ולאן נעלמו הילדים שהחלימו – יגאל משיח – הארץ – 05.01.1996

ולאן נעלמו הילדים שהחלימויגאל משיח – הארץ – 05.01.1996 – כתבה רביעית בסדרה

ראובן פלד, מנהל השירות הרפואי לעולה בשנים 1947-1952, בראיון ראשון: "במחנה שכחו ששלחו את הילדים לבתי חולים. לא היה רישום. לא היה סדר, לא היה מעקב. היה תוהו ובוהו. לפעמים הנהג לקח את הילדים ממחנה א' והחזיר למחנה ה'. הם היו צריכים להחזיר לצריף, והחזירו לאיזה צריף. לא היתה כתובת, החזירו לאן שהחזירו. היו עשרות מקרים כאלה. ובתוך המצב הזה, יכול להיות שזרים לקחו ילדם לא שלהם". 
היעלמם של מאות ילדי תימן, כתבה רביעית בסדרה.

התקררות מוזרה תקפה את סיפורה של רוזה קוצ'ינסקי עד שהגיעה אליה ועדת החקירה הממלכתית לעניין היעלמם של ילדי תימן. קוצ'ינסקי, היום בת 61, תושבת חדרה, היתה בת 16 כשהתחילה לעבוד כמטפלת בבבית התינוקות במעברת עין שמר.

לפני פחות משנה צלצלה אל אבנר פרחי, עיתונאי מקומי בחדרה, והזמינה אותו לשיחה. פרחי הקליט. בשיחה עימו סיפרה קוצ'ינסקי שבזמן עבודתה בבית התינוקות היו הממונים על המקום לוקחים באופן שיטתי ילדים בריאים לבתי החולים. ילדים אלה לא חזרו. גם היא עצמה, על פי מה שסיפרה לפרחי בהקלטה, הובילה ילדים לבתי החולים ואלה לא שבו.

היתה שם בבית התינוקות ילדה אחת שהוריה לא אותרו, מספרת קוצ'ינסקי בהקלטה. זוג אמריקאי בא למקום יום אחד, והתעניין בה. זמן קצר אחר כך נעלמה הילדה. גם זה בהקלטה. בלילות, הוסיפה קוצ'ינסקי, היו באים הורים אל בית התינוקות ומנסים להיכנס כדי למצוא את הילדים שנעלמו. כשנחסמה דרכם, היו ההורים מטפסים על החלונות ומנסים להציץ פנימה.

אבנר פרחי העביר את הקלטת לוועדת החקירה, אבל קוצ'ינסקי סירבה לבוא לירושלים כדי להעיד. על פי מכתבה לוועדה היא חולת לב והנסיעה תסכן את בריאותה. בלית ברירה נסעה הוועדה לחדרה, כל החברים: היו"ר, השופט יהודה כהן, השופטת בדימוס דליה קובל ואלוף מיל' דוד מימון. קוצ'ינסקי נחקרה בדלתיים סגורות, ללא קהל, על פי בקשתה. לפני הוועדה במלואה מיתנה קוצ'ינסקי את עדותה המוקלטת.

"אמרת שלקחת ילדים בריאים לבית החולים", פנתה אליה התובעת דרורה נחמני רוט, שהושאלה לוועדה מהפרקליטות כדי לסייע בחקירת העדים.

"נכון", השיבה קוצ'ינסקי, "אבל זו רק דעתי, אני לא רופאה".

"ילדים אלה שבו למחנה?" שאלה התובעת.

"היו איזה שניים-שלושה מקרים, מקסימום שלושה".

"אבל מעדותך בעל פה", הקשתה נחמני רוט, "משתמע שהיו עשרות מקרים שכאלה".

"אמרתי", השיבה הנחקרת, "אבל התכוונתי רק לשני מקרים". התובעת המשיכה לחקור את קוצ'ינסקי על אותם הורים שבאו על פי עדותה המוקלטת, לחפש את ילדיהם בבית התינוקות והנחקרת סייגה שוב את דבריה. "לא, לא היו מקרים רים, לא גלי הורים, התכוונתי רק לפעם אחת שכזו".

