתי לחדר של מנהל המחנה ונזף בו. אריכא הוציא לי אישור מיוחד שאיפשר לי לראות את הילד כל ארבע שעות, וככה זה נמשך כמה חודשים, עד שעזבו את המחנה ועברנו לבית משלנו.
עד כאן הסיפור. צעירי יודע שהוא בר מזל. משפחות רבות אחרות ממוצא תימני לא הצליחו למצוא את ילדיהם האבודים. הוא כן.
החלטתי שאני הולך עד הסוף, אומר צעירי, גם אם זה ידרוש ממני להתנהג בצורה אלימה. אני זוכר שבאותו שבוע הסתובבתי כמו חיה פצועה. הרגשתי שאני לא עוצר עד שאני רואה את הבן שלי. כשמצאתי אותו בסוף, הבנתי שזה קרה רגע לפני ששלחו אותו לאימוץ.
הבן ישראל, היום בן 46 ואב לארבעה ילדים, ישב ליד אביו במהלך הראיון ולא הצליח להסתיר את התרגשותו.
אני מכיר את הסיפור הזה מאז שהייתי ילד, וכל פעם שאני שומע אותו אני מתרגש מחדש, הוא אומר. כל חיי גדלתי בידיעה שאם לא היה לי אבא נחוש ואמיץ כל כך הייתי חי היום במקום אחר.
– ישראל, אתה חושב לפעמים מה היה קורה אם אביך לא היה מתעקש?
אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה. כל פעם שאני חושב על הפרשה הזאת, אני מתמלא כעס מחדש. אני יודע שאני בר מזל שיש לי אבא כזה. אני יודע שהסיפורים של משפחות רבות אחרות נגמרו בצורה טראגית. ההורים היו יותר מבוגרים ולא היתה להם תעוזה כמו זו של אבא שלי. כשנעשיתי אבא, ההזדהות שלי איתו התחזקה. אני אסיר תודה לאבא שלי שלא ויתר והחזיר אותי לחיק המשפחה. יש לנו במשפחה שני בני דודים שנעלמו, ואני מכיר את הכאב הזה.
כאמור, יעקב צעירי יופיע בקרוב בפני ועדת החקירה הממלכתית בנושא ילדי תימן. האמת היא שלא רציתי ללכת לשם, כי כבר אין לי אמון באף אחד, אבל הצליחו לשכנע אותי, הוא אומר. אני חושב על כל אותם הורים שנמסר להם שילדיהם מתו, והם אפילו לא זכו לקבור אותם כדת וכדין. זה פשע שאין לו אח ורע בהיסטוריה. אם המדינה לא תעשה את כל המאמצים לפתור את התעלומה הזאת, זה יישאר כתם לדורות.

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן - שוש מדמוני - ידיעות אחרונות - 1.8.1995
היצלתי את בני מגורלם של ילדי תימן – שוש מדמוני – ידיעות אחרונות – 1.8.1995
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s