12 אמהות מחפשות ילדיהן – מעריב 1.4.66 – יוסף צוריאל

הן טוענות בשם עשרות משפחות כי ילדיהן נלקחו מהן במחנות־העולים בשנותיה הראשונות של המדינה, ועקבותיהם נעלמו עד היום

12 אמהות מחפשות ילדיהן – קובץ PDF – מאמר מאת יוסף צוריאל ,1.04.1966 , מעריב

"אנחנו באנו למחנה העולים עין שמר, השעה היתה 12 בלילה. זה היה לפני איזה 16 שנה. סחבנו איתנו קצת חבילות מתימן ואני החזקתי ביד את התינוקת שלי שושנה. בת שנה היתה. רשמו אותנו והלכנו לאוהל. אחרי שעה באה אחות ואמרה לתת לה את התינוקת. שאלתי: 'למה?' אמרה: 'אסור להחזיק תינוקות באוהל'. אמרתי טוב, אבל שיתנו לי להניק אותה. האחות אמרה בסדר. היה מחר בבוקר. הלכתי להניק אותה. עוד ימים קצת הלכתי להניק אותה.

יום אחד אני באה, מסתכלת עלי האחות ואומרת: התינוקת מתה. שאלתי מתי? אמרה לי בלילה. שאלתי איפה היא. אמרה לי לא יודעת ולא העבודה שלה להתעסק בילדים מתים. שאלתי איפה קברו אותה. אמרי לי לא יודעת, ושאני אלך למשרד".

הלכתי למשרד עם בעלי. לא יודעים כלום. הלכנו לאוהל. בעלי הלך אצל הרב לשאול אם להתאבל על שושנה. אני ישבתי באוהל בוכה על התינוקת שלי. בעלי חזר ואמר שאנחנו לא נשב שבעה, עד שלא נראה את שושנה מתה. ככה עברו שלושה שבועות.

יום-יום הייתי הולכת לבית התינוקות, מתחננת אצל האחיות, שיספרו לי מה קרה לילדה שלי. לא ידעו כלום.

יום אחד בצהריים אומרת לי אחות אחת, שהילדה שלי לא מתה והיא בפרדס חנה. כמעט התעלפתי. שאלתי אותה איפה היא בדיוק. אמרה שלא יודעת רק שמעה ממישהו. רציתי לנסוע לפרדס חנה למצוא את הילדה שלי. באה אחות אחרת אמרה לי, ששושנה לא בפרדס חנה, רק בבית הבראה בחדרה. עלה לי הדם לראש. לא ידעתי מה לעשות. כל הדלתות היו סגורות. לא ידעתי מי יעזור לי.

אמא מרחבי - חלומות על שושנה
אמא מרחבי – חלומות על שושנה

לא מצאתי את שושנה עד היום. לפני שלוש שנים פגשה הבת הגדולה שלי אחות אחת שעבדה במחנה העולים עין שמר.

היא התעניינה מה אנחנו עושים וככה שאלה שאלות וגם שאלה מה היה הסוף עם שושנה.

הבת שלי אמרה, שאף אחד לא יודע, רק שסיפרו לנו שהיא מתה. אז האחות הזאת חייכה ואמרה: "כדאי היה שתתעניינו מה בדיוק קרה איתה" – והסתלקה מהר מהמקום.

זהו סיפורה של גברת מרחבי, ממושב תרום, היא אישה כבת 55 שעולמה חרב עליה לפני 16 שנה. כל צערו של העולם משתקף מפניה. נורא מכל הוא הסימן השאלה המרחף עד עצם היום הזה על תעלומת היעלמה של התינוקת בת השנה.

מאם אומללה זו נמנעה אפילו הזכות ללכת ולהשתטח על קבר בתה ולספוד לה.

סימן שאלה נורא

אומרים לנו, כי טבעי ומובן, שבתנאי העליה ההמונית של השנים 1949 – 1951, שרר אי סדר. מסבירים לנו, כי כוח האדם המצומצם, שעמד אז לרשות רשויות הקליטה, לא היה מסוגל להשתלט על המון האדם. מנסים לסבר את אוזנינו, כי לטובת העניין מוטב להניח לפרשה כאובה זו שתישאר חסויה בצל הסודיות ולא לפתוח עתה פצעים, שכבר העלו ארוכה.