נחמני שאלה אותה על הילדה שנעלמה והיא השיבה שבעצם לא ידעה אם איצמו את הילדה. היא רק ראתה שלקחו אותה. בא זוג אמריקאי ולקח ילדה, זה כל הסיפור.

אהובה גולדפרב, עדה אחרת, היתה המפקחת הארצית על כל השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית בארץ. בהקלטה נוספת שמסר אבנר פרחי לוועדה סיפרה גולדפרב, כי במסגרת תפקידה ביקרה במחנה עולים בעדן. ילדים רבים נעלמו מהמחנה, אמרה, כי נמסרו לאימוץ. אנשי המחנה כנראה הוציאו להם תעודות מזויפות.

פרחי שאל את גולדפרב באותה שיחה על היעלמם של ילדים בישראל, שהגיעו לבתי תינוקות או לבתי חולים בלי רישום מסודר של זהותם: האם לדעתה הודיעו להורים על מות הילדים, משום שלא ידעו למי להחזיר אותם. גולדפרב לא שללה את האפשרות הזאת. מי הודיע להורים על המוות, היא נשאלה ועל כך ענתה: "האחיות המטפלות" (עמ' 11 בתמליל).

דרורה נחמני רוט אומרת שהעדות הזאת כנראה תהיה קבילה. עקרונית, סיפרה גולדפרב בהקלטה, היה צריך לפתוח לילדים החולןים תיקים רפואיים, אבל במציאות "זה היה קלוש מאוד" (עמ' 14 בתמליל). החזירו להורים רק אם ידעו למי להחזיר (עמ' 15 בתמליל).

פרחי ניסה לאמת את השמועות על חלוקת ילדים לאימוץ על פי מפתח מפלגתי. כן, שמעתי, אומרת אהובה גולדפרב בהקלטה: כשנשארו ילדים בלי הורים הם נשלחו על פי מפתח מפלגתי למוסדות של מפא"י, אגודת ישראל, הפועל המזרחי, ויצ"ו וכו', ומשם נמסרו לאימוץ (עמ' 17 בתמליל). באותה שיחה מוקלטת סיפרה גם אהובה גולדפרב ששמעה על אנשים מארצות הברית שבאו לאמץ ילדים. היא גם שמעה על הורים מאמצים שבאו לבחור ילדים ממחנות העולים וממוסדות ויצ"ו.

רופאים אמריקאים באו למחנות לבדוק ילדים, גם על כך שמעה. היא עצמה, בשל תפקידה, היתה מרוחקת מהנעשה, האחיו ודאי ידעו יותר.

נחקר אחר, חיים צדוק, מחדד בחקירתו את אופיה המקברי של הפרשה. צדוק היה מנהל אגף עולי תימן בסוכנות בשנים 1943 – 1954. לקראת חקירתו על ידי נחמני רוט, לפני כשלושה חודשים, התכונן ואסף חומר. צדוק ביקש מאנשים שהיו בעבר מנהלי מחנות עולים להמציא לו עובדות שיסייעו לו בעדותו. לאילו עובדות כיוון, ומה בדיוק רצה להאיר ולמצוא, לא התברר בחקירתו. כך או כך, כשעיינה החוקרת בחומר שברשותו, התברר לה שכלולה בו גם רשימה של ילדים בריאים שנמצאו בבתי החולים.

את הרשימה הזאת הרכיב צדוק בסוף שנות ה- 60, בהנחה שיוזמן להעיד בוועדת החקירה הראשונה שהוקמה בפרשה (ועדת בהלול-מינקובסקי). רוב הילדים ברשימה היו תינוקות בגיל פחות משנה, שניים היו בני חמש, 25 חסרי גיל. החוקרת ניסתה לפענח את מסתרי הרשימה וצדוק העיד שלא עיין בה מאז הכין אותה לפני יותר מ- 25 שנה. על היעלמות ילדים הוא מעיד שידע במעורפל. ילדים אכן הוצאו מהמחנות ללא רישום. זה נכון.

"ומדוע לא הקפדת על רישום?", שאלה אותו נחמני רוט, ועל כך זכתה ההיסטוריה, בפעם המי יודע כמה, בתשובת הראש הקטן: ילדים לא היו התחום שלו. מבוגרים הוא רשם, ילדים לא נרשמה. למה? ככה.

