מה אם שמו של הילד לא היה יחיא? – מאמר מאת שוש מדמוני גרבר

מה אם שמו של הילד לא היה יחיא?שושנה מדמוני-גרבר 11.07.13 , העוקץ

מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?" אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד

English

בראיון מן הזמן האחרון ב"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, אמר ביל מויירס, עיתונאי אמריקאי עטור פרסים: "עניינה של העיתונות הוא במה שאנשים רוצה להסתיר. כל השאר זה יחסי ציבור". הטון ונקודת המבט של ירון לונדון במאמר "ואולי הילדים לא הועלמו?", שפורסם בסוף השבוע בתגובה למאמרה של נעמה קטיעי על פרשת חטיפת ילדי תימן ועורר תגובות רבות, מדגימים להפליא את האמירה של מויירס; דוגמה שכמו לקוחה מספר לימוד אודות האופנים בהם מכונת ההגמוניה הציונית מבנה שיח ציבורי כדי לשמר את הסטטוס-קוו, כאשר בו בזמן טענות מנוגדות, על אף שהן לגיטימיות, מושתקות. ללונדון יש השפעה ניכרת על השיח הציבורי, אבל כמו עמיתיו בתקשורת הישראלית במקום להשתמש בהשפעה זו כדי לחשוף את הנסתר מן העין ולשאול את השאלות הראויות, הוא בחר להגן על המדינה. או כפי שאילנה דיין אמרה לירין קימור ב"פגוש את העיתונות" ב-1996, לאחר כתבתו ב"מבט שני" על הפרשה: "המדינה אינה זקוקה לך… אם אתה חושב שדבר לא קרה, עבור לנושא אחר!"

לונדון מודע לכך שהידע שלו על אחת הפרשות היותר טרגיות בהיסטוריה של ישראל מוגבל. אבל הן היעדר הידע והן חוסר היכולת שלו, ככל הנראה, לתפוס את גודל הטרגדיה, אינם מונעים ממנו להגיע למסקנה; ואין זה מפתיע כלל שמסקנה זו תואמת את מאמצי המדינה לטשטש את הנושא ולהסתירו באמירה: רובם מתו; לא הייתה זו אלא אי-הבנה אחת גדולה. כך, על אף מאות עדויות של הורים אשר סותרות אמירה זו, כולל אמהות אשר העידו שתינוקותיהן נחטפו בכוח מידיהן ממש כמו למשל נעמי גברא ומרים עובדיה, ועל אף מקרים ברורים כמו זה של מרים שוקר, אשר נחטפה ונמסרה לאימוץ בזמן שאביה דוד מחפשה בכל רחבי הארץ.

הזמנה להצביע לכנסת ה-14 שקיבל ילד שנעלם עשרים שנה לפני כן לכתובת של הוריו. מתוך סרטה של ציפי טלמור ז"ל, "בדרך חד-סטרית", שעסק בילדים החטופים

מסקנתו של לונדון זהה למסקנות שהוועדות השונות שמונו על ידי המדינה הגיעו אליהן. אגב, שתי הוועדות הראשונות לא היו ועדות חקירה: הראשונה הייתה ועדה בין-משרדית והשנייה הייתה ועדת בדיקה, ושתיהן היו חסרות סמכות להוציא צו הבאה (לזמן לעדות) ונעדרו כל כוונה לחקור. רק ועדת קדמי הוגדרה כוועדת חקירה ממלכתית. מה שכן, כל הוועדות כולל האחרונה "הצטיינו" באיטיות פעולתן ובנפח המועט של המידע החדש שיכלו לחשוף.

באותו הזמן, כלי התקשורת גילו חוסר עניין ראוי לציון בעימות שבין המדינה לבין זעקות המחאה של תימנים ומזרחים אחרים. למעט "העולם הזה" ב-67', סדרת כתבות ב"הארץ" וב"העיר" מאמצע ועד סוף שנות ה-90, ומספר תוכניות טלוויזיה, כמעט ולא התקיימה חקירה עיתונאית בעקבות המחאה הציבורית. משנות ה-60 ואילך ועד פרסום הממצאים של הוועדה האחרונה ב-2001, הייתה התאמה מעוררת תמיהה בין ההודעות לעיתונות של המדינה לבין הדיווח העיתונאי.

כאשר עבדתי על ספרי, "Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: the Yemenite Babies Affair" (המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי), בדקתי את הנרטיב התקשורתי ומצאתי שיח אוהד באופן גורף למאמצי המדינה להשקיט את הדיון בפרשה. כבר במאמרים הראשונים משנות ה-60, מחבריהם היו נלהבים לבטל טענות בדבר חטיפה. "אתם לא חושבים שאם ההאשמות האלה היו נכונות המשטרה כבר הייתה פותחת בחקירה?" ("מעריב", 9 באוקטובר, 1996). במלים אחרות, אם לא הייתה חקירה, כנראה שגם לא היה פשע. אחרים ביטלו את כל הדרישות לחקירה באומרם: "כל האנשים שעבדו במחנה ללא יוצא דופן היו אנשים ישרים" ("מעריב", 1 באפריל, 1966). או "אף פעם לא שוחרר ילד מבית החולים ללא תעודה מזהה" ("עיתון תל אביב", 20 בדצמבר, 1985).

