אשפוז כפוי – מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה

סיפורה של אשה שאושפזה בבית החולים שלוותה, במגדיאל – המחלקה הסגורה למבוגרים.

המאמר מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה , חנה איסלר , ספטמבר 2009
.
היא לא שיתפה את משפחתה בהתמכרותה לכדורים, החליטה כי נמאס לה מתחושת ה"באסה" שאלו מביאים עליה וזרקה אותם לפח. התאשפזה מרצונה במוסד לחולי נפש ונ-ח-ר-ד-ה סיפורה של מאושפזת ב"קן הקוקיה"

▪ ▪ ▪

חברתי במצוקה, מנסה להיגמל מכדורים פסיכיאטריים לדיכאון, ונתקפת חרדה. מצד אחד היא מבינה שפיתחה בהם תלות, והיא חסרת אנרגיות, כבדה ו"זומבית", ומאידך-גיסא הייתה רוצה לשוב ולהיות כמו פעם: ערנית, נמרצת שהרבתה לקרוא ולצחוק. בקיצור – רוצה לחזור לחיים.

היא זורקת את הכדורים בבת אחת, בניגוד להוראות, ואחרי לילה קשה מתייצבת באחד מהמוסדות הממלכתיים לטיפול בחולי נפש לקבלת עזרה. שיעזרו לה להיגמל. מכאן, מתחיל הכדור להתגלגל. אחרי יממה במיון, ושיחה קצרה עם הרופאים כשהיא אומרת שרע לה
ובא לה למות, היא מתקבלת ונסגרת במחלקה הסגורה. קן הקוקיה.

מכיוון שהתביישה במה שקורה לה, לא שיתפה את משפחתה. רק סיפרה לחברה. הנה הגיעה לה עוד משוגעת חסרת קרובים, שאיש לא דואג לה, ועוד מרצונה הטוב, והחופשי – אפשר לעשות בה, שם, מה שרוצים. ככל העולה על רוחם.

על דעת עצמי, מודה באשמה, דיווחתי למשפחתה – ועל כך זכיתי לקיתונות של רותחין מחברתי, ואף לניתוק יחסים. אך לשמחתי, משפחתה התעשתה ופעלה במהירות לשלוף אותה מהסיוט לפני שהוועדה תכניס אותה לאשפוז כפוי. והרי המונולוג שרשמתי מפיה, משבוע במחלקה המופלאה, זועק בפני עצמו:

"חנה, היה לי כל כך רע, הרגשתי רע, כל כך חלשה, כל כך פגיעה, לא היה לי כוח לרחוץ כלים. רציתי שיעזרו לי, שיטפלו בי כמה ימים, עד שארגיש יותר טוב. כדי שיקבלו אותי, סיפרתי דברים קשים על עברי, שרק יעזרו לי ולא אצטרך להדאיג את בתי היחידה. אחר כך אחזור לבית שלי שאני אוהבת.

"לא ידעתי מה זה מחלקה סגורה. לא היה לי מושג-עד שנכנסתי. בגלל שאמרתי שאני רוצה למות, הכניסו אותי לשלושה ימים לחדר בידוד – קוראים לזה – יחידה מיוחדת. את לבד, יכולה לדבר לקירות החשופים. יש חלון כזה קטן עם וילון, ובחוץ כוח עזר – שומר שהולך אחרייך לכל מקום. גם לשירותים ולאמבטיה.

"כשאת התקשרת אלי, ושמעת צעקות ברקע, זאת הייתה בחורה צעירה ושמנה כזאת, קשורה למיטה בחדר בידוד, היא צעקה שעות 'שורף לי, עשיתי פיפי, שחררו אותי בבקשה, מים מים, אני צמאה, רחמנות! תפתחו לי…'. אף אחד לא מגיב, לא מתייחס. הכל סגור! כמו בימי הביניים.