תמונת הבלאגן מקבלת חיזוק נוסף במכתב תלונה ששלחו האדונים יונג ולילונג, אנשי הסוכנות להנהלת מחלקת הקליטה בסוכנות, ביוני 1950. השניים קובלים בחריפות על סדרי העברת חולים מהמחנות לבתי החולים. הם גם מציעים תרופה למכה, כרטיס אישי לכל ילד. אסור שילד יתקבל לבית חולים ללא כרטיס, הם מביעים דעתם. ילדים בגיל הרך הם מציעים דיסקית מזהה. כך לא יאבדו ילדים.

לגערה חריפה ביותר זוכים נהגי האמבולנסים, המביאים ילד חולה בלי למסור פרטים מזהים, משאירים אותו בבית החולים בחוסר אחריות, ומסתלקים. יש למסד כחוק את אחריותם של הנהגים, מציעים יונג ולילונג.

יש להנהיג הליך אימוץ שבלעדיו לא יהיה אפשר להוציא ילדים מהמחנות. מכתב זה נכתב כאמור ב- 1950. בידי הוועדה נמצאים מסמכים מתיקי הסוכנות, המאשרים כי בשנת 1951 היו ההיעלמויות תופעה נפוצה ונמשכת.

יצחק בוסי מחדרה, שראיון איתו התפרסם כאן לפני שלושה שבועות, היה בשנים ההן נהג אמבולנס במרפאת השירות הרפואי לעולה בפרדס חנה.

בוסי סיפר כיצד, בלילות שהיה נהג תורן, היו מזעיקים אותו ממעברת עין שמר להוביל ילדים לבית החולים רמב"ם בחיפה. "הרבה עשרות" ילדים העביר כך, ורק פעם אחת התבקש לעשות את המלול ההפוך ולהחזיר ילד לעין שמר. בוסי טען שמעולם לא הוביל ילדים לבדו. "חס וחלילה, רק עם האחות. היינו מביאים את הילדים לרמב"ם, הייתי מחכה כמה דקות שיקבלו אותם ומחזיר את האחות לעיל שמר".

בשבוע שעבר שוחחתי עם ראובן פלד, שהיה מנהל השירות הרפואי לעולה מטעם משרד הבריאות בשנים 1947 – 1952.השירותים הרפואיים בכל המחנות היו כפופים לו מינהלית. פגשתי אותו בדירתו בירושלים, איש צלול, נציג מובהק של דור המדינה. כשנכנסתי פעלה הטלוויזיה ומישהו על המסך, בקצהו השני של העולם, סידר חומה שחומה מול השער.

"מה לעשות, אני בן 77 ועדיין משוגע על כדורגל", אמר פלד כאילו נתפס במשהו המביש את שיבתו.

אחרי שיחה קצרה על מבנה השירות וחלוקת התפקידים, הוא הגיע לךעיקר. הטיפול הרפואי והסעת החולים לבתי החולים, בעיקר הילדים, היו בידי השירות הרפואי לעולה. "הקמנו במחנות חדרי חולים. עשרות מיטות. זה היה מעין בית חולים שדה, פרימיטיבי. היו רופאים, היו אחיות, חלקן מוסמכות, היו גם עובדים סוציאליים. הילדים סבלו בעיקר משלשולים. היה צריך להוציא אותם מהמחנות ולהסיע אותם לאשפוז.

– איך הייתם מסיעים?

היינו מזמינים אמבולנסחים מהסניף הקרוב של מגן דוד. אם זה היה עין שמר, היינו מזמינים מפרדס חנה.

לקריאת המשך התחקיר – הקלק כאן

כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 - 1954
כך אבדו עקבותיהם: תחנות בדרכם של ילדי תימן, 1949 – 1954

ולאן נעלמו הילדים שהחלימו - יגאל משיח - הארץ - 05.01.1996 - כתבה רביעית בסדרה
ולאן נעלמו הילדים שהחלימו – יגאל משיח – הארץ – 05.01.1996 – כתבה רביעית בסדרה
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s