קטע מעדות אחות ראשית סוניה מילשטיין ממחנה עולים עין שמר בפני ועדת חקירה להעלמם של ילדי תימ ן- "העיר" אוקטובר 95'

במעט הכתבות שטרחו לעסוק בפרשה, הסתמן שעתוק של סטריאוטיפים גזעניים שליליים. עולים חדשים תימנים הוצגו כפרימיטיבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כראוי במקרה הטוב, וכמי שלא אכפת להם אם ילדם חי או מת, במקרה הגרוע. מאמר אחד ב"דבר" (24 בפברואר, 1966) תיאר את העולים התימנים כ"מציצים מהחלון ורואים בפעם הראשונה בחייהם איך לרחוץ תינוק ואיך להחליף חיתול". מאמר אחר בעיתון ציטט אחות שאמרה שהורים תימנים אדישים למותו של ילד. "אם ילד היה מת באוהל, הם היו רק אומרים אלוהים נתן אלוהים לקח" (26 בפברואר, 1966). מכאן ועד לתפיסה שהם לא מתאימים להיות הורים הדרך קצרה מאד. יתירה מזאת, רגשות גזעניים אלה, כמו שציינה קטיעי במאמרה ובצדק, הדהדו שנים מאוחר יותר בעדויותיהן של אחיות בפני ועדת החקירה הממלכתית והעיתונות. "אולי עשינו להם טובה", אמרה אהובה גולדפרב, בת 92, אחות ראשית לשעבר במחנות העולים, בראיון אתי ב-95'. אחות ראשית נוספת, סוניה מילשטיין, אמרה לוועדה שהורים תימנים "לא התעניינו בילדים שלהם". אחות זו היכתה אפילו את השופט המנומנם יהודה כהן בתדהמה כשבמהלך עדותה היא כינתה את התינוקות "פגרים" ו"חבילות", והוסיפה, "אחרי 40 שנה, הייתי רק שמחה שהילד שלי קיבל חינוך טוב".

הסוגייה החשובה ביותר כאן אינה שדו"ח ועדת קדמי ביטל כביכול את אפשרות קיומה של קונספירציה ממסדית, אלא שעבודת הוועדה הייתה בעייתית ביסודה. זו התרומה העיקרית של הניתוח של בועז סנג'רו שפורסם לפני כעשור ב"תיאוריה וביקורת", המערער באופן יסודי את סמכות עבודת הוועדה: "עבודת הוועדה לוקה בליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: היעדר אפיסטמולוגיה של חשד" (עמוד 48). כל עיתונאי שיטרח לקרוא את דו"ח הוועדה יבחין שאין זו אלא, איך לומר זאת… פדיחה להשתמש בביטוי "קבעה בוודאות" ביחס לכל אחת ממסקנותיה.

אבל חשוב יותר להבין שבהיעדר דיון נוקב וכן על העבר, גישות גזעניות דומות ממשיכות להכתיב את ההווה ואת העתיד. אותה גישה גזענית שכפי הנראה הובילה למעשים הנוראיים הללו ממשיכה להניע את ההשתקה ארוכת השנים ואת דחייתה של הזעקה הלגיטימית לתשובות. הן הממשלה והן כלי התקשורת מעניקים לגיטימציה לגישות אלה. שם היה צריך לונדון למקד את מאמצי הדקונסטרוקציה שלו. מאמצי טיוח והסתרה כבירים היו גם היו. זו עובדה, ועובדה זו הייתה צריכה להביא כל עיתונאי ראוי לשמו לשאול, "למה?"

דו"ח קדמי, כמו זה של שתי הוועדות הקודמות, רווי בסתירות מהותיות ובשגיאות עובדתיות. רבות מדי לפירוט במאמר זה. קווי חקירה חשובים נזנחו כולל בארה"ב, עדויות קריטיות ניתנו מאחורי דלתיים סגורות ונותרו חסויות ל-70 שנים נוספות. תיקים מקוריים, ארכיונים של בתי חולים ורישומי קבורה שנעלמו באופן מסתורי ואף נשרפו,1 תיקי לידה שהוועדה ביקשה מבית חולים הלל יפה, למשל, "הושמדו בטעות" – לא בשנות ה-50 אלא בסוף שנות ה-90 ובמהלך עבודת החקירה לכאורה. במקום לסמן אירוע זה כראוי לבדיקה או לחקור מי השחית את הרישומים, הוועדה פשוט ביטלה את חשיבות העניין כ"תקלה מינהלית". אני שואלת, כמו סנג'רו, כיצד שיבוש כה בוטה של הליכי חקירה נותר ללא חקירה בעצמו? נראה לי שאפילו נער חסמב"ה היה יודע מה לעשות כאן.

