המתים קמו לתחייה – אביבה לורי – הארץ – 04.12.2001

המתים קמו לתחייה  , אביבה לורי  , הארץ , 04.12.2001

קרוביהם של ילדי תימן הנעלמים ממשיכים לפקפק בממצאי ועדת החקירה הממלכתית, ובמידה רבה של צדק. איך ייתכן שזכריה קטיעי, שמסמכים רפואיים קבעו את מותו, נמצא חי וקיים בירושלים? ומה גורלה של ציונה יוסף, שוועדה קודמת הצביעה על קברה, ועתה הוחזרה למעמד של "נעדרת"?

גם היום, אחרי פרסום דו"ח ועדת החקירה הממלכתית, לא ברור אם בחלקה מספר 69 בגוש י"ב בהר המנוחות בירושלים, קבורות שתי גופות, גופה אחת או אולי הקבר בכלל ריק. שלוש ועדות ניסו מאז 1967 לברר מה עלה בגורלן של שתי תינוקות, ציונה יוסף וציונה סלם, שנעלמו בשנת 1950 ממחנה העולים בראש העין: הוועדה הראשונה לא הצליחה לגלות דבר וקבעה ששתיהן בגדר נעדרות. הוועדה השנייה קבעה כי שתיהן מתו בבית החולים איתנים בירושלים בהפרש של יום ונקברו בהר המנוחות ב-21 בנובמבר 1951 באותו גוש ובאותה חלקה. הוועדה השלישית סיימה בחודש שעבר את עבודתה וקבעה כי רק אחת משתי הציונות קבורה באותו קבר, ואילו השנייה, ציונה יוסף, שוחררה מבית החולים כבר במארס 1950 "במצב טוב" ומאז נעלמו עקבותיה.

ציונה יוסף נולדה תוך כדי הנחיתה בלוד, מספר אחיה למחצה יוסף אל-על. את אמה אחזו הצירים עוד בטיסה. "אילו היה נולד בן היו קוראים לו ציון", אומר אל-על. "להרבה ילדים מהעלייה שלנו קראו ציון או ציונה". לא פלא שוועדות חקירה מתבלבלות.

יוסף אל-על, קבלן שיפוצים בן 66 מחולון, היה בן 14 כשאחותו ציונה יוסף נעלמה מבית התינוקות במחנה בראש העין. "הלכנו מתימן עד עדן על חמורים, ברגל ובמכוניות. באנו מרדאע, שם היינו אמידים מאוד. לאבא שלי היה עסק גדול למעילי עור. הוא העסיק הרבה עובדים, היה גם שוחט וגם ישב בבית הדין. אחרי מלחמת העולם באו שליחים והיתה התעוררות יהודית בקרב הנוער והתחילה עלייה. אני יצאתי לדרך עם אמי החורגת, אחרי שאמי נפטרה מאסתמה. אבא נשאר בתימן לחסל את החנויות ואת העסקים. המתנו לו חודשיים במחנה עולים בעדן, וכשהוא בא לשם, תוך שבועיים עלינו למטוס.

"בלוד, ממש בנחיתה, אמי כרעה ללדת ומשם לקחו אותה לבית חולים. אותי ואת אבא לקחו למעברה של אוהלים בראש העין. אני זוכר, היה קר וגשם ושלגים. אחרי שהיא חזרה עם התינוקת מבית החולים לקחו את הילדה לבית ילדים ואמא היתה הולכת לשם להיניק אותה. עד היום היא זוכרת את האחיות המטפלות בשמות. לאחראית קראו עליזה, הסגנית שלה היתה חנה. ציונה היתה ילדה חמודה, מחייכת, אכלה יופי. יום אחד, אני זוכר זה היה שבת, אמא שלי הלכה להיניק את הילדה ואז חטפו לה אותה מהיד ואמרו שהיא חולה. היא היתה בת ארבעה חודשים. ביום ראשון הלכנו לשם שוב, אני ואמא, ושאלנו, איפה הילדה? אמרו 'הילדה בבית חולים'. איזה בית חולים? אמרו 'לא יודעים. היא חולה ונמצאת בטיפול'.

