לא את הילדים של פולישוק – מאמר מאת פרופ. אסתר הרצוג

המאמר לא את הילדים של פולישוק , פרופ. אסתר הרצוג 21.06.11
בשבוע שעבר טענה כאן טלי ג. כי פרק בסדרה "פולישוק" הכפיש לשווא את שירותי הרווחה; אסתר הרצוג טוענת כי היוצרים עלו בדיוק על הנקודה: מערכת העבודה הסוציאלית עסוקה בטיפוח האינטרסים של עצמה ופועלת נגד האוכלוסיות המוחלשות במסווה של "עזרה"

הפרק בסדרה "פולישוק" עליו כתבה פה בשבוע שעבר טלי ג. ("השמאל הציוני תוקף מהמסך", 16.06) ושעסק בהוצאת ילדים מהבית, נגע באחת מהעוולות הקשות ביותר של מדינת ישראל: גזילת תינוקות וילדים מהוריהם. מאז פרשת ילדי תימן ועד היום פועלת המדינה נגד אוכלוסיות מוחלשות: משפחות חד-הוריות, משפחות עולים (מאתיופיה ומבריה"מ), משפחות מזרחיות, משפחות עניות, משפחות מתגרשות וכיוב'. מאז ועד היום מעורבות מערכות שלטוניות רבות בפשעי הניתוק בכפייה של ילדים מגיל אפס למרכזי חירום ולמוסדות של המדינה, בטענה שכך המדינה מצילה אותם מידי הורים פוגעניים.

בפועל, רשויות המדינה והאנשים והארגונים הסמוכים על שולחנן הן הפוגעות העיקריות בילדים. את התעשייה המשגשגת של מוסדות הכפייה מכונן, מטפח ומפעיל משרד הרווחה. אך היא קשורה בטבורה למערכות שלטון רבות וחזקות אחרות: קודם כל למערכת המשפט המספקת גיבוי נאמן ומלא ל"המלצות" הניתנות על ידי פקידי (בעיקר פקידות) סעד. המשטרה מאפשרת את ההוצאה האלימה של הילדים מבתיהם בלילה או מתוך מוסדות חינוך ביום, מול פניהם הנדהמות של חבריהם.

הכנסת מספקת תמיכה נאמנה בחקיקה ההולכת ומחמירה את מצבם של הילדים ואת חוסר האונים של ההורים: באישור להוציא ילד מביתו אף ללא דיון משפטי, עד שבעה ימים, ואח"כ להאריכו לתקופות נוספות; בהחמרת האפשרות לפרסם ביקורת בתקשורת (באמצעות החמרה בלתי נתפשת של "איסור פרסום פרטים מזהים"); בגיבוי לחוק על פתיחת תיקים פליליים ל"נערים בורחים"; בקידום חקיקה המרחיבה את מערך המוסדות (במסווה של "סל שירותים" לכל ילד במצוקה); בהוקעת חברי כנסת (כמו מרינה סולודקין), המעזים לבטא ביקורת ולקדם חקיקה המגבילה את הסמכויות הדרקוניות של פקידי הסעד ולייצר פיקוח ציבורי על החלטותיהם; ועוד כהנה וכהנה. ועדיין לא דיברנו על כל המערך הפסיכולוגי, המספק חוות דעת "מטעם" וגם לא על גדודי עורכי דין המתעשרים על חשבון הילדים וההורים הנרדפים.

כפעילה מזה 20 שנים בליווי מאות הורים וילדיהם שהוצאו מהם בכפייה, ואשר כל עוונם היה בחולשתם הכלכלית-חברתית, יש באמתחתי מאות דוגמאות להמחשת טיעוני. לעתים קרובות נוכחתי בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. ההליכים המשפטיים והחוקיים אשר שימשו להוצאת הקטינים מחזקת הוריהם היו מלווים פעמים רבות בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק. ואף על פי כן אני מבקשת להציע ניתוח המתבסס על חוקרי מדיניות רווחה ובעיקר על דבריהם של "ברי סמכא" הקשורים למערכת הרווחה, בעיקר מרצים וחוקרים בכירים בבתי הספר לעבודה סוציאלית, המשמשים גורם מרכזי בפיתוח הכלים והשיטות של הוצאת ילדים מהבית.

יוני 2011 – ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם ומשפחתם בכפייה ע"י רשויות הרווחה.


.
טענתי המרכזית היא כי מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית, מגדרית ואחרות. דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

"לעזור לחלשים"

אני סבורה שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה; אולם בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. ביורוקרטיית הרווחה סופגת את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה.

העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר ל"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, ה"מטופלים", ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע: עולים חדשים, קטינים, משפחות חד-הוריות, מפגרים, טעוני טיפוח ואחרות. כמה מחוקרי החברה בארץ עמדו על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות", של עולים חדשים, של אוכלוסיות בעיירות פיתוח ושל נשים).

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר, שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", אומרת גרונמאייר:

היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף.

הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה". מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה, מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים.

ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכה הגמור של התנהלות אינטרסנטית. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה. "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין, מורה (לשעבר) לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…".

10,000 ילדים בשנה

דומה כי אוכלוסיית הילדים היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו, ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. וכך מסבירה ליכטנשטיין: "עיקרון טובת הילד… בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם".

האמצעי העיקרי בידי עובדי הרווחה ל"טיפול" ב"ילדים ונוער בסיכון" הוא "סידור חוץ-ביתי", קרי: הוצאת הילדים ממשפחתם והעברתם למוסדות באחריות משרד הרווחה. כך מבהירים חוקרים ומרצים בכירים לעבודה סוציאלית כמו פרופ' סלונים נבו ודר' יצחק לנדר מאוניברסיטת בן-גוריון: "… ילדים מוצאים מהבית גם בשל מיעוט החלופות הטיפוליות שמציעה הקהילה”. כישלונה של מדיניות ההשמה החוץ-ביתית ידוע היטב לחוקרים ולקובעי מדיניות רבים בארץ ובעולם. וכך, למשל, כותבים סלונים-נבו ולנדר: "הפרדת ילד ממשפחתו עלולה לגרור קשיים חדשים, כגון פירוק המשפחה, תחושת אבדן וערעור נפשי… קשיי הסתגלות, אי-יציבות טיפולית במוסד או במשפחה הקולטת… וכמובן הקושי הרב של בני המשפחה שילדה נלקח ממנה". מחקרים מהעולם מצביעים על כך ש"ילדים שגדלו במשפחות אומנה ובפנימיות סבלו מהתעללות, מאלימות, מפגיעה ומניצול…"

אז למה, למרות כל אלו, מוצאים כ-10,000 ילדים בשנה מבתיהם? למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. התשובה נעוצה בעובדה שהמוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לשורה ארוכה של אנשי הפרופסיות הטיפוליות ולרבים אחרים הקשורים לניהול ולתחזוקת מערך המוסדות והמשפחתונים. הדברים עולים במפורש במאמר של יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שבו הוא מפרט את המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות:

השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה.

על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה:

מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות.

מאסס טוענת עוד, כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד”. ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת (או שוט) לפיקוח על החלשים: "…מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות".

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים.

אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים, על ידי מדריכים במוסדות לנוער או בשימוש בחדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים. דברים דומים עולים גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד. כלומר, ההנחיות והכללים מתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

***

לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה "לעזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה של סיוע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" וסבלם גוברים כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם מציגים כ"עזרה" לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים.

שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים" ופוגעת בהם.

ובחזרה למאמרה של טלי ג. היא צודקת בטענתה כי "ההוצאה מהבית היא האפשרות האחרונה", ובלבד שמדובר במשפחות כמו משפחת פולישוק, בעלי כוח וכסף למנוע את הוצאת ילדיהם מחזקתם. ילדיו של פולישוק לא יוצאו מחזקתו, גם אם יוזנחו על ידי אמו ואביו, ואפילו אם יתברר שהם מכים אותם ומתעללים בהם. ב"חזקים" לא נוגעים. ביורוקרטיית הרווחה מעדיפה לכנות את פשעי עקירת הילדים, מסוג אלו שנזכרו בפולישוק, "מופרכים" ולהמחיש בכך עד כמה המערכת אטומה. את דבריו של פרופ' יוחנן ווזנר על שורת הגורמים הנשכרים מהוצאת ילדים, אלו ה"מבצעים את הפשע הנתעב של לא פחות מלעקור ילדים מביתם", אני מניחה שטלי ג. ותומכיה במשרד הרווחה יתקשו לכנות "דמגוגיה נבזית ושקרית".

הסדרה "פולישוק", בניגוד למה שנכתב, היא דווקא פניו היפים של השמאל הטלוויזיוני.

פרופ' אסתר הרצוג היא ראש תכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים. ספרה "Patrons of Women" ראה אור לאחרונה בהוצאת berghahn.

המאמר לא את הילדים של פולישוק , אסתר הרצוג 21.06.11
המאמר לא את הילדים של פולישוק , אסתר הרצוג 21.06.11

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s