מאמצי המדינה להשתיק את הביקורת התאפשר רק בעזרת שיתוף פעולה מלא ולפרק זמן ארוך של כלי התקשורת. כפי שקלריס חרבון ציינה במאמר הסקירה שלה על ספרי, פרשה זו היא גם חלק ממערכת גדולה יותר של דיכוי אשר מתוחזקת ומגובה באופן מודע על ידי המערכת המשפטית. מה שחרבון מציעה הוא דרך חדשה לבחון את הפרת החוק, "לתפוס זאת כשפה חיונית, כצורה לגיטימית של התנגדות, כמה שמזמן עקרונות גדולים יותר של צדק… ומכוון לתיקון של אי-צדק בהווה ומן העבר". חשוב להבין בהקשר זה שההשמצה וההגחכה של הרב עוזי משולם בתקשורת, והביטול המוחלט שלו, היו מכוונים ומושלמים במטרה לעשות דה-לגיטימציה למחאה שלו. המבט הציבורי התעניין בעיקר ב"אי השפיות" שלו כפי שהציגה אותו התקשורת, ולא במחויבות המוסרית של התקשורת ובתביעה הציבורית לתשובות לשאלה – מדוע ואיך נלקחו בכוח מאות או אף אלפי תינוקות מהוריהם ומעולם לא הוחזרו?

מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית
מעברת עין שמר, 9 בספטמבר 1950. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית

בורות מעודדת גזענות

אי-ידיעה אינו נשקם של תיאורטיקנים של קונספירציות, כפי שלונדון מבקש שיאמינו קוראיו, פחות מאשר נשקם של אלה שמשתיקים את התביעה הלגיטימית לחקירה ראויה ומונעים אותה. חטיפה, או העברה בכוח של ילדים/תינוקות מקבוצה אחת לאחרת, אינה רק מעשה אלים אלא מוגדר על ידי האו”ם כג'נוסייד (ראו סעיף 2e). עובדה זו לבדה הייתה צריכה לא רק להניע את התקשורת לפעולה, אלא גם לעורר את כל המדינה למחאה.

אבל במקום להיות מונעים בידי מנה בריאה של חשד, כלי התקשורת עזרו למדינה להסתיר בלב חפץ ועל ידי מיחזור התירוץ הקלוש של "בלגן העלייה". תירוץ אשר באופן פרדוקסלי לא הפריע לוועדת קדמי להגיע למסקנה המכרעת, שלפיה כל המסמכים מאותה תקופה הם מדויקים. אז מה היה? בלגן או שמא דיוק? אבל למה לטרוח סביב טרמינולוגיה לא חשובה, כאשר כה קל להאשים את הקורבן? וזה בדיוק מה שוועדת קדמי עשתה. כפי שסנג'רו מציין: "לכל אורך הדוח אנו מוצאים תיאור יבש לגמרי של ממצאים חמורים ביותר, ללא שמץ של ביקורת… בדוח כולו לא נמצא ולו אחראי אחד בשר ודם… ואולם דווקא על ההורים הוועדה מוצאת לנכון למתוח ביקורת, בבחינת האשמת הקורבן" (עמודים 72-73).

מה שכל אזרח ישראלי, כולל עיתונאים, צריך לשאול את עצמו או את עצמה, הוא מדוע כחברה אנחנו מגלים סימפטיה לכאב אחד ומתעלמים מאחר? מדוע במקרה של יוסלה שוחמכר, הילד החרדי שנחטף על ידי סבו ב-62', כל המדינה, הממשלה והמוסד עמדו על הרגליים עד שהוא חזר להוריו? שום מאמץ לא נחשב מוגזם כדי להשיב ילד אחד, בעוד שמאות הורים תימנים לא נמצאו ראויים לשבריר של סימפטיה או נכונות למאבק?

אז מה בין שמיטה להר סיני? לונדון שואל, ואני עונה: חמלה ואנושיות. מאבק אמיתי נגד אי-צדק צריך לשים על סדר היום שלו את כל המערכות של דיכוי – הן כרוכות זו בזו. כמו שלוחם זכויות האדם מרטין לותר קינג אמר ב-63': "אי-צדק בכל מקום מאיים על צדק באשר הוא". כאשר השמאל הישראלי ייאבק נגד אי-צדק וגזענות פנים-יהודים באותה ההתלהבות והתשוקה שבאים לידי ביטוי במחאה נגד הכיבוש, יהיה לנו סיכוי לעתיד טוב יותר.
———————————————————————————————————
1 לדוגמאות מפורטות יותר קיראו את ספרה של שוש זייד, הילד איננו, גפן (2001) ומאמריו הרבים של רפי שובלי בכתב העת אפיקים, כמו גם בספרי שלי.

*

שושנה מדמוני-גרבר היא פרופסור חבר ומרצה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת ספולק בבוסטון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s