המציאות שונה לחלוטין. פצעי ההורים לא נגלדו. הם לא השלימו והם רשאים לדעת מה עלה בגורל ילדיהם. בשנה האחרונה, עם התגלות עקבותיהם של שני ילדים אבודים אצל משפחות זרות, נתעוררה מחדש התקווה גם אצל הורים אחרים, כי קרובה שעתם לראות שוב בחיים את ילדיהם שלהם.

גם משרד הרווחה, כמי שאחראי על אימוץ ילדים בישראל, החליט עתה להסיר את הלוט מעל פרשיות נעלמות ולפתוח את ספרי האימוץ, לשם גילוי הילדים התימניים, שנמסרו לאימוץ מאז ראשית העליה ב- 1949 ועד לשנים האחרונות.

גירסות שונות מהלכות בקשר למספר ההורים והמשפחות, שאינם יודעים מה בדיוק עלה בגורל ילדיהם. יש אומדים אותם במאה. אחרים – בחמישים. אנחנו יודעים על 12 הורים, שבביתם ביקרנו ומפיהם שמענו סיפורים מסמרי שיער, שחלקם נשמע כאילו נלקחו מעולם הדימיון.

הטרגדיה של ההורים האלה לא נסתיימה. חלומות בלהות, טלטול אין קץ בין שיאים של תקוות חדשות ואכזבות נוראות, חרושת של שמועות על גורל הילדים, התרוצצות ממשרד למשרד, מחבר כנסת אחד למשנהו, מעובדת סוציאלית לרעותה – כל אלה העכירו את חיי המשפחות האומללות במשך 16 או 17 השנים האחרונות, יצרו איים של אי שקט נפשי, גזרו מתיחויות על הילדים, שנשארו בבית, מנעו מן המשפחות התפתחות נורמלית.

צו גיוס לילדה שנעלמה

חיים דואר: "גם אנחנו, גם הילדים אבודים"

אנחנו הגענו אל מחנה ראש העין סמוך לראש השנה, מספר חיים דואר מירושלים. עברנו בדיקות, קיבלנו תעודות ואז קראו לי אל המשרד ואמרו לי, כי אני צריך למסור את בתי יהודית לבית התינוקות. כך מקובל, טענו. סירבתי. אבל הם היו חזקים ממני. הם אמרו לי, שאם לא אמסור את הילדה, לא אקבל ציוד. לא היה איכפת לי.

ויתרתי על כל הציוד ונשארתי עם המשפחה ברחוב. אבל את זה אפשר לעשות רק לילה אחד. למחרת הלכתי למשרד ואמרתי, שאני מוכן למסור את הילדה, אבל שיתנו לאמא שלה לבקר אותה כל יום. הסכימו. כל יום הלכה אשתי לבקר אותה. יום אחד אמרו לנו, שהילדה נלקחה לבית החולים. שאלנו לאן. אמרו לנו, למקום לא רחוק. האמנו להם. למחרת הלכנו שוב, ביקשנו אפשרות לבקר אותה. אמרו לנו, לא עכשיו. מחר. לא נתנו לבקר אותה. עד שבא אלינו אחד, שמואל בדיחי, מהנהלת המחנה ואמר, שאנחנו עוברים למעברת תלפיות ירושלים. אמרתי: טוב, עוברים, אבל מה עם הילדה? הוא ענה לי שהילדה בריאה ואמר לי: 'אל תדאג לכלום, סע בשלום לירושלים ואני אביא אותה אליך בטקסי מיוחד'.

נסענו. מאז ועד היום לא ראינו לא טקסי, לא שמואל בדיחי ולא את הילדה. הלכנו לברר מה קרה לה. אמרו לנו, שמתה. אני לא מאמין להם. אף פעם בחיים אני לא אאמין להם. תראה איזה גורל: לפני חודשיים קיבלנו בבית צו גיוס בשביל הילדה.

היכן שמעון?

אמא נדאף: "שיאמרו אם הוא חי או מת"

בסוף 1949 הגיעה למחנה העולים עין שמר משפחת נדאף. האם חיבקה בזרועותיה את שמעון בן 7 חודשים. הילד נלקח לבית הילדים במקום, יחד עם כל הילדים האחרים. כאשר הגיעה שעתה של המשפחה, שיעבירו אותה למושב, נמסר להם כי בנם נפטר. המשפחה האמינה.