"אחרי כמה ימים שוב הלכנו לחפש אותה בבית התינוקות, איפה ציונה? ציונה, הם אומרים, נפטרה. אנחנו אנשים מאמינים, אומרים נפטרה – גמרנו, אנחנו מאמינים. עולים חדשים, תימנים, יש להם אמונה בממסד. אמרו שקברו אותה וזהו. בכל זאת אבא שלי לא היה שקט וגם אני לא נחתי וכל הזמן שאלנו, 'מה זה פתאום למות ככה? היא לא היתה חולה ולא כלום'. עזבנו את המעברה ועברנו לגור במושב מולדת. היו שם בתים נטושים, שיפצנו שני חדרים וגרנו שם 15 שנה, בלי מים, בלי חשמל, העיקר לעזוב את המעברה".

סעיד יוסף, אביה של ציונה, פנה למשטרה והגיש תלונה על היעלמה של התינוקת. ב-68' הוא זכה להתייחסות ממלכתית בעניינו. מכתב קצרצר מאגף החקירות במטה הארצי סיכם את ממצאי הוועדה הראשונה שחקרה את גורל ילדי תימן שנעלמו: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה העלתה שבתך הנ"ל נפטרה בבית חולים איתנים בתאריך 21.11.51 והובאה לקבורה בבית העלמין בירושלים בתאריך 21.11.51 בגוש י"ב חלקה 69. המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון". זאת היתה הפעם הראשונה שהמשפחה קיבלה מסמך רשמי כתוב מטעם המדינה עם ציון העובדה שבתם מתה ובצירוף מספר תעודת פטירה.

"כשהיא היתה בת 18 הגיע צו גיוס על שם ציונה יוסף סעיד", מספר יוסף אל-על. "קיבלנו שוק. איך אתם מעיזים לשלוח דבר כזה לאדם שמת? אמא שלה נסעה ליפו ללשכת גיוס, הביאה להם את המכתב והם שם, כמו שהיא סיפרה לי, חטפו לה את צו הגיוס מהיד".

שלוש ועדות מונו לחקור מה עלה בגורלם של יותר מאלף ילדים שנעלמו להוריהם, רובם יוצאי תימן. הן הדפיסו קילומטרים של נייר, עלו מיליוני שקלים למשלם המסים, גבו אלפי עדויות מהורים, בני משפחה ואנשי ממסד, קראו רבבות מסמכים, העלו לתודעה פרשיות כואבות מתולדות המדינה, חשפו אי סדרים מביכים וגילויים של חוסר הבנה וחוסר רגישות מינימלית בקרב גורמי הקליטה, ובעיקר לא הביאו בשורה למשפחות. המסקנות לא הובילו להתנצלות ממלכתית לפני המשפחות על הסבל הממושך; אם הכוונה היתה לפוגג את החשדנות של התימנים כלפי מוסדות המדינה ולהביא לקירוב לבבות, אז הושג בדיוק ההיפך. גם אם לא היו חטיפות מאורגנות של ילדי תימן ומסירה המונית לאימוץ לאשכנזים חשוכי ילדים, המשפחות שילדיהן נעלמו באופן בלתי מוסבר מסרבות להשתכנע.

מעקב אחרי חילוקי הדעות בין שלוש הוועדות לבין עצמן רק מחזק את הספקות הממשיכים לנקר. ועדה מס' 3, בראשות השופט בדימוס יעקב קדמי, קבעה שציונה סלם נולדה בינואר 50'. לפי ועדה מס' 2, בראשות השופט בדימוס משה שלגי, היא נעלמה מבית התינוקות בראש העין עוד בטרם נולדה, באוגוסט 1949. ציונה יוסף, לעומת זאת, מתה לפי ממצאי ועדה מס' 1 באוקטובר 51', כשהיא בת שנתיים; לפי ועדה מס' 2 – בנובמבר 51', ולפי ועדה מס' 3 היא היתה בת חמישה חודשים כששוחררה מבית חולים ממשלתי יפו במארס 50'. אז מי קבור בהר המנוחות?

מתה, מתה, נעדרת – קבעו שלוש הוועדות השונות בעניינה של ציונה יוסף. "אנחנו לא הלכנו להעיד באף ועדה", אומר יוסף אל-על. "לוועדת שלגי קראו לנו ולא הלכנו. גם לוועדה הממלכתית לא הלכנו. את יודעת כמה אנחנו כועסים? ועכשיו כתבו שהיא לא מתה, שהיא נעדרת. אנחנו כל השנים חשבנו שהיא חיה".