"אחר כך בא לשם אחד החולים, הציץ בחלון ושאל אותה: 'את רוצה למצוץ זין?' וצוחק – 'את רוצה זין?'. גם ממני היא ביקשה מים ושאשחרר אותה. אבל לא יכולתי. אחר כך, גמרו עליה – מילאו אותה בתרופות והשתיקו אותה. בלילה, כולם מקבלים כדורי שינה שיהיה שקט. אמר לי אחד שהוא מגיל 8 שם, מאז הוא על כדורים. קלטתי שאני בבית משוגעים – נכנסתי לטראומה. איך יוצאים מפה? איך שהם הפחידו אותי… חנה.

"אמרתי לעצמי: אהיה ילדה טובה, אהיה זומבי, רק שלא יעשו לי משהו עם הזריקות והקשירות ומכות החשמל. הייתי ב-ו-ב-ה! לא ניג'סתי, לא הפרעתי – כאילו אני לא קיימת. את יודעת איזה מפחיד??? עדיף בית סוהר, שם לפחות לא דוחפים לך תרופות וקשירות.

"השומר, הכוח עזר, עמד לידי ובדק לי בפה אם אני בולעת – אין חוכמות. תיזהרי להגיד 'אני רוצה', תיזהרי להגיד שיש לך ביטחון. כולם אמרו לי: 'תתחנפי אליהם' – איזה מפחידים! הביאו גבר צעיר, על כסא גלגלים, אזוק בידיים וברגליים. היה קשור כמה ימים למיטה. אמר לי: 'אם תראי את התיק שלי, תבכי'.

"יש כאלו שמקבלים 25 כדורים ליום! אני עוד קיבלתי הכי פחות כי התנהגתי יפה. שמעתי אחות אחת אומרת: 'נתתי לו כאלו כמויות של זריקות שפיל היה נופל, שילמד להתנהג יפה ולא לומר מילה'. אין שפת דיבור פה – מדברים איתך בכדורים. שיחות? את שואלת? ביקשתי פסיכולוג, אמרו לי שלא נותנים מטעמים כלכליים. המושלם גם לא נותן.

"אם תגידי מילה – עוטים עלייך קבוצה של אנשים ומשתיקים אותך. כשבתי הגיעה, הייתה בהלם. הלכה לקנות אוכל וממתקים לחולים. אחות אחת לחשה לה: 'הבת שלך לא צריכה להיות כאן', תיקחי לה עורך דין מהסיוע, זה לא יעלה לך כסף. 'הסיוע חרא', אמר לי הבחור הערבי – 'לא עזרו לי בכלל, תראי איפה אני'. כולם אמרו לי, החולים: 'את לא מתאימה לפה. מה את עושה פה?'

"לצאת? את שואלת? לא יוצאים לשום טיול. יש חדר קטן לעישון – זהו. אי-אפשר לצאת. השומרים יושבים מול הדלת. חשבתי לברוח עם בתי, לבשתי בגדים שלי, אבל הוא תפס אותי ושאל – 'מה פתאום התלבשת?' – אמרתי לו: 'זה חג! רציתי להיות חגיגית…'. תחזרי לפיג'מה מיד!

"בערב יש ספירה – כמו בבית סוהר, בדיוק. לברוח? תיק פלילי. אמרו שישחררו אותי לחגים, אבל שיחררו רק ל-4 שעות, בערב ראש השנה, וכל הזמן צלצלו והפריעו בארוחה. חזרתי לבדי, נהגתי, בוכה… מפחד שיבואו עם שוטרים ויקשרו אותי ויעשו לבתי בושות.

"את שואלת אם יש שיחות ופעילות? יש אחת יעני, ריפוי בעיסוק, למי שרוצה, מציירים משהו. אין לה קליינטים, היא שותה קפה ומעשנת. סיפרתי לה על הספר שלך והיא מאוד רצתה שאביא לה… אז אמרתי לה – טוב, תני לי לצאת ואביא לך. זה מקום בלתי צפוי! כל רגע יכול לקרות משהו. כשמישהו עושה משהו, קבוצה של אנשים קופצים עליו, עטים עליו, ומזריקים לו. ראיתי את זה בטלנובלות. ווי, אלו ששומרים עלינו – שטינקרים, ומעבירים הכל לרופאים. אז התיידדתי איתם, ודיברתי איתם בשכל. הייתי רגועה. לא יכלו עלי כי שיתפתי פעולה. אבל מ'הזה נחרדתי!