זמן קצר לאחר שהמשפחה הגיעה למושב בסביבות ירושלים, ילדה הגברת נדאף בן נוסף. הילד לא האריך ימים. היה בן 3 חודשים כאשר נפטר ממחלה. הוא הובא לקבורה במושב ללא רישיון. החוק אינו יכול לסבול זאת וההורים נקראו למשטרה ונתבעו להסביר פשר המעשה. עודם שרויים במבוכה וסבוכים בפרשה זו, מגיע למושב שוטר, נושא בידיו תיק כרסתני, ושואל: 'אתם קברתם את הילד שלכם ללא רישיון קבורה. אבל איפה הילד הראשון שלכם, שמעון?' מוכת הלם משיבה האם: "הוא מת בעין שמר". נציג החוק מזמין את האם להתלוות אליו למשטרה.

במשטרה מספרים לה, כי ילדה הראשון שמעון, חי כנראה. לאחר שהיא מתגברת על הזעזוע, היא מבקשת לראות אותו מיד. אולם המשטרה,  אין דרכה אצה לה. יש לה זמן.

אבא נדאף: "שמעון עומד לנגד עיני"

מספרים לה, כי יתכן שבנה האבוד נמצא אצל משפחה בשכונת בית הכרם בירושלים. חודשיים מושכים אותה ב"לכי-ושובי". כוח – כבר אין לה. רק התקווה שעדיין נשקף סיכוי, כי יתנו לה לראות את הילד שלה, מחייה אותה. אולם כעבור חודשיים חזרה בה המשטרה מההודעה הקודמת. "זה לא הילד שלכם" – אמרו להורים.

הנשים אמרו: "כולו שלי!"

יהודה, בנה של משפחת תנעמי, מגדרה הוא בחזקת משתמט מן הצבא. הוריו קיבלו הודעה מלשכת הגיוס, שאם יהודה לא יתייצב מיד לשרות חובה, ייתבע לדין.

הנה סיפורה של האם:

"מסרנו את יהודה לבית התינוקות במחנה ראש העין, כשהיה בן 3 חודשים. כל יום הייתי הולכת להניק אותו. פעם באתי מוקדם. גבר שניקה את בית התינוקות אמר לי לחכות בחוץ. עמדתי על יד החלון. שתי גברות עמדו קרוב למיטה של יהודה שלי. הן רבו. כל אחת אמרה: "זה בשבילי". אחר כך דיברו בשפה זרה. הלכתי לצד השני. שמעתי שתי אחיות מדברות. אחת אמרה: "אז מה יש? יש לה הרבה ילדים!". השנייה אמרה: "טוב, אבל אסור לעשות ככה".

הרגשתי איך שהלב שלי נשרף. ביקשתי להיכנס מיד לבית התינוקות. נכנסתי ואחת האחיות אמרה לי, שיהודה מת. פרצתי בבכי ודרשתי לראות את ילד חי או מת. האחות אמרה לי: 'תלכי למשרד, הילד שם'. הלכתי. לא היה שם. הלכתי לאוהל, כדי לספר לבעלי, ובדרך שמעתי מכריזים ברמקול, שאני אבוא מיד ובני לא מת. רצתי למשרד.

שלום אבדר: "עייפנו מחיפושים"

שם היה איש אחד בשם עוזרי הסווג, והוא אמר לי: "תדעי לך שהילד שלך לא מת. אני פה אחראי על הקבורה. לכי לחפש אותו".

אני חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. אנחנו היינו כמו עיוורים בארץ חדשה.

"לא היה עם מי לדבר. אף אחד לא שמע אותנו. צעקנו, בכינו, התחננו – שום דבר".

זהים לחלוטין סיפוריהן של משפחות חשאש מכפר אונו, אבדר ממושב אורה ומשפחות אחרות. רק שמות הילדים שונים. הטרגדיה של המשפחות – בדיוק אותה הטרגדיה.

פנינו אל עובדי הסוכנות היהודית יוסף רמתי, חיים צדוק וישראל ישעיהו.