יוסף לא חזר

"אחרי כל השנים של כל הוועדות האלה וזאת התוצאה?" שואל יצחק צדוק, אחיהם של דליה ויוסף צדוק, שנעלמו ממחנה ראש העין בהפרש של פחות מחודשיים זה מזאת. המשפחה עלתה לישראל באוקטובר 1949 אחרי נדודים של כמעט שנה ברגל מצנעא לעדן. יוסף היה בן שנתיים ואמו חביבה היתה בהריון מתקדם כשהם הובאו למחנה האוהלים בראש העין. "הכל בגלל כוס חלב", אומר צדוק. "אמרו לאבא שלי שמחלקים עוד מנה של חלב לילדים חלשים. הוא אמר טוב ונסע יום אחד לקופת חולים ונתנו לו פתק לעוד מנת חלב עד שהילד יתחזק. הילד היה בריא, מתרוצץ ובורח לאוהל, ואמא שלי שוכבת באוהל, בהריון, כבר לא יכלה ללכת. השעה ארבע, והיא רואה מהאוהל את אבא שלי נותן את הפתק על תוספת החלב לאחות ואז היא שומעת אותה צועקת לאבא שלי, 'אדון צדוק' – או צלאח, בתימן קראו לו צלאח – 'אני יכולה לסדר לבן שלך בית הבראה בתל-השומר, שם הוא יאכל, ישתה, יהיה פרח'. ואבא אמר לה, 'לא, אנחנו פה רק זמן קצר, עוד מעט עוברים'. ואמא שלי צועקת מהאוהל, 'תעזוב אותה, הילד בריא', והאחות ממשיכה, 'כדאי לך אני אתן לך פתקים לנסיעה'. היא כל כך נידנדה שאבא שלי השתכנע. לקח ממנה פתקים ונסע לבקר אותו לפחות פעמיים בשבוע".

אז הוא לא היה חולה?

"שום דבר. כתבו 'הילד סבל ממחלות שונות, ביניהן איבוד נוזלים'. זה שטויות. מי לא סבל אז מאיבוד נוזלים? אבא נסע כל החודש עד שיום אחד אמרו לו 'מחר שולחים אותו מפה, הבית הבראה נגמר'. אמא שלי נורא נלחצה מזה שהילד לא איתה ואבא שלי הבטיח לה שאם זה יימשך, הוא יביא צלם ויצלם בשבילה את הילד. אבל כשאמרו לו שמחר משחררים אותו, הוא אמר לה, 'את רואה, את סתם דואגת'. ופה היתה הטעות, אם כי אני לא בטוח שזה היה עוזר. אבא שלי ביקש למחרת מאחות של אמא שלי שתבוא לקחת את הילד מההסעה שבה היו מחזירים את הילדים למחנה מתל-השומר, כי הוא הלך לעבודה. היא הלכה ועמדה שם וחיכתה וגמרו את הרשימה של הילדים. אז היא שאלה, איפה יוסף צדוק, ואמרו לה שלא יודעים. אבא שלי בא יותר מאוחר והיא אמרה לו שהילד לא חזר. הוא הלך לאחות והיא אמרה שהיא לא יודעת כלום. הוא רץ לבית חולים, אמרו לו 'החזרנו אותו'. חזר למחנה, האחות כבר לא היתה. בא אליה בבוקר והתחיל להשתולל, איפה הילד, אז הזמינו משטרה והוא ברח לאוהל.

"האחות הזאת, הוא לא ישכח אותה. הוא אמר בוועדת בהלול (ועדה מס' 1, בהרכב יוסף בהלול וראובן מינקובסקי), 'מה הבעיה? תביאו מאה אחיות, אני אזהה אותה'. אחרי שהוא עשה לה בלגן, העבירו אותה למחנה אחר. כעבור שלושה חודשים עברנו לקרית אונו ואז אבא שלי הלך להתלונן במשטרת ישראל, אבל מהר מאוד הבין שלא ייצא מזה כלום. ב-67', כשקמה ועדת בהלול, הוא התלהב, כל המשרד של הוועדה היה אצלנו בבית בקרית אונו. היו צריכים לאסוף כסף ולארגן לבד את כל העדויות. ושוב, שום דבר. כל הצריפים בתל-השומר היו אז עוד קיימים והוא אמר לוועדה, 'בואו איתי ואני אראה לכם מי עבד שם ומי אחראי' ואותו דבר במרפאה של המעברה. הוא אמר, 'אני זוכר את כל האחיות שהיו שם'".