"כולם רואים את אותו הערוץ בטלוויזיה הישנה. בכלל, הכל שם מוזנח וישן, על הפנים. לא מה שראית במיון. איזה מזל שבתי הגיעה עם חתני ועם פסיכיאטר בכיר ועורך דין חזק, ואיימו עליהם, על הרופאים, שישחררו אותי על אחריותם. ואני חשבתי לתומי שהם הקשיבו לתחנוניי ללכת הביתה. התחנפתי אליהם, אמרתי: 'טיפלתם בי יפה, כעת אני מרגישה טוב, אפילו ש-מ-ח-ה! למדתי את הלקח, יותר לא אפסיק את התרופות, על דעת עצמי'. אז הם הציעו לי מחלקה פתוחה ואני, שספרתי את השעות והדקות ליציאה, אמרתי: 'לא! אני רוצה הביתה. לא תראו אותי יותר פה בחיים!'. בתי אמרה שאני אחראית מאוד ושומרת על הנכדים, מתפקדת.

"לא מאמינה שנחלצתי משם. לא מאמינה. עד שנתנו לי לצאת – עד שפתחו. יש כאלו שכבר לא מסוגלים לצאת. לא מאמינה שאני בבית, 20 דקות מהמקום הזה. אני בטראומה נוראית. איך אני אתאושש מזה? תעשי משהו, חנה, כמה נשמות שם זועקות לשמים – הצילו! ולא מקבלות את הישועה שלהן. את תעשי מצווה גדולה. תספרי מה הולך פה. הלוואי. טעיתי, כאן לא מטפלים – כאן גומרים עליך!".
.

אשפוז כפוי – מולעטים בתרופות בפחד וייאוש
אשפוז כפוי - מולעטים בתרופות בפחד וייאוש

מטופלים חולים מגיעים לייאוש – למה???הרבה שאלות קשות מתבקשות מהמונולוג המזעזע הזה. היום, כשחצי עולם בדיכאון, והשימוש בפרוזאק ובשאר מדכאים ומעוררים הולך וגדל לממדים אדירים – עלינו לשאול מה קורה במוסדות הממשלתיים הללו; על מה שקורה בהם; על קשר השתיקה; על משרד הבריאות המשותק; על האכזריות ועל מה ולמה יש עוד במדינתנו הנאורה, כביכול, מוסדות מדכאים ומשפילים את כבוד האדם וחירותו, שאינם מתאימים לגישה המתקדמת לטיפול בנפש האדם ואת התפתחות הפסיכולוגיה בארץ ובעולם. מדינת ישראל חתומה על אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות מ-31 במרס 2007, האמנה נמצאת בתהליך אישרור במשרד המשפטים. חוק טיפול בחולי נפש, על פיו פועלים המוסדות הללו, נוגד את אמנת האו"ם עליה אנו חתומים.

להלן כמה שאלות המופנות לכל השותפים למלאכת "הטיפול" במחלקות חולי הנפש:

  • למה נמנעות זכויות החולה המעוגנות בחוק מחולה הנפש?
  • איך זה שלא פונים ומודיעים למשפחתו של אדם שבא לטיפול, אך נוטלים את זכויותיו וממנים לו אפוטרופוס לדין?
  • איך זה שחולים במחלקות הסגורות לא יוצאים לפעילות בחוץ?
  • איך ייתכן שאין פסיכולוגים לטיפול ולשיחות והיכן התקציבים?
  • האם מחיר האשפוז אינו כולל יותר מריפוי בעיסוק שאיננו חובה?
  • האם לחולה נפש אין זכות לגופו? להביע דעתו? ולזעוק את מכאובו?
  • מדוע הנמלט ממחלקה סגורה נחשב לפושע ועבריין, ונפתח לו תיק פלילי?
  • הכיצד המשטרה מגלה להיטות כזאת לרדוף אחרי חולי נפש ולא אחר עבריינים, ומשתפת פעולה עם המוסדות הפסיכיאטריים?
  • מדוע אין שקיפות ומצלמות ופיקוח על הנעשה שם?
  • מדוע אסור לצלם ולהקליט אם הכל כל-כך נפלא ותקין במחלקות הסגורות?
  • היכן שר הבריאות, שלא מונה? היכן שר המשפטים? היכן מבקר המדינה? השר לביטחון פנים…?
  • מדוע הסיוע המשפטי והרווחה משתפים פעולה בהכנסת אנשים למוסדות הללו מבלי לקחת אחריות על מה שקורה עמם בהמשך וחוסר היכולת לשקמם?
  • האם הטיפול בפחד, בדיכוי, בקשירות ובסימום אכן מונע התאבדויות או גורם להם?
  • למה ישראל במקום הראשון בעולם באשפוזים כפויים? העל כך גאוותנו?
  • מדוע הרוב שם צעירים, וכמה מהם נפגעו נפשית בשירות הצבאי?
  • היכן משרד הביטחון המתנער מאחריות לחיילים החולים ושנפגעו נפשית?
  • למה על חולה נפש לשכב קשור ולהתהלך רק בפיג'מה? היכן חופש הפרט?
  • למה גברים ונשים באותה מחלקה, כפתח למעשי אונס שלא נחקרים בדרך כלל?
  • למה גבר משמש ככוח עזר שהולך אחרי אישה כביכול אובדנית לשירותים ולמקלחת, האם לא ניתן למצוא אישה לתפקיד?

אין לכם מושג באיזו מהירות נגזלים מהאנשים כבודם וצלם האנוש שלהם והם מושתקים ומגיעים עדי ייאוש. קריאתי אליכם, לקראת יום הכיפורים – לבטל את האשפוזים הכפויים ולסגור את המחלקות הללו לקטינים, לנוער ולמבוגרים כאחד. וכן לדאוג לשיקומם של כל הקורבנות האומללים. כמו-כן, לחקור את חלקן של חברות התרופות, הממכרות את החולים לשנים רבות, בידיעה שהתרופות יוצרות מחלות מלוות שיגבירו את צריכת התרופות, ומעשירות אולי את חשבונות הבנק של הרופאים הפסיכיאטרים – וכמובן של חברות התרופות. בערב שלאחר יום הכיפורים הקרוב – תתקיים בביתי פגישה עם אנשים מאוד רציניים ומחויבים לביטול האשפוז הכפוי בישראל. בתקווה שנשמש אור לגויים.

קישורים:

מודעות פרסומת

5 thoughts on “אשפוז כפוי – מונולוג של אישה מתוך מחלקה סגורה ואטומה

  1. עוד ועוד סיפורים מזעזעים על המערכת הנוראית הזו. נדמה שאם בוחנים את המצב הקיים במדינה הזו רואים תמונה עגומה שבה האזרח הוא נאור, לומד, מתקדם, קורא ומתפתח והמערכת, היא- נמצאת הרבה מאחור, מדוע? כי לא קל לשנות חוקים, נורמות. יותר ויותר אזרחים מסתכלים מהצד על המערכת ומאבדים בה אמון באופן מוחלט. אם זה המצב, מדוע לשלוח את ילדינו לבית הספר?

    אהבתי

  2. זה נכון .מחלקה פס^י בתל השומר הרסו לי את החיים ונתנו תרופות בכפיה עם תופעות לוויאי מזוויעות ורק הגבירו את הדיכאון צריך לטפל בכל המנוולים המושחתים מבתי החולים הפפסיכאטרים ושאף אחד לא יעיז להתאשפז כי זה רק הורס .ימח שמם של הנאצים האלו ושל כל האנשים ששולחים לאשפוזז שלא עוזר כלום

    אהבתי

  3. יש לבטל את חוק האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי לאנשים שמסוכנים לעצמם בלבד משום שחיי אדם שייכים לאדם עצמו וכן לבטל את הקשירות למיטה במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הכלליים והפסיכיאטרייים כן יש לחוקק חוק המתות חסד אקטיביות בארץ הזהה לחוק בשוויץ שהוא המוצדק ביותר בעולם משום שהוא הליברלי ביותר בעולם כמו כן יש לאפשר המתות חסד אקטיביות לחולי דיכאון משום שהכאב הסבל והעינוי של מחלה זו הרבה יותר גרועים ממוות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s