הראשון יוסף רמתי, כמי שהיה איש הסוכנות היהודית במחנה העולים ראש העין, השני – חיים צדוק, אחראי על קליטת עולי תימן באותן שנים, והשלישי – ישראל ישעיהו, שהיה הכתובת המרכזית בכל הנוגע לעליה המונית זו.

יוסף רמתי אמר: בשנים 1949 – 1952 פעלה בראש העין קליניקה משותפת של משרד הבריאות הדסה וקופת חולים. שם נמצאו ילדים רבים שמטעמי בריאות והיגיינה אי אפשר היה להשאיר אותם באוהלים ובצריפים.

– האם ידוע לך מה מקור ההיעלמות של הילדים?

כן. מרישום מוטעה של השמות.

– האם ידוע לך על מקרים שמשפחות חשוכות ילדים באו למחנה העולים במטרה לאמץ להן ילדים של עולים?

כן.

– האם יתכן שילדים נלקחו מבית החולים ללא רשות?

בהחלט יתכן!

– האם אחיות בקליניקה היו כפופות להנהלת המחנה?

לא.

– האם אתה מאמין לסיפורה של גב' תנעמי?

מאמין.

– האם יש אמת בסיפורים שעובדי המחנה קיבלו כסף תמורת מסירת ילדים למשפחות חשוכות ילדים?

אין שמץ של אמת סיפורים אלה. העובדים, ללא יוצא מן הכלל, עבדו ביושר. ובמידה והיו שגיאות, היה זה תוצאה של היעדר דפוסים מינהליים ברורים.

הורים ביקשו עזרה

חיים צדוק, מי שהיה אז האחראי לקליטת עולי "מרבד הקסמים", וכיום סגן מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאחות קיבלה כסף תמורת מסירת התינוק לאימוץ. עם זאת הוא מציין, כי בשנים האחרונות פנו אליו מספר הורים בבקשת עזרה לאיתור ילדיהם שנעלמו בשעתו ממחנות העולים, אך בהעדר פרטים ורישום מסודר, לא עלה בידו הדבר. עצם הפרשה הוא מבהיר: באותם ימים התנהלו מחנות העולים בית ליד, עין שמר וראש העין, כך: היתה יחידה מנהלית שטיפלה בקליטת העולים ופליטתם מן המחנה, למרכזי ישוב שונים, והיתה יחידה שטיפלה בצד הרפואי וההיגייני של העולים.

יחידה שניה זו שהיתה כפופה למעשה למשרד הבריאות היתה רשות בפני עצמה. היא קבעה את מי להעביר לבית החולים ואת מי להחזיר משם. ליחידה זו סייעו שני גופים ציבוריים – ארגון אמהות עובדות וויצ"ו.

הפרדת הרשויות בין ענייני קליטה והטיפול הרפואי, אין פירושה שנציגי הסוכנות במקום לא שותפו בהתייעצויות. אין פירושה שכאילו נחטפו ילדים ממחנות העולים בידיעת עובדי הסוכנות. לי אישית לא ידוע אפילו מקרה אחד של היעלמות ילד בדרכים פסולות. גם לא ידוע לי על תלונה כלשהי כלפי אחות ציבורית או אחות רגילה, באחד ממחנות העולים. אבל אין זה עדיין אומר, שזה לא היה יכול לקרות. אני יודע על מספר מקרים שהובאו לידיעת המשטרה אך לאחר שזו בדקה ולא הגיעה לממצא כלשהו, הפסיקה את הבירור.

סגן יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו מציין כי על סמך ידיעות כלליות שבידו, מאמין הוא כי אמנם נלקחו בשעתו ילדים ללא ידיעת ההורים במטרה למסרם למשפחות חשוכות בנים, עם זאת הוא קובע: 'אני משתומם על ההזנחה, שכולנו גילינו בפרשה כאובה זו, מאז השמעות הראשונות בשנות החמישים ועד היום. לכן הייתי מציע עתה, בעקבות הגילויים, להקים ועדה ציבורית שתבדוק פרשה זו על כל צדדיה כדי שההורים יידעו אחת ולתמיד אם בנם חי או מת.'

אין ספק, כי יימצאו גורמים שיירתעו מהצעה זו. אך זו הדרך היחידה לפתרון פרשה טראגית זו, ששיבשה עד כה את חייהן של עשות משפחות בישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s