חלק בירושת האב

ועדת בהלול-מינקובסקי בדקה ומצאה כי הילד יוסף "יצא את בית החולים בריא ב-14 בדצמבר 49', אך לצערה של הוועדה פנקס ההעברה של מגן-דוד-אדום רמת-גן שהסיע את הילדים מבית החולים תל-השומר למחנה ראש העין, המתייחס לשנת 1949, לא נמצא ועל כן נבצר ממנה לגלות אם אכן הועבר הילד הנ"ל למחנה ראש העין או בטעות למחנה אחר. מחשש שמא הילד נפטר בדקה הוועדה גם בפנקס הפטירות הארצי במשרד הפנים ולא נמצא רישום המתייחס לילד הנ"ל".

באופן רשמי קיבלה אמו של הילד יוסף, חביבה צדוק, את הפתק הסטנדרטי מהמטה הארצי של המשטרה: "הנני מצטער להודיעך כי חקירת הוועדה לא גילתה עקבות בנך ולפי החלטת הרשויות המוסמכות החקירה לגילוי גורל בנך תימשך על ידי משטרת ישראל". על החתום: רב פקד י' ספרן, ראש מדור רישום פלילי.

לא ידוע מה עשתה משטרת ישראל לגילוי עקבותיו של הילד יוסף, שמצד אחד בלעה אותו האדמה ומצד שני המשיך, לפחות במסמכים הרשמיים, לחיות ביחד עם בני משפחתו. הוא היה רשום במשרד הפנים בכתובת של הוריו, הוא קיבל צו גיוס ואף רצה להיות שותף בירושה לאחר מות אביו. "מבחינה מסוימת אבא שלי עמד כנאשם בפני שלטונות הצבא, הוא היה צריך להביא להם את מסקנות ועדת בהלול כדי להוכיח שיוסף נעדר. לפי משרד הפנים הוא חי עד היום, אבל אין לו כתובת. ביקשנו להוציא אותו מהכתובת של אמא שלי, כי היא כל השנים המשיכה לקבל מכתבים על שמו והיא עברה מספיק טראומות".

בשנת 1981, אחרי מות אביהם, החליטו כל הילדים להעביר את חלקם בירושה לטובת האם, וביקשו מבית המשפט להוציא צו ירושה. אבל אז צץ ועלה יוסף, האח העשירי, שעל פי חוקי המדינה תבע את חלקו בירושה. עו"ד יאיר זהבי טיפל בעניין. "זה סיפור נדיר מאוד", הוא אומר. "הכרתי את הבעיה שלהם, שהבן הזה ממשיך לקבל מסמכים כאילו שהוא בחיים, אז הייתי חייב להתייחס אליו בצו הירושה. אם הייתי מתעלם ממנו זו עבירה על החוק. ביקשנו מבית המשפט לחלק את הירושה כאילו מדובר בעשרה ילדים ואמרנו שנפקיד את החלק שלו במשרדי האפוטרופוס הכללי עד אשר יתבררו העניינים. ואז בית המשפט קבע שתי חלופות: הצהרת מוות, שזה לא היה רלוונטי, כי לא היו הוכחות שהוא נפטר, או לכתוב תצהיר שכל הניסיונות לאתר את הילד עלו בתוהו. לפי סעיף 68 א' בחוק הירושה יש אפשרות שבית המשפט יצהיר על נימוקים למותו של אדם, מטעמים שנראים לו. סיפרנו לשופט ישי לויט, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, את כל הסיפור והוא הבין וויתר להם אפילו על הפקדת החלק בידי האפוטרופוס. זה מקרה יוצא דופן גם מהבחינה המשפטית".

חודש אחרי היעלמו של יוסף נולדה למשפחת צדוק בבית חולים פרוינד בתל אביב תינוקת חדשה. הם עדיין שהו במחנה בראש העין, ועל-פי עצת האחיות בבית התינוקות קראו לילדה דליה. שבוע אחרי הלידה חזרה האם חביבה למחנה ואת דליה מסרה, כמו כולם, לבית הילדים. במשך שלושה שבועות, פעמיים ביום, היא באה לשם כדי להיניק אותה, עד שיום אחד הודיעו לה שהילדה מתה. "בשעה ארבע אמא עוד טיפלה בה", אומר צדוק, "ובשעה שבע בערב באותו יום, כך כתוב בתיק שלה בגנזך המדינה, היא כבר מתה. לפי ועדת קדמי, היא נקברה רק ארבעה ימים מאוחר יותר. זאת אומרת שהיא היתה במחנה עוד ארבעה ימים ואף אחד לא טרח להראות להורי גופה. מאז פגשתי אנשים שאמרו שמי שהלך למנהל המחנה וצעק עליו, קיבל את הילד בחזרה. ההנחה שלי היא שהיו מחכים כמה ימים לראות אם המשפחה עושה מהומות, או אם יש להם קשרים ולא כדאי להתעסק איתם".

מאז שאיבדה שני ילדים, הוא מספר, אמו אינה מסוגלת לראות חלוק לבן. "היא ילדה אותנו, את כל הילדים (תשעה), בבית בקרית-אונו. רופאים אצלה או גונבים או הורגים. אנחנו לא היינו חברים בקופת חולים. היה לנו רופא פרטי שאבא שלי היה מבקש ממנו, 'אל תבוא בחלוק לבן, תבוא כמו ג'נטלמן' ובאותו יום אבי לא היה הולך לעבודה, כי אמא פחדה שמא הרופא יגנוב לה תינוק.

"אבא שלי קיבל שבץ וכשבאו להודיע לאמא שלי אחרי שלושה ימים שהוא נפטר בבית חולים, היא אמרה, 'ידעתי שהוא לא יחזור. מבית חולים אף אחד לא חוזר'".

המת החי

בשבועות האחרונים קיבלו משפחות הנעדרים בדואר את הדו"ח הסופי של ועדת קדמי, כל משפחה את החלק הנוגע לה. צדוק נדהם כשקרא את מסקנות הוועדה על היעלמו של אחיו יוסף, שמעמדו שונה מנעדר למת, ואילו ילד אחר, שהיה בחזקת מת, קם לתחייה. הוועדה, בניסיונה להתיר את התסבוכת, הסתבכה יותר ויותר.

ב-13 בנובמבר 49' אושפזו שני ילדים בערך באותו גיל בבית החולים תל-השומר. שניהם היו תימנים ממחנה העולים ראש העין. ביומן הקבלה בתל-השומר נרשם קודם זכריה קטיעי ושתי שורות מתחתיו יוסף צדוק. כעבור שלושה ימים מת אחד מהם, כנראה זכריה קטיעי, כי יוסף, לפי ממצאי הוועדות הקודמות, שוחרר לביתו ב-14 בדצמבר. בגופתו של קטיעי אף נערכה נתיחה לאחר המוות לקביעת סיבת המוות. הוא נקבר בבית העלמין סגולה בפתח-תקווה ב-20 בנובמבר 49'.

הכל היה בא על מקומו בשלום אלמלא מצאה הוועדה הפניה על שמו של קטיעי, כחודש אחרי שהוא נקבר, לאשפוז בבית החולים הדסה ראש העין, וגם תעודת שחרור מאותו בית חולים ב-10 במאי 50', אחרי 112 ימי אשפוז. ליתר ביטחון נבדק תיקו האישי של זכריה קטיעי במשרד הפנים ונמצא שהוא אכן חי מאוד. אז מיהו הילד שמת? "בסבירות גבוהה", קובעת הוועדה, "יוסף צדוק הוא הילד בן השנתיים שנפטר בבית החולים תל-השומר, והגופה שנותחה היא של יוסף צדוק והוא זה שנקבר בסגולה ארבעה שבועות לאחר עלייתו לארץ".

השם קטיעי היה מוכר ליצחק צדוק. כבר יותר מ-30 שנה שהוא מתפלל בבית כנסת בירושלים יחד עם אריאל קטיעי. "שאלתי אותו אם הוא מכיר זכריה קטיעי במשפחה שלו, והוא אמר, 'כן, אני. כשהייתי ילד קראו לי זכריה'".

הוועדה, מתברר, לא טרחה להודיע למת-החי קטיעי על ממצאיה. הוא בכלל לא ידע שבמשך חמישים שנה שכבו אי-שם מסמכים רפואיים המעידים כי מת, הועבר לניתוח שלאחר המוות ואחר כך נקבר. לפני שבוע העביר לו עמיתו לתפילה, יצחק צדוק, העתק של הדו"ח. "כשראיתי את הדו"ח כמעט חטפתי שבץ", אומר זכריה (אריאל) קטיעי. "הילדים שלי אמרו, 'אבא יצא מהפתולוגיה'. עכשיו אני מבין שבגלל שהייתי מת לא קראו לי לצבא, הלכתי ביוזמתי ללשכת גיוס, ועכשיו הוועדה החייתה אותי. ברוך השם".

אחרי הלידה קראו לו מרדכי, הוא מספר, כי נולד בפורים (1947). "בתימן, כשילדים היו חולים היו מחליפים להם שם כדי שיבריאו, יש הלכה כזאת, אז כשהייתי חולה החליפו לי את השם לזכריה. אחר כך חזרתי למרדכי והוספתי אריאל ועכשיו אני אריאל-מרדכי. שאלתי את אמא שלי אם הייתי פעם בהדסה ראש העין, אז היא אמרה שכן. אני הייתי ילד חולני מאוד, אמא שלי אמרה שבגיל שנתיים נראיתי כמו בן חודש, עוד לא הלכתי. יצחק אומר שאחיו בסך הכל סבל מאיבוד נוזלים, אז איך הוא מת ואני, במצב כל כך קשה, נשארתי בחיים? כנראה שלא הייתי כל כך יפה, אז אף אחד לא רצה לקחת אותי".

שרה קטיעי, בת 85, אמו של אריאל, גרה בראש העין, לא רחוק מהמעברה ההיסטורית. "גם אני הייתי חולה", היא מספרת. "בעלי הלך לבית הילדים ואמרו לו שהילד חולה ושלקחו אותו לבית חולים תל-השומר. בעלי היה הולך לבקר אותו כל כמה ימים, ואני הלכתי לשם פעם אחת ולא נתנו לנו להיכנס לראות אותו, רק דרך החלון. הוא היה ילד קטן, ממש קטן ורזה ונורא חולה, סבל משלשולים, היה חלש. אחרי חודש החזירו אותו לבית הילדים ואחרי כמה ימים עוד פעם היה חולה ולקחנו אותו לרופאים ושלחו אותו לבית החולים הדסה ראש העין. שם הוא שכב כמה חודשים. כל הזמן פחדתי שימות, כשראיתי אותו בחזרה היה לי אור בעיניים".

צדוק: "לפי ממצאי ועדת קדמי, אבי ביקר בבית החולים במשך חודש ימים ילד אחר. זה משפיל לבוא ולהגיד דבר כזה. הם הלכו שנה שלמה ביחד ברגל מתימן. אבא שלי סחב אותו על הכתפיים, היה הולך לחלוב לו כוס חלב מהערבים בסביבה, אז להגיד שהוא לא מזהה את הילד שלו? כתוב פה שזכריה חזר למחנה ב-13 בדצמבר, ואבא שלי היה ב-13 בבית חולים ואמרו לו שם שאחי חוזר למחרת, כלומר ב-14, אז את מי אבא שלי ביקר באותו יום? זכריה אומר שהוא היה חולה מאוד; אבא שלי אומר שיוסף הבריא ואם זכריה הוא לא הילד שמת, אז מי הילד שנפטר? אולי זה בכלל ילד שלישי?"

היו לך ציפיות מהוועדה? "כן, ציפיתי מהוועדה הזאת שתקח אחריות. שהמדינה תקח אחריות. שיתנו פיצויים לאמא שלי על עוגמת הנפש ועל הצרות שעשו לה כל החיים. מה היא אשמה? מה היא עשתה למדינה?"

המתים קמו לתחייה - אביבה לורי - הארץ - 04.12.2001
המתים קמו לתחייה – אביבה לורי – הארץ – 04.12.2001
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s